ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · פסח ג
Reading settings
ענין יציאת מצרים ואכילת מצה ואסור חמץ במשהו:
על-פי המאמר "ראיתי והנה מנורת זהב וכו'" בסימן ח, עין שם כל המאמר, שכלו סובב הולך על ענין יקר הגנוחי והאנחה של איש הישראלי, שהוא שלמות החסרונות וכו', עין שם היטב. כי על-ידי הגנוחי והאנחה, שהוא בחינת אריכת הרוח, בחינת ארך אפים, על-ידי זה ממשיכין רוח חיים להחסרון, ועל-ידי זה נשלם החסרון. אך מהיכן מקבלים הרוח חיים הוא מהצדיק הדור, כי ממנו תוצאת הרוח חיים לכל אחד, כי עקר הרוח חיים הוא בהתורה. וזה בחינת רוח צפונית מנשבת בכנור של דוד שהיה בו חמשה נימין כנגד חמשה חמשי תורה אשר משם הרוח חיים, בחינת חמשה אוני אית לראה וכו'. והרשעים החולקין על הצדיק הם ממשיכין אריכת הרוח שלהם מהרב דסטרא אחרא בחינת עשו, בחינת יש לי רב וכו', והרוח שלהם גדול בשעתו, בחינת רוח סערה, אך לסוף מסער גופה ונשמתה, בחינת להאבידו וכו'. ועל-כן אסור להתגרות בהם, כי מחמת שהרוח שלהם גדול בשעתו יכול להזיק לו, חס ושלום, בחינת כל צורריו יפיח בהם, בחינת תחריש בבלע רשע צדיק ממנו. בבלע ממש, כי הוא בולע אותו, חס ושלום, על-ידי אריכת הרוח שלהם, שהוא גדול בשעתו כנ"ל, כי צדיק ממנו בולע. אם לא מי שהוא צדיק גמור או שמקרב לצדיק כזה, שהוא צדיק גמור, אז אינו מתירא מהם כלל, וצדיק גמור הוא מי שכבר ברר כל הארבעה יסודות והכניע ובטל הרע שבהם לגמרי עד שאין בו שום רע כלל. ואז הוא יכול להיות משפיל רשעים עדי ארץ וכו', כי הוא יכול להוריד עצמו לתוך הצנור של הרשע, שהוא המדה רעה שהגביר עליו הרשע ולהכניעו ולהשפילו וכו' ולברר הארבעה יסודות זוכין על-ידי תורה ותפלה, הינו על-ידי למוד הפוסקים על-ידי שמבררין הכשר מן הפסול וכו', על-ידי זה מבררין הטוב מן הרע, מכל הארבעה יסודות וכו', אך השכל הזה לברר את ההלכה פסוקה, זה השכל מקבלין על-ידי התפלה שמשם יוצא מעין החכמה וכו', כי תפלה היא בריאה בכח ותורה היא בחינת בריאה בפעל וכו', (עין שם כל זה היטב):
ומבאר שם בסוף המאמר על פסוק, "אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו". כי בחינת אריכת הרוח חיים להשלים החסרון הוא בחינת מלא פום וכו', עין שם, ובמצרים שהיו קדם קבלת התורה שמשם תוצאת הרוח חיים כנ"ל, על-כן קדם יציאת מצרים נאמר, "מקצר רוח", הפך אריכת הרוח וכו'. וזהו, "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים וכו'" אז, "הרחב פיך ואמלאהו", בחינת מלא פום, בחינת אריכת הרוח וכו', עין שם:
וזה בחינת פסח, כי עקר גלות מצרים היה בבחינת הנ"ל שלא היו יכולים להתגבר להמשיך הרוח חיים דקדשה להשלים חסרונם, כי עדין היה קדם קבלת התורה, בחינת מקצר רוח כנ"ל, ועל-כן גבר עליהם גלות מצרים ופרעה, שזהו בחינת תחריש בבלע רשע צדיק ממנו שהתגבר עליהם בחינת הרוח דסטרא אחרא שהוא רוח הטמאה טמאת מצרים שהוא רוח סערה, בחינת עשו איש שעיר, שהוא השר של מצרים, (כמובא בספרים. ואז התגברו ורצו לבלע, חס ושלום, את ישראל שהם בחינת הרוח חיים דקדשה, בחינת בבלע רשע צדיק ממנו, הינו שהרוח סערה שגדול בשעתו, בחינת כל צורריו יפיח בהם, רצה לבלע, חס ושלום, את הרוח חיים דקדשה שמשם יונקים ישראל על-ידי שלא היה לישראל כח להמשיך אריכת הרוח חיים מחמת שלא קבלו התורה עדין וכו' כנ"ל. כי גלות מצרים הוא בחינת בליעה, בבחינת ואל תבלעני מצולה, שהם מצולת הים, בחינת מצרים, שהם נקראים מצולה, בחינת בבלע רשע וכו' כנ"ל. וזהו בחינת מצרים, בחינת מצר הגרון שמשם מוצא הרוח חיים שיוצא מהגרון שהוא הקנה היוצא מכנפי הראה שהם חמש אוני כנגד חמשה חמשי תורה, אשר משם תוצאות הרוח למצר הגרון, בבחינת נחר גרוני, ולא היה להם כח להמשיך הרוח חיים להשלים חסרונם ולהתגבר עליהם וכו' כנ"ל, כי גלות מצרים הוא בחינת יונה שנבלע במעי הדגה, (כמו שכתוב בתקונים, עין שם). כי מצרים נקראים דגה והם רצו לבלע את יונה תמה, יונה קדישא, שהם בחינת כנסת ישראל, שהם בחינת רוח חיים דקדשה כנ"ל, הינו בחינת בבלע רשע צדיק ממנו, שהם רוצים, חס ושלום, לבלע על-ידי האריכות רוח שלהם שגדול בשעתו וכו' כנ"ל:
וזה בחינת כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכו'. כי הבן זכר הוא בחינת המשכת הרוח חיים דקדשה שנמשך מבחינת רב חסד, שהוא בחינת סטרא דדכורא, בחינת יוסף הצדיק, שהוא בחינת מלאפום כידוע, בחינת הרוח חיים דקדשה, שהוא בחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים, כמו שכתוב ביוסף, "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו", בחינת ולא קמה עוד רוח באיש, כי עקר הרוח חיים הוא בבחינת יוסף הצדיק, בחינת שמירת הברית. ועל-כן נאמר ביעקב כשנתבשר לו בשורת יוסף, "ותחי רוח יעקב אביהם". כי יעקב הוא בחינת כלל ישראל, בחינת כל הנפש הבאה לבית יעקב, הינו שעקר חיות רוח יעקב, שהם כלל ישראל, היא על-ידי בחינת יוסף הצדיק שמשם תוצאת הרוח חיים, שהוא בחינת צדיק הדור הרב דקדשה, בחינת רב חסד וכו'. והם רצו, חס ושלום, להתגבר לבלע, חס ושלום, את הרוח חיים דקדשה, ועל-כן השליכו כל הבן הילוד אל יאור מצרים, שזהו בחינת תבלעני מצולה, הנאמר ביונה כשהיה במעי הדגה, כי יאור מצרים, בחינת מצולת ים, הוא בחינת הרוח סערה שרוצה לבלע הרוח דקדשה, חס ושלום. כמו שכתוב, "והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל וכו'". בחינת רוח סערה שהולך וסוער ואינו יכול להשקיט, כי הוא גדול בשעתו וכו' כנ"ל, כי סטרא דנוקבא היא בבחינת קצר רוח, בבחינת קצר רוח יעשה מרים אולת, בבחינת בלבול הדעת, כי עקר ישוב הדעת הוא סטרא דדכורא כידוע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, 'הביאו בני מרחוק', זה דעתן של בני ארץ ישראל שדעתן מישב עליהם כבנים. 'ובנותי מקצה הארץ', זה דעתן של שאר ארצות שדעתן אינן מישבת עליהן כבנות, (כמובא זה בדבריו זכרונו לברכה במקום אחר). ועקר המשכת הרוח חיים הוא מהדעת, הינו מהתורה, שהוא הדעת, וכשאין הדעת בשלמות אזי הוא בחינת קצר רוח, בחינת דינים הפך ארך אפים שנמשך מרב חסד, כי עקר החסד הוא כפי שלמות הדעת, (כמובא כמה פעמים בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר). ומצרים רצו להתגבר על הרוח חיים דקדשה כנ"ל:
ועל-כן גזרו, "כל הבן הילוד היארה תשליכהו", שזהו בחינת בבלע רשע וכו' כנ"ל. "וכל הבת תחיון", כי הבת היא בחינת דעת שאינו מישב, בחינת קצר רוח וכו' כנ"ל. וזהו בחינת מה שאמרו מצרים, נתחכם למושיען של ישראל לדונו במים וכו', כי עקר התגברותם היה למושיען של ישראל, שהוא משה רבנו, בחינת צדיק הדור אשר ממנו תוצאות הרוח, כי הם רצו לבלע, חס ושלום ביאור מצרים, שהוא בחינת רוח סערה כנ"ל, את הרוח חיים של הצדיק הדור, בחינת משה, אבל באמת משה רבנו היה כלו טוב, בחינת ותרא אותו כי טוב הוא, ומבאר במאמר הנ"ל שהצדיק שהוא בבחינה זו, בחינת כלו טוב, שאין בו שום רע מהארבעה יסודות, הוא יכול לירד לתוך הצנור של הרשע לקלקלו ולהכניעו ולהשפילו ואינו מתירא ממנו כלל, כי אין להרוח סערה שום כח ושליטה להתאחז בצדיק כזה שהוא כלו טוב. וזה בחינת מה שהיה מכרח משה רבנו, עליו השלום, להיות בתוך יאור מצרים, ודיקא בת פרעה הוציאה אותו משם וקראה אותו משה "כי מן המים משיתיהו", ונתגדל בבית פרעה דיקא, כל זה מורה על תקף הכח של משה רבנו שהיה כלו טוב, שעל-ידי זה היה יכול להכניע את פרעה ומצרים להוציא את בני ישראל משם, הינו כי משה הכרח להוריד עצמו לתוך הצנור של מצרים שהיא המדה רעה שהם משקעים בה כדי לשברם ולהכניעם על-ידי זה כנ"ל:
וזה מרמז במה שתכף אחר לדתו השלך לתוך יאור מצרים, לרמז שמשה רבנו שהוא כלו טוב כנ"ל, הוא יכול לירד לתוך היאור מצרים, שהם בחינת מצולת ים שרוצים לבלע את ישראל ואין מי שיוכל להוציא ישראל משם כי אם זה הצדיק שיכול לירד לתוך יאור מצרים כמו משה, כי הוא יכול לירד לתוך תקף הרע שלהם ולהכניעם ולהשפילם ולהוציא ישראל משם, כי הוא כלו טוב כנ"ל, ומחמת שתכף שנכנס משה לתוך יאור מצרים, שהוא בחינת הרע שלהם, תכף נכנע ונשבר ונתבטל הרע לגבי הטוב, על-כן תכף נתגירה בת פרעה ויצא טהור מטמא, שמתוך תקף טמאת פרעה בעצמו, משם דיקא נתהפך ויצאה בת פרעה ונתגירה והיא דיקא הוציאה את משה, כי הרע נתבטל לגבי הטוב, ועל-ידי זה יצא כל הטוב שהיה בלוע בהם בבחינת חיל בלע ויקיאנו. ועל-כן נתגדל משה רבנו בבית פרעה דיקא, כי בזה דיקא תלוי הגאלה כנ"ל, כי משה רבנו הכרח להיות ביאור מצרים ובבית פרעה כדי לשבר הצנור שלהם על-ידי שהוא ירד לתוכו, כי הוא כלו טוב כנ"ל, ועל-ידי זה דיקא הוציא את בני ישראל מגלות מצרים, דהינו שהוציא את הרוח חיים דקדשה מתוך הרוח סערה וכו' כנ"ל. וזה בחינת מה שהקדים השם יתברך רפואה למכה והקדים לשלח למצרים את יוסף הצדיק ואחר כך ירד יעקב ובניו, כי עקר הרוח חיים הוא יעקב ויוסף כנ"ל, ועל-ידי שקדמו יוסף ויעקב לירד למצרים, על-ידי כך הכניעו אז את הרוח סערה על-ידי הרוח חיים שלהם דקדשה. ועל-ידי זה היה כח לישראל להתקים על כל פנים במצרים כל ימי הגלות עד שבא משה רבנו והוציאם משם כו' כנ"ל, ועל-כן נאמר בעת יציאת מצרים, "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". כי עקר יציאת מצרים היה על-ידי זה, על-ידי שהיה כח למשה לקח בחינת עצמות יוסף, בחינת הרוח חיים דקדשה, שעל-ידי זה עקר הגאלה כנ"ל. ועל-כן סמוך לגאלה בעת שרצה השם יתברך להתגלות למשה במראה הסנה, אז נאמר, "ויהי בימים הרבים ההם ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו וכו'". כי אז דיקא התחילו לעלות האנחות שלהם להשם יתברך, כי כבר התחילו להמשיך הרוח חיים להשלים חסרונם על-ידי האנחה, מחמת שכבר היה משה רבנו בעולם ופעל ועשה על-ידי כח עבודתו עד שהיה סמוך לגאלה. ואז דיקא נאמר 'ויאנחו בני ישראל', כי אז דיקא היה להם כח להתאנח, הינו להמשיך הרוח חיים על -ידי האנחה, לזכות לצאת מן הרוח סערה מבחינת גלות מצרים וכנ"ל:
וזה בחינת כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור וכו'. כי בכור מצרים הם בחינת הרוח סערה, שהוא בחינת עשו איש שעיר שהיה בכור, כי בכור לשון גדלה ורבנות, כמו שכתוב, "אף אני בכור אתנהו". בחינת הרב דקלפה שהוא בחינת עשו כנ"ל, כי עשו הוא השר של מצרים, ועל ידו היה עקר הגלות מצרים, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר על פסוק, "אתה ידעת את כל התלאה וכו'". ובשביל זה השתדל יעקב אבינו לקח את הבכורה מעשו כדי להכניע בחינת הרב דקלפה, שהוא בחינת הבכורה של עשו, שהוא לשון גדלה ורבנות כנ"ל, כי הבכור נוטל פי שנים. פי שנים זה בחינת הרוח חיים שעל ידו משלימין החסרון על-ידי אנחה שהוא בחינת תוסף רוחם, שהוא מכניס רוח ומוציא רוח, בחינת ויהי נא פי שנים ברוחך אלי שאלישע זכה לקבל מרבו אליהו את הרוח חיים דקדשה שמקבלין מהרב דקדשה, שהוא בחינת פי שנים ברוחך, בחינת בכור כנ"ל. ועל-כן השתדל יעקב לקח את הבכורה מעשו כדי להכניע הרב דקלפה וכו' כנ"ל, ועל-ידי זה בעצמו לקח מאתו את הברכה, כמו שכתוב, "את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". כי כל הברכות וההשפעות שהם בחינת שלמות כל החסרונות שהשם יתברך משפיע לאדם די מחסורו אשר יחסר לו, הוא על-ידי הרוח חיים, שהוא החיות של כל הברכות וההשפעות, כי הוא עקר החיות של כל דבר (וכמבאר בתחלת המאמר הנ"ל):
וזה בחינת בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי, כי עקר שלמות חסרונם של כל הנפשות הוא על-ידי הרוח חיים בחינת על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי, דהינו על-ידי מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי, שהוא הרוח חיים, על-ידי זה נשלם חסרונם של כל הנפשות, כי עקר שלמות החסרון, דהינו כל ההשפעות והברכות, בחינת ימלא ה' כל משאלותיך, הוא על -ידי הרוח חיים כנ"ל. ועל-כן על-ידי שלקח יעקב הבכורה מעשו איש שעיר שהוא הרב דקלפה והכניע את הרב דקלפה בחינת רוח סערה, על-ידי זה היה לו כח להמשיך הרוח חיים דקדשה שמשם כל הברכות וההשפעות כנ"ל, ועל -כן קבל על-ידי זה את הברכה כנ"ל:
ועל-כן מסר יעקב את הבכורה ליוסף, כמו שכתוב, "ואני נתתי לך שכם וכו' אשר לקחתי מיד האמרי". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, מיד עשו שהיה צד את אביו באמרי פיו וכו'. כי הבכורה, שהוא בחינת גדלה ורבנות, לקח יעקב מאת עשו ומסרה לבנו יוסף להכניע הרב דקלפה בחינת רוח סערה, בחינת בכורה של עשו ולהגביר הרב דקדשה, שהוא בחינת הרוח חיים דקדשה, שהיא בחינת יוסף הצדיק כנ"ל:
ועל-כן עקר יציאת מצרים היה על-ידי מכות בכורות, שעל-ידי זה נכנע הרב דקלפה שהוא בחינת בכור והוציא מהם כל הרוח חיים שהיה בהם עד שמתו כלם באותו הלילה. ואז יצאו ישראל משם, כי על-ידי שנכנע הרוח סערה של הרב דקלפה, שהוא בחינת בכורי מצרים, על-ידי זה יצא משם הרוח חיים דקדשה, בחינת יוסף, בחינת ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כנ"ל, ועל-ידי זה יצאו ישראל משם וכנ"ל:
ועל-כן היתה מכת בכורות בחצות הלילה, כי חצות הלילה אז רוח צפונית מנשבת בכנור של דוד, שזהו בחינת הרוח חיים דקדשה, בחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים, (כמבאר במאמר הנ"ל, עין שם):
וזה בחינת אסור חמץ בפסח ואכילת מצה, כי באמת יציאת מצרים היה נס נפלא מאד מאד, (כמבאר בכתבים). שמחמת שהיו ישראל אז משקעים בטמאת מצרים היה קשה מאד להוציאם משם אם לא בחמלת ה' שהשפיע עליהם אור גדול מאד מלעלא שלא כדרך הטבע וכו', עין שם . וזה בחינת מצה שהוא אור עליון מאד, כי מבאר במאמר הנ"ל שאי אפשר להכניע הרוח סערה של הרב דקלפה כי אם על-ידי שזוכין לברר כל הארבעה יסודות שהם, אש, רוח, מים, עפר, לבררם שלא יהיה בהם שום אחיזה מהרע כלל, רק יהיה כלו טוב וכו', עין שם. וזה זוכין על-ידי תורה, כי על-ידי התורה על-ידי שמבררין ההלכה וכו', על-ידי זה מבררין הטוב מהרע מהארבעה יסודות וזוכין לברר כל הארבעה יסודות שיהיה כלו טוב ואז דיקא יכולין להכניע הרוח סערה כנ"ל. אך זה השכל לברר את ההלכה זה מקבלין מתפלה שמשם יוצא מעין החכמה וכו', כי תפלה היא בחינת עדן-עין לא ראתה, בחינת בריאה בכח, ותורה היא בחינת בריאה בפעל וכו', עין שם. נמצא, שאי אפשר להכניע הרוח סערה כי אם על-ידי התורה שעל-ידי זה מבררין כל הארבעה יסודות כנ"ל. ובמצרים היה עדין קדם קבלת התורה, על-כן בודאי היה קשה מאד להוציאם משם, ועל-כן התגבר עליהם טמאת מצרים מאד, שהוא בחינת רוח הטמאה וכו' כנ"ל, כי לא היה אפשר להכניעם מחמת שלא קבלו את התורה עדין, אך השם יתברך חמל עליהם והגביהם למעלה מדרך הטבע על-ידי משה רבנו בזכות התורה שקבלו אחר כך, כמו שכתוב, "מי אנכי וכו' וכי אוציא וכו'". שאל משה להשם יתברך באיזה זכות יצאו? והשיבו השם יתברך, "בהוציאך וכו' תעבדון את האלקים על ההר הזה". שיקבלו את התורה, כפרוש רש"י שם. נמצא, שיצאו ישראל בזכות התורה שיקבלו אחר כך. וזה בחינת תפלה, שהוא בחינת בריאה בכח ששם כל התורה בכח ולא בפעל, כי שכל של התורה יוצא מן התפלה כנ"ל. נמצא, שבהתפלה התורה היא בכח ועל-ידי בחינה זו דיקא יצאו ישראל ממצרים על-ידי בחינת התורה שבכח, שהיא בחינת תפלה, בבחינת בהוציאך את העם תעבדון וכו', דהינו שעתידים לקבל את התורה, אבל עדין לא קבלו ועדין התורה בכח, כי על-ידי זה היתה עקר יציאתם על -ידי בחינת התורה שבכח, שהוא בחינת תפלה, שזהו בחינת זכות אבות שעל ידם יצאו ישראל ממצרים, בחינת ה' אלקי אבותיכם וכו' אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, שזהו בחינת תפלה שאומרים בה, אלקי אברהם וכו'. כי האבות היו קדם קבלת התורה ואז היתה התורה בכח וכל עבודתם היה בבחינת תפלה, ועל-כן הם תקנו השלש תפלות שביום ועל-ידי בחינה זו יצאו ישראל ממצרים על-ידי בחינת תפלה, שהיא בחינת בריאה בכח, בחינת תורה שבכח:
ועל-כן אז בעת יציאת מצרים אסור לאכל חמץ כלל, רק מצה לבד, כי חמץ הוא בחינת עשו איש שעיר, שהוא הרב דקלפה בבחינת מכף מעול וחמץ שנאמר על עשו שהיה אדמוני תקף הדין, שהוא בחינת חמץ ושאור, שהם תוקפא דדינא, כמובא. כי כל הדברים שבעולם כלולים מארבעה יסודות שהם, אש, מים, רוח, עפר. ואף-על-פי שאין נראה בכל דבר ודבר כל הארבעה יסודות, עם כל זה כל דבר שבעולם כלול מכלם כידוע. וגם האדם כלול מארבעה יסודות, ועל-כן חיותו על-ידי המאכל, שהוא כלול מהארבעה יסודות, כי עקר הרוח חיים נמשך להאדם על-ידי אכילתו כנראה בחוש, שעל-ידי האכילה הוא חיות האדם, כי אז יש לו כח להמשיך הרוח חיים, אבל אם לא יאכל, ימות ולא יוכל לקבל הרוח חיים. נמצא, שעקר הרוח חיים הוא על-ידי האכילה, אבל באמת לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, כי באמת אין עקר החיות על-ידי האכילה לבד כי אם על-ידי מוצא פי ה', הינו בחינת הרוח חיים דקדשה, שהוא בחינת מוצא פי ה' שמשם תוצאות הרוח חיים ועל-ידי זה דיקא יחיה האדם, הינו על-ידי הרוח חיים שהמשיך השם יתברך לתוך דבר המאכל ונתן בו כח להחיות את האדם, על-ידי זה לבד יחיה האדם. ועל-כן עקר החיות על-ידי התורה שמשם תוצאות הרוח חיים וצריכין לאכל על פי התורה בבחינת ותורתך בתוך מעי, כי אין כח להדבר המאכל שכלול מארבעה יסודות להחיות את האדם כי אם על-ידי התורה שמשם תוצאות הרוח חיים, כי על-ידי התורה מבררין כל הארבעה יסודות ומפרישין הרע מהטוב, ואז זוכין לקבל הרוח חיים מהתורה, שזה עקר החיות, בחינת על כל מוצא פי ה' יחיה האדם כנ"ל. וזה בחינת הברכה שצריכין לברך על כל דבר שבעולם קדם שאוכלין אותו, כי הברכה זהו בחינת מוצא פי ה', בחינת הרוח חיים דקדשה, שהוא רוח ממללא, שעל-ידי זה עקר החיות, כי כל הארבעה יסודות אין להם חיות כי אם על-ידי הרוח חיים דקדשה, שהוא בחינת יסוד החמישי, בחינת יסוד החמישי הפשוט, שהיא בחינת צדיק יסוד עולם שהוא מחיה כל הארבעה יסודות, שזהו בחינת ונהר יוצא מעדן וכו', (כמבאר זה במקום אחר בדברי רבנו זכרונו לברכה, עין שם) כי יסוד הרוח שבארבעה יסודות הוא המקשר לכל הארבעה יסודות ואין לו כח לקשר כל הארבעה יסודות ולהחיותם כי אם על-ידי שמקבל מבחינת צדיק יסוד עולם, מבחינת הרוח חיים שנמשך מהצדיק הדור שדבוק בהתורה תמיד:
נמצא, שאי אפשר לאכל בקדשה להמשיך הרוח חיים דקדשה על-ידי אכילתו כי אם על-ידי התורה כנ"ל, ומי שפוגם באכילתו, חס ושלום, ואוכל שלא על פי התורה, חס ושלום, זהו בחינת אכילת עץ הדעת טוב ורע, שנאמר, "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". כי על-ידי אכילה כזו אין נמשך הרוח חיים, כי עקר הרוח חיים הוא על-ידי התורה, שעל-ידי זה מבררין ההלכה ומבררין הטוב מן הרע, שזהו בחינת ברור עץ הדעת טוב ורע, שעל-ידי זה דיקא מבררין הארבעה יסודות וממשיכין הרוח חיים דקדשה כנ"ל:
ועקר אכילת אדם הוא הלחם, שהוא עקר חיות האדם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין ברכת המזון וכו', וכנראה בחוש, כי בלחם שם כלולין כל הארבעה יסודות בפעל ממש, כי הקמח בעצמו זה בחינת יסוד העפר שהוא גשמיות הקמח, כי הכל היה מן העפר, וגובלין הקמח במים, זהו בחינת יסוד המים, ואחר כך מניחין אותו להחמיץ, הינו שתעלה בנפיחה שתשלט בה יסוד הרוח, שעל -ידי זה עולה בנפיחה ואחר כך אופין אותה באש, וזהו יסוד האש. נמצא, שבלחם חמץ כלולים כל הארבעה יסודות בפעל ממש. ועל-כן בפסח אסור לאכל חמץ והוא אסור במשהו, כי עקר החלוק שבין חמץ למצה הוא בבחינת יסוד הרוח שבלחם חמץ שולט יסוד הרוח בפעל ממש שמניחין אותה שתעלה בנפיחה, שזהו בחינת יסוד הרוח, ומצה הוא להפך, שממהרין לאפותה קדם שישלט בה יסוד הרוח בפעל, כדי שלא תעלה בנפיחה, כי יסוד הרוח ששולט בלחם חמץ, שעל-ידי זה עולה בנפיחה, זה בחינת רוח סערה שגדול בשעתו, בחינת כל צורריו יפיח בהם. כי יסוד הרוח של זה העולם הגשמי, שהוא בחינת אוירא דהאי עלמא, שם הוא שליטת הרוח סערה שמתגבר בזה העולם, ואי אפשר להכניע ולברר בחינת יסוד הרוח, שהוא בחינת אוירא דהאי עלמא מאחיזת הרוח סערה שנאחז בו כי אם על-ידי התורה אשר משם תוצאות הרוח חיים אשר על ידה מבררין כל הארבעה יסודות, ועקר הוא לברר בחינת יסוד הרוח שמקשר כל הארבעה יסודות, לבררו מבחינת רוח סערה שיהיה בבחינת רוח חיים דקדשה. ועל-כן בפסח אסור לאכל חמץ ואסורו חמור מאד, כי אי אפשר לנו לאכל כלל לחם כזה שהוא לחם חמץ, שעולה בנפיחה שנאחז בו בחינת הרוח סערה שגדול בשעתו, בחינת כל צורריו יפיח בהם, כי בפסח הוא עדין קדם קבלת התורה שאז אי אפשר לברר ולהכניע את הרוח סערה בפעל ממש, כי עקר הגאלה הוא על-ידי בחינת תפלה, שהוא בחינת בריאה בכח ששם כל הארבעה יסודות בכח. וזהו בחינת מצה ששם אין מניחין להתאחז בחינת אוירא דהאי עלמא בפעל, כי אין מניחין אותה להחמיץ שתעלה בנפיחה, כי אנו נזהרין שלא יתאחז הרוח סערה כלל בלחם שאנו אוכלין עכשיו בפסח מחמת שהוא עדין קדם קבלת התורה וכו' כנ"ל, רק אוכלין מצה שהוא מאכל גבה מאד, בחינת עדן-עין לא ראתה, שזהו בחינת מצה, בחינת ענג שבת, בחינת למען תמצו והתענגתם מזיו כבודה. ענג שבת זה בחינת עדן, נהר, גן. וזהו בחינת מצה שהוא גבה מאד, בחינת עדן, בחינת תפלה, בחינת בריאה בכח, שעל-ידי זה עקר יציאת מצרים כנ"ל:
וזהו החלוק שבין חמץ למצה שהוא באות ה', שחמץ הוא בחית ומצה הוא בהא, כמובא. כי ה' של מצה זהו בחינת הרוח חיים, שהוא בחינת חמשה חמשי תורה שממשיכין עכשיו הרוח חיים על-ידי בחינת מצה ששם הוא למעלה מהארבעה יסודות כנ"ל, ושם אין שליטה להרוח סערה, ומשם דיקא אנו ממשיכין את הרוח חיים, שהוא בחינת ה', אבל חמץ הוא בחינת שנסתם פתיחת הה"א שמשם תוצאות הרוח, בחינת הרחב פיך ואמלאהו. ובחית נסתם פתיחה זו בבחינת בבלע רשע צדיק ממנו, שרצה לבלע את הרוח חיים לסתמו במצר הגרון שלא יהיה כח להמשיכו לתוך גוף האדם, להחיות עצמו להשלים חסרונו, שזהו בחינת גלות מצרים כנ"ל, ועקר התגברותו על -ידי תערבת הארבעה יסודות שנתערבו מטוב ורע. וזהו בחינת חית שהוא שתי פעמים דלית, הינו שני פעמים הארבעה יסודות, כי הם מערבים מטוב ורע, אבל מצה הוא בחינת ששוברין החית של חמץ ומשפילין ומכניעין הארבעה יסודות רעים ונשאר רק הארבעה יסודות טובים דקדשה, שהם בחינת ארבעה ראשים, ואז נפתח החית ונעשה ה"א, כי נמשך הרוח חיים לתוך הארבעה יסודות, ואז נעשה מדלית הא על-ידי הרוח חיים דקדשה, שהוא יסוד החמישי, שנמשך מצדיק יסוד עולם שדבוק בחמשה חמשי תורה וכו' כנ"ל:
וזה בחינת קרבן פסח שעל ידו היה עקר מכות בכורות, כמו שכתוב, "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם וכו' ועבר ה' לנגף את מצרים וכו'". כי עקר הקרבן הוא לברר רוח האדם מרוח הבהמה, דהינו לברר בחינת רוח חיים דקדשה מבחינת רוח סערה רוח הטמאה, כי ישראל ועובדי כוכבים הם בחינת אדם ובהמה כידוע, כי אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, כי כלם יש להם בחינת הבל, שהוא בחינת הבל פה של המשכת הרוח חיים על-ידי אנחה להשלים החסרון כי גם אומין דעלמא, שהם בחינת בהמה, יש להם גם כן בחינת אריכת הרוח, שהוא הבל פה כנ"ל, אבל מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ, כי רוח האדם, בחינת אריכת הרוח של ישראל, שהוא רוח חיים דקדשה, עולה למעלה ומקבל וממשיך רוח חיים מן הקדשה מחי החיים. ורוח הבהמה הירדת למטה, כי אריכת הרוח של הבהמה, בחינת האמות העובדי כוכבים, היא יורדת למטה לארץ, כי אין להם שום חיות, כי הם בחיים קרויים מתים, כי רוחם היא רוח סערה, שהוא רק גדול בשעתו לפי שעה קלה ולסוף מסער גופה ונשמתה וכו':
כי רוח הבהמה היא בבחינת אריכת הרוח סערה שממשיכין העובדי כוכבים על-ידי אנחה, כנראה בחוש שרוח ונשימה של הבהמה גדול מאד, כי הם הומים וגונחים בקולם תמיד, ואין להם דבור, רק קול, וכל קולם הוא כמו מי שגונח ומתאנח בקול גדול ומאריך הרוח והנשימה מאד, כנראה כל זה בחוש, הינו שהם בבחינת אריכת הרוח של העובדי כוכבים, שהוא גדול בשעתו, בחינת רוח סערה, אבל לסוף מסער גופה וכו'. ועקר הקרבן היא בשביל זה לברר רוח האדם מרוח הבהמה בבחינת מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת וכו', כי על-ידי החטא נמשך, חס ושלום, אחר רוח הטמאה בחינת רוח סערה, דהינו שנתערב רוח חיים דילה, שהוא בחינת רוח האדם ברוח הבהמה, ועל-כן הרשעים בחייהם קרויים מתים מחמת שנסתלק מהם הרוח חיים וכו', ועל-כן תקון החוטא על-ידי הקרבן, שעל-ידי זה נתברר רוח האדם מרוח הבהמה ואז יש לו כח להמשיך הרוח חיים על-ידי האנחה שמתאנח ומתחרט על החטא בשעת הבאת הקרבן וזה בחינת קרבן פסח כדי לצאת מטמאת מצרים, ועל-כן מביאין מן הכבשים ומן העזים, כי שעיר עזים זה בחינת עשו איש שעיר וכן כבש הוא בחינת שערות, בחינת ציצית שעושין משער כבשים, שהם בחינת שערות, (כמובא בסוף מאמר הנ"ל). ומאלו מביאין לקרבן פסח, כדי להכניע עשו איש שעיר, בחינת רוח סערה, בחינת הרב דקלפה, שהוא בחינת בכור דסטרא אחרא וכו' כנ"ל, ולברר משם רוח חיים דקדשה, בחינת רב דקדשה, שהוא בחינת בכורי ישראל. ועל-כן על-ידי הקרבן פסח, על-ידי זה פסח ה' על הפתח וברר והציל בכורי ישראל מבין בכורי מצרים, שהוא בחינת הנ"ל, בחינת ברור הרוח חיים דקדשה, שהם בחינת בכורי ישראל מתוך הרוח סערה, שהם בחינת בכורי מצרים אשר בהם שלט המשחית, שהוא הרוח סערה בעצמו שהרג אותם, כי הרוח סערה בעצמו נוקם בהם לבסוף, כי לסוף מסער גופה ונשמתה וכו' כנ"ל. וזה בחינת וראיתי את הדם ופסחתי עליכם כו', וזה בחינת ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי. כי רוח סערה הוא בחינת עשו שהיה אדמוני, בחינת דמים וצריך לברר הרוח חיים מתוך הרוח סערה לקלקל הצנור של הרשע ולברר מתוכו הרוח חיים, שזה בחינת זריקת דמים של הקרבן על גב המזבח לברר ולהעלות הדמים שיהיו נתתקנין ונתבררין מהם בחינת הרוח חיים דקדשה וזהו בחינת בדמיך חיי, כי דיקא על-ידי הדמים יהיה נמשך חיים בחינת הרוח חיים דקדשה, כי מתקף הדמים, שהם בחינת רוח סערה, משם מבררין בחינת הרוח חיים וכו' כנ"ל:
וזה בחינת ספירת העמר שסופרין שבע שבתות תמימת תהיינה, שהם מ"ט יום ממחרת השבת עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, ועל-ידי זה נטהרין מטמאת מצרים, כי ששת ימי המעשה הם חסרים ואין להם שלמות כי אם על-ידי שבת שהוא תכלית מעשה שמים וארץ שהוא מחיה כל ששת ימי המעשה, כנודע. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "ויכל אלקים ביום השביעי וכו'". מה היה העולם חסר-מנוחה, בא שבת, בא מנוחה, כלתה ונשלמה המלאכה. נמצא, שששת ימי המעשה אין להם שום חיות כי אם על-ידי שבת, כמובא ששלשה ימים שאחר שבת מקבלין חיות משבת שעבר ושלשה ימים מקמי שבתא מקבלין חיות משבת הבאה. נמצא שמעצמן הששת ימים הם חסרים הרוח חיים:
ועל-כן הם בבחינת אנחה על החסרון, כי עקר אחיזת האנחה הוא בששת ימי החל שהם חסרים מן הרוח חיים, שאז צריכין להתאנח להמשיך הרוח חיים להשלים החסרון של ששת ימי המעשה משבת ששם עקר החיים, כמו שכתוב, "טועמיה חיים זכו". כי שבת הוא בחינת שלמות, כמו שכתוב בזהר הקדוש, שמא דאיהו שלים מכל סטרוי, כי שבת הוא שמא דקדשא בריך הוא, ששם אצל השם יתברך עקר השלמות, כי כל הדברים שבעולם כלם חסרים ואין להם שלמות כי אם על-ידי הרוח חיים שמקבלין מהשם יתברך ברוך הוא, שהוא יתברך, כביכול, שלם בכל מיני השלמות וזה בחינת ששת ימי המעשה, שהם בחינת ו', שהוא המשכת הרוח, כי אז צריכין להמשיך ולהאריך רוחה, בחינת אנחה על החסרון, כדי להמשיך הרוח חיים משבת, שהוא ברית עולם, בחינת יוד, כמובא, ונעשה מלאפום, שהוא יוד וואו, שזהו בחינת הרוח חיים דקדשה, (כמבאר במאמר הנ"ל):
וזה בחינת שבע שבתות תמימת תהיינה. 'תמימת' דיקא. תמימות ולא חסרות, כי על-ידי ספירת העמר מ"ט יום שבע שבתות, על-ידי זה נשלם החסרון כנ"ל. וזהו "תמימת תהיינה" 'תמימת' דיקא כנ"ל:
וזה בחינת ספירה ממחרת השבת ועד ממחרת השבת וכו', כי כל המנינים הם בבחינת חסרון, כי בכל מקום שיש מנין יש חסרון, כי אין שלמות כי אם למעלה מהמנין שהוא אצל השם יתברך, כביכול, שהוא יתברך, כביכול, למעלה מהמנין, כמו שכתוב, לפני אחד מה אתה סופר. ושם עקר השלמות, אבל אחר הבריאה ששם מתחיל המנין שם יש חסרון, כי עקר הבריאה היה על-ידי חסרון שנתצמצם ונחסר האור, שבלא זה לא היה אפשר לברא את העולם כידוע. ותכף אחר הבריאה, שאז מתחיל המנין, מתחיל החסרון, וכל מה שמתרחק אחר הבריאה מקדם הבריאה ונתרבה המנין יותר ויותר נתרבה החסרון יותר ויותר, כי במקום שיש מנין יש חסרון, למשל כשרוצה למנות מאה, נמצא, שהוא מונה והולך מאחד עד מאה להשלים חסרונו שנחסר לו עד מאה, כי הוא רוצה ותאב שיהיה לו מאה בשלמות וכשמונה והולך ומשלים עד מאה ונדמה לו שמשלים חסרונו, אך תכף שמגיע למאה חסר לו יותר ויותר עד מאתים. וזה בחינת יש לו מנה מבקש מאתים וכו', כי כשהאדם נופל בתאוות ונופל, חס ושלום, תחת המנין אי אפשר לו להשלים חסרונו לעולם, כי כל מה שהמנין מתרבה ביותר נתרחק מאחד ביותר. ואזי נתרחק מן השלמות ביותר, כי אין שלמות כי אם אצל השם יתברך, שהוא, כביכול, למעלה מהמנין. ומי שמקשר בו ומקשר אחר הבריאה, שהוא בחינת מנין לקדם הבריאה, שהוא למעלה מהמנין, אזי נשלם חסרונו, כי ממשיך חיות מחי החיים שמשם שלמות כל החסרונות, אבל אם נופל, חס ושלום, תחת המנין ורוצה להשלים חסרונו על-ידי מנין, אזי אי אפשר לו להשלים חסרונו לעולם, כי כל מה שיבא להשלים מנינו יחסר לו ביותר בבחינת יש לו מנה מבקש מאתים, כי כל מה שיש לו מספר ומנין ממון יותר נתרחק מאחד ביותר ונתרחק מהשלמות ועל-כן חסר לו יותר וכו' כנ"ל. וזה בחינת וחסרון לא יוכל להמנות, שמי שנופל אל תחת החסרון שהוא אחר הבריאה וכו' כנ"ל, אי אפשר לו להשלים החסרון על-ידי המנין, כי כל מה שירצה להשלים חסרונו על-ידי המנין יחסר לו ביותר בבחינת יש לו מנה מבקש מאתים. וזהו "וחסרון לא יוכל להמנות" כנ"ל:
נמצא, שעקר שלמות החסרון הוא רק למעלה מהמנין שמשם נמשך רוח חיים דקדשה כנ"ל. וזה בחינת רוח חיים של ישראל שהם כלולים באחדותו יתברך והם בבחינת למעלה מהמנין, כי אסור למנות את ישראל. וכמו שכתוב, "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר". וכמו שכתוב, "אשר לא יספר מרב". וכיוצא בזה ועל-כן שבעים נפשות ישראל נקראים נפש אחד, כמו שכתוב, "כל הנפש הבאה לבית יעקב וכו'". כפרוש רש"י, כי ישראל עם קדוש כל מה שמתרבים יותר נכללים באחדותו ביותר, כי כל אחד מישראל הוא מקשר בו יתברך וממשיך רוח חיים מחי החיים, וכל מה שנתרבים ישראל יותר, הם ממשיכין רוח החיים יותר ונכללים יותר באחדותו יתברך. ועל-כן כל ישראל חשובים כאחד, כי כלולים על-ידי רוח החיים בו יתברך וכו' כנ"ל:
וזה בחינת ספירת העמר, שעל-ידי הספירה והמנין שסופרין ישראל את הימים, שהוא מנין דקדשה, על-ידי זה מגביהין ומרימין את בחינת המנין והמספר, שהוא אחר הבריאה בחינת חסרון, מגביהין אותו לבחינת למעלה מהמנין וממשיכין רוח החיים להשלים החסרון, שהוא בחינת מנין, כי מנין דקדשה שסופרין ישראל את הימים לצאת מטמאה לטהרה, זה בחינת אנחה דקדשה שמתאנחין על חסרון הרוח חיים דקדשה, כי כל המנינים שבעולם הם בבחינת אנחה כנ"ל, כי כל מי שמונה איזה דבר הוא רוצה להשלים מה שחסר עד תשלום המנין ורוצה להשלים החסרון על-ידי המנין כנ"ל, וכשהמנין הוא בעסקי עולם הזה והבליו, כגון בתאוות ממון וכיוצא, שרוצה שיהיה לו סכום ממון הרבה, אז אינו משלים החסרון על-ידי המנין, כי, אדרבא, המנין הוא בבחינת חסרון, כי המנין הוא בבחינת אחר הבריאה וכו' כנ"ל. וזה המנין הוא בבחינת האנחה של הרשעים שמקבלים מהרוח סערה של עשו איש שעיר שנפשותיו רבים, כפרוש רש"י שם, כי הוא רחוק מאד מאחדותו יתברך. ועל-כן אף-על-פי שהרוח סערה שלו גדול בשעתו, ועל-כן הם נקראים רבים, בחינת רבוי המנין והמספר, בחינת בקשו חשבונות רבים, בחינת רשות הרבים שהוא הסטרא אחרא, אף-על-פי-כן הם חסרים תמיד ואין להם שום שלמות מאחר שרחוקים מחי החיים, שמשם עקר שלמות החסרון וכו' כנ"ל, כי הרוח סערה אין לו קיום רק לפי שעה וכו' כנ"ל. ועל-כן יש לו מנה מבקש מאתים וכו' כנ"ל, כי אינו יכול להשלים חסרונו תמיד מאחר שרחוק מרוח חיים דקדשה, שהוא בחינת אחדותו יתברך ונמשך אחר רוח סערה שחסר מכל שהוא, בחינת רבים, בחינת רבוי המנין והמספר וכו' כנ"ל. וזה בחינת דעת חסרת מה קנית דעת קנית מה חסרת, כי עקר שלמות כל החסרונות היא על-ידי הדעת שהוא התורה, שמשם עקר תוצאות הרוח חיים שמשלים כל החסרונות כנ"ל, אבל העובדי כוכבים שרחוקים מהתורה שהיא עקר הדעת, על-כן בודאי הם חסרים ואין להם שום שלמות כלל, כי כל הגדלה והעשירות שלהם חסר מהרוח חיים, ועל-כן באמת העשירות שלהם אינו נחשב לכלום בבחינת דעת חסרת מה קנית, ועל-כן אינם ממלאים תאותם בעשירותם לעולם, אבל מי שזוכה לדעת, שהוא התורה, הוא ממשיך משם הרוח חיים דקדשה ואזי אינו חסר כלום מאחר שמקשר להרוח חיים שמשם שלמות כל החסרונות:
ועל-כן על-ידי המנין דקדשה, שהוא ספירת העמר, שסופרין הימים עד חג השבועות כדי לצאת מטמאה לטהרה לזכות לקבלת התורה בשבועות, נמצא, שהוא בחינת אנחה דקדשה, שמתאנחין ומתגעגעין לזכות ליום החמשים, שהוא קבלת התורה, שמשם עקר השלמות, כי משם עקר הרוח חיים כנ"ל, על-כן על-ידי המנין והספירה, על-ידי זה דיקא יוצאין מטמאה לטהרה, דהינו שיוצאין מרוח הטמאה וזוכין לרוח טהרה, רוח חיים דקדשה, על-ידי שמגביהין בחינת המנין והמספר אל הקדשה, על-ידי שמונין הימים לזכות לקבלת התורה שמשם עקר שלמות החסרון, שהוא בחינת מנין כנ"ל. ועל-כן סופרין אל הנפת העמר שעורים. עמר שעורים זה בחינת שמכניעין עשו איש שעיר ומגביהין הרוח חיים שנבלע בתוכו אל הקדשה. ועל-כן מגביהין אותו בכל הששה קצוות, כי המשכת הרוח חיים הוא בחינת ואו כנ"ל. וזה בחינת מוליך ומביא כדי לעצר רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי להעביר טללים רעים, הינו כדי להכניע הרוח רעה, רוח הטמאה ולברר משם הרוח חיים דקדשה מתוך הרוח סערה, שהוא בחינת שעורים, לשון סערה, כמו שכתוב, "כשעירם עלי דשא". כי שעורים הוא מאכל בהמה, שהוא בחינת רוח הבהמה הירדת למטה, שהוא בחינת הרוח סערה כנ"ל. ועכשיו מגביהין ומניפין העמר שעורים כדי להכניע הרוח סערה ולהגביה הרוח חיים לברר מתוכו כנ"ל. ואז מתחילין לספר הימים כדי לקשר מספר הימים שהם בחינת חסרון כנ"ל אל הרוח חיים דקדשה ששם עקר שלמות החסרון של כל המנינים והמספרים שבעולם, ואי אפשר להשלים החסרונות של המספרים כי אם על-ידי בחינת ספירת העמר, על-ידי שמקשרין המנין למעלה מהמנין, ששם שלמות כל החסרונות, כי ממנו תוצאות חיים וכו' כנ"ל. ועל-כן סופרין משבת לשבת, ממחרת השבת עד ממחרת השבת, כי יום טוב נמי איקרי שבת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר שלמות המנין הוא על-ידי שבת כנ"ל:
וזה בחינת תספרו חמשים יום. ובאמת אין סופרין רק מ"ט יום, אך באמת עקר התקון והשלמות של כל החסרונות, שהם בחינת מנין ומספר, הוא על-ידי בחינת יום החמשים, שהוא קבלת התורה כנ"ל, כי יום החמשים, שהוא שער החמשים, הוא בבחינת למעלה מהמנין למעלה מהבריאה, כי אי אפשר להשיגו בזה העולם. ועל-כן נאמר במשה, "ותחסרהו מעט מאלקים". כי איתא שמשה זכה למ"ט שערי בינה, אבל שער החמשים לא השיג עד לעתיד. ומחמת שלא השיג עדין שער החמשים נאמר עליו, "ותחסרהו מעט מאלקים". כי עדין נחסר לו מעט, כי עקר השלמות הוא בשער החמשים, שהוא למעלה מהבריאה וכו' כנ"ל, אבל באמת אי אפשר להשיגו בזה העולם. ומשה רבנו זכה להשלים ולהגביה כל החסרונות למעלה למעלה עד שהיה בחינת כל החסרונות נשלמים והיו סמוכים ממש לשלמות החסרונות, שזהו בחינת מ"ט שערי בינה, שהם סמוכים בתכלית לשער החמשים, שמשם תכלית השלמות, כי זה עקר התכלית שיהיו החסרונות, שהם בחינת כלל העולם, סמוכים ממש לבחינת שלמות כל החסרונות, כי בחינת שלמות בעצמו, שהוא שער החמשים, אי אפשר להמשיך בזה העולם שלא יתבטל העולם. וזה בחינת תספרו חמשים יום, שצריכין לקשר ולהעלות כל המספרים עד יום החמשים ואז נכללין החסרונות בהשלמות וממשיכין הרוח חיים משם להשלים החסרונות הכלולים בהמספרים של זה העולם, שעל-ידי זה יוצאין מטמאה לטהרה, שזוכין לצאת מן רוח הטמאה רוח סערה וזוכין לרוח חיים דקדשה וכו' כנ"ל:
וזה בחינת מלוי הלבנה, בחינת והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וכו', כי מלוי הלבנה מפגימתה זה בחינת שלמות החסרון, כי החסרון הוא בחינת חסרון ופגימת הלבנה, שהוא בחינת מלכות שנתמעטה על-ידי הקטרוג שמשם באים כל החסרונות של השפע ועל-ידי מ"ט יום של ספירת העמר, שהוא בחינת שבעתים, בחינת מזקק שבעתים, על-ידי זה נשלם כל החסרונות כנ"ל, שזהו בחינת מלוי חסרון ופגימת הלבנה:
וזה בחינת שבעה ושבעה מוצקות לנרות, המובא בסוף המאמר "ראיתי והנה מנורת זהב" הנ"ל, שהם מ"ט אורות וכו', עין שם. וזה בחינת מ"ט ימי העמר שעל ידם זוכים להמשיך הרוח חיים מהתורה להשלים החסרונות, שהוא בחינת ונהר יצא מעדן וכו', עין שם:
וזה בחינת כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף וכו', כי אסור למנות את ישראל, כי המנין הוא בבחינת חסרון כנ"ל, בחינת חסרון הרוח חיים ועל-כן על-ידי זה יכול לשלט נגף חס ושלום, כמו שכתוב, "ולא יהיה בהם נגף", שהוא הסתלקות הרוח חיים על-ידי המנין, שהוא בחינת חסרון כנ"ל. ועל-כן נקרא המנין והמספר מפקד, כמו שכתוב, "ויתן את מספר ומפקד העם" כשצוה דוד למנות את ישראל, כי מפקד לשון חסרון, כמו שכתוב, "ולא נפקד ממנו איש" (וכפרוש רש"י שם), כי כל המנינים הם בבחינת חסרון, ועל-כן נקראים בלשון מפקד לשון חסרון כנ"ל, ועל-כן אסור למנות את ישראל, כי אם על-ידי שיתנו כפר נפשם לצדקה לקרבנות, כי על-ידי הקרבנות מכניעין הרוח סערה, רוח הבהמה ומבררין משם הרוח חיים דקדשה ואז נשלמים כל החסרונות. ואז עולה המנין, שהוא החסרון, לבחינת שלמות ונמשך רוח החיים בתוך המנין והחסרון. ואז דיקא מתר למנות. וזהו, "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם", דהינו כשתרצה לשאת ולהגביה בחינת המנין שישלם החסרון הבא מבחינת מנין. וזהו "לפקדיהם" לשון חסרון, הינו כשתרצה לשאת המנין ולהשלים החסרון אזי 'ונתנו איש כפר נפשו לה' וכו' ולא יהיה בהם נגף', כי על -ידי הצדקה של הקרבנות ממשיכין הרוח חיים ונצולים מהנגף, שהוא הסתלקות הרוח חיים הבא על-ידי המנין כנ"ל. וזה בחינת צדקה, וזה בחינת פדיון שמונין המעות כפי המספרים שצריכין על-פי כונות, ועל-ידי זה עושין פדיון וממשיכין רוח חיים להחולה, כי עקר החולאת הוא בחינת הסתלקות הרוח חיים, בחינת חסרון ששרשו מבחינת מנין וכו' כנ"ל, ועל-כן על-ידי המנין דקדשה שמונין המעות על-פי כונות, על-ידי זה מגביהין המנין והמספר אל הקדשה, כי זה כלל שאין הדין נמתק אלא בשרשו, ואזי כשממתיקין בחינת המנין והמספר בשרשו, על-ידי זה זוכין להמשיך הרוח חיים, שהוא בחינת שלמות החסרון והמנין. ועל-ידי זה ממשיכין רוח חיים להחולה. והעקר על-ידי שנותנין המעות לצדקה, כי צדקה הוא בחינת רוח חיים, כמו שכתוב, "בארח צדקה חיים". כי העני בבחינת חסרון שחסר מכל טוב, ועקר העניות נמשך מחסרון ופגימת הלבנה כידוע. ועל-ידי שמרחם עליו ונותן לו צדקה ומשלים חסרונו בבחינת "פתח תפתח את ידך לו וכו' די מחסרו אשר יחסר לו", על-ידי זה מרחמין עליו מן השמים ונמשך עליו גם כן בחינת שלמות החסרון, שהוא הרוח חיים דקדשה ועל-כן צדקה תציל ממות, שהוא הסתלקות הרוח חיים, כי על-ידי הצדקה שממלא חסרונו של העני, נמשך הרוח חיים שהוא שלמות החסרון, בחינת בארח צדקה חיים כנ"ל. ועל-כן נאמר בצדקה, "ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די". דהינו שלמות כל החסרונות שנמשך הברכה עד בלי די, כי עקר שלמות החסרונות הוא על-ידי צדקה כנ"ל:
ועל-כן מתחילין לומר טל ביום ראשון של פסח, כי טל הוא בחינת ט"ל אורות, שהם כלולים בהו' של השם שמשם עקר המשכת הרוח חיים דקדשה, שהוא בחינת וא"ו כנ"ל. וזה בחינת שכללו רבותינו זכרונם לברכה ט"ל ורוחות יחד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, טל ורוחות אינן נעצרין, וכמו שאומרים, "משיב הרוח ומוריד הטל". כי הטל הוא בבחינת הרוח חיים דקדשה ועל-כן כללו טל ורוחות בברכת מחיה המתים, כי עקר תחית המתים הוא על-ידי הרוח חיים דקדשה, בחינת מארבע רוחות באי הרוח, הנאמר בתחית המתים של יחזקאל. ועל-כן מתחילין טל ביום ראשון דפסח, כי זה עקר יציאת מצרים שיצאו מבחינת מקצר רוח וזכו לרוח חיים דקדשה כנ"ל:
ועל-כן מפטירין בפרשת תחית המתים של יחזקאל בשבת חל המועד פסח. וזה בחינת שבת הגדול קדם פסח, כי עקר המשכת הרוח חיים דקדשה הוא משבת כנ"ל. ועל-כן נקרא שבת הגדול, כי על-ידי שבת יוצאין מגלות מצרים, שהוא בחינת מקצר רוח וזוכין לבחינת אריכת הרוח חיים דקדשה, בחינת ארך אפים ורב חסד ועל-כן נקרא גדול, כי זוכין שיהיה הרוח חיים דקדשה גדול הפך מקצר רוח כנ"ל. וזה נמשך משבת דיקא שמשם עקר הרוח חיים דקדשה כנ"ל. ועל-כן לקחו אז את הקרבן פסח, שהוא הכנעת הרוח סערה, רוח הבהמה הרב דסטרא אחרא ולברר מתוכו הרוח דקדשה וכו' כנ"ל: