ליקוטי הלכות · אורח חיים ב · ברכת הריח וברכת הודאה ה
Reading settings
לשון השלחן ערוך סימן ריו:
אסור להנות מריח טוב עד שיברך קדם שיריח אבל לאחריו אין צריך לברך כלום:
על-פי התורה ויהי נא פי שנים ברוחך אלי (בסימן סו) עין שם באות ד מה שכתב שם דברים נפלאים כמה האדם צריך להתחזק ולהתגבר לשבר כל המניעות שבעולם עד שיזכה לגמר להוציא מכח אל הפעל כל הדברים שבקדשה וכו'. ובפרט להתקרב לאנשי אמת שבזה תלוי כל קדשתו וחיותו וכו', עין שם היטב. מה שכתב על מאמר הזהר הקדוש תשעה נקודין תשעה רקיעין. כי להוציא מכח אל הפעל צריכין לעשות נקדות להאותיות וכו'. והנקדות נעשין על-ידי החשק והכסופין שחושקין לדבר שבקדשה בבחינת נקדות הכסף וכו'. ועקר החשק נעשה על-ידי המניעות שמזמינין לו וכו'. וכל מה שהנחשק גדול ביותר שאזי צריך שיהיה לו חשק גדול ביותר, כמו כן מתגברין כנגדו ומתפשטין לפניו המניעות ביותר, כי המניעות הם בשביל החשק וכל שהמניעות גדולים ביותר כמו כן מתגבר החשק ביותר. ואם יחפץ בהאמת ויתגבר בחשק חזק כפי תקף המניעות בודאי ישבר המניעות, כי המניעות לא באו כי אם בשביל החשק, כי על-ידי החשק והכסופין ממשיכין נקדות. שעל-ידי זה מוציאין מכח אל הפעל וכו'. וזה בחינת תשעה נקודין תשעה רקיעין וכו' עין שם. ויש תשעה נקודין תשעה רקיעין כי יש כמה בחינות בהנחשק, כי יש נחשק למעלה מנחשק וכו' עד שיש נחשק שהוא בחינת קמץ בחינת קמיץ וסתים. ששם משתטחין המניעות ביותר מאד מאד. ומזה בעצמו יכולין להבין מעלת הנחשק. ואם יתגבר בחשק חזק כפי מעלת הנחשק בודאי ישבר המניעות ויגיע אל הנחשק הזה, כי הכלל שכל מה שהאדם חושק באמת בודאי יוכל לגמרו ולהוציאו מכח אל הפעל וכו', עין שם כל זה היטב:
וזה כלל כל עבודת האדם בזה העולם שנברא רק בשביל זה לשבר מניעות כי זה כל מעלת האדם שהוא גבה מהכל אפלו ממלאכים ושרפים וכו' ובו תלויים כל העולמות. וכל עצם גדלת מעלתו של האדם הוא מה שהוא בזה העולם העשיה והגשמי שהוא מלא מניעות עצומות מלהתקרב לה' יתברך. והאדם נברא לשבר ולבטל כל המניעות שהם כלל כל ההסתות והפתויים והתאוות של זה העולם. שכלם הם מניעות מלהתקרב לה' יתברך. והאדם צריך להתגבר עליהם ולשברם ולבטלם על-ידי גדל החשק אל האמת. ומחמת זה שגבה מעלתו מאד. וזהו בעצמו בחינת מוציא מכח אל הפעל. כי האדם צריך להוציא כל דבר מכח אל הפעל. כי ה' יתברך ברא כל הבריאה שתהיה חסרה עד שישלים אותה האדם, כמו שכתוב אשר ברא אלקים לעשות. שפרושו שהאדם יעשה וישלים אותה. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהכל צריך תקון וגמר על-ידי האדם, כי החטין צריכין לטחן התרמסין וכו'. וזה בחינת מוציא מכח אל הפעל. שצריך האדם לעסק בזה. ברוחניות וגשמיות כי אף-על-פי שה' יתברך ברא הכל בששת ימי המעשה והוציא מכח אל הפעל כל הבריאה, אף-על-פי-כן גמר כל דבר נשאר עדין בכח עד שיוציאו האדם דיקא מכח אל הפעל כגון כל הצמחים שיש כח בזרעם להוציא כיוצא בהם. אבל האדם צריך לעסק לחרש ולזרע עד שתגדל התבואה ותצא מכח אל הפעל. ואחר כך לקצר התבואה ולטחן וכו' עד שיגמר מלאכות הפת. וכן בלבושים ובכל הדברים. וכמו שהוא בגשמיות כן הוא ברוחניות. שאין שלמות לשום דבר. ואין נמשך בו שלמות חיותו. עד שבא האדם ומתפלל עליו ועובד ה' יתברך בזה הדבר ואז דיקא נשלם חיות הדבר ברוחניות. כי הכל נשלם על-ידי האדם בגשמיות וברוחניות. ועל-כן אף-על-פי שנבראו כל הצמחים לא יצאו בארץ עד שבא האדם והתפלל על הגשמים. כמו שפרש רש"י על פסוק, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלקים ואדם אין לעבד את האדמה ופרש רש"י שם, ובשלישי שנאמר בו תדשא הארץ וכו' על פתח קרקע עמדו עד שבא אדם וכו' והתפלל על הגשמים, עין שם. נמצא שהאדם צריך להוציא מכח אל הפעל. להשלים כל הדברים של הבריאה. וזהו אי אפשר כי אם על-ידי בחינת נקדות שנעשין על-ידי החשק והכסופין שנעשין על-ידי המניעות דיקא כנ"ל. על-כן בהכרח שיעברו עליו מניעות רבות כל ימי חייו כדי שיתגבר בחשק יותר כדי שעל-ידי זה ימשיך נקדות אל האותיות כדי שעל-ידי זה יוציא מכח אל הפעל וכו' כנ"ל:
ועקר כח החשק והכסופין דקדשה נמשכין מבחינת ריח טוב בשרשו. שהוא חיות הנשמה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, איזהו דבר שהנשמה נהנה ממנו? זה הריח. כי התגברות החשק בשעת המניעות הוא על-ידי בחינת ריח. כי באמת עקר כל המניעות הם מניעות המח כמו שכתוב במקום אחר, כי עקר המניעה מחמת שמבלבלין מחו בעקמימות וקשיות ובלבולים על צדיקי אמת או על שאר דברים שבקדשה שצריך לעשות עד שאינו יודע מעלתם ועצם קדשתם שיכול לזכות על ידם לכל טוב נפלא ונורא מאד, כי בודאי אם היה האדם רואה בעיניו גדל עשירותו והצלחתו בזה ובבא לנצח שיזכה על-ידי הצדקה שיתן בודאי כל אדם היה נותן צדקה הרבה בשתי ידים, כי כמה וכמה האדם מתיגע ביגיעות גדולות ומוציא ממונו ומרבה בהוצאות בשביל ספק רוח, מכל שכן וכל שכן כשהיה רואה בעיניו רוח כזה שמרויחין על-ידי הצדקה בודאי היה נותן צדקה בשתי ידים בשמחה רבה. וכן בכל המצוות. וכן להתקרב לצדיקי אמת ולאנשיהם שיכולים לקרב אותו לה' יתברך שזה עולה על הכל. ובזה תלוי כל קדשת יהדותו. אם היה רואה נפלאות ערבות נעימות התקוה שיזכה על ידם לנצח. בודאי היה משליך הכל והיה רץ אחריהם בכל כחו. ולא היתה שום מניעה והסתה ודחיה נחשבת בעיניו לכלום, אבל עקר המניעה היא מניעת המח, דהינו שאין רואין כל זאת בעיניו בתחלה, כי בתחלה בשעה שבא לעשות המצוה או להתקרב לאנשי אמת אינו רואה אמתת מעלתם. ועל-ידי זה יש כח להמניעות להשתטח כנגדו למנעו חס ושלום. וצריך להתגבר בחשק חזק על המניעות דיקא לשבר המניעות כנ"ל. אבל אם כן מאחר שהמניעות מעלימין מעלת הדבר שבקדשה אם כן. מהיכן יקבל כח לשברם, אך עקר הכח לשברם נמשך מרחמי ה' יתברך. מה שה' יתברך מאיר מרחוק בדעת כל אדם. שיתנוצץ לו האמת מרחוק. בבחינת מרחוק ה' נראה לי. וזהו בחינת הרמזים הבאים אל האדם בכל יום שיתקרב וישוב אליו. ומי שחפץ בחיים באמת ואינו מטעה את עצמו. ומסתכל על האמת לאמתו. הוא רואה מרחוק אמתת האמת, כי האמת עד לעצמו. ועל-ידי זה מתגבר בחשק חזק כפי המניעות עד שמשבר כל המניעות ומתקרב אל האמת. וזאת הבחינה שרואה האמת מרחוק כדי שיוכל להתגבר בחשק חזק לשבר המניעות זאת הבחינה היא בחינת ריח טוב, כי עדין אינו רואה האמת ממש כי אם כן לא היה מניעה כלל כנ"ל. והאדם בהכרח שיהיה לו מניעות, רק זאת הראיה וההתנוצצות מרחוק. היא בבחינת ריח שמגיע לו ריח טוב מהאמת כמאן דארח ריחא בבחינת ריח טוב קלט. וזהו בחינת לריח שמניך טבים שמן תורק שמך על-כן עלמות אהבוך ופרש רש"י על הרחוקים הבאים לשוב ולהתגיר כמו שפרש שם עלמות אהבוך-בא יתרו ונתגיר באה רחב ונתגירה. וזהו לריח שמניך טבים וכו'. דהינו על-ידי בחינת ריח טוב. על-ידי זה דיקא עלמות אהבוך. שבאים הרחוקים ושבים לה' יתברך כמו יתרו וכו'. כי עקר התקרבות הרחוקים לשבר מניעות שלהם העצומות הוא על-ידי בחינת ריח כנ"ל. שהוא בחינת מה שה' יתברך מרחם עליהם ומאיר עליהם מרחוק רמזים שיתנוצץ להם האמת מרחוק וכו' וכנ"ל. וזהו שנסמך לזה משכני אחריך נרוצה כי הינו הך. וכמו שפרש רש"י שם. אני שמעתי משלוחיך רמז שאמרת למשכני ואני אמרתי אחריך נרוצה וכו', הינו כנ"ל. שה' יתברך מרמז רמזים מרחוק להאדם שיתקרב אליו ומי שחפץ באמת רץ אחריו מיד. בבחינת משכני אחריך נרוצה. שזהו בחינת ריח כמאן דארח ריחא בחינת לריח שמניך טבים וכו' על-כן עלמות אהבוך. שעל-ידי זה מתקרבים הרחוקים כנ"ל, על-כן נסמכו זה לזה וכנ"ל:
וכל הברכות שמברכין על כל הדברים כלם הם בבחינת מוציא מכח אל הפעל, כי קדם שמברכין על הדבר ומודים שה' יתברך ברא אותו קדם לזה, אין שלמות להדבר, ואין נמשך שלמות החיות דקדשה לאותו הדבר, כי הכל נברא לכבודו כדי שיודו ויברכו אותו עליו, כמו שכתוב, כל פעל ה' למענהו וכו'. כי כשמברכין על הפרי בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה וכיוצא. בזה ממשיכין עקר שלמות בריאת אותה הפרי וכאלו עכשו נבראת הפרי על-ידי הברכה שברך עליה שעל-ידי זה נמשך שלמות חיותה דקדשה. נמצא שעל-ידי הברכה היא בחינת מוציא מכח אל הפעל. שמוציא מכח אל הפעל שלמות חיותו כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כתיב לה' הארץ ומלואה. וכתיב והארץ נתן לבני-אדם כאן קדם ברכה וכאן לאחר ברכה. כי קדם ברכה כאלו הכל עדין בכח ה' בבחינת לה' הארץ ומלואה שהכל עדין של ה' כי נחשב כאלו לא יצא עדין מכחו אל הפעל. אבל לאחר ברכה אז דיקא והארץ נתן לבני-אדם. כי על-ידי הברכה מוציאין מכח אל הפעל ואז שיך הכל לבני-אדם, דהינו לבני ישראל שהם קרויים אדם כי הם הוציאו הכל מכח אל הפעל על-ידי הברכה כנ"ל:
וזה בחינת ברכה ראשונה וברכה אחרונה. כי כל דבר יש לו תכלית שבשביל זה נברא ויצא מכח אל הפעל. כי כל הדברים שברא ה' יתברך הכל יצאו מכח אל הפעל בשביל האדם שמשלים אותם וחוזר ומעלה אותם על-ידי עבודתו למקורם ושרשם שזהו תכליתם. כי תכלית כל הדברים הוא כשאדם עובד בכח הזה את ה' יתברך שבזה מעלה אותם לשרשם ותכליתם. ועקר תכלית עבודת האדם הוא הרצון לכסף ולהשתוקק תמיד לה' יתברך בתכלית הרצון כמו ששמענו מפיו הקדוש כמה פעמים כמבאר בספריו הקדושים וזה תכלית כל המצוות והעבודות הקדושות, כי ההתחלה היא מרצון והסוף והתכלית הוא שלמות הרצון בחינת רצון שברצונות. ששם הסתלקות משה רבנו שהוא שרש וכלל נשמות כל ישראל. שנסתלק ברעוא דרעוין רצון שברצונות. וכל אחד מישראל יש לו איזה שרש ואחיזה בנשמת משה רבנו שהוא בחינת רצון ושם עקר תכליתו וסופו על-ידי עבודתו ותורתו ומצוותיו וכנ"ל, כי כבר מבאר שעקר ההתחלה על-ידי הרצון, כי אי אפשר לשבר מניעות הגוף שלו ושל אחרים וכו' כי אם על-ידי תקף הרצון והחשק וההשתוקקות והכסופין וכו' וכנ"ל. שעל-ידי זה משברין כל המניעות שבעולם ומוציאין מכח אל הפעל. ואחר כך כשזוכין להוציא מכח אל הפעל וגומרין המצוה או הדבר שבקדשה שרצה לעשות. עקר התכלית והפעלה שפועלין על-ידי המצוה הוא מה שזוכין על-ידי המצוה להתגבר ברצון חדש וחזק יותר לה' יתברך. עד שישתוקק וירצה לעשות מצוה אחרת וכן להלן יותר, כי כל נפשות ישראל וכל המצוות הם אחד כידוע וכלם נמשכין ממקור הרצון שהוא בחינת רצון שברצונות. שהוא בחינת נשמת משה רבנו. שהוא שרש וכלל כל התורה והמצוות וכל נפשות בית ישראל. ושם עקר התכלית והסוף של כל אדם מישראל שזוכה על-ידי תורתו ומצוותיו דהינו שיכלל בבחינת רצון העליון שישתוקק לה' יתברך בתכלית הרצון שאי אפשר לדבר בזה כלל. שהוא בחינת ארבע מאות עלמין דכסופין דירתין צדיקיא לעתיד לבא. אשרי הזוכה להם:
וזה בחינת הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העברה שמצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה ששכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה. כי כל מה שעושין איזה מצוה זוכין לרצון חזק יותר לה' יתברך, כי זהו התכלית והשכר של המצוה כנ"ל. ועל-כן מצוה גוררת מצוה, כי נכנעין ונתבטלין המניעות שמונעין מהמצוה השניה על-ידי תקף הרצון שזכה על-ידי מצוה הראשונה כנ"ל, כי על-ידי תקף הרצון משברין כל המניעות כנ"ל. ועל-כן מצוה גוררת מצוה וכנ"ל. וכן להפך עברה גוררת עברה, כי על-ידי העברה שהיא על-ידי שהתגברו עליו המונעים שהם המסיתים והמפתים עד שהעבירוהו מדעתו עד שלא היה יכל להתגבר בתקף הרצון דקדשה עליהם עד שעבר מה שעבר על-ידי זה התגברו ביותר המניעות כי כשזה קם זה נופל. ועל-כן עברה גוררת עברה על-ידי שנחלש הרצון דקדשה על-ידי העברה. וזהו ששכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה. כי עקר השכר של המצוה היא מצוה שהיא בחינת רצון ששם שרש כל המצוות. שהם רצונו יתברך שרצה שזאת המצוה תהיה כך וזאת המצוה כך כמו שמבאר במקום אחר. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. ועל-כן בקל יכולין לשוב מכל העברות אם ירצה באמת, כי עקר הוא הרצון. ותכף כשיתגבר וירגיל את עצמו שיהיה לו רצונות חזקים דקדשה להתקרב לה' יתברך ולצדיקיו ולא ירפה את הרצון בודאי יוכל להתגבר על כל המניעות הבאים על-ידי העברות וחטאות נעורים שלו. ובודאי ישבר כלם ויזכה לחיים נצחיים כי עקר פגם העברה הוא מה שנחלש הרצון דקדשה על-ידי העברה כנ"ל שעל-ידי זה עברה גוררת עברה. ועל-כן נדמה לו שאי אפשר לו לצאת ממה שנלכד בו. אבל הבחירה חפשיית תמיד. ותשובה קדמה לעולם. וה' יתברך נתן כח באדם שאפלו אחר כל העברות והחטאים חס ושלום. יש לו כח עדין להתגבר ברצונות חזקים לה' יתברך. שעל-ידי זה ישבר כל המניעות ויתקרב לה' יתברך כנ"ל. ועל-כן הזהיר התנא הוי רץ למצוה קלה וכו' רץ דיקא. כי צריכין לרוץ למצוה בזריזות גדול. כי זה סימן על תקף חשקו ורצונו החזק. ועל-כן רץ לשון רצון בחינת משכני אחריך נרוצה. שפרושו גם לשון רצון כמו ששמעתי מפי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בשם צדיק אחד וקלסה. כי שניהם אחד כי הריצה והזריזות הגדולה לדבר מצוה זה סימן על תקף הרצון והחשק שעל-ידי זה דיקא זוכין לגמר המצוה ולעשות מצוה אחרת וכו' וכנ"ל:
וזה בחינת ברכה ראשונה וברכה אחרונה שמברכין על כל דבר שאוכלין, כי הברכה ראשונה היא בבחינת מוציא מכח אל הפעל, כי על-ידי הברכה ממשיך שלמות חיותה של הפרי שמברך עליה ונחשב כאלו בראה עתה מחדש כנ"ל. ואחר כך צריך לברך ברכה אחרונה כדי לחזר ולהעלות הפרי לתכליתה ושרשה, כי ברכה אחרונה מברכין על שה' יתברך מחיה את האדם בזאת הפרי והמאכל כמו שאומרים בורא נפשות וכו' על כל מה שבראת להחיות בהם וכו' וכן בברכת המזון. וזהו התכלית של המאכל, כי תכליתו כשמחיה את האדם שעל-ידי זה יש כח בהאדם לעבד את ה' יתברך ולקים מצוותיו. ועקר העבודה והחיות דקדשה הוא מה שמתחזק ברצון חזק לה' יתברך שזהו העקר כנ"ל. וזהו התכלית של הפרי שנכלל בהאדם והחיה אותו עד שזוכה על-ידי זה לרצון חדש חזק יותר לה' יתברך. שעל-ידי זה כל עבודת האדם כנ"ל, כי העקר הוא הרצון כנ"ל, כי שם שרש הנפש שהיא לשון רצון כמו שכתוב אם יש את נפשכם וכנ"ל. וכן כתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בהתורה כי מרחמם ינהגם שעל-ידי האכילה זוכין להארת הרצון, עין שם הינו כנ"ל. נמצא שעקר הברכה אחרונה הוא כדי להעלות הפרי לשרשה שהוא בחינת רצון כדי להמשיך בחינת רצון דקדשה על-ידי זאת הפרי והמאכל שעל-ידי זה משברין כל המניעות שבעולם וזוכין לעבודת ה' כנ"ל. ועל-כן על הריח אין צריכין לברך ברכה אחרונה, כי כל הרצון והתשוקה והחשק דקדשה שעל-ידי זה משברין המניעות. הוא בבחינת ריח בבחינת לריח שמניך טבים כנ"ל, כי ברכה ראשונה צריכין לברך גם על הריח. כדי להוציא מכח אל הפעל כדי להשלים שלמותו על-ידי הברכה כנ"ל, אבל תכף שנשלם הריח טוב על-ידי הברכה אין צריכין לברך עוד ברכה אחרונה כדי להעלותו לשרשו. שהוא בחינת רצון שיזכה האדם על-ידי זה לרצון וחשק דקדשה כנ"ל, כי הריח טוב בעצמו הוא בבחינת רצון וחשק דקדשה, כי כל התגברות הרצון והחשק בשעת המניעות הוא על-ידי בחינת ריח כמאן דארח ריחא כנ"ל. ומשם שרש הריח. על-כן אין צרך לברך אחריו ברכה אחרונה וכנ"ל:
וזה בחינת פגם המרגלים שפגמו בארץ-ישראל. כי עקר הרצון זוכין על-ידי ארץ-ישראל. כי שם בארץ-ישראל עקר הארת הרצון וההשתוקקות והכסופין לה' יתברך בבחינת רצית ה' ארצך. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה שנקראת ארץ על שם הרצון כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה למה נקרא שמה ארץ שהיא מרצה את פרותיה. ועל-כן נתברכו כמה שבטים שארצם מלאה רצון. כמו שכתוב, נפתלי שבע רצון וכו'. וכתיב, ורצון שכני סנה (ושבטים שלא נתברכו בזה הרי כללם יעקב זה בזה שכל הברכות של כל אחד ואחד יחולו על כלם כמו שפרש רש"י שם. וכן הוא בברכת משה שהיתה מעין ברכתו של יעקב כמו שפרש רש"י שם). כי עקר הרצון החזק והשתוקקות להשם יתברך זוכין בארץ-ישראל, כי שם מאיר ומתנוצץ אלקותו יתברך כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הדר בארץ-ישראל דומה כמי שיש לו אלקי וכו'. כי הארת הרצון הוא בחינת ריח טוב כמבאר לעיל. ועקר הריח הטוב הנפלא של התנוצצות אלקותו יתברך שעל-ידי זה משתוקקין וכוספין אליו ברצון חזק בלי שעור הוא רק בארץ-ישראל. שנקראת ארץ המוריה על שם ריח הטוב של הקטרת. ועל-כן נכנסו ישראל לארץ-ישראל בתחלה דרך יריחו דיקא. שנקראת יריחו על שם ריח הטוב כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי שם בארץ-ישראל עקר הריח הטוב בחינת לריח שמניך טבים. שהוא בחינת התנוצצות אלקותו יתברך שאי אפשר לדבר בזה כלל. שעל-ידי זה עקר ההשתוקקות והרצון החזק כנ"ל. וגם בחוץ-לארץ מה שזוכין לפעמים לאיזה התנוצצות אלקות שהוא בחינת ריח הטוב כמאן דארח ריחא. שעל-ידי זה נתעורר השתוקקות ורצון נפלא לה' יתברך זה נמשך גם-כן מארץ-ישראל, כי כל קדשתנו מארץ-ישראל, כי ישראל על-ידי עבודתם ממשיכין קדשת ארץ-ישראל לחוץ-לארץ כידוע. אבל עקר מקום הארת הרצון. שהוא בחינת ריח הטוב של התנוצצות אלקותו יתברך, הוא בארץ-ישראל ששם הבית-המקדש וכליו והארון עם הלוחות והכרובים העומדים בבית קדש קדשים ששם עקר ההשתוקקות. והרצון והאהבה והכסופין הנפלאים שבין ישראל לאביהם שבשמים, בבחינת תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים. ומשם נמשך הארת הרצון לכל אחד ואחד כפי מה שממשיך על עצמו קדשת ארץ -ישראל. מכל שכן כשזוכה לבוא לארץ-ישראל ממש לשם שמים. (לא בשביל פניות אחרות כאשר נמצא עכשו בעוונותינו הרבים) אבל המניעות רבים ועצומים מאד מלבוא לארץ-ישראל. אך על-ידי תקף הרצון והחשק יכולים להתגבר עליהם, בפרט כי הרצונות לארץ-ישראל חזקים ביותר, כי תכף כשרוצה לבוא לארץ-ישראל מאיר בו הארה מהארת הרצון שמאיר בארץ-ישראל (כמבאר מזה במקום אחר באריכות ועל-ידי תקף הרצון והחשק הבא על-ידי המניעות הגדולות דיקא כנ"ל. על-ידי זה יכולין לדלג על כלם ולבוא לארץ-ישראל. והמרגלים פגמו בזה. כי אמרו שחס ושלום המניעות חזקים מהרצון. ועל-כן אמרו תחלה שבח ארץ-ישראל. וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. ואחר כך סימו בהמניעות העצומים לבוא לשם. כמו שכתוב אפס כי עז העם והערים גדולות בצורות מאד וכו' עמלק יושב בארץ הנגב וכו'. כי אמרו דבר והפוכו. כי מה שאמרו 'וזה פריה' זה מורה על גדל הארת הרצון שמאיר שם. כי בכל הפרות ובכל התאוות של זה העולם מלבשים אהבות עליונות ורצונות יקרים דקדשה רק שצריכים להעלותם כידוע. ועל-כן פרות ארץ-ישראל שהם מבחרים וגדולים ונפלאים כל כך זה מורה על גדל הארת הרצון שיש שם. ועל-כן שבחה התורה ארץ-ישראל בפרותיה כמו שכתוב ארץ חטה ושעורה וגפן וכו'. כי כל זה מורה על הארת הרצון שמאיר שם וכנ"ל:
ועל-כן עתה מקשר יפה מה שאמרו וזה פריה אפס כי עז העם, הינו שאמרו שהפרות טובים ונפלאים מאד שזהו מורה על הארת הרצון, אפס כי עז העם וכו' שהמניעות חזקים יותר מהם. וזה היה עקר הפגם והכפירה הגדולה שלהם. שכפרו בחזק הרצון שיש לו כח לשבר על ידו כל המניעות כנ"ל. והם אמרו ההפך מזה ממש, כי אמרו אפס כי עז העם וכו' שהמניעות גדולים וחזקים מהרצון עד שאי אפשר לבוא לארץ -ישראל מעצם המניעות, כי אמרו שאין כח לשברם על-ידי הרצון מה שבאמת הוא להפך כנ"ל, ועל-כן היה הפגם שלהם גדול מאד וגרמו בכיה לדורות חרבן בית ראשון ובית שני. כי כל קיום הבית-המקדש שהוא כלל עבודת וקדשת ישראל הוא על-ידי הרצון והחשק דקדשה כנ"ל, כי שם בבית-המקדש כל הריחות וכל הקרבנות שעולין לרצון, כמו שכתוב, לרצנכם תזבחהו וכן הרבה, וכתיב אשה ריח ניחוח לה'. ועקר התקון היה על-ידי יהושע וכלב שהאמינו לדברי משה שיש כח בהרצון והחשק להתגבר על המניעות אף-על-פי שהמניעות משתטחים מאד מאד עד שנדמה שאי אפשר בשום אפן לשברם אף-על-פי-כן צריכין להתחזק ברצון וכו' וכנ"ל:
ועל-כן אמרו עלה נעלה וירשנו אותה וכו'. אפלו אומר לנו עשו סלמות ועלו לשמים עלה נעלה כי אין שום מניעה בעולם. כי על-ידי תקף החשק והרצון יכולין לשבר ולדלג על הכל:
וזה בחינת מה שנסמך פרשת מנחות נסכים לפרשת המרגלים. כי קרבן מנחה הוא בחינת הארת הרצון, כמו שכתוב, ונפש כי תקריב קרבן מנחה וכמו שפרש רש"י, לא נאמר נפש אלא במנחה. מי דרכו להקריב מנחה עני. מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. נפש זה בחינת רצון והשתוקקות חזק במסירת נפש, כי כל הקרבנות של בהמות ועופות שסומכין עליהם ושוחטין אותם וכו' זה בחינת זביחת היצר כמובא. אבל המנחה אין בה שחיטה. והיא בחינת קרבן עני. אין עני אלא מן הדעת, הינו מי שהוא עני במעשים טובים ואין בו דעת לזבח את יצרו לגמרי ואף-על-פי-כן הוא רוצה להקריב קרבן לה' נתנה לו התורה עצה שיקריב את נפשו הינו רצונו. שזהו בחינת קרבן מנחה שנאמר בה נפש שהוא קרבן עני שאין בה שום שחיטה ואף-על-פי-כן היא יקרה מאד בעיני ה' יתברך מאחר שרצונו חזק כל כך לה' יתברך עד שגם הוא בעניותו הגדולה אינו מונע את עצמו מלהקריב קרבן לה', דהינו בחינת קרבן מנחה שהוא בחינת נפש בחינת רצון וכנ"ל. וזה בחינת גדל יקרת קדשת תפלת המנחה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה. והקשו הפוסקים למה נקראת מנחה הלא גם בבקר הקריבו מנחה ותרוצם דחוק. אך עקר המשכת הרצון צריכין להתגבר ביותר ויותר להמשיך בשעת תפלת המנחה שאז תקפא דדינא שלטא. כמו שאיתא בזהר. שמשם כל המניעות מעבודת ה' יתברך. ועל-כן הזהירו רבותינו זכרונם לברכה מאד ביותר שלא לאחר תפלת המנחה. והחמירו בזה מאד כמו שכתוב במשנה, לא ישב אדם לפני הספר ולא לאכל וכו' גזרה שמא ימשך וכו' מחמת שאז שכיחים המניעות ביותר. מחמת שזמנה באמצע היום, דהינו אחר חצות היום. בעת שהעולם טרודים במשא ומתן ופרנסתם. שמהם כל המניעות מה' יתברך. ואז צריך האדם להתגבר ביותר ברצונות חזקים וכסופים גדולים והשתוקקות נמרץ לה' יתברך כדי שיזכר בה' יתברך בתוך המשא ומתן בתוך תקף המניעות שזהו העקר כנ"ל. וכמו שהזהירו רבותינו זכרונם לברכה על זה מאד בכמה מקומות. וזהו בחינת תפלת המנחה כי התפלה בחינת רצון כי היא עבודה שבלב. אך עקר התגברות הרצון צריכין בשעת מנחה כנ"ל, כי עקר ההמתקה והתקון של תפלת המנחה בחל נמשך ממנחה של שבת. שאז עקר הארת הרצון. כי אז רעוא דרעוין כידוע בזהר. ועל-כן נקראת זאת התפלה. דיקא בשם מנחה, כי אז צריכין ביותר להתגבר להמשיך על עצמו רצונות חזקים לה' יתברך שזהו בחינת מנחה כנ"ל, ועל-כן נסמכה פרשת מנחות לפרשת מרגלים כי בחינת מנחות הם תקון המרגלים שפגמו ברצון כנ"ל. כי על-ידי קרבן מנחה ממשיכין הארת הרצון כנ"ל שעל-ידי זה סוף כל סוף יתתקן הכל ונשוב לארצנו בקרוב אמן כן יהי רצון:
ארבעה צריכים להודות וכו'. וסימנך וכל הח'י'י'ם' יודוך סלה. ח'ולה י'סורים ]הינו חבוש בבית האסורים[ י'ם מ'דבר. מה מברך ברוך אתה ה' הגומל לחיבים טובות וכו' (שלחן ערוך סימן ריט):
על-פי המאמר של חנכה בלקוטי תנינא סימן ב. שם מבאר שעל-ידי תודה הודאה בחינת ארבעה צריכין להודות. שזה בחינת שעשוע עולם הבא, שאז יהיו ימי הודאה לשמו יתברך בחינת הלכות כמבאר שם. על-ידי זה מאיר האמת על-ידי שלשה שמות שהם בחינת תורה ותפלה ושדוכים וזווגים לתוך הדבור, דהינו לשלמות רבוע הדבור ארבעה חלקי הדבור, שהם דבור של תשובה, ודבור של צדקה, ודבור של עשירים קרובים למלכות בחינת שלשת השריגים וכו', ודבור של מלכות פה וכו' עין שם. ועל-ידי זה נמשך הקדשה של שבת לששת ימי החל. ועל-ידי זה נכללין כל הפעלות משתנות בתוך אחדות הפשוט וכו' עין שם. שזה בחינת הלכה כרבים. עין שם כל זה היטב:
ועתה נוכל לומר שזה בעצמו בחינת ארבעה צריכין להודות שכנגד בחינת ארבעת חלקי הדבור שנשלם על ידם, כי על -ידי תודה דהינו על-ידי הארבעה צריכין להודות על ידם נשלם רבוע הדבור כנ"ל. ועל-כן הם ארבעה שצריכין להודות כנגד ארבעת חלקי הדבור שנשלם על ידם. כי חולה שנתרפא ומודה לשמו יתברך זה בחינת דבור של תשובה, כי אין אדם עומד מחליו אלא אם כן מוחלין לו כל עוונותיו, והינו על-ידי תשובה כמו שכתוב ושב ורפא לו. יורדי הים זה בחינת דבור של צדקה, כמו שמובא ביונה על האנשים שהיו עמו בספינה ונדרו נדרים, כי צדקה הוא בחינת ים, בחינת מים כמו שכתוב וצדקה כנחל איתן, בחינת שלח לחמך על פני המים. חבוש בבית האסורים שיוצא מן האסורים, זה בחינת דבור של עשירים קרובים למלכות, שעל ידם הדרך שיוצא החבוש מתוך המאסר בחינת שלשת השריגים שלשה שרי גאים, שעל ידם יצא יוסף מבית האסורים כמפרש בתורה. מדבר, זה בחינת עקר הדבור, בחינת מלכות פה, כי מדבר מרמז על הדבור בעצמו כמבאר בזהר הקדוש, שמדבר בחינת דבור, הינו בחינת מלכות פה שהוא עקר הדבור:
ועל-כן המנהג שתהיה ההודאה בשעת התפלה בשעת קריאת התורה כדי שיהיה נשלם הדבור על-ידי תורה ותפלה שהם קוי האמת שמאירים על-ידי ההודאה ומשלימים רבוע הדבור כנ"ל. כי על-ידי תודה הודאה על-ידי זה מאיר האמת ברבוע הדבור על-ידי שלשה שמות שהם בחינת תורה ותפלה ושדוכים כנ"ל. ועל-כן ההודאה של ארבעה הצריכין להודות הוא בשעת תורה ותפלה דהינו בשעת קריאת התורה שהוא בשעת התפלה, שעל-ידי זה מאיר בחינת תורה ותפלה שהם בחינת שני שמות של האמת כנ"ל. וגם בחינת שדוכים וזווגים נעשה גם-כן על-ידי מנין עשרה, כי צריך לאודויי באפי עשרה, וכל מקום שיש עשרה יש קדשה, כי אין קדשה פחות מעשרה. וכשיש קדשה על-ידי יוד זה בחינת שדוכים וזווגים בחינת קדושין ממש, כי כל הזווגים וקדושין הוא בחינת שממשיכין קדשה בחינת יוד לבחינת מלכות כידוע. נמצא שעל-ידי עשרה נעשה בחינת זווגים בחינת קדושין שהוא בחינת שם השלישי של אמת המאיר ברבוע הדבור כנ"ל. גם איתא שם במאמר הנ"ל שהדבור נשלם על-ידי שדוכים, כי עשרה קבין שיחה ירדו לעולם תשעה נטלו נשים ואחד כל העולם, וכשיש זווג ושדוך נשלמין חלקי הדבור עין שם. ועל-כן צריכין עשרה לאודויי בפניהם, כנגד עשרה בחינות הדבור שנשלמין על-ידי התודה על-ידי בחינת שדוכים. כי אלו עשרה קבין שיחה הם כנגד עשרה בחינות שיש בהדבור, כי הדבור הוא בחינת מלכות שכלולה מעשר כנודע, וכנגד זה יש בחינת עשרה קבין שיחה וכו', ועל-כן על-ידי עשרה הנזכרים לעיל מאיר בחינת שדוכים בחינת עשרה חלקי הדבור ונשלם רבוע הדבור כנ"ל:
וכשנשלם הדבור, אזי נמשך הקדשה של שבת לששת ימי החל כמבאר שם. ובשביל זה נוהגין לומר מזמור הודו בערב שבת קדם קבלת שבת, כי על-ידי זה המזמור של ארבעה צריכין להודות על-ידי זה נשלם הדבור ונמשך קדשה של שבת לששת ימי החל. וזה אנו צריכין עתה בערב שבת בסוף הששת ימי החל. לכללם בקדשת שבת שיהיה נמשך עליהם הקדשה של שבת, וזה נעשה על-ידי ארבעה צריכין להודות שהם מפרשין במזמור הודו הנ"ל. כי הנס של אלו הצריכין להודות זהו בעצמו בחינת המשכת הקדשה של שבת לששת ימי החל. כי איתא בדברי רבנו נרו יאיר בסימן ר"נ על מאמר רבותינו זכרונם לברכה ומוריד שתי דמעות לים הגדול עין שם היטב. והכלל שכל הנסים והישועות הוא על-ידי שה' יתברך ממשיך בחינת השגחה מעלמא דאתי לתוך העולם הזה. כי בעולם הבא יהיו כלם טוב ויתנהג רק על-ידי השגחתו יתברך. אבל עכשו לפעמים על-ידי העוונות חס ושלום נופלים תחת חיוב הטבע. ועקר הנס והישועה שנמשך השגחה מבחינת עולם הבא לתוך העולם הזה, ועל-ידי זה בא הישועה עין שם היטב:
נמצא שאלו הארבעה צריכין להודות על הנסים והישועות שעשה ה' יתברך עמהם על-ידי השגחתו יתברך עליהם זהו בעצמו בחינת המשכת הקדשה של שבת דהינו עולם הבא שכלו שבת לששת ימי החל דהינו העולם הזה. כי עקר הישועה רק על-ידי זה על-ידי שנמשך ההשגחה מעולם הבא לעולם הזה כנ"ל. בשביל זה אנו מברכין הגומל לחיבים טובות שגמלנו כל טוב, כל טוב דיקא, בחינת עולם הבא שהוא כלו טוב שמשם נמשך הגמול כי עקר הישועה על-ידי העולם הבא שהוא כלו טוב שמשם נמשך ההשגחה שעל-ידי זה נעשה הישועה כנ"ל. וזהו בחינת הגומל לחיבים טובות וכו' כי זהו עקר ההודאה שהוא יתברך גומל לחיבים טובות. כי באמת מעלת וחדוש הנס שעושה ה' יתברך הוא לכאורה תמוה מה חדוש הוא לפני ה' יתברך שיכול לעשות נסים ונפלאות לקרע הים וכיוצא, כי מאחר שהוא יתברך ברא הכל ומחיה ומקים הכל ברצונו בידו לעשות עם כל העולם כלו כרצונו להרס ולבנות וכו' ומהו הרבותא והחדוש של הנס. אך איתא שעקר החדוש של הנסים הוא, כי כשאדם בצרה יש עליו קטרוגים גדולים וה' יתברך הוא אוהב משפט, וזהו קשה בעיניו יתברך בעצמו להעביר המשפט שמחיב חס ושלום מה שמחיב חס ושלום. וזה תקף גדלת הנס שה' יתברך מתגבר ברחמיו העצומים על המשפט והדין, ועושה נס וחסד גדול לפנים משורת הדין. ונוכל לומר שזהו בעצמו בחינת שנוי הטבע שזהו מעלת הנס בגשמיות, כמו כן ברוחניות יש שנוי הטבע גם-כן על-פי הנ"ל. כי זהו בחינת חיוב הטבע מה שהכל מחיבים אותו לענש חס ושלום. כי זהו טבע כל הנבראים שכלם נבראו לשליחותו יתברך לשלם לעושה הרעה כרעתו. וכשאדם חוטא חס ושלום כלם מוכנים מיד לשלם לו גמולו. כי זה טבעם כי כלם נבראו לכבודו יתברך והם מתקנאים תכף כשאדם פוגע חס ושלום בכבודו יתברך. ועל-כן כשאדם בא באיזה צרה חס ושלום, ואזי יש עליו שונאים וקטרוגים וזה בחינת חיוב הטבע כנ"ל, שטבע הנבראים כלם מחיבים עליו דין ומשפט על-פי טבעם כנ"ל, וה' יתברך חפץ חסד ורוצה בקיום העולם הוא משדד המערכות ומשנה הטבע, הינו שמשנה מה שטבעם מחיב לעשות בו דין חס ושלום. וזהו תקף הנס כי זהו באמת חדוש גדול ונפלא מאד כי זה קשה גם בעיניו יתברך כמו שמצינו בקריעת ים-סוף שהיה קשה לפניו כי הללו עובדי עבודה זרה וכו'. נמצא שעקר תקף הנס מה שה' יתברך משדד חיוב המשפט והדין שזהו בעצמו בחינת שנוי הטבע כנ"ל. וזה ממשיך ה' יתברך מבחינת עולם הבא שאז יהיה כלו טוב וכל הזדונות יתהפכו לזכיות ולא יהיה אז שום קטרוג ודין כי יהיה כלו טוב. ועל-כן כשה' יתברך רוצה עכשו בעולם הזה לעשות נס וחסד עם האדם אף-על-פי שהוא חיב ואינו כדאי הוא ממשיך עליו השגחה וטובה מעולם הבא שכלו טוב שאז לא יהיה שום דין וקטרוג כי זדונות יתהפכו לזכיות כנ"ל. והוא יתברך ממשיך זאת הטובה וההשגחה של עולם הבא לתוך עולם הזה ועל-ידי זה נעשה לו הנס והישועה והוא ממש בחינת המשכת ההשגחה מהעולם הבא לעולם הזה לשנות הטבע כנ"ל כי זהו בעצמו בחינת שנוי הטבע כנ"ל. וזהו הגומל לחיבים טובות, הינו כי זהו עקר ההודאה שהוא יתברך גומל לחיבים טובות שזהו באמת חדוש נפלא ודבר נס לשדד המשפט והדין כנ"ל. וזהו שגמלנו כל טוב. כי הגמולה נמשך מעולם הבא שהוא כלו טוב כנ"ל. וזהו בעצמו בחינת פעלות משתנות שנכללין באחד הפשוט, כי כל החיובים והחטאים נמשכין מבחינת פעלות משתנות שמשם אחיזתם כידוע כמבאר במקום אחר, כי בבחינת אחדות הפשוט שם כלו טוב כלו קדש רק אחיזתם בבחינת פעלות משתנות. ועל-כן כשה' יתברך גומל לחיבים טובות, נמצא שנכללין החיבים בתוך בחינת עולם הבא שכלו טוב שמשם נמשך להם הגמולה בבחינת שגמלנו כל טוב כנ"ל. אזי נכללין פעלות משתנות שמשם אחיזת החיבים כנ"ל בתוך אחדות הפשוט שהוא כלו טוב כלו אחד כנזכר לעיל: