ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · תחומין וערובי תחומין ו
Reading settings
תחום שבת אלפים אמה:
כי עקר קדשת ישראל הוא קדשת שבת קדש, שהוא כלל כל התורה כלה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי כל הקדשות שישראל ממשיכין על עצמן על-ידי תורה ומצוות, הם בחינת קדשת שבת כמובא בספרים, כי קדשת שבת צריכין להמשיך על עצמו בכל ששת ימי החל, שזהו בחינת זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו מאחד בשבת הינו על-ידי כל התורה והמצוות שעושין בכל ימי החל על-ידי-זה ממשיכין על עצמן קדשת שבת שהיא כלל קדשת ישראל, ועל-כן צריכין לזהר מאד בכבוד שבת קדש, והעקר לקבל את השבת בשמחה ובטוב לבב ולהרחיק כל מיני עצבות בשבת, אפלו עצבות ודאגות מחטאיו ופשעיו המרבים צריכין להרחיק בשבת בכל כחו, כי אפלו בחל צריכין להרחיק מאד את העצבות בפרט בעת שעוסקין באיזה קדשה בתורה או במצוה, שצריכין להתגבר ביותר שיהיה בשמחה גדולה ולבלי לשום אל לבו אז אפלו דאגות העוונות, רק לשמח את עצמו במעט טוב שיש בו עדין, כמבאר אצלנו הרבה בזה, מכל שכן וכל שכן בשבת קדש שאז אסור שיהיה בו שום עצבות ומרה שחרה כלל, כי זה עקר קדשת שבת לשמח בו בכל עז, כי הוא יום שמחה וחדוה בכל העולמות, כמו שכתוב בזהר הקדוש, כדין חדוה ותפנוקא אשתמע וכו', כי כל הדרכים והעצות הקדושות שיכולים לבוא על ידם לשמחה וחדוה, כלם מתעוררים ומאירים בשבת באור גדול, רק אף-על-פי-כן צריך האדם להמשיכם על עצמו, ואז בשבת בקל יוכל להמשיך על עצמו דרכי השמחה, ועל-ידי-זה יזכה להמשיך השמחה של שבת גם בימי החל, שזה עקר הקדשה שממשיכין משבת על ששת ימי החל, דהינו שמחת המצוה שהיא העקר, כי עקר שלמות המצוה ועליתה הוא על-ידי שמחה, ועקר השמחה נמשכת משבת על ימי החל:
כי איתא בדברי אדמו"ר הקדוש והנורא ז"ל כמה עצות ודרכים להתחזק לשמח את נפשו תמיד, שעל-ידי-זה ישאר על עמדו ולא יפל לעולם חס ושלום. שזהו עקר הכל כידוע. אך עקר ההתחזקות ביותר הוא על-פי מה שכתב בשני תורות קדושות, שהם אזמרה לאלקי בעודי בלקוטי א' בסימן רפב, ומה שכתב על-פסוק ואיה השה לעולה, בלקוטי תנינא בסימן יב, עין שם היטב. כי בהתורה אזמרה לאלקי בעודי וכו' מבאר שכשהאדם רואה שרחוק מאד מאד מהשם יתברך ומעשיו מכוערין מאד, אף-על-פי-כן יראה לחפש ולבקש ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה מימיו, ואף-על-פי שגם המצוה יש בה פסולת הרבה, אף-על-פי-כן על-כל-פנים בודאי יש בה איזה נקודה טובה, וכן יבקש וימצא בעצמו עוד איזה נקודות טובות וכו', ועל-ידי-זה יוכל להתפלל וכו', וזהו אזמרה וכו' עין שם. ובסימן יב בלקוטי תנינא על פסוק ואיה השה לעולה, מבאר נפלאות מענין ירידה תכלית עליה, עין שם היטב, והכלל שמקומות הרחוקים מאד מהשם יתברך שהם בחינת מקומות המטונפים, עקר קיומם נמשך דיקא מבחינת איה מקום כבודו שהוא בחינת בראשית מאמר סתום, שמשם מקבלין כל העשרה מאמרות, כי הוא כולל כלם:
כי איתא בדברי אדוננו מורנו ורבנו הקדוש והנורא זכרונו לברכה כמה עצות ודרכים להתחזק לשמח את נפשו תמיד, שעל-ידי זה ישאר על עמדו ולא יפל לעולם חס ושלום, שזהו עקר הכל כידוע, אך עקר ההתחזקות ביותר הוא על-פי מה שמבאר בשני תורות קדושות שהם "אזמרה לאלקי בעודי" בלקוטי א בסימן רפ"א. ומה שכתב על פסוק, "ואיה השה לעלה" בלקוטי תנינא בסימן י"ב, עין שם היטב. כי בהתורה "אזמרה לאלקי בעודי" וכו' מבאר שכשהאדם רואה שרחוק מאד מאד מה' יתברך ומעשיו מכערין מאד אף-על-פי-כן יראה לחפש ולבקש ולמצא בעצמו איזה נקדה טובה, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה מימיו ואף-על-פי שגם המצוה יש בה פסלת הרבה אף-על-פי-כן על כל פנים בודאי יש בה איזה נקדה טובה וכן יבקש וימצא בעצמו עוד איזה נקדות טובות וכו' ועל-ידי זה יוכל להתפלל וכו', וזהו אזמרה וכו', עין שם. ובסימן י"ב בלקוטי תנינא על פסוק, "ואיה השה לעלה" מבאר נפלאות מענין ירידה תכלית עליה, עין שם היטב. והכלל, שמקומות הרחוקים מאד מה' יתברך, שהם בחינת מקומות המטנפים עקר קיומם נמשך דיקא מבחינת איה מקום כבודו, שהוא בחינת בראשית מאמר סתום שמשם מקבלין כל העשרה מאמרות, כי הוא כולל כלם ומשם דיקא מקבלין חיות מקומות הרחוקים מאד הנ"ל, כי הם מקבלים מגדל ההעלמה וההסתרה של מאמר זה ועל-כן כשאדם נופל לשם חס ושלום, ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים ורואה עצם רחוקו מה' יתברך אל יפל על-ידי זה חס ושלום, כי, אדרבא, על-ידי זה בעצמו שרואה גדל רחוקו שרחוק מאד מכבודו יתברך ושואל ומבקש איה מקום כבודו וכו', על-ידי זה בעצמו עקר תקונו ועליתו בבחינת ירידה תכלית העליה. כי על-ידי הבקשה והחפוש איה וכו' על-ידי זה עולה לבחינת איה שהוא בחינת מאמר סתום, שהוא בחינה גבה מאד, בחינת בראשית וכו', שמשם עקר קיום וחיות של כל העשרה מאמרות וכו' עין שם כל זה היטב היטב:
וכל אלו הדרכים הקדושים של שמחה והתחזקות צריכין לילך בהם מאד, כי בזה תלוי עקר יהדותו כידוע ומובן לכל מי שרוצה להיות איש ישראלי באמת לנצח, אבל אין האדם זוכה לילך בהם כי אם בכח קדשת שבת קדש שהוא בחינת כח הצדיק האמת, שהוא בחינת שבת, כמו שאיתא בזהר אנת שבת דכלהי יומא וכמובא בדבריו זכרונו לברכה), כי דרך הקדש של אזמרה לאלקי בעודי הנ"ל, עקר הארתו הוא בשבת, כי בחל שיש בו אחיזת הסטרא אחרא והקלפות כידוע על-כן אפלו הטוב והמצות שעושין בימי החל יש בהם אחיזת הסטרא אחרא, שהוא אחיזת העצבות, כמובא בדבריו זכרונו לברכה על פסוק, "צדק לפניו יהלך וכו'" בסימן קלט ובסימן רעז) שהמצות שעושין בימי החל יש להסטרא אחרא אחיזה בבחינת הרגלין של המצוה, בבחינת רגליה ירדות מות וכו'. ועל-ידי זה אין המצוה יכולה לילך ולהתפאר לפני ה' יתברך, אבל כשמגיע שבת, אז עולין הרגלין מהקלפה והסטרא אחרא, כי זה עקר קדשת שבת בבחינת אם תשיב משבת רגליך ואז מתחלת המצוה לילך לפני ה' יתברך וה' יתברך משתעשע בה ומתפאר בה מאד, אף-על -פי שנעשית בקטנות גדול, אף-על-פי-כן מרב חבתו את ישראל עם קרובו הוא משתעשע בה מאד ועושה מזה דרך כבושה וכו', עין שם. והענין מבאר על-פי הנ"ל, כי בחל הוא בחינת עבד ששם אחיזת העצבות, וכמבאר בלקוטי תנינא סימן ב' בהתורה "ימי חנכה הם ימי הודאה") על-כן גם המצות שעושין אז יש בהם אחיזת העצבות וזה בעצמו בחינת אחיזת הסטרא אחרא הנ"ל שנאחזת ברגלי המצוה בבחינת רגליה ירדות מות, כי עקר אחיזת הסטרא אחרא הוא על-ידי העצבות שהיא סטרא דמותא, שזה עקר בחינת גלות השכינה שמתגבר בימי החל, כמו שמבאר בהתורה אמצעיתא דעלמא לקוטי א סימן כד) ואז מגדל התגברות החשך של העצבות צריכין יגיעה גדולה ועצומה לברר הטוב שבמצות, דהינו להזכיר את עצמו בהנקדות טובות שבו לשמח את נפשו להזכיר את עצמו הלא אף-על-פי-כן אני עושה מצוה ואם היא כמות שהיא, הלא על כל פנים יש בה נקדות טובות אשר נקדה אחת של מצוה קלה של הקל שבקלים אין כל העולם כדאי לה וכו', אבל מגדל החשך של ימות החל, שהיא התגברות העצבות, שהוא אנפין חשוכין, על-ידי זה קשה מאד להזכיר את עצמו בכל זה ולהחיות את עצמו ולשמח את עצמו ומחמת זה לפעמים רוצים להפילו בדעתו לגמרי, שמזכירין אותו רבוי עונותיו ופשעיו העצומים ואיך הוא מלא פגמים וקלקולים בכל עת וכו' עד שנדמה לו שאפס תקוה חס ושלום, וכל זה מעשי הבעל דבר, כי אין זה דרך ענוה כלל, רק הבעל דבר מתנכל עליו להפילו לגמרי חס ושלום, ומגדל החשך קשה לו מאד לשום אל לבו להזכיר את עצמו בהנקדות הטובות שבו לולא ה' עזרתה לנו בכל יום ובכל עת שמסבב בנפלאותיו העצומים שנוכל להזכיר עצמנו לילך עם הדרך הקדש של אזמרה לאלהי בעודי תהלה לאל, עין שם היטב היטב ותוכל להחיות את נפשך תמיד כל ימי חייך, אבל כל זה הדרך הקדש אין נמשך על האדם כי אם בכח קדשת שבת, כי צריכין להמשיך הקדשה והשמחה של שבת על כל ימי החל ועל-ידי זה ממשיכין על עצמו הדרך הקדש הזה כדי להחיות ולשמח את נפשו, כדי שישאר על עמדו, שלא יצא מתחום וגבול הקדשה לגמרי חס ושלום, כי עקר זה הדרך הקדש של אזמרה וכו' הנ"ל מאיר בשלמות בשבת קדש, כי אז מתבטל שליטת הסטרא אחרא והחיצונים ונתבטל כל העצבות והמרה שחורה, שהם בחינת תקפא דדינא, בבחינת וכל שלטני רגזין ומארי דדינא כלהו ערקין ואתעברו מנה וכו' וכל חירו אשתכח. כי אז בשבת נתעוררין חסדים גדולים ורחמים רבים בלי שעור ואז נתגלין דרכי ה' וחסדיו האמתיים ומאירין בכל העולמות אשר דרכו יתברך הוא לבלי להסתכל על הרע של האדם רק להביט ולהסתכל על הטוב שבו, כמו שכתוב, "און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' אכן שמע אלקים וכו'". וכמו שכתוב, לא הביט און ביעקב ולא ראה וכו'. וכמו שמבאר בסימן יז בלקוטי תנינא "דרך ה' יתברך" וכו') שמדבר שם מקדשת שבת עין שם. ועל-כן אז בשבת מתחילין כל המצות של ישראל לילך ולהתפאר לפני ה' יתברך, כי נתבטל מהם אחיזת הקלפות, שהם העצבות הנאחזין ברגלי המצוה ואז נתגלה יקרת קדשת הנקדות טובות של המצות עד שהולכין ומתפארין לפני ה' יתברך ועושין דרך כבושה לכל שיוכל כל אדם להתקרב לה' יתברך ועל-כן אז בשבת מאיר בשלמות דרך הנ"ל של אזמרה לאלקי בעודי הנ"ל מחמת שאז אין יכולין הסטרא אחרא והקלפות לכסות ולהעלים את הטוב על-ידי רבוי הרע ולהפיל עצבות חס ושלום, כי אז מאיר רק הטוב, שהם הנקדות טובות שבמצות ועל-ידי זה הרע והעצבות נופל לגמרי ואז אתער זמירות שירות ותשבחות לה' יתברך בבחינת מזמור שיר ליום השבת, בחינת ויום השביעי משבח ואומר וכו'. כי אז נתעוררין זמירות ושירות נפלאות שנעשין ונתחברין מהנקדות טובות של המצות של כל ישראל אפלו של פושעי ישראל, שכלם עולין אז ומתפארין לפני ה' יתברך ונעשין מהם שירות וזמירות ונגונים נפלאים, שכל זה הוא בבחינת אזמרה לאלקי בעודי הנ"ל, כמבאר שם במקומו שנעשין מזה נגונים וזמירות נפלאים. אבל העקר נעשה בשבת קדש, שאז עקר שלמות התגלות כל הנקדות טובות של כל המצות של כל ישראל כנ"ל. ומשבת צריכין להמשיך הקדשה והשמחה על כל ימי החל, דהינו שבכח קדשת שבת נזכה גם בכל ימי החל לילך בדרך הקדש הזה, לגרש העצבות ולהחיות את נפשנו תמיד על-ידי הנקדות טובות שנמצאים בנו, שזהו הדרך של אזמרה לאלקי בעודי וכנ"ל:
וזהו בחינת מה שאיתא במדרש,"שחורה אני ונאוה",' שחורה אני', בימי החל. 'ונאוה אני', ביום השבת. כי זה המקרא שחורה אני ונאוה מרמז על הדרך הקדש של אזמרה הנ"ל וכמבאר אצלנו בהלכות השכמת הבקר הלכה א, עין שם) שנפשות ישראל אומרים להאמות והסטרא אחרא הרוצים להפיל אותם חס ושלום, על-ידי שרואין בהם מעשים מכערים ואזי ישראל משיבים להם, 'שחורה אני ונאוה'. אמת שאני שחורה במעשי הרעים, אבל ונאוה אני בנקדות טובות של המצות ומעשים טובים הנמצאים בי עדין, כמו שפרש רש"י שם, 'שחורה אני' במעשי 'ונאוה אני' במעשי אבותי. ואף במעשי יש מהם נאים אם יש בי עון העגל, יש בי כנגדו זכות קבלת התורה, הינו כנ"ל. כי זהו הדרך הקדש של אזמרה לאלקי בעודי שגלה אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה. אבל זה הדרך הקדש עקר הארתו נמשך על-ידי קדשת שבת, שהוא בחינת קדשת הצדיק האמת כנ"ל. וזה שאיתא במדרש על פסוק זה, 'שחורה אני' במעשי. 'ונאוה אני' במעשי אבותי, 'שחורה אני', כל ימות השבוע. 'ונאוה אני', בשבת. ועוד חושב שם במדרש הרבה, 'שחורה אני', במצרים. 'ונאוה אני', במצרים. 'שחורה אני', במצרים וימרו בי וכו'. 'ונאוה אני', במצרים בדם הפסח ובדם מילה, דכתיב, "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי-זה דם פסח ואמר לך וכו', זה דם המילה. שחורה אני, בים, שנאמר, "וימרו על ים וכו'". ונאוה אני, בים, שנאמר, "זה אלי ואנוהו וכו'". וכן חושב שם הרבה שבכל מקום שקלקלו הרבה, שם דיקא זכו גם כן לטוב הרבה וכל זה הוא בחינת הקדש הנ"ל של אזמרה לאלקי בעודי כנ"ל. אבל כל זה אי אפשר לגלות כי אם בכח הצדיקים אמתיים שהוא בחינת כח קדשת שבת כנ"ל. וזה בחינת 'שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשי אבות', שהם בחינת כח הצדיקים שהם אבות העולם. וכמו שכתוב, "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". וכן מפרש שם במדרש, 'שחורה אני', על מעשיהם שאינם טובים. 'ונאוה אני' במעשי הצדיקים, כמו שאיתא שם, 'שחורה אני' במרגלים. 'ונאוה אני' ביהושע וכלב וכו'. 'שחורה אני', בשטים וכו'. 'ונאוה אני', שנאמר, "ויעמד פנחס ויפלל". 'שחורה אני', בעכן. 'ונאוה אני' ביהושע וכו'. וזהו בעצמו בחינת שחורה אני בימי החל ונאוה אני בשבת, כי כח שבת וכל הצדיקים הם בחינה אחת כנ"ל, שעל-ידי זה דיקא יכולים לגלות הנקדות טובות שיש בהפחות שבפחותים להחיות את נפשו לשאר על עמדו, שזהו בחינת הדרך הקדש אזמרה הנ"ל, שהוא בחינת שחורה אני ונאוה שהולך ומפרש שם במדרש על כל הטוב שנמצא בהם בעצם שפלותם ושחרותם כנ"ל, כי אי אפשר לגלות כל הטוב הזה מתוך עמק החשך של רבוי הרע החופה עליו כי אם בכח הצדיקים האמתיים ובכח שבת קדש וכנ"ל. ועתה מקשר ומחבר כל דברי המדרש הנ"ל יפה יפה, עין שם היטב ותראה ותבין עתה שכלו מדבר מענין הדרך הקדש הנ"ל של אזמרה לאלקי בעודי, שהיא בחינת שחורה אני ונאוה וכנ"ל. וזהו בחינת מה שכתוב שם, 'שחורה אני', במדבר וכו'. 'ונאוה אני', במדבר בהקמת המשכן, כי המשכן נבנה מכל הנקדות טובות שנמצא בכל אחד מישראל. ועין כל זה בדברינו בהלכות השכמת הבקר הלכה א, עין שם):
וכן הדרך הקדש שגלה על פסוק, "ואיה השה לעלה", עין שם היטב ושים לבך היטב להבין הדברים, בפרט להבינם למעשה להכניס בלבך העצות הדקות, העמקות, האמתיות, לקימם בתמימות ובפשיטות. ועקר זה הדרך נמשך גם כן רק על-ידי קדשת שבת קדש וקדשת הצדיק האמת, שהם בחינה אחת כנ"ל, כי עקר הענין המבאר שם הוא שאפלו כשאדם נופל חס ושלום, למקומות הרחוקים מאד מאד מה' יתברך, שהם בחינת מקומות המטנפים, רחמנא לצלן, אף-על-פי-כן אין שום יאוש בעולם כלל, כי גם במקומות האלו אף-על-פי שהם רחוקים מאד מכבודו יתברך בבחינת וכבודי לאחר לא אתן, כמו שמבאר שם, אף-על-פי-כן אם יחפש ויבקש את כבודו מחמת שרואה גדל רחוקו מכבודו יתברך ויצטער ויתגעגע ויחפש ויבקש איה מקום כבודו על-ידי זה בעצמו יתהפך הירידה לעליה גדולה, כי יעלה לבחינת איה בקדשה, שהוא בחינה גבה מאד מאד, כי איה הוא מאמר סתום, שהוא למעלה מן הכל וכל המאמרות, שהם בחינת התגלות כבודו יתברך, כלם מקבלים משם וממנו דיקא מקבלין חיות המקומות הרחוקים, שהם בחינת מקומות המטנפים, כי מבחינת המאמרות המתגלים ששם התגלות כבודו יתברך אין יכולים מקומות המטנפים לקבל שום חיות, כי יש גבול לכל כבוד שמלבש בכל מאמר ומאמר מהעשרה מאמרות שלא יתפשט ויצא לחוץ למקומות האלו חס ושלום, בחינת וכבודי לאחר לא אתן, אבל בחינת איה מאמר סתום, שהוא בחינה גבה ונעלמת מאד מאד מגדל העלמו והסתרתו, משם דיקא מקבלין מקומות הרחוקים הנ"ל. ועל-כן כשהאדם נופל לשם חס ושלום, כשמחפש ומבקש איה מקום כבודו מחמת שרחוק מכבודו מאד כנ"ל, על-ידי זה דיקא הוא עולה בתכלית העליה, כי עולה לבחינת איה בקדשה שהיא בחינה גבה מאד, שהיא שרש הכל, שמשם מקבלין כל המאמרות, שהם התגלות כבודו שבהם נברא כל העולם, עין שם כל זה היטב:
ועל-כן עקר דרך עצה קדושה הזאת אין זוכין אליה כי אם על-ידי קדשת שבת וקדשת הצדיקים, כי הצדיקים הגדולים כבר זכו לעלות לשם לבחינת איה בקדשה על-ידי רבוי צדקתם שעלו מדרגא לדרגא עד שזכו לתכלית העליה לבחינת איה, שהוא בחינת כתר עליון, בחינת בראשית וכו'. ומחמת שהם זכו לבוא לשם, על-ידי זה יש להם כח להמשיך ולהאיר בכל העולם דרך הקדש הזה שאפלו מי שנפל למקום שנפל חס ושלום, אפלו אם נפל חס ושלום, לבחינת מקומות המטנפים, אף-על-פי-כן יבקש ויחפש גם שם איה מקום כבודו וכו' כנ"ל ועל-ידי זה יעלה לתכלית העליה לבחינת איה, שהוא בחינת בראשית מאמר סתום כנ"ל. וזה הוא בעצמו בחינת כח קדשת שבת, כי בשבת עולין כל הנפשות וכל העולמות למעלה מעלה עד בחינת איה הנ"ל שהוא בחינת רעוא דרעוין, כידוע. על-כן בכח קדשת שבת שאז מאיר בחינת איה בקדשה וכן בכח קדשת הצדיקי אמת שזכו לבחינת איה בקדשה בכחם יכולים להחיות כל הנופלים לבחינת מקומות המטנפים שגם משם יוכל לעלות בתכלית העליה על-ידי שלא יתיאשו את עצמם גם שם ויבקשו ויחפשו איה, אפוא עצה לשוב לה' יתברך וכו' כנ"ל. על-כן גם עקר הדרך הזה של איה אין זוכין כי אם על-ידי קדשת שבת, שהוא בחינת קדשת הצדיקי אמת כנ"ל. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין חטא אדם הראשון שנתגרש מגן-עדן וכו', ושבת אגין עלוהי, כי חטא אדם הראשון כולל כל החטאים שבעולם ועקר ההגנה וההצלה הוא שבת, כי על-ידי קדשת שבת נמשכים הדרכים קדושים הנ"ל, שעל-ידי זה זוכין לתשובה ולתקן הכל כנ"ל:
וזהו בחינת תחום שבת אלפים אמה. אלפים אמה זה בחינת שני אלפין, שהם בחינת שני שכליות, בחינת אלפים שנה שקדמה תורה לעולם, הינו בחינת שתי הדרכים הקדושים הנ"ל, שהם בחינת אזמרה לאלקי בעודי ואיה השה לעלה, שהם בחינת שני אלפין, שני שכליות קדושים אמתיים, שהם הם, תחום שבת, שהוא גבול הקדשה שעל ידם נשארין כל ימי חייו בגבול ותחום הקדשה ואין יוצאין לחוץ חס ושלום, שזהו בחינת תחום שבת, כי שבת כלליות קדשת ישראל כנ"ל, כי הדרך של אזמרה וכו' הוא בחינת אלף, בבחינת האלף לך שלמה, שהוא בחינת שבת מלך שהשלום שלו שאז מאירין האלף אורות שמחזירין לישראל בתוספות שבת, כידוע בכונות שכל זה האור נמשך על-ידי הדרך הקדש של אזמרה הנ"ל, דהינו על-ידי הצדיק שדן את הכל לכף זכות ומוצא נקדות טובות בכל אחד מישראל אפלו בהגרועים מאד וכו' ומכניס זה הדרך בישראל שכל אחד ימצא בעצמו ובחבריו נקדות טובות וכו' כנ"ל כדי שעל-ידי זה יכנסו הכל בכף זכות ויחזרו לה' יתברך כנ"ל, שכל זה הוא מלאכת המשכן כנ"ל, כי זה הצדיק בונה משכן שמשם מקבלין התינוקות הבל פיהם שאין בו חטא, שזהו בחינת אלף זעירא דויקרא, כמבאר בהתורה 'אזמרה' הנ"ל במקומו, עין שם. ולמוד זכות הזה הוא בבחינת אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו וכו', דהינו אפלו אם אין מוצאין בו כי אם זכות אחד מני אלף ואפלו אם יש באותו המצוה והזכות עצמו רבו פסלת ואין בו כי אם איזה נקדה טובות אחד מאלף באותו זכות עצמו. וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה אפלו אם באותו המלאך עצמו תשע מאות תשעים ותשעה חלקים לחובה ואחד לזכות, נצול גם כן, הינו כנ"ל. שגם המצוה והזכות שמוצאין בעצמו או בחברו אפלו אם הוא רק אחד מאלף וגם אותו הזכות בעצמו מלא פסלת ופניות וכו' ואין בו כי אם חלק אחד מאלף איזה נקדה טובה, על-ידי זה גם כן יוצאין מכף חובה ונכנסין לכף זכות וחוזרין אליו יתברך ואז נתהפך הכל לזכות וזוכין לאלף אורות הנ"ל, שהם בחינת תוספות שבת, כמובא בכונות ישמח משה. וזהו בעצמו בחינת אלף זעירא דויקרא כשקראו למשה אחר הקמת המשכן, כי מבאר שם בכונות שעל-ידי חטא העגל נלקחו ממשה אלף אורות וכו' וזה סוד אלף זעירא דויקרא ושבת חוזר ומקבלם בסוד תוספות שבת ואז מחזיר לישראל הכתרים שלהם, שהם העדים שהתנצלו מהם ומשה קבלם תחלה להשלים חסרונו ועכשו חוזר ונותנם לישראל בעין יפה ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספות שבת בכל ערב שבת, עין שם. וכל זה על-פי הנ"ל, כי משה שהוא הצדיק האמת על-ידי הזכות שמלמד על ישראל ומוצא בהם נקדות טובות אפלו אם הם חוטאים מאד כמו במעשה העגל, רחמנא לצלן, שכולל עבודה זרה וגלוי עריות שפיכות דמים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אף-על-פי-כן הוא מוסר נפשו עליהם עד שמוצא בהם זכות ומחזירם לה' יתברך ועל-ידי זה נבנה המשכן כנ"ל ואז קוראו מהמשכן בבחינת אלף זעירא דויקרא. לרמז לו שילך בדרך זה שאפלו כשישראל חוטאים מאד חס ושלום, אף-על-פי-כן יראה למצא בהם זכות אפלו אחד מני אלף, שזהו בחינת אלף זעירא דויקרא שנקטנה האלף מחמת שנטלו ממנו האלף אורות בעון ישראל. והראה לו הקדוש ברוך הוא למשה שמשם דיקא, מבחינת האלף זעירא, הינו מבחינת הזכות והטוב אחד מני אלף שמצא בישראל והכניסם לכף זכות, שם דיקא הוא קורא אותו מהמשכן, כי זה עקר בחינת מלאכת המשכן כנ"ל ועקר העבודה והמלאכה הנפלאה הזאת, שהוא בחינת מלאכת המשכן, עקרו נמשך משבת, כי כל קדשת מלאכת המשכן נמשך משבת, כמו שמבאר במקום אחר בהתורה "בראשית" סימן ס"ז בלקוטי תנינא), הינו כי בשבת מחזירין למשה האלף אורות שלהם שהם הכתרים וכו', שכל זה הוא תוספות שבת כנ"ל, הינו על-פי דברינו הנ"ל שעקר דרך הקדש של אזמרה הנ"ל מאיר בשבת קדש כנ"ל ואז חוזרים כל האלף אורות להצדיק, בחינת משה, והוא מחזיר להם האלף אורות שלהם וכו', שכל זה נמשך על-ידי שאז מתגלה ומאיר רק הטוב שבישראל והרע נופל ונתבטל ונמשך ומאיר בשלמות הדרך של אזמרה לאלקי בעודי הנ"ל, שזהו בחינת תוספות שבת, שזהו בחינת האלף אורות הנ"ל שחוזרים ומאירים על כל אחד מישראל בסוד תוספות שבת שזהו בחינת האלף לך שלמה וכנ"ל. נמצא, שהדרך של אזמרה הנ"ל הוא אלף כנ"ל:
וכן הדרך של איה הנ"ל הוא גם כן בחינת אלף, כי איה בחינת בראשית בחינת מאמר סתום ונעלם, זהו בחינת אלף, בחינת פלא עליון, בחינת כתר דאתמר עלה, "במפלא ממך אל תדרש". דעלה אתמר, "מגיד מראשית אחרית וכו'". שכל זה הוא בחינת אלף, שהוא אותיות פלא כידוע, שהוא ראשון לכל האותיות, שכל זה בחינת איה, שהוא סתום ונעלם מאד מאד בבחינת פלא, שעל-ידי זה דיקא יש להם יניקה משם מגדל ההעלמה וכו' ובשבת מאיר זה האור בדרך נפלא ונורא ומשם השגת הצדיק שעולה לשם. ועל-ידי זה יכול להכניס בישראל שאפלו מי שנופל חס ושלום למקומות הרחוקים מאד הנ"ל, שגם שם יחפשו את ה' יתברך בבחינת איה וכו' כנ"ל ועל-ידי זה יעלו בתכלית העליה לבחינת איה וכו' כנ"ל. נמצא, שבחינת איה הוא גם כן בחינת אלף שמאיר בשבת. ואלו השתי אלפין הם בחינת תחום שבת, כי דיקא על-ידי אלו השני הלמודים הקדושים זוכים לשאר על עמדו לבלי לצאת מן התחום וגבול הקדשה כנ"ל וזה בחינת אלפים אמה של תחום שבת כנ"ל. שאנו לומדים אותם מערי הלויים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהיה להם אלף אמה מגרש ואלף אמה שדות וכרמים, כי כהנים ולויים הם בחינת צדיקי הדור ותלמידיהם, כי הצדיק והרב האמת הוא בחינת כהן, כמו שכתוב, "כי שפתי כהן ישמרו דעת". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אם הרב דומה וכו'. ולויים הם בחינת תלמידיהם הנלוים אליהם לשרתם, בחינת ונלוו אליך וישרתוך, שהם מקבלים מהם ההלכות להורות את בני ישראל הדרך אשר ילכו בה וכו'. ואלו הכהנים והלויים היה להם ארבעים ושמונה ערים לשבת. שש ערי מקלט ועליהם ארבעים ושתים עיר. שהם מרמזים על כלליות האמונה של ישראל, שהם בחינת ששה תבות שבפרשת שמע ישראל ועליהם ארבעים ושתים תבות שבפרשת ואהבת, שהם כלל אמונת ישראל, כי הצדיקים ותלמידיהם, שהם בחינת הכהנים והלויים, הם עוסקים רק להמשיך ולהאיר שלמות האמונה בישראל, כי כל התורה כלולה באמונה כידוע, ואלו הארבעים ושמונה ערים הקדושים שלהם שבהם יושבים ועוסקים להמשיך ולהאיר האמונה בישראל שהוא כלל התורה, היה להם לכל עיר אלפים אמה מגרש וכו' שמשם אנו למדים תחום שבת, כי הם עוסקים להמשיך הדרכים הקדושים הנ"ל על ישראל שהם בחינת אזמרה וכו' ואיה וכו', שהם בחינת אלפין כדי שלא יצא שום אחד מישראל מהגבול על-ידי שממשיכין ומאירין בהם שתי הדרכים הנ"ל, שהם בחינת תחום שבת כנ"ל, וזהו בחינת אלף אמה מגרש ואלף אמה שדות וכרמים אלף אמה מגרש שהיה פנוי לכל, כמו שפרש רש"י שם, זה בחינת הלמוד של ואיה הנ"ל, שהוא בחינת אלף כנ"ל, שהוא בחינת מגרש שהוא פנוי לגמרי, כי בחינת איה הנ"ל שמחיה ומקים אפלו הנופלים לבחינת מקומות הרחוקים ביותר כנ"ל חסר שורה זה בחינת חלל הפנוי ששם, כביכול, פנוי מאלקותו, כמובן מדבריו שדבר עמי אז, כנדפס שם בסוף שהוא מרמז במאמר רבותינו זכרונם לברכה, כל חללא דעלמא וכו', עין שם. אבל באמת לאמתו גם בחלל הפנוי נעלם אלקותו יתברך. וזהו בחינת מה שמקבלין חיות מאיה וכו'. וזה בחינת אלף אמה מגרש שהיה פנוי מכל לתקן על-ידי זה בחינת חלל הפנוי, להחיות אפלו הנופלים לשם להאיר בהם בחינת האלף, שהוא בחינת איה וכנ"ל. ואלף השני הוא אלף אמה שדות וכרמים, זה בחינת הלמוד הקדוש של אזמרה הנ"ל, שהוא גם כן בחינת אלף כנ"ל, שהוא בחינת אלף אמה של שדות וכרמים, כי כשמוצאים הנקדות טובות בישראל ומחזירים אותם לה' יתברך על-ידי זה, מזה זורעים שדות ונוטעים כרמים בבחינת ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה, כי הטוב שבישראל שמגלין הצדיקים עושים פרות בשדה העליונה ששם כל עבודתה לזרעה ולנטעה, כידוע ומובן בדבריו זכרונו לברכה. ועל-כן אומרים מזמור הזה בכניסת שבת, שהוא מזמור הודו שמדבר מכל מיני צרות ישראל, שהם צרות הנפש שסובלים בכל ימי החל, שהם בחינת תעו במדבר וכו' ויזעקו אל ה' וכו'. וכן ישבי חשך וצלמות וכו' ויזעקו וכו' יודו לה' חסדו ונפלאותיו וכו'. שכל הנסים והנפלאות האלה שה' יתברך עושה עמנו להצילנו מכל רע ולשאר על עמדנו הכל נעשה בכח הצדיקים האמתיים, שהם מחזקים אותנו על-פי הדרכים הקדושים הנ"ל שעקרם נמשך על-ידי קדשת תוספות שבת כנ"ל, על-כן אומרים זאת בכניסת שבת ומסימים "ישם מדבר לאגם מים" וכנ"ל "ויזרעו שדות ויטעו כרמים", הינו כנ"ל:
ואגב דאתינן להכא לעסק בענין השתי תורת הנ"ל שהם איה ואזמרה וכו'. נבוא לבאר על פיהם מאמר רבותינו זכרונם לברכה בשבת דף לע"ב בהאגדה הפליאה מאד והוא מה ששאל רב זירא לרב יהודא וכו' ואי בעי מנה כל חללי דעלמא הוה אמר לה וכו'. וכבר זכינו שגלה לנו אדוננו מורנו ורבנו כמה שאלות מהם. וגם אמר לי שהרבה מדברי האגדה הנ"ל שיך להתורה איה הנ"ל ולשאר תורות שגלה אז בעת ההוא, כנדפס שם במקומו בסימן י"ב אצל התורה איה הנ"ל, עין שם. עתה שלח ה' בלבי לבאר שתי שאלות על-פי שתי תורות הנ"ל וזה לשון הגמרא, מאי טעמא קרנא דקמצא רכיכא משום דדירי בחלפי ואי קשיא נדיא ומתעורא ופרש רש"י, קמצא ארבה חלפי ערבה ואי קשיא נדיא ומתעורא ואם היתה קשה תנוד ותעקר כשתכה בעצם ומתעורא ויסתמו עיניה וכו'. כי כבר מבאר בסוף סימן י"ב הנ"ל שבחינת איה הנ"ל שהוא מאמר סתום-בראשית, שמשם דיקא מקבלין חיות מקומות הרחוקים מאד. מגדל ההעלמה וההסתרה זהו בחינת סוד חלל הפנוי שמשם צמצם כביכול, אלקותו יתברך וכו' ועל-כן אי אפשר לתרץ הקשיות והחקירות הבאים משם, כמבאר כל זה היטב בהתורה "בא אל פרעה" בלקוטי א בסימן ס"ד, עין שם היטב. ואיתא שם שחיות החלל הפנוי שבאמת נעלם שם אלקותו יתברך ואף-על-פי -כן הוא בבחינת פנוי מכל שנראה לפי דעת אנושי כשני הפכים, אך באמת שניהם אמת, אך אי אפשר להבין זאת עתה בשכל אנושי ועל-כן כל הקשיות הבאים משם אסור לכנס בהם לישבם ולתרצם, כי עליהם נאמר, "כל באיה לא ישובו", רק להתחזק באמונה לבד. ומבאר שם שחלל הפנוי הוא בבחינת ארבה שהוא קמצא, כי הוא כההוא קמצא דלבושה מנה ובה, עין שם. ובאמת גם ענין בחינת איה הנ"ל הוא גם כן בחינת ההעלמה של חלל הפנוי כנ"ל ועל-כן מי שנופל חס ושלום, למקומות הרחוקים האלו הבאים משם, עקר עצתו שיחפש ויבקש את ה' יתברך גם משם, כי באמת לאמתו גם שם נעלם ה' יתברך, אך אי אפשר למצאו בשום שכל וסברא כי אם על-ידי הבקשה והחפוש איה וכו' וכנ"ל. והבן הדברים היטב לעצה להתחזק בכל מקום שהוא בכל מה שיעבר עליך כל ימי חייך, כי אינך יודע מה יעבר עליך. ומי שרוצים להכניסו בדרכי הקדשה באמת אי אפשר לו לכנס בשלמות כי אם כשמנסין אותו בבחינה זאת שנופל למקומות כאלו וכשמחזק את עצמו על-פי הדרך של איה הנ"ל אז יזכה שתהיה הירידה תכלית העליה וכו' כנ"ל, אבל צריך להיות חזק מאד מאד בדעתו ועקר ההתחזקות הוא שידע חסרון דעת האנושי שבאמת אין לנו שום שכל כלל, כמו שכתוב, "כי בער אנכי מאיש וכו'". ואנו מחיבים להשליך ולבטל שכלנו לגמרי רק להאמין בדברי הצדיקי אמת שבאמת יש חיות אלקות בכל המקומות הרחוקים מאד מאד, אפלו במקומות המטנפים וכו' שנאמר עליהם, "וכבודי לאחר לא אתן". רק שאי אפשר בשום שכל אנושי למצא שם כבוד אלקותו יתברך מאחר ששם פנוי מאלקותו יתברך בבחינת וכבודי לאחר לא אתן, רק צריכים שם לחפש ולבקש איה מקום כבודו וכו' וכנ"ל. ורק על-ידי זה יעלה בתכלית העליה וכנ"ל:
וזהו בחינת מאי טעמא קרנא דקמצא רכיכא. קמצא הוא בחינת סוד חלל הפנוי, שהוא כההוא קמצא דלבושה מנה ובה כנ"ל. קרנא זה בחינת חיות אלקות הנמשך לשם בהעלם גדול, כי קרן מרמז על התחזקות של החיה או האדם, כי עקר חזק השור והחיות הוא בקרנות שלהם. ועל-כן גם התחזקות האדם מכנה בשם קרנות, כמו שכתוב, "וקרני ראם קרניו וכו'". וכמו שכתוב, "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק". שפרושו שמגדע התחזקות הרשעים וירומם התחזקות הצדיק. וכתיב, "הלא בחזקנו לקחנו לנו קרנים". וכן הרבה במקרא. וזה בחינת וירם קרן לעמו וכו' וירום קרן משיחו. ועקר התחזקות של כל הברואים הוא כפי חיות אלקות הנמשך להם דרך הקדשה או דרך הסטרא אחרא, רחמנא לצלן, כי הארת חיות אלקותו יתברך מכנה גם כן בשם קרן, כמו שכתוב, "קרנים מידו לו". וזה בחינת כי קרן עור פניו, ושאל מאי טעמא קרנא דקמצא רכיכא, שחיות והתחזקות של בחינת חלל הפנוי הוא בבחינת רכיכא, כי אין רואים שם שום אור והוא דק מן הדק והוא נדחה ונתעלם בפני כל הנכנס לשם כדרך דבר הרך שהוא נדחה בפני כל. והשיב משום דדירי בחלפי פרש רש"י, ערבה. זה בחינת כל הרחוקים מהקדשה מאד, שהם בחינת ערבי נחל שאין בהם לא טעם ולא ריח, שלהם נמשלו פושעי ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ואי קשיא וכו', הינו שהשיב, שאדרבא, במקומות כאלו עקר ההתחזקות הוא דיקא על-ידי זה, על-ידי בחינת רכיכא, שהוא בחינת הרפו ודעו כי אנכי ה' וכו'. ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה, לעולם יהא רך כקנה ואל יהיה קשה כארז. כי קנה אפלו כל הרוחות שבעולם אין יכולין להזיזו ממקומו, כי הוא רך ונכפף בפני כל ואף-על -פי-כן הוא אמיץ וחזק מאד בשרשו ואין יכולין הרוחות לעקרו ממקומו חס ושלום, מה שאין כן אם היה קשה כארז וכו', הינו כי במקומות כאלו, שהם בחינת חלל הפנוי, שם אסור לכנס בקשיות ותרוצים כלל, בבחינת אל תקשו לבבכם, כי עקר ההתחזקות הוא דיקא על-ידי שהוא רך כקנה, שעל כל השאלות והקשיות והבלבולים שמבלבלין אותו הן המונעים והחולקים והמתנגדים מבני אדם הן רבוי הבלבולים שבמח על כלם לא ישיב דבר בבחינת ואהי כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות, כי הקשיות והבלבולים הבאים משם אי אפשר לישבם כנ"ל. ואף-על-פי-כן הוא חזק באמונה מאד כקנה הרך הנשרש במים שאף-על-פי שנראה כנכפף בפני הרוחות, אף-על-פי-כן הוא חזק בשרשו מאד. כמו כן צריך האדם שיהיה חזק באמונתו כפי שקבלנו מאבותינו ורבותינו ולא ישמע לשום קשיא ובלבול כלל הבאים ממקומות כאלו ולא ישיב עליהם כלל כאלו אין בפיו מענה, עד שנדמה להם כאלו הוא נכפף בפניהם חס ושלום, ובאמת זהו עקר התחזקותו בבחינת רך כקנה כנ"ל. ועל-כן דוד המלך, שהוא בחינת משיח, שעקר התקון על ידו ועקר התקון הוא לתקן מקומות הרחוקים מאד הנ"ל להעלות משם כל הנופלים לשם, רחמנא לצלן, על-כן בעת שנמשח דוד נאמר, "ואנכי היום רך ומשיח מלך". הינו בחינת רך כקנה הנ"ל שזאת הבחינה בשלמות אין מי שיזכה כמו משיח שיכבש כל העולם ויתקנו על-ידי בחינה זאת. וזהו בחינת מה שכתוב ביוסף הצדיק, "ויקראו לפניו אברך". שהוא בחינת אב-רך. הינו אף-על-פי שהוא אב בחכמה, אף-על -פי-כן הוא בבחינת רך בחינת רך, כקנה הנ"ל, כי גם יוסף הוא בחינת משיח, בחינת משיח בן יוסף וכנ"ל. וזהו ואי קשיא נדיא ומתעורא. ששם במקומות כאלו שנעלם האור מאד אם יהיה קשה לו ויכנס בקשיות ותרוצים מתעורא. שיסתמו עיניו כעור וישאר בחשך לגמרי, כי אי אפשר לישב הקשיות והבלבולים הבאים משם, על-כן צריכין שם להיות רך, בבחינת רך כקנה לבלי להשיב דבר רק להיות חזק בשרש גדילתו ושרשו להתחזק באמונה שלמה ולבקש ולחפש את ה' יתברך שם גם כן בבחינת איה הנ"ל. ואז דיקא יזכה לתכלית העליה כנ"ל:
וזה סוד מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, נטיעות הראשונות כקרני חגבים, הינו בחינת קרנא דקמצא הנ"ל והבן היטב, כי אף-על-פי שהם אמרו לענין המשכת האור של תחלת האצילות שהתחיל בדקות בבחינת קרני חגבים. ואנחנו מדברים בענין חלל הפנוי שמשם צמצם האור, כביכול, אף-על-פי-כן הכל אחד, כי גם האור והחיות הנעלם בחלל הפנוי בדקות ובהעלם נפלא כנ"ל נמשך בשרשו מסוד תחלת האצילות, שהוא בבחינת כקרני חגבים כנ"ל. ואין להאריך בזה, כי כבוד אלקים הסתר דבר גם חילפי לשון חלף הלך, כי משם חלף והלך, כביכול, כי פנה אלקותו משם כנ"ל, אבל באמת גם שם נעלם ה' יתברך כנ"ל, אבל הוא רק בבחינת קרנא דקמצא רכיכא. וכנ"ל. ובענין זה של בחינת רכיכא יש הרבה לדבר, אבל אי אפשר לבאר בכתב. והמשכיל החפץ באמת יבין מדעתו מעט איך צריכים להיות רך כקנה ואף-על-פי-כן יהיה חזק בשרשו מאד, אדרבא, על-ידי הרכות, על-ידי זה עקר חזקו ותקפו לנצח:
עתה נבוא לבאר בישועתו הנוראה עוד שאלה אחת מהאגדה הנ"ל והוא, מאי טעמא האי תימרא דתרנגולא מידלא לעלא דדירי אדפא ואי עיל קוטרא מתעורא רש"י תימרא דתרנגולא מידלא לעלא, ריס של עין התחתון כשעוצם עיניו עולה למעלה מן העליון וכו', משום דדיר אדפה שעולה בלילות על הקרשים והקורות וכו'. זה יתבאר על-פי התורה "אזמרה" הנ"ל ועל-פי מה שמבאר בלקוטי תנינא בסימן י"ז המתחיל, צריך לזהר מאד להיות שמח וטוב לב בשבת וכו'. ובסוף איתא שם, דרך ה' יתברך להביט על הטובות שעושין ואף שנמצא בהם גם כן מה שאינו טוב אינו מסתכל על זה, כמו שכתוב, "לא הביט און ביעקב וכו'". מכל שכן שהאדם מחיב להביט רק על הטוב ולזה טובה שיש טבע והשגחה. וכו' עין שם. וכבר גלה הוא זכרונו לברכה בעצמו שענין זה יש לו שיכות לשאלה זאת של מאי טעמא תימרא דתרנגולא מידלא לעלא, כנדפס כבר אצל סימן י"ב הנ"ל, אך לא זכינו שיבאר לנו בפרוש. וחסדי ה' לא תמנו ובעניותנו עזרנו ה' יתברך ברחמיו העצומים לבאר קצת השאלה על-פי הקדמותיו הקדושים והנוראים מאד, כי ענין הדרך והעצה הקדושה הנ"ל של אזמרה לאלקי בעודי, זהו בחינת התעוררות השנה, כי כשאדם מנח בדעתו בקטנות ושפלות עד שאינו יכול להתפלל ולשוב לה' יתברך על-ידי זה, זהו בחינת שנה וצריך להתעורר משנתו על-ידי העצה הנ"ל של אזמרה וכו' כנ"ל, דהינו שיבקש ויחפש עד שימצא בעצמו איזה נקדות טובות בבחינת ועוד מעט ואין רשע וכו' ועל-ידי זה יחיה את עצמו ויתעורר משנתו ונפילתו. בבחינת אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה' יסמכני וכו', בחינת הקיצותי ועודי עמך. וזה בחינת עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, כי הנקדה טובה שבכל אחד הוא בבחינת שחר, בחינת שחורה אני ונאוה וכו', כמו שפרש רש"י שם. וזה בחינת שחורה אני במעשי,ונאוה אני בהקמת המשכן, כי הנקדות טובות שמחפשין ומוצאין זה בחינת הקמת המשכן שנבנה מכל הנקדות טובות שבישראל, כמובא מזה לעיל. ועין כל זה בדברינו בהלכות השכמת הבקר, שם מבאר הענין היטב איך כל זה הוא בחינת התעוררות השנה, בחינת קימת חצות וכו' וכנ"ל. וזהו 'מאי טעמא תימרא דתרנגולא מידלא לעלא', תרנגול, זה בחינת התעוררות השנה, כי תרנגול ממנה על זה לעורר בני אדם מהשנה בחצות לילה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכמו שכתוב, מי נתן לשכוי בינה וכו'. ועל-כן כל השירה של התרנגול הוא בענין התעוררות השנה, כמו שכתוב בפרק שירה פרק ד' תרנגול אומר, בשעה שבא הקדוש ברוך הוא אצל הצדיקים בגן-עדן זולפין כל אילני גן-עדן בשמים ומרננין ומשבחים ואז גם הוא מתעורר ומשבח בקול ראשון אומר, "שאו שערים ראשיכם וכו'". בקול שני אומר, "שאו ב' וכו'". בקול שלישי, "עמדו צדיקים ועסקו בתורה כדי שיהיה שכרכם כפול לעולם הבא". בקול רביעי אומר, "לישועתך קויתי ה'". בקול חמשי אומר, "עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך". בקול ששי אומר, "אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך שבע לחם". בקול שביעי אומר, "עת לעשות לה' הפרו תורתך". וכל אלו השירות שאומר בכל השבעה קולות הם בחינת התעוררות השנה שעוסק לעורר מהשנה מחצות לילה עד אור היום שמי שאינו מתעורר בחצות ממש על כל פנים יתעורר מהשנה שעה אחר חצות ואם גם אז לא יתעורר, על כל פנים יתעורר עוד שעה אחר כך וכן קורא קול אחר קול עד אור היום, שהם שבעה קולות וכלם הם בחינת התעוררות השנה:
וזה בחינת בשעה שבא הקדוש ברוך הוא אצל הצדיקים בגן -עדן מזלפין כל אילני גן-עדן בשמים. זהו בחינת מה שבחצות לילה נתעוררים חסדים גדולים על ישראל על-ידי שמחפשין ומוצאין בכל אחד נקדות טובות, שזה בחינת עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו. שהקדוש-ברוך-הוא מצוה לארבע רוחות העולם שיפיחו וינשבו בגן-עדן הנטוע ממצות ומעשים טובים של ישראל, כי כל אחד כפי מעשיו הטובים ותורתו ומצותיו, כמו כן הוא נוטע עשבים ואילנות קדושים בגן-עדן ואחר כך הוא מתענג בחלקו בגן -עדן בעת קבול שכרו, שזהו בחינת לעבדה ולשמרה הנאמר על האדם, שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, 'לעבדה' בפקודין דעשה. 'ולשמרה' בפקודין דלא תעשה, הינו כנ"ל, שכמו שהאדם עובד את ה' יתברך במצות עשה ושומר את עצמו מלא תעשה, כמו כן הוא עובד ושומר את הגן-עדן וכנ"ל. ועל -כן מצוה ה' יתברך לרוחות צפון ודרום שיתעוררו וינשבו בהגן-עדן, שיזלו בשמיו, הינו שיעוררו כח וזכות של כל הנקדות טובות של המצות של כל אחד מישראל שיתנו ריחיהם הטובות כדי שיגיע על נפשות ישראל מריח טוב הזה של נקדותיהם הטובות כדי שיתעוררו משנתם על-ידי זה וכנ"ל ואז כלם מרננים, "והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד וכו'". וכל זה מדבר מהתעוררות השנה, כמו שאומרים פסוקים אלו בתקון חצות דהינו שמבקשים שיהיו נפתחין הפתחים והשערים של הבית-המקדש, שהם בחינת שערי קדשה שיוכלו ישראל לכנס בהם לגדל כבודו יתברך, שזהו בחינת ויבא מלך הכבוד. וזהו בחינת מי זה מלך הכבוד וכו'. והמקרא הזה תמוה מאד, מה זה שאלת מי זה מלך הכבוד וכו'. עד שהצרך להשיב ה' עזוז וגבור וכו', וכי אין אנו יודעין שמלך הכבוד הוא ה' יתברך?! אך הענין הוא על-פי הנ"ל, כי עקר התגלות כבודו יתברך הוא על-ידי ישראל וכפי מעשיהם הטובים של ישראל כן נתגלה כבודו יתברך וכשאין ישראל עובדים אותו חס ושלום, אזי חס ושלום, נתעלם כבודו יתברך מהעולם ועל-כן תכף שמתחיל לצעק ולהתפלל שאו שערים ראשיכם וכו' ויבא מלך הכבוד וכו', דהינו שיתגלה כבודו יתברך על-ידי מעשיהם הטובים של ישראל, אזי תכף נתעורר שאלת המקטרגים ואומרים, "מי זה מלך הכבוד", הינו שחס ושלום, אין ראוי לקרותו יתברך בשם מלך הכבוד מאחר שישראל אין מעשיהם עולים יפה ואין מגדלים כבודו כראוי וכנ"ל. ואזי משיבים להם מיד, "ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה". הינו שה' יתברך עזוז וגבור וכו' ויגמר את שלו בודאי וכל עזו וגבורתו ומלחמתו הוא להכניע ולבטל הקטרוגים שעל ישראל. והוא גבור מלחמה לנצחם תמיד על-ידי גדל הכח של גדולי הצדיקים שיגעו וטרחו בעבודתם כל כך במסירת נפש כזה עד שיכולים למצא הנקדות טובות בכל אחד מישראל אפלו כשהם בדיוטא התחתונה מאד חס ושלום, ועל-כן שיך לקרותו יתברך תמיד בשם מלך הכבוד, כי הוא עזוז וגבור וכו' לנצח הקטרוגים ולגלות הטוב שבישראל שעל-ידי זה נתגלה כבודו וכנ"ל. וזהו גם כן בחינת קול השני שמדבר גם כן מזה, כי צריכין לעורר הטוב שבישראל, שהוא בחינת כבודו יתברך, צריכים לעוררו פעם אחר פעם כדי לעוררם בכל פעם מהשנה שמתגברת מאד על כל אחד כידוע. ועקר ההתעוררות מהשנה בגשמיות שלא יישן הרבה יותר מדאי וברוחניות שלא יפל בדעתו ולא יתיאש עצמו לעולם. העקר הוא על-ידי הנקדות טובות שמוצאין בכל פעם כנ"ל. וזהו שמסים, "ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה". דהינו שהוא יתברך הוא מלך הכבוד נצח סלה ועד, כי לעולם ידו על העליונה ויגמר את שלו תמיד, כי כבר היו צדיקים גדולים כאלו שיוכלו למצא הטוב שבכל אחד מישראל וללמד זכות עליהם תמיד, שעל-ידי זה נתגלה כבודו יתברך. ועל-כן 'ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה' וכנ"ל:
וכל זה התפלל דוד כדי שיניחו השערים את הארון לכנס בימי שלמה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכמו שפרש רש"י שם. כי בשעה שבקש שלמה להכניס הארון וכו' אמר עשרים וארבע רננות ולא נענה, עד שאמר, "זכרה לחסדי דוד עבדך וכו'". כי עקר השראת השכינה בבית-המקדש היה על-ידי כניסת הארון למקומו, כמבאר שם בפרשה שכשנכנס הארון כסה הענן וכו'. ועל-כן דבקו השערים בעת שרצו להכניס הארון למקומו, כי אמרו שאין ישראל ראויים להכניס הארון למקומו שתשרה עליהם השכינה, כי ראו שעתידין לחטא עד שיהיה נחרב הבית-המקדש. וכל מה שאמר שלמה תפלות ורננות לא נענה עד שהזכיר את דוד, שאמר, 'זכרה לחסדי דוד עבדך', הינו כנ"ל, כי עבודת הצדיקים הגדולים ללמד זכות על ישראל תמיד שהוא הדרך של אזמרה הנ"ל, כל זה בחינת עבודת דוד המלך, שהוא בחינת משיח, שהוא יגמר התקון וישיב כל ישראל לה' יתברך על-ידי זה. כי דוד הוא נעים זמירות ישראל וכל הזמירות והשירות נעשים על-ידי ברור הטוב, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, שזהו בחינת אזמרה לאלקי בעודי, 'אזמרה' דיקא, עין שם. ועל-כן כשהזכיר את דוד, שהוא בחינת משיח שסוף כל סוף יגמר התקון על-ידי שימצא נקדות טובות בישראל אפלו באחרית הימים בסוף הגלות עד שיחזר ויבנה בית מקדשנו וישיב הארון על מקומו, על-כן אז נפתחו השערים והניחו הארון לכנס על-ידי תפלות דוד שהקדים להתפלל על זה, "שאו שערים ראשיכם וכו'", כי כבר הקדים דוד, בחינת משיח, לגלות שה' עזוז וגבור וכו' והוא מלך הכבוד סלה, שהוא גמר ויגמר, כי כבודו יתגדל לעולם על-ידי כח הצדיקים שיכולים לעורר הטוב שבישראל תמיד ולגדל כבודו יתברך על-ידי זה וכנ"ל. וזהו בקול שלישי אומר, "עמדו צדיקים וכו'", שמעורר גם הצדיקים לעסק בתורה אף-על-פי שהם היו קמים מעצמם, אך אף-על-פי-כן לפעמים מתגבר עליהם גם כן בחינת שנה מחמת עונות ישראל חס ושלום, כשאין יודעים ללמד עליהם זכות, שאז הם בבחינת שנה, בבחינת הסתלקות המחין כידוע ועל-כן מעורר אותם גם כן שיעמדו ויעסקו בתורה עד שבגדל כח התורה ידעו איך ללמד זכות על ישראל תמיד. וזהו כדי שיהיה שכרכם כפול לעולם הבא, 'כפול' דיקא, כי יזכו לשכר כפול מאחר שעל-ידי תורתם, שהוא בחינת תורת חסד, זכו לעורר ישראל מהשנה ולהחזירם למוטב, על-כן בודאי שכרם כפול, כי יקבלו חלקם וחלק שיש להם בכל אחד מישראל שחזרו לה' יתברך על ידם. וזה בקול רביעי אומר, "לישועתך קויתי ה'", זהו גם כן בחינה הנ"ל, כי המקרא נאמר על כל ישראל בכלל ובפרט כשהם בגלות בבחינת שנה, שאף-על-פי-כן צריכין לקוות לישועת ה' תמיד וכמובא במדרשים שיעקב אבינו ראה שעל-ידי שמשון לא תהיה הגאלה שלמה, אמר, "לישועתך קויתי ה'", שאף-על-פי-כן אני מקוה לישועתך שיהיו צריכים כאלו שיעוררו הטוב שבישראל תמיד וישיבו אותם לה' יתברך, ועל-כן אומרים פסוק זה קדם השנה בקריאת שמע שעל המטה. כדי שלא יפל לשנה גמורה חס ושלום, רק יזכה להתעורר משנתו על-ידי ישועת ה' שאנו מקוים אליו תמיד אפלו איך שהוא וכנ"ל. וזהו קול ה' וכו' שמדבר בפרוש מהתעוררות השנה, כמו שכתוב, "עד מתי עצל תשכב מתי תקום בשנתך אל תאהב שנה וכו' פקח עיניך שבע לחם". 'פקח עיניך', שעדין יש בך נקדות טובות הרבה ועל-ידי זה תתעורר משנתך ותשבע לחמה של תורה וכנ"ל. וזהו בקול שביעי אומר, "עת לעשות לה' הפרו תורתך". הינו כמו שפרש רש"י שם, שזה נאמר על בעלי תשובה, שבקש דוד מה' יתברך שיורהו מה יעשו אותם שהפרו תורתך, הינו כנ"ל, שדוד, בחינת משיח מוסר נפשו בשביל כל אחד מישראל הרחוק מה' יתברך שימצא בו טוב כדי לעוררו משנתו ולהחזירו לה' יתברך וכנ"ל. נמצא, שתרנגול הוא בחינת התעוררות השנה על-ידי הדרך של אזמרה הנ"ל:
וזהו מאי טעמא תמרא דתרנגולא מידלי לעלא, דהינו שריס של עינו מכסה עינו ממטה למעלה כדי שיביט למעלה ולא יביט למטה, הינו שהצדיקים ההולכים בדרך זה להביט על הטוב שבישראל, לעוררם מהשנה. עיניהם מביטים תמיד למעלה, הינו על הטוב שבישראל שהוא עולה למעלה למעלה ואינם רוצים כלל להביט למטה, דהינו על הרע שלהם, כי הטוב בחינת מעלה, והרע בחינת מטה, בבחינת מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה וכו'. וזהו מאי טעמא תמרא דתרנגולא מידלי לעלא שעיניהם של הצדיקים המעוררים מהשנה הם מביטים תמיד למעלה על הטוב, בחינת מידלי לעלא. ולמטה, דהינו על הרע אינם רוצים להביט כלל כאלו היו עיניהם מכסות מלמטה בריסי עיניהם וכנ"ל, משום דדירי אדפה, פרש רש"י, קרשים וקורות. זהו בחינת הקמת המשכן, בחינת קורות בתינו ארזים רהיטינו ברותים, שנאמר על המשכן שנבנה והוקם מכל הנקדות טובות של ישראל, שעל-ידי זה עקר התעוררות השנה, בבחינת שחורה אני-במעשי, ונאוה אני-בהקמת המשכן וכנ"ל. הינו מחמת שאלו הצדיקים דירי אדפה, שכל עסקם ודירתם הם בענין בנין המשכן, שהוא דפי, בחינת קרשים וקורות של המשכן כנ"ל, כי הם עוסקים תמיד לבנות המשכן, שהוא בחינת הדרך הקדש של אזמרה הנ"ל, כמו שמבאר שם, שאלו הצדיקים שעוסקים למצא הטוב תמיד בישראל, הם בונים המשכן וכו', עין שם. ועל-כן אין מביטים על הרע כלל כי אם על הטוב, שזהו בחינת מידלי לעלא כנ"ל. וזה, ואי עיל קוטרא מתעורא. 'קוטרא' הוא עשן בחינת פגם החטאים, שהם בחינת עלה עשן באפו, הינו שאם היו מניחים לעלות העשן של העונות, חס ושלום, מתעורא היתה מסתלקת ההשגחה חס ושלום וכנ"ל וכמבאר בסימן י"ז הנ"ל, עין שם). על-כן הם מתיגעים בכל כחם לילך בדרך ה' יתברך להביט רק על הטוב ולא להביט על הרע כלל כדי להכניס את ישראל בכף זכות תמיד עד שיחזרו כלם לה' יתברך, שעל-ידי זה תבוא הגאלה במהרה בימינו ויבנה בית-המקדש על מכונו, אמן:
ועל-כן זה המקרא "קורות בתינו ארזים וכו'", שפרושו על המשכן, נאמר שם לענין מה שה' יתברך מיפה את ישראל תמיד ומסתכל רק על הטוב שבהם, כמו שכתוב שם בשיר השירים, "שחורה אני ונאוה וכו'". כנ"ל "נאוו לחייך בתורים צוארך בחרוזים וכו'" "צרור המור דודי לי וכו'", "אשכול הכפר דודי לי וכו'", "הנך יפה רעיתי הנך יפה וכו'". עין בפרוש רש"י שם שמפרש הכל על מה שה' יתברך מחזקם ומחבבם בכל פעם אף לאחר שחטאו ואומר להם שיקחו אלו הבשמים צרור המור, אשכול הכפר וכו', עין שם. ואחר כך סים, "הנך יפה דודי", הכל שלך מה שאתה ברחמיך מלמד עלינו זכות. וכנ"ל "קורות בתינו ארזים רהיטינו ברותים", בחינת המשכן כנ"ל. ההסתכלות על הטוב לבד זה בחינת בנין המשכן, שהוא בחינת אזמרה לאלקי בעודי וכנ"ל. גם תימרא דתרנגולא. לשון תימרא מרמז על הצדיק בחינת צדיק כתמר יפרח, כי הצדיק נקרא תמר לשון תמורה, שממיר ומחליף הכל לטובה, כי כל הקטרוגים מהפך אותם לזכות בבחינת אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וכו'. 'מליץ אחד מני אלף' דיקא, שדיקא מני אלף המקטרגים נעשה המלאך המליץ, כי כל מה שמתרבים המקטרגים יותר הוא ממליץ לטוב ביותר על שמוצא בו אף-על-פי-כן איזה נקדה טובה, כי כל אלו המקטרגים על האדם הם הם בעצמם אותם שהסיתו אותו לחטא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הוא השטן, הוא המסית, הוא המקטרג וכו'. ועל-כן כשמתרבים חס ושלום, המקטרגים מאד על האדם, אזי עומד המלאך המליץ ומהפך הכל לזכות דיקא, כי זה טוען, הלא, אדרבא, מאחר שיש עליו מקטרגים הרבה כל כך אם כן היה לו יצרין רעים הרבה, כי אלו המקטרגים הם הם בעצמן היצרין רעים שהסיתו אותו למה שהסיתו. ואם כן, אדרבא, הוא פלא גדול איך התחזק איש כזה לחטף אף-על-פי-כן איזה נקדה טובה של איזה מצוה שעשה, וזהו בחינת מליץ אחד מני אלף המקטרגים, הוא ממליץ עליו, כי מאחר שיש עליו מקטרגים הרבה כאלו שהם הם כלם המסיתים שלו אם כן אין חדוש כל כך מה שחטא כל כך, אדרבא, זהו חדוש נפלא איך התגבר לעשות איזה טוב בעלמא מאחר שעמדו עליו חילות כאלו. ועל-כן הצדיק שהולך בדרך זה נקרא "תמר" בחינת צדיק כתמר יפרח, שממיר ומחליף הקטרוגים לזכות כנ"ל. וזהו בחינת תימרא דתרנגולא, שעל-ידי זה מעורר מהשנה, על-ידי שמוצא זכות בכלם וכנ"ל:
וזה בחינת וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה ויאמר בני הם אשר נתן לי אלקים בזה וכו'. ששאל, "מי אלה?" שאינם ראויים לברכה, כי ראה רשעים גדולים שיצאו מהם. והשיב לו יוסף, "בני הם, אשר נתן לי אלהים בזה". ואיתא בספרים שהשיב לו, שבזה בעצמו שאתה רואה יש שם גם כן ניצוצות קדושים, שבשביל זה ראויים לברכה, הינו בחינה הנ"ל, שזה היה עקר הוכוח בין יעקב ליוסף, כי בענין זה של אזמרה הנ"ל ללמד זכות על הכל יש בזה כמה בחינות בין הצדיקים, כי הוא עבודה גדולה כמו שמצינו שאפלו גדולי הצדיקים לפעמים לא ידעו ללמד זכות כראוי והקפיד ה' יתברך עליהם כמו שמצינו בישעיה והושע וכו'. ועל-כן גם יעקב אבינו קדם הסתלקותו מחמת שראה גדל הרשעות של הרשעים שיצאו מאפרים ומנשה, על-כן גם הוא תש כחו עד שלא ידע ללמד עליהם זכות ולברכם, על-כן שאל, מי אלה? שאינם ראויים לברכה. עד שהשיב לו יוסף, בני הם, אשר נתן לי אלקים בזה. שהראה לו שגם בזה בעצמו נמצא זכות שיגע ומצא נקדות טובות גם בהרשעים שיצאו מהם. ועל-כן תכף נתרצה יעקב ואמר, "קחם נא אלי ואברכם". וזהו, "ואנכי תרגלתי לאפרים", שנאמר על ענין זה, כמו שפרש רש"י שם. וזהו ואנכי תרגלתי לאפרים שאפלו כשהם בבחינת רגלין בדיוטא התחתונה, בבחינת ותגל מרגלותיו גם אז הרגלתי רוחי ביעקב שיתהפך דעתו עליהם לטובה לברכם, שזהו בחינת הדרך של אזמרה וכו' הנ"ל. וזהו, "קחם על זרועותיו", שיעלה אותם מבחינת רגלין ממדרגה התחתונה לבחינת ידים וזרועות, שהם בחינת אזמרה הנ"ל, בבחינת זמר ונגון, שהוא בבחינת ידים, בבחינת ונגן בידו וטוב לך ולא ידעו כי רפאתים, כי באמת זהו עקר רפואת הנפש וכנ"ל והם אינם מכניסים דעתם לידע כי רפאתים שאני עוסק ברפואתם על-ידי זה כנ"ל:
ועל שם זה נקראים בני יוסף מנשה ואפרים, על שהוליכם יוסף במצרים, שהוא ערות הארץ והוא בגדל צדקתו זכה גם שם לעמד בנסיון ולבלי לפל בדעתו בכל מה שעבר עליו, שזהו גם כן בכלל הנסיון, כי כשמנסין את האדם לוקחין ממנו את שלמות הדעת, שזהו עקר הנסיון, כאשר שמעתי ממנו זכרונו לברכה. ויוסף עבר עליו כל זה והיה בנסיון גדול ועמד בנסיון ועל-ידי זה זכה שיהיה לו כח לברר ולמצא הטוב בכל מקום שהוא, שעל-ידי זה היה כח לישראל להיות במצרים בגלות, כי למחיה שלחו אלקים , כי לולא כח יוסף הצדיק שהקדים לפניהם שם לא היה כח לישראל לעמד בגלות. וכן עכשו לולא כח הצדיקים האמתיים שמלמדים עלינו זכות ומחזקים אותנו על -פי הדרכים הקדושים הנ"ל, לא היה כח לסבל מרירות הגלות בכלליות, ובפרט הגלות של כל אחד ואחד. ועל-כן קרא שם בניו מנשה ואפרים על שם זה שאפלו במקומות הרחוקים מאד יכולים למצא את ה' יתברך על-ידי כל הנ"ל. וזהו בחינת מנשה שנקרא על שם, "כי נשני ה' את כל עמלי וכו'". שאפלו הנשיון והשכחה הכל מה', הינו שגם בבחינת חלל הפנוי ששם אין יכולים למצא אלקותו יתברך, גם זה מה' יתברך, כי יודע שהנשיון והשכחה גם כן מה' יתברך ועל -ידי זה יוכל להשתדל ולחפש את ה' יתברך גם משם כנ"ל. וזהו בחינת איה הנ"ל. ואפרים נקרא על שם כי הפרני אלקים בארץ עניי, שגם בארץ עניי אני יכול למצא טוב, שהוא בחינת פרות ויזרעו שדות ויטעו כרמים כנ"ל. וזהו בחינת הדרך של אזמרה הנ"ל. וזהו בחינת לי גלעד לי מנשה ואפרים וכו'. 'גלעד' בחינת רפואה, בחינת רפואת הנפש, בבחינת הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם. 'לי מנשה ואפרים', כי על-ידי שתי בחינות אלו של מנשה ואפרים, שהם בחינת שתי הדרכים הנ"ל של איה ואזמרה שזכה יוסף לקרות בניו הקדושים על שם זה על שזכה במצרים במקומות רחוקים כאלו למצא את ה' יתברך, על-ידי אלו השתי בחינות עקר רפואת הנפש, בחינת לי גלעד כנ"ל. וזהו, "מעז ראשי", כי על-ידי זה עקר המעז וההתחזקות של הראש והדעת שלא יפל בדעתו חס ושלום, וכנ"ל. וזהו, 'יהודה מחוקקי'. כי יהודה בחינת משיח שיצא ממנו, שהוא יגמר התקון על-ידי דרכים אלו ועליו נאמר, "לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו", שאפלו כשישראל בבחינת רגלין כנ"ל, בבחינת עקבות משיחא, אף -על-פי-כן ימצא גם שם בחינת חקיקה ורשימו טובה, שהם בחינת הנקדות טובות שמוצאין בהם תמיד אפלו כשהם בבחינת רגלין כנ"ל. וזהו בחינת יהודה מחוקקי וכנ"ל, כי יהודה ויוסף הם בחינת משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, שהם יתקנו את כל ישראל על-ידי הדרכים הנ"ל וישיבו את כלם לה' יתברך, שעל-ידי זה עקר הרפואה והגאלה במהרה בימינו וכנ"ל:
וכל הגליות, מצרים וכן כל הגליות שמכנים בשם מצרים, כמו שמבאר במקום אחר ), כלם הם בבחינה זאת. מה שהסטרא אחרא מתגברת להעלים את הטוב שבכל אחד מישראל על-ידי הרע החופה עליו ולהגביר עליו מרה שחורה ועצבות כדי ללכדו ברשתם חס ושלום, על-ידי זה, כמבאר סימן כד) בהתורה "אמצעיתא דעלמא", שעקר גלות השכינה היא כשהעצבות מתגברת על ישראל וכו', עין שם. ועקר הגאלה היא כשה' יתברך מתעורר ברחמיו ונותן בלב הצדיק האמת שיסתכל רק על הטוב שבישראל וישתדל בתקונם להחזירם לה' יתברך על-ידי זה וכנ"ל. וזה בחינת כל פרשת שמות שמדבר מתקף גלות מצרים ומגאלתם על-ידי משה. והכל הוא בבחינה הנ"ל. וזה בחינת ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. יוסף הוא בחינת כל הנקדות טובות שיש בכל אחד מישראל שכלם נמשכין מהצדיק בחינת יוסף, שהוא נקדה הכללית שממנו נמשכין כל הנקדות טובות שבכל אחד, כמו שמבאר במקום אחר ) ובכל ימי הגליות, שכלם מכנים בשם מצרים, בכל פעם הוא בחינת ויקם מלך חדש וכו', כי בכל פעם יצרו של אדם מתגבר עליו מחדש והוא נקרא מלך, בחינת מלך זקן וכסיל. וממנו נמשכין כל ההתנגדות והמניעות של המונעים והחולקים העומדים בכל פעם, כי לא אחד בלבד עומד עלינו לכלותנו חס ושלום, אלא שבכל דור ודור ובכל פעם עומדים עלינו בבחינת ויקם מלך חדש. חד אמר, חדש ממש. וחד אמר, שנתחדשו גזרותיו. ושניהם אמת. שעומדים בכל פעם חולקים ומונעים חדשים ממש וגם נתחדשין גזרותיו, שבכל פעם גוזרים ואומרים דבורים רעים חדשים, שהם כנגד האמת שרוצים למנע ולהפיל את האדם על-ידי זה מתורה ותפלה וכו'. וזהו 'אשר לא ידע את יוסף', עשה את עצמו כלא ידע. שעושים את עצמם כאלו לא ידעו כלל את מעלות הצדיק בחינת יוסף, שהוא כלל הטוב שהכניס כל כך טוב בישראל והם רוצים להתגבר לבלבולים חדשים להפיל את כל אחד חס ושלום, להסתכל רק על הרע לא על הטוב מה שבאמת צריכין להפך כנ"ל. וזהו, "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". שהסטרא אחרא, בחינת מצרים, מעבידים בכבדות גדול מאד על-ידי רבוי המרה שחורה והעצבות. וזהו בחינת בעבודה קשה, בקשיא בחמר הלכתא וכו', כמו שאיתא בזהר הקדוש. כי הכל מחמת המרה שחורה, שעל-ידי זה אין יכולין לא ללמד ולא להתפלל וכל מה שרוצין לעשות איזה דבר שבקדשה קשה וכבד וחמור עליו מאד, כי הם ממררים את החיות ממש, כאשר יודע כל אחד בנפשו. וזהו, "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה". מילדות העבריות זה בחינת צדיקי הדור שעוסקים להוליד בישראל תולדות קדושות, שהם תורה ומעשים טובים, כי עקר תולדותיהן של צדיקים הוא מעשים טובים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וזהו, אשר שם אחת שפרה ושם השנית פועה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, שפרה, שמשפרת הולד. פועה, שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפיסות תינוק הבוכה, הינו בחינה הנ"ל. מה שהצדיקים מחזקים את ישראל על-ידי הדרכים הקדושים הנ"ל ומשפרין אותם על-ידי שמוצאין בהם גם עתה נקדות טובות, שזהו בחינת הנך יפה רעיתי. וכמו שפרש רש"י שם. וזהו בחינת שפרה, שמשפרת את הולד כנ"ל. וזהו בחינת פועה, שפועה והוגה ומדברת לולד כדרך שמפיסין תינוק וכו', כי כן הוא ממש עסקי הצדיקים עם ישראל שפועין והוגין ומדברין עמהן ושורקין ומצפצפין ומרמזין אליהם לחזקם לעוררם ולהגביהם ולהרימם מכל מיני נפילות וירידות והשלכות שלהם שיזרזו בכל יום ובכל עת להתעורר מחדש בעבודת ה' בכל מה שיוכלו לחטף. והוא ממש כדרך שמפיסין תינוק הבוכה, שזהו בחינת פועה כנ"ל. והדברים מובנים לכל אחד למי שיודע רחמנות הצדיקי אמת עלינו אשר על ידם ה' יתברך מחזק ומנחם אותנו בבחינת כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם וכו'. ופרעה הרשע, שהוא הסטרא אחרא, הוא ההפך מכל זה שרוצה רק להגביר הרע חס ושלום, כנ"ל. ועל-כן אמר למילדות העבריות אשר שם וכו', שגוזר עליהם לעשות בהפך מזה חס ושלום, וזהו, "אם בן הוא והמיתן אתו אם בת הוא וחיה". כי בן הוא בחינת ישוב הדעת, סטרא דדכורא שמשם כל הטוב והוא רוצה להמית ולהשפיל הטוב בחינת בן ולהחיות סטרא דנוקבא, שמשם עקר אחיזת הרע והדינים, כי הוא בחינת דעת שאינו מישב, בחינת עצבות ומרה שחורה שרוצה להגביר הרע על הטוב, להפיל עצבות ומרה שחורה על כל אחד שלא יהיה נכר הטוב שבו ולהמית אותו על-ידי זה חס ושלום, אך המילדות לא שמעו אליו ולא עשו כדבר פרעה, "ותחין את הילדים", שעסקו רק להחיות ולחזק את הילדים, שהם בני הנעורים הרוצים לגשת אל הקדש, שצריכין רק להחיותם ולחזקם בכל מיני חיות והתחזקות על-פי הדרכים הנ"ל ועל-פי שארי דרכים קדושים ששמענו ממנו זכרונו לברכה, שכל זה הוא בחינת ותחין את הילדים כנ"ל:
ועקר הגאלה היא על-ידי זה, על-ידי שנתעוררו רחמיו יתברך להסתכל רק על הטוב, בבחינת ראה ראיתי את עני עמי וכו'. וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, ראה ראיתי, שני ראיות רואה אני שסופן לחטא ואף-על-פי-כן ראיתי את עני עמי, הינו כנ"ל. שאף-על-פי-כן אני מסתכל רק על הטוב שבהן ואיני מסתכל כלל על הרע שבהן ועל-ידי זה הם ראויים לגאלה וכנ"ל. וכל הוכוח שהיה בין ה' יתברך ובין משה במראה הסנה הכל היה בענין זה, כי ענין זה לחפש תמיד הטוב שבישראל וללמד עליהם זכות תמיד הוא ענין גבה ועמק מאד מאד. ויש בענין זה מדרגות רבות בין הצדיקים הגדולים, כמו שמבאר לעיל מזה. ועל-כן גם משה רבנו אף-על-פי שהיה כלו טוב, לא היה יודע מתחלה עד היכן מגיע רחמנותו יתברך, על-כן לא היה רוצה לילך בשליחותו, כי ראה שישראל יקלקלו הרבה, אבל ה' יתברך טען עמו הרבה, שאף-על-פי-כן הוא רוצה לגאלם, כי הוא מסתכל רק על הטוב וכנ"ל. וזהו בחינת אות המטה שהראה לו, שרמז לו שלא ידבר על ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכמובא בפרוש רש"י, כי הראה לו שבקל חוזר ונתהפך הנחש למטה, כמו שכתוב, "שלח ידך ואחז בזנבו וכו' ויהי למטה בכפו". שרמז לו שגם בתקף זהמת הנחש יכולין לאחז באיזה קצה, למצא שם איזה נקדה טובה ועל-ידי זה נתהפך לטובה מנחש למטה בבחינת ויהי למטה בכפו וכנ"ל:
ונחזר לענין תחומין, כי בחל יש ברורים. ועל-כן יש בו כל הל"ט מלאכות ונסיעות לדרכים בשביל ברורים, אבל בשבת השכינה שובתת ואין בו ברור על-כן בטלים בו כל הל"ט מלאכות וכל הדרכים, כמובא מזה בהתורה "היכל הקדש" סימן נט). וכל הברורים של ימי החל שמבררים הטוב מהרע ומלקטים ומעלים ניצוצות הקדשה מבין הקלפות והסטרא אחרא, הוא נעשה על-ידי הצדיקים הגדולים והנלוים אליהם ההולכים בדרכיהם. והעקר נעשה על-ידי שני הדרכים הקדושים הנ"ל, שהם בחינת אזמרה ואיה הנ"ל, שעל-ידי הדרכים הללו מבטלין כל מיני קלפות וסטרא אחרא שכלם כלולים בשתי מיני קלפות, שהם הקלפות והסטרא אחרא הנמשכין משבירת כלים שיש בהם ניצוצות הקדושים הרבה. והקלפות והסטרא אחרא הנמשכין מבחינת חלל הפנוי ששם פנוי מאלקותו יתברך לגמרי, כביכול, ששם אי אפשר למצא אותו יתברך על-ידי שום שכל כי אם על-ידי אמונה לבד, כמובא כל זה בהתורה בא אל פרעה עין שם היטב). ואף-על-פי ששם נאמר לענין חקירות וקשיות של הפלוסופין והאפיקורסים, אך גם כל שארי ההסתות ופתויים של היצר הרע והסטרא אחרא נמשך משני מינים הנ"ל, כי עקר כח היצר הרע נמשך מכפירות, כמובא במקום אחר. ועקר הברור נעשה על-ידי תשובה ומעשים טובים, כי על-ידי חטא אדם הראשון וכן כל אחד על-ידי חטאיו נפלו כמה ניצוצות בין הקלפות וכמו כן נופל דעתו ומחשבתו לכמה מיני הרהורים ובלבולים עד שיש לפעמים שמתגברין עליו כל כך עד שבאים עליו הרהורים ובלבולים הנמשכין מבחינת חלל הפנוי שמשם כל בחינת מקומות המטנפים הנ"ל, שהם נמשכין מחלל הפנוי כנ"ל. ולצאת ולעלות משם כל אחד ואחד כפי מה שירד ונפל לשם על-ידי פגמיו וקלקוליו אי אפשר לצאת משם כי אם על-ידי הדרכים הנ"ל, הינו על-ידי שמחפשין ומוצאין הנקדות טובות הנ"ל שהוא בחינת אזמרה הנ"ל, על-ידי זה מבררין הטוב מהקלפות שיונקים מבחינת שבירת כלים ששם יש כמה טוב וניצוצות רק צריכים ברור גדול והברור נעשה על-ידי הצדיקים ותלמידיהם, על-ידי הדרך של אזמרה הנ"ל. אבל לפעמים מתגברת הסטרא אחרא יותר עד שבאים עליו בלבולים והרהורים וכו' הנמשכין מבחינת חלל הפנוי, שהם בחינת מקומות המטנפים הנ"ל. ואז אין תקנה כי אם על-ידי הדרך של בחינת איה הנ"ל, דהינו לבקש ולחפש איה וכו' וכנ"ל וכל ימי החל נעשים כל הברורים על-ידי שתי הדרכים האלו הנ"ל. אבל מחמת שבימי החל יש אחיזת הסטרא אחרא ביותר, על-כן צריכים יגיעות וטרחות של הל"ט מלאכות ונסיעות לדרכים בשביל ברורים אלו. וכל הברורים נעשים בכח קדשת שבת, כי בשבת אין ברור, רק הכח של כל הברורים של כל ששת ימי החל, הכל הוא בכח קדשת שבת. וכן אין נשלם התקון של הברורים של ימי החל ואין הקדשה המתבררת חוזרת ועולה למקומה בשלמות עד שמגיע השבת, שאז במעלי שבתא, בכניסת שבת קדש, סלקין ועולין כל הקדשות שבררו בימי החל, כמובן כל זה בכונת האר"י ז"ל , אך שם מבאר בדרך סוד ואנחנו מדברים בדרך שיוכל כל אדם להבין מהם עצות והתחזקות להתקרב לה' יתברך מכל מקום שהוא). ועל-כן אסור בשבת לילך בדרך כי אם תחום שבת שני אלפים אמה, כי אין ברור אז, כי אז מאירת שרש הקדשה של שתי הדרכים הנ"ל, שהם, אזמרה ואיה, כמבאר לעיל. כי אז בשבת הוא חסד גדול ומאיר רק הטוב שבישראל בבחינת שחורה אני ונאוה, שחורה אני-בימי החל, ונאוה אני-בשבת כנ"ל. שזהו בחינת הדרך של אזמרה כנ"ל. וכן מאיר אז בחינת איה כנ"ל, שזהו בחינת שני אלפין, שהם בחינת שני אלפים אמה של תחום שבת שאסור לילך בדרך כי אם בתוך שני האלפים אמה האלו, שהם בחינת שני אלפין הנ"ל, אבל חוץ לתחום זה אסור לצאת בשבת, כי אז אין ברור כנ"ל, כי בחל יש גלות וטלטול וצריכים לפעמים לצאת לדרך רחוק כל אחד כפי מה שצריך לברר ברורים בשתי הבחינות הנ"ל. ועל-כן באמת כל אחד כפי מה שמקרב לצדיקי אמת ביותר וכפי מה שממשיך עליו קדשת שבת ביותר, כמו כן אין צריך לטלטל עצמו בדרכים הרבה בימי החל, כי נתתקן הכל בביתו בכח קדשת שבת שהוא קדשת הצדיקים שממשיכין ומאירין שתי הבחינות הנ"ל. וכל אחד כפי רחוקו כן צריך יגיעות יותר בל"ט מלאכות וטלטולים בדרכים. וגם בזה יש כמה בחינות, כי יש שמיגע עצמו ומטלטל עצמו בדרכים, אבל על כל פנים מתקן בזה על-ידי שעושה המשא ומתן והעסק באמונה ונוסע בדרך בכשרות כראוי לאיש ישראלי, אבל יש שמתגבר עליו הרע שסביב הטוב שצריך לברר על-ידי הדרך והמשא ומתן עד שמקלקל יותר חס ושלום, וכן יש בזה אלפים ורבבות בחינות ושנויים בין כל אחד ואחד, כי כל עבודת האדם כל ימי חייו הוא בענין זה בענין הברורים הנ"ל, על-כן הכל צריכין למארי חיטייא, שהוא הצדיק האמת שבכחו הגדול הכל יכולין לברר ולתקן על-ידי בחינת שתי הדרכים הנ"ל, שעקר הארתם נמשך בשבת, שזהו בחינת תחום שבת אלפים אמה כנ"ל. ומשם ממשיכין הקדשה לכל ששת ימי החל לעורר ולחזק את כל אחד תמיד על-ידי שתי הדרכים הנ"ל, שעל-ידי זה לא יצא מתחום וגבול הקדשה לעולם וכנ"ל:
וזה בחינת ערובי תחומין שממקום שמניחין סעדת שבת, משם מתחיל התחום שבת, כי כל הברורים של ימי החל שבשבילם צריכין טלטולים לדרכים כנ"ל, כלם הם בשביל האכילה והפרנסה. בבחינת כל עמל האדם לפיהו, כי עקר חטא אדם הראשון שמשם נמשכין כל החטאים שבשבילם צריכין כל הברורים. עקר החטא היה באכילה שאכל מעץ הדעת טוב ורע, שעל-ידי זה נגזר בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם שבשביל זה צריכין יגיעות הל"ט מלאכות וטלטולים לדרכים והכל בשביל לברר הניצוצות משני מיני קלפות על-ידי שני הדרכים הקדושים הנ"ל וכנ"ל. ועל-כן בחל צריכין יגיעה גדולה שתהיה האכילה בקדשה כראוי, על-כן אין להרבות באכילה בחל, אבל בשבת קדש אז האכילה כלו קדש, כמו שמבאר בהתורה "שאלו וכו'" בלקוטי א בסימן נז ובהתורה "צדיק כתמר יפרח" בסימן רעז ). כי אז בשבת מאירים שתי הדרכים הנ"ל בהארה נפלאה כנ"ל. ועל-ידי זה מתבטלים הקלפות ועל -כן האכילה בקדשה. ואז מצוה גדולה להרבות באכילת שבת כאשר הזהיר אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, כי הא בהא תליא, כי כל מה שמרבין באכילת שבת מתתקנין ומאירים יותר שתי הדרכים הנ"ל בבחינת דוק בככי ותשכח בנגרי, כמו שמבאר שם בסימן רע"ו הנ"ל לענין הדרכים שעושה הצדיק וכו' וכן הדרך של המצות של כל אדם שעולין בשבת, עין שם, שכל זה הם בחינת שתי הדרכים הנ"ל, כמובן לעיל, כי מה שמבאר שם שבשבת עולה המצוה בבחינת וישם לדרך פעמיו וכו', זהו בחינת דרך של אזמרה הנ"ל. וכן בחינת איה הנ"ל הוא גם כן בחינת הדרך כמו שמבאר בסוף התורה "איה" או כשהולכים בדרכים ברוחניות. נמצא, ששתי התורות הנ"ל של אזמרה ואיה הם בחינת דרכים ממש שעושה הצדיק במקום תהו ומדבר כדי שיוכלו הכל לילך בהם ולהתקרב על ידם לה' יתברך מכל מקום שנפלו לשם. ואלו הדרכים נתתקנים על-ידי אכילת שבת, שעל-ידי זה נמשכת עקר השמחה של שבת בבחינת אין טוב באדם כי אם לאכל ולשתות ולשמח בשבתות ויום טוב, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה וכמובן בדבריו זכרונו לברכה בעת שגלה התורות שעקר קדשת שבת ממשיכין על-ידי ענג ושמחה של שבת. ועל-כן הזהיר אז מאד להרבות באכילת שבת ולהתענג בכל התענוגים והעקר להרבות בשמחה בשבת ועל-ידי זה מאירין ביותר עליו שתי הדרכים הנ"ל, שעקר הארתם בשבת. ועל-כן ממקום שמניחין סעדת שבת משם מתחיל תחום שבת אלפים אמה, כי עקר תחום שבת אלפים אמה. שהוא הארת שתי הדרכים הנ"ל נמשך על-ידי סעדות שבת כנ"ל:
ולבאר הענין יותר, כי עקר הוא התקון על-ידי היחוד שמיחדין ומחברין כל המאמרות בהמאמר סתום-בראשית שמשם מקבלין הכל, שזה בחינת כלל היחודים, שעל-ידי זה עקר תקון כל העולמות וזה נעשה על-ידי אכילה דקדשה, דהינו אכילת שבת, כי האכילה מחברת הגוף עם הנפש, שזהו בחינת יחוד וחבור וכלליות כל העולמות בה' יתברך, כי בחינת הנפש לגבי הגוף שמחיה ומקים אותו. הוא בחינת החיות שה' יתברך מחיה ומקים כל העולמות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הני ה' ברכי נפשי כנגד מי וכו' מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם אף הנפש זנה את הגוף מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם וכו' ועל-כן באמת נעשה יחוד גדול, על-ידי אכילה בקדשה, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בהתורה "ויסב וכו'" בלקוטי א סימן סב). כי זהו כלל כל היחודים כשמחברין ומיחדין כל העולמות בשרש חיותם, שהוא מחיה את כלם, שזהו בחינה הנ"ל שנכללין ונתיחדין כל המאמרות המתגלים בראשית נקדת הבריאה שהוא בחינת בראשית מאמר סתום הנ"ל, כי עקר יניקת הקלפות הוא מבחינת פרוד חס ושלום, דהינו שעושין פרוד ואין מאמינים שהוא יתברך מחיה ומקים הכל ומנהיג הכל כרצונו, כי מחמת ששרש הכל הוא בחינת מאמר סתום בחינת איה שאי אפשר להשיג ולתפס במח כלל, על-כן הם יונקים משם מגדל ההעלמה וההסתרה. ומשם באים כל הכפירות של המחקרים והפלוסופים ההולכים אחר דעתם הנבוכה, כי באמת אי אפשר להבין במח ובדעת כלל איך כל העולמות נמשכין ומתנהגים ומתקימים על-ידי סתימא דכל סתימין דלית מחשבה תפיסא בה כלל כי אם על-ידי אמונה שלמה שעל-ידי זה עוברים על כל החכמות שבשביל זה נקראים ישראל עבריים, כמו שמבאר בהתורה "בא אל פרעה" סימן סד, עין שם). אבל אלו ההולכים אחר דעתם וחכמתם הנבוכה הם באים לכפירות גדולות הנמשכין מחלל הפנוי ומשבירת כלים. ועקרם נמשך מחלל הפנוי, כי גם הקלפות והכפירות הבאים משבירת כלים, שרשם גם כן מבחינת חלל הפנוי שמשם שרש כל הסטרא אחרא, כי אם לא היה הצמצום של החלל הפנוי לא היה שיך רבוי אור כלל, אך חלל הפנוי היה מכרח לבריאת העולם, כמו שמבאר שם. ותכף שנתהוה שרש הצמצום של החלל הפנוי, משם נשתלשל שרש אחיזת הסיגים שמשם נתגלגל שהיה שבירת כלים, כמובן כל זה בכתבים. ועל-כן עקר התקון על-ידי בחינת הלמוד של איה הנ"ל. לחפש אותו יתברך תמיד כנ"ל, כי תכף כשמאמינים שגם שם נעלם ה' יתברך אפלו במקומות הרחוקים מאד הנמשכין מחלל הפנוי כנ"ל ומחפשין ומבקשין גם שם איה מקום כבודו על-ידי זה עולין בתכלית העליה לבחינת איה, בחינת בראשית-מאמר סתום, וחוזרין ומעלין ומקשרין כל החיות של כל מקומות הרחוקים מאד לה' יתברך ועל-ידי זה נתיחדין כל המאמרות שהם כלל כל העולמות בשרשן בהמאמר סתום, כי עקר שלמות היחוד כשמעלין ומקשרין למעלה החיות של כל הסטרא אחרא שכלם ישובו לה' יתברך כידוע בכונות שבכל היחודים צריכין להעלות החיות מהקלפות, הינו כנ"ל וכל זה נעשה על-ידי אכילה בקדשה כנ"ל, אבל מחמת חטא אדם הראשון שפגם באכילת עץ הדעת טוב ורע, על-ידי זה המשיך סטרא דמותא, כמו שכתוב, "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". שהוא פרוד בין הנפש והגוף, כי אי אפשר לברר האכילה בשלמות עד שתוכל לחבר הנפש עם הגוף שיחיה לעולם, כי עכשו אי אפשר לזכות לאכילה כזאת מחמת שנתערב פסלת הרבה בהאכילה מחמת חטאו, על-כן בהכרח שימות האדם והעקר על-ידי פגם האכילה, כמו שכתוב, "בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה וכו'". ועקר תקונו לאחר מיתתו הוא על-ידי שעולה נשמתו לבחינת מאמר סתום ומשם חוזר וממשיך חיות חדש להחיות העצמות היבשות עד שיעמדו בתחית המתים לחיות חיים נצחיים. וכל אחד כפי מעשיו כן זוכה לזה, כי צדיק שבטל גופו בחייו וזכה לעלות לבחינת איה בחיים חיותו בעודו בגופו הוא אינו מת כלל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי מיתתו הוא רק בחינת בטול שמבטל עצמו בבטול נפלא כדי שיעלה למאמר סתום בתכלית המעלה לעלא ולעלא וכו'. כדי שימשיך משם חיות חדש ונפלא לתקן כל הנפשות כלם, אבל מי שאינו צדיק צריך לסבל צער כפי מעשיו בגיהנם וכיוצא עד שיעלה לשם והכל לפי החשבון. ועל-כן באמת אפלו אם לא זכה להטיב מעשיו בשלמות בחייו, אבל זכה על כל פנים לחפש ולבקש ולדרש תמיד אותו יתברך הוא גם כן טובה נפלאה ונוראה לנפשו וגופו, כי על-ידי זה זוכה גם אחר מיתתו לחפש ולבקש אותו ולא יוכלו להטעותו על-ידי עולם התהו מאחר שגם שם יבקש את ה' יתברך, על-כן בקל יוכל לשוב למקום מנוחתו והכל בכח הצדיקי אמת וכנ"ל:
וכל ימי חיי האדם צריך יגיעה גדולה שתהיה אכילתו בקדשה שיחבר נפשו וגופו בקדשה על-ידי האכילה באפן שיהיה נעשה יחוד העולמות בשרשן על-ידי אכילתו וכנ"ל. ועקר התקון הוא אכילת שבת, שהוא אכילה דקדשה, שאז מצוה גדולה לאכל ולהתענג, כי אכילת שבת כלו קדש, כי אז מאירים שתי הדרכים הנ"ל ואז נעשים כל היחודים שכל העולמות והמאמרות מתיחדים בשרשם בבחינת מאמר סתום שמאיר אז בהארה נפלאה וכמבאר בהמאמר "כגונא וכו'" רזא דשבת. מנפלאות היחודים שמתיחדים בשבת. ועל -כן אז האכילה בקדשה נפלאה ועל-ידי האכילה עקר היחוד כנ"ל ועל-כן על-ידי סעדת שבת עושין ערובי תחומין. כי מאכילת וסעדת שבת, משם נמשכין ומאירין אלפים אמה תחום שבת, שהם בחינת שני אלפין הנ"ל, שהם בחינת הדרך איה ואזמרה הנ"ל, כי עקר היחוד הוא ליחד בחינת אלפין הנ"ל שהם בחינת שתי הדרכים הנ"ל, כי הדרך של אזמרה, הוא בחינת תקון שבירת כלים כנ"ל שעולים כל הטוב, שהם בחינת ניצוצות הקדשה למקומם לבחינת מאמרות המתגלים שמשם כל הטוב, כי המאמרות המתגלים, שהם בחינת מלא כל הארץ כבודו, הם בחינת כלל התורה והמצות שכלם בשביל כבודו יתברך, אבל הדרך של איה הנ"ל, שהוא בחינת תקון חלל הפנוי, שהוא על-ידי שעולין לבחינת איה מאמר סתום כנ"ל, הוא שרש התורה וגבה מהתורה והעקר לחבר וליחד שניהם יחד וכנ"ל, לחבר כלליות התורה כלליות המאמרים המתגלים, שהוא כלליות כל העולמות לחבר הכל בשרשו העליון, שהוא בראשית מאמר סתום שאז נכללין ונתיחדין שני האלפין הנ"ל, שזהו בחינת כלל כונות האכילה ליחס בחינת האלפין, כמובא בכונות ), שכל זה זוכין על-ידי אכילת שבת כנ"ל, כי שבת, בחינת שביתה וניחא שאז הוא ישוב הדעת שזהו העקר, כי עקר בחינה זאת להאמין בדעתו בשלמות שהכל אחד שכל העולם ומלאו כלם אין להם חיות וקיום כי אם ממנו יתברך לבד שהוא סתום ונעלם מכל, שזה עקר שלמות כל היחודים. ועקר שלמות האמונה הזאת אין זוכין כי אם על-ידי קדשת שבת, שהוא בחינת קדשת הצדיקי אמת שזוכין לישוב הדעת, שזה עקר המנוחה והשביתה של שבת בבחינת מנוחת שלוה והשקט ובטח וכו', בחינת בשובה ונחת תושעון בהשקט ובבטחה תהיה גבורתם. ובחינת ישוב הדעת הזה אי אפשר לבאר בכתב ולא בעל פה. כי הוא לכל חד כפום מה דמשער בלבה בבחינת נודע בשערים בעלה, כידוע. וזהו בחינת קרנא דקמצא רכיכא הנ"ל, בחינת רך כקנה, בחינת הרפו ודעו כי אנכי ה'. וכל זה אי אפשר לבאר בכתב, רק אנו צריכים לאחז עצמנו באבותינו ורבותינו הקדושים שזכו לזה בשלמות ועל ידם חומל ה' יתברך עלינו ומאיר עלינו פעמים איזה התנוצצות אלקות על-ידי בחינת קדשת שבת שהוא בחינת שובה ונחת בחינת מנוחת שלוה והשקט ובטח וכו' כנ"ל. וזהו בחינת ערוב לשון ערוב ממש שמערבין ומחברין ומיחדין על-ידי סעדת שבת שממנה עושין הערובי תחומין את בחינת שתי האלפין הנ"ל, שהם בחינת כלליות עלמין דאתגלין בעלמא עלאה סתימא, שהוא בחינת המאמר סתום כנ"ל:
וזה בחינת המן, שהוא בחינת הפרנסה, כי עקר המן נמשך מבחינת מאמר סתום, בבחינת כי לא ידעו מה הוא שהוא בחינת מאמר סתום, כי מזונא לאו בזכותא תליא אלא במזלא וכו', שהוא בחינת מזל העליון, כמובא, שהוא בחינת כתר, בחינת מאמר סתום כידוע. ועל-כן ירד להם המן על-ידי נסיונות שהתלוננו מקדם וכן אחר כך כשירד להם היו בו כמה נסיונות, כמו שכתוב, "למען אנסנו הילך בתורתי וכו'". וכמו שכתוב, "ויענך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען נסותך וכו'. "כי משם עקר הנסיונות של האדם, הינו מבחינת מאמר סתום הנ"ל, שמשם ירד המן לישראל, כי כבר מבאר שהמאמר סתום, משם עקר יניקת הקלפות והסטרא אחרא מגדל ההעלמה וההסתרה כנ"ל. והאדם צריך לעבר באלו המקומות בשביל נסיון וכשזוכה לבקש גם שם את ה' יתברך בבחינת איה וכו' כנ"ל, על-ידי זה עולה בתכלית העליה וכנ"ל ועל-כן מחמת שהמן שהוא הפרנסה נמשך משם מבחינת מאמר סתום הנ"ל, שמשם כל השתלשלות יניקת הסטרא אחרא והקלפות כנ"ל, על-כן שם עקר הנסיון בחינת למען נסותך וכו', כי קדם שמקבל הפרנסה מבחינת מאמר סתום הנ"ל, צריך לעבר דרך אלו מקומות הרחוקים הנ"ל, שהם בחינת מקומות המטנפים ששם אין רואין את ה' יתברך כלל ומתגברים עליו קשיות ובלבולים הרבה כנ"ל. וכשזוכה לעמד בנסיון ולבקש שם דיקא את ה' יתברך בבחינת איה הנ"ל, על-ידי זה נתהפך הירידה לעליה וזוכה לבחינת איה מאמר סתום הנ"ל וממשיך משם המן, דהינו פרנסה שנמשך משם דיקא כנ"ל. ועל-כן קצתם שלא יכלו לעמד בנסיון כראוי נכשלו והתלוננו על ה' יתברך קדם שירד להם המן, מחמת שהתגברו עליהם הבלבולים והקשיות והספקות הנמשכין מההעלמה של המאמר סתום כנ"ל שהכרחו לעבר בהם קדם ירידת המן כנ"ל, אבל רב הכשרים שאלו כהגן שחפשו ובקשו את כבוד ה' יתברך שם כנ"ל ועמדו בנסיון עד שזכו שירד להם המן, משם דיקא מבחינת מאמר סתום הנ"ל וגם אחר שירד להם המן היה להם נסיונות בזה, כמו שכתוב, "למען אנסנו". דהינו אם ישמרו המצות התלויות בו שלא יותירו וכו', כי מחמת שהמן, שהוא הפרנסה, יורד מבחינה גבה ונעלמת כל כך מבחינת מאמר סתום כנ"ל, על-כן תכף כשבא המן והפרנסה לזה העולם הגשמי חוזר ונתעלם האור הנ"ל, שמשם נמשך המן, כי אי אפשר להשיגו בזה העולם בשום דעת כי אם באמונה לבד, על-כן תכף שנמשך המן ליום ראשון היה קשה להם להאמין שירד גם ביום שני, מאחר שהוא פלא גדול שנמשך מבחינת סתום ונעלם מאד, שמשם יניקת הסטרא אחרא והקלפות שהם מעקמין את הלב בכל פעם. על-כן נמצאו אנשים שלא עמדו בנסיון והותירו ממנו ובאמת 'וירם תולעים ויבאש וכו'', כי שלטו בו הקלפות, שהם בחינת המקומות המטנפים והמקלקלים, שמהם כל הדברים הנשקצים והנמאסים, בחינת תולעים והבאיש, כי המן לא היה אפשר לירד כי אם על יום אחד דבר יום ביומו, כי כל יום מששת ימי המעשה יש לו מאמר מיחד שבו ברא את הבריאה שנברא באותו היום ובין כל יום ויום יש גבול וצמצום ששרשו נמשך מהעלמת המאמר סתום. וזה בחינת חשך שקודם לאור, בחינת ויהי ערב ויהי בקר וכו'. ועל-כן בחשכת לילה בו תרמש כל חיתו יער, שאז עקר שליטת הסטרא אחרא והקלפות, כי יניקתם מבחינת חשך שנמשך מהעלמת המאמר סתום כנ"ל. ועל-כן לא ירד המן לישראל כי אם על פרנסת היום לבד כדי שיתלו עיניהם למרום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי אי אפשר למשך השפע מהמאמר סתום לזה העולם על כל הימים ביחד שלא לעבר הגבול שבין יום ליום ויינקו הקלפות יותר מדאי, בחינת וירם תולעים ויבאש כנ"ל, ועל-כן בהכרח שירד רק על יום אחד והם יהיה להם נסיון על יום השני כדי שיתלו עיניהם למרום. 'שיתלו עיניהם' דיקא, זה בחינת בקשה וחפוש הנ"ל, שצריכין בכל יום לחזר ולחפש ולבקש 'איה מקום כבודו, ולתלות עיניו למרום ואז חוזר ועולה לבחינת איה וחוזר וממשיך המן, שהוא הפרנסה, ליום שני וכן צריכין בכל יום וכנ"ל:
ועל-כן ביום הששי לקטו לחם משנה לחם יומים, כי בשבת הקלפות והסטרא אחרא בטלים ואז מאיר בחינת איה בהארה נפלאה, בבחינת ועתיקא קדישא גלי רצון דילה, כי המאמר סתום הוא בחינת עתיקא קדישא, כידוע ) ועל-כן מקבלין שפע המן על שני ימים בחינת לחם יומים, כי אז אין מתעלם האור הסתום כל כך, כי נמשך הארה נפלאה ועצומה על כל אחד מישראל, שהוא בחינת נשמה יתרה, שעל -ידי זה יוכל להאיר בו האור הנ"ל ועל-כן באמת אז הקלפות שינקו מהעלמת האור בטלין מאחר שעתה נמשך בחינת התגלות האור, על-כן עתה ביום הששי, בכניסת השבת, מקבלין לחם יומים, כי אין יניקה להסטרא אחרא בהגבול שבין התגלות יום הששי לשבת, שהוא ליל שבת קדש, כי בשבת מאיר בחינת איה בהארה נפלאה, שזהו עקר קדשת שבת כנ"ל. ועל-כן מצוה גדולה לאכל בשבת, כי אז אין להסטרא אחרא יניקה בהאכילה הנמשכת מהמאמר סתום מחמת שאז מאיר המאמר סתום בתקון נפלא שנוכל לקבלו והקלפות והסטרא אחרא מתבטלין כנ"ל. ועתה מבאר קשר הפסוקים היטב, ויאמר משה אכלוהו היום אכלוהו ודאי, כי עתה בשבת מצוה גדולה לאכל, כי שבת היום לה' ואין להסטרא אחרא אחיזה בהאכילה כלל. בבחינת היום לא תמצאוהו בשדה, בשדה שם אחיזת הקלפות כידוע. שאי אפשר לקבל המן, שהוא הפרנסה, כי אם על-ידי שהולכין בדרך בחינת שדה ששם אחיזתם ועומדים בנסיון כנ"ל, שבשביל זה אי אפשר לקבל הפרנסה לשני ימים שלא לעבר הגבול שבין יום ליום, אבל היום לא תמצאוהו שם בבחינת שדה, כי אין להם אחיזה כלל בסעדת שבת, כי אז מאיר האור בתקון נפלא כנ"ל:
וזהו, ראו כי ה' נתן לכם השבת. 'ראו' דיקא, כי אז מתגלה האור הנעלם בחינת ראיה והתגלות כנ"ל. וזהו, על -כן הוא נותן לכם לחם יומים, הינו כנ"ל, כי מחמת זה שהאור נמשך אז בבחינת התגלות בבחינת ראו, על-ידי זה בעצמו הוא נותן לכם לחם יומים, כי על-ידי זה יכולין לקבל השפע לשני ימים כנ"ל. וזהו, "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", ולמדו רבותינו זכרונם לברכה שלא לצאת חוץ לתחום אלפים אמה, הינו כי תחום שבת אלפים אמה נמשך משם בחינת סעדות שבת, בבחינת לחם יומים, שזהו בחינת ערובי תחומין שמשם מתחיל התחום כנ"ל, כי עקר תחום שבת אלפים אמה הם בחינת השני אלפין הנ"ל, שהם בחינת שני הדרכים הקדושים הנ"ל של איה ואזמרה. שמאירין בשבת באור גדול, שכל זה נתתקן על-ידי אכילת שבת כנ"ל:
ועל-כן צוה לקח צנצנת אחת מן למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם וכו'. וכמו שכתוב, "הדור אתם ראו דבר ה'". כי צריך כל אדם לידע שגם עתה נמשכת הפרנסה בבחינה הנ"ל בבחינת מן, כי אף-על-פי שעתה אינו מתנהג ממש כמו בירידת המן שירד מאכל מזמן דבר יום ביומו. ועכשו מנהיג ה' יתברך בדרך אחר קצת וגדלה התבואה על שנה שלמה ולפעמים ליותר. וכל אחד מקבל פרנסתו לפי בחינתו יש שמרויח ממון שיוכל להתפרנס בו לשנה ויותר ויש לחדש וכו' וכן כמה שנויים. ויש שהוא עני ובדחק מקבל פרנסתו ליומו וכיוצא בזה שנויים לאין מספר. אבל אף-על-פי-כן הכל הוא בבחינת ירידת המן, בבחינת לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכמו שכתוב, "הדור אתם ראו דבר ה'". שמעו לא נאמר, אלא 'ראו', ראו במה נתפרנסו אבותיכם, כי גם עתה נמשכת הפרנסה מבחינת מאמר סתום הנ"ל. וצריכין לעבר תחלה דרך מקומות הרחוקים הנ"ל, שמשם כל הנסיונות של כל העוסקים בפרנסה שיהיה משא ומתן באמונה ולא יפל להכחשות וגזלות ותאות ממון הנמשך מהקלפות שיונקים משם, מבחינת מאמר סתום כנ"ל, ואחר כך תכף כשמקבלין איזה פרנסה או עשירות, משם נתעלם האור אצלו מיד ואינו יודע מעתה מהיכן יתפרנס, אף-על-פי שזה סמוך הרויח וגם אז היה בהשגחה נפלאה מה' יתברך, אף-על-פי-כן עתה חוזר ודואג מהיכן יתפרנס וכן כל אחד ואחד לפי בחינתו. ובאמת צריך כל אחד להתחזק בבטחון גדול ולבלי לחשב מיום לחברו כלל כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה. שמי שדואג מה יאכל למחר הוא ממחסרי אמנה, כי בענין המשכת השפע והפרנסה שנמשך מבחינת המאמר סתום, שם עקר הנסיונות של האדם בבחינת למען אנסנו, שה' יתברך ממשיך ומוריד השפע והפרנסה לכל אחד באפן שיהיה לו נסיון וכנ"ל. והעקר שיתלה עיניו למרום בכל פעם שחסר לו הפרנסה, כי אין שום עצה אחרת בעולם כלל, דהינו שילך בדרך הנ"ל, שיחפש ויבקש את ה' יתברך תמיד אפלו במקומות הרחוקים הנ"ל. ואז יזכה שיאיר לו הארה משם. וממילא יהיה נמשך לו פרנסה ושפע גדול משם, כי כל טוב נמשך משם והעקר על-ידי הדרישה והבקשה והחפוש כנ"ל, בבחינת ודרשי ה' לא יחסרו כל טוב וכנ"ל:
וזהו מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "ויחן פני העיר", שקבע תחומין עם דמדומי חמה, כי שלש סעדות של שבת הם כנגד שלשה אבות. והעקר הוא יעקב שכולל ומחבר ומיחד שני הדרכים הנ"ל ביחד, שזה עקר בחינת קדשת שבת שנמשך על-ידי אכילת שבת, דהינו על-ידי השלש סעדות וכנ"ל, כי סעדה ראשונה הוא כנגד אברהם איש החסד, שהוא מלמד זכות וממשיך חסדים על ישראל תמיד על-ידי הנקדות טובות שמוצא בהם, שזהו בחינת הדרך של אזמרה הנ"ל. ויצחק הוא בחינת עולה תמימה, בחינת ואיה השה לעלה הנ"ל, שזה הדרך הקדש התחיל על-ידי עקדת יצחק ששם נאמר המקרא הזה, כי יצחק ממתיק הגבורות בשרשן, שהוא העלמת המאמר סתום הנ"ל. שמשם שרש הגבורות הקדושות ושם המתקתן, כי באמת ההעלמה הוא חסד נפלא מאד וכמובן בכתבי האר"י ז"ל שעקר המתקת כל הגבורות בשרשן הוא על-ידי בחינת כתר, שהוא בחינת איה, ששם כל תליסר מכילין דרחמי שעקר החסד והרחמים שנמשך משם הוא מחמת ששם נמתקין הגבורות בשרשן). ועל-כן אוכלין שתי סעדות כנגד אברהם ויצחק, שהם בחינת שתי הדרכים הנ"ל, שהם אזמרה ואיה הנ"ל, שעקר תקון הדרכים הנ"ל הוא על-ידי אכילת שבת, שעל-ידי זה נעשים דרכים כבושים לרבים כנ"ל. ויעקב הוא בחינת הבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה שכולל ומחבר ומיחד שתי הדרכים הנ"ל ביחד שזהו בחינת עקר שלמות היחוד שנעשה בשבת:
וזהו בחינת סעדה שלישית שאז הוא רעוא דרעוין ואז עתיקא קדישא גלי רצון דילה. כי אז עקר התקון בשלמות שנעשה על-ידי הדרכים הנ"ל. ועל-כן עקר בחינת שבת הוא בחינת נחלת יעקב, כמו שכתוב, "אם תשיב משבת רגלך וכו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו'". שהוא נחלה בלי מצרים, כי כשנכלל שתי הדרכים הנ"ל ביחד. אז נתבטלין כל מצרי הקדשה, כי הכל ישובו אל ה' על-ידי שתי הדרכים האלו שנעשין דרך כבושה על-ידי יעקב ביותר, מחמת שהוא כוללם יחד וכנ"ל. ועל-כן יעקב דיקא קבע תחומין כנ"ל, כי עקר תחום שבת אלפים אמה. שהוא בחינת שתי הדרכים הנ"ל, נמשך על-ידי בחינת יעקב כנ"ל:
וזהו, טובים השנים מן האחד, שאם יפלו האחד יקים את חברו, הינו בחינת שני הדרכים הנ"ל שהם מחזיקין את כל ]ה[אדם לבל יפל בשום אפן בעולם. וזהו שאם יפלו האחד יקים את חברו, כי לפעמים מחזקין את עצמן על-ידי בחינת הנקדות טובות שמוצאין בו עדין, שזהו בחינת אברהם כנ"ל. ולפעמים נופל חס ושלום גם מזה. ואז אין יכול להחיות את עצמו בשום דבר. ואז מחיה את עצמו על-ידי הבקשה והחפוש בבחינת איה הנ"ל, שמזה הדרך אי אפשר להבעל דבר לבלבלו ולהפילו על-ידי שום בלבול בעולם, כי אף-על-פי שיכניס בדעתו חס ושלום, שאפס תקוה מחמת שקלקל מאד. ואף-על-פי שהאמת הוא כך וגם עתה הוא כמו שהוא, אף-על-פי-כן מאחר שכבר גלו לנו שאפלו במקומות המטנפים יכולין לחפש ולבקש את ה' יתברך ולעלות על-ידי זה דיקא לתכלית העליה, לבחינת איה, על-כן בודאי תמיד יקום על עמדו ובתוך כך יזכה שה' יתברך ירחם עליו ויאיר עיניו שיחזר וימצא הנקדות טובות שיש בו עדין ויגיל וישיש בישועתו. וזהו בחינת שאם יפלו האחד יקים את חברו וכנ"ל. והחוט המשלש לא במהרה ינתק, 'החוט המשלש' זה בחינת יעקב שכולל שתי הדרכים יחד. 'לא במהרה ינתק', כי עקר התקון כשנכללין שתי הדרכים יחד וכנ"ל:
וזה בחינת מה שהולכין ונוסעין על קברי הצדיקים האמתיים, כי עקר הסתלקות הצדיק הוא לבחינת איה שעולה לשם בתכלית השלמות לעלא ולעלא, כי עקר המיתה על-ידי הפרוד שגרם אדם הראשון בחטאו כנ"ל. וכל אחד כפי מה שזכה בחייו לחפש ולבקש את ה' יתברך תמיד, שעל-ידי זה זכה לעלות לבחינת איה כנ"ל, כמו כן זוכה בעת סופו וקצו שתעלה נשמתו לשם, לבחינת איה, ששם עקר קבול שכר, בבחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך , בחינת עין לא ראתה וכו'. שכל זה בחינת סתום ונעלם, בחינת איה הנ"ל, אבל בשעת מיתה מחמת שאז הוא פרוד, על-כן אז מתעוררין ביותר כל מקומות המטנפים שיונקים משם, על-כן המת מטמא טמאה חמורה כל כך. וצריך כל אחד לסבל מה שיסבל כפי מעשיו עד שיעלה לשם לבחינת איה להחיות העצמות, אבל הצדיק הגדול עולה לשם מיד כמו משה, יוסף ודוד שנסתלקו בשבת במנחה, ברעוא דרעוין, שהוא בבחינת איה כנ"ל. והוא ממשיך משם הארות נפלאות ותקונים נפלאים עתה ביותר, כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. מחמת שאז עולין לבחינת איה בתכלית השלמות, כי בודאי העליה לשם אפלו מי שזוכה לזה. הוא בכמה אלפים ורבבות בחינות ומדרגות:
וכמובן בסוף התורה "איה" הנ"ל שגם הצדיק עובר דרך אלו המקומות לפי בחינתו קדם כל תורה וכו' ואף-על-פי-כן הוא דרך אמת וישר גם לאנשים פשוטים וגסים, כמבאר שם, עין שם:
ועל-כן עתה אחר הסתלקותו שעולה לשם בעליה נפלאה לעלא ולעלא, על-כן הכל יכולין להתתקן על ידו, כי מכל מקומות המטנפים שבעולם ומכל מיני אבי אבות הטמאה שבעולם יכולין לשוב ולעלות בתכלית העליה על-ידי הדרך של איה הנ"ל שמאיר ביותר על-ידי הצדיק שעלה לשם וכנ"ל. ועל-כן צריכין לבוא על קברו הקדוש, כי כל הקברים מטמאין באהל, אבל הצדיק אינו מטמא באהל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי אדרבא, כל הקדשות וכל התקונים נמשכין משם וכנ"ל:
תחומין הלכה ז' נכללת בהלכות שבת הלכה ז' מאות י"ט: