ליקוטי הלכות · יורה דעה א · רבית ה
Reading settings
חמר אסור רבית שהפליגו בו רבותינו זכרונם לברכה, מאד עד שאמרו שנחשב כאלו כופר בכל התורה וכופר ביציאת מצרים וכו'
כי עקר כח היצר הרע נמשך מרבוי השנויים, כי בשרש הכל שם הכל אחד ואין שם שום שנוי, חס ושלום, ושם כלו טוב ואין שם שום רע והתנגדות כלל. ועקר אחיזת הרע שמשם כח היצר הרע, שמשם כל ההתנגדות, הוא נמשך רק מבחינת רבוי, ששם יש שנויים וכמבאר בהתורה אמר רבי עקיבא סימן נא, לקוטי חלק א), כשתגיע לאבני שיש טהור וכו', עין שם היטב מה שמבאר שם, כי קדם הבריאה היה הכל אחד שהוא בחינת כלו טוב כלו קדש וכו'. ותכף שיצאה הבריאה מכח אל הפעל ונתהוו בחינת שנים, דהינו קדם הבריאה ואחר הבריאה אזי נתהוה תכף שרש אחיזת השקר, אף-על-פי שלא היה עדין, חס ושלום, שום רע ושקר, רק מאחר שהיה שני בחינות, נתהוה מיד הבחינה שמשם משתלשל אחיזת השקר שהוא הרע, שהוא הטמאה, שמשם כל כח היצר הרע ומשם כל ההתנגדות, כי באחד אין שיך התנגדות וכו', עין שם. ומשם כל כח הבחירה, עין שם, אבל גם אחר הבריאה אף-על-פי שכבר נתהוה שרש אחיזת השקר שהוא הרע שמשם כח הבחירה, כי משם כח היצר הרע כנ"ל, אף-על-פי-כן הכל היה בהעלם גדול מאד ועדין לא היה כח להשקר, שהוא היצר הרע, להוציא שקרו מכח אל הפעל עד אשר נתרבו השנויים יותר ויותר. ומחמת שעקר הבריאה היתה רק בשביל האדם, כי הכל נברא רק בשבילו לבד, מחמת שרק האדם יש לו כח הבחירה, כי אין שום נברא בעולם שיהיה לו כח הבחירה כי אם האדם, כי המלאך הוא קדוש וטהור אבל אין לו בחירה ולהפך בהמות וחיות וכו' הם חסרי דעת ומגשמים מאד ואין להם בחירה ועקר הבחירה אצל האדם ועל-כן בשבילו נברא הכל, כי הבחירה היא החדוש והפלא הגדול מכל יצירת מעשה בראשית, כמובא בספרים ובדברינו כמה פעמים. ומחמת שעקר הבחירה היא אצל האדם שבשבילו נברא הכל ועקר הבחירה על-ידי שיש יצר טוב ויצר רע, על-כן לא היה כח להיצר הרע לגלות שקרו להסית ולהדיח את האדם עד שהתחיל הרבוי והשנוי במין בני אדם, דהינו שנתהוו שנים שהוא כשנבראה חוה ונעשו שנים ואז היה שני דעות, אז דיקא היה לו כח להסית, כי עקר אחיזתו מרבוי ושנוי דעות והעקר כשנתרבו בני אדם שאצלם עקר הבחירה וכנ"ל, וכמו שנאמר, "עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו להם חשבנות רבים" וכמו שפרש רש"י שם; שתכף שנעשו שנים, שנקראו "המה" בקשו חשבנות רבים לסור מאחרי המקום וחטאו נגדו בעץ הדעת טוב ורע וכו', כי באמת נשמת האדם גדולה וגבה מאד ולא היה כח להיצר הרע בכל תחבולותיו להחטיאו כי אם על-ידי שמתלבש תחלה בהאשה שדעתה קלה ואחר כך היא הסיתה אותו, כי האשה נלקחה על-ידי תרדמה ושנה שהיא בחינת הסתלקות הדעת שמשם עקר אחיזת הזמן, כי בהשכל האמתי משיגין שאין שום זמן כלל וכו', כמו שמבאר על פסוק תהלים ב, ז), "אני היום ילדתיך וכו'", עין שם. ועקר אחיזת השנויים הוא בהזמן, ששם כל השנויים, כמו שנאמר, "בתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים וכו'". וכנראה בחוש רבוי השנויים, שעל-ידי הזמנים קור וחם, קיץ וחרף, יום ולילה וכו'. ואפלו ביום אחד יש שנויים רבים, וכמובא בדברנו מה שנאמר בעץ חיים בתחלתו, שאין יום דומה לחברו ואין רגע דומה לחברתה וכו'. ומשם נמשכין כל המארעות של האדם, כל מה שעובר עליו, כי ה' יתברך משגיח ברחמיו ומנהיג עולמו בחסד ומשנה עתים בתבונתו ומחליף את הזמנים, שעל-ידי-זה עובר בעולם בכלל ובפרט כל המארעות לטוב, או להפך, חס ושלום, ועל כל אדם בפרטיות עובר מה שעובר כפי השגחתו יתברך. וכמו כן נשתנה דעתו מחברו כפי טבעו ושרשו וכפי מה שעובר עליו, והעקר הוא הבחירה, כי האדם צריך לכון דעתו בכל יום ובכל עת ובכל שעה ובכל מה שעובר עליו להאמין באמת שהכל לטובתו, כי הכל רמזים מה' יתברך להשיבו אליו באמת, כמו שמבאר במקום אחר. ומי שמכון דעתו לה' יתברך ובכל מה שעובר עליו, הוא מקשר ומקרב עצמו לה' יתברך בין בטיבו בין בעקו, כמו שנאמר, "בה' אהלל דבר, באלקים אהלל דבר". וכמו שנאמר, "ואני תמיד איחל וכו'", הוא מבטל כל אחיזת היצר הרע והסטרא אחרא שנאחז בהשנויים, כי הוא כולל כל השנויים בה' יתברך, ששם כלא חד כנ"ל. ואם היו כל בני אדם מתנהגים כך לכלל הכל באחד, בודאי היה הכל באהבה ושלום ואחדות, והיה כל העולם מתקן בתכלית התקון, כי זה יקר מן הכל, כמו שנאמר, "ואהבת לרעך כמוך", אמר רבי עקיבא, זה כלל גדול בתורה, כי באמת אף-על-פי שדעת כל אדם משנה מחברו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אף-על-פי-כן צריך כל אחד לאהב את חברו כנפשו ולידע שהכל אחד, כי כל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט. וה' יתברך ברא כל אחד בדעה משנה מחברו דיקא, כדי שכל אחד בשנוי דעתו יכלל באחדות עם חברו, ולא יבואו לידי קנאה ושנאה וקטטה, חס ושלום, על-ידי שנוי דעתם, רק יאהבו זה את זה ויקימו את התורה והמצוות יחד ויכללו כלם כאחד, שזה יקר מאד אצל ה' יתברך כשפעלות משתנות נכללין באחד הפשוט, כמו שמבאר בהתורה ימי חנכה בלקוטי תנינא סימן ב, עין שם, אבל מרבוי השנויים משם אחיזת היצר הרע כנ"ל, עד שמסיתו למה שמסיתו. ועקר התחלתו היה כשנבראה חוה ונעשו שני בני אדם, כי מחמת שחוה היא נלקחה מתרדמה, מהסתלקות הדעת, ששם עקר אחיזת הזמן כנ"ל, שמשם כל השנויים כנ"ל, על-כן היה לו כח להסיתה ביותר ותכף שהסית אותה היה לו כח על ידה דיקא להסית את האדם בעצמו, אף-על-פי שהוא גבה מאד ולא היה לו כח בשום אפן להסיתו בעצמו לעבר על דברי ה' לאכל מעץ הדעת, אבל על ידה החטיאו כנ"ל וכן בכל דור ודור, כי אחר כך שיצאו כל הדורות מחוה וכל מה שנתרבו בני אדם ביותר יש כח להיצר הרע ביותר להחטיא את האדם אפלו הגדול במעלה והעקר על-ידי בני אדם שמתלבש את עצמו בבני אדם שאינם בעלי כח כל כך, ומחטיאם, ואחר כך על ידם יכול להחטיא, חס ושלום, אפלו את הגדולים ביותר כמו שאמר אדוננו, מורנו ורבנו, זכרונו לברכה, שבני אדם הם מונעים גדולים מאד וכו'. וכן אמר; שהאדם יש לו כח להכשיל את חברו יותר מהיצר הרע וכו', עין שם. ועל-כן כל כח היצר הרע ביותר הוא על-ידי מחלקת, כמו שמבאר בהתורה "ויסב" וכו', וכמו שהפליגו רבותינו זכרונם לברכה, בעצם גנות המחלקת, שעל-ידי-זה נחרב בית שני וכו', ועדין לא חזרנו לארצנו על-ידי-זה, הינו כנ"ל:
וזהו בחינת גדל המעלה של צדקה וגמילות חסד ששקולה ככל התורה, כי על-ידי צדקה מרבה שלום ואהבה, כמו שנאמר, "מרבה צדקה מרבה שלום", כי הצדקה הוא בממונו, שלוקח ממונו ונותן לחברו העני ובזה מרבה האהבה והשלום מאד, ומבטל אחיזת הסטרא אחרא מהשנויים עד שנכלל הכל באחד שזה יקר מן הכל, כי הממון הוא בחינת חסרון הדעת, כי הממון מבחינת שמאל, מבחינת צפון, כמו שנאמר, מצפון זהב יאתה". וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, הרוצה להעשיר יצפין, שמשם אחיזת הכסילות שהוא חסרון הדעת בבחינת ולב כסיל לשמאלו וכמו שנאמר בהתורה של אסור גזלה בסימן סט, עיין שם). ועל-כן בהממון עקר המלחמה לבטל משם אחיזת היצר הרע שנאחז בהשנויים הבאים על-ידי הזמן שנאחזים בבחינת תרדמה, בבחינת הסתלקות הדעת שמשם הממון וכנ"ל. ועל-כן רב המחלקת הוא על-ידי הממון. וכמו שנאמר, "ועל פת לחם יפשע גבר" וכנראה בחוש. ועל-כן שם בממון צריכין להתגבר יותר ולבטל הזמן ולידע ולהאמין שאין שום זמן כלל שאז יהיה נצול מתאות ממון ומדאגת וטרדת הפרנסה, כי עקר דאגת הפרנסה שעל-ידי-זה בא לתאות ממון הוא על-ידי הזמן, על-ידי שחושב מיום לחברו ודואג מהיכן יתפרנס להבא, כי רב העולם יש להם לאכל ביומם ואפלו מי שהשעה דחוקה לו ביותר שאין לו אפלו פרנסת יומו, אף-על-פי-כן אם תדקדק בזה תראה שרב עקר דאגת כל אחד הוא על יום המחרת ועל הזמן להבא, כי יום אחד יכול האדם לסבל בלי אכילה כלל, רק עקר דאגתו שמתירא שגם למחר לא יהיה לו פרנסה. מכל שכן שהרב יש להם פרנסת יומם ויש הרבה שיש להם ממון ונכסים שיוכלו להתפרנס מהם חדש או שנה או יותר, רק כל דאגתם מה יעשו כשיכלו הממון ברבות הימים. נמצא, שעקר דאגת הפרנסה ותאות ממון הוא מחמת הזמן, מחמת שהממון נמשך מחסרון הדעת ששם עקר אחיזת הזמן, שמשם כל השנויים וכנ"ל. ועל-כן צריכין להתגבר לקשר דעתו אל האמת להאמין ולהבין שבאמת אין שום זמן כלל, כי הזמן פורח מאד, כי כל ימינו הבל. וכל הזמן נמשך רק מבחינת למעלה מהזמן בשביל בחירה, רק שאי אפשר להבין זאת, אבל באמת אין שום זמן כלל. ועל-ידי-זה יהיה לו כח להמתין לישועת ה' תמיד ולא יטריד דעתו בטרדת הפרנסה ודאגת הממון, רק יהיה רגיל לומר, ברוך ה' יום יום וכו'. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מי שדואג מה יאכל למחר הוא ממחסרי אמונה, כי מאן דברא יומא ברא מזונה:
נמצא, שעקר השנויים הנמשכין מהזמן שמשם כל אחיזת היצר הרע נאחז ביותר בהממון כנ"ל. ועל-כן זה הבעל צדקה שלוקח ממונו ונותנו לחברו העני, בזה מבטל מאד בחינת השנויים ונכלל באחד, מאחר שיבטל השנוי שבינו ובין העני ואינו שונאו ואינו רודפו על-ידי שנוי דעתו, אדרבא, מרחם עליו ונותן לו ממונו ששם עקר אחיזת השנויים. נמצא, שמבטל השנויים ביותר, שעל-ידי-זה מבטל אחיזת הרע שהוא היצר הרע ונכלל באחד ששם אין שנוי, שזה תכלית כל התורה והמצוות להכלל באחד ולבטל הזמן וכל השנויים התלויים בו להכלל בבחינת למעלה מהזמן ששם כלו אחד, שזהו בחינת התכלית של עולם הבא. ועל-כן צדקה גדולה מאד ושקולה ככל התורה כלה, וכל התורה כלה נקראת על שם צדקה כמו שנאמר, "וצדקה תהיה לנו", כי זה עקר כלל כל התורה לבטל כל השנויים שמשם כל אחיזת היצר הרע ולהכלל באחד שזה זוכין על-ידי צדקה כנ"ל. ועל-כן צדקה מציל מעברות כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, ומכפר על העברות, כמו שנאמר, וחטאך בצדקה פרק", כי צדקה מבטל אחיזת היצר הרע שמשם כל העברות, רחמנא לצלן, כנ"ל: כי דעת כל אדם משנה מחברו כנ"ל וביותר דעת העשיר מהעני, כי העקר העניות בחינת בעצבון תאכלנה שנמשך על-ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע, שמשם התגברות כל השנויים וכל הבלבולים בחינת להט החרב המתהפכת ומחמת זה נמשך גלגל החוזר בעולם עד אשר על-פי רב העניות אצל הכשרים והצדיקים, והעשירות אצל הרשעים ואינם כשרים, אבל עקר אחיזת העניות מבחינת הרע הנ"ל שנמשך מהשנויים, שעל-ידי-זה נתעכב השפע כידוע. ועל-כן דעת העשיר שיש לו שפע וכל טוב משנה מאד מדעת העני שביתו ריקן מכל. עד שנמצא הרבה מן מהעשירים ששונאים את העני והרבה רודפים אותו. וכמו שנאמר, "כל אחי רש שנאהו", וכמו שנאמר, "וירדף איש עני ואביון וכו'". וזה נמשך מרבוי השנויים שמשם אחיזת השנאה והמחלקת, שמשם כל כח היצר הרע שמתגרה ביותר בהעני, מחמת שמשם כל העניות כנ"ל, אבל זה העשיר שמאמין בה' יתברך שהכל ממנו יתברך לבד, כי העשר והכבוד מלפניו ואינו שונא את העני על-ידי שנוי דעתו, אדרבא, מרחם עליו ונותן לו ממונו, על-ידי-זה מבטל מאד בחינת השנויים שנאחזין שם ביותר, ועל-ידי-זה מבטל אחיזת היצר הרע ונכלל באחד ועל-כן נחשב כאלו קים כל התורה כלה וכנ"ל:
וגמילות חסד והלואת חן גדולה יותר מן הצדקה, כי גמילות חסד בין לעניים בין לעשירים, ועל-ידי-זה קונה אהבה ושלום עם הכל, שזה העקר, כי גדול השלום שמבטל אחיזת היצר הרע וכנ"ל. ועקר מעלת ההלואת חן הוא ההמתנה שממתין לחברו עד אשר ישלם לו, שעל-ידי-זה מבטל את בחינת הזמן ונכלל בבחינת למעלה מהזמן, שזהו כלל כל התורה שצריכין להמתיק, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כי היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, שעל-ידי-זה נכלל בבחינת למעלה מהזמן, כי בודאי אם היה האדם רואה שכר המצוות בזה העולם לא היה נסיון ובחירה כלל, בפרט מצות צדקה אם היה האדם רואה שעל-ידי הדינר שנותן להעני נשפע לו מיד אלף אדומים מי פתי שלא יתן צדקה ולא יחטף משא ומתן כזה?! והלא האדם נותן על משא ומתן מאות ואלפים בשביל ספק רוח חלק מעשרה ולפעמים יש הפסד ויש לו יגיעות גדולות ועצומות מאד. ומי לא יחטף רוח כזה שעל-ידי דינר אחד שיתן לעני ירויח אלפים בזה העולם מהפרות מלבד והקרן הקימת לו לעד?! אך עקר הבחירה והנסיון הוא ההמתנה מחמת שאין רואים בעינם השכר ויש לפעמים שמאהבת האדם גונזין לו גם הפרות לעולם הבא לטובתו. או בשביל כפרת עוונות וכיוצא, על-כן עקר שכר הצדקה הוא האמונה שמאמין בה' יתברך וממתין לו בבחינת מלוה ה' חונן דל. והעקר לבטל הזמן שעל-ידי-זה יש לו כח להמתין, כי צריכין לשום לבו אל האמת שהזמן פורח ושט מאד מאד כאשר רואין בחוש ולהאמין שבאמת אין שום זמן כלל. והעקר הזמן על-ידי הסתלקות הדעת בשביל הנסיון והבחירה כדי לקשר הזמן לבחינת למעלה מהזמן, על-ידי צדקה ומעשים טובים, על-ידי שמאמין בה' יתברך ועושה צדקה וגמילות חסד וממתין לה' כנ"ל. נמצא שעקר מעלת הצדקה וגמילות חסד הוא ההמתנה שעל-ידי-זה מקשר עצמו לבחינת למעלה מהזמן ומבטל כל השנויים וכו' כנ"ל. ועל-כן עוון הרבית חמור מאד מאד, כי הרבית הוא אגר נטר שנוטל שכר בשביל המתנת מעותיו שמלוה לו. ובזה מגביר אחיזת הזמן ביותר ומגביר הרע הנאחזים בהזמן, מאחר שאינו מאמין לה' יתברך להמתין לחברו ההלואה ולגמל עמו חסד שעל-ידי-זה הוא מבטל הזמן הנאחז בהממון ביותר כנ"ל. ועל-כן פגם עוון הרבית גדול מאד ונחשב ככופר בכל התורה כלה, כי כל קיום התורה תלויה בזה לבטל הזמן שמשם כל השנויים, שמשם כל אחיזת היצר הרע כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שנחשב ככופר ביציאת מצרים, כי ביציאת מצרים היה שדוד המערכות שעל ידם מתנהג הזמן. ועל-כן היה אז בחינת בטול הזמן וכמובא בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, בהראשי פרקים שבקריעת ים סוף היה בטול הזמנים. ועל-כן בליל שמורים היה לילה כיום יאיר כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; שזהו בחינת בטול הזמנים שמשם כל האותות והמופתים הנוראים שעשה משה שהיה למעלה מהזמן, כמו שנאמר שם בהראשי פרקים הנ"ל. ועל-ידי-זה זכו לקבלת התורה, שעל ידה זוכין להכלל למעלה מהזמן וכנ"ל. והמלוה ברבית ונוטל אגר נטר הוא בהפך מכל זה. ועל-כן נחשב ככופר ביציאת מצרים ובכל התורה כלה וכנ"ל:
וזה בחינת קימת חצות לבטל השנה שמשם אחיזת הזמן שמשם כל השנויים. ועל-כן שנה לשון שנוי, כי על-ידי השנה ותרדמה בחינת הסתלקות הדעת משם עקר אחיזת טרדת הזמן שמשם כל השנויים כנ"ל, ועל-כן היה יציאת מצרים בחצות, כי יציאת מצרים היה בבחינת בטול הזמן כנ"ל שהוא בחינת חצות שאז נמשך מלמעלה בחינת התעוררות השנה על-ידי האי קלא דבטיש בגדפוי דתרנגולא וכו', שעל-ידי-זה משיגין בחינת בטול הזמן, שעל-ידי-זה נתבטלין השנויים שמשם כל השנאה וההתנגדות והמחלקת והגלות הבא על-ידי החולקים והשונאים וכנ"ל. ועל-כן חצות מסגל כמו פדיון, כמו שאמר אדוננו מורנו ורבנו ז"ל, כי הפדיון הוא על-ידי מעות צדקה שנותנין להצדיק והאיש הכשר ששם עקר תקון הצדקה, כי כשנותנין לרשע ופגום מכל שכן לבעל מחלקת, אזי אדרבא, פוגם יותר, כי הוא חוזר וממשיך השפע, חס ושלום, להשנויים שמשם כל הפגמים כנ"ל. ועל-כן עקר תקון הצדקה להשתדל לתן להצדיקים והכשרים אנשי שלום באמת. וזה עקר הפדיון, כי על-ידי-זה נתבטלין כל הצרות שנמשכין מהרע שנאחז ברבוי השנויים וכנ"ל. וזהו גם כן בחינת חצות שקמים מהשנה בחצות לילה ומשברין השנה בעת תקף התגברותו, בעת שהגיע הדעת לתכלית המעוט וההסתלקות ועל-ידי-זה מבטלין כל השנויים וכו' כנ"ל ועל-כן חצות מסגל כמו פדיון וכנ"ל:
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; שקשה לעמד על נקדת חצות, כי זה אי אפשר להשיג, כי הסתלקות הדעת שמשם שרש הבחירה, כי משם נמשך הטעות שסוברין שיש זמן בעולם שמשם נמשכין כל טרדות הזמן והבליו שמבלבל אותו מלחשב על אחריתו להכין צדה לדרכו הרחוק מאד מאד, שכל זה נמשך מתחלת הצמצום של חלל הפנוי שהוא בחינת הסתלקות החכמה והדעת כמובא במקום אחר, כל זה אי אפשר להשיג כי אם למבחרי יחידי הדורות כמו משה ודוד: וזה שאמרו שם בברכות; שדוד קם בחצות ועסק בתורה ובבקר נכנסו אצלו ואמרו לו, "עמך ישראל צריכין פרנסה וכו'". ולכאורה הוא פליאה מה ענין זה לזה?! אך באמת עקר חסרון הפרנסה והעניות נמשך מרבוי השנויים שנתרבו על-ידי חטא אדם הראשון שמשם אחיזת הרע שמעכב השפע, שמשם העניות בחינת 'בעצבון תאכלנה'. ועל-כן על-ידי חצות, שעל-ידי-זה מבטלין השנויים כנ"ל, על-ידי-זה ראוי שיהיה נמשך שפע ופרנסה. ועל-כן דיקא אחר שקם דוד בחצות נכנסו אליו בבקר ושאלו על פרנסה, כי על-ידי חצות שהוא בטול השנויים נמשך פרנסה כנ"ל ועל-כן השיב להם, "לכו והתפרנסו זה מזה", דהינו שהוא אהבה ושלום ביניהם ויגמלו חסד זה עם זה עד שיתפרנסו זה מזה, כי עקר בטול השנויים תלוי בזה שיהיה אהבה ושלום בין ישראל ויגמלו חסד זה עם זה, שעל-ידי-זה עקר המשכת השפע והברכה. ועל-כן באמת לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו כי אף-על-פי שקמים בחצות, שעל-ידי-זה מבטלין השנויים והיה ראוי שיהיה נמשך פרנסה על-ידי-זה, אבל עדין צריכין לזה שיהיה שלום בין ישראל, שזה העקר כנ"ל, שזהו בחינת לכו והתפרנסו זה מזה וכנ"ל. אמרו לו, "אין הקמץ משביע וכו' ואין הבור מתמלא מחליתו", הינו שכבר נתבלבל העולם כל כך על-ידי חטא אדם הראשון וחטאי הדורות עד שרב השפע אצל העכו"ם והרשעים ובעלי המחלקת. על-כן אפלו בימי דוד היה קשה לישראל להתפרנס זה מזה מחמת רבוי השפע שאצל העכו"ם והחולקים. אמר להם, "לכו ופשטו ידיכם בגדוד", שצריכים ללחם עם העכו"ם והשונאים שהם כנגד הקדשה ולהוציא מהם השפע להשיבה לבני ישראל הכשרים:
ועל-כן קורין אם כסף תלוה בפסח שהוא יציאת מצרים, כי עקר יציאת מצרים לצאת מהגלות, הוא על-ידי גמילות חסד והלואת חן, שעל-ידי-זה נתבטלין השונאים והאויבים שמהם הגלות וכנ"ל. ועל-כן נקרא רבית בשם "נשך", כמו שנאמר, "נשך" כל דבר אשר ישך, בחינת אשר ישך הנחש בלא לחש. שהוא בחינת עוון החמור של לשון הרע שגרוע מהכל, כי על-ידי לשון הרע באים כל המחלקת, שמשם עקר אחיזת היצר הרע שנאחז כשנעשה מחלקת בין השנוי דעות ואינם נכללים באחד וכנ"ל, שזהו בחינת פגם רבית כנ"ל. על-כן נקרא "נשך" לשון אם ישך הנחש, בחינת פגם לשון הרע ומחלקת כנ"ל. ועל-כן עקר אריכת הגלות הזה על-ידי לשון הרע ומחלקת, שעל-ידי-זה אין יודעין היכן האמת וכנ"ל. ועקר הגאלה תהיה על-ידי שלום, כמו שנאמר, אין אליהו בא וכו' אלא לעשות שלום בעולם. ועל-ידי-זה תהיה הגאלה במהרה בימנו אמן:
וזה בחינת ראש השנה, כי זה היום תחלת מעשיך, כי בראש השנה נברא האדם שהוא עקר בריאת העולם. ואז עקר יציאת הבריאה מכח אל הפעל שנגמרה ביום הששי שאז נברא האדם שהוא עקר כל הבריאה. ועל-כן אז עקר עבודת הצדיקי אמת להכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה, שזה עבודה גדולה מאד לתקן ולהמתיק שרש אחיזת הדין שמשם משתלשל אחיזת השקר שהוא הרע, שהוא הטמאה שכל אחיזתו בתחלת הבריאה תכף כשיצאה מכח אל הפעל, שאף-על-פי שאז עדין לא היה, חס ושלום, שקר וטמאה, אף-על-פי-כן מאחר שכבר היה בחינת שנים כנ"ל היה רשימה שישתלשל משם השקר שהוא הטמאה וכו' כנ"ל. על-כן עקר גמר התקון של כל הדברים שבכל הבריאה כלה הוא רק על-ידי אלו הצדיקים שיש להם כח לעלות משם עד תחלת הבריאה שמשם נשתלשל אחיזת השקר וכנ"ל, כי כל זמן שאין מתקנים למעלה האחיזה הדקה מן הדקה שאינה נתפשטת במח כלל, שמשם נאחז השתלשלות השקר, אף-על-פי שמתקנים הרבה למטה את אחיזת השקר עדין אין התקון בשלמות. מאחר שעדין לא נתתקן ונמתק בשרש שרשו למעלה למעלה. וזה עצם עבודת גדולי הצדיקים בראש השנה, שהוא יום בריאת העולם שיצאה הבריאה מכח אל הפעל. ואז צריכין לתקן שרש אחיזת הסטרא אחרא שהוא השקר, שכל שרשו מתחלת הבריאה תכף שיצאה מכח אל הפעל כנ"ל. ועל-כן הוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה, כי משם עקר התעוררות התשובה על-ידי גדולי הצדיקים שמגלין ומאירין אמתת האמת בעולם, ומבטלין שרש אחיזת השקר בתחלת הבריאה שהוא עבודה גדולה מאד כנ"ל, שבזה עוסקים בראש השנה שהוא תחלת הבריאה, ועל-כן הוא תחלת התשובה וכנ"ל, כי עקר התשובה הוא בבחינה זאת להחזיר ולהרים כפי חלקו שיש לו בכלליות הבריאה להרים הכל ולהשיב לשרשו הראשון להחזיר ולהכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה, שזהו עקר בחינת תשובה להשיב הכל לשרשו הראשון, בבחינת זרקא דאזדריקת לאתר דאיתנטילת מתמן כמו שמבאר במקום אחר ועל-כן צריכין לנסע לצדיקים הגבהים ביותר על ראש השנה, כי אין מי שידע לעסק בתקון זה כי אם הצדיקים הגדולים במעלה מאד וכנ"ל. ואפלו גדולי הצדיקים אינם זוכים לזה בשלמות בחייהם, כי אם לאחר הסתלקותם. ובשביל זה הולכים על קברי הצדיקים בערב ראש השנה, כי עקר זה התקון בשלמות הוא רק על-ידי גדולי הצדיקים אחר הסתלקותם שאז הם מגיעים לשלמות מעלתם, להשיב נשמתם למקום שנטלה משם בתחלת שרש שרשה העליון, שעל-ידי-זה משיבים כל הבריאה התלויה בהם לשרשה וכוללים אחר הבריאה בקדם הבריאה ומתקנים וממתיקין ומבטלין אחיזת השקר שנאחז שם, כי רק בשביל זה נברא האדם הבעל בחירה, שכל בחירתו נמשכת משם בתחלת יציאת הבריאה מכח אל הפעל כנ"ל בהתורה הנ"ל. וכשאדם עומד בנסיון ובוחר בטוב כראוי. ועולה מדרגא לדרגא עד שעולה בתחלת הבריאה ומתקן שם שלא יוכל השקר להתאחז משם עוד כנ"ל, זהו עקר תקון כל הבריאה וכנ"ל. וזה היה צריך אדם הראשון לתקן ביום שנברא. ועל-ידי שקלקל בעץ הדעת טוב ורע בעצת הנחש שהוא עקר השקר שנאחז משם ואדם הראשון לא התגבר לבטלו, על-ידי-זה נגזר עליו מיתה לדורות ונתאחז השקר מאד. ובזה מתרץ קצת מה שקשה לכאורה; מהיכן בא אדם למכשול עוון זה לאכל מעץ הדעת מאחר שעדין לא היה יצר הרע בעולם?! וכמובא בספרים ומבאר בפרוש רש"י; שהיצר הרע לא נתן בהם עד שאכלו מעץ הדעת. ואם כן מהיכן בא לחטא זה? אך באמת אף-על-פי שעדין לא היה היצר הרע של עכשיו בעולם, אבל שרש אחיזתו העליונה כבר היה, דהינו בחינת הנ"ל בחינת הטהרה שהוא בחינת הבחירה, בחינת שרש אחיזת הדין, שהוא בחינת לוי וכו', שמשם הרשם שישתלשל עד שיהיה שקר, שהוא הטמאה וכנ"ל. וזה השרש העליון הדק, בודאי כבר היה תכף כשיצאה הבריאה מכח אל הפעל וכנ"ל בהתורה הנ"ל. ואדם הראשון בהבראו היה גבה במעלה מאד מאד והיה צריך לתקן ולהמתיק בחינה זאת. ועל-ידי שנתרשל בתקון זה נתיעץ הנחש והטעה את האדם בשקר דק על-ידי שינק משם, ועל-כן היה כל עצתו להסית את האשה תחלה, כי האשה כנגד האיש היא בבחינת אחר הבריאה כנגד קדם הבריאה, כי כל דרגא ודרגא שגבה מחברו הוא בחינת קדם הבריאה ואחר הבריאה, כי הדרגא הגבה היא סמוכה יותר לקדם הבריאה. ועל-כן נחשבת נגד הדרגא שלמטה ממנה בחינת קדם הבריאה, והדרגא שלמטה בחינת אחר הבריאה. וזהו בחינת איש ואשה, נפש וגוף, אדם ובהמה, כי האיש בחינת נפש, בחינת אדם, בחינת קדם הבריאה כנגד האשה שהוא גוף בחינת בהמה, בחינת אחר הבריאה. ועל-כן שם בענין החבור של איש ואשה שם עקר המלחמה והנסיון והבחירה והצרוף של האדם בזה העולם, כי האשה נלקחה על-ידי שנה ותרדמה שהוא בחינת הסתלקות הדעת שהוא בחינת תחלת הצמצום שצמצם וסלק הדעת באיזה בחינה שעל-ידי-זה היתה עקר יציאת הבריאה מכח אל הפעל, כי אם לא היה בחינת צמצום והסתלקות הדעת לא היה באפשר שתצא הבריאה מכח אל הפעל, כי היה נשאר הכל בכח כמו בתחלה וכמובן כל זה בכתבים). וזה בחינת בנין האשה מן האיש על-ידי תרדמה שהוא הסתלקות הדעת שמשם בחינת שרש אחיזת השקר כנ"ל. ועל-כן התגרה הנחש בהאשה והטעה אותה בטעות דק מן הדק כמובן בפרשה; שבתחלה דחפה עד שנגעה בו וכו' עד שנסתה אחריו וחטאה בפעל ואכלה מעץ הדעת ואזי תכף היא הטעתה את האדם, כי עקר הטעות על-ידי בני אדם שכבר נכשלו שיש להם כח ביותר להטעות וכנ"ל. ובראש השנה שאז נברא העולם שהוא אדם הראשון ובו חטא, וה' יתברך ברחמיו עזרו שיתחיל בתשובה, על-כן צריכין אז בראש השנה לעסק בתקון זה כמובא. וזה התקון אי אפשר כי אם על-ידי גדולי הצדיקים הנ"ל וביותר משלימין התקון אחר הסתלקותם כנ"ל. על-כן הולכין על קברי צדיקים בערב ראש השנה וכנ"ל:
ועקר התקון על-ידי אמת, כמבאר בהתורה הנ"ל, שעל-ידי אמת נמשך השגחתו יתברך, שעל-ידי-זה נכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה ועל-כן בראש השנה רב ישראל ממשיכין עצמן אל האמת והתמימות ומתפללין וצועקין לה' יתברך באמת ובתמימות בלי שום חכמות של הבל שיש לקצתם בשארי ימות השנה, כי העקר הוא האמת והתמימות להתנהג בכל השנה כמו המון בני ישראל הכשרים בראש השנה ויום הכפורים, כי עקר התשובה והתקון הוא אמת, שעל-ידי-זה מבטלין אחיזת השקר שנאחז בתחלת הבריאה ונכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה, שזה עקר התקון של כל הדברים וכנ"ל: וזה בחינת קול שופר שהוא בחינת אמת, בחינת הקול קול יעקב, בחינת תתן אמת ליעקב, כי עקר התגלות האמת על-ידי בחינת יעקב שהוא התחיל לעסק בתקון זה, לבטל השקר בתחלת אחיזתו הנ"ל, כי אברהם אבינו היה הראשון שהתחיל לגלות אלוקותו בעולם שזה עקר התגלות האמת, אבל מחמת שאברהם היה הראשון לא הגיע עדין לבטל אחיזת השקר בשרשו הנ"ל, שהוא בעצם הנקדה ששם יצאה הבריאה מכח אל הפעל שזה אי אפשר להשיג. ושם צריכין עקר ההמתקה לבטל אחיזת השקר כנ"ל, כי אברהם היה מדתו חסד ויצחק מדתו גבורה. זה בחינת קדם הבריאה ואחר הבריאה, כי חסד בחינת קדם הבריאה, ששם כלו טוב, כלו חסד. וגבורה ודין זה בחינת אחר הבריאה שמשם אחיזת הדין כנ"ל, כי אברהם גלה אלקותו בעולם והודיע שיש אלקים שליט בארץ. וכן יצחק וכן יעקב, כי זה היה כל עבודתם, כי אין קורין אבות, אלא לשלשה, כי הם אבות העולם, כי קדם הבריאה בבחינת אב כנ"ל, כי זכו לכלל הכל בה' יתברך בבחינת קדם הבריאה ששם אב ובן כחדא בבחינת כשתגיע לאבני שיש טהור ושם נקרא הכל על שם האב, כי הבן טפל לאב ונכלל בו. אבל אברהם ויצחק עדין לא בטלו לגמרי אחיזת השקר בשרשו בבחינת הנקדה ששם יצאה הבריאה מכח אל הפעל כנ"ל, שמשם עקר אחיזת שרשו של השקר וכו' וכנ"ל. ועל-כן אברהם יצא ממנו ישמעאל. ויצחק יצא ממנו עשו שהם עננין דמכסין על עינין, שהם עקר השקר המכסה את האמת שהוא תקון העינים, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, כי אברהם גלה והמשיך אלוקותו יתברך מעלא לתתא בבחינת אור ישר בבחינת חסד. ויצחק אור חוזר מתתא לעלא, שזה בחינת גבורה, אבל עקר הקשר והחבור שבין קדם הבריאה לאחר הבריאה הוא על-ידי בחינת יעקב שהוא בחינת חוט המשלש, בחינת הבריח התיכן המבריח מן הקצה אל הקצה, כי הוא מחבר וכולל יחד בשלמות בחינת אברהם ויצחק שהם בחינת חסד ודין, אור ישר ואור חוזר, בחינת קדם הבריאה ואחר הבריאה, כי יעקב זכה למדת האמת בשלמות, הינו לבטל אחיזת השקר בשרשו העליון הנ"ל עד שזכה להשיג איך ממשיכין בחינת יציאת הבריאה מכח אל הפעל בלי אחיזת השקר כלל, שזה בחינת עבודת יעקב שמדתו אמת, שעל-ידי-זה עקר חבור וכלליות הבריאה בקדם הבריאה בשלמות. ועל-כן יעקב זכה שהיה מטתו שלמה בלי פסלת, כי ההולדה הוא בחינת בריאה חדשה, שמוציאין בחינת הבן מכח אל הפעל, ומחמת ששם אחיזת השקר, על-כן נאחז הסטרא אחרא מאד בההולדה. ועל-כן צריכין אחר כך ברור גדול. וזה עקר מעלת הצדיק הגדול שהוא מאן דנטר ברית, שזוכה לבחינת כלה זרע אמת, כי זוכה לעלות לתחלת השרש ולהמשיך משם, בחינת הבן בחינת אחר הבריאה מכח אל הפעל בלי אחיזת השקר כלל, שזה זכה יעקב שמדתו אמת. ועל-כן היתה מטתו שלמה וכנ"ל. וזה בחינת הקול שופר שהוא בחינת קול יעקב, בחינת אמת וכנ"ל:
וזה בחינת מה שמבקשין על חיים בראש השנה ועשרת ימי תשובה, כי משם עקר החיים, כי אמת סמא דחיי. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על אתרא דשמא קושטא, שלא שלטה המיתה שם, כי גוף ונפש הם בבחינת קדם הבריאה ואחר הבריאה, כי הנפש הוא חלק אלוק ממעל בחינת קדם הבריאה. והגוף בחינת עשיה, בחינת אחר הבריאה. ועקר החיות כששניהם מחברים יחד בקשר אמיץ וזה על-ידי אמת, שעל-ידי-זה נכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה. ועל-כן אמת סמא דחיי, כי עקר המיתה על-ידי השקר שמפריד בין הדבקים בבחינת כי המות יפריד, בחינת כי הוא בין אחים יפריד, שזה נמשך על-ידי עצת הנחש שהמשיך השקר בעולם, שעל-ידי-זה נגזר מיתה לדורות, כי עתה אי אפשר בזה הגוף להשיג בשלמות כלליות וחבור אחר הבריאה בקדם הבריאה, מחמת אחיזת השקר שנאחז שם בהתחלת יציאת הבריאה מכח אל הפעל וכנ"ל. ועל-כן ההכרח למות ואז עולה הנפש למעלה מעלה כפי מדרגתו. והגוף מזדכך למטה עד שאחר כך יתחדשו לטובה לעתיד על-ידי גדל אמתת האמת שיתגלה אז, כי עקר חדוש העולם ותחית המתים יהיה על-ידי גדל האמת שיתגלה בבחינת אמת מארץ תצמח וכו'. ואז יתקים, "שפת אמת תכון לעד", כי יחיו חיים נצחיים על-ידי האמת שהוא סמא דחיי, כי אז יתבטל השקר לגמרי בשרש אחיזתו וכנ"ל. ועל חיים אלו אנו מבקשין בראש השנה שכל צעקותינו ותפלותינו שיתגלה האמת בעולם בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות אצל כל אחד ואחד שיתקים, "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר וכו'" עד שידע כל אחד איך לשוב לה' יתברך, כי עקר התשובה על-ידי אמת כנ"ל. ועל-כן חותמין בראש השנה בכל הברכות, כי אתה אלקים אמת ודברך אמת וקים לעד, כי האמת קים לעד, כי קושטא קאי, כמו שנאמר, "שפת אמת תכון לעד", כי עקר החיים והקיום של כל הבריאה בכלל ובפרט על-ידי אמת כנ"ל:
ועל-כן צריכין כל ישראל לפיס אחד את חברו קדם ראש השנה ויום הכפורים שיהיה שלום גדול בין ישראל, כי עקר הוא השלום, שהוא אחדות, שהוא עקר החיים בחינת החיים והשלום, כי עקר המחלקת על-ידי אחיזת השקר שנמשך מבחינת רבוי ושנוי דעות כנ"ל. וזה עקר עבודת ראש השנה, שהוא תחלת הבריאה שצריכין לבטל השקר בשרש אחיזתו על-ידי עצם התגלות מבחר ראש האמת בבחינת ראש דברך אמת, שזה בחינת ראש השנה דיקא, בחינת ראש דברך אמת, כי רב בעלי המחלקת דרך כל אחד לומר שאצלו האמת ושכל מחלקתו רק בשביל האמת. ובפרט עתה, בעוונותינו הרבים, שנתקים והאמת תהיה נעדרת, שנעשה האמת עדרים עדרים, וכל אחד אומר שאצלו האמת, אבל אף-על-פי-כן האמת הוא אחד. ומי שחפץ באמת לאמתו ומתפלל לה' יתברך שיזכה לאמת באמת, יכול להכיר היכן האמת האמתי, כי האמת עד לעצמו. ועקר המחלקת הוא רק מחמת הרחוק מאחד שמשם אחיזת השקר, כי מי שאינו מבטל השקר בשרשו יכול לטעות אחר כך מאד ולהפך השקר לאמת והאמת לשקר בבחינת הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע וכו'. ומשם נמשך כל המחלקת שבעולם. ומי שרוצה להציל ולמלט נפשו מאש המחלקת שהוא גרוע מהכל, עקר הצלתו על-ידי האמת שהוא בחינת שלום, כמו שנאמר, "כי יהיה שלום ואמת בימי", כי כשיסתכל על האמת לאמתו בודאי ינצל על כל פנים ממחלקת, כי אף-על-פי שלא יזכה להשיג ולידע היכן האמת, מחמת שלא התיגע בעבודתו כראוי, כי לזכות לעצם האמת צריכין יגיעה גדולה מאד, אבל על כל פנים, אם חפץ באמת, על כל פנים, לא יהיה רודף וחולק ולא יחזיק במחלקת ורדיפות, חס ושלום, לרדף אחר אנשי אמת. אף-על-פי שנדמה לו להפך, כי מה לו ולצרה הזאת לסכן נפשו כל כך. וכל זה אי אפשר לבאר בכתב, והחפץ באמת יבין כל זה בנפשו:
וזה בחינת המשפט של ראש השנה, שכל אדם נכנס לפניו יתברך לדין ומשפט, כמו שנאמר בראש השנה במשנה, כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וסימי שם תאנא, וכלן נסקרין בסקירה אחת, שנאמר, "היוצר יחד לבם וכו'". ופרשו שם, שמוסב למעלה לפסוק ממכון שבתו השגיח אל כל ישבי הארץ היצר וכו'. והענין תמוה לכאורה מאחר שכלם נסקרין בסקירה אחת, כי ה' יתברך כל יכול ויודע הרבה בידיעה אחת מה שאי אפשר לשכל אנוש להשיג כמובא. אם כן גם בתחלה למה נכנסין אחד אחד כבני מרון? והלא הוא יודע את מעשה כל אחד בידיעה אחת, והיה יכל לשפטם גם בתחלת דין כמו בסוף, שכלן נסקרין בסקירה אחת?!: אך עקר המשפט הוא אמת, כי משפטו אמת. ואפלו במשפט שלמטה עקר מצות המשפט הוא לשפט אמת, להציל העשוק והנגזל שבא עליו חברו לגזלו בעולה ושקר לעשות בהם משפט אמת, כמו שנאמר, "אמת ומשפט שלום שפטו", רק בבני אדם יש שופטים שמטין המשפט בשקר שהם מחריבין העולם, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום וכו'. אבל הוא יתברך משפטו אמת תמיד, כי עקר כונתו יתברך לדון ולשפט את כל העולם במשפטיו הישרים והאמתיים באפן שיבוא כל אחד אל התכלית הטוב הנצחי, שהוא להכלל בו יתברך, שהוא בחינה הנ"ל שיהיה נכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה, שזה עקר התכלית הטוב שבשביל זה נברא הכל. ובזה תלוי כל התורה, כי על-ידי כל מצוה ועבודה נכללין בו יתברך. ולהפך על-ידי כל עברה ופגם נתרחקין ועושין פרוד בין קדם הבריאה לאחר הבריאה וכנ"ל, כי כל התורה היא בחינת אמת, כמו שנאמר, "תורת אמת וכו'" ועל-ידי אמת נמשך עיני השגחתו יתברך, וכמו שמבאר במקום אחר, שעקר המשכת השגחה שלמה על-ידי התורה וכו', שעל-ידי-זה נכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה כנ"ל. ועל זה דנין את האדם בראש השנה, וכן ביום הדין הגדול שפוסקין עליו המשפט שכר, או ענש כפי מעשיו, באפן שסוף כל סוף יוכל להכלל בקדם הבריאה שזה תכליתו, כי כל הענשים, רחמנא לצלן, שה' יתברך מעניש במשפטיו הישרים, עקר הענש, רחמנא לצלן, הוא בשביל זכוך, כדי שיזדכך על-ידי הענש הזה, כדי שיוכל בסוף להכלל במקום שצריך להכלל כפי מעשיו, כפי מה שישאר ממנו אחר הזכוך. ולהפך הצדיק מקבל שכר וענג ומתענג על ה' ועולה בכל פעם מדרגא לדרגא וממעלה למעלה עד שנכלל בשלמות בכל קומתו למעלה למעלה עד תחלת שרש הכל שהוא בחינת קדם הבריאה אשרי לו. אבל על כל פנים הכל כאשר לכל צריכים לחזר ולהכלל למעלה בקדם הבריאה, רק אף-על-פי-כן יהיה חלוק גדול אפלו בין הצדיקים גמורים כפי מעלתו, מכל שכן בין צדיק לבינוני, מכל שכן וכל שכן בין צדיק לרשע, ואפלו ברשעים עצמן יהיה חלוק גדול בין כל אחד ואחד. ועל-כן הזהירו רבותינו זכרונם לברכה, אל תרשע הרבה וכו'. וכמובן בדבריו ז"ל בסוף התורה הנ"ל על פסוק, "עין לא ראתה אלקים זולתך וכו'". מה שמבאר שם, שבענין זה יש קשיא וכו', עין שם. ובשביל זה עקר המשפט של ראש השנה, כי משפטו אמת ועל-ידי אמתת משפטו יוכל להכלל בבחינת קדם הבריאה זה על-ידי עשירות וזה על-ידי עניות, זה על-ידי שנגזר עליו לחיות וזה על-ידי מיתה. וכן בשאר המשפטים, כי משפטו יתברך עמקו מאד וגוזר משפט על כל אחד בראש השנה באפן שיהיה לו בחירה כפי מדרגתו וה' יתברך צופה ומביט עד סוף האחרון ואפלו עד סוף כל הדורות, וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, ונותן משפט על כל אחד באפן שאיך שיהיה איך שיתנהג, ישוב בסוף לקדם הבריאה, אך הרשע אם יחזיק במעשיו ולא ישוב, יצטרך לענשים קשים ומרים מאד ולגלגולים רבים. ולבסוף לא ישאר ממנו כי אם איזה נקדה בעלמא עד שיש שיכלו לגמרי בסוף ולא ידעו מהטוב האמתי כלל, אבל על כל פנים הכל צריכים לחזר לקדם הבריאה ואז יראו החלוק שבין צדיק לרשע וכו'. ועל-כן בעת שנכנסין למשפט כל אחד עובר לפניו בפני עצמו כבני מרון, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי ה' יתברך דן את כל אחד ברחמיו כפי מעשיו שבחר לו. וכל בחירתו היתה על-ידי השנויים רבים שנעשו אחר הבריאה, אחר שיצאה הבריאה מכח אל הפעל שהתחיל הרבוי כנ"ל. ועל-ידי-זה עקר חקור דין שלמעלה ביום הדין, כי ה' יתברך דן ברחמיו כל אחד לפי מקומו, כמו שמבאר במקום אחר. ויודע באיזה שנוי דעה נפל על-ידי הרבוי של אחר הבריאה הנ"ל, שעל-ידי-זה בא למעשיו. וכמו כן הוא שופט אותו בצדק ואמת. ועל-כן בהכרח שיעברו לפניו כל אחד בפני עצמו, שזה בחינת רבוי ושנויים, שזהו בחינת יציאת הבריאה מכח אל הפעל שהתחיל הרבוי והשנויים וכו' שמשם כל מעשה האדם וכמו כן הוא חקור דינו ומשפטו וכנ"ל. אבל כשה' יתברך מוציא גמר משפטו ועקר המשפט הוא אמת, כדי שעל-ידי המשפט אמת ישוב בסוף לשרשו לקדם הבריאה וכנ"ל. על-כן בגמר המשפט כלם נסקרין בסקירה אחת שכולל כלם יחד, כי זה עקר המשפט אמת, שישוב הכל לשרשו, לקדם הבריאה, ששם כלו אחד כנ"ל, רק אף-על-פי-כן יהיה חלוק עצום בין כל אחד ואחד כפי מעשיו, רק שאי אפשר להבין זאת וכנ"ל והבן היטב:
וכל ימי האדם יש לו בחירה, וזה עקר המשפט של ראש השנה, שגוזרין עליו שיתנהג עמו בשנה הזאת באפן שיהיה לו בחירה כרצונו, שיוכל לזכר ולהבין על-ידי מה שיתנהג עמו אם לטוב ואם להפך, חס ושלום, איך לשוב לה' יתברך אם ישום לבו אל תכליתו הנצחי. ועל זה צריך לשום כל מגמתו בכל השנה כלה, בפרט בתחלת השנה בעשרת ימי תשובה, בפרט בראש השנה שהוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה. ועקר התקון הוא אמת; שצריך להאמין בהאמת שהכל אחד, כי צריכים להאמין בהשגחתו יתברך בפרטיות שהוא יתברך צופה ומביט ומשגיח על כל אחד ואחד בפרטיות כפי מקומו ושעתו וענינו ועל-ידי השגחה הכל אחד, אחר הבריאה כמו קדם הבריאה כנ"ל. ועל-ידי-זה יכול לדבק את עצמו לה' יתברך ולהיות נכלל בו יתברך מכל מקום שהוא בבחינת פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה וגו' ואנה מפניך אברח, שדוד המלך מתמיה שאי אפשר להבין איך יצאה הבריאה מכח אל הפעל ונעשה רבוי, שעל-ידי-זה נעשה התרחקות, חס ושלום, שהוא בחינת בריחה, שבורחים מהשם יתברך, חס ושלום, אבל באמת אנה מפניך אברח, כי אני מאמין בהאמת שהכל אחד כמו שסים והולך, "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, אשא כנפי שחר וכו' גם שם ידך תנחני וכו'" עד שחזר וסים, "אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי ידעת מאד", כי באמת אני מאמין בהשגחה שהכל אחד עתה כמו בתחלה קדם הבריאה, רק שזה פליאה דעת נשגבה וכו', בחינת נוראות נפליתי נפלאים וכו' איך מתקים העולם ואיך יצאה הבריאה מכח אל הפעל ואסור לחקר בזה כלל. אבל על כל פנים אני מאמין בהאמת בהשגחתו יתברך שעיניו יתברך צופות בכל מקום, בחינת אם אסק שמים וכו' ואציעה שאול וכו' וכמו שנאמר, בכל מקום עיני ה' צופות טובים ורעים וכו' ועל-כן אנה מפניך אברח, כי הכל אחד בחינת כלו טוב, כלו אחד. ועל-ידי-זה אני אוחז עצמי בה' יתברך תמיד, כי נפשי יודעת מאד האמת, אף-על-פי שאי אפשר להבין כל זה, כמו שאמר בעצמו, נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי ידעת מאד. וביותר צריכין לשום לב לזה בראש השנה שהוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה יום תחלת מעשיו וכנ"ל. ועל-ידי-זה יצא משפטו לאור לטוב, כי על-ידי-זה עקר התקון. וכל זה זוכין על-ידי שבאים אז לצדיקי אמת וכנ"ל: וזה שאמר, "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח", כי תחלת יציאת הבריאה מכח אל הפעל זה בחינת הליכה, כי עדין לא נתרחקה הרבה הבריאה מקדם הבריאה ועל-כן הוא בחינת הליכה, כמו שאחד התחיל לילך מחברו שעדין אינו רחוק ממנו, אבל אחר כך כשנשתלשלה הבריאה יותר ויותר ונתרחקה מקדם הבריאה יותר ואז נתרבה אחיזת השקר יותר, שעל-ידי-זה עקר הרחוק כנ"ל. זהו בחינת בריחה, שעל-ידי-זה מתרחקין יותר ויותר. וכל ההתרחקות של הרחוקים מה' יתברך נמשך מבחינת כפירות, שמשם עקר כח היצר הרע, כמו שמבאר כבר כמה פעמים. ועקר היצר הרע שהוא בחינת כפירות נמשך רק מבחינה הנ"ל, שהוא בחינת הטהרה, שהוא מתחלת יציאת הבריאה מכח אל הפעל כנ"ל, כי מחמת שזה אי אפשר להבין בשכל אנושי כלל, על-כן נתעו ונבוכו התועים עד שנתרחקו כמו שנתרחקו, אבל דוד המלך שמדתו אמונה מלכות, כמו שנאמר, "ואמונתי וחסדי עמו", מתמיה ואומר; שבאמת איני יכול להבין אנה אלך מרוחך איך יצאתי מכח אל הפעל בתחלת הבריאה שהוא בחינת הליכה, כי בודאי אי אפשר להבין זאת, רק אני מאמין באמונה שלמה שהכל מה' יתברך, כי הוא בנפלאותיו ברא הכל והוציא הכל מכח אל הפעל וגם עתה הוא משגיח על הכל בהשגחה פרטית. ועל-כן אנה מפניך אברח, שהוא בחינת התרחקות יותר, בחינת בריחה, כי בודאי אי אפשר לברח מפניך, כי אני מאמין שהכל אחד, אף-על-פי שאי אפשר להבין זאת. וזהו "אנה מפניך אברח", פנים זה בחינת עיני השגחתו, בחינת יאר ה' פניו אליך, בחינת אל תסתר פניך ממני וכו', הינו מאחר שאני מאמין שפני השגחתו צופים בכל העולם מראש ועד סוף, ואחר הבריאה הוא כמו קדם הבריאה, על-כן פליאה דעת ממני נשגבה וכו' אנה אלך מרוחך, שהוא תחלת יציאת הבריאה מכח אל הפעל, ועל-כן אנה מפניך אברח, כי פני השגחתו בכל מקום, שעל-ידי-זה הכל אחד אחר הבריאה כמו קדם הבריאה וכנ"ל. וכל זה בחינת ראש השנה שאז נמשך השגחתו ביותר, כמו שנאמר, "עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", כי המשפט של ראש השנה זהו בחינת השגחה, שאנו מאמינים שכל מה שמתנהג עם האדם בכל השנה, הכל בהשגחתו יתברך כפי המשפט שנגזר עליו בראש השנה. וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק זה, עיני ה' אלקיך וכו'. בראש השנה נדון מה יהא בסופה. וזה עקר בחינת ראש השנה להמשיך על עצמו אמונת השגחתו יתברך, שזה זוכין על-ידי שממשיכין עצמו אל נקדת האמת, שהוא צדיק האמת. ועל-ידי-זה נכלל הכל באחד, שזה עקר תקון התשובה שאנו צריכין בראש השנה, שהוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה וכנ"ל:
וזה בחינת גדל מעלת ההליכה לצדיקי אמת לשם שמים, לא לשם כבוד וקנטור ומחלקת, חס ושלום, כי ההליכה ברגלין. ועקר שלמות התקון הוא על-ידי הרגלין, כי עקר כל התקונים תלויים בזה העולם העשיה הגשמי שהאדם הבעל בחירה נברא בזה העולם הגשמי דיקא, כדי שידבק את עצמו בה' יתברך מגשמיות זה העולם דיקא, ועל-ידי-זה יעלה זה העולם עם כל העולמות כלם התלויים בו למעלה למעלה עד שיכלל הכל בבחינת קדם הבריאה וכנ"ל. וזה העולם בכללו נקרא רגלין, כמו שנאמר, "והארץ הדם רגלי". ושם עקר האמונה שנקראת רגלין, כמו שמבאר במקום אחר, כי צריכין להאמין שה' יתברך בעצם נפלאות רוממותו יתברך עד אין חקר, הוא צופה ומביט בהשגחה פרטית בזה העולם הגשמי עד תכלית תכלית דיוטא התחתונה, כמו שנאמר, "אין דבר נעלם ממך וכו'" וכמו שנאמר, "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ וכו'". ועל-ידי אמונת ההשגחה, על-ידי-זה נכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה שזה עקר התקון וכנ"ל. ועל-כן אשריהם הרגלים שהולכים לדבר מצוה, מכל שכן כשנוסע והולך להצדיקי אמת והנלוים אליהם, כי הצדיק האמת כבר זכה על-ידי אמתת עבודתו להכלל הכל בקדם הבריאה, כי כבר הגיע לאבני שיש טהור הנ"ל. ומי שזוכה לנסע ולילך אליו וההליכה היא ברגלין, על-ידי-זה מגביה בחינת רגלין שהוא בחינת זה העולם העשיה, בחינת והארץ הדם רגלי. מגביה הכל לה' יתברך וכולל אחר הבריאה בקדם הבריאה, שזה עקר כל התקונים כנ"ל. ועל-כן העקר לנסע ולילך על ראש השנה, כי אז בראש השנה צריכין לעסק בזה ביותר מחמת שאז נברא העולם. ועל-כן הוא ראשון לתשובה לתקן כל הפגמים על-ידי-זה וכנ"ל. ועל-כן היו נוהגין בכל הדורות לילך להרב, כי מעלה יתרה כשהולכין אליו, כי על-ידי ההליכה בעצמה מתקן הרבה וכנ"ל. וזה בחינת שמחתי באמרים לי בית ה' נלך עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. וזה בחינת מעלת העולים לרגל, שנאמר עליהם, "מה יפו פעמיך בנעלים", כי ירושלים שם הבית המקדש ששם נקדת האבן שתיה שממנו השתת העולם, שדרך שם חוזר ונכלל זה העולם בשרשו בבחינת קדם הבריאה. ועקר התקון על-ידי הצדיק שהוא יסוד העולם בחינת אבן שתיה, בחינת כי לה' מצקי ארץ וישת עליהם תבל". וכמו שמבאר במקום אחר. וזה ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו. שהיא ירושלים שלמעלה וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו בחינת כלליות התחתון בעליון ירושלים שלמטה בירושלים שלמעלה, שעל-ידי-זה נכללין בקדם הבריאה, שזה עקר התקון וכנ"ל. וזהו שאלו שלום ירושלים וכו' יהי שלום בחילך וכו' למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך וכו', כי עקר תקון זה הוא על-ידי שלום ואחדות ולבטל כל ההתנגדות אל האמת, שהוא עקר הרע והטמאה שנמשך מהשקר שיונק מהרבוי כשאין מבטלין אחיזתו בשרשו כנ"ל. ועל-כן הנחש שהמשיך השקר בעולם וגרם כל המחלקת והפרוד. על-כן נתקלל ברגליו, כמו שנאמר, "על גחנך תלך", כי שקר אין לו רגלים וכמו שמובא בתקוני זהר כב, דף סו, עין שם). ועל-כן עקר פגם של השקר ובעלי רכילות ולשון הרע הוא ברגלין, כי נקראים "הולכי רכיל", כמו שנאמר, "לא תלך רכיל בעמך". וכמו שפרש רש"י שם, בכל מקום מצינו רכילות בלשון הליכה, בלשון רגל, כמו לא רגל על לשונו, כי עקר פגם הלשון הרע ורכילות שנמשך על-ידי השקר שמהם כל המחלקת והפרוד הוא בבחינת רגלין שמפרידין הרגלין מהראש, שעושין פרוד בין זה העולם, שהוא בחינת רגלין, ובין ראשית נקדת הבריאה, שעל ידה נכללין בקדם הבריאה. ועל-כן בראש השנה שאז צריכין להכלל בהראש ועל שם זה נקרא ראש השנה, ועל-כן צריכין לבוא להצדיק שהוא בחינת הראש בחינת, ראש בית, בחינת ראש בני ישראל האמתי. על-כן צריכין לנסע ולילך אליו דוקא, כי על-ידי-זה מתקנים ומעלין בחינת הרגלין ומכניעין ומבטלין בחינת הרגלין דקלפה שהם ההולכי רכיל ובעלי לשון הרע המרבין מחלקת בישראל, כי על-ידי שבאין להצדיק זוכין לאמת, שעל-ידי-זה ממשיכין ההשגחה בשלמות מראש ועד סוף, עד סוף העולם העשיה הזה שהוא בחינת רגלין, שעל-ידי-זה נכלל הסוף בהראש; סוף תכלית גשמיות כל העולם שהוא בחינת רגלין נכלל הכל בהראש, בבחינת קדם הבריאה ונכלל הכל באחד, שזה עקר התקון וכנ"ל:
כי אמת ראש, תוך, סוף, כי עקר שלמות האמת הוא כשהוא אמת מתחלתו ועד סופו, כי יש שמתחיל לדבר באיזה אמת, אבל בסוף מטעה על-ידי-זה דיקא בשקר גדול, כי דיקא על-ידי מעט האמת שהתחיל, על-ידי-זה יש לו כח להטעות בשקרו, כי כל שקר שאין בו אמת בתחלתו אינו מתקים בסופו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, על-כן עקר האמת הוא כשהוא אמת שלם מראש ועד סוף. ועקר הוא הסוף, כי טוב אחרית דבר מראשיתו. ועל-כן עכשיו באחרית הימים מתגבר השקר ביותר, כמו שנאמר, "ותשלך אמת ארצה". וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, והאמת תהיה נעדרת ישעיה נט, טו), שנעשו עדרים עדרים של אמת. וכן אצל כל אדם יש שהוא איש כשר מתחלתו, אבל אחר כך מטעהו הבעל דבר עד שמכשילו בשקריו. והעקר על-ידי בני אדם והשקרנים והליצנים ומכנים עצמן בשם חסידים, שעליהם נאמר, "תאלמנה שפתי שקר הדברות על צדיק עתק בגאוה ובוז". ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, אל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי עקר האמת הוא כשמגיע עד הסוף שהוא בחינת רגלין. ועל-כן עקר תקון כל העולם שהוא על-ידי משיח צדקנו שאנו מצפים שיבוא במהרה בימינו, הוא על-ידי בחינת רגלין, כמו שנאמר, "ועמדו רגליו ביום ההוא וכו'" וכמו שאיתא, עד דמטי רגלין ברגלין, כמובא הרבה מזה בכתבי האר"י ז"ל, כי עקר התקון על-ידי אמת שיתגלה על-ידי משיח צדקנו. בחינת אמת מארץ תצמח. והעקר שהאמת יהיה בשלמות מראש ועד סוף להאמין בהשגחתו יתברך מראש כל דרגין עד סוף כל דרגין, שעל-ידי-זה נכלל הכל באחד, שעל-ידי-זה עקר התקון וכנ"ל:
על-פי התורה "אמר רבי עקיבא" הנ"ל, יתבאר המדרש הפליאה מאד וזה לשונו מדרש רבה בראשית פרק ח), אמר רבי סימון, בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברא את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כתים כתים וחבורות חבורות, מהם אומרים, אל יברא, ומהם אומרים, "יברא", הדא הוא דכתיב, "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו", חסד אומר, יברא, שהוא גומל חסדים. ואמת אומר, אל יברא, שכלו שקרים, צדק אומר, "יברא, שהוא עושה צדקות", שלום אומר, אל יברא, שהוא כלו קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב, "ותשלך אמת ארצה". אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייא שלך ופרש המתנות כהנה "חותם", שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת). תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב, "אמת מארץ תצמח", עד כאן לשונו. והוא תמוה מאד, איך שיך שה' יתברך ישליך אמת לארץ, שהוא עקר חותמו? עד שהצרכו מלאכי השרת לשאל ולבקש מה אתה מבזה תכסיס וכו'?! וגם קשה מאד להבין איך יהיה מחלקת בין מדת האמת ובין ה' יתברך? כי מאחר שה' יתברך אמתת רצונו לברא את האדם כמו שראינו סוף המעשה, שבראו אם כן איך שיך שהאמת יקטרג על זה?!: אך זה כלל גדול, שכל הבריאה היתה בגין דישתמודעין ליה, כדי שנזכה לדעת ולהכיר אותו יתברך. ועקר הבריאה הוא האדם, הינו בני ישראל הצדיקים אשר רק הם זוכים להכירו באמת על-ידי שיש להם בחירה ועומדים בנסיון וצרוף בזה העולם הגשמי הרחוק ממנו יתברך מאד, כי ה' יתברך סתים ונעלם בתכלית ההעלם כי לית מחשבה תפיסה ביה כלל, כמו שאמר אליהו ושער בדעתו שאי אפשר לשום מלאך ושרף ולשום נברא להשיג אמתתו, כי אם נפשות ישראל על-ידי שירדו לזה העולם הגשמי ויהיה להם בחירה ויעמדו בנסיון. ועל-ידי-זה דיקא יזדככו ויצטרפו עד שיזכו להשגת אלקותו מה שאין שום מלאך ושרף יכול לזכות, כי זה התכלית והסוף של ישראל שיזכו להשגת אלקות, עד שהמלאכים יקבלו וילמדו מהם, כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל", עתידין צדיקים שיהיה מחצתן לפנים ממלאכי השרת וכו', אבל זאת ההשגה שישיגו הצדיקים אז אין יודע עתה שום מלאך ושרף. ועל-כן קטרגו המלאכים על בריאת האדם, כי כמו שהמלאכים אין יכולים להשיג אותו יתברך, כמו כן אין יכולין להבין ולהשיג פנימיות דעתו וחכמתו יתברך, כי הוא יתברך ודעתו אחד כידוע. וכמאמר המשורר, "מאד עמקו מחשבותיך". והמלאכים נקראים בשם חסד על שם מדת החסד. וכן יש שנקראים אמת, כי נמשכים ממדת אמת וכן כלם. ומחמת שאי אפשר לעמד על סוף דעתו של ה' יתברך על-כן היה מחלקת גדולה בין המלאכים בענין בריאת האדם. ואפלו המלאכים הנקראים אמת, שמדתם אמת, קטרגו על בריאתו, כי אף-על-פי שמדתם אמת וחפצים רק באמת, אף-על-פי-כן לא יכלו להגיע ולהשיג סוף תכלית האדם שיוכל לבוא למעלה גבה כזאת, להשיגו ולהכירו יתברך יותר מכל המלאכים. על-כן קטרגו על בריאתו, אדרבא, מחמת גדל אמתתם של אלו המלאכים על-ידי-זה דיקא קטרגו על בריאתו, כי לפי עצם אמתתם לא יכלו לסבל שיהיה נברא האדם שכלו שקרים, כמו שנאמר במדרש הנ"ל, כי יש כמה בחינות בענין האמת, כי אמת הוא אחד כנ"ל בהתורה הנ"ל, אבל צריכין יגיעה גדולה להשיג האמת לאמתו עד תכליתו, כי אפלו בחכמות שבזה העולם קשה להשיג האמת כאשר הודו כל חכמי המחקר שחוקרים כל כך בחכמות ועדין אינם יודעים בברור שום חכמה על אמתתה מלבד חכמת המספר וההנדסה), מכל שכן בחכמת השגת אלקותו יתברך שזה אי אפשר להשיג בשום חכמה ושכל כי אם על-ידי יגיעות ועבודות של צדיקי אמת שעומדים בנסיון וצרוף בכל תאוות עולם הזה, שרק הם זוכים להשיג באמת השגת אלקות עד שיזכו להכירו לעתיד, עד שכל המלאכים יצטרכו לקבל מהם וכנ"ל: ומחמת שקשה להשיג האמת לאמתו, על-ידי-זה נתרבה המחלקת, ועקר המחלקת על-ידי האמת בעצמו, שכל אחד סובר שאצלו האמת, כי בענין האמת והשקר יש כמה בחינות, יש שהוא שקרן גדול ורמאי גמור ויודע בעצמו שקריו, אך הוא מטעה הבריות ומחפה השקר באמת, כי גם השקרן גמור בהכרח שיאמר איזהו אמת בתחלה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל שקר שאין אמת בתחלתו, אין מתקים בסופו וכו', אבל יש שאינו שקרן כל כך, רק שעל-ידי שאינו זך במעשיו כראוי, על-ידי-זה נטה דעתו מטעות לטעות עד שנתהפך האמת אצלו, עד שאומר לרע טוב ולטוב רע וסובר שכך הוא האמת. ובענין זה יש כמה חלוקים; יש שטעותו דק, ויש שטעותו דק מן הדק מאד, עד שמצאנו כמה צדיקים גדולים שטעו לפעמים באיזה דין והנהגה, כמבאר בדברי רבנו, זכרונו לברכה, הרבה. ובודאי כונתם היתה רצויה לשמים באמת, אבל טעו עצמן לפעמים, בפרט בענין מחלקת, כי ברית כרותה ללשון הרע, עד ששאול המלך שהיה צדיק גדול מאד, כבן שנה בלא חטא ועל-ידי רבוי לשון הרע טעה, עד שהרג נב עיר הכהנים וכו' וכיוצא בזה הרבה, כי בזה העולם נפל האמת מאד עד שאפלו צדיקים גדולים וחכמים אמתיים קשה להם לעמד על האמת לאמתו:
כי עקר הבחירה בענין האמת והשקר, כמבאר בהתורה הנ"ל, שהשקר הוא הרע והטמאה ועקר אחיזתו מחמת הרחוק מאחד, כי תכף שיצאה הבריאה מכח אל הפעל ונעשה שני דברים וכו'. נתהוה תכף בחינת הבחירה שהוא בחינת הטהרה, כי תכף נעשה רשם על השתלשלות הטמאה שהוא השקר וכו', עין שם היטב בהתורה הנ"ל. נמצא, שעקר אחיזת השקר הוא בבחינת הרבוי על-ידי ההתרחקות מהאחד. וכל מה שנתרחק מאחד יותר ונמשך הרבוי יותר מתגבר השקר ביותר. כמו שמצינו שתכף שנבראה חוה ונעשו שני בני אדם בעולם, פגמו מאד ואכלו מעץ הדעת טוב ורע וגרמו למיתה לדורות. וכמו שפרש רש"י על פסוק, "האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים", שתכף שנעשו שנים ונקראו המה בקשו חשבנות רבים וכו', עין שם. וכן אחר כך כשנולדו קין והבל והתחילו בני האדם להתרבות יותר נתהוה מריבה ביניהם עד שקם קין אל הבל ויהרגהו. וכן אחר כך כל הקלקולים היה על-ידי שנתרבה הרבוי יותר. כמפרש בפסוק, כמו שנאמר, "ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה וכו'. וירא ה' כי רבה רעת האדם וכו'". כי כל מה שנמשך רבוי יותר ונתרחקו יותר מאחד, נתאחז השקר יותר שהוא הרע והטמאה שכל הקלקולים והפגמים על ידו, כי עקר התגברות השקר על-ידי הרבוי וכנ"ל, אבל באמת גם עקר מעלת האמת ושלמותו הוא דיקא כשמבררין ומגלין האמת לאמתו במקום הרבוי. וכל מה שיש רבוי יותר, שיש שם אחיזת השקר יותר כשזוכין לברר ולגלות שם האמת, זה עקר מעלת האמת ושלמותו ובשביל זה היתה כל הבריאה כלה מראש ועד סוף, כי הכל נברא בשביל הצדיק שכל מעלתו הוא מה שהיה לו בחירה. ועקר הבחירה הוא בענין האמת והשקר כנ"ל. ועל-כן כל מה שיש רבוי יותר ששם אחיזת השקר יותר כשזוכין לגלות האמת, שם נתגדל ונתקדש שמו יתברך יותר ויותר. ועל-כן אין אומרים דבר שבקדשה בפחות מעשרה. וזה בחינת ברב עם הדרת מלך. וזה בחינת מה שאמר אדוננו, מורנו ורבנו, זכרונו לברכה בהתורה "ימי חנכה", בלקוטי תנינא, סימן ב); שזה יקר מאד כשנתגלה אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות וכו'. ועל-כן מצוה ראשונה בתורה לעסק בישוב העולם שיתרבו בני אדם, כמו שנאמר, "פרו ורבו וכו' ומלאו את הארץ וכו'", כי צריכין דוקא שיתרבו בני אדם, שאז מתגברת הבחירה ביותר כנ"ל. ואז דיקא זוכין הצדיקים להשלים כונת הבריאה על-ידי שעומדים אז בנסיון ובצרוף ומבררים האמת לאמתו מתוך הרבוי ששם נאחז השקר יותר, כי כל מה שיש אחיזה יותר להשקר, כמו כן נתגדל ונתעלה מעלת האמת, מי שזוכה לברר האמת שם, שבשביל זה בא האדם לעולם וכל העולמות נבראו בשביל זה, כי הכל נברא בשביל הבחירה שהוא בין האמת להשקר וכל מה שהנגדיות, שהוא השקר גדול יותר וקשה ביותר לעמד בנסיון לכון האמת ביותר מעלת הזוכה לכון האמת לאמתו כנ"ל: ועל-כן לעתיד לבוא כשיבוא הגואל צדק, שעקר ביאתו לגלות האמת בעולם, כמו שנאמר, "שלח אורך ואמתך וכו'", כי אז יתקים, "אמת מארץ תצמח". על-כן עקר ביאתו דיקא כשיתרבו ישראל מאד, כמו שנאמר, "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה". וזה שנאמר, "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר מרב, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי", הינו שהכתוב מבשר שלעתיד, בעת שיתגלה האמת בעולם, אז דיקא יתרבו ישראל מאד מאד, כי זה עקר מעלת האמת כשנתגלה מתוך הרבוי כנ"ל. וזהו "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם", הינו במקום הרבוי ביותר, ששם אחיזת השקר ביותר וכנ"ל, ששם ראוי שיאמר להם, לא עמי אתם, מגדל אחיזת השקר שם. אבל אז, אדרבא, שם דיקא יאמר להם בני אל חי, כי אדרבא, זה יהיה עקר מעלתם שיזכו לאמת ברבוי גדול כזה, כי זה עקר מעלת האמת כשנתברר מתוך הרבוי ביותר, שבשביל זה נברא הכל כנ"ל:
ואז דיקא יזכו הכל להכיר ולדעת אותו יתברך באמת, כמו שנאמר, "כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם וכו'", כי עקר התגלות האמת הוא לגלות ידיעת אמתתו בעולם, כי הוא יתברך עצם האמת, כמו שנאמר, "ואמת ה' לעולם", וכתיב, "וה' אלקים אמת וכו'". וכל אחד כפי רחוקו מהאמת כמו כן הוא רחוק מה' יתברך, וכן להפך כל מה שקרוב יותר אל האמת, כמו כן הוא קרוב יותר אל ה' יתברך, אבל אמתת האמת אי אפשר להשיג כי אם על-ידי הבחירה בנסיונות רבים ועצומים, כמו שמצינו בכל הצדיקים הגדולים שלא זכו להשיג האמת כי אם על-ידי נסיונות רבים. והראשון היה אברהם אבינו שהיה לו נסיונות עצומים מאד נגד כל העולם שהיו מלאים שקר ואמרו שאצלם האמת, עד שאמרו על אברהם שהוא מין וכופר והשליכוהו לכבשן האש ורדפו אותו מאד. והוא עמד בכל הנסיונות ועל-ידי-זה גלה האמת בעולם, והודיע שיש אלקים אמת שליט ומושל ומשגיח וכו'. וכן כל הצדיקים שאחריו. ועקר התגלות האמת בשלמות יהיה על-ידי משיח צדקנו שיבוא בסוף באחרית הימים האלה שכבר נתרבה העולם מאד, ועקר הרבוי הוא בהדעות שיש שנוי דעות הרבה, שזה עקר הרבוי בחינת רבתי בדעות. ומשיח בעצם צדקתו יזכה להשיג האמת לאמתו ולגלות האמת בעולם. ואז תהיה גאלה שלמה ואז יהיה נשלם כונת הבריאה בתכלית השלמות, כי זה עקר כונת הבריאה שתצא הבריאה מכח אל הפעל שאז התחיל הרבוי שממנו אחיזת השקר ויתרבה העולם ברבוי אחר רבוי מאד, עד שיתרבה העולם מאד, שעל-ידי-זה מתגבר השקר ביותר. ועל-כן באמת הוה מה דהוה כל החרבנות והקלקולים וכו', רק הצדיקים שבכל דור שזוכין לאמת מקימין העולם בכל דור ודור, עד שבסוף כשיתרבו הדעות מאד מאד, כי זה עקר הרבוי, ויתגבר השקר מאד, אז דיקא יזכה הגואל צדק לברר האמת על-ידי עצם יגיעתו, ואז דיקא יתגדל ויתקדש שמו יתברך על-ידי שיתגלה האמת לאמתו מתוך הרבוי דיקא וכנ"ל:
אבל זה האמת שיתגלה אז אין שום מלאך ושרף יכול להשיגו, רק הצדיקים אמתיים שעמדו בנסיון עד שזכו לגלות האמת מתוך רבוי, מתוך זה העולם הגשמי ששם הרבוי הוא רחוק מאחד בתכלית וכשמגלין האמת כאן, מתקרבין לה' יתברך בתכלית ההתקרבות שבשביל זה נברא הכל כנ"ל. ועל-כן גם המלאכים שנקראים "אמת", שמדתם אמת, גם הם לא יכלו להבין ולהשיג עמקות דעתו יתברך, על-כן קטרגו על בריאת האדם. ועל-כן אמר, אמת לא יברא, כי אף-על-פי שמדתו אמת, אף-על-פי-כן לא היה יכל להשיג עמקות דעתו, להשיג אמתת האמת שיזכו הצדיקים בסוף על-ידי שיעמדו בנסיון בעלמא דשקרא דיקא. ועל-כן אמר, האמת אל יברא, כי האמת ראה שתכף שיהיה נברא האדם, יתגבר השקר ועל-כן לא היה יכל לסבל שיהיה נברא, כי האמת אינו יכול לסבל השקר, אבל באמת גם המלאכים, הנקראים אמת, טעו בזה, כי אף-על-פי שכונתם היה באמת, אבל לא יכלו לעמד על אמתת האמת, כי האמת לאמתו אי אפשר להשיגו כי אם בזה העולם דיקא על-ידי שעומדים בנסיון כנ"ל. על-כן נטל ה' יתברך אמת והשליכו לארץ והרחיקו מעל פניו, כי ה' יתברך אינו בוחר באמת כזה אף-על-פי שכונתו רצויה באמת, אבל לא זכה עדין להשיג אמתת דעתו יתברך, מחמת שלא היה בזה העולם הבחירה, ולא נזדכך ונצטרף בתוך הרבוי והשקר לברר האמת מתוך הרבוי והשקר. ועל-כן גזר להשליך האמת לארץ, כי זה בעצמו תקון וברור האמת, שעל-ידי שישלך האמת עד לארץ בבחינת ותשלך אמת ארצה, על-ידי-זה דיקא יתברר ויזדכך האמת על-ידי צדיקי אמת, ואז דיקא יתגלה האמת הברור, שיזכו להשיג ידיעת אמתתו יתברך, מה שלא היה באפשר בשום אפן להשיג כשהיה האמת למעלה בעולמות עליונים, ששם אין שום שקר כלל, כי גם מדת האמת בעצמו אינו יכול להשיג אותו יתברך כי אם על-ידי שיורד האמת לזה העולם ומתברר על-ידי הצדיקים וכנ"ל. ועל-כן תכף שאמרו מלאכי השרת, מה אתה מבזה תכסיס וכו'? תעלה אמת מן הארץ! הסכים הקדוש ברוך הוא עמהם כמובן במדרש הנ"ל, כי גם כונת ה' יתברך בתחלה היה לזה, שיהיה נשלך האמת לארץ, שרחוק מאד מהאמת, כי שם הרבוי, ורחוק מאחד ביותר, ששם אחיזת השקר מאד, ושם דיקא יתברר האמת על-ידי הצדיקים, ועל-ידי-זה תעלה אמת מן הארץ בתכלית השלמות בבחינת אמת מארץ תצמח, שיהיה נצמח ונתגדל האמת ביותר, ואז יהיה נשלם האמת וישיגו האמת לאמתו וכנזכר לעיל:
וזהו "הן אמת חפצת בטחות ובסתם חכמה תודיעני", כי ענין זה שכתבנו על המדרש הנזכר לעיל מי שחפץ באמת לאמתו לחוס על תכליתו הנצחי באמת ולבלי להטעות את עצמו, הוא יכול להוציא מזה עצות אמתיות והתחזקות עצום מאד עד אין קץ ותכלית באפן שישאר על עומדו לשאר קים בנקדת האמת המשרש בו ולא יוכל להטרידהו ולבלבלו ולמנעו בשום מניעה והסתה ודחיה בעולם, אפלו אם יעבר עליו מה, ואפלו אם יודע בעצמו שמעשיו מקלקלים מאד ורחוק כמו שרחוק מה' יתברך ותורתו. ונוסף לזה מענין ומיסרין אותו בכמה ענויים ויסורים ודחיות למנעו ולהרחיקו מנקדת האמת לאמתו, חס ושלום, ואף-על-פי-כן לא ישמע לזה כלל, רק יסתכל בכל פעם על נקדת האמת ויאמר בלבו אף-על-פי-כן איך האמת לאמתו, ועל-ידי-זה יתחזק תמיד וישאר קים בנקדת האמת. והעקר שהאמת לא ימנעהו מהאמת אמתי, כי עקר הרחוק של כל אחד מעצם האמת לאמתו הוא על-ידי האמת בעצמו, כאשר רואין בחוש שכל המחלקת הוא על-ידי האמת שהמתנגדים אומרים שאצלם האמת. וכן הוא בכל דור, ובפרט בדורות הסמוכים לפנינו שהיה המחלקת של הלומדים על החסידים והמחלקת היה עצום מאד ונגע עד הנפש וכמה וכמה נפשות שקעו על-ידי-זה, וכמה פרישות נעשו בין איש ואשתו על-ידי-זה, וכמה נאבדו משני עולמות על-ידי-זה כמפרסם למי שבקי בהמעשיות שארעו בדורות הסמוכים לפנינו אשר אבותינו ורבותינו ספרו לנו. ועקר כל המחלקת היה על-ידי האמת בעצמו, כי עתה אנו יודעים שגדולי הלומדים שחלקו על גדולי החסידים, גם כן היו רבם צדיקים גדולים אמתיים, וכל מחלקתם על גדולי החסידים שהיו צדיקים קדושים ונוראים מאד, היה רק מחמת האמת שגדולי הלומדים אמרו שהאמת אתם ושגדולי החסידים רחוקים מהאמת, כי עוברים על תורת אמת, כאשר גם אנכי שמעתי בעצמי באזני הרבה מאד מהטענות שלהם בפרט מפי חותני הגאון הצדיק מורנו הרב דוד צבי זצ"ל, שהיה צדיק גדול, כמפרסם, וחלק הרבה על גדולי החסידים והכל מחמת האמת שלו). וכמו כן הוא בכל דור ודור. וכל זה נשתלשל מקטרוג המלאכים הנ"ל שקטרגו על בריאת האדם שמשם נמשך כל כח היצר הרע שעקר כחו על-ידי מחלקת שנמשך על-ידי שנתלבש בהחולקים והמתנגדים קטרוג המלאכים הנ"ל. ועקר כח קטרוגם נמשך מבחינה הנ"ל מה שמדת האמת בעצמו כשירד בין המלאכים קטרג האמת בעצמו על בריאת האדם כנ"ל, ומשם נשתלשל כל הקטרוגים והסכסוכים שבין העולם למטה, בפרט בין התלמידי חכמים שעקר המחלקת על-ידי האמת כנ"ל, הינו על-ידי בחינת הנ"ל שכתבנו למעלה שגם האמת בעצמו אינו יכול להשיג אמתת עצמותו יתברך. וכמו שאינו משיג עצמותו יתברך כך אינו משיג עמקות דעתו יתברך, כי הוא יתברך ודעתו אחד ושם עקר האמת לאמתו, אבל תכף כשמשתלשל האמת מאתו עד שבא אל המלאכים תכף נתעלם עמקות אמתת דעתו הקדושה, כי השגת עמקות דעתו באמת לאמתו זה סתום ונעלם מכל הנבראים והנאצלים וכו', ואי אפשר לעמד על סוף דעתו יתברך ולא שום מלאך ושרף וכו' כי אם נשמת הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה מאד שיזכו על-ידי מעשיהם ועבודתם להשגת דעתו יתברך באמת, שזה יהיה עקר קבול שכר שלהם כידוע. ועקר מעלתם של הצדיקים הוא מחמת שהיה להם בחירה. ועקר הבחירה הוא רק מחמת שתכף שנאצל האמת מאתו יתברך, תכף לא היה אפשר להשיג עמקות דעתו יתברך עד שהאמת בעצמו קטרג על בריאת האדם ואמר שלא יברא, אף-על-פי שעתה אנו יודעים שאמתת דעתו יתברך היה שיברא, כמו שאנו רואים שה' יתברך ברא את האדם ואם כן קשה על המדרש הנ"ל ביותר, ועקרא דדינא פירכא, לכאורה, איך אמר שמדת האמת קטרג ואמר שלא יברא איך נקרא מדה זאת אמת מאחר שלא כונה אמתת דעתו יתברך, כי הלא אנו רואים בעינינו שברא את האדם הפך דעתו של מדת אמת, ואם כן מדוע נקרא אמת?: אך בודאי מדת אמת שקטרגה על בריאת האדם היתה טענתה אמתית וכל דבריה היה באמת, כי אמרה שלא יברא שכלה שקרים וכן הוא האמת כאשר אנו רואים בעינינו, אבל אף-על-פי-כן טעה האמת בעצמו, כי לא היה יכל לעמד על סוף דעתו של ה' יתברך. וכמו כן לא היה יכל לעמד על סוף דעתו של גדולי הצדיקים שישיגו אמתת האמת דיקא על-ידי שיש אחיזה להשקר מחמת שאי אפשר להשיג עמקות אמתת דעתו יתברך, עד שאפלו המלאכים, שמדתם אמת, אינם יכולים להשיג דעתו עד שמקטרגים ואומרים הפך דעתו יתברך. וזהו בעצמו עצם נפלאות גדלת מעלת הצדיקים הקדושים, כי על-ידי כל זה נמשך הבחירה והם בתקף כחם שברו הבחירה ועמדו בנסיון ובחרו בטוב וביגיעות עצומות בזה הארץ הגשמי ועל-ידי-זה הם דיקא זכו לברר אמתת האמת בזה העולם דיקא, כי אי אפשר לעמד על האמת לאמתו כי אם בזה העולם הגשמי דיקא כשעומד בנסיון כראוי, אשר לזה אינם זוכים כי אם יחידי הדורות זכותם יגן עלינו. אבל המלאכים אפלו הנקראים "אמת", אינם יכולים להשיג אמתת עמקות דעתו יתברך כנ"ל. ומשם נשתלשל המחלקת הגדולה שבכל דור, שחולקים על גדולי הצדיקים הנ"ל, שהם בחינת נקדת האמת, כי אף-על-פי שגם שארי התלמידי חכמים והצדיקים הם צדיקי אמת, אבל עדין לא עברו עליהם כל השבעה מיני מים המרמזים בהמעשה של הבערגיר ולא נבחנו ונצרפו כראוי, על-כן אף-על-פי שכונתם אמת, אבל קטרוג המלאכים נתלבש בהם דיקא, עד שהאמת דיקא מטעה אותם לקטרג ולחלק על גדולי קדושי הצדיקים הנ"ל. ומחמת שנשתלשל הקטרוג בזה העולם שהוא מגשם מאד ומלא קלפות ושקרים, על-כן בכאן בזה העולם, כשטועין על-ידי האמת שאינו מזכך כנ"ל יכולין לקלקל הרבה מאד, חס ושלום, עד שיתיר רציחה ושפיכות דמים ממש, חס ושלום, כאשר אנו רואין רבוי החרבנות שגרמו המחלוקות בימי דוד ושאול, ובפרט בימי בית שני שנחרב על-ידי שנאת חנם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ועין במדרש על פסוק תהלים ה, ז), "תאבד דברי כזב וכו'", זה התיר גלוי עריות ושפיכות דמים וכו' והכל על-ידי האמת וכנ"ל, כי יש שני מיני אמת; יש אמת לאמתו שמשיג ויודע הדבר כמות שהוא, ויש עוד אמת שכונתו רצויה באמת, אבל הוא טועה עצמו. ובענין זה יש הרבה חלוקים מאד יש שטעותו גדול, ומי שמיגע עצמו קצת יכול תכף לעמד על טעותו, ויש שטעותו דק יותר עד שצריכין יגיעה ביותר לעמד על טעותו ולברר האמת, ויש שטעותו דק עוד יותר וכו'. וכל מה שהטעות דק יותר צריכין יגיעה יתרה לברר אמתת האמת, עד שיש שטעותו דק בדקות עצום מאד, עד שאי אפשר לברר טעותו כי אם על-ידי יגיעה עצומה במסירת נפש ממש כל ימי חייו, שזהו עבודת גדולי הצדיקים הקדושים יחידי הדורות, שהתיגעו בעבודות עצומות וסבלו מרירות בלי שעור, ועמדו בנסיונות אין מספר ומסרו נפשיהם בשביל ישראל כל ימי חייהם עד שזכו על-ידי-זה דיקא לברר אמתת האמת לאמתו מה שאי אפשר לשום מלאך ושרף להשיג, אשר רק בשביל אלו הצדיקים נברא העולם, כמו שנאמר, "כי זה כל האדם וכו". ובשביל זה השליך ה' יתברך את האמת לארץ, כי ה' יתברך ידע שכונת מדת האמת שמקטרג על בריאת האדם אף-על-פי שהוא הפך דעתו הקדושה יתברך, אבל אף-על-פי-כן כל כונתו באמת, כי תכף שנשתלשל מדת האמת מאתו יתברך שוב לא היה יכל להשיג אמתת עמקות דעתו יתברך. ועל-כן טעה על-ידי האמת דיקא ואמר שלא יברא האדם, כי בודאי האמת הפשוט בהשקפה ראשונה מחיב שלא יהיה נברא האדם שכלו שקרים, אבל באמת לאמתו מאד עמקו מחשבותיו יתברך עד שגם מדת האמת אי אפשר להשיג כנ"ל כי אם גדולי הצדיקים שבזה העולם דיקא על-ידי בחירתם וכנ"ל. ועל-כן השליך האמת לארץ, כי זהו בעצמו תקונו של האמת השני הנ"ל שחפץ באמת, אבל אינו יכול לעמד על האמת, שכל תקונו בזה העולם דיקא על-ידי גדולי הצדיקים שעומדים בנסיונות רבים ועצומים, אשר רק הם זוכים אל נקדת האמת לאמתו ועל ידם אמת מארץ תצמח, שעל-ידי-זה יתתקנו כל העולמות וכנזכר לעיל:
ועל-כן בזה העולם עקר שלמות האמת היא האמונה. כי עקר האמת הוא לידע שאי אפשר להשיג עצם האמת, כי עצם האמת הוא ה' יתברך לבד, כמו שנאמר, "ואמת ה' לעולם". וזה אי אפשר להשיג, רק עקר האמת הוא לידע שאי אפשר להשיג עצם האמת בבחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע. ועל-כן עקר שלמות האמת הוא האמונה, בבחינת צדק כד אתחברת באמת איתעבידת אמונה. וזה כל עבודת האדם בזה העולם לבוא לזה, לזכות לאמת ואמונה בשלמות באמת לאמתו. אבל אי אפשר לבוא לזה כי אם על-ידי גדולי הצדיקים הנ"ל, שזכו לזה על-ידי יגיעות רבות כנ"ל. ומי שחפץ באמת לאמתו ואינו מניח להטעות את עצמו יוכל להבין מרחוק היכן האמת לאמתו ובלבד שלא יהיה שוטה להגיס דעתו ולומר שיוכל להבין האמת מיד ולעמד תכף על סוף דעתם. כי גם אמתת דעתם של גדולי הצדיקים אי אפשר להשיג כידוע, כי הם נכללים בו יתברך וגם מחשבותם עמקו מאד. רק על-ידי האמת יוכל לזכות לבוא לאמונה, שיבין על-ידי האמת אם ירצה להסתכל על האמת לאמתו, יבין שראוי להאמין בהם ואז יזכה לאמת ואמונה, שזה כל שלמות האדם. וזהו בעצמו בחינת מה שהשליך האמת לארץ, כי ארץ היא בחינת אמונה, בחינת שכן ארץ ורעה אמונה, כמו שמובא בספרי אדוננו, מורנו ורבנו ז"ל כמה פעמים. ובשביל זה בעצמו נקראת האמונה ארץ, מחמת שעקר האמונה היא בהארץ הזאת הגשמי שהוא רחוק בתכלית מהשגת אמתת דעתו יתברך, אבל בזה הארץ דיקא משיגין הצדיקים האמת לאמתו על-ידי התחזקות האמונה וכנ"ל. על-כן השליך האמת לארץ, שהוא בחינת אמונה, שיתברר האמת על-ידי האמונה, על-ידי גדולי הצדיקים. וכמו שכתוב על פסוק, "ויהי ידיו אמונה"; שעל-ידי אמונה באים להשגת הדעת באמת כל אחד לפי מדרגתו וכו', עין שם:
כי אמת ואמונה הם בחינת איש ואשה כידוע, שעל זה נאמר, "לא טוב היות האדם לבדו". כי האדם שהוא הדעת, שהוא האמת, כי אמת ודעת הם בחינה אחת, כי עקר הדעת הוא להשיג ולידע אמתת הדבר כמו שהוא באמת, כידוע). לא טוב שיהיה לבדו, כי אי אפשר להשיג עצם האמת כנ"ל, על-כן 'אעשה עזר כנגדו', שהוא בחינת האשה יראת ה', שהוא בחינת אמונה, שהוא עזר כנגד האמת, כי עקר שלמות האמת על-ידי אמונה כנ"ל. ועל-ידי שניהם עקר ההולדה, שהוא הולדת הדעת, כי כל ההולדות על-ידי הדעת כידוע. כי על-ידי התחברות אמת ואמונה בשלמות כראוי, נולדין כל ההשגות הידיעות האמתיות, שהוא השגת תורתנו הקדושה שיסודה אמת ואמונה, כמו שכתוב, "ותורתך אמת". וכדכתיב, "כל מצותיך אמונה". וכנ"ל: וזהו 'עזר כנגדו'. כי דיקא מחמת שיש נגדיות בחינת נגד בני אדם, המבאר בסוף התורה הנ"ל בלשון אדוננו, מורנו ורבנו ז"ל בעצמו, עין שם), על-ידי-זה דיקא נעשה האמונה עזר להאמת, כי הנגדיות נמשך מחמת שאי אפשר להשיג עצם האמת כנ"ל, על-כן עקר עזר ותקון האמת הוא האמונה כנ"ל, שבשביל זה השליך אמת ארצה כדי שעל-ידי-זה אמת מארץ תצמח.'מארץ' דיקא וכנ"ל: וזהו זכה עזר, לא זכה כנגדו. וזהו בעצמו בחינת השלכת האמת לארץ, שהוא בשתי בחינות האלו. שזהו בחינת הבחירה, שעל-ידי-זה עקר תקון וברור האמת, כי השם יתברך ראה שהאמת שנאצל מאתו גם הוא אי אפשר לו להשיג אמתת דעתו כנ"ל, על-כן השליכהו ארצה, כי השם יתברך אינו חפץ באמת בזה, על-כן הרחיקהו מעל פניו. אבל זהו בעצמו תקונו על-ידי גדולי הצדיקים שבזה הארץ, שיאחזו עצמן בהאמת ויתיגעו ביגיעות עצומות עד שיזכו להבין האמת שאי אפשר להשיג עצם האמת, רק להתחזק באמונה שלמה על-ידי האמת וילכו מדרגא לדרגא ועין מזה עוד במקום אחר ובלקוטי עצות קצת מזה) עד שהם דיקא יזכו לברר ולהעלות האמת מן הארץ בבחינת אמת מארץ תצמח, 'תצמח' דיקא. כמו שזורעין גרעין ומתבלה וגדל ממנו אילן גדול והכל על-ידי עבודת האדם, כן מתיגעין הצדיקים בברור האמת לזרעו ולנטעו בבחינת כלו זרע אמת. שהוא על-ידי מעשיהם הטובים ותורתם ונפלאות החדושים שמחדשים בהתורה וכו', עד שעל-ידי-זה צומח האמת מן הארץ דיקא בבחינת אמת מארץ תצמח וכנ"ל. ועין לקמן באות מד:
וכל זה צריך כל אדם לידע ועל-ידי-זה יהיה נצל מכמה מכשולות הבאין על-ידי האמת דיקא שאינו מברר כראוי, לא מבעיא שתצילהו מאש המחלקת וההתנגדות שעוקרת את החולקים משני עולמות בחנם. שמדה זאת גרוע מכל המדות רעות שבעולם, כי שארי המדות והתאוות יש בהם איזה הכרחיות, רק שצריכין להתנהג בהם על-פי התורה הקדושה ואפלו בהתר, שלא להרבות בהם, אבל על כל פנים יש בהם הכרח לקיום האדם, כגון אכילה ושתיה וכיוצא. אבל ענין המחלקת זה אין צריך האדם כלל. והוא מכלה ועוקרת אותו משני עולמות יותר מכל התאוות, כאשר כבר נטרדו על-ידי-זה משני עולמות ואפלו ממחלקת בשביל פרנסה צריכין להתרחק מאד, כי אין פועלין על-ידי המחלקת כלל, אדרבא, מחלקת אחת דוחה מאה פרנסות וצריכין להאמין כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו. ובשמך יקראוך ומשלך יתנו לך וכו', כמו שאמרו רז"ל, מכל שכן וכל שכן מחלקת בענין עבודת ה', שהוא המחלקת שבין החסידים והלומדים או שבין החסידים, או בין הלומדים בעצמם, שזה המחלקת גרוע מהכל ומקלקל הרבה ומעכב את הגאלה יותר מכל העברות שבתורה. וכל המחלקת הזאת היא רק שנאת חנם והכל מחמת האמת, שכל אחד נדמה לו שאצלו האמת, אבל באמת אם יסתכל על האמת לאמתו ולא יטעה את עצמו, בודאי לא יחזיק במחלקת על כל פנים, כי יסתכל על עצמו אולי הוא טועה את עצמו. ואפלו אם אינו טועה יבין שלא יתקן על-ידי המחלקת כלל, אדרבא, יקלקל הרבה יותר ממה שיתקן לפי דעתו הנבוכה, כי על-ידי המחלקת אי אפשר לתקן בשום אפן, כי שנאוי המחלקת מאד ואי אפשר לבאר כל זה בכתב, אבל החפץ באמת לאמתו, בודאי לא יטעה על-ידי האמת שלו שאינו מברר להחזיק במחלקת, חס ושלום, בפרט בדורות הללו שישראל בשפלות גדול ואין לנו שום ממשלה איך אפשר לתקן מה שצריכין לתקן, בפרט על-ידי המחלקת, כי לתקן את העולם ולהמשיך כל העולם לעבודתו יתברך אי אפשר כי אם על-ידי השלום, כמו שמבאר בהתורה רציצא וכו'. ועל-כן אליהו ומשיח שעקר תקון העולם יהיה על ידם, יעסקו רק לעשות שלום בעולם, כמו שאמרו רז"ל, אין אליהו בא לטמא ולטהר וכו', אלא לעשות שלום בעולם. וכן משיח צדקנו נקרא שר שלום וכו'. ועל-כן אם האמת מסיתו להחזיק במחלקת, חס ושלום, צריך להשליך מאתו אמת כזה לארץ ולהרחיקו מעל פניו, כי השם יתברך אינו חפץ באמת כזה וכנ"ל:
ואפלו מי שנשמר מזה והולך בתמו ואינו מחזיק במחלקת על אחרים, גם הוא צריך לזהר לזכר היטב ענין הנ"ל, שיזהר מאד מאד שהאמת לא ירחיק אותו, חס ושלום, מהשם יתברך ותורתו הקדושה, כי כל ההתרחקות והנפילות שבדעתו הכל על-ידי האמת, מחמת שיודע בעצמו האמת שפגם וקלקל, בפרט מי שיודע שקלקל הרבה מאד. וגם עתה הוא כמו שהוא. ועל-כן אומר בדעתו, הלא אני יודע האמת בעצמי עצם קלקולי. ועל-ידי-זה נופל בדעתו ומתרחק כמו שמתרחק, רחמנא לצלן. נמצא, שכל התרחקותו ונפילתו הוא על-ידי האמת, אבל באמת צריכין להתרחק מאמת כזה, כי לא כך הוא האמת, רק צריכין לידע שאין אנו יודעים כלל. ואם לא זכינו לבוא לתכלית הידיעה אשר לא נדע שזה עמק ונעלם מאד, אבל על כל פנים אנו אין יודעים בפשיטות כלל, רק זה אנו יודעין באמת שהשם יתברך אמת ותורתו אמת. והוא יתברך גלה לנו על-ידי צדיקיו האמתיים עצם חסדו ורחמיו עד אין חקר וכמבאר בדברינו הרבה מזה. ועל-כן אם האמת מסיתו להחזיק. וזה עקר האמת וכל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך והוא יודע יצרנו כי עפר אנחנו. ויקר בעיניו מאד כל תנועה והעתקה כחוט השערה שאדם ממשיך עצמו להשם יתברך בזה העולם הגשמי מאד. וכל מה שהוא רחוק ומגשם יותר, כמו כן יקר בעיניו יותר כל תנועה והמשכה אליו יתברך ממקום רחוק כזה. וזה עקר האמת בבחינת אמת מארץ תצמח. 'מארץ' דיקא וכנ"ל:
וצריכין לידע שכל אלו ההסתות הן בענין מחלקת, חס ושלום, הן האדם אצל עצמו שמסיתו האמת שאינו מברר להחזיק במחלקת או להתרחק מהשם יתברך ולפל בדעתו על-ידי-זה וכנ"ל, כל זה נמשך מהשתלשלות קטרוג המלאכים הנ"ל שמשם כל כח היצר הרע כנ"ל. שגם קטרוגם היה על-ידי האמת שלא נתברר אז בשלמות עד שמדת האמת דיקא קטרגה ואמרה שלא יברא האדם בר"ר ח, ה.). שזהו בעצמה בחינת קטרוג המלאכים שאמרו, מה אנוש כי תזכרנו וכו'. ועל-כן אם האמת מסיתו להחזיק. ומשם נשתלשל הקטרוג בבני אדם עד שטועין על-ידי האמת שאינו מברר לקטרג אחד על חברו ולהרבות מחלקת בחנם חס ושלום, או שיקטרג על עצמו על-ידי אמת כזה להתרחק מהשם יתברך ותורתו, חס ושלום. על-כן צריכין לבקש מאד מאד מהשם יתברך כל ימי חייו שיזכה לנקדת האמת לאמתו. והעקר שיזכה להתקרב לצדיקי אמת ותלמידיהם הנלוים אליהם שזכו לנקדת האמת לאמתו, כי עצם נקדת האמת אין זוכים כי אם גדולי הצדיקים הנ"ל ומהם יכולין לקבל כל מי שזוכה להתקרב אליהם, אבל צריכים יגיעות גדולות לזה ולחפש ולבקש ולהתפלל הרבה להשם יתברך על זה וכנ"ל:
וזה שטען דוד כשהתודה על חטאו בבת שבע, "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד". ואם כן אוכל להתרחק ולפל על-ידי-זה, חס ושלום, לומר שאפס תקוה, חס ושלום. וכמו שרצו הרבה לדחותו על-ידי-זה, כמו שכתוב, "רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה". וכמו שפרש רש"י שם שהוא מחמת העון הזה, אבל דוד המלך לא הסתכל על כל הדחיות האלה הן מאחרים הן מעצמו, רק חזק את עצמו ואמר, לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי. כי לא חטאתי נגד שום מלאך ושרף כי אם נגדך לבד. ועל-כן בידך לסלח, כי אתה מכרח, כביכול, לסלח למען תצדק בדברך וכו', כדי שתצדק ותזכה נגד המלאכים שקטרגו ואמרו מה אנוש כי תזכרנו וכו'. כי עתיד למחטא קמך ולארגזא קמך וכו'. ולא ידעו עצם רבוי רחמיך וחסדיך עד אין חקר שאתה מרבה לסלח לכל המבקשים מחילה וסליחה מאתך, על-כן אתה מכרח לסלח כדי שתצדק בדברך ותזכה נגדם כדי שיראו שצדקת בדברך ובשפטך שבראת את האדם. וכמו שכתוב שם במדרש שהשיב השם יתברך, וכי על חנם נקראתי רחום וחנון וכו'?! וזה שאמר אחר כך, הן אמת חפצת בטחות, הינו אף-על-פי שלפי האמת שבדעתי נדמה לי שרחוק מאד שהשם יתברך יסלח לי על עון גדול כזה. ומחמת זה כמעט כמעט שנפלתי בדעתי ונתרחקתי מאתך על-ידי-זה, חס ושלום, אבל חסדך גבר עלי שזכיתני להבין מרחוק שאמתת רחמי דעתך הקדושה אי אפשר להשיג, על-כן אני מחיב לעשות את שלי להתחזק בכל פעם ולהפיל תחנתי לפניך עד ישקיף וירא ה' משמים. וזהו, "הן אמת חפצת בטחות", שבודאי העקר הוא האמת וכל חפציך ובקשותיך מהאדם השפל הזה הוא רק האמת, אבל אני מבקש, "ובסתם חכמה תודיעני", שתודיעני חכמה אמתית מה שסתום ונעלם ממני, שזה עקר האמת לאמתו, הינו שחזק את עצמו וטען עם השם יתברך, אף-על-פי שאתה חפץ רק באמת בחינת הן אמת חפצת בטחות. לפי האמת שבדעתי רחוק מאד שימחל לי השם יתברך, עד שנדמה, חס ושלום, שאפס תקוה חלילה, אבל אני יודע שעדין לא השגתי אמתת רחמיך בשלמות, ואני מבקש ובסתם חכמה תודיעני, שתודיעני מה שסתום ונעלם ממני, שהוא אמתת רחמיך וחסדיך אשר שגבו ועמקו מאד ונעלמו ממני, אשר על ידם יש לי גם כן תקוה גדולה, כי מאד עמקו מחשבותיך ואין אנו יודעים כלל ויש ענין שיתתקן הכל ויתהפך לטובה וכל העונות יתהפכו לזכיות, רק שלא יתיאש עצמו מן הצעקה והתפלה והתחנה. וכמו ששמעתי מפיו, זכרונו לברכה, כמבאר במקומו, עין שם:
וזהו כלל כל העבודה של ראש השנה ויום הכפורים וכל ירח האיתנים, שאיתן במצות, כי הכל לברר נקדת האמת בכל מקום שהוא על-ידי צדיק האמת שזכה לנקדת האמת לאמתו בשלמות, כי בראש השנה ויום הכפורים מבררין האמת על-ידי רבוי העבודות שישראל עובדין אז, כי עוסקין אז ברבוי תורה ותפלה וצעקות ותחנונים להשם יתברך וצדקה וכו', שזה עקר האמת שזוכין על-ידי קולות של שופר ושל רבוי תפלות וצעקות להשם יתברך בבחינת הקול קול יעקב, בחינת תתן אמת ליעקב וכנ"ל. אבל אחר יום הכפורים מתחילין לעסק בסכה שהוא גם כן בחינת אמת ליעקב, בבחינת ויעקב נסע סכתה, הינו שאחר ראש השנה ויום הכפורים עוסקין לגלות האמת גם בעבודות חיצוניות, שהם, אכילה ושתיה ושנה, שזה עקר מצות סכה כדי לידע ולהאמין שעל-ידי אמתת האמת יכולין להיות סמוך וקרוב להשם יתברך בכל מקום שהוא בבחינת בכל דרכיך דעהו. וזהו בחינת הארבע מינים שכלולים מכל הכתות שבישראל בעלי תורה ומצות וכו', עד שאפלו ערבי נחל אוגדין עמהם, שהם בחינת הרחוקים מאד שאין בהם לא טעם וריח, כי על-ידי האמת מגלין שגם מהם מקבל השם יתברך נחת רוח והתפארות על-ידי כל תנועה אמתית שנמצא בהם שמושכין את עצמן להשם יתברך וכנ"ל. וזהו בחינת שמחת תורה ושמיני עצרת. 'עצרת', לשון אספה, שעוצר ואוסף הכל ומקרב כלם להשם יתברך אפלו הרחוקים מאד על-ידי סכת שלום שזכינו לישב בה, שאז הקרבנו קרבנות אפלו בשביל השבעים אמות כדי לקרב כלם להשם יתברך בבחינת אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה וכו': ועל-כן בשמחת תורה הכל עולים אל התורה להורות שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורת אמת, כי עקר האמת הוא לקרב ולא לרחק, רק לברר ולגלות נקדת האמת שאצל כל אחד מישראל אפלו הרחוקים מאד, כי זה עקר אמתת רצונו יתברך וכנ"ל:
וזה שמסימין התורה לעיני כל ישראל ומתחילין מיד, בראשית ברא אלקים וכו'. כי רז"ל דרשו על פסוק זה, "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", ששבר את הלוחות. וזהו בחינה הנ"ל, כי משה ראה גדל החרבן שחטאו ישראל כל כך ועברו על כל התורה ועבדו עבודה זרה עד שהיה משורת הדין האמת על-פי התורה להרחיק ולהאביד את ישראל, חס ושלום, כמו שאמר השם יתברך, הרף ממנו ואשמידם וכו'. על-כן השכיל משה והשליך את הלוחות לארץ, זה בחינת 'ותשלך אמת ארצה' הנ"ל, כמו שהשם יתברך השליך את האמת לארץ על שקטרג על בריאת האדם וכנ"ל, כמו כן עשה משה ודבק בו יתברך והשליך את הלוחות, שהם בחינת אמת, בחינת תורת אמת, השליכם לארץ, להורות שאף-על-פי שהם תורת אמת, אף-על-פי-כן מאחר שעל ידם עולה על דעתו שאפס תקוה ואי אפשר להתפלל עוד על ישראל, על-כן השליכם ארצה והרחיקם מעל פניו וחזק את עצמו להאמין שאי אפשר להשיג עמקות דעתו כלל, עד שהבין שאף-על-פי-כן השם יתברך רוצה שיתפלל עליהם, ועל-ידי-זה הרבה להתפלל עליהם, שפעל בתפלתו שנתרצה השם יתברך ומחל להם וצוה לו לפסל לוחות שניות. וזהו בעצמו בחינה הנ"ל, בחינת ותשלך אמת ארצה, ועל-ידי-זה בעצמו אמת מארץ תצמח וכנ"ל. וכמו כן עשה משה, כי אם לא היה משליך הלוחות והיה הקטרוג גדול, חס ושלום, עד שהיו ישראל נאבדין, חס ושלום, ואז היה האמת מתעלם לגמרי, כי אין מי שיגלה האמת בעולם כי אם ישראל. על-כן השליך הלוחות, שהם בחינת אמת, בבחינת ותשלך אמת ארצה, והתחזק בתפלתו כי האמין שאי אפשר להשיג אמתת דעתו כי מאד עמקו מחשבותיו, וזכה שעלתה בידו ונתרצה לו השם יתברך ומחל לו וצוה לו לפסל לוחות שניות, שזהו בחינת תעלה אמת מן הארץ, בחינת אמת מארץ תצמח וכנ"ל. ועל-כן אחר לעיני כל ישראל, מתחילין מיד בראשית ברא אלקים, שהוא סופי תיבות 'א'מ'ת, כמובא. להורות שזה עקר האמת כשיודעין שאין יודעין כלל ואין מתרחקין בשום אפן, רק מתחילין בכל פעם, שזהו בחינת 'לעיני כל ישראל' 'בראשית ברא אלקים', שמשה בעוצם כחו המשיך דרך זה על-ידי שבירת לוחות שהודה לו השם יתברך ואמר לו, ישר כחך ששברת. שעל-ידי-זה יוכל כל אחד מישראל להתחזק את עצמו להתחיל בכל פעם, שזהו בחינת התחלת התורה בראשית ברא אלקים, סופי תיבות 'א'מ'ת. כי רק זהו עקר אמתת האמת שלא יתרחק על-ידי האמת, רק יבין וידע שאין יודעין כלל וצריכין להתחיל בכל פעם מחדש, כי אמתת רחמיו שגבו מאד וכל ימי חיי האדם יוכל להתחיל להתקרב להשם יתברך, כמו שכתוב, "תשב אנוש עד דכא" עד דכדוכא של נפש. כי חסדי ה' לא תמנו ולא כלו רחמיו לעולם:
וזהו, כל הדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה שתף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. ודקדקו הפוסקים תיבת לאמתו, כמובא בבית יוסף בהתחלת טור חושן משפט, הינו כנ"ל, שהעקר הוא לדון אמת לאמתו דיקא לבלי לטעות את עצמו על-ידי האמת להטות הדין, חס ושלום, רק יהיה אמת ברור וזך, בחינת אמת לאמתו והוא כעין שפרשו המפרשים שם לאפוקי דין מרמה, עין שם, הינו כנ"ל ואז נעשה שתף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, כי עקר מעשה בראשית היה על-ידי האמת לאמתו דיקא, כי האמת הפשוט קטרג על בריאת האדם, שהוא עקר כל מעשה בראשית, ועל-כן עקר מעשה בראשית שהוא בריאת האדם היה רק על-ידי האמת לאמתו דיקא, שהוא אמתתו בעצמו יתברך שאי אפשר להשיג, שידע שאף-על-פי-כן צריכין לברא את האדם, כי יהיו צדיקים גדולים כאלו שיבררו האמת לאמתו, ועל-כן זה הדן דין אמת לאמתו דיקא, הוא בבחינה זאת, ועל-כן הוא נעשה שתף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר בהם, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", שמשם למדו רז"ל שם מדרש זה שנעשה שתף וכו' כי האמת היא כלו אחד כלו טוב וכנ"ל, אך עקר הוא האמת לאמתו וכנ"ל:
וזהו, "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם וכו'" באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם", כי כל הוכוחים בין השם יתברך ובין משה רבנו בענין שליחותו לגאל את ישראל, שמשה היה ממאן מאד כמה פעמים, והשם יתברך הקפיד עליו והכריחו לילך בשליחותו לגאלם, כמבאר בפרשיות הקודמים, הכל היה בענין האמת הנ"ל שאפלו גדולי הצדיקים קשה להם בתחלה לעמד על עצם נקדת האמת לאמתו וכו' וכנ"ל. רק כל צדיק וצדיק מברר האמת כפי יגיעתו וטרחו בעבודתו וכל ימי חייו יש לו בכל פעם נסיונות, כי בהכרח שיהיה לו בחירה כל ימי חייו ועקר הבחירה הוא בענין ברור האמת לאמתו וכנ"ל. ועל-כן אפלו משה רבנו היה ממאן לילך בשליחות השם יתברך. והכל מחמת רבוי האור שלו, כי בקדשת חכמתו ידע האמת שקשה מאד להושיע לישראל ישועה שלמה בתכלית עד הסוף, כי ראה שסופן לחטא ולהמרות כנגדו וכנגד השם יתברך כמה פעמים בתחלה ובסוף. וכמו שהיה באמת כן, כמו שכתוב, "וינסו אתי זה עשר פעמים וכו'" ועל-כן היה חפץ לסלק עצמו משליחותו, כי תלה הדבר בענותנותו, כי היה קטן בעיניו ואמר, "מי אנכי וכו'". וכל זה בחינת אמת, כי משה רבנו בודאי דבר כל דבריו באמת ובענוה אמתית, אבל אף-על-פי-כן הקפיד השם יתברך עליו, כמו שנאמר, "ויחר אף ה' במשה וכו'" והכריחו לילך, כי כל אלו הדעות והסברות של משה שהיה למאן בשליחותו, הכל נמשך ונשתלשל מהאמת של המלאכים הנ"ל שקטרגו ואמרו שלא יברא האדם, כי מה אנוש כי תזכרנו וכו', כי עתיד למחטא קמך ולארגזא קמך וכו', כמבאר לעיל שמזה הקטרוג כל כח היצר הרע, ואפלו צדיקים גדולים גמורים צריכים יגיעה רבה לברר דעתם מסברות הנמשכים מזה הקטרוג וכו'. ומזה נמשך מה שאמר משה, "למה הרעתה וכו', למה זה שלחתני". שזה נמשך על-ידי עצם המחלקת של החולקים, שהם דתן ואבירם שיצאו נצבים לקראתם ואמרו, "ירא ה' עליכם וישפט וכו'". וגם לפי דעתם דברו באמת כאלו הם מקנאים על צרות ישראל, כי כל הפגמים שבעולם, בפרט כל מיני מחלקת נמשך רק מפגם האמת הנ"ל שמשם כל הבחירה וכנ"ל. ועל-כן אפלו הרשעים הגמורים מלבישים דבריהם הרעים באיזה אמת כאלו כונתם אל האמת. כמו שראינו בפרעה שאמר להם, "למה משה ואהרן תפריעו את העם וכו'. תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר". הבט וראה והבן אתה המעין, עד היכן השקר מתפשט להחליף האמת, עד שבתקף שקריו מעז פניו כל כך לומר שאצלו האמת עד שפרעה הרשע שענה את ישראל בשקר ובחנם בעבודה קשה כל כך, אמר, "תכבד העבודה וכו' ואל ישעו בדברי שקר" כאלו, דברי משה ואהרן שרוצים שישראל יעבדו את ה', הם חס ושלום, דברי שקר והוא חפץ רק האמת שיעבדו אותו ישראל בחנם וכן הוא בכל דור ודור, אבל זה הענין להחליף השקר באמת הוא בכמה בחינות אין מספר, כי הרשע גמור כמו פרעה מחליף שקר גמור לאמת כנ"ל, ודתן ואבירם באו גם כן בשקר לחלק על משה בעזות וחצפה גדולה כאלו הם מקנאים על צרות ישראל ואמרו, "ירא ה' עליכם וישפט וכו'". אבל בודאי שקר שלהם לא היה מגשם כל כך כמו השקר של פרעה, אבל גם הם באו בשקר ואמרו שאצלם האמת כאלו הם אוהבים את ישראל באמת יותר ממשה ואהרן. וכן הוא בכל דור ובכל עת. והעושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה, כמו שדרשו רז"ל פסוק זה לענין משה רבנו, שעל-ידי העזות הרע של דתן ואבירם שאמרו ירא ה' עליכם וכו', על-ידי-זה גרמו שגם משה רבנו שגה ואמר "למה הרעתה וכו'". כי גם הצדיקים הגדולים והנוראים טועים גם כן לפעמים על-ידי רבוי האמת יותר מדאי שנמשך מקטרוג המלאכים הנ"ל וכנ"ל:
וזה שהודיעו השם יתברך מה ששגה בפרשה זאת של וארא, שנמשך לענין הקדם על שאמר 'למה הרעתה', כמו שפרש רש"י. וזהו, "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'". כי כל הקשיות שקשה על השם יתברך נמשך מהסתרת האמת שמשם נמשכין דרכי ה' שאי אפשר להשיג, שהם בחינת צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו. רשע וטוב לו וכו'. והכל בשביל הבחירה וכנ"ל. וזהו, "וידבר אלקים", בחינת דין וכו'. "ויאמר אליו אני ה'", בחינת רחמים. הינו שהודיעו כי ה' הוא האלקים והכל אחד, כי מדת הרחמים ומדת הדין הכל אחד באמת לאמתו, רק שאי אפשר להשיג זאת, כי עצם אמתת דרכיו ומדותיו יתברך אי אפשר להשיג כמו שאי אפשר להשיג עצמותו יתברך וכנ"ל: וזהו, "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם". כי עקר התגלות אמתת אלקותו יתברך היה על-ידי האבות, אברהם, יצחק ויעקב. אבל אי אפשר לגלות האמת בפעם אחד, כי האמת צריך להתברר בזה העולם הבחירה דיקא בכל דור ודור עד שיבוא משיח, אז יתגלה האמת בשלמות, כי השם יתברך אחד ושמו אחד, שזה עקר האמת בחינת כלו אחד כלו טוב כלו קדש. אבל אף-על-פי-כן מצד המקבלים יש חלוקים רבים בענין השגת אמתתו יתברך לכל חד כפי יגיעתו בעבודתו יתברך, שזהו בחינת נודע בשערים בעלה, לכל חד כפי מה דמשער בלביה, הינו כפי יגיעתו להשיג אמתתו יתברך, כמו כן זוכה לשעורין דלביה. וכמובן בזהר הקדוש בכמה מקומות. דאית לה מארי דידין ורגלין שמשיגין בבחינה זאת שנקרא ידין וכו' וכו'. ואית בלבושין דמלכא וכו' ואיהו לא אשתני בכל אתר וכו'. וכל אחד כפי השגתו את אמתתו יתברך, כן נתגלה לו סוד שם משמותיו יתברך כפי ההשגה. כי יש שבעה שמות שאינם נמחקים ויש ביניהם כמה דרגות. ושם הויה ברוך הוא הוא למעלה מכלם, כי הוא בחינת שם העצם, אבל גם כל השמות אפלו שם הויה ברוך הוא, הוא רק בבחינת אחר הבריאה שגלה שמותיו יתברך להצדיקים כדי שיוכלו להשיג אמתתו יתברך, כי קדם הבריאה אין לו שם כלל, כמו שכתוב, ואנת לית לך שם ידיע וכו'. וכמובא בכל ספרי המקבלים. ובבחינת אלו הנ"ל הוא החלוק שבין מדרגות הצדיקים שאף-על-פי שכלם מכירין ויודעין אמתתו יתברך שהוא כלו אחד כלו טוב וכו', אף על פ כן יש ביניהם חלוק גדול וכנ"ל. וכפי החלוק שביניהם, כמו כן משיג כל אחד שם משמותיו יתברך וכנ"ל:
וזהו, "וארא אל אברהם באל שדי", שהוא שם קדוש ונורא, אבל זה השם נקראים בו גם המלאכים, כמו שנאמר, "הנני שולח לפניך מלאך וכו'. השמר מפניו אל תמר בו כי שמי בקרבו". ודרשו רז"ל, אל תמירני בו. 'כי שמי בקרבו', זה מט"ט מטטרון) ששמו כשם רבו, כי מט"ט בגימטריא שד"י כמובא. הינו שהשגת אמתתו יתברך מצד זה השם משיג המלאך עד שהמלאך נכלל בו יתברך בבחינת זה השם. ונקרא על שמו, אבל שם צריכין לזהר מטעות שלא לטעות שהשגה זאת הוא עצמות אמתתו יתברך, כי על זה נאמר, "השמר מפניו אל תמירני בו". ועל-כן לא בחר משה בבחינה זאת. ואמר, "אם אין פניך הלכים וכו'". כי משה כל השגתו היה גבה מאד, כי השיג מבחינת שם העצם שהוא שם הויה ברוך הוא, אבל גם הצדיקים הגדולים שהשגתם רק בבחינת שם זה שהוא שם שד"י, הם יודעים ונזהרים מטעות ואינם טועים, חס ושלום, שזה תכלית ההשגה. רק יודעים שאי אפשר להשיג אמתתו יתברך. וכן אי אפשר להשיג דרכי הנהגתו את העולם שהוא על-ידי מדותיו יתברך, שהם שמותיו כידוע. כי גבהו דרכיו מדרכינו, כי השגת עצם האמת נעלם ונשגב מאד. וזה שאמר השם יתברך למשה על שאמר 'למה הרעתה', הלא לאברהם וכל האבות לא נתגליתי כי אם בבחינת שם שד"י ששם יש אחיזה להשגת המלאך כנ"ל, אבל 'ושמי ה', ששם אין שום תפיסה להמלאכים, 'לא נודעתי להם'. ועל-כן בודאי היה נעלם מאתם יותר דרכי אמתתו יתברך ואף-על-פי-כן לא הרהרו אחר מדותי. וכמו שדרשו רז"ל ומובא בפרוש רש"י שם, שהבטחתי להם את הארץ וכשבא אברהם לקבר את שרה, הכרח לקנות וכו'. וכן יצחק ויעקב. כי ידעו שעדין לא השיגו עצם אמתת מדותיו יתברך. ואתה שכבר גליתי לך השגת שם העצם, שם הויה ברוך הוא, אתה חפץ לידע ולהבין דרכי הנהגות אמתתי בשלמות. הלא, אדרבא, כל מה שמשיגין האמת במדרגה גבה יותר, צריכין לידע שעדין רחוקים מהשגת עצם האמת, כי עקר האמת הוא רק לידע שרחוקים מעצם האמת, שזהו עקר בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע וכו' וכנ"ל. וזהו, "וגם הקימתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וכו' וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וכו'. הינו שגלה למשה שאף-על-פי שלא גלה להאבות השגת אמתתו יתברך אפלו כמו שגלה למשה, אף-על-פי-כן כל מה שיגעו וטרחו לא היה בחנם, חס ושלום, כי אף-על-פי-כן רק הם פעלו על-ידי עבודתם להמשיך ולתן לנו אחזת נחלתנו שהיא ארץ ישראל ששם עקר השגת אמתתו יתברך לכל אחד ואחד מישראל, רק שצריכין להמתין לזה עד הגאלה הראשונה ואחר כך עד הגאלה האחרונה, אבל סוף כל סוף כל כבישת ארץ ישראל בתחלה ובסוף, הכל היה בכח האבות, כמבאר בכל התורה. וכמו כן אתה אף-על-פי שגיליתי לך שם ה' שהוא השגת האמת בבחינת גבה יותר, אף-על-פי-כן עדין אי אפשר לך להשיג דרכי אמתתי בשלמות ועל-כן אף-על-פי שאתה רואה בהאמת שלך שישראל לא ישמעו אליך וירגיזו אותי ואותך כמה פעמים, וגם עתה ממאן פרעה לשלח את ישראל והוסיף עוד להכביד העבודה מאד מאד. וגם דתן ואבירם יצאו נצבים וכו', שבשביל כל זה לא רצית בתחלה לילך בשליחותי. וגם עתה אתה צועק 'למה זה שלחתני וכו'', אף-על-פי-כן אתה מכרח לבטל דעתך נגדי ולילך בשליחותי, כי אף-על-פי-כן תפעל ותועיל ותצליח הרבה בשליחותך, כי סוף כל סוף תוציאם ממצרים ביד רמה ותתן התורה לישראל. ומה שיהיה אחר כך אין להרהר בזה, כי כל מה שתגמר לטובת ישראל אינה נאבד לעולם: והכלל, שאף-על-פי שאין זוכין להשיג עצם האמת, אף-על-פי-כן כל צדיק וצדיק אמתי גומר הרבה מאד בעבודתו שמאיר בנו קדשת אמתת תורתו כפי הדור וכפי העת והזמן בפני הבית ושלא בפני הבית. ואפלו כל נקדה ונקדה טובה של אמת של הפחות שבישראל יקר מאד מאד בעיניו יתברך ואינה נאבדת לעולם. ומה שנעשה עם כל אחד ואחד אי אפשר להם להשיג כי גם הצדיקים הגדולים בעצמן אי אפשר להם להשיג דרכי אמתתו יתברך בשלמות כנ"ל. ואף-על-פי-כן כל פעלתם באמת קים לעד ולנצח, כמו שכתוב, "ושלמתי את פעלתם באמת". וכמו כן כל נקדה מנקדת האמת שמאירין בנו אפלו בשפלותנו העצום, הכל קים לנצח:
ועל-ידי כל זה שדבר עמו השם יתברך והאיר בו השגת הדעת האמתי עד שבטל דעתו והלך בשליחותו יתברך ופעל פעלתו באמת, וגאל אותנו ממצרים ונתן לנו את התורה וכו'. על-ידי כל זה הבין מרחוק עצם חסדיו יתברך עד אין סוף ותכלית שאי אפשר להשיג כלל עצם כונת אמתתו יתברך, עד שהבין שאפלו בתקף כעסו וחרון אפו של השם יתברך, חס ושלום, גם אז צריכין להתפלל אליו יתברך, כי עצם אמתת כונתו אי אפשר להשיג כלל ואיך שהוא רצונו שנבקש ונתפלל ונתחנן לפניו, כי עצם אמתת חסדו ורחמנותו אי אפשר להשיג כלל וכנ"ל. ועל-כן אחר מתן תורה כשבאו ישראל לידי אותה מעשה של העגל עד שחרה אפו יתברך מאד ויאמר להשמידם, חס ושלום, אז הבין משה לבלי להסתכל על פשטיות האמת הנראה כפי דעת האדם ומשפטו שנראה שבודאי כונת השם יתברך לענשם, חס ושלום, כראוי לפי המעשה הרע הזה שמגיע לכלותם, חס ושלום, אבל באמת לאמתו אינו כן. ועל-כן אז התחזק משה ולא הסתכל על שום סברות אמתיות לפי הדעת הפשוט שראוי, חס ושלום, לבוא עליהם מה שראוי, רק סלק האמת הזה והתחזק בתפלה מאד מאד עד שנחלה, כמו שכתוב, "ויחל משה". וכמו שדרשו רז"ל שהרבה להתפלל כל כך עד שאחזתו אחילו. ואז נתרצה השם יתברך למשה וינחם על הרעה וכו'. ואז למדו השם יתברך סדר התפלה וסדר לפניו י"ג מדות של רחמים ושם גלה לו האמת לאמתו שעצם אמתתו יתברך הוא רבוי רחמיו וחנינותו ורב חסדו לנצח שאינו נפסק לעולם, שזה עקר האמת, כמו שכתוב שם, "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת". הינו שבחינת רחום וחנון ארך אפים ורב חסד זה עקר האמת של השם יתברך כי רחמיו אינם כלים לעולם, כמו שאמרו רז"ל שהבטיחו אז שאינם חוזרות ריקם, הינו כנ"ל, כי עקר האמת של השם יתברך הוא שרחמיו וחסדיו אינם כלים לעולם יהיה איך שיהיה תמיד תמיד מועיל תפלה ותחנונים וצעקה ושועה להשם יתברך, שכל זה הפך האמת של המלאכים שלפי אמתתם אמרו, מה אנוש כי תזכרנו וכו'. אבל הצדיקים כמו משה והנמשכים אחריו טרחו ויגעו עד שהשיגו שאחר כל הכעסים שמכעיסים אותו יתברך, עדין רחמי אמתתו אינם כלים לעולם. ובכל דור ודור נמצאים צדיקים וכשרים הנמשכים אחריהם שמתחזקים בתפלה תמיד, ועל-ידי-זה הם ממתיקים כל הדינים שבעולם ומבטלים כל הגזרות רעות מישראל ומכניסים הדעת האמתי בישראל להתחזק בתפלה ותחנונים תמיד, כי זה עקר האמת לאמתו, כמו שנאמר, "קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת". וכתיב, "ואני תפלתי לך ה' וכו' ברב חסדך ענני באמת ישעך". 'באמת' דיקא, כי אני מאמין שבאמת לאמתו, גם עתה עדין אתה חפץ להושיעני, על-כן אני מתחזק ומתפלל ענני באמת ישעך וכנ"ל. והבן היטב כמה וכמה צריכין להתחזק בתפלה תמיד יהיה איך שיהיה. וזהו בעצמו בחינת שבירת הלוחות שכתבנו לעיל באות כ"ח). כי כל זה הבין משה אחר כך על-ידי מה שרמז לו השם יתברך בפרשת וארא וכו' וכנ"ל:
וזה בחינת מה שאמר השם יתברך לאבימלך, "גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשך וכו'". ופרש רש"י אמת שלא דמית מתחלה לחטא, אבל נקיון כפים אין כאן, כי עקר האמת לאמתו אי אפשר לזכות כי אם כשהוא נקי וזך לגמרי מכל התאות. והעקר מתאוה הכלליות, כי שמירת הברית הוא בחינת אמת, בחינת כלו זרע אמת וכמבאר במקום אחר, כי עקר השקר הוא על-ידי עכירת הדמים, כמבאר בתחלת התורה הנ"ל, ששקר אי אפשר לומר כי אם שמעכר את דמיו וכו', עין שם. וכל התאוות, בפרט תאוה הכלליות הוא על-ידי עכירת הדמים, על-כן כשהבעל דבר מסית את האדם להטעותו לאיזה דרך לא טוב על-ידי האמת שלו, בפרט כשמסיתו להחזיק במחלקת מחמת האמת שלו, צריך להסתכל על עצמו אם הוא זך ונקי מהתאות, בפרט מתאוה הנ"ל. ומאחר שיודע בעצמו שאינו נקי, איך אפשר לו להעמיד על האמת שלו, בפרט לרדף אחר איש ישראל, מכל שכן אחרי רבים, כי האמת הברור, בחינת אמת לאמתו אין זוכה כי אם הצדיק האמת שהוא בחינת נקי כפים באמת, שהוא נקי מכל התאות, בפרט מתאוה הכלליות לגמרי שאין לו שום עכירת הדמים, ורק הוא זוכה לאמת לאמתו. ושאר העולם עקר האמת שלהם הוא לידע שהם רחוקים מהשגת הדעת האמתי, רק צריכין להתחזק באמונה וכנ"ל. וזה שאמר השם יתברך לאבימלך, "גם אנכי ידעתי וכו'". כי אבימלך היה צדיק בעיניו לגמרי כאלו הוא איש אמת ואברהם הטעהו בשקרו שאמר אחתי היא, ועל-כן נדמה לו שיש לו טענה גדולה נגד השם יתברך שהכה אותו בחנם, על-כן טען ואמר, "הגוי גם צדיק תהרג, הלא הוא אמר לי אחותי הוא קרי) היא וכו' בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת". נמצא, שלפי דברי אבימלך הוא איש אמת ואברהם הוא שקרן, חס ושלום. השיב לו השם יתברך, 'גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת', כי בודאי האמת אתך שעשית זאת באמת ובתם לבבך, אבל נקיון כפים אין כאן, כמו שפרש רש"י כנ"ל. כי אם היית נקי כפים, דהינו שלא היית בעל תאוה כזה, בודאי לא היית בא למכשול כזה. כי מעקרא דדינא פירכא מה לך לשאל את אברהם אם היא אשתו או אחותו ?!. וכמו שהשיב אברהם באמת כששאל לו "מה ראית כי עשית וכו'". השיב לו, "כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה". וכמו שפרש רש"י, אכסנאי שבא לעיר על עסקי אשתו שואלין אותו וכו'. ומאחר שאתה בעל תאוה כזה ואינך נקי כפים, הכשילך האמת שלך עד שלקחת אותה לך וכשבא עליך המכות אתה צועק שאתה צדיק ואברהם הכשילך בשקרו ואין אתה משים לב שעכירת דמיך הכשילך לטעות מן הדרך ולבלי להשיג האמת לאמתו, אך מאחר שאף-על-פי-כן כונתך לא היה לאסור גדול, על-כן "ואחשך גם אנכי אותך מחטוא לי וכו'". כי השם יתברך מרחם על האדם כשרואה שחפץ באמת, רק שטועה את עצמו, הוא מרחם עליו ומרמז לו בדרכיו הנפלאים שישוב מטעותו, אבל על כל פנים אתה צריך לשום על לבך שאינך נקי כפים ובשביל זה באת לטעות כזה על-ידי האמת שלך. וזה שנאמר, מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי וכו'". 'נקי כפים ובר לבב' דיקא, כי דיקא כשהוא נקי כפים, הוא דיקא זוכה לבחינת בר לבב אשר לא נשא לשוא וכו', שהוא נצל משוא ושקר וזוכה לאמת לאמתו, ורק הוא זוכה לעלות בהר ה' ולקום במקום קדשו. ועל-כן הכרח אברהם להעלים האמת ולומר שהיא אחותו, כי שרי להו לצדיקיא לסגויי ברמאותא עם רמאי. כי הצדיק כשרואה שאין אמת בעולם הוא מכרח להעלים האמת בכמה דרכים כדי להציל את נפשו. ודיקא על-ידי-זה הוא מכניס האמת בעולם. וכמו שנהג יעקב עם לבן ועשו וכו':
וזה בחינת מתר לשנות בדבר השלום, כי כל המחלקת הוא מחמת האמת של הטועים או של השקרנים לגמרי, מחמת שאינם נקיים מתאות ודמיהם עכורים מאד, הם מהפכים השקר לאמת ואומרים לטוב רע ולרע טוב, כמו שצעק ישעיה, "הוי אמרים לטוב רע ולרע טוב שמים חשך לאור ואור לחשך שמים מתוק למר וכו'. על-כן הצדיק האמת מכרח לשנות ולהלביש האמת בכמה לבושים כדי להמשיך שלום בעולם:
אות לו)
ובזה מישב עוד מה שקשה בדברי המדרש הנ"ל שכתב שם שהשליך האמת לארץ על שקטרג על בריאת האדם, ומדוע לא הקפיד על השלום, הלא גם השלום קטרג על בריאת האדם, כמו שמבאר שם במדרש הנ"ל ?!. אך עקר קטרוג השלום היה שלא יברא האדם שכלו קטטות. ובאמת כל הקטטות והמחלקת הוא מחמת האמת הנ"ל שאינו זך ומברר כראוי ונדמה לכל אחד שאצלו האמת ועל-ידי-זה נתרבה הקטטות והמחלקת בעולם וכנ"ל. נמצא, שעקר קלקול השלום שבשביל זה קטרג על בריאת האדם הוא מחמת האמת הנ"ל שאינו מזכך כראוי. ועל-כן הקפיד השם יתברך רק על האמת והלך והשליכו לארץ. וזהו בעצמו תקונו כנ"ל, כי על-ידי-זה יבררו ויזככו אותו הצדיקים הגדולים עד שישיגו האמת לאמתו עד שידעו עצם רחמנותו באמת על ישראל וידונו את הכל לכף זכות וימצאו נקדה טובה אמתיית בכל אחד מישראל ועל-ידי-זה יעשו שלום בעולם, כי ימשיכו דרך זה בעולם לבטל כל הקטרוגים והסכסוכים שנמשכים מקטרוג המלאכים, מרבוי האמת יותר מדאי. רק יבטל כל אחד דעתו נגד דעת הצדיקי אמת שמשיגין אמתת רחמנותו יתברך ויסתכל כל אחד על חברו על הטוב שבו ולא על הרע, שזהו רצונו יתברך האמתי ועל-ידי-זה יהיה נעשה שלום בעולם. נמצא, שעל-ידי-זה שהשליך האמת לארץ, על-ידי-זה ממילא נתבטל הקטרוג של השלום, כי על-ידי שהשליך האמת הנ"ל, על-ידי-זה נתבטלין הקטטות ונעשה שלום כנ"ל. ועל-כן לא השליך השם יתברך כי אם את האמת ולא את השלום, כי על-ידי השלכת האמת הנ"ל כנ"ל, על-ידי-זה ממילא נתבטל קטרוג השלום שהוא בשביל שהאדם כלו קטטות, כי על-ידי השלכת האמת הנ"ל נתבטל הקטטות והמחלקת ונעשה שלום, כי כל המחלקת נמשך רק מרבוי האמת יותר מדאי, שהוא האמת שאינו מזכך על-ידי צדיקי אמת וכנ"ל. וזהו בעצמו בחינת מתר לשנות בדבר השלום, שבשביל השלום צריכין לשנות ולהרחיק האמת, כי אדרבא, זהו עצם האמת שהשם יתברך חפץ בו, לשנות האמת בשביל השלום, שזהו בחינת מה שהשם יתברך השליך האמת שקטרג על בריאת האדם, שרמז בזה שצריכין להשליך ולהרחיק אמת כזה שבאים ממנו קטרוגים ומחלקת וכנ"ל. נמצא, שעל-ידי השלכת האמת ממילא נתבטל קטרוג השלום ועל-כן לא השליך כי אם את האמת כדי לגלות שעקר האמת אי אפשר לשום מלאך להשיג כי אם צדיקי אמת שמבררים האמת לאמתו וכנ"ל. ועל-ידי-זה ממילא יתבטל כל הקטרוגים והקטטות ויהיה נמשך שלום בעולם ויתקים, "האמת והשלום אהבו":
וזה בחינת הבדלה במוצאי שבת, שעל-ידי-זה דיקא ממשיכין הקדשה של שבת לששת ימי החל, כי שבת בחינת עצם האמת כמו שאמרו רז"ל שאפלו עם הארץ ירא לשקר בשבת. ועל-כן שבת הוא בחינת תכלית עולם הבא שאז יהיה נכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה בחינת אב ובן כחדא, כי עקר הכלליות הוא על-ידי האמת כנ"ל בהתורה הנ"ל. וששת ימי החל הם בחינת אחר הבריאה, כי הם ימי המעשה שבהם יצאה הבריאה מכח אל הפעל. וכל הבריאה היה על-ידי אמת, כמו שכתוב, "בראשית ברא אלקים", סופי תבות 'א'מ'ת. אך אף-על-פי-כן תכף שיצאה הבריאה מכח אל הפעל נמשך רשם על אחיזת השקר כנ"ל. ועל-כן יש בששת ימי החל איזה אחיזה להשקר. ועקר תקונו על-ידי שבת שהוא בחינת הצדיק האמת, שהוא שבת דכלהו יומא, שהוא בחינת עצם האמת, כי צריכין להמשיך קדשת שבת לששת ימי החל. וכן צריכין להמשיך קדשת הצדיק האמת על כל ההמון עם בני ישראל שהם בבחינת חל נגדו, דהינו להאיר בהם האמת שהוא עקר הקדשה כנ"ל, אבל עקר המשכת האמת, שהוא הקדושה של שבת על ימי החל, שהוא בחינת המשכת קדשת הצדיק האמת על כל ההמון עם, הוא דיקא על-ידי בחינת הבדלה, על-ידי שיודעין להבדיל בין הקדש ובין החל, בין שבת לששת ימי המעשה, בין הצדיק לההמון עם שיודעין שיש הבדל גדול בין עצם האמת של שבת, שהוא בחינת הצדיק האמת ובין האמת של ימי החל, שהם בחינת ההמון עם. כי אף-על-פי שגם כל חיותם ותקונם וקיומם על-ידי האמת, אבל אי אפשר להם להשיג ולהבין בדעתם אמתת דעתו של הצדיק האמת שהוא בחינת שבת, כי מאד עמקו מחשבותיו, רק עקר האמת של ההמון עם, בחינת ימי החל לידע שהם רחוקים מלהשיג ולהבין אמתת הדעת, רק צריכין להתחזק באמונה כנ"ל. וזהו עקר האמת שלהם. נמצא, שדיקא על-ידי הבדלה ממשיכין הקדשה משבת לימי החל, מהצדיק לההמון עם והבן מאד:
וזהו בחינת פן יהרסו אל ה' לראות וכו' וכו' ועלית אתה ואהרן וכו'. ופרש רש"י, אתה מחצה לעצמך ואהרן מחצה לעצמו והעם אל יהרסו כלל לעלות וכו'. הינו כנ"ל, כי בודאי אי אפשר לקרב למחצת השגת הצדיק ואי אפשר להבין ולהשיג דעתו ועל-כן אסור להרהר אחריו. וזה בחינת אסור הזרים לגשת אל הקדש בבית המקדש ובמשכן, כי עקר הקדשה הוא האמת כנ"ל ובכל מקום שמאיר בו אמתתו יתברך יותר, יש בו קדשה יתרה, אבל לאו כל אדם יכול להתקרב ולגשת אל קדשת האמת הזה, כי עצם האמת, שהוא השגת אמתתו יתברך, אי אפשר להשיג רק כל אחד צריך לעמד על עמדו ומחצתו לאחז בדרך האמת כפי מדרגתו. וזה עקר האמת שלו לבל יהרס לגשת למה שאינו ראוי, כי במפלא ממך אל תדרש וכו'. נמצא, שעקר המשכת הקדשה שהוא האמת משבת לחל, מהצדיק לההמון הוא דיקא על-ידי בחינת הבדלה וכנ"ל. וזהו סוד הבדלה במוצאי שבת, שעל-ידי-זה דיקא ממשיכין קדשת שבת לימי החל, הינו כנזכר לעיל:
וזהו שלמדו רז"ל דין הבדלה על היין במוצאי שבת מפרשת שתויי יין שנאמר לאהרן תכף אחר מיתת בניו שיצאו לחוץ מהגבול והרסו לעלות אל ה' ונכנסו להקטיר קטרת בפנים שלא ברשות, כי זהו בחינת פגם הנ"ל, בחינת פגם האמת שאינו מזכך כראוי, כי נדב ואביהוא היו צדיקים גדולים ונוראים מאד, כמו שאמרו רז"ל, ובודאי היתה כונתם לשמים באמת, כי רצו להתקרב להשם יתברך וסברו שעל-ידי-זה יוכלו לקרב כל ישראל אל התכלית, וכמו שאמרו רז"ל, וכבר היו משה ואהרן מהלכים ונדב ואביהוא אחריהם ואמרו, מתי ימותו וכו' ואני ואתה ננהיג את הדור וכו'. ובודאי לא היתה כונתם, חס ושלום, לשם כבוד עצמן, רק לשמים באמת, אך אף-על-פי-כן טעו הרבה בזה, כמפרש בתורה ובדברי רז"ל. כי בענין האמת הנ"ל שאינו מזכך נכשלים לפעמים צדיקים גדולים, שמזה באים כל השגיאות המובא בדברי רז"ל ששגו גדולי הצדיקים, כי הכל היה על-ידי פגם האמת הנ"ל וכנ"ל. ועל-כן אחר מיתת שני בני אהרן נאמרה מיד פרשת שתויי יין ושם מרמז סוד הבדלה, כמו שכתוב שם, "ולהבדיל בין הקדש וכו'". שמזה למדו רז"ל דין הבדלה במוצאי שבת, הינו כנ"ל, כי עקר בחינת הבדלה הוא להבדיל בין אמת הברור, שהוא בחינת שבת, לבין האמת של ימות החל, שעקר התקון על-ידי הבדלה דיקא, על-ידי שיודעין שרחוקים מעצם האמת של בחינת שבת, שהוא בחינת האמת הזך של מבחרי הצדיקים המכונים האמת לאמתו וכו' וכנ"ל. ועל-כן נסמך ענין זה של הבדלה למיתת בני אהרן, כי הם פגמו בזה שהרסו לעלות אל הקדשה שהוא בחינת אמת לפנים ממדרגתן ואף-על-פי שנדמה להם שכונתם אל האמת, אבל שגו בזה, כמפרש בתורה. נמצא, שפגמו בבחינת סוד הבדלה כנ"ל, על-כן נסמך פסוק 'ולהבדיל', למיתתם וכנ"ל:
וזהו בעצמו בחינת אסור שתויי יין לכנס למקדש, שנסמך למיתתם. ואמרו רז"ל כי שתויי יין נכנסו למקדש, כי זה עקר בחינת אסור שתויי יין, שזהו בחינת אסור השכרות שהפליגו רז"ל מאד בגדל אסורו, כי על-ידי שתית יין ושכרות נפגם דעתו והורס לעלות לפנים ממחצתו בבחינת נכנס יין יצא סוד, וכבר ה. שזהו בחינת ערבוב דעת ושגעון שמדברים השכורים, כי על-ידי שיוצא הדעת מהכלים והורס לעלות חוץ לגבול, נתערבב דעתו לגמרי ומדבר דברי שטות מי שאינו בר דעת גדול. ואפלו הבר דעת שאינו מדבר דברי שטות בעת שכרותו יכול גם כן לפגם הרבה על-ידי השכרות, כי הורס לעלות חוץ לגבול וכנ"ל, שעל-ידי-זה נוטה מן האמת. ועל-כן שכור אסור להורות, כי אינו יכול לכון ולברר ההוראה באמת. ועל-כן באמת אמרו רז"ל, וכבר ה על השכור שכל הדרכים נעשין אצלו כמישור, כי נוטה מן האמת מאד על-ידי שתית יין ונדמה לו שכל האמת אצלו כמו שרואין בחוש. ועל-כן נסמך אסור זה למיתת בני אהרן, כי הם פגמו בזה כנ"ל:
ועל-כן פרשת העבודה של יום הכפורים מתחיל מענין מיתת בני אהרן, כמו שכתוב, וכבר ה, "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו ויאמר וכו' ואל יבא בכל עת אל הקדש וכו' בזאת יבא אהרן אל הקדש וכו'". כי כל העבודה של יום הכפורים, שעל-ידי-זה השם יתברך מוחל עונות ישראל בכל שנה, הוא על-ידי בחינת האמת הזך הנ"ל של השם יתברך בעצמו שאי אפשר להשיגו כי אם גדולי מובחרי הצדיקים כל אחד לפי בחינתו, כי אם על-ידי האמת הפשוט אין תקנה להחוטא, כמו שאמרו רז"ל, וכבר ה, שאלו לחכמה וכו'. ואמרה, הנפש החוטאת היא תמות וכו'. וזהו בחינת האמת של המלאכים הנ"ל שקטרגו על בריאת האדם, כי לפי האמת שלהם אין תקנה להחוטא והם ראו שהאדם יחטא נגדו יתברך על-כן קטרגו על בריאתו. ובאמת לפי הדעת הפשוט כך נוטה האמת, כי לפי האמת שלהם אין תקנה להחוטא והם ראו שהאדם יחטא נגדו יתברך, על-כן קטרגו על בריאתו. ובאמת לפי הדעת הפשוט כך נוטה האמת, אבל לא ידעו עצם רחמנותו יתברך, שזה עצם האמת שאי אפשר להשיג כנ"ל ומשם נמשך הסליחה לעונות ישראל ביום הכפורים, אבל לאו כל אדם יכול לכנס לקדשת האמת הזה ואפלו הכהן הגדול הזהר בבל יבא בכל עת אל הקדש כי אם בזאת וכו, וכבר ה' ביום הכפורים, כי לאמת כזה שהוא בחינת קדשת קדש קדשים לפני ולפנים, אי אפשר לכנס כי אם ביום הכפורים על-ידי סדר העבודה שצוה השם יתברך ואז יוכל להמשיך סליחת עונות שנמשך מבחינת עצם אמתת רחמיו יתברך, בחינת ורב חסד ואמת. ועל-כן נסמך כל ענין זה לפרשת מיתת בני אהרן, כי הם פגמו בזה וכנ"ל: הלכות חקות העכו"ם:
וזה שנסמך אחר כך פרשת עריות ומתחיל, "כמעשה ארץ מצרים וכו' וכמעשה ארץ כנען וכו' ובחקתיהם לא תלכו", וכבר ה. ואנו קורין זאת ביום הכפורים במנחה. וזה בחינת ונתן אהרן על שני השעירים גרלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. כי עקר תקון העונות הוא על-ידי הצדיק שהוא בחינת כהן גדול שיכול לכנס לתחלת הבריאה ולהמתיק ולבטל אחיזה הדקה מן הדקה של השקר שנאחז שם, שזהו בחינת העבודה של גדולי הצדיקים בראש השנה וכו' כנ"ל. בתחלת הדרוש הזה ומשם סליחת העונות של יום הכפורים שהיה צריך הכהן הגדול לעלות לבחינת תחלת הבריאה ששם אי אפשר להכיר אחיזת השקר. וזהו בחינת שני השעירים שהיו שוין במראיהם ובקומתם וכו', ואף-על-פי-כן היו צריכים לברר ביניהם ולהעלות אחד לה' ואחד לעזאזל ועל-כן היה מכרח להעלות אותם למעלה מאד, לבחינת תחלת הבריאה הנ"ל ולהפיל גורל עליהם, כי אי אפשר לברר שם האמת מאחיזת השקר כי אם על-ידי השם יתברך בעצמו שהוא בחינת הגורל שיוצא מאת השם יתברך בעצמו איזה לה' ואיזה לעזאזל, כי הגורל מברר אותם, ועל-ידי-זה דיקא נמתק ונתבטל אחיזת השקר בתחלת שרשו ועל-ידי-זה נמחלין עונות ישראל שנמשכין על-ידי השקר שעקר אחיזתו בתחלת יציאת הבריאה מכח אל הפעל ששם אי אפשר לברר האמת הזך כי אם על-ידי הגורל שיוצא מאת השם יתברך בעצמו וכנ"ל:
וזהו, "כמעשה ארץ מצרים וכו' לא תעשו וכמעשה ארץ כנען לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו". כי הכלל מכל הנ"ל שעקר הוא האמת והאמת הוא אחד, כי אי אפשר לומר אמת כי אם אחד וכנ"ל. וכמבאר היטב בהתורה "אמר רבי עקיבא" הנ"ל. אבל עצם האמת קשה מאד להשיג וכנ"ל, על-כן עקר האמת של רב העולם הוא רק לידע שאי אפשר להשיג בדעת עצם האמת, רק צריכין להתחזק באמונה וכנ"ל. וכמבאר מזה במקום אחר, וכבר ה וכנ"ל. אבל מי שאין זוכה לאמת באמת, רק מטעה את עצמו כאלו חפץ באמת, אבל כונתו לתועלת עצמו, כגון כבוד ושארי תאות, הוא יכול לטעות על-ידי האמת שלו מאד וכנ"ל. שזהו בחינת הטעות של אבימלך הנ"ל שאמר, "בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת וכו'". וכנ"ל. ולא די שיכול לטעות על-ידי האמת שלו לדרכים נבוכים, אף גם הוא יכול לבוא לאמונות כוזביות על-ידי האמת הנבוך שלו, שזהו בחינת כל האמונות כוזביות של העכו"ם שהם חזקים באמונתם מאד ואף-על-פי-כן הכל כזב ושקר, כי כל אמונתם נמשך מתאוות וכבוד. וזה המעשה הוא בכל דור ודור והוא מובן מאד למי שבקי קצת במעשה הדורות המובאים בספרים. ועל-כן בדורות הראשונים היה כמה עבודות זרות שנהגו על ידם נאוף הרבה והיו אותן עבודות זרות חזקים אצלם מאד ואפלו אחר כך שנתחכמו קצת ובטלו אותן העבודות זרות, אף-על-פי-כן גם שארי האמונות כוזביות הקרובים לתאות וכבוד הם חזקים בהם, והכל מחמת תאוה וכבוד שעל-ידי-זה נטו מן האמת האמתי ונדמה להם שאצלם האמת, עד שבאו לאמונות כוזביות. ומי שנוטה מהאמת לאמונות כוזביות קשה ביותר להשיבו אל האמת, כי האמת הוא בחינת דעת שמשיג האמת באיזה דבר, כגון שמשיג האמת בהלוך הגלגלים וכיוצא או שמשיג האמת שזה צדיק וזה רשע. וגם בזה יש טעותים הרבה כנ"ל, כאשר רואין בחוש שהרבה חקרו בחכמת התכונה ונדמה להם שכך האמת, ואחר כך קם קונפירניקיס) החכם ועשה תכונה חדשה ועתה הם אומרים שכך האמת ומי יודע אם הוא כך והרבה מחכמיהם חולקים על זה מאד, מכל שכן אנחנו שלבנו חלוק מאד מאד מדעתו הנבוכה, וכן לפעמים נדמה שמשיג האמת שזה צדיק וזה רשע, ובאמת הוא להפך, אך מי שטועה על-ידי האמת, אף-על-פי שקשה מאד להשיבו אל האמת לאמתו, אף-על-פי-כן יש תקוה עדין להשיבו, כי יכולין לברר לו בכמה סברות והוכחות שאין האמת כמו שהוא סובר, אך שצריכין לזה יגיעות גדולות וכנ"ל, אבל מי שנוטה מן האמת עד שבא על-ידי האמת הנבוך לאמונות כוזביות, קשה ביותר להשיבו אל האמת והאמונה הישרה, כי אמונה הוא דבר שאין בו טעם ודעת, כי במקום שמבינים הטעם בהדעת אין זה אמונה, כידוע וכמבאר בדבריו ז"ל, רק עקר האמונה תלויה באמת כנ"ל, שעל-ידי האמת מבין שצריך להאמין בזה. ועל-כן כשהאמת נבוך ומטעה וטעה כל כך עד שבא לאמונות כוזביות קשה מאד להשיבו, כי אפלו אם יבררו לו בכמה הוכחות וסברות אמתיות שאין הדבר כן, ישוב ויאמר, אני מבטל דעתי ואני מאמין בזה באמונה שלמה בלי שום טעם ודעת, כי זהו גדר אמונה באמת כנ"ל, ומחמת זה באמת קשה לברר האמת בעולם. ועל-כן האמת משלך ארצה ונעשה האמת עדרים עדרים וכל אחד אומר שאצלו האמת:
כי באמת בקדשה במקום שיש נקדת האמת הברור והזך שם הוא מעלה גדולה ענין זה, הינו בחינת אמונה. וזהו בחינת מעלת בני ישראל שהם מאמינים בני מאמינים, כי אנו מאמינים בה' אלקים אמת ובתורתו הקדושה באמונה לבד בלי שום חקירות וחכמות כלל, כי כבר ראינו אמת הרבה על-ידי כל האותות והמופתים וכו' שעשה משה לעיני כל ישראל ועל-ידי נפלאות נעימות תורתנו הקדושה שחנן אותנו ואף-על-פי שאף-על-פי-כן אי אפשר להבין ולהשיג אותו יתברך ואי אפשר לתרץ שום קשיא של המחקרים, על זה אנו חזקים באמונה, כי אין צריכין לתרץ ולישב כלל, כי אי אפשר לישב כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכיו מדרכינו וכו'. וכמו שאמר אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה, שעל השם יתברך בהכרח שיהיה קשיות וכו', כמו שמבאר בסימן נה בלקוטי תנינא, עין שם. אבל מי שאינו זוכה לאמונה הישרה האמתיות ונופל לאמונות כוזביות אזי זה הפגם של האמונות כוזביות גרוע ביותר, כי אז קשה ביותר להשיבו, מאחר שמאמין בהשקר, דהינו האמת המטעה והנבוך בלי טעם וכנ"ל: וזהו ענין זכה עזר, לא זכה כנגדו. שזכרנו למעלה באות כב, אך לא בארנו שם היטב, הינו כי כבר מבאר שם שאמת ואמונה הם בחינת איש ואשה כמובא. ועל זה נאמר, "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". שלא טוב היות האמת לבד, כי אי אפשר להשיג עצם האמת כנ"ל. ועל-כן 'אעשה לו עזר', שהיא האמונה, שעקר קיום האמת על ידה וכן עקר קיום האמונה על-ידי האמת, שמי שמסתכל על האמת לאמתו בלי פניות והטעאות של תאוות וכבוד עולם הזה וכו', יוכל להבין מרחוק במי שראוי להאמין וכנ"ל. וזהו זכה עזר. לא זכה כנגדו. הינו זכה מי שהאמת שלו זך וצח, שמסתכל על האמת באמת ומסתכל רק על התכלית הנצחי באמת ואינו מטעה את עצמו, אזי האמונה היא לו עזר בודאי, כי עקר הקיום והחיות על-ידי האמונה, כמו שאמרו רז"ל, בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה! כי עצם האמת אי אפשר להבין בדעת וצריכין רק להתחזק באמונה על-ידי האמת וכנ"ל, אבל לא זכה, מי שאין האמת שלו זך ומטעה את עצמו כאלו חפץ באמת, אך באמת הוא נוטה רק אחר כבוד העולם ותאוותיו וכו', אזי האמונה הוא כנגדו, כי בא על-ידי האמת שאינו זך לאמונות כוזביות, שהוא בחינת כנגדו, כי האמונה כוזביות הוא בחינת אשה רעה מר ממות, כי היא מטעה ומדחה אותו ביותר, כי אי אפשר עוד לדבר עמו, כי הוא אומר, אני מאמין בלי דעת וטעם כנ"ל. ובאמת הכל נמשך על-ידי תאוותיו וכבוד וכו' וכנ"ל:
וזה שמזהיר הכתוב, "כמעשה ארץ מצרים וכו' לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו". חקתיהם הם אמונות כוזביות שאין בהם טעם, תזהרו ותשמרו מלכת בהם. וזה תלוי על-ידי שתהיו נזהרין מלעשות כמעשה מצרים וכמעשה ארץ כנען וכו'. הינו שלא תהיו כרוכים אחר תאוותיהם ועקר הוא תאות נאוף, ולא די שהיו משקעים בתאוה זאת ביותר, אף גם עשו להם חקות ואמונות כוזביות שהיו שיכים לזה, שעל-ידי-זה היו חזקים יותר בתאוותיהם עד שהיו יכולים למלאות תאוותיהם ולא יהיה להם בזיון מזה. והפסוק מזהיר לישראל שלא יטעו עצמן בזה, חס ושלום, כי זה תלוי בזה כפי מה שנזהר ממעשה ממצרים וכו', כן הוא רחוק מחקותיהם ומאמונות כוזביות שלהם. וכן להפך, כפי מה שמרחק עצמו מחקותיהם ואמונותיהם הכוזביות, כן הוא רחוק מתאוותיהם. ועל-כן אסרה תורה ללכת בחקותיהם, כגון מנהגיהם ודרכיהם אף-על-פי שאין בהם שום אסור ולא עבודה זרה, רק מאחר שהעכו"ם עשו להם חק זה, בודאי הוא שיך לתאוותיהם, כי חקותיהם נמשך מאמונות כוזביות שלהם, על-כן אסור לישראל באסור חמור. וזהו, את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם וכו' אשר יעשה אתם האדם וחי בהם וכו'. כי משפטים וחקות הם בחינת אמת ואמונה, כי משפטים הם מה שאפשר להבין בהם טעם שהוא בחינת דעת, בחינת אמת כנ"ל. וחקות הם דברים שאין בהם שום טעם, שזהו בחינת אמונה כנ"ל. והכתוב מזהיר אותנו ללכת רק בהמשפטים והחקות שצוה אותנו, שהם עקר האמת הזך והאמונה הישרה האמתיות, שעל ידם זוכים להתרחק מתאוות עולם הזה ולהתדבק בו יתברך, אבל מאמונות כוזביות, שהם חקותיהם, צריכין להתרחק מאד וכנ"ל. וזהו, 'אשר יעשה אתם האדם וחי בהם', ולא שימות בהם. כי גם במשפטי וחקות התורה הקדושה יש כמה דרכים וחלוקי דעות שמהם נמשכין כל המחלקת שבעולם ועל-כן מזהיר הכתוב, 'אשר יעשה אתם האדם וחי בהם', ולא שימות בהם יומא פה), שהוא כמו שאמרו רז"ל, זכה נעשה לו סם חיים. לא זכה נעשה לו סם מות. שמזה נמשך שנמצאים כמה מבני ישראל שנטו מן האמת ואומרים שכל האמת אצלם ואי אפשר לברר כל זה, אך מי שאינו מטעה את עצמו ומסתכל על התכלית הנצחי באמת לאמתו, הוא יכול להבין האמת מרחוק ולזכות לאמונה שלמה לידע מי הצדיקים והכשרים באמת ולמי ראוי לדבק את עצמו. וה' אלקים אמת יתן אמת ליעקב וינחנו בדרך אמת עדי נזכה להתקרב אליו יתברך באמת, אמן כן יהי רצון. ועל-כן נסמך כל זה לפרשת עבודת יום הכפורים וגם קורין זאת ביום הכפורים, כי עקר הכפרה והסליחה של יום הכפורים נמשך מעצם האמת וכנ"ל: הלכות מעונן ומנחש:
וזה בחינת אסור מעונן ומנחש, כמו שכתוב, "לא תנחשו ולא תעוננו". כי כבר מבאר בתחלת הדרוש באות א), שעקר אחיזת השקר הוא מרבוי השנויים שעקרם על-ידי הזמן כנ"ל. ומבאר שם באות יז, עין שם. שזהו עקר מעלת שלמות האמת כשזוכין לברר האמת במקום הרבוי דיקא ששם רבוי השנויים, כי האמת הוא אחד, שזה עקר מעלת האדם לגלות אחדות הפשוט, שהוא עצם האמת מתוך פעלות משתנות דיקא וכנ"ל. ובשביל זה ישראל עם קדוש מברכין ומשבחין להשם יתברך בכל שנוי העתים והזמנים, דהינו בבקר יוצר אור ובערב מעריב ערבים. וזה שתקנו ברכות אלו על שנוי הזמנים בברכות קריאת שמע שהוא תמוה לכאורה, מה שיכות לברכות אלו לענין קריאת שמע? אך על-פי הנ"ל מבאר היטב כי בכל עת שיש שנוי בזמן, כגון בבקר שהחמה זורחת ובערב שוקעת וכו', שמשם יוכל להתאחז השקר, כי עקר אחיזתו בהשנויים שעקרם בענין הזמן וכנ"ל, על-כן צריכין אז דיקא בעת שנוי הזמן להודות ולהלל ולברך להשם יתברך, דהינו בבקר יוצר אור וכו' ובערב מעריב ערבים וכו', להודיע ולגלות שכל שנוי הזמן מאתו יתברך לבד. כמו שאנו אומרים, אשר בדברו מעריב ערבים וכו' ובתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים וכו'. ובבקר אומרים, יוצר אור ובורא חשך וכו' ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וכו'. וכל זה אנו מודיעים שכל השנויים הכלולים בשנוי הזמנים כלם מאתו יתברך לבד, כי כל הפעלות משתנות נמשכין מהאחד הפשוט יתברך, ועל-כן קבעו שם פרשת קריאת שמע שהוא אמונת היחוד שאנו מודים ומודיעים שהשם יתברך אחד ויחיד ומיחד, שזה עצם האמת. וכמו שאנו מסימין פרשת קריאת שמע, ה' אלקיכם אמת. ואומרים אמת ויציב שחרית, ואמת ואמונה ערבית. ועל-כן קבעו כל זה אצל ברכת המאורות בבקר ובערב, כי זה מעלת האמת שהוא אמונת היחוד שאנו מודים ומודיעים בקריאת שמע, כי עקר השלמות כשמגלים אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות דיקא כנ"ל. על-כן תקנו חז"ל ברוח קדשם, הכל על סדר נכון ונפלא שבבקר שיש שנוי גדול מחשך לאור והחמה זורחת וכן בערב שהחמה שוקעת, צריכין אז להודות להשם יתברך על זה ולהודיע ולגלות שכל שנוי הזמן שבו כלול כל השנויים כנ"ל, הכל נמשך מאתו יתברך לבד, כי הוא יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ועל-כן קבעו שם פרשת קריאת שמע שהוא אמונת היחוד, כי זה עקר שלמות האמונה להאמין בכל השנויים דיקא, שכלם נמשכין מאחד הפשוט יתברך שמו כנ"ל:
וכן בכל חדש שיש שנוי גדול שמתחדשת הלבנה, על-כן תקנו חז"ל לקדש את הלבנה ליחד ברכה מיחדת על שנוי הנפלא הזה. ועל-כן ברכת קדוש לבנה היא גדולה ויקרה וחשובה מאד, כי שנוי החדש הוא בודאי גדול יותר משנוי שבכל יום, על-כן תקנו לנו אז ברכה נפלאה ונוראה מאד שהיא ברכת, אשר במאמרו ברא שחקים וכו' לגלות ולהודיע שכל השנוי הגדול הזה של הלבנה שמתמעטת ומתמלאה בכל חדש שבזה תלויים כמה שנויים לאין מספר הנעשים בעולם, הכל מאתו יתברך לבד וכנ"ל. ועל-כן מזכירין בברכה זאת, "פועל אמת", שפעלתו אמת ו"ללבנה אמר שתתחדש וכו'", כי עקר שבח ברכה זאת הוא התגלות אמתת האמת מתוך שנוי גדול כזה וכנ"ל. וזה בחינת גדלת ראש השנה, כי מחמת שאז בראש השנה הוא שנוי הזמן הגדול ביותר מכלם, כי אז נשתנה הזמן משנה לשנה וגם אז בריאת העולם שיצאה הבריאה מכח אל הפעל ונעשה בחינת שנים, שבזה כלולים כל השנויים בעולם ועל-כן נקרא שנה מלשון שנוי. על-כן בראש השנה הוא עבודה גדולה ועצומה עד שאי אפשר לאיש פשוט להשלים עבודתו לבד וצריכין אז להתקבץ הרבה מישראל יחד, כמו שנוהגין כל ישראל אז להתקבץ יחד בבתי כנסת ובבתי מדרשות והעקר לבוא לצדיקי אמת, שרק הם יודעים נפלאות העבודה של ראש השנה לברר ולגלות אמתת האמת מתוך שנוי גדול כזה. ועל-כן מוסיפין בראש השנה בכל שמונה עשרה התגלות אלקותו ומלכותו יתברך עלינו להמליכו ולקבל פחדו ויראתו ואימתו עלינו, דהינו מה שמוסיפין בברכת 'אתה קדוש' ואומרים, "ובכן תן פחדך וכו'". ומבקשים, "ותמלך אתה ה' לבדך על כל מעשיך וכו' וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו וכו'". וכן מרבים בראש השנה בענין זה ברבוי תפלות ושירות ותשבחות ופיוטים, הכל ליחדו יתברך ולהמליכו עלינו, כי זה עקר עבודת ראש השנה שאז השנויים גדולים ביותר כנ"ל, על-כן צריכין אז לעסק ביותר לגלות האמת מתוך השנויים הרבים דיקא, כי זה עקר מעלת התגלות האמת וכנ"ל. ועל-כן מסימין בראש השנה בכל תפלה, "כי אתה אלקים אמת ודברך אמת וכו'". כי זה עקר עבודת ראש השנה לגלות עצם האמת בעולם כי ה' הוא אלקים לקבל על מלכותו ופחדו ויראתו עלינו וכנ"ל:
ואלו המנחשים והמעוננים הם בהפך מכל זה, כי הם בשקריהם תולים כל המאורעות של האדם בשנוי הזמן ובשאר השנויים הנעשים בעולם. ואומרים, עונה פלונית יפה להתחיל וכו', כאלו הכל מתנהג, חס ושלום, על-פי סדר העתים והזמנים. וכן בשאר השנויים שבעולם, כגון פתו נפלה מפיו וצבי הפסיקו בדרך וכו', כאלו, חס ושלום, ההנהגות והמאורעות נמשכין מהשנויים הבאים על-פי מערכת המזלות, שזה עקר הכפירה והשקר הנאחז בהשנויים וכנ"ל, ועל-כן אסרה עלינו התורה באסור חמור לבלי לילך בדרך זה כלל, כי לא באלה חלקנו, כי אדרבא, אנו מאמינים שכל שנוי הזמנים וכל השנויים שבעולם, הכל בהשגחה פרטיות מאתו יתברך, ואין שום סימן ונחוש בעולם, כי מי יודע כונתו יתברך בכל יום ובכל עת ובכל שעה, כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך, על-כן אסור לנו לעונן ולנחש כלל, רק אדרבא, בכל שנוי הזמנים ובכל השנויים שבעולם צריכים להודות ולהלל ולברך להשם יתברך וכל מה שהשנוי גדול ביותר צריכים להללו ולברכו ביותר כנ"ל, כי זה עקר מעלת התגלות האמת כשמגלין האמת מתוך רבוי השנויים דיקא שבשביל זה נברא האדם וכנ"ל:
ועל-כן משיח צדקנו שעקר התגלות האמת בכל העולם כלו יהיה על ידו, על-כן יבוא באחרית הימים דיקא אחרי שכבר נתרבה הזמן ונמשך הרבה מתחלת בריאת העולם עד אותו הזמן שיבוא במהרה בימינו. וכן כבר נתרבו בני אדם הרבה והדעות והחכמות נתרבו מאד, שזה עקר הרבוי והשנוי, שמכל זה נתאחז השקר מאד עד שהשליך את האמת לארץ ויראי חטא נמאסין וישראל מרודים מאד וכו'. ואז דיקא יראו גדלת מעלתו של משיח שיגלה האמת, אז דיקא מתוך שנויים רבים כאלה. ויקים אז, "אמת מארץ תצמח ושפת אמת תכון לעד וכו'" במהרה בימינו, אמן: הלכות כתבת קעקע:
וזה בחינת אסור כתבת קעקע, כי הכתב הוא בשביל האמת ולדחות השקר, הינו במקום שיש חשש שנוי ושקר כותבין כתב כדי שלא יוכל השקרן לשנות עוד ולומר שקר, אבל באמת נגד הרמאי והשקרן גם כתב לא מועיל כנראה בחוש, כי הרמאי והשקרן יכול להחליף עשרת מונים אפלו נגד הכתב, כי טוען טענת של שקר ורמאות ואומר שכך היה כונת הכותב. וזה בחינת אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. 'וימינם', שהוא בחינת כתב, שהוא בימין גם כן שקר כנ"ל. ועל-כן העקר הוא מי שיש לו נאמנות באמת ובתמימות רק עמו יכולין לעסק הן במשא ומתן הן בדברי תורה ומוסר, כי עקר האמת הוא בלב שלא יטעה את עצמו בבחינת ודבר אמת בלבבו. וכמו שאמרו רז"ל, הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות וכו'. ועל-כן תורתנו הקדושה נתנה בכתב ובעל פה, שהם בחינת אמת ואמונה, כי תורה שבכתב זה בחינת אמת, בחינת "כתוב ישר דברי אמת'. אבל אף-על-פי-כן מתורה שבכתב לבד אין יכולין לידע אמתת התורה, כי בהתורה אין מבאר שום דיני המצוה ואין יודעין איך להניח תפלין וכו'. ושאר דיני התורה כי אם על-ידי תורה שבעל פה, שהיא בחינת אמונה, בבחינת אודיע אמונתך בפי. הינו אמונת חכמים. שאנו צריכין להאמין בהחכמים האמתיים כפי מה שבארו לנו כל דיני ודרכי התורה, כי עקר אחיזת האמת המטעה שמשם כל השקרנים שבעולם בבחינת כל שקר שאין בו אמת בתחלתו אינו מתקים וכו'. עקר אחיזתו הוא מבחינת כתב שהוא בשביל האמת שלא יוכלו לשנות עוד מאחר שכבר נכתב הכל בכתב, אבל משם כל שקריהם, כי משנים כמה שנויים ואומרים פרושים ובאורים בהכתב כרצונם כפי שקריהם. ועל-כן העכו"ם לומדים רק תורה שבכתב, כי משם נשתלשל אחיזת שקריהם, מאחר שמחלקים ומפרידים תורה שבכתב מתורה שבעל פה ואינם מאמינים בחכמי האמת, שהם חכמי התלמוד שבארו לנו באר היטב כל התורה באמת, על-כן הם מפרשים התורה כרצונם ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה כידוע. ועל-כן בכל עסקי משפטיהם ודיניהם הם מחמירין מאד מאד שיהיה הכל בכתב דיקא. ואין מקבלין שום דבור מגדול וקטן לא מהטוען ולא מהשופט כי אם בכתב דיקא והכל בשביל האמת כדי שלא יוכלו לשנות עוד, אבל זה האמת הוא הרבה מאד יותר מדאי שמשם אחיזת השקר. וכאשר רואין בחוש שאחרי שמרבין בכתבים וכל הדבורים נכתבים אף-על-פי-כן הם מלאים שקר ומחליפים עשרת מונים ומפרשים הכתב כרצונם וכו', כידוע כל זה, כי עקר האמת הוא אחד לא הרבה כנ"ל, כי עקר הדבר שידין הדין דין אמת לאמתו וכנ"ל. והדבר מסור ללב ובוחן לבות יודע מי כונתו באמת לאמתו, אבל על-ידי רבוי הכתבים אי אפשר לברר האמת, אדרבא, משם אחיזת השקר וכנ"ל:
וזה בחינת אסור כתבת קעקע שהיו נוהגים האמוריים לכתב ולקעקע בבשרם אותיות הכתב מענין דרכי אמונתם הכוזביות. והכל בשביל לחזק האמת המטעה שלהם להראות שהם דבקים באמונתם כל כך עד שחוקקים ומקעקעים בבשרם בכתב מענין אמונתם. ובאמת זה עקר השקר והכזב שלהם, כי אחיזתם בכתב דיקא, שהוא בעשיה כידוע, ששם אחיזתם ביותר כידוע, ועל-כן הם חוקקים הכתב בבשרם, כי עקר אחיזת השקר הוא בבשר הגוף ששם אחיזת כל התאוות בחינת נחש שלטנותיה על בשרא, נחש הוא עקר הרמאי והשקרן שממנו כל השקרים והרמאות שבעולם בבחינת והנחש היה ערום וכו', שהטעה את אדם וחוה וכל הדורות שאחריו. ועקר שלטנותיה על בשרא, הינו על בשר הגוף ששם כל התאוות שמטעה את האדם בכמה רמאות ומהפך השקר לאמת והאמת לשקר. והכל מחמת תאות הגוף, שמחמת תאות הגוף והבליו נתהפך האמת אצלו עד שאומר שכך האמת, וכמבאר לעיל מזה קצת באות לד). ועל-כן אסרה לנו התורה כל זה, דהינו אסור כתבת קעקע, כי אסור לנו להכניס אותיות הכתב לחקקם ולקעקעם על בשר הגוף, כי משם עקר אחיזת השקר שנאחז מרבוי האמת יותר מדאי כנ"ל, שהוא בחינת הכתב שרוצים לחקק האמת בכתב ולחקקו על בשר הגוף כדי שיהיה האמת חקוק בו והכל שקר וכזב, כי אדרבא, משם עקר אחיזת השקר כנ"ל, כי עקר האמת צריך שיהיה נכתב ונחקק בלב באמת לאמתו בבחינת כתבם על לוח לבך וכו' וכנ"ל, אבל לא לחקקו על בשר הגוף בגשמיות, כי זה בחינת רבוי האמת יותר מדאי, שזה עקר השקר כנ"ל. וזה בחינת פרוש נוקפי פרוש כוזאי וכו', שהזכירו רז"ל שהראו האמת לכל יותר מדאי, שזה עקר השקר, כי האמת הוא רק אחד לא הרבה. ועקרו תלוי בפנימיות הלב שלא יטעה את עצמו. וכמו שאנו אומרים בכל יום בבקר, לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר וכו', ומודה על האמת ודבר אמת בלבבו וכו'. והעקר על-ידי שמבטל עצמו באמת בבחינת מה אנו מה חיינו מה חסדינו וכו'. כי רב מעשינו תהו וימי חיינו הבל לפניך וכו'. כי רק על-ידי-זה זוכין אל האמת לאמתו כשמבטלין עצמו באמת ואין מכונין בשביל תועלת עצמו כלל וכנ"ל: הלכות לא ילבש גבר וכו':
וזה בחינת לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה. כי איש ואשה זה בחינת אמת ואמונה כנ"ל. וצריך לזהר שלא להחליף כליהם ובגדיהם, שלא יהיה נכשל באשה זרה, חס ושלום, שהוא בחינת כפירות ואמונות כוזביות, כי אמת הוא בחינת הדעת כנ"ל ואמונה הוא דבר שאין בו טעם, אך עקר האמונה על-ידי האמת בבחינת צדק כד אתחברת באמת וכו'. כי מי שחפץ באמת לאמתו הוא מבין במי צריכים להאמין וכנ"ל, אבל מי שמטעה את עצמו וכרוך אחר הבלי העולם ויש לו פניות של כבוד וממון ותאות עולם הזה הוא מחליף ומהפך הסדר, כי באמת מה שאפשר לשכל אנושי להבין מצוה, להבין הדבר על בריו ומה שאי אפשר להבין צריכין לסמך על אמונה, כמו שכתוב בהתורה "ויסב אלקים וכו'". וזה בחינת אמת ואמונה וכנ"ל. והעקר שיהיה הכל באמת לאמתו וכל זה אי אפשר לבאר בכתב ולא בעל פה, כי עקר שלמות האמת והאמונה הוא לכל חד כפום מה דמשער בלביה, כמו ששמעתי מפיו הקדוש זכרונו לברכה, אבל הנוטים מן האמת מחמת הבלי העולם וכנ"ל, הם מהפכים הסדר ובמקום שצריכין אמת, דהינו בחינת דעת להבין הדבר על בריו הם אומרים שמבטלין דעתם וסומכין על אמונה ובמקום שצריכים אמונה הם אומרים שחפצים רק להבין האמת בדעתם. וזה בחינת האסור לא יהיה כלי גבר על אשה, שבמקום שצריכין אמונה, בחינת אשה כנ"ל, לא יהיה עליה כלי גבר, שהוא בחינת אמת, בחינת דעת שלא יהרס לחקר שם להבין הדבר בדעתו. ולהפך לא ילבש גבר שמלת אשה, שבמקום שאפשר להבין האמת, שהוא בחינת גבר, בחינת חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק וכו', שזה נאמר על התלמיד חכם האמתי שלוחם מלחמתה של תורה ומברר דרכי התורה באמת לאמתו. וכמו שפרש רש"י שם שזה נאמר לענין מלחמתה של תורה ועל שם זה נקרא גבר. ואסרה התורה עליו שילבש שמלת אשה, שהוא בחינת אמונה, כי במקום שיכולין לברר האמת בדעת, צריכין לבררו על-פי דרכי התורה ולא להפך האמת והדעת האמתי ולשקר בהאמת על-ידי אמונה של שקר וכזב. וכל זה אי אפשר לברר רק מי שחפץ באמת לאמתו ואינו מטעה את עצמו יכול להבין לפום מה דמשער בליביה היכן הדעת האמתי שראוי לסמך עליו. מאחר שרואין שמגלה דעת אמתי כזה. ומה שאי אפשר להבין בודאי צריך לבטל דעתו נגדו ולסמך על אמונה וכנ"ל, אבל לא להפך, חס ושלום, למאס בהדעת האמתי ולבטל דעתו נגד הכסילות שאין רואין שם שכל אמתי: וה' אלקים אמת יורה האמת ויתן אמת ליעקב ויורנו בדרך האמת לאמתו כל ימי חיינו לעולם, אמן ואמן: