ליקוטי הלכות · יורה דעה א · תולעים ג
Reading settings
ענין תולעים שאסרה תורה בכמה לאוין, ואף-על-פי-כן תולעים שנתהוו בפרות בתלוש מתרים כל זמן שלא פרשו, עין שם
על-פי המאמר המתחיל, 'כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו' וכו' בלקוטי תנינא סימן יב), עין שם כל המאמר כלו היטב, כי הוא דבר עמק מאד מאד: והכלל, שאפלו כשנופלין מאד, חס ושלום, שנופלין לספקות והרהורים שמהרהר אחר השם יתברך, חס ושלום, וכו', אף-על-פי-כן עדין יכולין לחזר לה' יתברך, כי הנפילה והירידה היא תכלית העליה, כי שרש כל הבריאה הוא הכבוד, כי מלא כל הארץ כבודו, כי בכל עשרה מאמרות שבהם נברא העולם מלבש בהם כבודו יתברך וכו'. ויש גבול לכל בחינת כבוד וכבוד שמלבש בכל מאמר וכו' שלא יתפשט למקומות החיצוניים בבחינת וכבודי לאחר לא אתן וכו', אך מהיכן מקבלים חיות מקומות המטנפים וכו', אך שיש מאמר סתום וכו' שמגדל ההסתרה וההעלמה הן מקבלין חיות משם, והמאמר סתום הוא בחינת איה, בחינת בראשית מאמר סתום וכו' וכו'. ועל-כן כשהאדם נופל, חס ושלום, למקומות כאלו שהם בחינת מקומות המטנפים, ורואה בעצמו שהוא רחוק מכבודו יתברך, כי באלו המקומות בודאי אין כבודו יתברך כנ"ל. ואזי הוא מתחיל להצטער ולהתגעגע ולבקש ולחפש איה מקום כבודו, מחמת שהוא רואה שהוא רחוק מכבודו יתברך. ואזי אף-על-פי שהוא באמת נפל למקום שנפל, חס ושלום, לבחינת מקומות המטנפים וכו', אף-על-פי-כן מאחר שהוא מחפש ומבקש איה מקום כבודו, על-ידי-זה הירידה היא תכלית העליה. כי "איה" מקום כבודו זה בחינת הכבוד העליון וכו', בחינת מאמר סתום שהוא בחינת איה, שמשם נמשך חיות למקומות החיצוניים, מחמת שהוא סתום ונעלם מאד וכו'. ועכשיו על-ידי שמבקש ומחפש איה וכו', על-ידי-זה הוא עולה בתכלית העליה אל הכבוד העליון וכו' בחינת איה וכו' כנ"ל עין שם זה היטב). וזה בחינת ואיה השה לעולה, כי מקומות המטנפים הם בחינת עקמומיות והרהורי הלב, בחינת לבי סחרחר וכו'. ועל זה צריכין להביא עולה וכו'. ועל-ידי בחינת איה וכו' הנ"ל, על-ידי-זה מתקן זאת. כי נעשה מהירידה תכלית העליה ונעשה מזה בחינת קרבן עולה שצריכין להביא על פגם הרהורי הלב וכו' הנ"ל. וזהו ואיה השה לעולה, שעל-ידי בחינת איה נעשה השה לעולה וכו' וכו' עין שם כל זה היטב היטב והבן מאד):
והנה כל התולעים ושקצים ורמשים הם בחינת מקומות המטנפים, כי הם דברים מתעבים ומשקצים ומלכלכים ונתהוים מלכלוך וקלקול של כל הדברים כאשר רואין בחוש שכשמתרקב ומתקלקל איזה דבר מאד, אזי רוחשין בו תולעים. ועל-כן אסרה התורה עלינו לאכל דברים כאלו, מאחר שאלו הדברים הם רחוקים מכבודו יתברך, כי כל אכילתנו וכל עשיתנו צריכין להיות כלם רק בשביל כבודו יתברך כנזכר לעיל במאמר הנ"ל). וכל הדברים שרחוקים מכבודו יתברך צריכין אנו להתרחק מהם כנ"ל. אבל אף-על-פי-כן התולעים שבפרות שבתלוש מתרים כל זמן שפרשו. ולמדו רבותינו זכרונם לברכה מפסוק, "כל השרץ השורץ על הארץ", שהאסור הוא רק כששורץ על הארץ, דהינו פרש. ובזה רמזה לנו התורה ענין הנ"ל, שאפלו תולעים שהם משקצים ומתעבים בחינת מקומות המטנפים, דהינו שגבר הקלקול בהפרי כל כך עד שנתהוו בו תולעים, אף-על-פי-כן עדין אנו יכולין לאכלם כל זמן שלא פרשו, כי כל זמן שהקלקול הוא בתוך הפרי ואינו פורש לחוץ, עדין יש לו תקון, כי באמת גם במקומות המטנפים ואפלו בבחינת שקצים ורמשים יש בהם חיותו יתברך, כי בלעדי חיות ה' יתברך לא היה להם קיום כלל, אך הם מקבלים חיות מבחינת איה, מבחינת מאמר סתום וכו' כנ"ל, שהוא בחינת ואיה השה לעולה וכו' כנ"ל.ועל-כן "תולע" הוא אותיות "עולת", כמובא בכונות של פרשת התמיד), הינו שחיות התולעים שהם בחינת מקומות המטנפים, חיותם הוא מבחינת "איה" השה לעולה הנ"ל: וזה שרמזה לנו התורה בדיני התולעים ענין הנ"ל, שכשאדם נופל, חס ושלום, למקומות כאלו, אזי כל זמן שהוא מחפש עדין איה מקום כבודו, עדין יש לו תקוה וכו' כנ"ל. ועל-כן אפלו התולעים שבפרות שהם בחינת מקומות המטנפים עדין מתרים באכילה כל זמן שלא פרשו לחוץ, כי כשפורשים לחוץ אז אסורים משום שרץ השורץ על הארץ, כי אסור התולע הוא כשפורש מן הפרי לחוץ ושורץ על הארץ, כי באמת מלא כל הארץ כבודו, "מלא כל הארץ" דיקא, כי עקר התגלות כבודו הוא מבחינת הארץ בבחינת והארץ האירה מכבודו, כי ארץ היא בחינת מלכות שהיא בחינת כבוד כמבאר במקום אחר) ושם מתגלין כל העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ששרש כלם הוא הכבוד. והעשרה מאמרות הם בחינת עשר קדשות שכלולים בהארץ, כי עקר הארץ הוא ארץ ישראל ששם כל העשר קדשות, וכן בכל מקום שיש שם קדשה הוא 'מקדש מעט' ויש שם בחינת העשר קדשות הנ"ל, שהם בחינת עשרה מאמרות הנ"ל שמלבש בהם כבודו יתברך בחינת מלא כל הארץ כבודו, אבל במקומות המטנפים, שם אין מתלבש כבודו יתברך, כי כבודי לאחר לא אתן, רק חיותם הוא מבחינת מאמר סתום וכו' כנ"ל. וכשנופל האדם לשם, חס ושלום, אזי כשזוכה לרחם על עצמו ורואה שמקומו רחוק מכבודו יתברך, ומאחר שהוא רחוק מכבודו יתברך אינו נקרא בשם מקום כלל, כי מקומות המטנפים אינם נקראים בשם מקום כלל, כמו שנאמר, "כי כל שלחנות מלאו קיא צאה בלי מקום", וכמו שנאמר, "ובאפס מקום וכו'", כי עקר המקום הוא במקום שיש השראת הקדשה, כי על שם זה נקרא מקום על שם קדשתו יתברך, שהוא יתברך נקרא מקום, ועל-כן קוראין אותו יתברך בשם מקום, כמו שאומרים, המקום ירחם עליך וכו'. ועל-כן רק במקומות שיש שם איזה השראת קדשה נקרא בשם מקום, אבל מקומות המטנפים הם בחינת בלי מקום כנ"ל, כי לא היו כדאי להבראות כלל, כי גם ה' יתברך, כביכול, מתחרט על שבראן. ועל-כן כשהאדם נופל לשם, חס ושלום, כשרואה בעצמו שאין לו שום מקום כלל, מאחר שבמקומות אלו אין שם כבודו יתברך אינם נקראין בשם מקום כלל כנ"ל. ושואל ומחפש ומבקש, איה מקום כבודו, כי כל זמן שהאדם במקומות כאלו, חס ושלום, דהינו במקומות החיצוניים וכו', אזי באמת אין לו שום מקום כלל והוא נע ונד בארץ, כמו שאמר קין, "הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר והייתי נע ונד בארץ וכו'", כי על-ידי שהאדם חוטא, חס ושלום, ומתרחק מכבוד ה' יתברך כאלו מחזיר כל העולם לתהו ובהו, וכאלו מחריב העולם לגמרי. ועל-כן אין לו שום מקום כלל, אבל כשזוכה על כל פנים לידע האמת ולראות פגמו וקלקולו הגדול שהחריב את כל העולם ומחמת זה אין לו שום מקום כלל, כי שם במקומות החצוניים אין שום מקום כלל, כי הם בלי מקום כנ"ל. וכשרואה ויודע ומאמין בכל זאת ומתחיל להסתכל על עצמו ומרחם על עצמו, ושואל איה מקום כבודו, אזי הוא עולה בתכלית העליה ועולה לקדשה העליונה מכל הקדשות לבחינת איה, שזאת הבחינה היא באמת למעלה מן המקום, כי בחינת איה הוא למעלה מן המקום. נמצא, שהירידה היא תכלית העליה, כי נתהפך הירידה שירד ונפל כל כך, עד שלא היה לו שום מקום כלל, כי היה בבחינת תהו ובהו שהם למטה מן המקום ועכשיו נתהפך ועולה על-ידי-זה לבחינה העליונה, לבחינת מעלה מן המקום שהוא בחינת איה וכו' כנ"ל: ועל-כן התולעים שבפרות כל זמן שלא פרשו לחוץ לשרץ על הארץ הם מתרים באכילה, כי כל זמן שהקלקול הוא בתוך הפרי ואינו פורש לחוץ, רק הוא מנח במקומו, עדין יש לו תקוה על-ידי בחינת איה שהוא החיות של מקומות אלו כנ"ל. אבל כשמתחיל לפרש לחוץ לשרץ על הארץ, דהינו כשרוצה לעשות לו מקום בארץ בטנופו ולכלוכו כמו שנמצאים, חס ושלום, כמה וכמה שיצאו לחוץ לגמרי על-ידי נפילתם וירידתם שרצו לעשות להם מושב בארץ, כמו שנמצא אלו שאמרו שילכו ויתהנו בזה העולם, רחמנא לצלן, וזה בא להם מחמת נפילתם הגדולה שנפלו ונתרחקו מכבודו יתברך. ומאחר שראו שרחוקים מכבודו יתברך, על-כן יצאו לחוץ לגמרי ורצו לשרץ על הארץ להתהנות בזה העולם; אוי להם, אוי לנפשם. ותכף כשרוצים להתפשט בזה העולם אזי מתגבר בהם הזהמא ביותר ויותר, כי בזה העולם במקום שאין שם קדשה מתגבר ביותר זהמת הנחש, בבחינת ונחש עפר לחמו, וזה רמזה לנו התורה שהתולע, שהוא בחינת זהמת הנחש, בחינת מקומות המטנפים. כל זמן שהוא בתוך הפרי ואינו פורש לחוץ לשרץ על הארץ, עדין הוא מתר באכילה, כי עדין יכולים להשיבו אל הקדשה, להעלותו לשרשו לבחינת איה, שהוא בחינת איה השה לעולה, שהוא בחינת עולת תמיד שהוא אותיות תול"ע ויכולין להפך מבחינת תולע לבחינת עול"ת, שהוא בחינת איה מאמר סתום וכו' כנ"ל. אבל כשפורש לחוץ לשרץ על הארץ, אזי הוא שרץ טמא ואסור באכילה, כי על הארץ אי אפשר לאכל כי אם דברים שיש בהם קדשתו וכבודו יתברך. אבל בחינת מקומות המטנפים שם מתאחז בארץ ביותר זהמת הנחש בבחינת ונחש עפר לחמו כנ"ל. ואי אפשר לתקנו כי אם על-ידי שמעלין אותו מהארץ מבחינת מקום לגמרי, דהינו כשזוכה להבחין בעצמו ויודע שאין לו שום מקום כלל וכו' כנ"ל, ושואל ומבקש, "איה מקום כבודו". בבחינת ובקשתם משם את ה' אלקיך. 'משם' דיקא כמובא בשם הבעל שם טוב, זכרונו לברכה, דהינו ממקום שהוא שם ואינו פורש לצאת לחוץ, חס ושלום, ואז נתהפך הירידה לעליה וכו' כנ"ל. ועל-כן כל זמן שלא פרשו מתר, דהינו כל זמן שאינו פורש לחוץ לשרץ על הארץ לעשות לו מקום בארץ, חס ושלום, וכו' כנ"ל, רק הוא מבקש ממקומו את ה' יתברך בחינת ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת משם דיקא וכו', כי רואה שאין לו שום מקום בארץ וכו' כנ"ל, אז זוכה לעלות בתכלית העליה, כי זוכה לבחינת איה מאמר סתום וכו' בחינת ואיה השה לעולה וכו' כנ"ל:
ועל-כן אומרים פרשת התמיד קדם התפלה בעת שמתקנין עולם העשיה, כידוע, כי על-ידי עולת תמיד מעלין הניצוצות מעמקי הקלפות ומעלין אותן אל הקדשה. וכל זה על-ידי בחינת הנ"ל, בחינת ואיה השה לעולה שעל-ידי-זה מעלין כל הניצוצות מעמקי הקלפות לקדשה העליונה לבחינת איה כנ"ל, שזהו בחינת עולת תמיד שהוא אותיות תול"ע, דהינו שמהפכין מתול"ע, שהם מקומות המטנפים של החיצונים לבחינת עול"ת כנ"ל. ועל-כן סלוקא דקרבנין עד אין סוף, כי מעלין הניצוצות מעמקי הקלפות ממקומות המטנפים בבחינת ירידה תכלית העליה, ועולין לבחינת איה שהוא מאמר סתום, שהוא בחינת אין סוף, שזהו בחינת ואיה השה לעולה וכו' כנ"ל, הינו השה של עולת תמיד כנ"ל:
וזה שאמרו, "אם יהיו חטאיכם כשנים וכו' ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו", כי על-ידי תשובה הנ"ל, דהינו על-ידי שאין מיאשין עצמן בשום נפילה שבעולם רק תמיד מבקשין ומחפשין אחר כבודו יתברך יהיה איך שיהיה, על-ידי-זה זוכין לעלות בתכלית העליה לבחינת איה שהוא מאמר סתום וכו' כנ"ל. ועל-ידי-זה נמחלין לו כל עוונותיו, כי מבחינת איה הוא עקר הסליחה והמחילה לכל העוונות בבחינת כי עמך הסליחה, 'עמך' דיקא, כי איה מאמר סתום הוא בחינת כתר כידוע, בחינת תליסר תקוני דיקנא שהם בחינת י"ג מדות של רחמים, אשר משם עקר המחילה והסליחה בחינת נושא עון ופשע וכו'. ותקוני דיקנא הם בחינת צמ"ר כידוע שהוא אותיות מצ"ר, בחינת מן המצר קראתי י"ה וכו' כמבאר בכונות). וזהו; אם יאדימו כתול"ע כצמ"ר יהיו, כי אפלו אם נופלין לחטאים עצומים, שהם בחינת תול"ע, בחינת מקומות המטנפים כנ"ל, אף-על-פי-כן על-ידי הבקשה והחפוש שמבקשין ומחפשין "איה" מקום כבודו, ואין רוצה להניח את מקומו, לפרש ולצאת לחוץ, חס ושלום, שזה הדבר קשה וחמור מכל העברות הגדולים שבתורה כשמיאשין עצמן, חס ושלום, ופורשין עצמן לגמרי, חס ושלום, בבחינת שנה ופרש קשה מכלם. אבל כל זמן שאין מניחין את מקומו בבחינת אם רוח המושל תעלה עליך, מקומך אל תנח, יהיה איך שיהיה. ואף-על-פי שהוא רואה שהוא באמת פגום ומקלקל מאד מאד ורחוק מאד מכבודו יתברך, אף-על-פי-כן הוא מרחם על עצמו ושואל ומחפש ומבקש תמיד; איה מקום כבודו. כי באמת בודאי אין שום מקום לברח מפניו יתברך, כמו שנאמר, "אנה מפניך אברח אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" ומה יפעל בזה אם ילך, חס ושלום, אחר תאוותיו עוד הלא סוף מרה תהיה באחרונה ובסוף בודאי יהיה לו למשיב נפש כל מה שיזכה להציל עצמו, מה שיחזק את עצמו בכל פעם. ואפלו אם לא יזכה להציל עצמו כי אם מעט דמעט, אף-על-פי-כן גם אותו המעט יהיה רב בעיניו מאד מאד בסוף כל סוף כמוצא שלל רב, כי בסוף לא יהיה נשאר לו כי אם זאת המעט שהציל את עצמו איזה פעם כמציל מן הדלקה, וכל זה ברור מאד לכל מי שאינו רוצה להטעות את עצמו ומישב את עצמו באמת ומסתכל על תכליתו הנצחי באמת, ומחמת שמישב עצמו כך ורואה ויודע שאין שום תכלית ותקוה וטוב בעולם הזה כי אם לעשות רצונו יתברך באמת ולהתקרב לכבודו יתברך, ורואה שהוא רחוק מאד מאד מכבודו יתברך, ואזי שואל ומבקש ומחפש, "איה מקום כבודו" ועל-ידי-זה בעצמו הוא עולה בתכלית העליה לבחינת אי"ה מאמר סתום וכו' כנ"ל שהוא בחינת ואיה השה לעולה, שמבחינת החפוש והבקשה איה מקום כבודו וכו', על-ידי-זה נעשה השה לעולה, לכפר על כל הפגמים שלו, על כל העקמומיות שבלבו וכו' וזה בחינת עול"ת תמיד כנ"ל. ונתהפך מבחינת תול"ע שהוא בחינת מקומות המטנפים כנ"ל, שהוא קלפה חזקה וקשה מאד שמתגברת בכל יום, חס ושלום, לכלות את העולם, חס ושלום, כמבאר בכונות פרשת התמיד). וצריכין להפך מתול"ע לעול"ת על-ידי הקרבת התמיד. ובחינת הקרבת התמיד שהוא השה לעולה נעשה על-ידי הבקשה והחפוש בעצמו; מה שמבקשין ומחפשין אפלו כשנופלין למקומות כנ"ל, דהינו למקומות המטנפים בחינת תול"ע, גם שם מבקשין ומחפשין; "איה" מקום כבודו. ועל-ידי-זה בעצמו מהפכין תול"ע לעול"ת שהוא בחינת איה, בחינת ואיה השה לעולה וכו' כנ"ל, ואז נתכפרין לו כל עוונותיו, כי משם עקר הסליחה כנ"ל, כי קרבן התמיד שהוא השה לעולה היה מכפר על כל העוונות, כי תמיד של שחר היה מכפר על עוונות של לילה וכו'. כי סלוקא דקרבנין עד אין סוף, שהוא בחינת "איה", שמשם עקר הסליחה, שהוא בחינת י"ג מדות של רחמים כנ"ל. וזהו "אם יאדימו כתולע כצמר יהיו", 'כצמר' דיקא שהם בחינת תקוני דיקנא שנמשכין מבחינת איה, שזה זוכין על-ידי שמהפכין מתולע לעולת על-ידי הבקשה והחפוש וכו' כנ"ל, שזה בחינת ואיה שהיא בחינת צמר בחינת תקוני דיקנא, בחינת י"ג מדות של רחמים שעל ידם הקדוש ברוך הוא מוחל כל עוונות עמו ישראל ברחמים אמן ואמן:
ועל-כן קין שאמר, "הן גרשת אתי היום וכו' ומפניך אסתר וכו'", כי קין עשה תשובה, כמו שמובא בזהר הקדוש, וכד תב בתיובתא וכו', וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי קין פגם מאד מאד, כי התגבר בו מאד זהמת הנחש בחינת קינא דמסאבותא, בחינת מקומות המטנפים, וראה בעצמו שהוא רחוק מאד מכבודו יתברך. ועל-כן אמר שאין לו שום מקום בעולם וכו' כנ"ל, כי אלו המקומות הם בחינת בלי מקום כנ"ל. ועל-כן אמר, הן גרשת אותי וכו', כי אין לו שום מקום בעולם. וזהו ומפניך אסתר, דהינו שהוא רחוק ונסתר מפניו יתברך, דהינו מכבודו יתברך. ועל-ידי-זה בעצמו שהסתכל בעצמו וראה שהוא רחוק מכבודו יתברך וכו' כנ"ל, על-ידי-זה זכה לבחינת איה וכו' כנ"ל. וזה שנאמר, "וישם ה' לקין אות". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה; שזרח לו קרן, קרן זה בחינת קרן השופר, שהוא בחינת שופר של אילו של יצחק, שהוא בחינת ואיה השה לעולה, הינו כנ"ל. וזהו שכתוב בתקונים, וכד תב בתיובתא כדין וישם ה' לקין אות, כי בחינת הבקשה והחפוש "איה" מקום כבודו כנ"ל, זה עקר התשובה כמבאר במאמר הנ"ל). ועל-ידי-זה זכה לעלות בתכלית העליה לבחינת איה מאמר סתום כנ"ל, שהוא בחינת אות הנ"ל, שהוא בחינת קרן השופר של אילו של יצחק, שהוא בחינת ואיה השה לעולה כנ"ל: