ליקוטי הלכות · יורה דעה א · קרחה וכתבת קעקע ג
Reading settings
על-פי המאמר רציצא דמית בבעותיה וכו' בלקוטי חלק א, סימן כז, עין שם כל המאמר:
והכלל, שעל-ידי השלום יכולין להחזיר כל העולם כלו לעבודתו יתברך. ואי אפשר לבוא לבחינת שלום, אלא על-ידי הארת פנים, הדרת פנים, בחינת יעקב. וזה זוכין על-ידי שמירת הברית. והארת פנים הוא בחינת דרושי ובאורי התורה בשלש עשרה מדות שנמשכין משלשה עשר תקוני דיקנא, שהם עקר הדרת פנים, כמו שנאמר, "והדרת פני זקן". ועל-ידי-זה זוכין להזדככות קול רנתו וכו'. ומבחינת קול זוכה לשלום וכו'. ודיקא במרה קבלו שבת שלום, כי דרך השלום להתלבש במרה בבחינת הנה לשלום מר לי מר, כמו שכל הרפואות הם בסמים מרים, כן השלום שהוא רפואה לכל הדברים צריך להתלבש במרירות וכו'. וזהו, "הנה לשלום מר לי מר ואתה חשקת נפשי וכו'":
כי באמת כל אחד מישראל יש לו כח להחזיר כל העולם בתשובה, כי חיב כל אדם לומר, בשבילי נברא העולם! כי כל אחד מישראל הוא כלול מכל התורה כלה, כמו שנאמר, "זאת התורה אדם". כי כל אחד אחד מישראל כלול מרמ"ח מאתים ארבעים ושמונה) איברים ושס"ה שלש מאות ששים וחמש) גידים שהם רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, שהוא כלל כל התורה כלה. והתורה כלולה מששים רבוא נפשות ישראל כידוע. נמצא, שכל אחד מישראל כלול מכל ישראל ועל-כן כל ישראל ערבים זה בזה, כי כל אחד מישראל כלול מכלם ויש לו כח להחזיר כלם בתשובה ומחיב להשתדל בזה. וזהו בחינת מה שאמר רבנו במאמר הנ"ל, שעל-ידי הארת פנים זוכין לשלום, שעל-ידי יכולין להמשיך כל העולם לעבודתו. והארת פנים הדרת פנים, הוא על-ידי דרושי התורה וכו', כי צריכין להדר את פניו וגופו שיהיה לו פנים יפות בחינת הדרת פנים, כי על-ידי-זה דיקא הוא יכול להמשיך כלם לעבודתו יתברך, כי בו כלולין כלם כנ"ל. ועקר הארת פנים הוא על-ידי התורה כנ"ל, כי הכל אחד, כי האדם הוא התורה כנ"ל. ועל-ידי התורה מאיר פניו שהוא כלליות גוף האדם, כי הפנים, שהוא השכל, מתפשט ומאיר בכל הגוף ומחיה אותו כידוע. ועל-ידי הארת פנים, על-ידי התורה, דהינו על-ידי שמתפשט השכל של התורה בפניו וגופו עד שזוכה להארת פנים, על-ידי-זה יכול להמשיך כל העולם הכלולים באיברי גופו לה' יתברך, כי כלם כלולים בצלם דמות האדם שמאיר על-ידי התורה, שזהו בחינת הארת פנים כנ"ל:
ועל-כן אסרה התורה כתבת קעקע, כמו שנאמר, "וכתבת קעקע לא תתנו בבשרכם וכו'". כי צריך לשמר בשר הגוף שלא לקלקלו, שלא לחקק בו כתבת קעקע, שלא לקלקל צלם דמות האדם שכלול מכל העולמות ויש לו בכח בכל איבר ואיבר ובכל חלק מבשר גופו מיחד כנגד חלק מחלקי העולם להמשיך העולם להשם יתברך, כי כל חלק מחלקי גופו, וכנגד כמה נפשות, כי מנהון תלין באודנין, ומנהון בשערין וכו'. וכיוצא בזה בשאר חלקי הגוף מראשו ועד רגליו, כי אין שום שערה באדם. וכן אין בו שום איבר וגיד ושום חתיכה מחלקי בשרו ועורו שאין תלויין בו כמה וכמה נפשות ועולמות, ועל-כן אסור לחקק בעורו כתיבת קעקע, שלא לקלקל תבנית גופו שהוא בחינת הדרת פנים, שעל-ידי-זה יכולין להחזיר כל העולם לה' יתברך כפי מה שזוכה להאיר האמת באורי התורה בגופו, כי עקר הארת גוף האדם הוא רק על-ידי דרושי ובאורי התורה שמאיר בגופו, שעל-ידי-זה זוכה להדרת פנים, ועל-ידי-זה מאירין כל ששים רבוא אותיות התורה בתוך גופו ואיבריו, אבל אסור לחקק בגשמיות שום אות בעור גופו, דהינו כתבת קעקע, כי אדרבא, מזה מקלקל ומחריב בנין גופו הכלול מכל העולמות כנ"ל, כי צריך להדר את גופו שיהיה בשלמות בלי שום חקיקה, כי גופו כלול מכל אותיות התורה. ובאמת האדם הוא למעלה מהתורה, כמובא בדברי רבנו, זכרונו לברכה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כמה טפשאי וכו' דקימי מקמי אוריתא ולא לקימי מקמי צורבא מרבנן. ועל-כן עקר הארת פנים והדור הגוף של האדם הוא רק על-ידי דרושי התורה שמחדש בשכלו, שעל-ידי-זה ממילא נכלל בתוך התורה ונמשך הארה על כל גופו בחינת הדרת פנים כנ"ל, אבל אסור לחקק אותיות בגשמיות בגופו, כי בזה מקלקל הדור גופו בחינת הדרת פנים כנ"ל:
וזה בחינת אסור שריטה על מת, כי אף-על-פי שמחיבין להצטער על המת, על הסתלקות נפש מישראל ומחיבין להתאבל עליו, אבל עקר ההספד והאבלות עליו הוא בשביל לחזר ולהמשיך בחינת הדרת פנים, בחינת שלום, שעל-ידי-זה ממשיכין כל העולם לעבודתו יתברך, כי זה עקר ההספד, כי כל אחד מישראל יש לו כח להחזיר כל העולם בתשובה כנ"ל ולקשר ולהעלות כל העולמות לה' יתברך, כי הוא כלול מכל העולמות, כי נשמתו מן העליונים וגופו מן התחתונים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל-ידי התקשרות נפשו בגופו, הוא יכול לקשר כל העולמות, לקרבם לה' יתברך. וכשנסתלק ונפשו עולה למעלה וגופו נשאר למטה בתוך הארץ, מתאבלין ומצטערין על הפרוד הזה, כי זה בחינת קלקול השלום שהיה בין נשמתו וגופו בחיים חיותו, כי התחברות הנשמה והגוף זה בחינת שלום, כי עקר השלום הוא בין שני הפכים, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. והגוף והנשמה הם שני הפכים, וכשהם מקשרים יחד בחיים חיותם זה בחינת שלום. וכשנסתלק הנשמה מהגוף זה בחינת קלקול השלום. ועל-כן מתאבלין ומספידין עליו, כי על-ידי הספד חוזרין וממשיכין נפש הנפטר למטה, כמובא. וחוזר ונקשר הארת הנשמה בגוף הנפטר, וזה בחינת הספד על סלוקן של צדיקים, שהוא מועיל לתשובה מאד מאד, כי על-ידי ההספד וההשתטחות על קברי הצדיק ובוכה ומתגעגע מאד על שנסתלק הצדיק, ואין מנהל בידינו להשיבנו אליו יתברך, על-ידי-זה מעורר נשמת הצדיק וחוזר ומתקשר נפשו בגופו, כידוע, שזה עקר בחינת השתטחות, כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם והצדיקים במיתתם קרויים חיים. והכלל, שעל-ידי ההספד וההשתטחות חוזרין וממשיכין הארת הנשמה הקדושה למטה. ונתקשר ביותר הנשמה בהגוף הנפטר וחוזר ונמשך שלום כנ"ל. וזה השלום, דהינו הארת והתקשרות הנשמה בגוף לאחר ההסתלקות הוא גדול ביותר מהשלום וההתקשרות שהיה בחיים חיותו, כי כל מה שהפרוד וההרחקה הוא ביותר. כמו כן כשנתהפך ונתחברין יחד, אזי השלום גדול ביותר, כי עקר השלום הוא בין שני הפכים כנ"ל. וכל מה שהשני הפכים רחוקים ביותר, כמו כן השלום גדול ויקר יותר כשחוזרים ומתחברים ביחד. ועל-כן אחר ההסתלקות, שאז הנשמה רחוקה מהגוף ומעולם הזה בתכלית הרחוק, ובפרט נשמת הצדיק הגדול הגבה במעלה מאד מאד שהנשמה שלו מסתלקת ועולה למעלה למעלה במקום שעולה. והגוף נקבר בתוך הארץ כמה אמות. נמצא, שעכשיו הנשמה רחוקה מהגוף בתכלית הרחוק ועל-כן השלום גדול ביותר, ועל-כן גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, כי עכשיו השלום ביותר כנ"ל. ויש לו כח עכשיו להמשיך כל העולם כלו לעבודתו יתברך יותר מבחייו על-ידי הפלגת השלום שזוכה עכשיו בבחינת יבוא שלום ינוחו על משכבותם וכו'. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בשעה שהצדיק נפטר מהעולם, שלש כתות של מלאכי השרת יוצאין לקראתו ואומרים לו וכו', יבוא שלום וכו'. כי עקר הוא השלום שהוא בחינת התקשרות והארת הנשמה בהגוף אף לאחר הסתלקות ביתר שאת ויתר עז, כי באמת הצדיק הגדול אף-על-פי שנשמתו מסתלקת למקום שמסתלקת, אף-על-פי-כן, עקר השלמות שתהיה למטה גם כן, כמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה, בסימן ז לקוטי תנינא, כי, אדרבא, מחמת גדל הפלגת מעלתו העצומה והנורא והגבה מאד מאד, על-כן הוא יכול להוריד עצמו למטה למטה יותר ולהגביה ולהרים אפלו הנמוכים והרחוקים מאד מאד בתכלית הרחוק ביותר, כי מעצם השלום שזוכה עכשיו כנ"ל, הוא יכול לקשר ולהמשיך כלם לה' יתברך, אפלו הרחוקים מן הקדשה מאד מאד:
ועל-כן הוא דבר גדול מאד מאד להרבות לילך על קברי צדיקים האמתיים, כי על-ידי-זה שבאין אצל מקום קבורתם הקדושה, שהוא בחינת ארץ ישראל, כמו שנאמר, "צדיקים ירשו ארץ". כמו שאומרים בשם הבעל שם טוב ז"ל. וארץ ישראל הוא ארץ החיים והשלום, כמו שנאמר, "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". וחיים הוא בחינת שלום כנ"ל. וכמו שנאמר, "בריתי היתה אתו החיים והשלום". ועל-כן אנו מתפללין, "שים שלום טובה וברכה חיים וכו'". כי עקר החיים הוא השלום, שהוא בחינת התחברות שני הפכים, התחברות הנשמה בהגוף, התחברות צדיקים גבוהים מאד עם רשעים גמורים, כדי להמשיכם לה' יתברך ולהחזירם בתשובה שלמה אליו יתברך. ועל-ידי שכל אחד בא על קבר הצדיק האמת, על-ידי בכיתו ותפלתו, שמתפלל ומתחנן שם, על-ידי-זה חוזר ומעורר ביותר נשמת הצדיק האמת ומאיר ביותר למטה בזה העולם הגשמי, כי צדיקיא שכיחי יתיר בהאי עלמא בתר דאסתלקו, כמו שאיתא בזהר הקדוש ונתקשר נשמת הצדיק ביותר בזה העולם ונתרבה השלום ביותר כנ"ל, ונמשכין כל העולם לעבודתו יתברך:
ואף-על-פי שעקר השלום נעשה על-ידי קול רנה, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה, במאמר הנ"ל מבחינת שיר השירים אשר לשלמה וכו', עין שם. אף-על-פי-כן דרך השלום להתלבש במרירות, בבחינת הנה שלום מר לי מר, בחינת שבת במרה נצטוו וכו', כמו שמבאר שם. וזה בחינת ההספד והאבלות על הנפטר שהוא בחינת מרירות, כמו שנאמר, "ואחריתה כיום מר". וזהו בחינת הבכיה והמרירות שבוכין במר נפש על קברי צדיקים כדי להחזיר ולהמשיך השלום כנ"ל, שהוא מתלבש במרירות כנ"ל. ועל-ידי המרירות והלב נשבר, זוכין אחר כך לשמחה, כמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה במקום אחר. ושמחה הוא בחינת קול רנה, בחינת עשרה מיני נגינה שנתעוררין על-ידי הצדיק האמת, שזהו בחינת אמירת תהלים שנוהגין לומר על קברי הצדיקים, כמובא בשם הבעל שם טוב ז"ל, שצוה לומר כמה מזמורי תהלים על קברי הצדיקים. וזה בחינת עשרה מזמורי תהלים שגלה רבנו ז"ל, וצוה לאמרם על קברו, כמובא במקום אחר. כי עשרה מזמורי תהלים הם בחינת עשרה מיני נגינה שנאמר בהם ספר תהלים, שהם אשרי משכיל וכו'. ועשרה מיני נגינה הם השמחה, כמו שנאמר, "עלי עשור ועלי נבל וכו' כי שמחתני ה' בפעליך וכו'". ונגינה ורנה ושמחה הם בחינת שלום, בחינת שיר השירים אשר לשלמה כנ"ל. וכמו שנאמר, "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכו'". אבל מחמת שדרך השלום להתלבש במרירות, על-כן על-פי הרב נוהגין להתמרמר מאד על קברי הצדיקים במרירות גדול ובלב נשבר מאד מאד. ועל-ידי-זה דיקא זוכין לשלום ולרנה ולשמחה, כי הם בחינה אחת כנ"ל. ועל-ידי-זה יכולין להמשיך כל העולם לעבודתו יתברך על-ידי גדל השלום שנתרבה ונתגדל מאד על-ידי-זה כנ"ל. וזה בחינת הדרת פנים שעל ידו זוכין לשלום, כי עקר הדור פני האדם בחיים הוא על-ידי הנשמה שמחיה אותו, וכשמת ונסתלקת הנשמה, אזי פניו מוריקות, שזה בחינת ההפך מהדרת פנים, אבל על-ידי שזוכין לחזר ולהמשיך הארת הנשמה בגוף, גם לאחר ההסתלקות, על-ידי-זה חוזר ומאיר פני הנפטר אפלו לאחר הסתלקותו בבחינת ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. נמצא, שהצדיקים זוכין להארת פנים, להדרת פנים לאחר הסתלקותם. ועל-ידי שמתאבלין ומספידין עליהם ובאין על קבריהם, על-ידי-זה ממשיכין ביותר הארת הנשמה בהגוף כנ"ל. על-כן על-ידי-זה נתרבה ונתגדל הדרת פניהם ביותר, שעל-ידי-זה זוכין לשלום שהוא רפואה לכל הדברים; לחלי הנפש ולחלי הגוף, שעל זה ממשיכין כל העולם לעבודתו יתברך כנ"ל. וזה בחינת לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר, כי הצדיקים נקראים ציון, על שם שמצינים במצוות ומעשים טובים, כמו שנאמר, "אוהב ה' שערי ציון". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, שערים המצינים בהלכה. וכל המתאבל ומספיד עליהם ומתגעגע אחריהם, על-ידי-זה ממשיך נשמתם למטה, כי על-ידי הכסופים והגעגועים, ממשיכין הנפש כמובא במקום אחר, סימן לא). ועל-ידי-זה זוכין להארת פנים בחינת פאר תחת אפר, 'פאר' זה בחינת התפארות, בחינת הדרת פנים. 'תחת אפר' דיקא, כי בתחלה צריכין להתמרמר ולנהג כל דיני האבלות. ואף-על-פי-כן שכל עניני אבלות, חס ושלום, הם ההפך מהדרת פנים, אף-על-פי-כן עקר דיני האבלות הם בשביל לחזר ולהמשיך ההדרת פנים בחינת שלום, כי מחמת שנסתלק נפש מישראל וכל נפש מישראל הוא בחינת צדיק, כמו שנאמר, "ועמך ישראל כלם צדיקים וכו'" וכל אחד לפי בחינתו, לפי בחינת חלקו בהשלום, כמו כן היה לו כח להמשיך חלק מחלקי העולם לעבודתו יתברך. וכשמת ונסתלק למעלה, שזהו בחינת קלקול השלום, קלקול ההדרת פנים, כי פניו מוריקות, על-כן צריכין לחזר ולהמשיך השלום. ומחמת שדרך השלום להתלבש במרירות, על-כן צריכין להתמרמר ולבכות ולהתאבל עליו ולישב על הארץ, שזהו בחינת ועוללתי בעפר קרני שמראין שנפגם עכשיו בחינת ההדרת פנים על-ידי שנסתלק נפש מישראל. ועל-ידי-זה בעצמו חוזרין וממשיכין נפש המת למטה ומעלין נשמתו לאור הפנים, לבחינת הדרת פנים, וחוזרין וממשיכין השלום על-ידי המרירות הזה בבחינת הנה לשלום מר לי מר כנ"ל. וזה בחינת פאר תחת אפר, 'תחת אפר' דיקא, כי על-ידי הבזיון והמרירות זוכין להדרת פנים בחינת פאר, ולשלום גדול ביותר הנ"ל:
נמצא, שעקר כל האבלות וההספד, חס ושלום, הוא רק בשביל הדרת פנים ושלום כדי לחזר ולהמשיך נפש המת בגופו, כדי לעורר השלום ביותר וכו' כנ"ל. על-כן הזהירה תורה לבלי לשרט גופו על המת, חס ושלום, שלא לקלקל ולהשחית הדרת גופו בחינת הדרת פנים, כי עקר כל האבלות וההספד הוא רק בשביל הדרת פנים ושלום, בחינת לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר וכו' כנ"ל:
וזה בחינת אסור קרחה על המת, כי בשעת האבלות, חס ושלום, הוא הסתלקות המחין, והשערות הם מותרי מחין. ובשעת הסתלקות המחין מכליהם נמשכין המחין ביותר לתוך השערות. ועל-כן אם, חס ושלום, יגלח את שערותיו, יוכל להשחית מחו, חס ושלום, ועל-כן צריך להמתין עד שיסתלק ויעבר ימי אבלו, ואז יחזרו המחין ויזדככו וישובו המחין למקומם בשלום ולא ישארו בהשערות כי אם מותרי מחין ואז יגלחם, כי אז צריך לגלחם כדי שלא יתרבו המותרות במח:
וזה בחינת אסור גלוח של הנזיר, כי נזר אלקיו על ראשו. כי מחמת קדשת נזרו גם המותרי מחין שבשערות הם גם כן קדושים מאד ואסור לגלחם עד שיעברו ימי נזרו. ואז צריך לגלחם פתח אהל מועד ולהשליכם תחת הדוד שמבשלים בו קרבנותיו, כי שערותיו קדושים, כי מגדל קדשתו גם המותרי מחין הם קדושים כנ"ל:
וזה בחינת שי"ן הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, ועתניאל בן קנז החזירן בפלפולו, כי האבלות היא הסתלקות המחין כנ"ל, אבל אחר כך חוזרין ונמשכין המחין שהם בחינת הארת פנים, הדרת פנים, שהם דרושי ובאורי התורה על-ידי האבלות וההספד בעצמו בבחינת הנה לשלום מר לי וכו' כנ"ל. ועל-כן אחר אבלו של משה חזר עתניאל והחזירן בפלפולו, כי אחר כך חזרו ונמשכו הארת המחין שנמשכו ממשה רבנו, עליו השלום, שהוא בחינת הדרת פנים ושלום וכו' כנ"ל, על-ידי האבלות בעצמו שהתאבלו עליו בבחינת הנה לשלום מר וכו', שהשלום הוא בחינת הדרת פנים, בחינת הלכות הנ"ל, שהם באורי וחדושי תורה שמתלבשין במרירות וכו' כנ"ל:
ועל-כן נענשו הזקנים על שלא הספידו את יהושע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ימים האריכו, שנים לא האריכו. כי על-ידי ההספד של הצדיק זוכין להמשיך שלום על-ידי המרירות הזה כנ"ל. ועקר החיים הוא השלום כנ"ל. ועל-כן על-ידי שנתעצלו בהספדו, פגמו בשלום וחיים, ועל-כן לא האריכו שנים כנ"ל: וזה בחינת הרעב שהיה בימי דוד. אל שאול ואל בית הדמים, שלא הספידוהו כראוי. ועל אשר המית הגבעונים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, באשר משפטו שם פעלו, כי זה תלוי בזה, כי שאול המית את הגבעונים, זה בחינת שלא הוריד את עצמו למדרגות התחתונות להרים את כל הנופלים והרחוקים מה' יתברך להגביה כלם אליו יתברך. כי שאול היה בחיר ה' ובן שנה שאול במלכו; כבן שנה בלא חטא. ומפני מה לא נמשכה מלכותו? מפני שלא היה בו שום דפי. ומחמת זה לא היה יכל להוריד את עצמו למדרגות התחתונות, להגביה כלם להשם יתברך, אפלו הרחוקים ביותר וישא אותם ויגביה אותם כאשר ישא האומן את היונק. וכמו שכתוב, ונתתי להם רועה כלבי את האובדת יבקש וכו': ועל-כן נתנה המלוכה לדוד שהיה עוסק בזה ביותר; לקרב הכל לה' יתברך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה, וכמו שנאמר, "יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע", שהמלך ישראל צריך לחוס ולרחם ולהושיע העניים והאביונים הרחוקים מן הקדשה ביותר, שזה עקר העניות והאביונות, כי אין עני אלא מן הדעת, ומחמת ששאול פגם בזה, וזה בחינת אשר המית את הגבעונים, שזה בחינת הרחוקים מן הקדשה מאד שהם בחינת מחוטב עציך עד שואב מימיך, שמשה רבנו, עליו השלום, קרב כלם וקשר כלם לה' יתברך, כמו שנאמר, "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם וכו', מחטב עציך וכו'". ושאול שלא השתדל לקרב ולהרים אלו המדרגות, על-כן נאמר עליו, "על אשר המית את הגבעונים". ועל-ידי-זה נענש, שלא נספד כהלכה, שלא המשיכו הארתו למטה כל כך כראוי לו מחמת שפגם בזה בחייו כנ"ל. ובאשר משפטו שם פעלו, כי אף-על-פי-כן נענשו על זה "ויהי רעב בארץ"" שהוא הפך השלום, כמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה במקום אחר סימן לט, לקוטי חלק א), כמו שנאמר, "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". כי על-ידי ההספד של הצדיק ממשיכין נשמתו למטה, שזהו בחינת שלום, שעל-ידי-זה ממשיכין כל העולם לעבודתו יתברך כנ"ל:
וזה בחינת פורים, כי עקר הוא השלום, כי בודאי בכל דור נמצאים צדיקים אמתיים וכשרים אמתיים, כי אין דור יתום וכל צדיק וצדיק בדורו בודאי יש לו כח להחזיר כל העולם כלו למוטב, ועקר המניעה הוא רק מחמת גדל המחלקת שיש בכל דור ודור על הצדיק האמת שבדור. כמו שמצינו בכל הדורות מעולם, שתמיד היה מחלקת גדול על הצדיק האמת שבדור. ועקר המחלקת ביותר הוא על הצדיק האמת שעוסק לקרב בני אדם לה' יתברך. עליו מתגבר המחלקת יותר ויותר, כמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה, על פסוק, "וישב יעקב". בקש יעקב לישב בשלוה וכו' עין שם סימן רכח). וכמו שמצינו בכל הדורות מלפניו, כי אברהם אבינו, עליו השלום, היה עוסק לגיר גרים והיה עליו מחלקת עצום כל ימיו, וכשבא לארץ ישראל והיה שם רעב אמרו שהרעב בשבילו, כמובא במדרש, שאמרו על אברהם, בשביל המין הזה שבא אלינו נעשה רעב. וכן יצחק היה לו גם כן מחלקת מן הפלשתים, ובפרט יעקב אבינו שרדפו אותו לבן ועשו והיה עליו שנאות ומחלקת כל ימיו. וכן דוד המלך, עליו השלום, שרבו עליו המחלקת מאד מאד כל ימי חייו משאול המלך, עליו השלום, ודואג ואחיתפל ושבע בן בכרי. וכל האמות חלקו עליו והיה לו מלחמות רבות כל ימיו וכיוצא בזה בכל דור ודור. וכן על משה רבנו, עליו השלום, היה מחלקת גדול, כמו שנאמר, "והביטו אחרי משה", ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, מלמד, שחשדוהו באשת איש, וכל אחד קנא לאשתו ממשה. וכן מחלקת קרח ודתן ואבירם וכו' וכן על ישעיה, ירמיה ושאר נביאים, ועל שאר צדיקים היה תמיד מחלקת גדול בכל דור ודור. וזה עקר המניעה מה שאין הצדיק בדורו מחזיר כל העולם למוטב. כי אם היה להם שלום עמו והיו יודעים ומאמינים שהוא צדיק אמתי ודורש טובתם ואהבתם והצלחתם הנצחית, בודאי היו מתקרבים אליו ושומעים דבריו האמתיים, והיה מדבר על לבם ומסביר להם האמת, והיה נותן להם עצות טובות איך להתקרב לה' יתברך ובודאי היו כל העולם כלו שבים אל האמת לה' יתברך על ידו, אך מחמת המחלקת אינם שומעים דבריו כלל, ואפלו כששומעים ממנו איזה דבר הגון ונפלא, אינו נכנס בלבם כלל, והם חותרים לסתרו ולדחותו מלבם. נמצא, שעקר ההתרחקות מה שאין העולם מתקרבים לה' יתברך הוא מחמת העדר השלום:
כי העקר עבודת ה' הוא בחינת שלום ובשביל זה היה עקר בריאת האדם, כי האדם כלול מחמר וצורה גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים והם שני הפכים. וכשהולך, חס ושלום, אחר שרירות לבו אזי הוא העדר השלום, כמו שנאמר, "אין שלום בעצמי מפני חטאתי", אבל כשכופה את גופו ומבטלו להנשמה זהו בחינת שלום, שנעשה שלום בין הנשמה והגוף. ועל-ידי עבודתו הוא מקשר כל העולמות יחד לה' יתברך, דרי מעלה עם דרי מטה ועושה שלום בין כלם, בין כל ההפכים, כי מקשר כלם יחד לה' יתברך, שזהו בחינת שלום. וזה שפרש רש"י בבראשית על פסוק, "ויפח באפיו וכו'". שבשביל זה נברא האדם בששי מן העליונים ותחתונים, כי בראשון ברא שמים וארץ, בשני רקיע לעליונים וכו'. על-כן הצרך בששי לברא האדם שהוא כלול מן העליונים ותחתונים ואם לאו, יש קנאה במעשה בראשית וכו'. נמצא, שהאדם הוא מחבר וכלול מן עליונים ותחתונים, הוא מחבר הכל ועושה שלום בין כל מעשה בראשית, כי בשביל זה היתה עקר בריאת האדם כדי שיעשה שלום בעולם, דהינו שיעלה ויגביה כל המדרגות התחתונות לה' יתברך ויעלה כל הניצוצות לשרשן, שזהו בחינת שלום שמחבר בין שני הפכים יחד, שמקרב הרחוקים למעלה, להשם יתברך, כי עקר השלום הוא בין שני הפכים, כמו שמבאר במקום אחר, ועל-ידי חטא עץ הדעת טוב ורע נתקלקל השלום, כמו שכתוב, "ואיבה אשית וכו'", כי עץ הדעת טוב ורע זה בחינת מחלקת שנעשה מחלקת בין הטוב והרע ואין הרע נעשה מרכבה להטוב, שזהו תכלית השלום בין הרחוקים ביותר כנ"ל. ועל-כן מעץ הדעת טוב ורע, משם השתלשלות כל המחלקת שבעולם שכלם נמשכין משם, שהוא זהמת הנחש, שהוא השונא הגדול שאינו חפץ בשלום. ועמלק הוא זהמת הנחש והוא אורב תמיד לקלקל השלום ולעורר מחלקת על הצדיק האמת, כי הוא מזרע עשו שרדף את יעקב אחיו, שהוא עקר בחינת השלום, כמו שנאמר, "ויבא יעקב שלם וכו'" כנ"ל במאמר הנ"ל, כי עמלק הוא בחינת פגם הברית, כמו שנאמר, "אשר קרך בדרך". ועל-ידי פגם הברית נתקלקל השלום כנ"ל בהתורה הנ"ל:
כי אי אפשר לקבל השלום, שהוא רפואה לכל הדברים, כי אם על-ידי מרירות כנ"ל במאמר הנ"ל בבחינת שבת במרה נצטוו וכו' כנ"ל. ולפעמים החולאת מתגבר כל כך עד שאי אפשר להחולה לסבל מרירת הרפואות ואז הרופאים מיאשין אותו. כן כשהעוונות, שהם חלי הנפש, גוברים מאד אז אין יכול לסבל מרירות הרפואות, ואז אין שלום אמר ה' לרשעים. וזה ששבח חזקיה את הקדוש ברוך הוא, שהשליך כל חטאותיו אחר כתפיו כדי שלא יצטרך להלביש את השלום במרירות הרבה. וזהו "הנה שלום מר לי מר וכו' ואתה חשקת נפשי וכו'". עין כל זה במאמר הנ"ל: נמצא, כשישראל רחוקים מה' יתברך שזהו בחינת פגם השלום, בחינת אין שלום בעצמי ואין שלום בין העולמות עליונים ותחתונים וכו' כנ"ל. ואחר כך כשישראל צריכין לקבל הרפואה, שהוא השלום, צריכין לסבל מרירות מקדם, כי דרך השלום שיתלבש במרירות. וזהו בחינת כל הגליות והצרות שישראל סובלין, כי כל זה הוא בחינת המרירות שסובלין כדי לקבל אחר כך על-ידי-זה הרפואה, שהוא השלום. וזה בחינת גלות מצרים שהיא בחינת מרירות, כמו שנאמר, "וימררו את חייהם וכו'". וכל זה הוא לתקן חטא אדם הראשון כידוע, שגלות מצרים היה על חטא אדם הראשון שהוא פגם הברית, פגם השלום כנ"ל. ומחמת שהיו צריכין לתקן חטא ופגם זה ולהמשיך שלום מחדש, על-כן הצרכו לסבל מרירות הרבה כדי לקבל השלום על-ידי-זה, כי אחר כך זכו לבוא לארץ ישראל וירושלים, שהוא בחינת שלום, כי על שם זה נקרא ירושלים על שם יראה שלם. ועמלק הוא מעולם רצועה מרדות לישראל, והוא אורב תמיד בעת שישראל צריכין לזכות להרפואה שהוא בחינת שלום. ואז הוא מקטרג עליהם על שלא סבלו עדין מרירות כפי הראוי להם, כי באמת לא סבלו כראוי, כי ה' יתברך דלג על הקץ במצרים, שזהו בחינת ואתה השלכת אחרי גוך כל חטאי, כי ה' יתברך צפה וראה שאי אפשר לישראל לסבל הגלות עוד, כמו שנאמר, "ולא יכלו להתמהמה", כמובא בספרים, שאם לא היה ה' יתברך ממהר להוציאם ממצרים קדם הקץ היו, חס ושלום, נשארים שקועים שם. וזהו בחינת הנזכר במאמר הנ"ל. שכשה' יתברך רואה שאי אפשר להאדם לסבל מרירות הרפואות אזי הוא ברחמיו משליך חטאותיו אחר כתפיו כדי שלא יתלבש השלום במרירות הרבה כי אם כפי יכלתו. וזהו ממש ענין גלות מצרים שהיה מכרח, כביכול, לדלג על הקץ ולמעט מרירות הגלות, כי לא היה אפשר להם לסבלו עוד כנ"ל. ועמלק הוא אורב לישראל ומקטרג על זה תמיד ויורד ומסטין ועולה ומקטרג, הינו בשעה שהאדם צריך לקבל הרפואה שהוא השלום, ואז הוא צריך לסבל מרירות מקדם כנ"ל, אז הוא מסית את האדם ואינו מניחו לעמד בנסיון שיסבל מעט המרירות, ומסיתו לבעט בהמרירות שהוא מכרח לקבל בשביל רפואתו. ואחר כך הוא עולה ומקטרג על שאין שולחין לו מרירות כראוי לו. ובאמת האדם הוא אז בסכנה גדולה, כי ה' יתברך חמל עליו והקל מרירותו כדי שיוכל לקבל רפואתו, אבל כשאינו חס על עצמו ואינו רוצה לסבל ולקבל אפלו מעט מרירות בשביל רפואת נפשו, אזי, חס ושלום, מתגבר הקטרוג ושולחין לו מרירות הרבה שאינו יכול לקבלו בשום אפן ואז אין שלום אמר ה' לרשעים, כי בודאי אף-על-פי-כן שה' יתברך גומל לחיבים טובות, והוא מקל על בעלי תשובה ואינו מכביד עליהם שיצטרכו לסבל מרירות כראוי להם לפי חטאותם, אף-על-פי-כן לפטר בלא כלום אי אפשר, כי על כל פנים ההכרח שיסבל מעט מרירות כפי יכלתו בשביל תשובתו ורפואת נפשו שהוא בחינת השלום שמתלבש במרירות כנ"ל. ואם אינו חס על נפשו ואינו רוצה לסבל שום מרירות לצרך רפואת נפשו אזי, חס ושלום, שולחין עליו מרירות הרבה כראוי לו. וזה בחינת מלחמת עמלק שהוא אורב על ישראל בעת הזאת שהם עיפים ויגעים, בחינת ואתה עיף ויגע וכו'. ואז אורב עליהם ומקרר אותם שלא יהיו, חס ושלום, להוטים אחר ה' יתברך לסבל מרירות הרפואות בחינת אשר קרך בדרך. ועל-כן נסמך מלחמת עמלק למסות ונסיונות של ישראל, כמו שנאמר, "היש ה' בקרבנו אם אין ויבוא עמלק וכו'". כי כל הנסיונות שהיו לישראל אז, שלא היה להם מים ברפידים, וכן מרירת המים במרה. כל זה היה בחינת המרירות שצריכין לסבל כדי לקבל השלום על-ידי-זה כנ"ל. ומחמת שישראל לא קבלו המרירות כראוי והרהרו אחריו יתברך, על-כן בא עמלק ולחם עמהם בעת ההיא, שהוא בחינת הקטרוג הנ"ל, כי מלחמתו היתה למעלה ולמטה כמובא. ועל-כן ה' יתברך שונא אותו כל כך יותר מכל העמים, כי הוא אורב לישראל מאד תמיד בעת שהם בסכנה גדולה בעת הלחץ והדחק בעת שהיו צריכים לסבל מרירות הרפואות כנ"ל:
וזה בחינת המן, ימח שמו, כי ישראל היו אז בגלות בבל ונתגרשו מירושלים, ממקום השלום, והיו מכרחים לסבל מרירות הגלות כדי להמשיך השלום מחדש, שמתלבש במרירות ולשוב לירושלים וכל הנסיונות שיש לאדם כשרוצה לכנס בדרכי ה' ולשוב אליו יתברך, כלם הם בחינת המרירות, שצריכין לסבל בשביל הרפואה, שהיא השלום. וישראל לא עמדו אז בנסיון, כי נכשלו בנשים נכריות ופגמו בברית שלום. ועל-כן סמוך לסוף הגלות שהיו צריכים לשוב לירושלים, שהוא בחינת שלום, אז התגבר עליהם המן עמלק בקטרוג גדול שיבוא עליהם, חס ושלום, מרירות גדול כראוי להם, חס ושלום, עד שנתעורר הקטרוג, עד שנגזר עליהם להשמיד, להרג ולאבד, חס ושלום, כי מחמת שלא קבלו מרירות הגלות כראוי כנ"ל, על-כן קטרג עליהם עד שנתפשט עליהם מרירות גדול שאי אפשר לסבלו עד שהיה ההכרח להשמיד, חס ושלום, ועל-כן באמת היתה עת צרה גדולה אשר כמוהו לא נהיתה: אבל ה' יתברך חמל עלינו בכל דור ודור ושלח לנו אז את מרדכי ואסתר. ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וכו' ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה וגזרו תענית שלשה ימים וצעקו בקול מר לה' יתברך ועל-ידי-זה המתיקו המרירות, ועל שם זה נקרא מרדכי מר דרור, בחינת המתקת המרירות. 'מר', לשון מרירות, 'דרור', לשון חרות, שהוא בחינת שלום, כמו שנאמר, "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון", הינו מרדכי הוא מר דרור שמוציא לחרות ושלום וממתיק כל מיני מרירות שבעולם. ועל-כן היה לו כח להמתיק על-ידי תפלתו וזעקתו המרה אפלו המרירות שהיה מגיע לישראל אז, עד שהמתיק הכל והמשיך שלום על ישראל, בחינת דברי שלום ואמת, בחינת ודבר שלום לכל זרעו, עד שנתהפך ונקמו בשונאיהם. וכל שאר האמות, כלם פנו לישראל בשלום גדול, כי נפל פחד מרדכי עליהם עד שחזרו לאמונת ישראל, כמו שנאמר, "ורבים מעמי הארץ מתיהדים וכו' וכו'". וזה בחינת רבוי השלום שנתרבה אז על-ידי שנמשכו כלם לה' יתברך, כי על-ידי השלום יכולין להמשיך כל העולם לעבודתו יתברך כנ"ל:
וזה בחינת משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, זה בחינת רבוי השלום מאד שכל אחד שולח מנות לחברו, שזה מרבה שלום. וכן מתנות לאביונים, בחינת מרבה צדקה מרבה שלום:
וזה בחינת דרש טוב לעמו ודבר שלום לכל זרעו. 'דרש טוב לעמו', זה בחינת שדורש לעמו דרושי התורה בי"ג מדות וכו', כי התורה נקראת "טוב", כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין טוב אלא תורה וכו'. ועל-ידי דרושי התורה, שהוא בחינת הדרת פנים, הארת פנים, בחינת ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וכו'. שכל זה הוא בחינת הארת פנים, הדרת פנים שזכה לזה על-ידי דרושי ובאורי התורה כנ"ל, בחינת דרש טוב לעמו כנ"ל. על-ידי-זה ודבר שלום לכל זרעו, כי על-ידי הארת פנים, שהם דרושי ובאורי התורה, על-ידי-זה זוכין לשלום כנ"ל:
ועל-כן הפיל פור וכו' ונפל לו הגורל בחדש אדר, וסבר שאז יתגבר על ישראל, חס ושלום, כי בז' באדר מת משה שנתן התורה שנקראת "שלום", כמו שנאמר תהלים כט, יא), "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". וכל ענין משה היה בחינת שלום, כי היה עוסק תמיד לקרב הרחוקים ביותר לה' יתברך ולהוציאם אפלו מעשר כתרין דמסאבותא, כמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה במקום אחר, וסבר שמאחר שבז' באדר מת משה, אין מי שיעמד בעדנו אז לקרב את ישראל, בזמן שהם נזופים, לה' יתברך, ועל-כן סבר שיתגבר על ישראל אז מחמת שנתרחקו אז מה' יתברך בגלות בבל על-ידי פגם הברית כנ"ל, אבל לא היה יודע כי בז' באדר מת משה ובז' אדר נולד משה, כי ביום שהצדיק מת, בו ביום הוא נולד ממש, כי אז אומר לו ה' יתברך, "אני היום ילדתיך", כי צדיקים במיתתן קרויים חיים, וגדולים במיתתן יותר מבחייהם. ומשה רבנו הוא לוחם עדין במלחמת עמלק בשבילנו, כי נשמתו קשורה בגופו עדין בהתקשרות גדול ובשלום גדול. ואתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, כי משה רבנו מתלבש בכל דור ודור בצדיק האמתי שבדור, כי אין דור יתום, כמו שנאמר, "וזרח השמש ובא השמש", עד שלא שקעה שמשו של עלי וכו'. ואז באותו הדור היו מרדכי ואסתר בחינת משה רבנו, עליו השלום, שהיה להם כח לכפר ולהמתיק כל מיני מרירות ולהמשיך שלום גדול כנ"ל, עד שנתהפכו הגויים לאמונת ישראל, שעל-ידי-זה מחזירין כל העולם לעבודתו וכו' כנ"ל: שיך לעיל:
ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה; שעל אהרן ספדו כל בית ישראל יותר מעל משה, מחמת שאהרן היה אוהב שלום ורודף שלום, כי עקר ההספד הוא על הסתלקות השלום, ועל-ידי ההספד חוזרין וממשיכין השלום כנ"ל. ועל-כן אהרן שהיה אוהב שלום ביותר, כי זכה לכהנה שהוא בחינת שלום, כמו שנאמר, "הנני נתן לו את בריתי שלום והיתה לו וכו' ברית כהנת עולם". על-כן היה ההספד על אהרן גדול ביותר:
ועל-כן הכהנים מזהרין ביותר על אסור קרחה ושריטה, כמו שנאמר, "לא יקרחו קרחה וכו'", כי אצלם נכפלה האזהרה כי אסור קריחה ושריטה הוא פגם הארת פנים, פגם השלום כנ"ל. והכהנים צריכין ביותר לשלום כנ"ל. וכמו שנאמר, "בריתי היתה אתו החיים והשלום". על-כן נכפלה אזהרה זו אצלם. ועל-כן הכהנים מברכין את ישראל בשלום, וזהו "יאר ה' פניו אליך וכו' ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". כי על-ידי הארת פנים בחינת יאר ה' פניו וכו', על-ידי-זה זוכין לשלום, בחינת וישם לך שלום כנ"ל. וכל הקרבנות שמקריבין הכהנים הם בחינת שלום, כי הם עושין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. ועל-כן כל הקרבנות הם מבהמות ועופות, כי זה עקר השלום לקשר ולקרב הרחוקים מאד לה' יתברך, להגביה ולהעלות מבהמה לאדם, כי עקר השלום הוא בין הרחוקים ביותר כנ"ל. ועל-כן כל הקרבנות הם על-ידי הכהנים דיקא, כי הם בחינת שלום כנ"ל:
ועל-כן התגבר המן בעת שרצו ישראל לשוב לירושלים ולעסק בעבודת בית המקדש וגם הוא וזרעו בטלו תחלה עבודת ובנין בית המקדש, כי ירושלים ובית המקדש הם בחינת שלום כנ"ל, כי שם מקריבין כל הקרבנות ומקשרין כל המדרגות התחתונות לה' יתברך, שזהו בחינת שלום. ועל-כן רצה המן לבטל זאת, כי הוא איש צר ואויב מזרע עשו, אשר נאמר בו, "ועברתו שמרה נצח". ושרשו הוא שנאה ומחלקת. ורצה לקלקל השלום שהוא עקר תקון העולם כנ"ל. ועל-כן מסימת המגלה בשלום, כמו שנאמר, "ודבר שלום לכל זרעו". כי זה עקר התקון של פורים שממשיכין שלום גדול וכו' וכנ"ל:
ועל-כן בפורים כל הפושט יד לטל נותנין לו, אפלו עכו"ם. כי כל זה מורה על רבוי השלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, אבל עכשיו בפורים צריכין לקים זאת ביותר, כי עכשיו צריכין להמשיך שלום גדול אפלו עם אמות העולם כדי שישובו כלם לאמונת ישראל על-ידי רבוי השלום בחינת אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה וכו', שזה בחינת ונהפך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, כי הם ישובו אלינו לאמונתנו ואנחנו נשלט בהם כרצוננו, כי יתהפכו לאמונת ישראל בחינת אז אהפך וכו' כנ"ל, כי עכשיו הם מתקנאים בנו על שאנו חזקים באמונתנו, ומחמת זה הם מתגרים בנו. וזה עקר תקף הגלות והשעבוד שסובלים מהם, אבל לעתיד יתהפך הדבר בחינת אז אהפך, שאדרבא, יתהפכו ברצונם לאמונתנו על-ידי רבוי השלום שיהיה אז, כמו שנאמר, "לא ישא גוי אל גוי חרב וכו'". ואז נשלט בהם מרצונם כי יכניעו עצמן אלינו מרצונם. וזהו בחינת ונהפך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם כנ"ל:
וזה בחינת מה שמשנין עצמם בפורים ומלבישין את פניהם ומדמין עצמן לאמה אחרת לישמעאל או לעכו"ם אחר וכיוצא בזה, זה בחינת משנין מפני דרכי השלום, כי כשצריכין להרבות שלום צריכין לפעמים לשנות ולהתנהג ברמאות למען השלום וצריכין לשנות פניו לכמה גונין לכל אחד ואחד כפי רצונו בשביל השלום. וזה בחינת תהלים יב, ט) כרם זלת לבני אדם. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, כיון שנצרך אדם לבריות, משתנה פניו לכמה גונין, כי צריכין להתדמות לכל אחד ואחד כפי רצונו כדי לאחז בשלום עמו כדי למשכו ולקרבו להשם יתברך. וזהו, "כרם זלת לבני אדם", כי לפי פשוטו 'זלת' פרושו בני אדם הזוללים ומבזים, דהינו כשרוצים להגביה ולהרים את הזוללים ומבזים מזילותא דגלותא. וכמו שפרש רש"י שם על פסוק כרם זלת, מעין זה. ואז כשצריכין להגביה אותם, שזהו בחינת כרם זלת וכו', אז פניו משתנה ככרום לכמה גונין, כי צריכין לשנות פניו לפני כל אחד כרצונו, שזהו בחינת משנין מפני השלום. ועל-כן בפורים, שאז הוא רבוי השלום ביותר ויותר, אפלו עם כל האמות, כי פורים מרמז על הגאלה אחרונה שאז יהיה נמחה זכר עמלק לגמרי. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל המועדים בטלים, חוץ מפורים. כי עקר הגאלה אחרונה שימחה זכר עמלק, שזהו בחינת פורים ואז יתרבה השלום וכו' כנ"ל. ועל-כן בפורים משנין פניהם לכמה גונין, זה בחינת משנין מפני השלום כנ"ל כדי להמשיך כלם לה' יתברך כנ"ל, בחינת אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' וכו' שכל זה נעשה על-ידי השלום, בחינת ודובר שלום לכל זרעו, כי על-ידי השלום יכולין להמשיך כל העולם כלו לעבודתו יתברך לעבדו שכם אחד כנ"ל, אמן ואמן:
קרחה, הלכה ד בהלכות גלוח לקמן הלכה ד בהלכות רבית, הלכה ה: