חלק ב׳ · תורה קי״ג

מִי שֶׁרַק מִתְנוֹצֵץ לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁעוֹשֶׂה, חַס וְשָׁלוֹם, אֲפִלּוּ דָּבָר אֶחָד שֶׁלֹּא כָּרָאוּי בִּשְׁלֵמוּת (כְּלוֹמַר, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין בְּזֶה הַדָּבָר שׁוּם נִדְנוּד עֲבֵרָה, חַס וְשָׁלוֹם, וְלֹא שׁוּם תַּאֲוָה גְּמוּרָה בְּגַשְׁמִיּוּת, רַק שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה הַדָּבָר בְּתַכְלִית שְׁלֵמוּת הַקְּדֻשָּׁה כָּרָאוּי בֶּאֱמֶת), רָאוּי לוֹ שֶׁתִּכְלֶה נַפְשׁוֹ לְגַמְרֵי מֵעֹצֶם הַחֲרָטָה וְהַבּוּשָׁה: