חלק א׳ · אות ק״פ

(יד) הַדָּבָר הָיָה דּוֹמֶה כְּמוֹ מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ גָּדוֹל לְהָעוֹלָם וְכוּ' וְחָטְפוּ אוֹתוֹ וְהִנִּיחוּ אוֹתוֹ בְּחֶדֶר שֵׁב כָּאן. שֶׁלָּקְחוּ אוֹתִי וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתִי עַל עֲלִיָּה הַשְּׁלִישִׁית אוֹ הָרְבִיעִית הַגְּבוֹהָה מְאֹד וְכוּ'. הֲלֹא הָיִיתִי דּוֹמֶה כְּמוֹ סוֹחֵר הַיּוֹצֵא לַשּׁוּק וְיֵשׁ לוֹ כַּמָּה דְּבָרִים לַעֲשׂוֹת וְלַחֲטֹף מַשָּׂא־וּמַתָּן זֶה וָזֶה וְכוּ'. אֲפִלּוּ כְּשֶׁאָמְרוּ לִי שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָנוּחַ וְלָפוּשׁ עַצְמִי לֹא הָיָה נִכְנָס בְּאָזְנִי מַה הִיא מְנוּחָה וּנְפִישָׁה כִּי צְרִיכִין רַק לַעֲשׂוֹת תָּמִיד תָּמִיד, וְעַתָּה אֲנִי צָרִיךְ לִשְׁמֹר עֵת הָאֲכִילָה וְשֵׁנָה וְכַיּוֹצֵא מֵחֲמַת הַחוֹלַאַת: