חלק א׳ · תורה פ״ז

תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם (מיכה ז׳:כ׳): הָעִנְיָן הוּא, כִּי אָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ תֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, מִתְעוֹרְרִין עָלָיו דִּינִים. וְהַסְּבָרָא הוּא לְהֵפֶךְ. אַךְ, כִּי יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי יִרְאָה, יִרְאַת הָעֹנֶשׁ וְיִרְאַת הָרוֹמְמוּת. יִרְאַת הָעֹנֶשׁ נִקְרָא צֶדֶק, וְיִרְאַת הָרוֹמְמוּת נִקְרָא אֱמוּנָה. כִּי מֵחֲמַת שֶׁהוּא מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא רַב וְשַׁלִּיט עִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין, הוּא יָרֵא מִמֶּנּוּ. וְיָדוּעַ הוּא, כִּי אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לֶאֱמוּנָה רַק עַל יְדֵי יִרְאַת הָעֹנֶשׁ. כִּי מֵחֲמַת שֶׁהוּא יָרֵא מֵהָעֹנֶשׁ, מַאֲמִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא תַּקִּיף וּבַעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם, וּמִזֶּה בָּא לֶאֱמוּנָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה. נִמְצָא, תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, צָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹ יִרְאָה, הַנִּקְרָא צֶדֶק. וּבְצֶדֶק כְּתִיב (תהילים ט׳:ט׳): וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק – לְפִיכָךְ מִתְעוֹרְרִין עָלָיו הַדִּינִים. אַךְ כְּשֶׁבָּא אֶל הָאֱמֶת, הַיְנוּ אֶל הַיִּרְאָה הַנִּקְרָא אֱמוּנָה, אָז כָּל הַדִּינִין נִמְתָּקִין בְּשָׁרְשָׁן.

וְזֶהוּ: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב – הַיְנוּ לְהַיִּרְאָה, כִּי יַעֲקֹב הוּא יִרְאָה, מִלְּשׁוֹן (משלי כ״ב:ד׳): עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'. אָז בְּוַדַּאי: חֶסֶד לְאַבְרָהָם – כִּי אַבְרָהָם נִקְרָא מִי שֶׁבָּא לְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מִלְּשׁוֹן אָבוֹא רָם. וְזֶה שֶׁכָּתוּב (בזוהר בלק דף קצח:): וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וֶאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו, הַיְנוּ צֶדֶק וְהַיְנוּ אֱמוּנָה, אֶלָּא עַד לָא אִתְחַבְּרַת אֱמֶת בַּהֲדָהּ אִקְרִי צֶדֶק, כֵּיוָן דְּאִתְחַבֵּר אֱמֶת בַּהֲדָהּ אִקְרִי אֱמוּנָה, וְכָל טִיבוּ וְכָל נְהוֹרָא שַׁרְיָא בָּהּ: