ליקוטי הלכות · אורח חיים א · בית הכנסת ד
Reading settings
על-פי התורה המתחלת, "יברכנו אלהים ויראו אותו כל אפסי ארץ" ( בסימן עה לקוטי חלק א), עין שם כל התורה:
והכלל, שדבורי תורה ותפלה הם בחינת העלאת מיין נוקבין שעל-ידי זה נעשה שלום, דהינו שמעלין כל הניצוצות שנפלו ומחברין אותם יחד, שזהו בחינת שלום ובוראין מהם עולמות חדשים וקדם שמעלין הניצוצות אזי הניצוצות הם בחינת דמים, אזי הם בבחינת צולע על ירכו, בחינת פגם הרגלים ששם עקר אחיזת הקלפות שנאחזין בהניצוצות שנפלו, על-כן צריכין להעלות הניצוצות להכניסם בתוך הדבור, שיהיה נעשה מהדמים דבור הקדשה של תורה ותפלה ואז מעלין בחינת העלאת מיין נוקבין שעל-ידי זה עולין ומתחברין הניצוצות ונעשה שלום וחבור ביניהם ואז נתתקן פגם הרגלין בבחינת ( בראשית ב) ויבן את הצלע וכו'. וצריכין לדבר בתורה ותפלה שיבטל הגוף לגמרי שיהיה הגוף בטל ואפס ואז נתבטלין כל הארציות וזוכין לשלום. כי עקר המחלקת והנצחון הוא מהדמים שעדין לא עבד בהם את השם יתברך, כי צריך האדם לעסק כל כך בעבודתו אותו יתברך עד שיזכה שיעבד את השם יתברך בכל טפי דמים שיש בו ולא יהיה נשאר בו טפת דם שלא עבד בה את השם יתברך, הינו בחינה הנ"ל שצריכין לדבר בתורה ותפלה כל כך עד שיתבטל הגוף לגמרי, כי חיות הגוף הם הדמים. וצריכין להכניס כל החיות של כל הדמים לתוך דבורי התורה ותפלה עד שיהיו נכללין כל הדמים עם החיות שבהם בתוך תורה ותפלה עד שיתבטל הגוף לגמרי כנ"ל ואז זוכה לשלום כנ"ל, ולבטל הגוף לגמרי זוכין על-ידי יראה וכו', וזהו בחינת ויראו אותו כל אפסי ארץ, שעל-ידי היראה נתבטלין כל הארציות כאין וכאפס ואז זוכה לשלום, בחינת יברכנו אלהים, כי לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה אלא השלום, עין שם כי כל הנ"ל מבאר שם מתוך התורה הנ"ל אף-על-פי שיש דברים שכתבתי כאן שאינם מבארים שם כך בפרוש, אבל באמת כל דברי נכללין שם:
וזה בחינת קדשת בית הכנסת, כי בבית הכנסת מגדלין תורה ותפלה ועל-ידי דבורים הקדושים שעוסקין שם תמיד בתפלה וקריאת התורה וכו', על-ידי זה מעלין בחינת העלאת מיין נוקבין ועל-ידי זה נתבטלין כל הארציות ומעלין כל הניצוצות ועושין שלום כנ"ל ומשם עקר קדשת הבית הכנסת, כי עקר הקדשה הוא כשמבטלין הארציות והגשמיות ומעלין ומבררין הניצוצות ומחברין אותם ובונין מהם עולמות קדושים שאז נתקדש זה המקום, כי נתבטל משם אחיזת הקלפות שהיו נאחזין באלו הניצוצות שהם עקר הטמאה כי על-ידי דבורי התורה ותפלה מבטלין הקלפות ומקדשין המקום, כי נתגלה בו התגלות אלקות, שהם בחינת הניצוצות שעולין משם תמיד ועל-כן צריכין לנהג מורא גדול בבית הכנסת ובבית המדרש, שזהו בחינת מורא מקדש, כי בית הכנסת ובית המדרש הם בחינת מקדש מעט, כי עקר הקדשה על-ידי היראה, כי על-ידי היראה נתבטל הארציות כנ"ל ועל-כן צריכין לנהג מורא גדול בבית הכנסת ובבית המדרש כדי לזכות לבטל כל הארציות, שזהו עקר בחינת קדשת בית הכנסת שהמקום ההוא קדש מחמת ששם נתבטל הארציות על-ידי דבורי תורה ותפלה שמדברים שם הרבה תמיד עד שנתהפך המקום למקום קדוש, כי נכלל בקדשתו יתברך, כי הארציות והגשמיות, ששם אחיזת בחינת החל והטמאה, שהוא הפך הקדשה נתבטל שם על -ידי רבוי דבורי תורה ותפלה שמדברים שם תמיד, אבל עקר הבטול הוא על-ידי היראה כנ"ל, על-כן צריכין לנהג שם מורא גדול כנ"ל וזהו בחינת האזהרה על מורא מקדש, כמו שכתוב ( ויקרא יט), "ומקדשי תיראו וכו'" וכמו שכתוב ( בראשית כח), "מה נורא המקום הזה וכו'" ובכלל זה מורא בית הכנסת ובית המדרש שהם מקדש מעט כנ"ל, כי עקר בטול הארציות להפכו לקדשה גמורה הוא על-ידי היראה כנ"ל, כי כשזוכין ליראה אז דיקא יכולין לבטל הגוף וכל בחינת הארציות על-ידי דבורי תורה ותפלה כנ"ל ועל-כן אסור לדבר בבית הכנסת ובית המדרש שום שיחה בטלה, כי צריכין לדבר שם רק דבורי תורה ותפלה שעל-ידי זה מעלין מיין נוקבין ועושין שלום ומתקנין כל העולמות וממשיכין לשם קדשת השם יתברך, אבל על-ידי שיחה בטלה במקום קדשה כזה חס ושלום, פוגמין שם מאד כאלו רוצה להחזיר הקלקול למקומו חס ושלום, כאלו מחזיר העולם לתהו ובהו חס ושלום, שהם בחינת שבירת כלים, כי חוזר ומגביר חס ושלום, בחינת שבירת כלים על-ידי שיחה בטלה במקום קדוש כזה שעוסקין שם תמיד בדבורים קדושים של תורה ותפלה ויראת שמים, שעל-ידי זה מעלין כל הניצוצות משבירת כלים והוא על-ידי דברים בטלים שלו מקלקל חס ושלום, תקון כזה, כי צריכין לדבר שם רק דבורים קדושים תמיד, עד שיתהפך המקום לקדשה גמורה, דהינו שיתבטל כל הארציות וכנ"ל ותכף כשמדבר שיחה בטלה חס ושלום, הוא פוגם בזה, וחוזר ומגביר הארציות והקלפות הנאחזין בהם חס ושלום, ועל-כן פגם שיחה בטלה בבתי כנסיות ובתי מדרשות גדול מאד, כמבאר בזהר הקדוש ובכל הספרים ( ובפרט בהקונטרס מורא מקדש מהרב החסיד המפורסם מורנו הרב יוסף זצוק"ל מגיד מישרים מאוסטרא בעל המחבר ספר רב ייב"י, עין שם):
ובשביל זה נקרא בית הכנסת, כי שם כונסין ומחברין יחד כל הניצוצות הקדושים ועושין שלום ביניהם על-ידי העלאת מיין נוקבין שעולה שם תמיד על-ידי דבורי תורה ותפלה כנ"ל וזה בחינת בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס ירושלים הוא בחינת קדשת הבית כנסת, כי כל הבתי כנסיות מקבלין קדשתם מירושלים ששם מקום הבית המקדש שמשם עקר קדשת הבית הכנסת שנקרא מקדש מעט, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מגלה כט) ועל שם זה נקרא ירושלים, על שם יראה-שלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( בראשית רבה פרק נו) כי זה עקר הקדשה של הבית המקדש ובית הכנסת, כי על-ידי היראה נתבטלין הארציות ועולין כל הניצוצות ועושין שלום ביניהם וחוזרים לקדשתם נמצא, שעקר הקדשה הוא בבחינת יראה-שלום כנ"ל, ועל-כן מקום שהבית המקדש עומד שם, שהוא תכלית הקדשה של כל הקדשות נקרא על שם זה ירושלים, על שם יראה-שלום, שמשם עקר הקדשה כנ"ל, כי עקר קדשת כל הדברים הוא כפי עלית וברור הניצוצות שמבררין שם, דהינו שמבטלין שם כל הקלפות, שהם בחינת ארציות ומגלין הקדשה שיש שם שהם הניצוצות שהיו מפזרין שם על-ידי הקלפות הנאחזין בהם ועכשיו כשנתבטלין הקלפה והארציות הם מתחברין יחד בבחינת שלום ומתגלה קדשתם, כי הניצוצות הם קדש, כי ממקום קדשה יהלכו. נמצא, שעקר קדשת כל הדברים הוא בבחינת ירושלים, בחינת יראה-שלום, כי על-ידי היראה עקר בטול הארציות שעל-ידי זה נעשה שלום בין הניצוצות, שזה עקר הקדשה של הבית המקדש ובית הכנסת ושל כל הדברים שבקדשה וכנ"ל וזהו בחינת בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס 'יכנס' זה בחינת בית הכנסת, שהוא בחינת בית המקדש כנ"ל, שם מתכנסין כל הניצוצות, שהם בחינת נדחי ישראל כידוע ומתחברים יחד בבחינת שלום, שזהו בחינת ירושלים, שזהו עקר קדשת הבית הכנסת וכו' כנ"ל. וזה שכתוב ( ביחזקאל יא), "כי הרחקתים בגוים וכי הפצותים בארצות ואהי להם למקדש מעט" ודרשו רבותינו זכרונם לברכה ( מגלה כט), אלו בתי כנסיות וכו' ועתה מחבר הפסוק היטב היטב סופו לראשו, הינו כי הרחקתים בגוים וכי הפצותים בארצות, שזהו בחינת פזור הניצוצות שנתפזרו לשם כידוע ועל-כן סים הפסוק, "ואהי להם למקדש מעט" -אלו בתי כנסיות וכו', כי על-ידי בתי כנסיות ובתי מדרשות שעוסקין שם בתורה ותפלה, על-ידי זה מתכנסין ומתחברין שם הניצוצות כנ"ל בבחינת נדחי ישראל יכנס כנ"ל נמצא, שהמקדש מעט, דהינו בית הכנסת וכו', הוא התקון והרפואה של הפזור של ישראל שהפיצם בגוים וכו' ובזה מקשר ומחבר יפה הפסוק, "כי הפיצותים" הנ"ל מראשו לסופו כנ"ל:
ועל-כן חששו רבותינו זכרונם לברכה ביותר על השלום בבית הכנסת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( גטין נט) שתקנו בבית הכנסת כהן קורא ראשון וכו' מפני דרכי שלום, כי היכי דלא ליתי לאינצויי, כי עקר קדשת הבית הכנסת הוא בבחינת שלום, שזהו עקר בחינת עלית הניצוצות שעולין משם על-ידי דבורי תפלה ותורה, שעקר תקונם כשמתחברים יחד בבחינת שלום, כמבאר היטב בהתורה הנ"ל, עין שם שעקר הוא השלום, ומחמת שבבית הכנסת עוסקין ביותר להעלות הניצוצות על-ידי שדוברים שם תמיד דבורים קדושים, על-כן צריכין לזהר שם ביותר ויותר ממחלקת, חס ושלום, כי המחלקת בבית הכנסת ובבית המדרש פוגם מאד מאד, כי באמת בכל מקום שנאוי המחלקת מאד כאשר הפליגו רבותינו זכרונם לברכה בגדל אסור המחלקת, רחמנא לצלן, אבל ביותר ויותר צריכין לזהר ממחלקת חס ושלום, בבית הכנסת ששם עוסקין תמיד לתקן הניצוצות שעקר תקונם כשיש שלום, שאז יכולין הניצוצות להתחבר בבחינת שלום, שזהו עקר תקונם כנ"ל, אבל כשמעוררין מחלקת שם חס ושלום, מקלקלין מאד מאד, כי יכולין לקלקל חס ושלום, כל התקונים והקדשות הנעשין בבית הכנסת ובבית המדרש, כי עקר תקונם בבחינת שלום דיקא כנ"ל:
וזה בחינת ספירה ול"ג בעומר שאז פסקו למות תלמידי רבי עקיבא, כי הם מתו על-ידי פגם השלום, על-ידי שלא נהגו כבוד זה בזה ועל-כן מתו בימי הספירה שאז עוסקין על-ידי מצות ספירה לתקן הדמים, לטהר עצמנו מטמאת מצרים כאשה המטהרת לבעלה, כי עקר טמאת מצרים הוא בחינת פגם הדמים כידוע, בבחינת ( יחזקאל טז) ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך וכו' וכמבאר בפרי עץ חיים, שכל כונת הספירה לזכך ולטהר בחינת הדמים כידוע ועל-כן צריכין לספר הימים בפה מלא דוקא, כי הימים הם המדות, שהם כלליות העולמות שקדם התקון הם בבחינת פגם הדמים, שהם בחינת החיות של העולמות, כי הדם הוא הנפש והחיות ועל-כן צריכין לספר הימים בפה כדי להכניס הדמים לתוך הדבור הקדוש שיהיה נעשה מהם בחינת הדבור של הספירה שעל-ידי זה עולה מיין נוקבין וזוכין לחבר הניצוצות בבחינת שלום כנ"ל נמצא, שעקר התקון שאנו עוסקין בימי הספירה הוא לעשות שלום, שזהו עקר בחינת עלית הניצוצות, בחינת תקון כל העולמות שאנו עוסקים לתקנם ולקדשם שיהיו כלם מוכנים לקבלת התורה בשבועות, כי עקר קבלת התורה הוא על-ידי השלום, כמו שכתוב, "ויסעו מרפידים וכו' ויחן שם נגד ישראל נגד ההר" ודרשו שם רבותינו זכרונם לברכה ומובא בפרוש רש"י שם, כלם כאחד בלב אחד מה שאין כן שארי החניות שהיו במחלקת וכו'. נמצא, שעקר קבלת התורה היה על-ידי השלום וזה אנו עוסקין בימי הספירה, שזהו בחינת תקון הדמים כנ"ל. ועל-כן תלמידי רבי עקיבא שפגמו בשלום ולא נהגו כבוד זה בזה, על-כן היה ענשם בימי הספירה דיקא, כי נאחז בהם הדין של ימי הספירה שעקר הדין הוא מפגם הדמים של מצרים שהם בחינת דינים שאנו עוסקים לתקנם ולהמתיקם על-ידי הספירה, שעל-ידי זה עושין שלום כנ"ל, ומחמת שהם פגמו בשלום והיו ביניהם מחלקת על-כן לא היו יכולים להמתיק הדין של ספירה, על-כן נאחז בהם הדין אז דיקא ונענשו אז דיקא כנ"ל ורבי שמעון וחבריו היו התקון שלהם על-כן אמר, אנן בחביבותא תליא, שהוא שלום. וכמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה בהתורה "חדי רבי שמעון" בסימן סא:
וזהו בחינת ל"ג בעומר שאז פסקו למות תלמידי רבי עקיבא ואז הוא הלולא רבא דרבי שמעון בר יוחאי שהוא התקון שלהם, כי עקר תקון הדמים והניצוצות הוא כשנתתקנין בחינת הרגלין, שזה התקון יהיה נגמר בשלמות כשיבוא משיח, שאז יתקים ( זכריה יד), "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים" שזהו בחינת עד דמטו רגלין ברגלין הנאמר בזהר הקדוש, כמובא בכתבים, ועל-כן עקר ההמתקה של ימי הספירה הוא בל"ג בעומר, כי אז כבר הגיע התקון עד בחינת הוד שבהוד, שהוא בחינת רגלין דרגלין, כי נצח והוד הם בחינת רגלין כידוע ועקר אחיזת הקלפות הוא בבחינת הוד, בבחינת ( איכה א) כל היום דוה כמובא, ושם עקר התקון כשזוכין לתקן בחינת הוד, זה עקר שלמות התקון, ועל-כן תכף כשמגיע יום ל"ג בעומר שאז זוכין לתקן בחינת הוד שבהוד, שהוא עקר התקון בחינת רגלין שברגלין, על-כן אז נתתקן בחינת צולע על ירכו, ואז עקר ההמתקה עקר עלית הניצוצות ונעשה שלום ביניהם ועל-כן אז נתתקן פגם תלמידי רבי עקיבא שפגמו בשלום, ועל-כן אז הוא הלולא רבא דרבי שמעון בר יוחאי, שהוא בחינת שלום, כי הוא היה התקון שלהם, כי עקר בחינת השלום, שהוא בחינת תקון הניצוצות, הוא כשנתתקנין בחינת הרגלין, שזה זוכין בל"ג בעומר כנ"ל ועקר ההלולא הוא שאז נסתלק רבי שמעון בר יוחאי, כי בשעת הסתלקות נשמת הצדיק אז הוא מעלה מיין נוקבין ביותר ויותר, כי אז עקר ההתפארות שהשכינה מתפארת חזי במה ברא קאתינא לגבך, שזה עקר בחינת העלאת מיין נוקבין ועל-ידי זה עקר עליות הניצוצות, עקר תקון השלום כנ"ל ועל-כן בל"ג בעומר שאז צריכין לתקן הרגלין שלזה צריכין העלאת מיין נוקבין מנשמה גדולה מאד, בפרט שהיו צריכין לתקן הפגם של תלמידי רבי עקיבא שפגמו בשלום כנ"ל, על-כן זכה התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי לתקן תקון זה, כי נסתלק בשלום ביום ל"ג בעומר וזכה להעלות נשמתו בסוד העלאת מיין נוקבין בשעת הסתלקותו למעלה למעלה, כמובן באדרא זוטא הקדושה על פסוק ( תהלים קלג), "כי שם צוה ה' את הברכה חיים וכו'", עין שם, שאז נסתלק נשמתו הקדושה, ועל-ידי זה זכה להמשיך שלום ולתקן הפגם של תלמידי רבי עקיבא, שזהו בחינת המתקת הדין של ימי הספירה, שעקר ההמתקה על-ידי השלום כנ"ל, כי בשעת הסתלקות הצדיק נתרבה השלום מאד בבחינת ( ישעיה נז) יבא שלום ינוחו וכו', הנאמר על סלוק הצדיק, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה וכן מבאר באדרא זוטא שם בפרוש על הסתלקות רבי שמעון בר יוחאי ששמעו קול, שאמר, "יבא שלום", הינו כנ"ל, אשרי לו:
ובשביל זה התחיל שלמה המלך עליו השלום, לבנות יסוד בית המקדש בחודש איר שכל החדש הזה הוא כלו בימי הספירה, ועל-ידי הספירה מתקנין הדמים וזוכין לשלום, ועל-כן אז התחיל בנין בית המקדש, שמשם קדשת הבית הכנסת ובית המדרש, שכל קדשתם הוא בבחינת שלום כנ"ל. ובשביל זה נקרא הבית המקדש סכת שלום, כי עקר קדשתו בבחינת שלום כנ"ל:
ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה ( עין מגלה כט), "עתידין כל בתי כנסיות שיעלו לירושלים כי על-ידי קדשת הבית הכנסת והיראה שנוהגין בו, על-ידי זה נתבטל כל הארציות משם לגמרי ועל-כן מאחר ששם נתבטל הארציות, בודאי יוכל לעלות ממקומו לירושלים, כי עקר ההפסק והרחוק שבין מקום למקום, הוא מחמת הארציות, כי הארציות נותן גבול והפסק והבדל בין מקום למקום, אבל כשנתבטל הארציות ועושין שלום אזי הכל אחד, כי אין הפסק וגבול בין ירושלים להבית הכנסת מאחר שנתבטל כל הארציות ועל-כן בודאי יעלו כל המקומות הקדושים, שהם בית הכנסת לירושלים, כי רוחניות אינו תופס מקום, אבל זה יהיה לעתיד כשישלם הברור בשלמות, כי אין הקדשה נשלם בשלמות עד לעתיד לבוא כשיתקים, "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים", ואז יהיה נשלם קדשת הבית הכנסת בשלמות עד שיעלו כלם לירושלים כי הארציות יתבטל מהם לגמרי אז וכנ"ל וכן מבאר שם בפסוק זה גופיה, ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים ונבקע חצי ההר וכו'. נמצא, שמבאר שם שיהיו אז נסים גדולים בענין בקיעת ההר שיגיעו ההרים זה לזה, כמו שכתוב שם, כי יגיע גי הרים אל אצל, עין שם בפרוש רש"י וכל זה יהיה מחמת גדל שלמות הקדשה שיהיה אז כשישלם ברור הרגלין, שזהו בחינת ועמדו רגליו וכו' כנ"ל, שמחמת זה בעצמו יתבטל הארציות עד שיוכלו ההרים להתקרב זה לזה. ועל-כן אז יעלו כל הבתי כנסיות לירושלים, כי כשנתבטלים הארציות יכולין כל המקומות הרחוקים להתקרב ולהתחבר יחד כנ"ל וזהו בחינת גדל השלום שיהיה אז, כי שלום הוא בחינת אחדות והתחברות, כי יתבטל הארציות, שהוא מסך המבדיל, ויעלו ויתחברו כל הקדשות יחד בבחינת שלום וכנ"ל:
וזה בחינת ( מגלה ט) מעלין בקדש ולא מורידין ועקר תכלית הקדשה הוא קדשת ספר תורה, כמבאר במשנה ( מגלה כה) ובשלחן ערוך, בני העיר שמכרו וכו', מכרו בית הכנסת, לוקחין וכו' עד מכרו ספרים, יקנו ספר תורה, שמעלין בקדש וכו' כי עקר הקדשה הוא כשנתבטלין הארציות לגמרי, שזהו בחינת קדשת ספר תורה שעור הקלף מחבר לאותיות הכתב בחבור חזק לעולם ועל-ידי זה נתהפך הקלף לקדשה גמורה של האותיות הקדושים שבספר תורה, כי עקר עלית הקדשה הוא על-ידי הדבור כנ"ל, שזהו בחינת האותיות שבספר תורה, שהם אותיות הדבור ומאחר שהקלף דבוק באלו האותיות בקשר חזק ובאחדות גדול כל כך, על-כן נתבטל הקלף לגמרי לגבי אותיות הכתב וקונים קדשה גמורה ועל-כן הספר תורה וספרים הם מצות שיש בגופן קדשה, כי גופן קדושים מחמת שמקשרין להאותיות, על -כן הגשמיות שלהם נתבטל לגמרי לגבי הקדשה עד שאי אפשר לשנות הקדשה עוד לעולם כמבאר בפוסקים, שדבר שיש בגופו קדשה אינו משתנה מקדשתו לעולם, כי תשמישי קדשה שבלו צריכין גניזה, אבל הבית הכנסת, אף-על-פי שמדברים בו דבורים קדושים של תורה ותפלה, עדין הוא נקרא תשמישי מצוה, כמובא בפוסקים ויכולין לשנות קדשתו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, כמבאר בשלחן ערוך כי אין הבית הכנסת מקשר כל כך להדבור הקדוש כמו הקלף בהאותיות ועל-כן צריך האדם שיקדש עצמו כל כך בדבורי תורה ותפלה עד שיתבטל לגבי הדבור לגמרי כנ"ל, דהינו שיהיה גופו מחבר וכלול בהדבור כמו הקלף המחבר בהאותיות עד שהקלף עם האותיות הם דבר אחד ממש, כי שניהם יחד הם ספר תורה, כמו כן ממש יהיה הגוף מחבר ונכלל בהדבור עד שיהיה כתוב ונחקק בו היטב ולא יהיה נכתב ונחקק בגופו שום אות אחר רק אותיות ודבורי התורה כמו קלף של הספר תורה שאין נכתב בו שום דבר רק אותיות התורה, ואזי זה האדם הוא קדוש בקדשת הספר תורה ויותר ועליו נאמר, "זאת התורה אדם" דהינו שהאדם הזה בעצמו הוא התורה, כמובא זה בדברי רבנו זכרונו לברכה ועל תלמיד חכם כזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מכות כב), כמה טפשאי שאר אנשי דקיימו מקמי ספר תורה ולא קיימו מקמי צורבא מרבנן וכו' וזה בחינת ( משלי ג) כתבם על לוח לבך, הינו שיהיו דבורי התורה כתובים בו ממש כמו האותיות הנכתבים בספר תורה ממש כנ"ל וזה שנסמך מצות למוד והדבור בדברי תורה למצות כתיבת תפלין ( שהוא בחינה אחת עם כתיבת ספר תורה, כי דיניהם אחד), כמו שכתוב בפרשת קריאת שמע, "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וקשרתם לאות על ידך וכו' וכתבתם וכו'" הינו שהתורה מזהיר את האדם שידבר דברי תורה תמיד ולא ידבר דברים בטלים, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה ( יומא יט) על פסוק זה, "ודברת בם"-ולא בדברים בטלים, הינו שידבר כל כך דברי תורה בשבתו בביתו ובלכתו בדרך ובשכבו ובקומו עד שיתבטל הגוף לגבי הדבור לגמרי, עד שיהיה הגוף מקשר ונכלל בהדבור כמו הקלף של ספר תורה ותפלין ומזוזות וזהו 'ודברת בם וכו' וקשרתם וכתבתם וכו'', הינו שתדבר כל כך בתורה עד שיתבטל הגוף לגמרי לגבי הדבור, עד שיהיה בבחינת תפלין ומזוזות הנכתבים על הקלף שהאותיות והקלף שניהם אחד ממש, כן יהיה הגוף מקשר ונכלל בהדבורים הקדושים של התורה עד שיתבטל אצלם לגמרי כנ"ל ובשביל זה מעלין בקדש ולא מורידין, כי צריכין להעלות הניצוצות אל הקדשה מעלה מעלה, כי צריכין ברור אחר ברור עד שיעלו לתכלית הקדשה, שהוא קדשת ספר תורה ששם הקלף מקשר ובטל לגבי אותיות התורה, שזהו עקר שלמות עלית הקדשה, בחינת שלום ואחדות וכנ"ל: