ליקוטי הלכות · יורה דעה א · הכשר כלים
Reading settings
ובו ענין ספירה ושבועות
על-פי התורה "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" בלקוטי א, סימן סו, עין שם כל התורה: כי קדם שמוציאין מכח אל הפעל אזי הכח והפעל אחד וכו'. וצריך כל אחד להשתדל ולהוציא מכח אל הפעל, לפתח הידים שיהיה נמשך ונפתח הרוח דלתתא מן הרוח דלעלא וכו' וכו'. וכל המצוות ועברות תלויים בזה וכו' עין שם, ולהוציא מכח אל הפעל הוא על-ידי הדבור וכו' וזה זוכין על-ידי אמת וכו'. וצריכין לעשות נקדות להאותיות והם נעשין על-ידי הכסופין והחשק דקדשה, שעל-ידי-זה משברין כל המניעות שבעולם אם מתגבר שיהיה לו חשק חזק כפי המניעה, כי המניעה לא באה אלא בשביל החשק וכו' וכו', עין שם כל זה היטב):
כי כל אדם צריך לעסק בתקון הבריאה, כי הכל צריך תקון, כי אף-על-פי שה' יתברך כבר ברא את כל הבריאה, אבל הכל נברא מחסר תקון, כידוע, כי הכך נברא בשביל האדם, שהוא איש הישראלי, שהוא יעסק בתקון הבריאה ויהיה נחשב כאלו הוציא את הבריאה מכח אל הפעל כפי תקון מעשיו על-פי התורה הקדושה שבשביל זה נברא הכל, כי כל הבריאה בגין דישתמודעין ליה כדי שיכירו וידעו אותו יתברך על כל דבר ודבר של הבריאה וכל זמן שאין אדם לעסק בזה, אזי נחשב כל הבריאה לתהו ובהו. ועל זה נאמר, "לא תהו בראה לשבת יצרה", שיהיה העולם מישב מבני דעה היודעים ומכירים את רבונם על-ידי כל פרטי הבריאה. וזה בחינת כלל התורה והמצוות, שבשביל זה נברא הכל, כי כפי המצוה שמקים איש הישראלי כמו כן הוא מוציא חלק מהבריאה מכח אל הפעל. למשל, כשמקים מצות ציצית, אזי לפי הקדשה והטהרה וידיעת אלקותו יתברך שממשיך על-ידי קדשת מצות ציצית, כמו כן הוא מתקן חלק מהבריאה ונחשב כאלו עתה הוציא זה החלק מהבריאה מכח אל הפעל. וכן בשארי כל המצוות. ועל-כן היה כל העולם תלוי עד ששה בסיון שקבלו ישראל את התורה, כמו שנאמר, "נמוגים ארץ וכל ישביה אנכי תכנתי עמודיה סלה", כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה מקרא זה על מתן תורה, שאז נתבסס ונתקים העולם, כי קדם קבלת התורה נחשב כל העולם לתהו ובהו וכאלו עדין לא נברא כלל:
וזהו בחינת אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ודרשו רבותינו זכרונם לברכה באברהם, כי רק כשבא אברהם אבינו לעולם שממנו התחיל המשכת דרך התורה בעולם, אז דיקא נאמר, "בהבראם", כי מאז מתחיל הבריאה כאלו אז נברא העולם. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "בראך יעקב". עולמי, עולמי, מי בראך? יעקב בראך, שהם כלל ישראל שכל אחד מישראל כפי קדשתו כפי קיומו את התורה כמו כן נחשב כאלו הוא ברא את העולם ונחשב שהוא מוציא מכח אל הפעל את הבריאה כפי מדרגתו, כי עקר תקון הבריאה, עקר בחינת מוציא מכח אל הפעל הוא להוציא הדעת והשכל דקדשה מכח אל הפעל, כמו שנאמר במקום אחר; שיש שכל בכח ויש שכל בפעל. ועקר השלמות להוציא השכל האמתי דקדשה מכח אל הפעל, לגלות אלקותו בעולם, שזה עקר תקון הבריאה וקיומו, כי כלם בחכמה עשית, כי עקר שלמות כל פעלה הוא שידע מי פעלו ועשאו, שיתקים וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו', וכמו שנאמר, "מי פעל ועשה קורא הדורות מראש וכו'":
כי עקר השלמות שיפתחו הידים ויהיה נכר ונתגלה הרוח דלתתא, ויצא מכח אל הפעל, מהרוח דלעלא, כמו שמבאר שם, אבל העקר שאחר התפתחות הידים שהם בחינת שתי הרוחות, שני היודין הנ"ל יהיו עדין גם אחר כך קשורים ומיחדים בתכלית היחוד, שיהיה הרוח דלתתא מושך ומקבל חיות בכל רגע מהרוח דלעלא, דהינו שהרוח דלתתא בחינת פעל ידע ויכיר בכל פעם מי למעלה ממנו, כמו שנאמר, "דע מה למעלה ממך", שידע שכל חיותו וקיומו מהרוח דלעלא ועל-ידי-זה נמשך עליו בכל פעם חיות מהרוח דלעלא, ועל-ידי-זה הוא בחינת מוציא מכח אל הפעל בכל פעם שמוציא חיות וקיום הבריאה מלמעלה מחדש בכל עת, וכל זה נעשה על-ידי קיום התורה והמצוות כנ"ל, כי להפך, כשחס ושלום, עובר עברה אזי נסתלק החיות דקדשה מהפעל וחוזר למעלה ונעלם בהכח ונשאר כמת בלי חיות, ואזי שורה עליו רוח הטמאה, חס ושלום, כפי פגמו, ועליו נאמר, ונרגן מפריד אלוף, כי כל ענין הנ"ל כלול בתמונת אל"ף, כמו שמבאר שם, כי הרוח דלעלא בחינת יוד בראש, הוא יוד שעל האלף, והרוח דלתתא שהוא יוד בסוף, הוא בחינת יוד שתחת האלף, והקו שבאמצע הוא בחינת ואו, בחינת פתח וכו', כמו שמבאר שם. ועקר השלמות כשהיוד בסוף מקבל מהיוד שבראש על-ידי הואו שבאמצע, אבל כשעובר עברה, חס ושלום, פוגם בהתפתחות הידים, כמו שמבאר שם, ואזי נסתלק החיות מהפעל ואין היוד שלמטה יכולה לקבל חיות דקדשה מהיוד שלמעלה. ועל-כן הוא נרגן מפריד אלוף, שעושה פרוד בין האלף, כי עקר היחוד והתקון הוא בבחינת והחיות רצוא ושוב, שיהיו נפתחין הידים שהם השני יודין. ואף-על-פי-כן יהיו מקשרים ומיחדים בתכלית היחוד, אבל כשפוגמין, חס ושלום, אזי נסתלק החיות מהפעל וחוזר ונתעלם בהכח, אזי נשאר הפעל נפרד משרשו ושורה עליו רוח החיצוני ומקבל חיות דרך הסטרא אחרא. זהו עקר הפרוד בחינת נרגן מפריד אלוף, חס ושלום, ועקר הפרוד והפגם הוא פגם האמונה, כי על-ידי כל עברה נמשך פגם האמונה עד שנעלם ממנו, שהפעל נמשך מהכח ואינו מכיר וזוכר מי בראש. ועל-כן יש תקנה בתשובה ועקר התשובה שישוב מיד לשרשו בבחינת אלכה ואשובה אל אישי הראשון, שיזכיר את עצמו אחר כל הפגמים שפגם בעוונותיו המרבים. אף-על-פי-כן בכל מקומות ממשלתו יתברך ובכל מקום שנדחה ונפל לשם. גם שם מקבל חיות רק מה' יתברך ויקשר את עצמו בכל מקום שהוא לה' יתברך. וכל זה אי אפשר לזכות כי אם על-ידי צדיקי אמת ותלמידיהם שזכו לבחינת פי שנים הנאמר בהתורה הנ"ל. כי זה כלל, כי כשאדם מקלקל ופוגם, חס ושלום, אי אפשר לו לתקן על-ידי אותה הבחינה בעצמה שפגם שם, רק הוא מכרח לקבל התקון ממקום הגבה ביותר מהמקום שפגם בו ועל-ידי-זה יתתקן. וזה עקר בחינת תשובה שהיא גבה מהתורה, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמד שם, כי אי אפשר לו לשוב לשרשו כי אם על-ידי שיקבל חיות ותקון ממקום הגבה יותר. ועל-כן באמת אי אפשר להתתקן כי אם על-ידי הצדיק הגדול האמתי וכל מה שפגם וקלקל יותר הוא צריך רבי גדול יותר, כמו שמבאר בהתורה 'מישרא' וכו'. ועל-כן עקר תקון התשובה הוא על-ידי בחינת פי שנים הנ"ל, דהינו כשזוכה לבוא אל הצדיק בכל פעם, שעל-ידי-זה זוכה לבחינת פי שנים, כמו שמבאר שם, שעל-ידי-זה נמשך עליו קדשה וחיות ממקום גבה ועליון מאד בכל פעם יותר, ועל-ידי-זה יכול להתתקן בכל פעם אף אם עובר עליו מה שעובר, כי בענין פי שנים הנ"ל יש דברים בגו, כי אף-על-פי שהוא נמוך וקטן במעלה מאד מאד ויודע בעצמו שאין בו נקדה כטפה מן הים מקדשת ומעלת והשגת רבו, אף-על-פי-כן דברי התורה הזאת אמת ויציב, כי אף-על-פי-כן אם הוא רגיל לפני רבו בכל פעם מקבל נפשו בהעלם ובאתכסיא, בחינת פי שנים שנמשך עליו חיות וקדשה מהרוח דלעלא שנמשך על רבו וכו', כמו שמבאר שם, שעל-ידי-זה דיקא יש לו כח להתקים ולהתתקן, כי ה' יתברך גדול מאד ולגדלתו אין חקר והוא יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח. וכל מה שהאדם חותר ומתיגע למצא דרך לשוב לה' יתברך, אף-על-פי שאינו עולה בידו אין שום יגיעה נאבדת, חס ושלום, כי לית רעותא טבא דאתאבד. והעקר הוא התקרבות לצדיקי אמת ואנשיהם, כי עקר שלמות הצדיק האמת הוא שאינו עומד על מדרגה אחת, רק בכל פעם הוא עולה מדרגא לדרגא שזה בחינת ההסתלקות, כמו שמבאר שם. ומי שזוכה לעמד לפני צדיק כזה בכל פעם, נמשך עליו בכל פעם בחינת פי שנים, שעל-ידי-זה מקבל חיות בכל פעם ממקום גבה יותר, כי בכל פעם נמשך עליו בחינת הארת פי שנים ממדרגה גבה כפי המדרגה שזכה הצדיק לעלות ולהסתלק אליו עתה. ועל-ידי-זה אין שום קלקול ופגם שלא יוכל להתתקן, רק העקר שלא יתרחק מהצדיק לעולם, חס ושלום, בכל מה שיעבר עליו:
וזה בחינת ל"ג בעמר, בחינת הלולא דרבי שמעון בר יוחאי, בחינת גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, כי הצדיק הגדול מתיגע כל ימיו ביגיעות עצומות מאד בשביל תקנות ישראל להשיבם כלם לאביהם שבשמים, אבל הבעל דבר מתגרה מאד מאד בנפשות ישראל, בפרט בסוף הגלות הארך המר הזה ומחטיא אותם בכל פעם יותר, אבל הצדיק הזה אינו מניח את מקומו ועולה בכל פעם למדרגה גבה ועצומה יותר ויותר. ומשיג וממשיך חסדים גדולים ורחמים רבים יותר ויותר בכל פעם עד שיכול לתקן גם הפגמים והקלקולים האלו, כי כל מה שעולה למדרגה גבה יותר ומשיג גדלת הבורא יתברך יותר הוא משיג חסדו ורחמיו וטובו יותר, כי עקר גדלתו יתברך הוא רחמיו וחסדיו יתברך, כי חסד נקרא "גדלה", כמו שנאמר, "לך ה' הגדלה", זה חסד כידוע. אבל בעוונותינו הרבים, מתגבר הבעל דבר כל כך כל כך, עד שצריך הצדיק לעלות למדרגה גבה כזאת שאי אפשר לעלות אליה בחיים חיותו בשום אפן, על-כן ההכרח שיסתלק בשביל זה ואז עולה למקום שעולה, עד אשר לא ישקט כי אם כלה הדבר, שיגמר מה שהתחיל, שיתקן הכל יהיה איך שיהיה. וזה בחינת ישעיה נז) הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק, שעקר הסתלקות הצדיק היה מפני הרעה, שהדור קלקלו כל כך עד שאי אפשר לתקנם כי אם על-ידי הסתלקותו כנ"ל, אבל על-ידי הסתלקותו יתתקן הכל, כל מי שירצה להתקרב לתורתו הקדושה, שהשאיר על-ידי ספריו הקדושים ותלמידיו הכשרים שקבלו ממנו בחינת פי שנים כנ"ל. אף-על-פי שהם קטנים במעלה וכנ"ל, אף-על-פי-כן הארת בחינת פי שנים, שהוא בחינת הארת הרוח דלעלא שנמשך בכל עת שעלה ונסתלק מדרגא לדרגא, בפרט בחינת הארת הרוח דלעלא שנמשך בעת הסתלקותו ממש, זה אינו נפסק לעולם, כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. וזהו תקף השמחה של הלולא דרבי שמעון בר יוחאי ביום הסתלקותו הקדוש, אף-על-פי שלכאורה היה ראוי לבכות מאד ביום הסתלקותו, אך אף-על-פי-כן נוהגין לשמח מאד ועקר השמחה הוא שאנו שמחים בהשארת תורתו הקדושה, שהשאיר לנו ספר הזהר הקדוש, שעל-ידי-זה יפקון מגלותא. ועל-כן עקר קיום העולם הוא בזכות הצדיקים שוכני עפר, כמו שנאמר בזהר הקדוש, אלמלא תפלת הצדיקים שמתו שמתפללים על החיים לא הוי מתקימא עלמא. ועל-כן אפלו משה רבנו, עליו השלום, כשהתפלל על ישראל בקש בזכות אבות, כמו שנאמר, "זכר לעבדיך לאברהם וכו'". וכן עקר גאלת מצרים היה בכח עצמות יוסף, כמו שנאמר, "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", כי בסוף הגלות מתגברת הסטרא אחרא ומתפשטת לארך ולרחב כל כך בבחינת ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וכו', עד שאי אפשר להכניעה ולהשפיעה כי אם בכח הצדיקים שנסתלקו, שהם גדולים במיתתן יותר מבחייהם, שעולים עד אין סוף וגומרים ישועות ישראל בשלמות. מה שלא היו יכולים בחייהם, בפרט עתה בסוף הגלות האחרון הארך המר הזה, שאין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים ועל זכות וכח של הצדיקי אמת שוכני עפר וכנ"ל. וכמו שנאמר, "טובתי בל עליך לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם":
אבל אי אפשר לנק ולקבל מהשארת תורתם הקדושה של הצדיקי אמת כי אם על-ידי שבירת מניעות, על-ידי עצם החשק והכסופין להתקרב לנקדת האמת. וכמו שמבאר שם ענין זה באריכות בהתורה הנ"ל עין שם. וזה בחינת עמר שעורים וספירה קדם קבלת התורה, כי על-ידי הנפת העמר שעורים ממשיכין קדשה על ישראל שיהיה להם כח לשבר כל המניעות העצומות המשתטחים בכל פעם למנע להתקרב לנקדת האמת, כי שעורים מאכל בהמה שהיא העדר הדעת, שהוא בחינת מניעות, כי עקר כל המניעות הם מניעות המח, כמו שמבאר במקום אחר, כי מי שיש לו ישוב הדעת אמתי ואינו רוצה להטעות את עצמו בודאי יבין היכן האמת ובדאי לא יהיה נחשב לו שום דבר למניעה אף אם יעבר עליו מה, וישבר הכל על-ידי תקף חשקו וכסופיו ורצונו החזק אל האמת, כי המניעה הוא רק בשביל החשק, כמו שמבאר שם. ועל-ידי הנפת העמר שעורים זוכין לזה להמתיק הדינים, לבטל המניעות, להניף המניעות, בחינת שעורים, למעלה, שיתהפכו כל המניעות לתקף החשק והרצון, שעל-ידי-זה ישבר כל המניעות ויתקרב אל הקדשה שהוא בחינת קבלת התורה בשבועות, כי עקר קבלת התורה היה על-ידי בחינת ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים, שהוא בחינת שבירת המניעות על-ידי הדעת, שיודעין שגם בהמניעה בעצמה, נסתר ה' יתברך, כמו שמבאר בסימן קטו על פסוק זה, עין שם בלקוטי חלק א:
וזה בחינת ספירה שסופרין הימים לעמר, כי כל התהוות הימים הם בחינת מוציא מכח אל הפעל, כי שבעה שבועות של ימי הספירה הם כנגד שבעת ימי בראשית שכל יום כלול משבעה. ובכל יום היה בו בריאה מיחדת שהוא בחינת מוציא מכח אל הפעל. ועל-כן צריכין לכון בכל יום לתקן הבריאה שהיה באותו היום, כמובן בכונות, לכון בכל יום מהשבוע כפי הבריאה שהיה באותו היום. ועל-כן היו אנשי המעמד עוסקין בכל יום בפרשת בראשית והיו קורין הבריאה של אותו היום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר הבריאה שבכל יום משבעת ימי בראשית, היה בשביל ישראל שיעסקו בתורה, שעל-ידי-זה יהיה עקר תקון הבריאה שבכל יום, שאז דיקא יהיה נחשב כאלו אז יצא מכח אל הפעל חלקי הבריאה שבאותו היום וכנ"ל. ועל-כן קדם מתן תורה סופרין הימים לעמר להמשיך תקון השבעה ימים שבהם היתה כל הבריאה לתקן ולזכך הימים שנוכל להוציא בהם קדשת כל הבריאה מכח אל הפעל, שזה זוכין על-ידי הנפת העמר, כי אי אפשר להוציא כל הדברים שבקדשה מכח אל הפעל, שעל-ידי-זה עקר יציאת כל הבריאה מכח אל הפעל כנ"ל כי אם על-ידי שבירת מניעות כנ"ל, שזה זוכין על-ידי הנפת העמר שעורים כנ"ל. ועל-כן סופרין כל הימים לעמר קדם מתן תורה, כדי שנזכה להמשיך מחדש כל שבעת ימי הבריאה שבהם יצאה הכל מכח אל הפעל לקשר כלם לבחינת הנפת העמר, שהוא בחינת שבירת מניעות, שעל-ידי-זה נזכה לקבלת התורה, שעל-ידי-זה עקר יציאת כל הבריאה מכח אל הפעל, כי כל העולם תלוי עד ששה בסיון וכו' וכנ"ל:
וזה בחינת טבילת כלים. וזה בחינת עצם מעלת טבילת מקוה של ישראל, שאי אפשר לצאת מטמאה לטהרה כי אם על-ידי טבילת מקוה, כי מבאר בהתורה הנ"ל שכל המצוות ועברות תלויים בזה, בענין מוציא מכח אל הפעל הנ"ל, עין שם. ולבאר הענין קצת, כי מבאר שם; שכל אדם יש לו חיות למטה וחיות למעלה, שהם בחינת הרוח חיים דלתתא והרוח חיים דלעלא, שזה בחינת נח נח, נח לתתא, נח לעלא. והם בחינת השני יודין המבארים שם אחר כך שהם בחינת יוד בראש ויוד בסוף, שהם בחינת שתי הידים שבהם נבראו שמים וארץ וכל אשר בהם, שהם בחינת כח ופעל. ועקר חיות של כל אדם הוא על-ידי שהרוח דלתתא מושך ומקבל חיות דרך הקדשה מהרוח דלעלא. וזה זוכין על-ידי תורה ומצוות שהם עקר החיים, כמו שנאמר, "כי הוא חייך וארך ימיך", כי עקר החיות שנקראים חיים באמת, הוא לקבל ולהמשיך תוספות רוח חיים דקדשה מלמעלה בכל עת, בבחינת כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך, 'יוסיפו לך' דיקא כנ"ל. וזה אין זוכה בשלמות, כי אם הצדיקים האמתיים שמקימים כל התורה בשלמות בתכלית המעלה, שעל-ידי-זה יש להם כח לקבל תוספות רוח חיים דקדשה מלמעלה בכל עת, ועל-ידי-זה מתאחד ומתקשר הרוח דלתתא עם הרוח דלעלא בקשר אמיץ תמיד ונמשך עליו רוח חיים מהרוח דלעלא להרוח דלתתא בהדרגה ובמדה באפן שיוכל לקבל כל ימי חיותו ולא יסתלק, חס ושלום, על-ידי-זה, על-ידי רבוי האור, כי עצם החיות של הרוח דלעלא אי אפשר לקבל בזה העולם בזה הגוף כלל. כמבאר שם בתחלת התורה הנ"ל, רק על-ידי תורה ומצוות מתקנים בחינת כלים בקדשה ובטהרה באפן שיוכל לקבל החיות מהרוח דלעלא כראוי במדה כנ"ל. וזה בחינת התפתחות הידים בקדשה, בחינת פותח את ידיך, יודיך המבאר שם, שזהו בחינת מוציא מכח אל הפעל, שמוציא החיות בכל פעם מהיוד בראש, שהוא בחינת הרוח דלעלא להרוח דלתתא שהוא בחינת יוד בסוף. והצדיק הולך בכל פעם מדרגא לדרגא וממשיך בכל פעם חיות מבחינה גבה יותר, כי גם היוד בראש בחינת הרוח דלעלא שהוא בחינת כח נחשב בחינת יוד בסוף, בחינת רוח דלתתא, בחינת פעל נגד המדרגה שלמעלה ממנה, כי בענין כח ופעל יש כמה בחינות אפלו בגשמיות, מכל שכן ברוחניות, כי יש בחינת כח ופעל אצל השכל, כי יש שכל בכח ויש שכל בפעל כנ"ל. וכן יש כח ופעל בגופים גשמיים, למשל חתיכת עץ קדם שעושין ממנה הכלים שיכולים לעשות ממנה, אזי נחשבים אלו הכלים בכח, ואחר כך כשעושין הכלים מהעץ נחשב שיוצא מכח אל הפעל, אבל בודאי כל העץ כלו הוא בחינת פעל נגד הכח שהיה בו בתחלה. וגם פנימיות הרוחני של העץ שהוא עקר הכח של זה העץ גם הוא נחשב בחינת פעל נגד המדרגה שלמעלה ממנו, כי כל חיות הצומח נחשב בחינת גשמי, בחינת פעל נגד חיות הבעל חי שגבה ממנו, שנחשב נגדו בחינת כח, בחינת חיות דלעלא, כי חיות הבעל חי הוא מבחינת בריאה, וחיות הצומח מבחינת יצירה. וחיות בריאה כנגד חיות דיצירה הוא בבחינת חיות דלעלא כנגד בחינת חיות דלתתא, שהם בחינת כח ופעל כנ"ל. וכן מדרגא לדרגא עד למעלה מעלה, עד תכלית המעלה עד אין סוף ברוך הוא. והצדיק עולה בכל פעם מדרגא לדרגא ומקבל חיות מבחינה גבה יותר, וכשעולה מדרגא לדרגא אז הוא בחינת הסתלקות. ואז יורד הרוח דלעלא ונתאחד בו הרוח דלתתא, ועל-ידי-זה נסתלק ממנו וזוכה לקבל אחר כך חיות ממדרגה גבה יותר ואז יכולים התלמידים לקבל ממנו בחינת פי שנים, כמו שמבאר שם, עין שם, אבל מחמת שאז עדין לא הגיע זמנו להסתלק ולמות ממש, רק להסתלק מדרגא לדרגא על-כן אינו יורד הרוח דלעלא לגמרי, כדי שלא יסתלק וימות, חס ושלום, רק שיורד באפן שיסתלק חיותו מדרגא לדרגא וישאר בחיים. וכן בכל פעם שעולה ומסתלק מדרגא לדרגא עד שמגיע זמנו להסתלק ממש, אזי יורד הרוח דלעלא לגמרי ומתאחד עמו הרוח דלתתא ועל-ידי-זה הוא מת ומסתלק מן העולם. ואז עקר המשכת פי שנים לתלמידיו למי שזוכה לראות אותו לקח מאתם, כמו שמבאר שם, אבל באמת הצדיק גם בעת מיתתו והסתלקותו ממש אינו מסתלק מן העולם לגמרי, חס ושלום, כי עדין נשאר בהעלם חיות נפלא בתוך גופו הקדוש והנורא שהוא בחינת הבלא דגרמי שנשאר אפלו אצל כל אדם, שעל-ידי-זה מקבל ענשו ושכרו. אך אצל אדם פשוט, מכל שכן כשמת עם עברות, חס ושלום, בלא תשובה, אזי זה החיות נעקר משרשו ואינו יכול לחבר הנפש עם הרוח וכו', שזהו בחינת כרת, חס ושלום, ועל-ידי-זה עקר ענשו ואפלו מי שאינו חיב כרת, רק שאינו מזכך כראוי הוא צריך לסבל יגיעות ומרירות הרבה קדם שזוכה לחזר ולקשר זה החיות לשרשו, אבל הצדיק, בפרט הצדיק הגדול במעלה שזכך עצמו מכל וכל הוא אינו מת כלל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי צדיקים במיתתן קרויים חיים, כי גם אחר הסתלקותו מקשר ומיחד בחינת חיות גופו, שהוא הבלא דגרמי בעצם חיות דקדשה ומקשר ומיחד כל חיותו עד לעלא לעלא וכו'. ואז הוא עוסק בתקון נפשות ישראל יותר מבחייו מחמת שאז עולה בכל פעם למדרגות גבוהות ונפלאות ונשגבות כל כך עד שיכול לתקן הכל: וזה בחינת מעלת קברי הצדיקים אמתיים, כי שם על קברו שורה השארת נפשו הקדושה כמבאר בכתבי האר"י זכרונו לברכה, ונפשו קשורה למעלה למעלה, כי אחר הסתלקותו אז עקר התדבקות הרוח דלתתא בהרוח דלעלא, כי בחיים היה בלתי אפשר שירד הרוח דלעלא לגמרי וכנ"ל. ואז הוא עקר המשכת פי שנים כנ"ל ועל-ידי-זה הכל יכולין להתתקן, כי עקר התקון על-ידי המשכת פי שנים, כי מי שקלקל אי אפשר להתתקן על-ידי-זה החיות בעצמו, שפגם בו, מאחר שלשם הגיע פגמו וההכרח להמשיך תקונו ממקום הגבה, שזה עקר בחינת תקון התשובה, שעקר התקון נמשך ממקום הגבה ביותר. וכן כל מה שפגם יותר ויותר, חס ושלום, הוא צריך להמשיך התקון ממקום הגבה עוד יותר. עד שיש שפגמו כל כך, בפרט עתה בדורות הללו שאי אפשר להם להתתקן כי אם על-ידי כח הצדיקים שוכני עפר, שעל-ידי שבאים על קבריהם הקדושים, יכולים להמשיך שם בחינת הארת פי שנים, שנמשך מבחינה גבה ועצומה מאד, שעל-ידי-זה גם הוא יכול להתתקן אפלו אם הוא כמו שהוא, כי הצדיק גם אחר הסתלקותו הוא גם כן עולה ומסתלק בכל פעם מדרגא לדרגא גבה יותר בבחינת ילכו מחיל אל חיל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, צדיקים אין להם מנוחה וכו' ובשעת הסתלקות יכולין לקבל פי שנים. ועל-כן בכל פעם שבאים על קברו הקדוש יכולין לקבל בחינת הארת פי שנים ממקום גבה מאד, שעל-ידי-זה גם הוא יכול להתתקן, אבל העקר שצריכין לשבר מניעות הרבה קדם שזוכין לזה, לבוא אליו, כי המניעות רבים ועצומים מאד בלי שעור ועקר הוא מניעת המח. וגם מה שיש שאינם מאמינים בעצמם שהם יוכלו לקבל תקון לפי עצם רבוי קלקולם בכל פעם בלי שעור, אף-על-פי שתולין בקלקלה בעצמם גם זה הוא בחינת מניעת המח, שאינם מאמינים בגדלת חסדי ה' יתברך אשר לא תמנו ולא כלו לעולם, ובגדלת הצדיקי אמת שיש להם כח לתקן הכל בכל פעם יהיה איך שיהיה, בפרט אחר הסתלקותם שעולים בכל פעם למדרגות עצומות כל כך וממשיכים חסדים נפלאים חדשים בכל פעם עד שכל מי שחפץ לקבלם יכול לזכות על ידם ולהתתקן אף אם הוא כמו שהוא:
וזה בחינת לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבש שנים. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, לשון שנים, הינו שעקר התקון על-ידי בחינת פי שנים הנ"ל. וזה בחינת ממרחק תביא לחמה, שעקר התקון צריכין לקבל ממרחק, מבחינת הגבה ורחוקה ממנו מאד, וכל מה שקלקל יותר הוא צריך לקבל התקון מבחינת הגבה ורחוקה יותר ויותר. ועל-כן אי אפשר להתתקן כי אם על-ידי הצדיק הגדול במעלה יותר. וכל מה שהוא חולה ביותר הוא צריך רבי גדול ביותר, כמו שמבאר בהתורה "מישרא" סימן ל), כי צריכין לזה רבי גדול שיהיה צדיק וחכם בחכמה אמתית במעלה מפלגת ועצומה מאד מאד, שידע איך להמשיך תקונו מבחינה גבה ורחוקה מאד באפן שיוכל לתקן מקלקל כמותו. וזהו בחינת מרחוק ה' נראה לי, 'מרחוק' דיקא וכנ"ל. וזהו בחינת אתה ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק. וזה בחינת אנכי לה' אנכי אשירה, ופרש רש"י אנכי אנכי כפול, שמעתי מדרש אגדה, קפח הקדוש ברוך הוא שכר תבור וכרמל וכו' אמר להם הקדוש ברוך הוא, סוף שאני פורע לכם כפלים, נאמר בסיני אנכי ה' אלקיך, בתבור יאמר אנכי אנכי וכו', ובכרמל יאמר כפול ה' הוא האלקים וכו', כי דבורה הנביאה החזירה את ישראל בתשובה, שעל-ידי-זה היתה תשועתם אז, כמו שנאמר שם תחלה, "בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם וכו'". ופרש רש"י, בהתנדב לבם לתשובה וכו'. ועל-כן אמרה אחר כך בשירתה, אנכי אנכי כפול בחינת פי שנים הנ"ל, כי עקר תקון התשובה הוא על-ידי בחינת פי שנים כנ"ל. וכן אליהו שהיה צריך להחזיר את ישראל בתשובה, לבטל העבודה זרה ולהודיעם כי ה' הוא האלקים, על-כן היה עקר התקון על-ידי שהמשיך בחינת שנים, בחינת ה' הוא האלקים, ה' הוא האלקים שתי פעמים. וזה כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב וכו', שנאמר על ימינו אלה, על סוף הגלות האחרון המר הזה שהצרות מתחדשות מאד, רחמנא לצלן, ואין מי יעמד בעדינו וכו'. ואין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים ועל כח זכות הצדיקים שוכני עפר כנ"ל. וזהו שסים שם, ראו עתה כי אני אני הוא, אני אני דיקא שתי פעמים; אני בחינת פי שנים הנ"ל. וזהו גם כן בחינת אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וכו' שתי פעמים אנכי וכנ"ל, כי מחילת עוונות שהוא עקר ישועת ישראל, הוא על-ידי בחינת פי שנים וכנ"ל. וזה בחינת שתי הלחם של שבועות, וזה בחינת משנה לחם של שבת, וזה בחינת לכן בארצכם משנה יירשו. וזהו בחינת כי כפלים לתושיה. כי הצדיק זוכה תמיד לבחינת פי שנים, כי אף-על-פי שזה המקרא ויהי נא פי שנים ברוחך אלי נאמר על התלמיד. וכמו שפרש הענין אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה, בהתורה שעל-ידי הסתלקות הצדיק באיזה בחינה מקבל התלמיד בחינת פי שנים וכנ"ל, אף-על-פי-כן בודאי גם הצדיק בעצמו זוכה אז לבחינת פי שנים בבחינה גבה ונשגבה מאד, כי הוא עולה ונסתלק למדרגה גבה יותר ויותר שהוא בחינת פי שנים ממש נגד המדרגה שבתחלה, רק שגם התלמיד מקבל איזה הארת פי שנים ברוחו של רבו שנקרא פי שנים נגד רוח רבו שבתחלה, כמו שמבאר שם. אבל עקר פי שנים זוכה רבו בשלמות בכל פעם ועל-ידי-זה ממשיך תקונים נפלאים לכל המקרבים אליו, על-ידי שמאיר עליהם גם כן בחינת הארת פי שנים, שעל-ידי-זה עקר תקונם. כי אי אפשר לתקנם על-ידי השגות נמוכות כי אם על-ידי הארות והשגות עצומות שהם בחינת פי שנים וכנ"ל:
וזה בחינת קדשת שבתות וימים טובים וראש חדש שיש בהם קרבן מוסף וכן כל הימים שיש בהם תוספות קדשה זה בחינת פי שנים נגד יום חל, שעל-ידי-זה עקר התקון. ועל-כן עקר שלמות איש הישראלי להמשיך קדשת שבת בכל ימי החל, כדי להמשיך בחינת הארת פי שנים גם בימי החל וכנ"ל. ועל-כן צריכין להשלים פרשיותיו שנים מקרא ואחד תרגום, כי דיקא על-ידי שנים מקרא בחינת פי שנים, יכולים לתקן ולברר בחינת התרגום שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, ששם עקר הברור והתקון, כי משם כל יניקת הסטרא אחרא, שעל-ידי-זה באים כל הקלקולים, חס ושלום, ושם צריכין לברר ולתקן כמו שכתוב בהתורה "תפלה לחבקוק", סימן יט). ועקר התקון על-ידי בחינת פי שנים שהוא מתקן ומברר כל הפגמים שבאים על-ידי עץ הדעת שהוא בחינת תרגום, וזה בחינת שנים מקרא ואחד תרגום וכנ"ל:
וזה בחינת ה' פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תודיע ברגז רחם תזכור. 'בקרב שנים', דרשו רבותינו זכרונם לברכה, אל תקרי 'שנים' אלא 'שנים', הינו בחינת פי שנים הנ"ל. וזהו בחינת פעלך, הינו בחינת הפעלה של ה' יתברך שהוא כלל הבריאה שהוציא מכח אל הפעל בשביל ישראל שיקימו התורה וימשיכו חיים וקיום מלמעלה לכל פרטי הבריאה, שזה עקר בחינת מוציא מכח אל הפעל המטל עלינו בני אדם לעסק בעולם המעשה כנ"ל. ועל זה מבקש חבקוק, "ה' פעלך בקרב שנים חייהו", שה' יתברך יעזרנו, שימשיך חיות על-ידי בחינת פי שנים לכל הפעלה של זה העולם. וזהו 'פעלך', הינו הפעלה שהיא כלל הבריאה 'בקרב שנים', אל תקרי 'שנים', אלא 'שנים', בחינת פי שנים הנ"ל, 'חייהו' שנזכה על-ידי תפלותינו שה' יתברך ימשיך חיים על-ידי בחינת פי שנים לכלל הפעלה שהוא כלל העולם, שזהו עקר בחינת מוציא מכח אל הפעל כנ"ל. ועקר החיות הוא הדעת דקדשה, להמשיך הארת השכל והדעת דקדשה מכח אל הפעל, עד שנוכל להודיע לכל בני אדם גדלו וממשלתו יתברך, שהוא יתברך פעל ועשה וברא הכל יש מאין המחלט והוציא כל הבריאה, בכלל ובפרט, מכח אל הפעל, שיקים, "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו וכו'", שזה עקר בחינת מוציא מכח אל הפעל כנ"ל. וזהו 'בקרב שנים תודיע', שעל-ידי בחינת פי שנים הנ"ל תודיע לכל באי עולם כי אתה מושל בכל, וכל הפעלה נמשך מאתך לבד, שיקים "וידע כל פעול וכו'" כנ"ל. וכל זה נמשך מהמתקת הרגז והחרון אף שצריכין לבררו עד שיהיה נעשה ממנו רוח אוירי וכו', שהוא בחינת רוחו של משיח וכו', שעל-ידי-זה זוכין אחר כך להוציא מכח אל הפעל, כמבאר שם היטב בהתורה הנ"ל, עין שם. וזהו שסים, "ברגז רחם תזכר", הינו בחינת המתקת הרגז והחרון אף לרחמנות, שעל-ידי-זה נמשך כל הנ"ל עד שמוציאין מכח אל הפעל, שזהו בחינת ה' פעלך וכו' וכנ"ל:
וזהו בחינת שלש עשרה מדות של רחמים שמתחילין, ה' ה', שזהו בחינת פי שנים הנ"ל, שעל-ידי-זה עקר המשכת רחמיו הגדולים והמרבים מאד מאד, שעל-ידי-זה עקר מחילת עוונות אפלו אם קלקל כמו שקלקל, חס ושלום, וכמובן בזהר הקדוש על פסוק זה ה' ה', שהזכיר שני פעמים ופסיק ביניהם ופרש, קדמאה שלים בתראה שלים יתר, עין שם. הינו שקדשת השם השני הוא גבה בשלמות יותר מהשם הראשון. ועקר השלמות בענין שמותיו הקדושים יתברך הוא רק בענין הארת והמשכת חסדיו ורחמיו למטה, כי ה' אחד ושמו אחד ואין בו שום שנוי, חס ושלום, כמו שנאמר, "אני ה' לא שניתי", רק השנויים שבין שמותיו יתברך, שזה השם גבה יותר מחברו עד שכתב בזהר הנ"ל; שאפלו שני שמות הוי"ה הנ"ל יש פסיק ביניהם, להורות שהשני בשלמות יותר מהראשון, ועקר המעלה והשלמות זה על זה הוא רק בענין רבוי הרחמים ובטול והמתקת הדינים שהם בחינת רגז וחרון אף, חס ושלום, כמובן בכל כתבי האר"י ז"ל, שכל מה שהבחינה והמדרגה גבה יותר שמאירין שם שמות גבוהים יותר, שם הדינים מתמעטים והרחמים מתרבים שם יותר. וזה מעלת הצדיקים הרמים והגבוהים מאד שעולין בכל פעם למדרגות גבוהות יותר עד שמכירין גדלתו וגדלת שמותיו יתברך יותר ויותר, עד שממשיכין רחמים גדולים וחדשים בכל פעם באפן שיוכלו לכפר עוונות ישראל ולהשיבם בתשובה, אף בעת שקלקלו מאד מאד כמו בעת העגל שאז קלקלו ישראל הרבה, ומשה רבנו בעצם כחו התגבר בתפלתו ומסר נפשו עד שעלה למקום שעלה, עד שגלה לו ה' יתברך מדת רחמיו וטובו מה שלא נתגלה לו מתחלה שהם בחינת שלש עשרה מדות של רחמים וזהו עקר בחינת פי שנים של הצדיק שמשיג עתה השגה גבה ביותר ויותר מתחלה, שהוא בחינת פי שנים וכנ"ל: וזהו בחינת ה' ה' אל רחום וחנון וכו', שעקר רבוי רחמיו יתברך משיגין על-ידי בחינת פי שנים וכנ"ל, וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ה', קדם שיחטא האדם, ה', לאחר שיחטא, הינו קדם שיחטא מספיק לו הרחמנות הנמשך משם הוי"ה הראשון, כי שם הוי"ה ברוך הוא, הוא בחינת רחמים גדולים כידוע, אבל אחר שיחטא האדם אז נמשך עליו רחמים על-ידי שם הוי"ה שני, שהוא שלים יתיר, כמו שנאמר בזהר הנ"ל, כי אחר החטא אין מספיק להאדם הרחמים הנמשכין מהשם הראשון, רק ה' יתברך מרחם עליו ברחמים רבים וגדולים ביותר הנמשכין מה' השני, שהוא שלים יתיר וכנ"ל. וכל זה בכח הצדיקים הגדולים שיכולין להמשיך בחינת פי שנים לכל המקרבים, שעל-ידי-זה אין שום יאוש בעולם כלל, כי כחם אינו נפסק לעולם ובכל פעם שבאים אליהם אף אם הוא כמו שהוא הם ממשיכים תקונים ורחמים רבים ממקום גבה יותר ויותר, כי חסדי ה' לא תמנו ולא כלו רחמיו לעולם:
וזה בחינת טבילת מקוה, שעל-ידי-זה כל הטמאים יוצאין מטמאה לטהרה, כי כל הטמאות שהם בחינת עברות, שעל ידם שורה רוח הטמאה, חס ושלום, כלם נמשכין על-ידי פגם התפתחות הידים, שהוא בחינת פגם מוציא מכח אל הפעל דקדשה, פגם בחינת פי שנים הנ"ל, כמובן ומבאר בהתורה הנ"ל, כי על-ידי כל עברה, חס ושלום, נסתלק הרוח חיים דלתתא ונתעלם למעלה וחוזר ונתעלם הפעל בהכח בבחינת הסתרה ואזי שורה עליו בחינת רוח הטמאה שהיא בחינת חיות שנפרד משרשו מבחינת רוח דלעלא, בחינת נרגן מפריד אלוף, שהוא בחינת חיות דסטרא אחרא שנמשך דרך העלמה והסתר, שזה החיות הוא בחינת מיתה, בחינת רשעים בחייהם קרויים מתים. ועל-כן התקון על-ידי טבילת מקוה מים, כי מאחר שנטמא ונסתלק החיות מהפעל ונסתר ונתעלם בהכח כנ"ל, הוא צריך לחזר ולעלות לתחלת השרש, לבחינת הכח, לבחינת הרוח דלעלא לחזר ולפתח שם הפתח דקדשה בחינת התפתחות הידים הנ"ל, לחזר ולהוציא מחדש מכח אל הפעל, שזהו בחינת תשובה שהוא בחינת פתח חרטה שצריך לחזר לשרשו, לחזר ולהמשיך בחינת התפתחות הידים הנ"ל. וזהו בחינת מקוה מים, כי שם רוח אלקים מרחפת על פני המים דא רוחו של משיח, שהוא תכלית שרש כל הרוחות והנפשות והחיות של כל באי עולם, שמשם עקר המשכת החיות דקדשה מהכח אל הפעל, כמבאר שם בהתורה הנ"ל. ועל-כן הוא מרחף על פני המים, כי מים הוא בבחינת כח נגד כלל הבריאה, כי גם בהבריאה בעצמה יש בחינת כח ופעל כנ"ל. ומים הם בבחינת כח נגד כלל הבריאה, כי מתחלה היה העולם מים במים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ואז היה כל העולם וכל אשר בו בכח בתוך המים, ושם היה רוח אלקים, שהוא רוח של משיח, מרחפת, שהוא כלל כל הרוחות והחיות דלעלא ולתתא של כל באי עולם ואחר כך יצא הכל מכח אל הפעל. ועל-כן הטמא שנטמא שהוא על-ידי שנסתלק ממנו החיות בחינת פעל, ונתעלם בבחינת הכח, הוא צריך לטבל במים כדי לחזר לשרשו לשרש הרוח דלעלא, בחינת כח העליון כדי לחזר ולהתבטל שם, כדי לחזר להוציא משם מחדש מכח אל הפעל שיהיה נמשך עליו רוח חיים דקדשה מבחינת רוח דלעלא שהוא בחינת רוח אלקים, רוחו של משיח, המרחף על פני המים, שמשם כל הטהרות והקדשות, כי עקר הטהרה והקדשה נמשכת על-ידי בחינת מוציא מכח אל הפעל דקדשה כנ"ל, וזה שנאמר, "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם וכו'", הינו בחינת מקוה מים של ישראל שהוא בחינת מים טהורים המטהרים מכל הטמאות ומכל הגלולים, על-ידי-זה, "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירתי את לב האבן מבשרכם וכו' ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו וכו'", כי על-ידי מים טהורים בחינת טבילת מקוה של ישראל, על-ידי-זה נמשך בחינת רוח חדשה, שהוא בחינת פי שנים הנ"ל, שממשיכין תוספות חיות דקדשה מהרוח דלעלא מבחינה גבה מאד כנ"ל, שעל-ידי-זה נטהרין מכל העוונות ומכל הטמאות, כי זה עקר תקון התשובה כנ"ל:
וזהו בחינת טבילת כלים שנלמד מטבילת כלי מדין, כי כלים של אכילה היוצאים מרשות עכו"ם, מרשות הסטרא אחרא, צריכין טבילה במקוה מים, כי אכילת ישראל קדש, כי על-ידי האכילה ממשיכין החיות. ועל-כן צריכין לאכל בקדשה על-פי התורה, כמו שנאמר, "ותורתך בתוך מעי", ופרש רש"י, כל מאכלי על-פי תורתך, כדי להמשיך החיות הנמשך על-ידי האכילה להמשיכו בקדשה ובטהרה, להמשיך החיות מהרוח דלעלא להרוח דלתתא, בבחינת מוציא מכח אל הפעל הנ"ל. ועל-כן אסור לאכל מכלי העכו"ם שהם טמאים לאכילת ישראל, כי החיות שמקבלין מלמעלה עקר היגיעה להמשיך החיות בקדשה הוא בענין תקון הכלים, כי אי אפשר לקבל ולהמשיך החיות מלמעלה למטה כי אם כפי תקון הכלים שזהו בחינת כל עבודות התורה והמצוות, שעל-ידי-זה עושין כלים קדושים לקבל ולהמשיך החיות בהדרגה ובמדה כראוי. ועל-כן אכילת ישראל, שעל-ידי-זה ממשיכין החיות מלמעלה למטה, צריכה להיות בכלים טהורים ועל-כן כלי עכו"ם הם טמאים לאכילת ישראל, כי כלי עכו"ם הם בבחינת בארות נשברים אשר לא יכילו המים ירמיה ב), שאינם יכולין להמשיך מימי הדעת מרוח אלקים דלעלא לתתא. ועל-כן אסור לישראל עם קדוש לאכל בהם עד שיטבלו אותם במימי המקוה הקדושה, שעל-ידי-זה חוזרים ונכללים ברוח אלקים המרחפת על פני המים, שעל-ידי-זה נמשך עליהם רוח חדשה, רוח טהרה וקדשה, שעל-ידי-זה יכולים לאכל בהם מאכל ישראל, להמשיך חיות דקדשה על ידו מהרוח דלעלא להרוח דלתתא, שזה עקר החיות האמתי וכנ"ל:
ועל-כן מצות טבילת כלים אמר אלעזר הכהן, בעת שבא משה לכלל כעס על ענין בנות מדין שנכשלו בהם ישראל בדבר בלעם, כמו שנאמר שם בפרשה. כי טבילת כלים שהוא לחזר ולהמשיך החיות דקדשה מהרוח אלקים המרחפת על פני המים, שהוא רוחו של משיח, שזהו בחינת מוציא מכח אל הפעל כנ"ל, כל זה נמשך על-ידי המתקת הכעס והחרון אף כנ"ל. ואז היה ההמתקה על-ידי אלעזר הכהן שהיה אז הכהן הגדול, שכל עסק הכהנים, בפרט עסק הכהן הגדול, הוא לכפר על ישראל ולהמתיק החרון אף ולהעלותם מטמאה לטהרה. ועל-כן הכהנים מצוים על הטמאה ביותר, ובפרט הכהן הגדול, שנאמר בו, "ועל כל נפשת מת לא יבא", כי עקר שרש כל הטמאות הוא טמאת מת שהוא אבי אבות הטמאה, כי עקר הטמאה הוא על-ידי הסתלקות הרוח חיים דקדשה שאז הוא בבחינת מיתה כנ"ל, בחינת רשעים בחייהם קרויים מתים וכנ"ל. ועל-כן הכהן מזהר, "לנפש לא יטמא בעמיו". וביותר מזהר הכהן הגדול שאפלו לאביו ולאמו לא יטמא, כי הכהן, בפרט הכהן הגדול כל עסקו לטהר את ישראל מעוונות שהוא על-ידי המשכת הרוח חיים מכח אל הפעל כנ"ל. ועל-כן בכל מקום נסמך הכהן הגדול אצל מלך ישראל, כמו שנאמר, "מלך וכהן" איכה א), כי כל מלכות ישראל דקדשה הוא בחינת מלכות דוד משיח, שלו נתן כתר מלוכה על ישראל שהוא בחינת רוח אלקים הנ"ל, שהוא רוחו של משיח. והכהן הגדול סמוך אליו, כי עבודת הכהן הגדול להוציא מכח אל הפעל הרוח חיים מרוח של משיח וכנ"ל. וזה בחינת משה ואהרן, משה בחינת משיח, כמו שנאמר, "עד כי יבא שילה" דא משה. ואהרן הוא הכהן הגדול הראשון, שהוא עוסק להמשיך הרוח חיים מרוחו של משה משיח, שהיה רבו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בסדר המשנה, נכנס אהרן שנה לו משה פרקו. נמצא, שאהרן היה תלמיד הראשון של משה רבנו. ועל-כן זכה לכהנה, לכפר על בני ישראל, שהוא על-ידי המשכת הרוח חיים מכח אל הפעל, שעל-ידי-זה נטהרין מכל העוונות וכנ"ל. וזה שנאמר בכהן, "ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה". 'ברך ה' חילו', זה בחינת כח, כי חיל לשון כח, כמו שנאמר, "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל". 'ופעל ידיו', זה בחינת פעל, וזהו 'ופעל ידיו', זה בחינת התפתחות הידים הנ"ל, שעל-ידי-זה מוציאין מכח אל הפעל. וזהו "ופעל ידיו תרצה", 'תרצה' דיקא בחינת רצון וחשק וכסופין דקדשה, שעל-ידי-זה ד יקא מוציאין מכח אל הפעל, כמבאר בהתורה הנ"ל, שאי אפשר להוציא מהכח אל הפעל שום דבר שבקדשה, כי אם על-ידי רצון וחשק דקדשה, שעל-ידי-זה משברין כל המניעות שבעולם. וזהו שסים, "מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון", הינו שהשונאים וכל הקמים עלינו לרעה, חס ושלום, למנע מעבודתו יתברך שמהם נמשכין כל המניעות שבעולם, כלם יכרעו ויפלו נפילה בלי תקומה על-ידי תקף הרצון והחשק דקדשה, שעל-ידי-זה משברין כל המניעות כנ"ל. נמצא, שהכהן עוסק להמתיק החרון אף ולהמשיך רוחו של משיח ולהוציא מכח אל הפעל, שעל-ידי-זה עקר טהרת ישראל מעוונותיהם. על-כן סבב ה' יתברך ברחמיו שאלעזר הכהן דיקא יגלה לישראל מצות טבילת כלים בעת שבא משה רבנו לכלל כעס, כי עקר תקון טבילת המקוה הקדושה של ישראל שהוא בחינת טבילת כלים, שהוא בחינת מוציא מכח אל הפעל נמשך על-ידי המתקת הכעס והחרון אף, שזה נמשך ביותר על-ידי הכהן כנ"ל:
וכל זה היה סמוך להסתלקות משה, שאז היה מעשה בלעם הרשע ומלחמת מדין, כמו שנאמר שם, "אחר תאסף אל עמך". ואז בא משה לכלל כעס על שהחיו את בנות מדין, שהכשילו את ישראל בדבר בלעם. כי משה רבנו ראה גדל עצם התגרות והתפשטות הסטרא אחרא, עד אשר אחר כל היגיעות העצומות ורבוי המסירות נפשו שסבל בשביל תקנות נפשות ישראל עדין הוא מרקד בינן עד אשר בסוף ימיו התגרה בלעם הרשע והכשילם בפגם הברית, שזה עקר התגרות היצר הרע בכל אדם, ומשם באים כל המניעות והבלבולים והמלחמות והמחלקת וכו', המעכבים להוציא מכח אל הפעל חיות דקדשה לטהר ולתקן את ישראל בשלמות עד אשר ראה שהוא מכרח להסתלק ולמות בשביל זה, כי לפי עצם התפשטות הסטרא אחרא אי אפשר לגמר התקון בחיים רק לאחר הסתלקותו וכנ"ל. וראה שגם אחר כך יעבר על ישראל מה שיעבר והעקר על-ידי תאוה זאת שהיא עקרא דיצרא בישא. על-כן מעצם צערו על צרות ישראל בא לכלל כעס. ועל-כן היתה ההמתקה על-ידי אלעזר הכהן תלמידו שהמתיק החרון אף והמשיך בחינת רוחו של משיח שמשם הוציא מכח אל הפעל, שזהו בחינת טבילת מקוה מים, בחינת טבילת כלי מדין. ועל-כן הוא דיקא גלה אז דיקא מצות טבילת כלים וכנ"ל:
ועל-כן ביותר צריכין לטבל טמאת קרי, כי אפלו אחר החרבן, שבטלה הטהרה, מחמת שאין לנו אפר פרה, אף-על-פי-כן צריכין לטבל לקריו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; שכל הטמאים צריכין לטבל לקרי, כי עקר הפגם הגדול מכל הפגמים הוא פגם הברית, כי על-ידי-זה הוא פוגם ביותר בבחינת פי שנים הנ"ל, שהוא בחינת מוציא מכח אל הפעל, כי כל מעשה האדם לטוב או להפך, חס ושלום, הוא על-ידי המשכת החיים, שממשיך בכל פעם וכשהוא עושה איזה מצוה עם חיותו, אזי הוא ממשיך על עצמו איזה תוספות רוח חיים מלעלא בבחינת פי שנים כנ"ל, בבחינת יראת ה' תוסיף ימים וכו' וכנ"ל. ולהפך, חס ושלום, כשעושה איזה עברה אזי מסלק חיותו ונמשך עליו חיות דסטרא אחרא וכנ"ל, והכל כפי המצוה והעברה וכפי מה שעושה אותה, כי כשעושה מצוה גדולה ועושה אותה בכח גדול ובמסירות נפש, נמשך עליו גם הרוח חיים דלעלא בתוספות מרבה יותר. ואם עושה אותה בקטנות נמשך עליו גם הרוח חיים כפי עשיתו, כי הכל לפי החשבון. וכן להפך בענין עשית העברה, חס ושלום, וכל העברות הם על-ידי התגברות התאוה ועקר התגברות התאוה היא בתאוה זאת של משגל, ששם נתעוררין כל החיות והכחות של כל האיברים וזה נמשך מחמת שבקדשה צריכין על-ידי-זה להמשיך קיום העולם מדור לדור, להמשיך נשמות הנולדים על-ידי-זה והנשמה צריכין להמשיך ממקום גבה מאד, כי נשמת הולד נמשך על-ידי התעוררות זווג ויחוד עליון שנתעורר על-ידי זווג תחתון, שעל-ידי-זה מקבל כל בחינה מבחינה הגבה ממנה והגבה מהגבה עוד וכו'. עד שממשיכין החיות והנשמה הנמשך על הטפה שממנו ההולדה, כמובן בכתבים. ועל-כן הברית קדש נקרא "יוסף", שהיה בכור שנוטל פי שנים, כי צריך להמשיך החיות מגבה מעל גבה, מבחינת הרוח חיים דלעלא מתחלת השרש העליון, שכל זה הוא בחינת פי שנים כנ"ל ואת זה לעמת זה עשה האלקים. ועל-כן מתעוררין כנגד זה כל הסטרין אחרנין, שכנגד כל המדרגות דקדשה, ומזה בא התגברות תאוה זאת, וכשאינו מתגבר כראוי עד שבא, חס ושלום, לידי טמאת קרי, אזי זאת הטמאה גדולה ביותר, מחמת שעל-ידי-זה נפגם ביותר חיותו בכל המדרגות, מחמת שבתאוה זאת נמשך ביותר עצם החיות שבכל האיברים עם כל הכחות שבנפשו, ועל-כן אפלו כשהוא בהתר ואפלו אם הוא קדוש וטהור גם כן הוא צריך טבילה, אפלו כשמקים המצוה בקדשה ובטהרה, כי בהכרח שימשך עליו איזה אחיזת הטמאה מחטא אדם הראשון שנאחז ביותר בענין זה. ועל-כן תקן עזרא טבילה לבעלי קריין קדם שיעסקו בתורה ובתפלה, כי עקר הסתלקות הרוח חיים ביותר הוא על-ידי טמאת קרי, מחמת שעל-ידי-זה מוציא חיותו ביותר, ועל-כן הוא צריך טבילה ביותר, כי על-ידי הטבילה, חוזר וממשיך הרוח חיים מהכח אל הפעל וכנ"ל:
ועל-כן כל המניעות להתקרב אל הקדשה הוא על-ידי פגם טמאת קרי. וזה שפרש רש"י בפרשת בחקותי, "קרי" לשון מניעה וכו', כי משם כל המניעות, בפרט להתקרב לצדיק האמת שעל ידו עקר התקון. וזה שסים בסוף התוכחה, "והתודו על עונם וכו' ואף אשר הלכו עמי בקרי וכו' או אז יכנע לבבם הערל וכו' וזכרתי את בריתי יעקוב וכו'", שהם זכות שוכני עפר, כי עקר כל צרות ישראל, רחמנא לצלן, וכל הגליות הם על-ידי פגם עוון זה, ועקר התקון על-ידי צדיקים שוכני עפר, שגדולים במיתתן יותר מבחייהם, שגומרים אחר הסתלקותם תקון עוון זה, שזה עקר התקון של נפשות ישראל וכנ"ל. וזהו ואף אשר הלכו עמי בקרי, אף אני אלך עמם בקרי, הינו שמחמת פגם קרי, רחמנא לצלן, 'אף אני אלך עמם בקרי' שאזמין להם מניעות עצומות שנקראים "קרי", כפרוש רש"י הנ"ל. וזהו, "והבאתי אותם בארצות אויביהם", הינו שיתגברו נגדם האויבים והשונאים, שמהם כל המניעות. ועקר התקון לשבר המניעות והאויבים הוא על-ידי הרצון והחשק כנ"ל, וזהו "והם ירצו את עונם"; שיהפכו אותם לרצון. ועל-ידי-זה "וזכרתי את בריתי יעקוב וכו'", שיזכר ויעורר ה' יתברך את הצדיקים הגדולים שוכני עפר, כי עקר התקון על ידם וכנ"ל:
ועל-כן אין מי המקוה מטהרין כי אם על גבי קרקע דיקא, כי עקר טבילת המקוה היא כדי לחזר ולהכלל בשרש כל הרוחות שהוא בחינת רוחו של משיח שמרחף על פני המים, כדי לחזר ולהמשיך משם בחינת הרוח חיים דקדשה, שהוא בחינת מוציא מכח אל הפעל כנ"ל. ועל-כן אין טובלין אלא במים שבתוך הארץ דוקא, כי אי אפשר להמשיך מכח אל הפעל כי אם על-ידי שבירת מניעות, על-ידי עצם החשק דקדשה, כמבאר שם היטב. וזה עקר ביאת האדם לזה העולם בשביל שיהיה לו נסיונות ומניעות כאלה מלהתקרב לה' יתברך. והוא יתגבר בתקף חשקו דקדשה וישבר כלם, ועל-ידי-זה דיקא יזכה מה שיזכה מה שאין המלאכים זוכין לזה, כי זה עקר מעלת האדם על הכל, מחמת שיש לו בחירה. ועקר הבחירה והנסיון הוא מחמת רבוי המניעות מהקדשה שיש לכל אדם. ועקר כלל כל המניעות הוא מחמת גשמיות הארץ, שמשם נלקח גופו המגשם, כי גשמיות הארץ, שמשם כל התאוות, עומד בפני האדם ומסתיר ממנו אור האמת, שמשם באים כל המניעות והבלבולים, כמו שמבאר בדברי אדוננו, מורנו ורבנו על פסוק, "וארח צדיקים כאור נגה וכו'", כמובא שם בשם הבעל שם טוב, זכר צדיק לברכה, עין שם, ולשבר כל המניעות הוא רק על-ידי תקף החשק והרצון כפי המניעה, כמו שמבאר שם, כי המניעה לא באה כי אם בשביל החשק וכו' כמו שמבאר שם, ועקר התגברות החשק דקדשה הוא על-ידי האמת, כי אם יסתכל על האמת ויראה פחיתותו וגריעתו והבל העולם שהוא צל עובר ועל מה אתי להאי עלמא מטפה סרוחה לילך למקום עפר רמה ותולעה, ולסבל כל מרירות העמל המר הזה שסובל האדם בזה העולם, כמו שנאמר, "אדם לעמל יולד וכו'", וכתיב, "גם כל ימיו כעס ומכאובות וחליו הרבה וקצף", ואחר כל אלה הוא צריך לתת דין וחשבון וכו'. הנה אם האדם לא יטעה את עצמו וישים אל לבו באמת כל זה בודאי יבין היכן נקדת האמת. ואם עם כל זה יתפשטו כנגדו המניעות עד שקשה לו לשברם, על כל פנים יהיה חשקו ורצונו וכסופיו חזקים מאד להתקרב אל האמת לאמתו, כי מאחר שיודע האמת אף-על-פי שאין מניחין אותו מרבוי המניעות העצומות המתפשטין כנגדו, על כל פנים החשק והרצון חזק מאד, כי החשק אי אפשר למנע, כי אף-על-פי-כן אני רוצה וחושק בתכלית האמתי. וכמבאר אצלנו במקום אחר גדל מעלת החשק והרצון דקדשה וכו' ושצריכין להיות עקשן גדול בענין הרצון והחשק דקדשה, עין שם. וזה שהביא אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה שם המשנה, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה וכו' עין שם. 'ידי עברה' הוא בחינת והמה מידך נגזרו, בחינת פגם התפתחות הידים, פגם מוציא מכח אל הפעל הנ"ל. נצולין מזה על-ידי שמסתכל בשלשה דברים, שחשב התנא עקביא, שהם, מאין באת? מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הינו כנ"ל, שכשיסתכל על האמת בודאי יהיו נצולין מידי עברה שהם ההפך מבחינת מוציא מכח אל הפעל דקדשה. ויזכה להתקרב לצדיקי אמת, שעל-ידי-זה יוציא מכח אל הפעל כל הדברים שבקדשה וכנ"ל. ועל-כן מימי המקוה, שהם בחינת מוציא מכח אל הפעל מחדש, צריכין להיות על גבי הארץ דיקא, כי דיקא על-ידי הארץ, שהיא כלל כל המניעות, זוכין להוציא מכח אל הפעל, כי המניעה בשביל החשק, כמו שמבאר שם. ושבירת המניעות שכלולים בגשמיות הארץ הוא על-ידי-זה בעצמו, על-ידי שישפיל עצמו כעפר ממש בבחינת ונפשי כעפר לכל תהיה, ויסתכל על האמת לאמתו, כי אדם יסודו מעפר וסופו לעפר. ואין שום תכלית בעולם הזה כי אם להתקרב לה' יתברך ולתורתו הקדושה. ואם אף-על-פי-כן הוא רחוק מאד, על כל פנים יתגבר החשק והרצון ועל-ידי-זה יזכה לשבר המניעות כנ"ל. ואז יתהפכו המניעות לו לטובה גדולה, כי על-ידי שבירת המניעות נעשין אחר כך כלים לקבל האור הנערב בהדרגה ובמדה, שאי אפשר לקבלו כי אם על-ידי כלים והם נעשין בזה העולם דיקא על-ידי שבירת המניעות, כמובן בדבריו, זכרונו לברכה, במקום אחר. כי הכלים הם בחינת צמצומים שהם מונעים ומעכבים האור שלא יתפשט יותר מדאי כדי שיוכל לקבלו. וזה זוכה כפי מה שזוכה לשבר מניעות בזה העולם, שאז נעשין מהמניעות כלים זכים נפלאים לקבל האור בהדרגה ובמדה, שזהו בחינת ט' היכלין וכו' שהם נעשין על-ידי הרדיפה והמעכב וכו' ועין מזה במקום אחר ). נמצא, שכל השגת האור והחיות דקדשה שהוא בחינת מוציא מכח אל הפעל, אין זוכין כי אם על-ידי הארץ דיקא, שמשם כל המניעות ועל ידה דיקא שוברין כל המניעות, וזה בחינת אמת מארץ תצמח, כי עקר שבירת המניעות על-ידי אמת, כי מי שמסתכל על האמת לאמתו, בודאי ישבר כל המניעות וזה זוכה על-ידי שמשים עצמו כעפר ויודע שפלותו כנ"ל בודאי יתגלה לו האמת וישבר כל המניעות על-ידי חזק חשקו ורצונו וכנ"ל. ועל-כן אין מי המקוה מטהרין כי אם על גבי הארץ דיקא, כי אי אפשר להוציא מכח אל הפעל, שזהו בחינת טהרת מי המקוה, כי אם על-ידי עצם החשק שבא על-ידי רבוי המניעות, שכל זה כלול בארץ דיקא וכנ"ל. כי ארץ הוא לשון רצון, כמו שנאמר, "רצית ה' ארצך", וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, למה נקרא שמה ארץ וכו'? הינו על-ידי המניעות הבאים מן הארץ עקר התגברות הרצון והחשק וכנזכר לעיל:
וזה שבקש התנא, "אלקי, נצר לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה", שבקש שכנגד כל השונאים העומדים עליו למנעו מן האמת ומקללים אותו ומבזים אותו הרבה; לא יעמד כנגדם לדבר כנגדם, רק יקים, דום לה', וישתק להם וישים עצמו כעפר. ועל-ידי-זה דיקא יראה האמת ויתגבר בחשק ורצון דקדשה, ועל-ידי החשק והרצון יזכה לעשות פתח הנ"ל להוציא מכח אל הפעל, שזהו בחינת פתח, בחינת פותח את ידיך וכו' כנ"ל. וזהו "פתח לבי בתורתך", 'פתח' דיקא בחינת פתח הנ"ל, שעל זה בקש דוד, "פתחו לי שערי צדק וכו'", וסים, "זה השער לה' צדיקים", כי אי אפשר לפתח השער בחינת פותח את ידיך, יודיך הנ"ל כי אם על-ידי התקרבות לצדיקים כנ"ל. וזהו "ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי", 'תרדוף' דיקא, זהו בחינת רצון וחשק שרודף תמיד לעשות טוב, ואפלו אם אינו זוכה לעשות הוא אינו מניח חשקו ורצונו ורודף תמיד לעשות טוב בבחינת רודף צדקה וחסד וכו'. ועל-ידי-זה "כל הקמים עלי לרעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבתם", שכלם יכרעו ויפלו ותופר עצתם וכו', ולא יוכלו למנע עוד, כי על-ידי תקף החשק והרצון משברין כל המניעות כנ"ל:
וזהו בחינת גדל המעלה והטהרה והקדשה של טבילת מקוה שזוכין ישראל. וזהו בחינת המקוה של שבועות שהוא הטהרה לקבלת התורה שמשם נמשכין כל טהרות המקוה של ישראל. וזהו בחינת מקוה ישראל ה' כל עזביך יבשו וסורי בארץ יכתבו כי עזבו מקור מים חיים את ה'", כי על-ידי טבילת מקוה ממשיכין בחינת פי שנים, שזהו עקר החיים בחינת מקור מים חיים הנמשכין מה' יתברך על-ידי הצדיק האמת שהוא עקר הצנור שעל ידו נמשך כל החיות דקדשה וכל הברכות וכל ההשפעות שבעולם כידוע בכל הספרים הקדושים. ועל-כן אי אפשר לקבל את התורה כי אם על-ידי טבילת מקוה, שזהו בחינת טבילת המקוה של שבועות שאז נמשך הטהרה ממקום גבה מאד, מבחינת שער החמשים, כמו שמובא בכונות שבועות. כי שער החמשים זה בחינת שרש החיות העליון בקדשה העליונה מאד, שהוא בחינת רוחו של משיח, בחינת רוח אלקים המרחפת על פני המים, שמשם עקר המשכת בחינת פי שנים הנ"ל. שהוא בחינת כלל קבלת התורה, כי כלל התורה הוא בבחינת פי שנים, בחינת כי כפלים לתושיה, בחינת כי כל ביתה לבש שנים לשון שנים, כמו שדרשו רז"ל וכנ"ל. וזה בחינת כלל התורה שמקבלים התלמידים מרבם האמתי דקדשה בכל דור ודור שהוא בחינת פי שנים כנ"ל. ועל-כן על-ידי טבילת מקוה נופלים כל השונאים שהם המונעים מלהוציא מכח אל הפעל דקדשה. כי על-ידי טבילת מקוה, מבטלין עצמן בבחינת בטול ומסירת נפש, שזהו עקר שלמות רצון דקדשה, שצריך שיהיה הרצון חזק במסירת נפש, שזהו בחינת טבילת מקוה, כי זה ידוע שהאדם אינו יכול לחיות בתוך המים, ועל-כן כשהאדם נכנס כלו לתוך המים, הרי הוא מוסר נפשו ומבטל עצמו לפי שעה. וזה בחינת תקף החשק והרצון אל הקדשה, כי עקר כונתו בטבילה; כדי שיזכה להמשיך עליו רוח דקדשה. ועל-ידי תקף הרצון הזה הוא נכלל בשרש הרוח העליון דקדשה שהוא בחינת רוח אלקים המרחף על פני המים הנ"ל. ועל-ידי-זה הוא זוכה להוציא משם רוח חדש דקדשה מכח אל הפעל כנ"ל. ואזי ממילא נתבטלים ונופלים כל השונאים והחולקים שהם המונעים מלהוציא מכח אל הפעל, כי כשזה קם זה נופל. וזה שנאמר בפסוק הנ"ל, "מקוה ישראל ה'", על-ידי-זה "כל עוזביך", שהם המונעים והחולקים, "יבושו וסורי בארץ יכתבו", שהסרים מן האמת ועומדים למנע מן האמת, 'בארץ יכתבו'. וכמו שפרש רש"י שם; שזה התפלל ירמיה הנביא על החולקים עליו ועומדים כנגדו. ואמר מקוה וכו' וסורי וכו' אותם שסרים מדברי, שאינם שומעים שליחותי 'בקברות תחתיות ארץ יכתבו', כי על-ידי מקוה מפילים השונאים שהם המונעים וכנ"ל. ועל-כן מקוה מושיע מכל הצרות, כמו שנאמר, "מקוה ישראל מושיעו בעת צרה", כי עקר כל הצרות הם המניעות שמונעים את האדם מעבודת ה' יתברך באמת, שזה עקר הצרה הגדולה מכל הצרות, כמו שמבאר בהתורה כי מרחמם ינהגם, עין שם. והתקון לזה מקוה כנ"ל. וזהו, "מקוה ישראל מושיעו בעת צרה למה תהיה כגר בארץ וכו' ולמה תהיה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע ואתה בקרבנו ה' ושמך עלינו נקרא אל תניחנו", הינו שירמיה צועק לה' יתברך שיושיענו בזכות טבילת מקוה ישראל, שעל-ידי-זה יזכו להמשיך הרוח חיים ממקור מים חיים כנ"ל, שזה עקר הישועה מכל הצרות שהם המונעים מזה. ועל-כן מקוה לשון תוחלת ותקוה, כי זה עקר התקוה, שעל-ידי-זה יש לנו כח לסבל היסורים של המונעים, ולהתגבר ברצון דקדשה עד שנזכה לשבר כלם בחינת לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה', וכמו שפרש רש"י, שצריכין לקוות קווי אחר קווי, שזה זוכין על-ידי טבילת מקוה, שנמשך אז על האדם הארה וקדשה מרוחו של משיח, שעל-ידי-זה זוכה אחר כך להתפלל ולעסק בתורה ברצון חזק וחשק חדש. וכמו שמרגישין על-פי רב בחוש שנמשך על האדם רוח חיים וחשק דקדשה על-ידי טבילת מקוה הקדושה ועל-ידי גדל הרצון והחשק מתגברים לסבל הכל ולבלי לנטות מן האמת, חס ושלום, רק להתחזק ולהתגבר בהתוחלת והתקוה שה' יתברך לא יעזב את החפצים בהאמת ויושיעם בודאי למען שמו יתברך ועל-ידי-זה משברים כל המניעות וכנ"ל. ועל-כן באמת הפליג רבי עקיבא מאד בשבח מעלת טהרת ישראל על-ידי המקוה הקדושה, כמו שנאמר במשנה סוף יומא, אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים וכו'. ואומר, "מקוה ישראל ה' וכו'", כי מעלת טבילת מקוה עצומה וגדולה מאד אשריהם ישראל שזוכין לזה וכנ"ל: וזה שאמר אדוננו, מורנו ורבנו, זכרונו לברכה, בספר הא"ב; שטוב לישב במקוה תחת המים, עד שלא יוכל להנשים, ועל-ידי-זה מתבטלין דינים, כי צריכין לבטל עצמו ברצון חזק, במסירת נפש כדי שיזכה לקבל על-ידי המקוה רוח חדש דקדשה וכנ"ל. ועל-כן על-ידי-זה מבטלין דינים, שהם המניעות, כי עקר כל המניעות הם על-ידי דינים. ועל-כן מבטלין אותם על-ידי טבילת מקוה, בפרט כששוהה כנ"ל, שזהו בחינת רצון חזק במסירת נפש, שעל-ידי-זה משברין כל המניעות וזוכין להוציא מכח אל הפעל כנ"ל:
ועל-כן על-ידי הנפת העמר הוא מפלת החולקים והשונאים, כמו שנאמר, "ובמלחמות תנופה נלחם בם". וכן בימי הספירה מכניעים המוסרים שהם המונעים, כמו שנאמר בספר הא"ב, כי על-ידי עמר שעורים וספירה מכניעין ומשברים המניעות ועל-ידי-זה ממילא נופלים השונאים והמוסרים שהם המניעות וכנ"ל. וזה שנאמר בזהר הקדוש, עמר שעורים איהו בדיקו דאשת חיל, שהם כנסת ישראל, כי המניעות הם עקר הבדיקה והנסיון והצרוף של כל אחד מישראל שבודקין ומנסין ומצרפין אותו על-ידי-זה אם יוכל לעמד בנסיון לשבר המניעות. וכל מי שיש לו לב חזק ביותר ונוטה יותר אל האמת מנסין ומצרפין אותו במניעות גדולות וחזקות ביותר, כמו שנאמר, "ה' צדיק יבחן", כמו שנאמר במדרש, הפשתני הזה כל מה שהוא יודע שפשתנו יפה הוא מקיש עליו ביותר, כי זה עקר ביאת האדם לזה העולם בשביל הבחירה, שיעמד בנסיון כנגד המניעות וכנ"ל. ועקר קבלת התורה, שהוא בחינת שבועות, תלוי בזה. ועל-כן קדם שבועות מונין ארבעים ותשעה ימי הספירה, שעל-ידי-זה נזדכך כל אחד בבחינת כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים, 'שבעתים' הם בחינת מ"ט ימי הספירה וכנ"ל:
וזהו ירמיה לא), "מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על-כן משכתיך חסד וכו'", כי כל הנבואה שנבא ירמיה שם נאמר על סוף הגלות האחרון הזה, שמנחם שם את ישראל בנחמות גדולות ונפלאות, שאף-על-פי שירדו כמו שירדו, אף-על-פי-כן לא יעזבם ה', כמבאר שם. ועקר הנחמה, שאף-על-פי שבאחרית הימים האלה יהיה ה' יתברך נסתר ונעלם ונתרחק מאד מאד. אף-על-פי-כן על-ידי גדל האהבה וההשתוקקות והרצון הטוב של ישראל יזכו לשבר כל המניעות הבאים על-ידי עצם ההסתרות, וימשיכו החיות דקדשה שהוא התגלות ידיעת אלקותו ממרחק, הינו ממקום גבה שהוא רחוק מאד מאתנו וזהו "מרחוק ה' נראה לי", 'מרחוק' דיקא וכנ"ל. "ואהבת עולם אהבתיך וכו'", הינו אהבה והשתוקקות ורצון, על-ידי-זה דיקא נזכה לקבל האמת, שהוא בחינת התגלות אלקותו יתברך, כי זה בחינת פי שנים הנ"ל שאף-על-פי שיורד האדם כמו שיורד, חס ושלום, אם הוא חזק ברצונו והשתוקקותו אל האמת לאמתו יכול לעלות על-ידי הירידה דיקא למקום גבה מאד, שזהו בחינת ירידה תכלית העליה, כי חסדי ה' לא תמנו וכו'. והעקר על-ידי הרצון וההשתוקקות, שעל-ידי-זה הצדיק האמת עולה למקום גבה ורחוק יותר וממשיך חיות חדשה ורוח חדש משם, שהוא בחינת פי שנים הנמשך ממקום עליון ורחוק מאד וכנ"ל:
וזהו בחינת גדל הרעש והקטגוריא שנתעורר בכל פעם על המקרבים לצדיק האמת ובפרט עתה, כי מחמת שמעשה הדור אינם עולים יפה ואף-על-פי-כן נמצאים אנשי אמת שחפצים ומשתוקקים אל האמת לאמתו וה' יתברך חפץ חסד ורוצה לקרבם, אף-על-פי שהם כמו שהם, אבל אי אפשר לקרבם כי אם מרחוק מאד בבחינת ממרחק תביא לחמה, בבחינת מרחוק ה' נראה לי, בחינת בנתה לרעי מרחוק וכנ"ל. ולשם אי אפשר לעלות כי אם על-ידי השתוקקות ורצון חזק מאד, על-כן שולחים עליהם מניעות עצומות עד הנפש ממש, שבאים על-ידי תקף רעש המחלקת הגדולה מאד אשר רבים קמים על כל אחד ואחד, עד שקשה לשבר המניעות, רק צריכים להתגבר ברצון והשתוקקות חזק מחדש בכל פעם ועל-ידי הרצון זוכים איך שהוא לעבר על הכל ולשבר כל המניעות עד שיזכה על-ידי-זה דיקא להמשיך רוח חדש דקדשה ממקום רחוק וגבה מאד מאד שהוא בחינת פי שנים הנ"ל, שעל-ידי-זה יזכה גם הוא להתקרב לה' יתברך באמת, כי המניעות והמחלוקות משתטחים כל כך עד שאי אפשר לשברם כי אם על-ידי רצון חזק במסירת נפש ממש, כי בודאי צריכים מסירת נפש כדי שיסתלק ממנו החיות מכבר ויזכה להוציא מכח אל הפעל על-ידי הרצון חיות חדש ורוח חדשה שהוא בחינת פי שנים כנ"ל, כי זה בחינת כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה וכו', כמו שנאמר שם בכל הקפיטיל מד, "כל היום כלמתי נגדי וכו' מקול מחרף ומגדף מפני אויב ומתנקם, אם שכחנו שם אלקינו וכו' הלא אלקים יחקר זאת כי הוא יודע תעלמות לב, כי עליך הרגנו כל היום וכו'", שכנגד האויבים המחרפים ומגדפים כל כך ואינם מסתפקים בזה, וגם עומדים עלינו בכל עת להתנקם, חס ושלום, בחנם על לא דבר ואנו אין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים, כי הוא יודע תעלומות לב, שאנו חפצים רק בהאמת לאמתו, והאמת הוא אחד ואי אפשר לשנותו לעולם, ורצון החזק האמתי שלנו הוא עד הנפש, בבחינת כי עליך הרגנו כל היום וכו', הינו רצון במסירת נפש ממש כנ"ל. וזהו, "כי שחה לעפר נפשנו וכו'", הינו בחינת ונפשי כעפר לכל תהיה הנ"ל, ועל-ידי-זה, "קומה עזרתה לנו וכו'". כי בודאי יעזרנו ה' יתברך ויפדנו מהם למען חסדו הנמשך על-ידי ההשתוקקות והרצון האמתי של הכשרים החפצים בהאמת, כי חסד הוא בחינת אהבה והשתוקקות, בחינת אהבת חסד וכנ"ל:
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ומובא בפרוש רש"י איוב כח) על פסוק, "תהום אמר לא בי היא וים וכו'"; שבשעת מתן תורה בא השטן לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לו, היכן תורה? אמר לו, אצל בן עמרם. בא לו אצל משה, אמר לו, היכן תורה? אצל ים. בא לו אצל ים, אמר לו, היכן תורה? לא בי היא לך אצל בן עמרם, בא לו אצל בן עמרם, אמר לו, היכן תורה? אצל תהום. בא לו אצל תהום, אמר לו, היכן תורה? אמר לו, אין עמדי לך אצל בן עמרם. בא לו אצל בן עמרם, אמר לו, היכן תורה? אצל הקדוש ברוך הוא. וזהו שאמר איוב כח, יד), "תהום לא בי היא וים אמר אין עמדי, לא יתן סגור תחתיה וכו', אבדון ומות אמרו", ופרש רש"י, המאבדין וממיתין עצמן עליה אמרו, באזנינו שמענו שמעה, שהיגע בה, מתקימת בו. והנה כל רואה ישתומם על דברי האגדה הזאת, כי היא פליאה מאד מתחלה ועד סוף, כי מתחלתה יקשה, מה לו, לשטן, לשאל את הקדוש ברוך הוא על התורה? וכי אוהב תורה הוא?! הלא שונא את המקימים התורה ומתגרה בהם מאד! וגם למה היה צריך הקדוש ברוך הוא להשיבו למי מסר גנזי אוצרותיו, הליועץ מלך נתנוהו?! וביותר תמוה מאד הפלא ופלא, מה ראה משה להטעותו ולומר שהיא אצל הים ואחר כך שהיא אצל התהום, ואיך הוציא "שקר" מפיו, חלילה, וגם כי לא ידע שאחר כך יחזר אליו?! וגם אחר כך איך אמר שהיא אצל הקדוש ברוך הוא, והלא באמת כבר מסרה ה' יתברך אליו?! אך באמת הכל ניחא, ועקר הכלל היא, שאי אפשר לקבל את התורה בכל אדם ובכל זמן, דהינו שיזכה לקים את התורה ולהבין דרכי התורה על מכונם, שזה עקר בחינת קבלת התורה בכלל ובפרטיות בכל אדם, כל זה אי אפשר כי אם על-ידי יגיעות גדולות, שצריכין לשבר מניעות עצומות קדם שזוכה כל אחד לבחינת קבלת התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, יגעתי ומצאתי תאמין, מצאתי ולא יגעתי אל תאמין וכו'. והנה השטן שנתן לו ה' יתברך כח להתגרות כנגד הרוצה לקבל ולקים את התורה, כי עקר קיום התורה תלוי בזה על-ידי שיש שטן המונע ומסית אותו, שעל-ידי-זה יש לו בחירה, כי בלא הבחירה אין מקום לתורה, כי בשביל זה לא מסר את התורה למלאכים כי אם לבני אדם מחמת שיש להם בחירה. ועקר הבחירה על-ידי השטן המסית והמונע, ועל-כן יש לו כח לקטרג תמיד כידוע בדברי חז"ל, ומחמת זה היה לו כח לבוא לפני ה' יתברך ולשאלו היכן תורה, כי הבין שה' יתברך עוסק לתנה לישראל, ורצה לקטרג על זה, כי עדין אינם כדאי לקבל את התורה, כי באמת נתנה התורה לפני הזמן, כמו שאמרו רבותינו זכרונו לברכה על פסוק, "דבר צוה לאלף דור". ועל-כן, בודאי היה לו כח לשאל את ה' יתברך על זה, כי הוא ממנה על זה לשאל ולקטרג, השיב לו ה' יתברך, כבר הוא אצל בן עמרם, ואם יש לך לטען עמו ולהתגרות בו למה קבל, לך אליו. הלך אצל בן עמרם, ושאל אותו, היכן תורה, כאומר, היכן התורה שקבלת למסרה לישראל? הלא אינו על-פי הדין, כי עדין אינם ראויים למסר להם התורה?! ומשה רבנו הבין תכן דבריו עד היכן מגיעים והבין שקשה לו להשיבו, כי באמת יש לו כמה טענות וקטרוגים, שישראל עדין אינם כדאים לקבלה, השיב לו משה בחכמה, אצל ים, וכונתו; כי עדין לא מסרתיה בשלמות לישראל, רק התורה היא אצל הים, הינו שאין לך עדין לקטרג על ישראל על קבלתה, כי התורה עדין אצל הים, הינו שאין מי שישיג את התורה ויקימה כראוי כי אם כשהוא מרצה לסבל יגיעות עצומות ולמסר נפשו לירד לתוך עמקי ים, רק הוא זוכה לבחינת קבלת התורה בשלמות, כי התורה עמקה מני ים ואין מי שיזכה לקבלה כראוי כי אם אותן שהם בבחינת יורדי הים וכו', כי רק המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו וכו'. ועל-כן אין לך לקטרג על קבלתה, כי עדין לאו כל אחד זוכה אליה, כי אם כשמוסר נפשו לירד לתוך הים בשבילה. ומי שהוא בבחינה הזאת, בודאי מגיע לו לקבלה. ועל-כן רץ השטן תכף אצל הים, ושאל לו היכן תורה, כי טעה וסבר שהדבר כפשוטו, שהתורה בתוך הים וצריכין לירד לתוך הים לקבלה משם. ועל-כן שאל את הים, היכן תורה, כי אם היא באמת בתוך הים, יעמד הוא אצל הים לקטרג ולמנע כל מי שירצה לירד לתוך הים לקבלה משם, כי זה יש לו כח לעמד למסית ולמונע ולמעכב בכל מקום שנמצאת התורה שם כדי שיהיה בחירה כנ"ל. והשיב לו הים, האמת לא בי היא, כי באמת אינה בתוך הים. מיד, חזר השטן למשה ושאל לו עוד הפעם, היכן תורה? מאחר שהים אומר, לא בי היא. אמר לו משה, אצל התהום, הינו שרצה להציל את עצמו מקטרוג של השטן, והשיב לו, מה לך להתגרות בזה, שהים אמר, לא בי היא, האמת היא, כן! שגם מי שמוסר נפשו בבחינת ירידה לתוך הים גם כן אינו זוכה לתבונת התורה בשלמות, כי אם כשיורד לתוך התהום, כי יש דרכי התורה שאי אפשר להשיגם כי אם מי שיכול לירד לתוך התהום ממש. מיד, רץ אצל התהום, ושאל אותו, היכן תורה? כדי לקטרג נגד יורדי תהומות בשביל התורה. השיב לו התהום, לא בי היא! חזר לו אצל משה, אמר לו, אצל הקדוש ברוך הוא, הינו שמשה גלה להשטן פנימיות דעתו מה שאמר תחלה; שהתורה אצל הים והתהום, שאין כונתו כמו שטעה השטן וסבר שכונת משה כפשוטו, שהתורה בתוך הים ובתוך התהום, כי לא זהו כונתו, כי עקר כונתו; שאף-על-פי שקבל את התורה, עדין גם עתה התורה אצל הקדוש ברוך הוא, כי אין מי שידע פנימיות התורה ודרכיה ואיך להכניס קיום התורה בעולם כי אם ה' יתברך לבד, כמו שנאמר, "אלקים הבין דרכה". רק מה שאמר שהתורה אצל הים והתהום, כונתו שאי אפשר לבוא לבחינת קבלת התורה באמת בכל עת, כי אם מי שסובל יגיעות עצומות ומשבר מניעות גדולות כמו יורדי הים ויורד לתוך התהום ממש. ועל-כן אין לך לקטרג על זה, כי מי ששבר מניעות כאלה, בודאי מגיע לו לקבל את התורה. וזהו "לא יתן סגור תחתיה וכו'", כי אין יכולין לקנותה בדמים רבים וכו', "רק אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה", הינו שהמאבדין וממיתין עצמן עליה אמרו, "באזנינו שמענו שמעה", שהיגע בה מתקימת בו, הינו שעקר קבלת התורה וקיומה היא במי שממית ומאבד עצמו עליה לסבל יגיעות עצומות ולשבר כל המניעות על-ידי תקף הרצון והחשק. וזה היה כונתו במה שאמר שהיא אצל הים והתהום, כי אין הכונה שירד האדם לתוך הים והתהום ממש, להוציא אותה משם, רק העקר הוא הרצון והחשק שיהיה מרצה באמת לסבל מסירת נפש, אפלו לירד לתוך הים והתהום ממש בשבילה, אבל תכף כשהוא מרצה לכך ברצון חזק באמת עוזר לו ה' יתברך לקבלה מיד, כי על-ידי הרצון משבר כל המניעות וזוכה לקבלה כראוי כנ"ל: וזהו "לא בשמים היא ולא מעבר לים היא לאמר וכו'". וכמו שפרש רש"י, שאם היתה בשמים, היית צריך לעלות אחריה ואם היתה מעבר לים, היית צריך לעבר אחריה, אך באמת קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, שהעקר תלוי ברצון שבלב ובפיו, כי צריכין לדבר הרצון והכסופין בפיו כדי להוציא מכח אל הפעל, ותכף שהוא מרצה על הכל באמת, אפלו למסר נפשו לעלות לשמים ולירד לתוך הים בשביל התורה, תכף הוא זוכה אליה, כי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ואין הקדוש ברוך הוא שולח להאדם מניעות שלא יוכל לשברם אם ירצה, והעקר הוא על-ידי תקף הרצון כנ"ל. נמצא, שכל דברי משה רבנו להשטן אמת וצדק מה שהשיב לו תחלה שהיא אצל הים והתהום, ומה שאמר לו בסוף שהיא אצל הקדוש ברוך הוא, כי הכל אמת, שעדין עקרה אצל ה' יתברך ואי אפשר להמשיכה כראוי בכל אדם ובכל דור ודור, כי אם על-ידי רצון חזק במסירת נפש עד שיתרצה לירד לתוך הים והתהום כנ"ל. ועל-ידי הרצון יזכה לשבר כל המניעות המשתטחין לפניו כים ותהום ממש, ויזכה לעבר על הכל בשלום וכנ"ל. וגם דחה בזה את השטן שאין לו לקטרג עוד על קבלת התורה, כי עדין היא אצל הקדוש ברוך הוא וצריכין יגיעות גדולות לשבר מניעות עצומות קדם שזוכין אליה כראוי, ועל-כן מה לך לקטרג, כי הלא אתה עושה את שלך בשלמות ואתה מזמין לכל אחד מניעות עצומות מכל הצדדים ובפרט על-ידי בני אדם גדולים שאתה מתלבש בהם להסית ולמנע את כל אחד שאלו המניעות גדולים מהכל. ואם נמצאים איזה אנשים שחסים על נפשם ומסתכלים על האמת ומשברים המניעות על-ידי תקף חשקם ורצונם, בודאי מגיע להם לקבל את התורה כפי המניעות שמשברים על-ידי תקף רצונם וכנ"ל: וזה שסים שם במענה הנ"ל, "אז ראה ויספרה וכו'". ופרש רש"י, ספר אותיותיה כפולות ופשוטות, ראשונה ואמצעית ואחרונית אמת, הוא חותמו של הקדוש ברוך הוא, כי עקר הוא האמת, שמי שמסתכל על האמת לאמתו ואינו חפץ להטעות את עצמו, בודאי יזכה לידע היכן האמת ובודאי יהיה לו רצון חזק באמת עד שישבר כל המניעות כנ"ל:
וזה שנעורין בליל שבועות ואומרים ההתחלה והסוף מכל ספר, כי ההתחלה והסוף של כל ספר, זה בחינת הכח והפעל, כי התחלת הספר הוא בחינת כח, כי עדין כל הדברים הנאמרים בספר הזה הם עדין בכח, ואחר שגומרין הספר זה בחינת שכבר יצא מכח אל הפעל. למשל כשמתחילין התחלת התורה בראשית ברא וכו' זה בחינת כח, כי עדין בתחלת הבריאה ביום ראשון היה הכל בכח, כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה, כמובא בפרוש רש"י, ואחר כך יצא הכל מכח אל הפעל, עד שנגמרה הבריאה כלה. ואחר כך יצאה הבריאה מכח אל הפעל מדור לדור, מאדם לשת וכו', עד שבא נח לעולם, שהוא היה קיום הבריאה, כמו שנאמר, "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו וכו'". נמצא כשמתחילין, "בראשית ברא אלקים וכו'". ומסימין, "ונח מצא חן וכו'", זה בחינת יוצא מכח אל הפעל. וכן בסדר נח שמתחיל מנח ומסים בלדת אברהם אבינו, שהוא הראשון שהודיע אלקותו בעולם, שאז נחשבה כל הבריאה שיצאה מכח אל הפעל בבחינת בהבראם באברהם וכנ"ל. וכן בכל סדר ובכל ספר, שכל המעשיות והדינים והמצוות המבארים בכל ספר ובכל מסכת, כלם הם בתחלת הספר בבחינת כח, ואחר כך כשנגמר הספר זה בחינת שיצא מכח אל הפעל, כגון מסכת ברכות שמתחיל, מאימתי קורין את שמע וכו' ועדין כל דיני הברכות אינם מבארים והם עדין בבחינת כח, ואחר כך כשגומרין מסכת ברכות זה בחינת מוציא מכח אל הפעל, שכבר נתבארו על נכון ויצאו מכח אל הפעל כל דיני הברכות וכן בכל ספר וספר. ועל-כן בשבועות, שאז צריכין לקבל את התורה, שאז עקר בחינת מוציא מכח אל הפעל כל הבריאה מראש ועד סוף, כי הכל היה תלוי עד ששה בסיון וכו' כנ"ל. על-כן עוסקים אז לומר ההתחלה והסוף מכל ספר שהוא בחינת מוציא מכח אל הפעל כנ"ל:
כי זה ידוע וכבר מבאר לעיל מזה שעקר קבלת התורה בשבועות בכל שנה ושנה, אף-על-פי שכבר נתנה בסיני. העקר לקבל התגלות פנימיות התורה, והעקר שנזכה עתה שימשך עלינו הארת פני התורה הקדושה באפן שנזכה לקימה, שיזכה כל אחד להתעורר ולקום משנתו לפקח על עסקיו לחשב על תכליתו באפן שיזכה לצאת מרע לטוב ומדרגא לדרגא וכו'. ולזה צריכין לשבר מניעות רבות, ועקר הוא הרצון כנ"ל, אבל לא היה כח להתגבר ברצון ותוחלת ותקוה אל הטוב האמתי, מאחר שכל אחד רואה עצם רחוקו מהטוב וזה כמה שהוא נכסף אל הטוב ועדין לא עלתה בידו ומחמת זה רבים מתרשלים אפלו מהרצון והחשק הטוב, אבל כשיזכר האדם את עצמו את כל החסד והטוב שכבר זכינו בזה העולם, כי כבר זכינו לקבל את התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל, ואחר כך ששה סדרי משנה הקדושים וכל הספרים הקדושים מהצדיקים שאחריהם, עד שגם בדורותינו זכינו להתגלות חדושי תורה נפלאים כאלה מהצדיקי אמת שהיה לפנינו ובימינו, על-ידי-זה יש לנו כח ליחל ולקוות ולצפות לישועה ברצון חזק, שגם עד זקנה ושיבה אל יטשנו עד שנזכה על-ידי הרצון החזק לשבר כל המניעות ולבוא לתכלית אמתי למה שצריך האיש הישראלי לבוא בזה העולם המעשה. ועל-כן אומרים בליל שבועות ההתחלה והסוף מכל ספר מעקרי התורה שהם תנ"ך וששה סדרי משניות שבהם כלול כל התורה כלה כידוע, כדי להזכיר לפני ה' יתברך את כל החסד והטובה שכבר עשה עמנו, שכבר זכינו שיצא מכח אל הפעל תורה קדושה ומתוקה כזאת, ועל-ידי-זה אנו מקוים ומצפים גם עתה ברצון חזק וכסופים עצומים שנזכה ביום המחרת, ביום השבועות הקדוש זמן מתן תורתנו, לקבל מחדש את כל התורה הקדושה באפן שנזכה לקימה מעתה ולעלות מדרגא לדרגא וכנ"ל:
וזה שבקש דוד, "יקום אלקים יפוצו אויביו וכו'", שמבקש על מפלת האויבים והשונאים שהם המונעים, ומתפלל שם הרבה על זה ובתוך תפלתו מזכיר חסדי המקום ברוך הוא, שזכה אותנו בקבלת התורה, כמו שמדבר שם כל המזמור מזה, "עלית למרום שבית שבי וכו'", וזה שנאמר שם, "עוזה אלקים זו פעלת לנו", פעלת דיקא, שכבר הוצאת מכח אל הפעל כל הבריאה על-ידי קבלת התורה בדורו של משה, כן גם עתה תרחם עלינו ותתן לנו עזות דקדשה, שנזכה להתגבר על כל השונאים בעזות דקדשה וברצון חזק עד שנזכה לשבר ולבטל כל השונאים, שהם המונעים וכנ"ל: וזה שהזכיר תחלה גדל זכות ישראל ועצם מסירת נפשם על הים שהאמינו בה' ובמשה עבדו וקפצו לתוך הים, כמו שנאמר שם; "שם בנימן צעיר רדם שרי יהודה רגמתם", וכמו שפרש רש"י שם; שבנימין ירד תחלה לתוך הים ושרי יהודה התקנאו בהם, ועל-ידי-זה זכו למלוכה. וזהו "צוה אלקיך עזך", הינו שעל-ידי גדל רצונם החזק במסירת נפש כזה, זכו לשבר מניעות כאלה שנבקע הים לפניהם והשיגו מה שהשיגו אז, עד שזכו לקבלת התורה ונתחזקו בעז ותעצומות כזה בחינת ה' עז לעמו יתן, שזהו פרוש צוה אלקיך עזך כמובן בפרוש רש"י שם. על-כן אנו מבקשים, שעתה גם עתה תרחם עלינו ותתן לנו כח להתגבר ברצון חזק, עד שנזכה לשבר כל השונאים שהם המונעים המשתטחים כמו מימי הים ממש. וזהו 'עוזה אלקים זו פעלת לנו' וכנ"ל:
וזהו תהלים מד), "אלקים באזנינו שמענו וכו' פעל פעלת בימיהם וכו' אתה ידך גויים הורשת ותטעם וכו'", הינו גם כן כנ"ל, מאחר שכבר עזרת לנו לשבר מניעות עצומות כאלה, שהם הגויים אשר הורשת מפניהם וכו', עד אשר פעל פעלת בימיהם וכו', שגלית לנו נפלאות התגלות התורה כאלה שהוא בחינת מוציא מכח אל הפעל וכנ"ל, על-כן אנו מבקשים גם עתה, "צוה ישועות יעקב", שגם עתה יצוה ישועתו בזכות יעקב שהוא בחינת אמת, בחינת תתן אמת ליעקב. הינו מאחר שאנו כלנו הם בני יעקב שהוא בחינת אמת שאנו מזרעו שהוא כלו זרע אמת, על-כן תרחם עלינו לשבר כל המניעות ולגלות האמת בעולם, כי עקר התחזקות הרצון דקדשה, שעל-ידי-זה משברים כל המניעות הוא על-ידי אמת כנ"ל. וזהו "בך צרינו ננגח וכו"' וכן הולך שם כל המזמור שמתפלל על מפלת השונאים שהם המונעים, כי גם עתה רצונינו חזק מאד אל האמת לאמתו, כמו שנאמר, "שם לא נסוג אחור לבנו ותט אשרינו מני ארחך, כי דכיתנו במקום תנים וכו'", אם שכחנו שם אלקינו וכו' הלא אלקים יחקר זאת כי הוא ידע תעלמות לב, כי עליך הרגנו כל היום וכו'". זהו בחינת רצון במסירת נפש של בני ישראל הכשרים שסובלים מה שסובלים בשביל האמת. ועל-כן מתפלל, "עורה למה תישן ה', הקיצה וכו' קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך", שגם עתה יעזר לנו למען חסדו שהוא בחינת אהבת חסד, בחינת השתוקקות ורצון דקדשה שנטע בלבנו בחסדו ועל-ידי-זה נזכה שיעזרנו ויפדנו מכל השונאים וכו' וכנ"ל:
וזהו שהתפלל תהלים לא, יט), "תאלמנה שפתי שקר הדברות על צדיק עתק בגאוה ובוז", שהתפלל שיאלם ויסכר ויסתם פיהם של החולקים המדברים שקרים וכזבים על הצדיק האמת בגאוה כזאת בבזיונות כאלה. וכמו שנאמר במדרש, 'תאלמנה', יתפרכון ישתתקון וכו'. וזהו, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת וכו'". הינו, שאנו צועקין לה' יתברך שיאלם ויסתם פיהם של המתנגדים על האמת, שמהם כל המניעות, כדי שנזכה לנק מתורתו של הצדיק האמת שהוא בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ואם ירצה הבעל דבר להחליש דעתנו, חס ושלום, לומר, הלא אין אנו כדאי להשיג רב טוב צפון וגנוז כזה. ובשביל זה הוא מקים עלינו שונאים ומניעות כאלה. על זה אנו פורשין כפינו לפניו כבן לפני אביו, הלא כבר פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, שכבר הוצאת מכח אל הפעל התגלות חדושי תורה נפלאים כאלה להחוסים בך, שהם החוסים בה' יתברך ומקוים לישועתו תמיד ברצון חזק. וזהו "נגד בני אדם". כי הלא התגלות נפלאות התורה הוא נגד בני אדם והכל יכולין לטעם ולראות נפלאות עמקותיה ואמתתה אם יחפץ באמת. ומאחר שכבר פעלת לנו כל כך, על-כן גם עתה אנו מבקשים, "תסתירם בסתר פניך מרכסי איש וכו'", כדי שנוכל לזכות לרב טוב הצפון בהתורה שהוא בחינת מה רב טובך וכו' וכנ"ל. וזהו שסים שם, "חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'", 'המיחלים' דיקא שהוא בחינת רצון, שאף-על-פי שזה ימים רבים שאינו זוכה אל הטוב, אף-על-פי-כן הוא מיחל ומקוה ומצפה לה' יתברך ברצון חזק עד ישקיף וירא ה' משמים, וזהו "כל המיחלים", 'כל' דיקא יהיה מי שיהיה אפלו הגרוע שבגרועים, צריך להתחזק ולהתאמץ ליחל ולקוות לה' יתברך בלי לרפות ולרשל את הרצון הטוב לעולם ובודאי נפעל על-ידי-זה הרבה טובות אמתיות ונצחיות כאשר כבר פעלנו הרבה בחסדו, שכל בני אדם יכולים לראותם בחינת פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, וכנזכר לעיל:
ועל-כן נעורין בליל שבועות, כי חשך קודם לאור בסדר הבריאה בכל יום ויום, כמו שנאמר, "ויהי ערב ויהי בקר וכו'", כי כל יום ויום הוא בחינת בריאה, בחינת מוציא מכח אל הפעל כפי הבריאה שבאותו היום וכנ"ל, אבל קדם שמוציאין מכח אל הפעל, בהכרח שיהיה מניעות, שזהו בחינת החשך שקודם לאור בכל יום. כי חשך הוא בחינת מניעות, בחינת ולא חשכת כמו שאמר אדוננו, מורנו ורבנו, זכרונו לברכה, במקום אחר. נמצא, שלילה וחשך הוא בחינת מניעות. ואז צריכין להתגבר בחשק ורצון חזק דקדשה, לשבר המניעות וכנ"ל. ועל-כן באמת עקר ההשתוקקות והרצון לה' יתברך הוא בלילה, בבחינת אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי. וזה בחינת זכרתי בלילה שמך ה', וזה בחינת על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי וכו'. ועל-ידי עצם הרצון שיש להאדם בחשכת לילה זוכה לאור יום, שהוא בחינת מוציא מכח אל הפעל כנ"ל. וזה בחינת השנה של לילה, כי המניעות מתגברין בכל פעם יותר, וכשרואה הבעל דבר שהאדם שבר כבר כמה מניעות והוא סמוך מאד אל הקדשה, הוא מתפשט ומשתטח כנגדו במניעות עצומות וקשות כאלה, עד שנדמה לו שאין בכחו לשברם. ועקר העצה לזה הוא הרצון החזק ביותר, שאף-על-פי-כן יתחזק ברצון חזק לעולם וכנ"ל, אבל על-פי רב הבעל דבר מתגבר ומשתטח כנגדו כל כך עד שצריכין לבחינת שנה שהוא בחינת בטול גמור בעת חשכת לילה שהוא בחינת השתטחות המניעות מאד, אבל חלילה, שישתקע בשנה וצריכין להתעורר משנתו, שיתגבר ברצון והשתוקקות חזק כל כך בבחינת בטול לגמרי עד שיזכה בתוך כך להתעורר משנתו ולחזק ידו בה' לבלי ליאש עצמו מהתקוה הטובה. וזהו ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי, שהם המונעים והשונאים עד אשר; רבים אמרים לנפשי אין ישועתה לו וכו', שאומרים, שחס ושלום, אין לקוות לישועה עוד, אבל אני יודע ומאמין כי אתה ה' מגן בעדי וכו'. ועל-כן עדין קולי אל ה' אקרא ויענני וכו', ועל-ידי-זה אני שכבתי ואישנה הקיצותי וכו', כי המניעות והשונאים השתטחו כנגדי כל כך עד אשר אני שכבתי ואישנה, שהכרחתי לבחינת שנה, שהוא בחינת בטול, ועל-ידי התקוה עדין כי אתה ה' מגן בעדי, על-ידי-זה הקיצותי כי ה' יסמכני לא אירא מרבבות עם וכו', כי ה' יושיעני בודאי כאשר עזרוני רחמיו עד הנה וכנ"ל. ועל-כן אחר שספרנו ימי הספירה לעמר, שעל-ידי-זה המתקנו בחינת עמר שעורים שהוא בחינת העדר הדעת, שמשם כל המניעות כנ"ל, וזכינו להגביר הרצון דקדשה וזהו בחינת גדל הרצון דקדשה של כל ישראל הכשרים בשעת הספירה, כנראה בחוש גדל ההתעוררות בתשוקה נפלאה בעת שישראל מקימין מצות ספירת העמר, כי העקר מצות ספירת העמר הוא להגביר הרצון דקדשה, להמתיק הדינים על-ידי-זה ולבטל ולשבר כל המניעות וכנ"ל. ועל-כן נעורין בליל שבועות כל הלילה ומנדדין שנה מעיניהם ועוסקים בתורה, כי כבר בטלנו בחינת חשכת לילה, שמשם השנה שבאה על-ידי התגברות המניעות ביותר, כי כבר זכינו לבטל המניעות על-ידי תקף הרצון שזכינו להגביר הרצון על המניעות, על-ידי מצות ספירה כנ"ל. ועל-כן אין צריכין עתה לשנה, רק לעסק בתורה, להתחיל כל ספר ולסימו, כדי להוציא מכח אל הפעל וכנ"ל:
וזהו בחינת ברית מילה, ובכל ברית נמצא אליהו, כי 'אליהו מלאך הברית', בנוסח ברכת ברית המילה) כי אליהו ממשיך דרך הקדש המבאר לעיל, שהוא בחינת ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, שזה המקרא נאמר בענין אליהו ואלישע קדם שעלה אליהו ונסתלק לשמים, כי אליהו הוא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שכל עבודת הכהן להמתיק החרון אף, ולהמשיך בחינת רוחו של משיח מכח אל הפעל, שזה עקר בחינת פי שנים וכנ"ל. ועל-כן עקר הגאלה שתהיה על-ידי משיח צדקנו היא תלויה באליהו שיבוא ויבשר הגאלה. ובכל פעם שאנו מבקשים על ביאת משיחנו, אנו מבקשים על ביאת אליהו תחלה. כי עקר ביאת משיח תהיה על-ידי בחינת התגלות אליהו שהוא ממשיך בחינת פי שנים הנ"ל, שהוא בחינת התגלות משיח, כי כשיגמר להוציא מכח אל הפעל בחינת פי שנים הנ"ל בשלמות, אז יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, כי עקר בחינת פי שנים הנ"ל נמשך מרוחו של משיח כנ"ל. ועל-כן אליהו ממנה על מצות מילה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי מצות מילה ופריעה לחתך ולבטל קלפת הערלה והפריעה מהברית קדש, זה בחינת שבירת ובטול כל המניעות וההסתרות החופין על האמת, שהם בחינת ערלה דחפיא על ברית, וצריכין לחתך ולשבר ולבטל כל המניעות ביגיעות גדולות ובמסירות נפש ובשפיכות דמים ולסבל צער וכאב גדול כמו התינוק ממש בשעה שמלין אותו וחותכין הערלה וקורעין עור הפריעה, שהם בחינת כלל כל המניעות שבעולם שנמשכין מקלפת ערלה ופריעה, כי עקר המניעות הוא שמונעים מלהתקרב לצדיק האמת, שעל ידו עקר תקון הברית, שזה עקר כל התורה כלה, שזה אי אפשר לתקן כי אם על-ידי הצדיק האמת דנטיר ברית בתכלית השלמות שאין שלמות אחריו. ומי שמתגבר לשבר המניעות במסירת נפש בבחינה זאת, הוא זוכה להתקרב אליו ולראות האמת שהוא בחינת תקון הברית, בחינת כלה זרע אמת. ואז זוכה לבחינת פי שנים, שעל-ידי-זה עקר התקון, שכל זה נמשך על-ידי אליהו כנ"ל. ועל-כן אליהו הוא מלאך הברית וכנ"ל: ועל-כן אי אפשר לקבל את התורה כי אם על-ידי מילה וטבילה, וכן אין מקבלין את הגר שיכנס בקדשת ישראל כי אם על-ידי מילה וטבילה, כי עקר קבלת התורה, שהוא בחינת פי שנים הנ"ל, אי אפשר כי אם על-ידי שבירת מניעות במסירת נפש, שעל-ידי-זה זוכין להוציא מכח אל הפעל, בחינת פי שנים הנ"ל, שהוא בחינת קבלת התורה, שכל זה הוא בחינת מילה וטבילה:
כי כבר מבאר למעלה, שבחינת תקון הברית הוא בחינת יוסף, שהוא בכור, שהוא בחינת פי שנים כנ"ל, כי עקר תקון העולם על-ידי הולדות הדורות, שעל-ידי-זה ממשיכין התגלות אלקותו מדור לדור, בחינת דור לדור ישבח מעשיך וכו' בחינת חי חי הוא יודך וכו' אב לבנים יודיע אל אמתך, שכל זה הוא בחינת פי שנים, שממשיכין חיות אלקות שהוא ידיעת אמתתו, שזה עקר החיות מרוח דלעלא לרוח דלתתא, מרב לתלמיד ומאב לבן. ועל-כן קרא אלישע לאליהו; "אבי", כמו שנאמר, "אבי אבי, רכב ישראל וכו'" כי הכל אחד וכנ"ל. וכל זה זוכין על-ידי תקון הברית שמשם ההולדה דקדשה, שעל-ידי-זה עקר המשכת בחינת פי שנים הנ"ל, שהוא בחינת נח נח, בחינת נח לעלא, נח לתתא וכו' כנ"ל. כי נח איש צדיק שהוא מאן דנטיר ברית, כי נח נולד מהול. ועל-כן תכף שנולד התינוק צריכין ביום השמיני לחתך הערלה ולקרע עור הפריעה, לגלות העטרה, כדי לבטל ולשבר הקלפות שמהם כל המניעות החופין על הברית קדש, שמשם עקר המשכת בחינת פי שנים כנ"ל, עקר בחינת מוציא מכח אל הפעל, כי על-ידי-זה יוצאין כל הדורות מכח אל הפעל, שעל-ידי-זה עקר התגלות אלקותו יתברך. ועל-כן חופין על הברית שני מיני קלפות, שהם; קלפת הערלה והפריעה כנגד בחינת פי שנים הנ"ל, כי את זה לעמת זה. וזהו בחינת חתוך, בחינת חת"ך הנ"ל בתורה הנ"ל, שהוא סופי תבות פותח את ידיך יודיך וכו', עין שם, שהוא בגימטריא שתי פעמים רוח כמו שמבאר שם, עין שם). כי על-ידי שמבטלין הערלה, זוכין לתקון הברית, שעל-ידי-זה זוכין לבחינת פי שנים, שהוא בחינת שתי פעמים רוח, בחינת רוח דלעלא ורוח דלתתא וכנזכר לעיל: וזה ישעיה נט), "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב וכו'". ואיתא בכונות, שמרמז בפסוק זה, שעקר גאלת משיח הוא על-ידי תקון הברית וכו' כמו שמבאר שם, עין שם). וזהו "ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם". שה' יתברך הבטיח להנביא שהתורה לא תשתכח מישראל, כי הרוח אשר עליו, הינו בחינת הרוח חיים הנ"ל יהיה נמשך מדור לדור עד עולם. שזהו בחינת המשכת פי שנים הנ"ל, שבזה תלויה הגאלה כנ"ל:
וזהו בחינת מה שקורין ביום הכפורים "אחרי מות שני בני אהרן וכו'", ששם מפרש כל עבודת יום הכפורים שאז נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים לכפר עוונות בני ישראל, כי עקר התשובה וסליחת עוונות של יום הכפורים הוא על-ידי זכות שני בני אהרן שמתו, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; שכל הבוכה על מיתת בני אהרן מוחלין לו עוונותיו. כי איתא בכתבי האר"י ז"ל בכמה דרושים, שפי שנים שהמשיך אליהו לאלישע כשבקשו, "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", הם סוד נפשות שני בני אהרן נדב ואביהוא שנתעברו בפינחס, שהוא אליהו, שקנא על מעשה זמרי וכו' וכמבאר כל זה שם, עין שם, ובפרט בספר צמח צדיק בדרוש הגדול על אליהו ואלישע, עין שם). ועל-כן ביום הכפורים, שאז צריכין לעשות תשובה ולכפר עוונות, שכל זה על-ידי בחינת פי שנים הנ"ל כנ"ל, על-כן מזכירין אז מיתת שני בני אהרן, כי על ידם עקר המשכת בחינת פי שנים הנ"ל, בחינת ויהי נא פי שנים ברוחך אלי כנ"ל, כי עקר תקון העוונות הוא על-ידי שחוזרין ומוציאין כל תקוני הבריאה מכח אל הפעל מחדש. על-ידי גדל כח הצדיקים השלמים שחוזרים וממשיכים חיות חדש דקדשה לכלל הבריאה מרוח דלעלא לרוח דלתתא, שמשם המשכת בחינת פי שנים הנ"ל. וכל זה נעשה בעשרת ימי תשובה וההתחלה מראש השנה והגמר ביום הכפורים. ועל-כן צריכין לנסע לצדיקי אמת על ראש השנה, כי בראש השנה נברא העולם, דהינו אדם הראשון שנברא אז, שהוא עקר העולם, כי הכל נברא בשבילו. ואז נגמרה הבריאה ויצאה מכח אל הפעל על-ידי ה' יתברך בעצמו, אבל עדין היו צריכים שאדם הראשון יחזר ויתקן כל הבריאה על-ידי עבודתו השלמה, שבשביל זה נברא הכל, שעל-ידי-זה יחזר ויוציא כל תקון הבריאה מכח אל הפעל מחדש וכמבאר לעיל, אבל אדם הראשון קלקל מיד וה' יתברך חמל על עולמו וחתר לו פתח לתשובה ומחל לו עוונו וקבע יום זה לדורות שיהיה בו ראש השנה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש. ועל-כן בראש השנה צריך כל אחד מישראל לחזר בתשובה ולתקן מעשיו כדי שעל-ידי-זה יחזר ויוציא כל תקון הבריאה מכח אל הפעל וכנ"ל. וזה אי אפשר כי אם על-ידי כח הצדיקים, על-כן נוסעים לצדיקים על ראש השנה. וזה שהולכין על קברי הצדיקים בערב ראש השנה, כי עקר התקון הוא על-ידי צדיקים שוכני עפר שהם גדולים במיתתן יותר מבחייהן, שעל ידם עקר המשכת בחינת פי שנים כנ"ל. וזה התקון בחינת מוציא מכח אל הפעל. כל הבריאה עקרה ביום ראש השנה, כי בו ביום נברא האדם, שהוא כלל העולם. וכמו שאנו אומרים, "זה היום תחלת מעשיך" וכנ"ל, אבל גמר התקון הוא ביום הכפורים, ועל-כן הם עשרת ימי תשובה כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שהם כנגד עשרת הדברות שהם כלל התורה, שבשבילה נברא הכל. וכל זה הוא כנגד בחינת יו"ד הנ"ל, בחינת פותח את ידך, יודי"ך, שמשם מוציאין מכח אל הפעל מיו"ד דלעלא ליו"ד דלתתא. ועל-כן הם עשרת ימי תשובה כנ"ל. והגמר ביום הכפורים, שאז גמר עשרת ימי תשובה, ואז גומרין להוציא מכח אל הפעל תקון הבריאה על-ידי התשובה וסליחת עוונות שזוכין על-ידי הכהן גדול וכנ"ל. ועל-כן עוסקין אז להתיר נדרים ופותחין "כל נדרי" בתחלת יום הכפורים, כי עקר תקון התשובה הוא בבחינת התרת נדרים, שהוא על-ידי פתח חרטה, שעל-ידי-זה ממשיכין בחינת פתח הנזכר בתורה הנ"ל שהוא בחינת פותח את ידיך כמו שמבאר שם), כי העקר לעשות פתח באור העליון הסתום ונעלם מאתנו מאד לרב גבהו. והצדיקים בעצם כחם פותחים שם פתח, שעל-ידי-זה הם ממשיכים לנו חיות דקדשה משם מבחינת יו"ד דלעלא ליו"ד דלתתא כנ"ל. שעל זה אנו מתפללים בתחלת ראש השנה, "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם", שיפתח לנו ברחמים פתחים ושערים. ועל-ידי-זה, "ויבא מלך הכבוד", שיתגלה אלקותו לעין כל. וזה בחינת יום הכפורים שאז נפתחין כל הפתחים העליונים מאד לצדיקי אמת, עד שיש רשות לכהן גדול, שהוא בחינת הצדיק האמת לכנס לפני ולפנים, להמשיך רוח חדשה משם, שעל-ידי-זה עקר סליחת עוונות כנ"ל. וזה בחינת תפלת נעילה, שאז צועקין ומתפללין על פתיחת השער, כמו שאומרים, "פתח לנו שער וכו'", כי עקר התקון על-ידי בחינת פתח הנ"ל, שזוכין על-ידי פתח חרטה, שהוא עקר התשובה, שהוא בחינת התרת נדרים וכנ"ל: וזה בחינת הטבילות הקדושות של הכהן הגדול ביום הכפורים, שהיה צריך טבילה בכל פעם שנכנס מחוץ לפנים ומפנים לחוץ. כי על-ידי כל זה היה עוסק להוציא מכח אל הפעל, על-ידי שעסק תחלה בעבודת הקרבנות בחוץ כמו בשאר ימות השנה, שכל עבודתו היה לכפר על בני ישראל, שעל-ידי-זה היה מתקן כל הבריאה, שזהו בחינת מוציא מכח אל הפעל כנ"ל. ואחר כך נכנס למקום שנכנס לפני ולפנים, שמשם היה עקר הכפרה של יום כפור, כי עקר התקון הוא על-ידי שעולה הצדיק בחינת הכהן הגדול למקום גבה ועליון ונשגב מאד מאד, שהוא בחינת לפני ולפנים. ומשם המשיך חיות עליון קדוש מאד מרוח דלעלא לרוח דלתתא, שזה עקר בחינת המשכת פי שנים, שעל-ידי-זה עקר התקון כנ"ל. ועל-כן היה צריך טבילה בכל פעם, כי כל זה הוא בחינת טבילה במימי המקוה ששם רוח אלקים בחינת רוחו של משיח מרחפת וכו' וכנ"ל:
וזה שהתפלל הכהן הגדול בבית קדש הקדשים; שלא תפיל אשה פרי בטנה ולא יצטרכו עמך ישראל זה לזה ולא יעדי שולטן מדבית יהודה. ולכאורה תמוה, מדוע התפלל דיקא על דברים אלו?! ומה חבור ושיכות יש להם? אך על-פי הנ"ל הכל ניחא, כי עקר תפלתו שנזכה לגמר התקון להוציא מכח אל הפעל, וזה שלא תפיל אשה וכו', כי עקר כלל הבריאה הוא האדם שבשבילו נברא הכל, ועל-כן כל מה שנתרבין בני ישראל מדור לדור, על-ידי-זה הוא בחינת תקון הבריאה, בחינת מוציא מכח אל הפעל, ועל-כן העקר הוא תקון הברית, שמשם ההולדה, שעל-ידי-זה נקרא צדיק כנ"ל. ועל-כן התפלל שלא תפיל אשה וכו', רק יהיו נולדין בני ישראל בני קימא שיעסקו בתורה ויעבדו את ה' יתברך שעל-ידי-זה עקר בחינת מוציא מכח אל הפעל כנ"ל. וזהו שלא יצטרכו עמך ישראל זה לזה וכו', הינו שלא יהיה בכלל נצרך לבריות, שעל-ידי-זה נפגם האמת בבחינת כיון שנצרך האדם לבריות נשתנה פניו, שהוא האמת, לכמה גונין. וכמבאר שם היטב בהתורה הנ"ל), שעל-ידי-זה אין יכולין להוציא מכח אל הפעל כמו שמבאר שם שם, עין שם).וזה לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה, הינו בחינת מלכות משיח שיוצא מיהודה, כי עקר כל התקון הזה, הוא על-ידי בחינת רוחו של משיח כנ"ל:
ועל-כן נדב ואביהוא פגמו בגין דלא אינסיבו כמו שנאמר בזהר הקדוש, שעל-ידי-זה פגמו בבחינת מוציא מכח אל הפעל, על-ידי שלא הולידו בנים וכנ"ל. והתקון היה על-ידי מיתתם בקדשה על-ידי שנתעברו בפינחס שהוא אליהו, בעת שקנא על פגם הברית, שעל-ידי-זה עקר המשכת בחינת פי שנים כנ"ל, בחינת מוציא מכח אל הפעל. נמצא במה שפגמו נתתקנו וכנ"ל, ועל-כן תלתה התורה כל עבודת יום הכפורים במיתתם, כי עקר עבודת יום הכפורים שהוא לכפר על בני ישראל על-ידי בחינת המשכת פי שנים ממקום גבה מאד, הוא על-ידי מיתת שני בני אהרן וכנ"ל:
ועין בהתורה הנ"ל מבאר, שעל-ידי מניעת הפרנסה אין יכולין להוציא מכח אל הפעל. וזהו "כל עמל האדם לפיהו", שעקר עמל האדם שהם המניעות שמונעין אותו מעבודתו מלהתקרב לאנשי האמת, שזהו העקר, הכל הוא בשביל פיהו, דהינו הפרנסה וכנ"ל. כי אדם לעמל יולד, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, עמל זהו איני יודע מה הוא, אם עמל הפרנסה, אם עמל תורה וכו', הוי אומר, זה עמל תורה, כי כפי מה שמשבר ומבטל מעצמו עמל הפרנסה, שהם המניעות הבאים על-ידי הפרנסה, ומחזק לבו בבטחון חזק בה' יתברך, שה' יתברך לא יעזבנו ולא יוכלו המונעים לקפח פרנסתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו בשמך יקראוך וכו'. כמו כן הוא זוכה לעמל תורה, כי אי אפשר לזכות לתורה כי אם על-ידי שבירת מניעת המונעים, שעקרם בענין הפרנסה כנ"ל: שיך לעיל:
וזהו פינחס בן אלעזר וכו' השיב את חמתי וכו'. כי פינחס זה אליהו, זכה לבטל ולהמתיק החרון אף, שעל-ידי-זה ממשיכין רוחו של משיח, שמשם מוציאין מכח אל הפעל, שזהו בחינת פי שנים וכנזכר לעיל:
אות לח)
וזהו בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. זה בחינת בריאה בכח נגד גמר הבריאה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ומובא בפרוש רש"י, שביום ראשון נברא הכל, אך כל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו וכו'. נמצא, שגמר יציאת מכח אל הפעל של כל תולדות שמים וארץ היה לכל דבר ביומו. וביום הראשון שנברא הכל הוא בבחינת כח נגדו וכנ"ל. וקדם שיוצא מכח אל הפעל יש מניעות רבות וכנ"ל. וזה בחינת והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום, שהם בחינת כלל כל המניעות שבעולם שאינם מניחים להוציא האמת מכח אל הפעל שהם בבחינת תהו ובהו וחשך וכו'. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; שתהו ובהו וכו' מרמזין על הארבע מלכיות שהם כנגד ישראל ותופסין את ישראל בגלות שמהם כל המניעות ועקר הוא הגלות האחרון הזה שהוא בחינת תהום, שמתפשטין המניעות מן האמת עד התהום, בבחינת תהום אל תהום קורא. ופרש רש"י, צרה קוראת אל חברתה. ועקר הצרות הם המניעות מלהתקרב אל ה' יתברך ולתורתו. "ורוח אלקים", דא רוחו של משיח, "מרחפת על פני המים", זה עקר התקון והתקוה, כי משם מוציאין מכח אל הפעל על-ידי גדל החשק והרצון וכנ"ל, שזהו בחינת טבילה במקוה וכנ"ל. וזהו "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור", דא ימינא ושמאלא, כמו שנאמר בזהר הקדוש. הינו שנכר בין ימין לשמאל, שזהו עקר בחינת מוציא מכח אל הפעל, כמו שמבאר שם, עין שם. וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך, ופרש רש"י, ראה שאין העולם כדאי להשתמש באור של שבעת ימי בראשית וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. וזהו ויבדל אלקים בין האור ובין החשך חשך הם בחינת מניעות כנ"ל, שהבדיל האור מן החשך וגנזו, שאין מי שיזכה אליו כי אם כל אחד כפי מה שמשבר המניעות שהם בחינת החשך, כמו כן זוכה לנק ממנו עד שיזכה אליו כראוי לעתיד לבוא, כי הצדיקים והכשרים הנלוים אליהם זוכים גם עתה לנק מהאור הזה כל אחד כפי מדרגתו. וכמובן בזהר הקדוש ומובא במקום אחר, כי כל אחד כפי שמשבר המניעות, כן זוכה לנק מהאור הזה ועל-ידי-זה יזכה אליו לעתיד לבוא וכנ"ל:
וזהו שספר את הימים, כמו שנאמר "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". וכן יום שני ושלישי וכו', כי העקר לעשות פתח וצנור להמשיך האור והחיות מיו"ד דלעלא ליו"ד דלתתא וכו', שזהו בחינת טובים השנים מהאחד, כי כשהאור אחד כמו שהיה קדם הבריאה אין זה שלמות, כי עקר כונתו הוא שיצא האור מלמעלה למטה ויתרבה ויחיה ויקים את כל הברואים והעקר את האדם הישראלי, שהוא תכלית הכל, כי עקר השלמות שתצא הבריאה מכח אל הפעל, שאז שיך מספר, כי כל זמן שהיה הכל בכח אין שיך מספר, רק עקר התקון, שאחר שיצא מכח אל הפעל ונעשה בחינת מספר, שגם אחר כך לא יהיה המספר נפרד, חס ושלום, מהאחד, רק שיחזרו הפעל אל הכח, ואף-על-פי-כן לא יתבטל שם לגמרי, שלא יחזר העולם לתהו ובהו, חס ושלום, רק יחזר ויעלה למעלה בכל פעם וימשיך החיות למטה בבחינת והחיות רצוא ושוב, שהעקר על-ידי האמונה שיודע אחר הבריאה שכל הבריאה מאתו יתברך בבחינת וידע כל פעול וכו' כנ"ל. ועל-כן ספר כל הימים, כי זה עקר בחינת מוציא מכח אל הפעל שהוא בחינת מספר כנ"ל ועל-כן כתיב, "ויהי ערב ויהי וכו' יום אחד", ולא כתיב יום ראשון, שהקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו וכו', וכמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה, הינו כנ"ל, שעקר התקון לחזר כל המספר לאחד לידע שאחר המספר שהוא אחר הבריאה, אחר שיצא מכח אל הפעל, עדין הכל אחד, כי ה' אחד ברא הכל ומחיה הכל וכנ"ל. וזהו בחינת כונת הספירה קדם השבועות, שעקר התקון על-ידי שסופרין הימים לעמר. שהיו מניפין אותו לה' יתברך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהיה מניפו למעלה ולמטה ולארבע רוחות למי שהכל שלו, כי העמר ממתיק הדינים ומבטל המניעות עד שחוזרין לתחלת השרש שהוא בחינת רוחו של משיח ומוציאין משם מכח אל הפעל, ועל-כן אחר כך סופרין כל הימים לעמר שהם שבעה שבועות כנגד שבעת ימי בראשית לחזר ולקשר כל המספר שהם שבעת ימי בראשית, שזה עקר בחינת מוציא מכח אל הפעל לקשר הכל לשרשו, כי עתה צריכין להכין עצמנו לקבלת התורה, שעל-ידי-זה חוזר ויוצא תקון כל הבריאה מכח אל הפעל בשלמות התקון, בבחינת והחיות רצוא ושוב שיהיה אחר הבריאה כמו קדם הבריאה. ואף-על-פי-כן יתקים הבריאה, שכל זה נעשה בכח הצדיקי אמת שממשיכין לנו הארת התורה בכל דור בדרכים נפלאים וכנ"ל:
וזהו בחינת מספר בני ישראל שעוסקין בפרשה זאת קדם שבועות, כי קורין מקדם פרשת במדבר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "מנו ועצרו", כי הרוח דלעלא גבה מאד. ועל-כן צריכין הרבה תלמידים שיוכלו להמשיך הרוח חיים הנ"ל, בחינת פי שנים מרבם, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, והעמידו תלמידים הרבה. וזהו בחינת מעלת רבוי בני ישראל שה' יתברך והצדיקים מברכים בזה כמה פעמים, כמו שנאמר, "ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם, יברך יראי ה' וכו'", וכתיב, "יוסף ה' עליכם ועל בניכם, כי כל מה שמתרבין בני ישראל הכשרים הנלוים אל הצדיק האמת, מקבלין יותר הרוח חיים הנ"ל בחינת פי שנים הנ"ל, כי יש להם כח יותר לקבלו על-ידי רבוי הכלים הקדושים של כל אחד, אבל צריכין שיהיה ביניהם אהבה גדולה בחינת אהבת חברים, שלא תתגבר הסטרא אחרא הנאחזת בהרבוי והמספר, וכמו שנאמר, "כי תשא את ראש בני ישראל וכו' ולא יהיה בהם נגף", כמו שפרש רש"י שם. ועל-כן כשמונין ישראל צריכין לתן שקלים מחצית השקל עשרים גרה השקל, עשרים גרה בחינת שני היודי"ן הנ"ל, בחינת עשרה עשרה הכף כמובא. כי צדקה נדבת לב, הוא בחינת המשכת הרוח חיים מעלא לתתא, כי צדיק על שם צדקה, שעל-ידי-זה ממשיך הפתח הנ"ל מעלא לתתא, בבחינת פתחו לי שערי צדק, צדק דיקא, וכתיב, "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק", 'צדיק' דיקא וכנ"ל: ועל-כן לפעמים נעשה מחלקת בין ישראל בעצמן, שאחד מונע לחברו. ואלו המניעות גדולים מהכל, כידוע, כי בהרבה בני ישראל יש שנוי דעות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שאין דעתם שוה זה לזה, אבל צריכים שבכל שנוי דעותיהם יכללו יחד ברבם האמתי. ואז נעשה תקון גדול על-ידי הרבוי בבחינת ברב עם הדרת מלך וכו' וכתיב, "ברבות צדיקים ישמח העם", כי דיקא על-ידי שדעתם משנה זה מזה וכלם נכללים בדעה אחד להכלל בהצדיק האמת רבם, על-ידי-זה יש להם כלים נפלאים הרבה לקבל האור הגדול בחינת פי שנים, אבל כשעומדים אנשים מישראל וחולקים על הצדיק האמת, שבאמת גם הם מקבלים חיותם בהעלם גדול ממנו בבחינת מלכות באתכסיא והם חולקים על מקום חיותם. ולא די שהם חולקים על עצמם ועוקרים עצמם משרש חיותם, אף גם הם עומדים למונעים ומשטינים על המתקרבים אליו באמת. וזאת המחלקת והמניעות מונע יותר מהמניעות של אשר לא מבני ישראל הנה, וזה בחינת וחסרון לא יוכל להמנות זה שנמנו חבריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם, הינו כנ"ל. והתקון על-ידי אליהו שיבוא לעשות שלום בעולם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי על-ידי אליהו עקר המשכת פי שנים כנ"ל, שעקרו תלוי בשלום כנ"ל. וזה והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. אב ובן זה בחינת רב ותלמיד, בחינת רוח דלעלא ורוח דלתתא, שישיב ויכלל אב על בנים ובנים על אבותם, שיהיה נכלל יחד הרוח דלעלא והרוח דלתתא, בבחינת רצוא ושוב, שזה עקר התקון של בחינת פי שנים שממשיך אליהו מרוחו של משיח וכנ"ל: ועל-כן אכל בי עשרה שכינתא שריא ונקראים "מנין", כי זה עקר שלמות המנין דקדשה כשיש עשרה שמתקבצים לדבר שבקדשה, עשרה דיקא כנגד בחינת היו"ד הנ"ל שאז יכולין להמשיך מיו"ד דלעלא ליו"ד דלתתא כנ"ל. שזהו עקר תקון המספר והמנין ועל-כן נקראים מנין, כי הם תקון המנין והמספר, כי על ידם נכלל המנין באחד בבחינת רצוא ושוב כנ"ל, שזה עקר התקון וכנ"ל:
וזה בחינת נטילת ידים לאכילה, כי תקונו לטהר הידים דיקא על-ידי מימי הנטילה, כי המים נמשכים מבחינת מימי המקוה הנ"ל, ששם רוח אלקים שהוא רוחו של משיח מרחפת, שמשם מוציאין מכח אל הפעל כנ"ל, שמשם עקר הטהרה מכל הטמאות שנמשכין מהעברות, רחמנא לצלן, כנ"ל. ועל-כן עקר הטהרה בידים דיקא, כי הידים הם בבחינת כח ופעל שהם בבחינת ימין ושמאל, בחינת אף ידי יסדה ארץ וכו'. ועל-כן עקר הטמאה והטהרה תלויים בידים יותר, כמו שאמרו רבותינו זכרונו לברכה, ידים עסקניות הן וכו', כי עקר העסק שהם כלל כל העסקים והמלאכות והעשיות של זה העולם, הכל נעשה על-ידי הידים שהם כלי המעשה שעל ידם גומרין כל דבר ומוציאין אותו מכח אל הפעל. ועל-כן בהם תלויים כל המצוות והעברות שהם בחינת כל הטמאות והטהרות וכנ"ל. ועל-כן קדם האכילה שהוא להחיות את האדם, להמשיך הרוח חיים מהרוח דלעלא להרוח דלתתא כנ"ל צריכין לטל במים הנ"ל את הידים דיקא, כי עקר כל תקון הנ"ל שהוא בחינת מוציא מכח אל הפעל תלוי בידים וכנ"ל:
ועל-כן גם קדם התפלה צריכין לטל ידיו במים. והעקר בבקר כשקמים מהשנה, כי השנה של לילה וחשך שהוא בחינת מניעות, שצריכין לשברם על-ידי גדל החשק וכו' כנ"ל ואחר כך כשקמים מהשנה צריכין לטהר עצמן מהזהמא של הרוח רעה, שמשם כל המניעות ששורה על הידים ביותר מחמת שעל ידם עקר תקון בחינת מוציא מכח אל הפעל. על-כן צריכין לטהר הידים דיקא במים וכנ"ל, ועל-ידי-זה יכולין להתפלל, שעל-ידי-זה עקר בחינת מוציא מכח אל הפעל שהוא על-ידי הדבור של התפלה כמבאר בהתורה הנ"ל, ובהתורה אית לן בירא וכו'. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל הנפנה ונוטל ידיו וקורא קריאת שמע ומתפלל וכו' ומסיק, כאלו טבל, כי נטילת ידים הוא בחינת טבילה במקוה וכנ"ל. ועין בהתורה הנ"ל, מה שמבאר שם על מאמר רבותינו, זכרונם לברכה, ואין אתה בא לידי עברה, 'לידי' דיקא וכו', כי עקר בחינת מוציא מכח אל הפעל לטוב או להפך, חס ושלום, תלוי בידים, שעל ידם יצאה כל הבריאה מכח אל הפעל בבחינת אף ידי יסדה ארץ וכו'. ועל-כן עקר הטהרה בידים כנ"ל:
וזה בחינת הכשר כלי עכו"ם מבליעת האסור שצריך להיות על-ידי אש, כמו שנאמר שם, "אך את הזהב ואת הכסף וכו' כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וכו'", כי מבאר בהתורה ויהי נא פי שנים הנ"ל, שלהוציא מכח אל הפעל הוא על-ידי הדבור וכו' ושלמות הדבור נמשך על-ידי מפלת הרשעים בעולם הזה, כמו שיהיה לעתיד וכו'. וזה נעשה על-ידי אמת, על-ידי שמתפללין ועובדין את ה' יתברך באמת לאמתו בלתי לה' לבדו לא בשביל שום פניה, בשביל פרנסה וכבוד, חס ושלום, שעל זה נאמר כיון שנצרך אדם לבריות באיזה בחינה, נשתנה פניו, שהוא האמת, לכמה גונין וכו', עין שם, וכשנשלם הדבור צריך להשלים נקדות להאותיות וזה נעשה על-ידי החשק הבא על-ידי רבוי המניעות, שעל-ידי-זה משברין המניעות וכו', ואז זוכין להוציא מכח אל הפעל שהוא בחינת המשכת פי שנים הנ"ל, דהינו להמשיך הרוח חיים מחדש, שעל-ידי-זה מטהרין מכל הטמאות וכו' כנ"ל. ועל-כן כלי עכו"ם של סעדה שצריכין לאכל בהם מאכל ישראל, שעל-ידי-זה ממשיכין הרוח חיים צריכין הכשר תחלה על-ידי האש, דהינו הגעלה ברותחין, או לבון באש להפליט האסור מהם ואחר כך טבילה במים, כי על-ידי ההכשר, על-ידי האש, על-ידי-זה ממשיכין בחינת מפלת הרשעים בעולם הזה שעל-ידי-זה נשלם הדבור כנ"ל, כי פליטת האסור לחוץ, הוא על-ידי האש זה בחינת שפולטין וזורקין את הרשעים לחוץ, כי הרשעים הם בבחינת האסור שהוא הקלפה, ועקר הכנעתם ומפלתם שהוא בחינת פליטת האסור לחוץ הוא על-ידי האש, כי עקר מפלת הרשעים לעתיד, ביום הדין הגדול והנורא יהיה על-ידי האש, כמו שנאמר, "כי באש ה' נשפט וכו'", וכתיב, "כי הנה היום בא בוער כתנור וכו' כי מהאש יצאו והאש תאכלם", כי הם חממו עצמן באש התאוות ולא די להם בזה, אף גם הבעירו בהם אש הקנאה בצדיקי אמת ובכשרי ישראל ורדפו אותם בכל מיני הרדיפות, על-כן יהיה מפלתם על-ידי האש כנ"ל. וזה בחינת הכשר כלים להפליט האסור שבהם על-ידי האש, דהינו שמפילין הרשעים שהם בחינת האסור על-ידי האש, וכמו שנאמר, "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש", וכדרך תשמישו כך הגעלתו, כי כפי מה שנדבק האסור, שהוא בחינת הרשע על-ידי האש כמו כן צריכין להפליטו ולהפילו על-ידי האש וכנ"ל. נמצא, שהכשר כלים על-ידי האש זה בחינת מפלת הרשעים, שעל-ידי-זה נשלם הדבור. וזה בחינת אך את הזהב ואת הכסף וכו', ודרשו רבותינו זכרונם לברכה; שצריכין להעביר החלדה מהמתכת וכו'. וזה רמז שאי אפשר להמשיך בחינת מפלת הרשעים שהוא בחינת פליטת האסור לחוץ כי אם על-ידי האמת כמבאר לעיל) וזה בחינת העברת החלדה שצריכין להעביר תחלה מהזהב והכסף את החלדה ולא ישאר כי אם הזהב והכסף כמו שהוא כמו שפרש רש"י שם. וזהו לשון "אך", שלא יהא שם חלדה, אך המתכת יהיה כמו שהוא, עד כאן לשונו. זה בחינת אמת שיהיה נשאר הדבר כמו שהוא ולא תחפה עליו החלדה, שהיא מקלקלת הזהב והכסף, ומחפה ומסתיר אותו עד שאין נכר בין זהב לנחשת, שזהו בחינת שקר החופה על האמת עד שאין נכר האמת, דהינו שעל-ידי רבוי המחשבות זרות והפניות שלו נחפה ונתכסה האמת עד שאין מכירין בין אמת לשקר. ועל-כן פליטת האסור, שהוא בחינת מפלת הרשעים אי אפשר כי אם על-ידי שמעבירין החלדה תחלה שהיא בחינת השקר החופה על האמת, ולא ישאר כי אם הדבר כמות שהוא, שהוא בחינת אמת, כי אמת הוא אחד. כמו שמבאר במקום אחר בהתורה אמר רבי עקיבא בסימן נא, עין שם). כי אמת אי אפשר לומר כי אם אחד, דהינו על זהב זהב, ועל כסף כסף וכו', אבל השקר הוא הרבה, כי יכולין לומר שקר על זהב שהוא נחשת או בדיל וכו', עין שם. וזהו בחינת אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת וכו', שהם כל מיני מתכות שהם בחינת כלל הגונין שבממון, ששרשם בקדשה גבה מאד, כי הם בחינת גונין עלאין כמובן בדבריו, זכרונו לברכה בכמה מקומות, אבל מי שנופל לתאות ממון וכבוד והוא בכלל נצרך לבריות הנ"ל, שם הוא בחינת נפילת הגונין הנ"ל, שהוא בחינת כיון שנצרך אדם לבריות נשתנה פניו לכמה גונין הנ"ל, שהוא מה שמחפה השקר באיזה אמת, שבזה יש כמה וכמה גונין שנמשכו מנפילת הגונין עלאין שבכסף וזהב הנ"ל, כי עקר רב הפניות של כל אחד הוא בענין הממון כידוע, ועל-כן מרמז בפסוק זה בטול השקר, שזהו בחינת אך את הזהב, שישאר אך הזהב כמות שהוא כנ"ל, דהינו שישארו הגונין עלאין שבזהב וכסף כמות שהם. ולא ישנה אותם, חס ושלום, בשביל הפניות ושקרים של תאות ממון, שעל-ידי-זה הוא פוגם ומשקר בגונין עלאין וכנ"ל: ועל-כן הכלים של עכו"ם שרוצים לאכל בהם מאכל ישראל, שעל-ידי-זה ממשיכין הרוח חיים הנ"ל, שהוא בחינת מוציא מכח אל הפעל, על-כן צריכין הכשר על-ידי האש והעברת החלדה תחלה, שזהו בחינת מפלת הרשעים, שעל-ידי-זה נשלם הדבור כנ"ל ואחר כך טבילה במי מקוה, שעל-ידי-זה נמשכין נקדות ומוציאין מכח אל הפעל הרוח חיים, שהוא בחינת רוח טהרה וקדשה שנמשך מרוח אלקים המרחפת על פני המים, שעל-ידי-זה עקר הטהרה וכנ"ל:
וזהו שבקש משה רבנו, "יפקד ה' אלקי הרוחת איש על העדה וכו'". כי ה' יתברך הודיע לו שמכרח להסתלק. על-כן בקש משה שישאר ממנו תלמיד שימשיך בחינת פי שנים שהוא בחינת כלליות שתי הרוחות הנ"ל, שזהו יפקד ה' אלקי הרוחת, 'הרוחת' דיקא תרתי משמע בחינת שתי הרוחות, רוח דלעלא ורוח דלתתא שהוא בחינת פי שנים כנ"ל, כי עקר התקון לנצח הוא על-ידי בחינת פי שנים כנ"ל, דהינו על-ידי שהצדיק בחינת משה משתדל בעצם כחו בחייו, שישאיר תלמידים, שאחר הסתלקותו ימשיכו ממנו בחינת פי שנים הנ"ל, שעל-ידי-זה הכל יתתקנו לנצח כנ"ל:
וזה שנאמר במחלקת קרח כשהתגבר במחלקתו מאד כנגד משה ואהרן, "ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלקי הרוחת וכו'", הינו מחמת שראו עצם המניעות בלי שעור המתפשטין על כל אחד על-ידי מחלקת קרח ועדתו, כי הם מכניסים כפירות והתנגדות וקשיות הרבה במח ולב של רב בני ישראל עד שקשה מאד להתקרב מרבוי המניעות, על-כן הזכיר בבקשתו, אלקי הרוחת, הרוחת דיקא בחינת שתי הרוחות הנ"ל, כי עקר התקון על זה הוא על-ידי בחינת פי שנים הנ"ל, שממשיכין אותם המעט הכשרים האוחזים עם הצדיק האמת בחינת משה, כי טוב מעט לצדיק וכו', כי על-ידי הלמוד הקדוש של חדושי תורה שממשיכין על-ידי-זה מכניעין הרשעים החולקים ומכניסין בלב החפצים באמת שיתגברו בחשק אמתי כפי המניעה עד שישברו כל המניעות ויתקרבו לנקדת האמת כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל). ועל-כן בקש, "אל אלקי הרוחת האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף?!" ולכאורה קשה; הלא הרבה מעדת בני ישראל נתערבבו במחלקת הזה של קרח, עד שכמעט כל ישראל נחלקו על משה, כמובן בדברי רבותינו זכרונם לברכה ובפרוש רש"י. אך משה בקש מה' יתברך שיסתכל ברחמיו, שעקר המחלקת נתהוה מאיש אחד, שהוא קרח, שנתקנא במשה ואהרן על-ידי גיאותו וגסותו הרעה, שרצה לקח כל הממשלה על ישראל לעצמו ושאר כל העם נמשכו אחריו בטעות לפי תמם, על-כן בקש, 'אל אלקי הרוחת וכו' האיש אחד יחטא וכו'', שראוי שירחם על ישראל ולא יקצף עליהם כי אם על האיש האחד שהוא העקר המחלקת ושאר כל ישראל ינצלו על-ידי הארת בחינת הנ"ל שהם בחינת פי שנים, שמאיר על-ידי התלמידים הכשרים, שעל-ידי-זה סוף כל סוף הכל התקרבו אל האמת לאמתו וכנ"ל:
ועל-כן דוד מת בעצרת, כי עקר בחינת המשכת קבלת התורה בשבועות, דהינו שנזכה לקים את התורה כנ"ל הוא על-ידי בחינת פי שנים הנ"ל, שממשיכין הצדיקים מרוחו של משיח שהוא דוד כנ"ל. ועל-כן דוד שהוא משיח מת בעצרת, כי דוד מלך ישראל חי וקים, כי רוחו של דוד שהוא משיח חי וקים לנצח, כי סוף כל סוף יבוא ויגאלנו גאלה שלמה, כי בא יבוא, לא יאחר. ועל-כן מת דוד בשבועות דיקא, כי על-ידי הסתלקות דוד, שהוא בחינת משיח בשבועות, על-ידי-זה יכולין להמשיך בכל שנה בחינת קבלת התורה בשבועות על-ידי בחינת פי שנים הנמשך אחר הסתלקות הצדיק ביותר כנ"ל. ועל-כן באמת מחמת זה בעצמו, דוד מלך ישראל חי וקים, כי זה עקר חיות הצדיק לאחר הסתלקותו מה שממשיכין אמתת תורתו בכל פעם, ועל-כן הצדיקים במיתתן קרויים חיים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה:
וזה, "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו וכו'. כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי". ופרש רש"י, קרוב לפרישתם ממני וכו' עד שמצאתי שהיה עמי בימי יהושע, הינו שדיקא אחר הסתלקות משה עזרם ה' יתברך לכבש את ארץ ישראל, כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. וכל זה על-ידי בחינת פי שנים שממשיכין בשעת הסתלקותם ביותר, שעל-ידי-זה יגמרו אחר הסתלקותם מה שהתחילו בחייהם וכנ"ל:
ועל-כן כלי שאינו בן יומו אינו אוסר, כי הטעם נפגם אחר שעבר יומו, כי עקר התגברות הרשעים שהם החולקים, המונעים, הוא רק ביומם ובשעתם בבחינת רשע שהשעה משחקת לו, כי כל הצלחתו והתגברותו הוא רק לפי שעה, ועל-כן כשרואין הנרדפים החפצים בהאמת, שהחולקים מתגברים עליהם ביותר, צריכין רק להתפלל לה' יתברך ולצפות לישועת ה' בבחינת דום לה' והתחולל לו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, השכם והערב עליהם לבית המדרש וכו'. וכמו שנאמר, "אך לאלקים דומי נפשי וכו'", כי צריכין לבטח בה' ובישועתו ואף-על-פי שרואים שהם מתגברים ביותר צריכין להמתין ולהמתין עד אשר יבוא יומם, כמו שנאמר, "זומם רשע וכו' ה' ישחק לו כי ראה כי יבוא יומו", כי בודאי יבוא יומו של החולק, שיפל באין תקומה, כי לא יטש ה' ולא יעזב את האמת עבור החולק, כי אמת ה' לעולם. וזה שנאמר במחלקת קרח, "בקר וידע ה' את אשר לו וכו'", 'בקר' דיקא, כי משה ראה שקרח מתגבר מאד במחלקת עד שכמעט כל ישראל נסותו אחריו, עד שנדמה להחלושי כח שבישראל שנטו אחרי משה שאי אפשר לעמד נגדו. על-כן אמר משה, "בקר וידע ה' וכו'", כי בכל יום ויום מתגבר האמת על השקר, כי ה' יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, כי בכל יום הוא יתברך פותח דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע ומאיר לעולם כלו וכו'. ועקר אור כל האורות הוא האמת, שהוא ה' יתברך בעצמו שהוא אור כל האורות, כמו שנאמר, "ה' אורי וישעי וכו'". וכמו שנאמר בהתורה צהר תעשה לתבה וכו' בסימן קיב). וזהו בחינת עקר כל הברורים שנעשים בכל יום ויום כמובא בכתבי האר"י, זכרונו לברכה. כי עקר כל הברורים, דהינו שנתברר הטוב מהרע הוא מה שנתברר האמת מהשקר, כי האמת הוא עצם הטוב, והשקר הוא הרע והטמאה כמו שמבאר בהתורה אמר רבי עקיבא וכו'). ועל-כן בכל יום ויום שמתבררים בו ברורים חדשים שנתברר הטוב מהרע, מתברר האמת מן השקר, כי זה עקר הברור כנ"ל. ומשם עקר זריחת אור החמה והלבנה בכל יום ויום. ועל-כן קבעו קריאת שמע בברכת המאורות, כי עקר יסוד האמת הוא קריאת שמע, שהוא אמונת היחוד וקבלת על מלכות שמים ועל המצוות. ועל-כן אומרים אחר כך 'אמת ואמונה', 'אמת ויציב וכו'' וכופלין האמת כמה פעמים, כי זה עקר האמת ומשם עקר האור של המאורות שיוצאין ומאירין בכל יום, שזה נמשך מהברורים שנעשים בכל יום ויום, שעקרם הוא ברור האמת מן השקר כנ"ל. ועל-כן בכל יום ויום בבקר בעת זריחת האור נמשך מפלת הרשעים, כי עקר מפלת הרשעים הוא על-ידי הארת האמת כנ"ל. וזה בחינת לבקרים אצמית כל רשעי ארץ וכו'. וזה "ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה וכו'", שזה נאמר לענין מפלת הרשעים. וכמו שפרש רש"י שם, בבקר אני קורא לך עליהם שהוא עת משפט ברשעים, כמו שנאמר, "לבקרים אצמית כל רשעי ארץ וכו' היה זרעם לבקרים, כי בבקר בבקר יעבר וכו'". ואף-על-פי שרואין שעוברים כמה ימים, ועדין אין להם מפלה שלמה, אף-על-פי-כן אנו מאמינים שבכל יום נמשך עליהם ברוחניות מפלה מן השמים כפי ברור האמת שבכל יום. ובודאי יבוא יומם שיפלו באתגליא. וכאשר ראינו כמה נסים ונפלאות שעשה ה' יתברך עם ישראל וכל הנסים היו רק שה' יתברך סבב בנפלאותיו לקים את ישראל בעת תקף הצרה, עד אשר עבר הזמן של הצלחתם והגיע יום מפלתם, כמו שנאמר, "עוד היום בנב לעמד ינופף ידו הר בת ציון וכו'", כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; שאצטגניניו אמרו לו שבאותו היום יכבש ירושלים והוא בא לירושלים באותו היום והסתכל על העיר והניף ידו בליצנות וכו' ואמר שאין צריכין לטרח לכבשה באותו היום דיקא וחשב שילין הלילה, ובבקר כל אחד ישליך אבן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, וכל זה מאת ה' היתה שקלקל את מחשבתו, כי באמת לא היה לו כח כי אם באותו היום, ותכף שעבר אותו היום והגיע יום מחר, חדש ה' יתברך מעשה בראשית בטובו וגלה האמת בנס נפלא, עד שהיה לו מפלה גדולה תכף כשעבר אותו היום, כי תכף כשהתחיל ליל שני, השיך ליום מחר, התחיל להתנוצץ בברור האמת של אותו היום המחרת, שעל-ידי-זה היתה מפלתו העצומה, כן יאבדו כל אויביך ה'. כי עקר מפלת הרשעים הוא על-ידי התגלות האמת, שזה עקר הברור שנעשה בכל יום וכנ"ל. וכן המן הרשע, ימח שמו, חשב שכבר כבש את מרדכי, מאחר שראה גדלתו כל כך. ונתיעץ עם אשתו ואוהביו הרשעים לעשות עץ גבה וכו'. ובבקר אמר למלך, ויתלו את מרדכי עליו וכו'. ואיש בער לא ידע שבבקר יהיה מפלתו כל כך, עד שבאותו יום המחרת תלו אותו על העץ אשר הכין למרדכי, וכל זה על-פי הנ"ל, כי בכל יום נתחדש העולם לגמרי בבחינת ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ועקר חדוש מעשה בראשית בכל יום הוא ברור האמת מן השקר שמתברר בכל יום ויום אפלו בתקף הגלות המר, אפלו בעצם מרירות הצרות והרדיפות שעוברים על הכשרים הנרדפים וכנ"ל. וכפי ברור האמת כן נמשך מפלת הרשעים עד אשר יבוא יומו כנ"ל, שעל-ידי-זה היה מפלת המן וסנחריב וכל הרשעים וכנ"ל. וזהו בחינת בקר וידע ה' וכו' הנאמר במחלקת קרח ועדתו בקר דיקא וכנ"ל. וזה בחינת כלי אסור שעבר יומם אין להם עוד כח לאסר כי נפגם טעמם, כי האסור שהוא בחינת הרשעות, שבשביל זה צריכין הכלים הגעלה באש לבער הרע, אין לו כח כי אם ביומו, אבל כשעבר יומו, נפגם טעמו ואין לו עוד כח לאסר ולקלקל את ההתר, כי אין להאסור והרע כח כי אם ביומו כנ"ל. וכשעבר יומו כבר נפגם ונתבטל וכנ"ל:
וזה "ותפתח הארץ את פיה וכו'". כי קרח חלק על משה ורצה למנע את כל ישראל מהתורה והמצוות. ואם היה מתקים דעתו הרעה, חס ושלום, היה מחזיר את כל העולם לתהו ובהו, כי עקר קיום העולם הוא על-ידי התורה והמצוות שנתן לנו משה, שעל-ידי-זה מוציאין כל הבריאה מכח אל הפעל כנ"ל, ועקר בחינת מוציא מכח אל הפעל הוא על-ידי בחינת פתח, המבאר שם בהתורה הנ"ל, כי עקר המשכת החיות מהרוח דלעלא להרוח דלתתא הוא על-ידי פתח, כי העקר הוא לעשות ולתקן בחינת פתח, כדי שיוכל לכנס לשם ולהמשיך האור משם בהדרגה ובמדה, כי אור העליון רוצה להשפיע תמיד, רק אי אפשר לקבל השפעת חיותו מחמת רבוי אור. על-כן צריכין לעשות כלים, דהינו צמצומים כדי שימשך האור בהדרגה ובמדה כדי שנוכל לקבלו, אבל כשנעשה צמצום צריכין לעשות בחכמה נפלאה באפן שלא יתעלם האור לגמרי על-ידי רבוי הצמצומים, רק שיהיה נעשים על-ידי הצמצומים בחינת בתים והיכלות וכלים וצינורות שיהיה האור נמשך על ידם בהדרגה, דהינו שיתצמצם האור על ידם, רק יהיה נשאר בחינת פתח שעל ידו יהיה נמשך האור והחיות בהדרגה ובמדה. ועל-כן עקר בחינת מוציא מכח אל הפעל הוא על-ידי בחינת פתח. כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל), כי אי אפשר להמשיך החיות מהרוח דלעלא להרוח דלתתא כי אם על-ידי בחינת פתח כדי לקבל החיות בהדרגה ובמדה בבחינת רצוא ושוב, וזה בכל דרגא ודרגא, כי אפלו כשזוכה לאיזה דרגא, דהינו שזוכה לתקן איזה פתח להמשיך החיות מהרוח דעלא מאיזה דרגא, עדין הוא צריך לתקן פתחים בהמדרגות הגבוהות יותר, כי כשצריך לעלות למדרגה הגבה עוד יותר ולהמשיך החיות מהרוח דלעלא, ממדרגה גבה יותר, הוא צריך לעשות פתח שם, שעל-ידי-זה הוא מוציא מכח אל הפעל ממדרגה גבה יותר. וכן בכל פעם שצריך לעלות מדרגא לדרגא עד לעלא לעלא וכו'. כי זה ידוע שהאדם צריך לעלות מדרגא לדרגא, דהינו שיקבל אור וחיות מהרוח דלעלא מבחינה גבה יותר בכל פעם. שזהו בחינת מוציא מכח אל הפעל הנ"ל, ועקר תלוי בתקון הפתח כנ"ל. וזה שמבקשים, "פתחו לי שערי צדק וכו'", כי העקר לפתח הפתח, כנזכר לעיל. והפסוק משיבו, "זה השער לה' צדיקים יבאו בו", כי עקר תקון השערים והפתחים הוא על-ידי הצדיקים שכבר זכו למדרגות גבוהות בתכלית המעלה שהם ממשיכים בחינת פי שנים, שזהו בחינת מוציא מכח אל הפעל שעל ידם עקר תקון כל הפתחים והשערים וכנ"ל. וזה שבקש תחלה, "לא אמות כי אחיה וכו'", כי לפעמים כשיורד הרוח דלעלא ואינו יכול לעשות פתח לקבל האור ממנו, הוא מכרח למות ולהסתלק על-ידי-זה, כי משם עקר המיתה והסתלקות וכנ"ל. על-כן בקש, "לא אמות כי אחיה ואספר וכו'", שלא ירד הרוח דלעלא בשביל הסתלקות ומיתה, רק יזכה לחיים, דהינו שיזכה להמשיך תוספות האור מהרוח דלעלא, שזהו בחינת מוציא מכח אל הפעל כנ"ל. וזה אי אפשר כי אם על-ידי שבירת מניעות רבות כנ"ל. וזה יסר יסרני יה ולמות לא נתנני, דהינו שה' יתברך עזרני, שהיה לי יסורים ומניעות עצומות וברחמיו העצומים היה בעזרי לשברם על-ידי החשק והכסופין ועל-ידי-זה 'ולמות לא נתנני', כי זכיתי להוציא מכח אל הפעל על-ידי היסורים והמניעות שהם בשביל החשק וכנ"ל. וזה 'פתחו לי שערי צדק', שמבקש שגם עתה יפתחו לי השערים דקדשה שיזכה עוד להמשיך חיות חדש מהרוח דלעלא ממדרגה גבה יותר בכל פעם, שכל זה עקרו תלוי על-ידי תקון הפתחים והשערים וכנ"ל. וזה בחינת פתחו שערים ויבוא גוי צדיק וכו', כי העקר הוא תקון הפתח והשער בכל דרגא וכנ"ל. וקרח שחלק על משה ורצה למנע את כל ישראל מלהתקרב למשה שהוא הצדיק האמת, שעל ידו עקר תקון הפתחים של הקדשה שעל-ידי-זה מוציאין מכח אל הפעל כנ"ל. על-כן היה ענשו על-ידי-זה בעצמו שגזר משה, "אם כמות כל אדם וכו' ואם בריאה יברא ה' ופצתה הארץ את פיה וכו"'. שבזה הראה משה עצם גדל כחו, שיש לו כח להוציא בריאה חדשה מכח אל הפעל, שהיא על-ידי עשית פתחים ושערים, להמשיך החיות דלעלא מרום כל דרגין עד סוף כל דרגין, עד שיהיה נעשה פתח בגשמיות בתחתיות גשמיות הארץ הזאת שהוא תכלית הגשמיות, שמשם כל המניעות שבעולם. כי עקר המניעות של האדם נמשך מחמת שהוא מלבש בגוף מגשם כזה, בארץ גשמי כזה. וזה עקר נסיון האדם. וכמבאר לעיל מזה שעל-כן עקר המקוה על הארץ דיקא, עין שם). ועקר כח הצדיק הוא שיכול לעשות פתחים במדרגות העליונות, עד שיכול להמשיך האור והחיות, דהינו התגלות אלקותו יתברך גם בעולם הגשמי הזה בתכלית מדרגות התחתונות עד שיתקים, "וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו'". וכמבאר כבר כמה פעמים, שעקר גדלת הצדיק בחייו ואחר הסתלקותו שכל מה שעולה למדרגה גבה יותר ימשיך ויאיר האור למדרגות התחתונות והמגשם יותר. וזה הראה משה רבנו אז בעצם גבורת כחו הנפלא, כי קרח ועדתו נפלו כל כך עד שבאו לכפירות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, קרח מין היה. עד שאמרו שכל אפין שוין, כמו שנאמר, "כי כל העדה כלם קדושים וכו'". ולא האמינו בגדלת הצדיק שיכול להמשיך חיותו והתגלות אלקותו ממדרגה גבה בכל פעם. עד שיכול להגביה כל הנופלים והמגשמים וכו'. ועל-כן הראה משה שיש לו כח להראות לעין כל שהוא יכול להוציא מכח אל הפעל בריאה חדשה ממש, עד שיהיה נעשה פתח בגשמיות הארץ ממש. וכן נתקים מיד, כמו שנאמר, "ויהי ככלתו לדבר וכו' ותבקע האדמה וכו' ותפתח הארץ את פיה וכו'", שנעשה פתח בהארץ הגשמי ממש. ועל-ידי-זה הרשעים והמונעים והחולקים קבלו ענשם ונבלעו מיד. וכל ישראל ראו על-ידי-זה בעצמו גדל כחו של משה שיש לו כח לעשות פתח מרום כל דרגין עד סוף כל דרגין, שזהו בחינת מוציא מכח אל הפעל וכנ"ל:
כי עקר המיתה נמשך על-ידי חטא אדם הראשון, כי אם לא היה חוטא האדם היה יכל לעלות לרום המדרגות העליונות ולעשות פתחים שם עד שיקבלו חיות העליון משם בעודו בגופו והיה מגיע לשלמותו בחייו, אבל מחמת חטאו נגזר מיתה, כי אפלו אם הוא צדיק גדול אי אפשר לו להגיע לתכלית העליון כי אם על-ידי המיתה, שבהכרח שיפרד הנפש מהגוף ואז ישוב אל העפר ויזדכך שם עד התחיה ואז כפי מעשיו וכפי זכוכו יזכה שיהיה נפתחין לו פתחי ושערי הקדשה ועל-ידי-זה יהיה נמשך הארת הפתח עד מקום קברו עד שיהיה נפתח קברו ויקום בתחיה, כי עקר תחית המתים הוא על-ידי תקון הפתח בבחינת יחזקאל לז) בפתחי את קברותיכם וכו' ונתתי רוחי בכם וחייתם וכו'. וקרח שחלק על משה כפר ופגם בכל זה. על-כן הראה לו משה שהוא יכול לעשות הפתח בקרב הארץ מיד, שעל-ידי-זה יפלו החולקים, והכשרים יראו גדלת ה' וגדלת הצדיקים שיכולין לעשות פתח ולגלות האמת אפלו בגשמיות הארץ הזאת, עד שיראו הכל את האמת וכנ"ל:
ועל-כן עקר מחלקת קרח התחיל מפרשת ציצית, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי ציצית הוא בחינת המשכת הרוח חיים מעלא לתתא, בבחינת מארבע רוחות בואי הרוח. וזהו בחינת תכלת, כי עקר המשכת הרוח חיים מעלא לתתא בכל פעם עקרו על-ידי בחינת תכלת, כמו שאמר אדוננו, מורנו ורבנו, זכרונו לברכה, במקום אחר בהתורה "לשמש שם אהל בהם", סימן מט) בשם הזהר, שתכלת הוא בחינת דאכלי כלא ושצי כלא ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים וכו', הינו שאמות העולם וכל הרחוקים מצדיקי אמת אינם יכולים לקבל האור של מעלה מה' יתברך. כי הוא שורף ומכלה הכל בבחינת כי ה' אלקיך אש אכלה הוא, דאכלי כלא ושצי כלא, אבל ישראל הדבקים בצדיקי אמת נאמר עליהם, "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום", כי אדרבא, הם מקבלים חיות משם, כי הצדיקים ממשיכים החיות עליהם בהדרגה ובמדה דרך פתחים ושערים דקדשה עד שאין אור העליון שהוא אש אכלה אוכלת אותם, רק אדרבא, הם מקבלים חיות חדש בכל פעם משם וכל זה הוא בחינת תכלת, בחינת ציצית וכנ"ל. ועל-כן קרח שחלק על כל זה כנ"ל, על-כן פגם בתכלת וכנ"ל. ועל-כן שאל, אם חוט אחד של תכלת פוטר הטלית, טלית שכלה תכלת, אינו דין שתפטר את עצמה?! הינו שכפר ופגם בבחינת השערים והפתחים הנ"ל, שהם בחינת כלים וצינורות שאי אפשר לקבל האור כי אם על-ידי פתחים וצינורות, ועל-כן דיקא על-ידי חוטי הציצית ממשיכין האור בהדרגה ובמדה, אבל טלית שכלה תכלת בודאי אי אפשר להמשיך האור על ידה, כי היא בבחינת רבוי האור. עד שמתקנין אותה על-ידי חוטי הציצית דיקא שעל-ידי-זה עושין פתחים וצינורות דקים ונפלאים לקבל האור בהדרגה ובמדה וכנ"ל. וזהו בעצמו מה ששאל, בית מלא ספרים חיב במזוזה וגו'? כי אמר שבית מלא ספרים פטור ממזוזה, מכל שכן ממזוזה אחת שפוטרת כל הבית וגם בזה כפר בהנ"ל, שכפר בהמשכת האור מעלא לתתא, שבאמת אי אפשר להמשיכו כי אם על-ידי תקון הפתחים דיקא, שזהו בחינת מזוזה שאצל הפתח דיקא, כי העקר הוא תקון הפתח כנ"ל, אבל בית מלא ספרים עדין לא נתתקן הפתח, אדרבא, על-ידי רבוי האור אי אפשר לקבל כנ"ל. וכן בהרת כגריס וכו'. כי גם דיני הטמאה הם גם כן על-פי הנ"ל, כי גם בהטמאה יש פתחים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הבא לטמא פותחין לו יש לו פתחים הרבה, כי את זה לעמת זה עשה אלקים וכו'. ועל-כן בהרת כגריס, טמא, שאז נמשך רוח הטמאה דרך פתחי הטמאה, אבל פרחה בכלו, טהור, מאחר שנתבטל הפתח אין לו כח לטמא, כמו שאין לו כח לעכו"ם לטמא בנגעים, כי דיני הטמאה והטהרה הם נפלאות תמים דעים, ואין כח בנגעים לטמא כי אם את ישראל דיקא, שאחוזים בהקדשה וכשפרחה בהן צרעת, מטמאין. אבל העכו"ם שכלם טמאין, אין מטמאין. וכן פרחה בכלו טהור, כי עקר הטהרה והטמאה נמשך על האדם כפי תקון או פגם הפתחים והצינורות כמובן בהתורה הנ"ל). במה שאמר, וכל המצוות והעברות תלויים בזה בבחינת פתח הנ"ל, שהוא בחינת פותח את ידיך וכו' בקדשה. ולהפך נאמר במתים וכו', "כמו חללים וכו' והמה מידך נגזרו וכו'". שפגמו בבחינת פתח הנ"ל, בבחינת התפתחות הידים וכו', עין שם. וקרח כפר בכל זה, כי זה הוא עקר מחלקתו, שכפר במשה שהוא הצדיק האמת שיש לו כח להוציא מכח אל הפעל על-ידי בחינת פתח הנ"ל. על-כן היה ענשו על-ידי "ותפתח הארץ את פיה וכו'" וכנ"ל. ועל-ידי-זה בעצמו נתגלה האמת וכנ"ל: