ליקוטי הלכות · יורה דעה א · נדה ב

"והזרתם את בני ישראל מטמאתם וכו'" – מכאן, שצריכין לפרש סמוך לוסתה. כתיב, "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב וכו'"

Copy passage with reference

על-פי המאמר "רבי יוחנן משתעי" בסימן טז כי אי אפשר לצדיק להיות מחשבתו משוטט תמיד בחכמות עליונות וכו', כי פעמים בטולה של תורה זו היא קיומה וכו'. ומבאר שם, שעקר מה שצריך הצדיק לבטל לפעמים מדבקותו הוא מחמת העננין דמכסיין על עינין שהם עשו וישמעאל כדי שלא יתגברו העננין הנ"ל, חס ושלום, על עיניו ויתבטל חכמתו לגמרי, חס ושלום, ואז כשמבטל מדבקותו אז עיניו מאירות כירח וכו', אבל על-ידי תרין משיחין שיפוצו מעינותיהם חוצה ויהפך לכלם שפה ברורה אז יתקים, "והיה אור הלבנה כאור החמה". ואז לא יצטרך לבטל מדבקותו, עין שם כל זה היטב:

Copy passage with reference

כי באמת בודאי היה ראוי להיות דבוק תמיד בה' יתברך בלי הפסק רגע כלל, כי הוא חיינו וארך ימינו, אך בהכרח צריכין להתבטל לפעמים וזהו עקר קיום של הדעת, כי לפעמים בטולה של תורה זו היא קיומה וכו', כי אי אפשר להתדבק ולהתקרב לה' יתברך באמת, כי אם על-ידי אמונה שהיא יסוד כל התורה כלה, כמו שאמרו מכות כד), בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה, וכמו שכתוב תהלים קיט), "כל מצותיך אמונה". וכל העולמות כל הנאצלים והנבראים והנוצרים והנעשים, כלם עומדים רק על אמונה, כמו שכתוב תהלים לג), "וכל מעשהו באמונה", כי כשעלה ברצונו יתברך לברא את העולם, לא היה מקום לבראו משום שהיה הכל אין סוף, והכרח, כביכול, לצמצם ולפנות אלקותו עד שנעשה חלל הפנוי וכו', ולשם המשיך כל האורות וכל המדות עד שברא שם כל העולמות כלם וכו'. ובתחלה לא היו הכלים יכולים לסבל את האור מחמת רבוי אור, ומחמת זה היה שבירת כלים שמשם אחיזת הקלפות והסטרא אחרא, ובכל דור ודור אנו עוסקין לברר ולתקן זאת וכו', כמבאר כל זה בעץ חיים בתחלתו:

Copy passage with reference

וזה ידוע שתחלת הצמצום הוא בחינת מלכות, כי אף-על-פי שמלכות היא מדה האחרונה, אף-על-פי-כן למעלה בתכלית המעלה עקר ההתחלה היא מבחינת מלכות הנעלם באין סוף כידוע למבינים, שמשם התחלת הצמצום בשביל בריאת העולם, כי סוף מעשה במחשבה תחלה, בבחינת אני ראשון ואני אחרון וכו' 'אני' הוא בחינת מלכות כידוע וכמו שכתוב שם במקרא הנ"ל, "כה אמר ה' מלך ישראל וגאלו אני ראשון ואני אחרון". הינו בחינת מלכות, בחינת מלך ישראל שנקרא אני הוא בראש ובסוף וכו': והכלל שתחלת הצמצום הוא בחינת מלכות ומלכות היא בחינת אמונה כידוע, הינו כי כשה' יתברך רצה לברא את העולם הסתכל בחכמתו הקדומה שאי אפשר להשיגו יתברך בשום חכמה ובשום שכל ובשום תבונה בעולם, ועל-כן אי אפשר להיות קיום להעולמות על-ידי שום מדה, כי עקר קיומם הוא על-ידי שיודעין ממנו יתברך שהוא רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין, שזהו עקר התכלית של כל העולמות, כמו שנאמר בזהר הקדוש בגין דישתמודעין ליה, ובאמת אי אפשר להכירו ולידע ממנו יתברך על-ידי שום מדה ושום ספירה, כי אם על-ידי האמונה שהיא בחינת מלכות, שהיא תחלת הצמצום, שעל ידה עקר התגלות כל המדות וכל העולמות, כי ה' יתברך ראה שאי אפשר להשיגו בשום אפן על-ידי שום שכל שבעולם, כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל, על-כן לא היה אפשר לברא את העולם עד אשר צמצם ופנה אלקותו יתברך, כביכול, הינו שבחכמתו הנפלאה צמצם חכמתו כל כך עד אשר סלק החכמה והשכל לגמרי, עד שנשאר המקום, כביכול, פנוי מכל השכליות והחכמות שהם עצמות אלקותו יתברך, ולא נשאר מן השכל כי אם כח האמונה, שברא כח בהעולמות והנבראים שיהיה להם שכל ודעת להאמין בו יתברך בלי שום שכל, ובאמת זה הצמצום הוא פלא גדול, כמובא במקום אחר, כי אמונה הוא פלא גדול, כמו שכתוב ישעיה כה), "אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחק אמונה אמן". כי אמונה היא נפלאות תמים דעים, כי בדבר שמבינים בהשכל אין צריכין להאמין ואינו נקרא אמונה, ועקר האמונה הוא במה שאין מבינים בהשכל. ואם כן מהיכן יבוא לדעת שיאמין בזה, אך באמת היא נפלאות תמים דעים שברא בחכמתו הגדולה כח בשכל האדם שיהיה לו כח לצמצם ולסלק דעתו ולהאמין באמונה לבד על-ידי כח הרשימו שנשאר בהדעת, אפלו לאחר הסתלקות הדעת, כי אף-על-פי דאיהו לא חזי מזליה חזי, כי אף-על-פי שאינו מבין הדבר בשכלו, אף-על-פי-כן מבין מרחוק, שראוי לו להאמין. כי כשרוצה להסתכל על האמת הוא מבין בברור שצריכין להאמין כי הוא מבין זה בעצמו שאי אפשר להבין הדבר בשום שכל, רק צריכין להאמין באמונה לבד. וזהו בחינת צדק כד אתחברת בה אמת אתעבידת אמונה, הינו שעקר האמונה תלוי באמת, הינו אף-על-פי שאינו מבין הדבר בשכלו כלל, אף-על-פי-כן כשירצה להסתכל על האמת יבין מרחוק שראוי לו להאמין בה' ובהצדיקים וכיוצא:

Copy passage with reference

והכלל, שאמונה היא יסוד כל העולמות כלם ויסוד כל התורה כלה, כי ה' יתברך, כביכול, לא היה יכל להתחיל לברא שום עולם עד שברא תחלה את מדת האמונה, דהינו שיהיה כח בהשכל להאמין בהאמת, אף-על-פי שאינו מבינו כלל. וזה עקר בחינת תחלת הצמצום שנשאר החלל הפנוי, דהינו שצמצם אלקותו, כביכול, שהוא השכל, כי ה' יתברך הוא עצם החכמה, כביכול, כידוע. וכשפנה השכל משם נשאר המקום פנוי בלי שכל ולא נשאר שם כי אם בחינת אמונה. דהינו שמאמינין באמונה לבד בהאמת בלי שום שכל וחכמה, ותכף כשנעשה הצמצום של חלל הפנוי, דהינו בחינת אמונה שיהיה כח להאמין בו יתברך בלי שום שכל, תכף המשיך אלקותו יתברך לתוך אותו החלל הפנוי שהם כלל המדות וכל העולמות מראשית נקדת הבריאה, שהוא תחלת האצילות עד סוף נקדת המרכז של עולם הגשמי הזה, וכל מעשהו באמונה כנ"ל, כי אחר כך כשנתהוה מדת האמונה שהיא תחלת הצמצום אז יש בכח לגלות אלקותו יתברך על-ידי צמצומים של השכל שהם כלל כל המדות והספירות שנתגלו בתוך הצמצום של החלל הפנוי, הינו בתוך האמונה הקדושה, כי זה כלל, שעל-ידי אמונה זוכין אחר כך להבין הדבר בשכל, כמבאר בהא"ב, וכמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה, על פסוק, "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" בסימן צא) הינו כנ"ל, כי בתחלה אי אפשר להבין בהשכל, כי עדין הכל בחינת אין סוף, כי כל מה שאין האדם מבין הוא בחינת אין סוף, כמבאר בדברי רבנו, זכרונו לברכה במאמר חותם בתוך חותם בסימן כב), עין שם, כי אף-על-פי שבעולם העליון ובמדרגה התחתונה הוא בחינת צמצום, אבל בעולם התחתון הוא בחינת אין סוף, כי מלכות דיצירה הוא בחינת אין סוף כנגד כתר דעשיה, כידוע ומובן. ועל-כן בתחלה אי אפשר להאדם שיבין שום דבר ושום השגה, כי הכל אצלו בבחינת אין סוף. וצריך שיהיה לו בתחלה אמונה שלמה בלי שום שכל וזהו בחינת הצמצום כנ"ל. ואז כשהוא חזק באמונתו אז ה' יתברך מאיר עיניו ומבין אחר כך הדבר בשכלו, שזהו בחינת המשכת האורות והמדות לתוך החלל הפנוי, לתוך הצמצום שהיא בחינת האמונה כנ"ל, כי האמונה היא הצמצום והכלי והמדה של כל המדות שהם כלם בחינת צמצומי השכל מעלה לעלול, משכל עליון לשכל תחתון להשיג על ידם אותו יתברך. וכלם אין להם כח לגלות ולהוליד שום דעת ושום השגה בו יתברך כי אם על-ידי האמונה לבד, כי האמונה היא הכלי והצמצום של כלם. וזהו בחינת דלית רשו לשום ספירה וכו' לארקא ברכאן בר מינה. דהינו חוץ ממדת המלכות שהיא בחינת האמונה, שעל ידה דיקא עקר התגלות הדעת של השגת אלקותו יתברך, כי מתחלה צריכין להקדים את האמונה שהיא תחלת הצמצום כנ"ל. וגם אפלו אחר כך כשזוכין שיהיה נמשך איזה דעת והשגה אי אפשר לקבל הדעת כי אם דרך האמונה הקדושה, כי אסור לסמך על השכל לבד ואין קיום להשכל בלא האמונה, כי במפלא ממך אל תדרש וכו', כי אי אפשר לקבל השכל כי אם דרך כמה צמצומים, וכל הצמצומים הם על-ידי האמונה שהוא שרש כל הצמצומים כנ"ל. ועל-כן אסור לחקר למעלה ממדרגתו בחינת במפלא ממך אל תדרש וכו', שלא יהיה, חס ושלום, בחינת רבוי האור גורם שבירת כלים, כי כשרודף שכלו להסתכל במה שאין לו רשות ואינו רוצה לסמך על האמונה לבד. נמצא, שפוגם באמונה. ואזי מחמת רבוי אור השכל נשבר כלי האמונה ואז נפגם ונופל האמונה, ואז נתבטל הדעת לגמרי, אפלו מה שהיה אפשר להבין מתחלה, כי חזר הכל אל בחינת אין סוף מאחר שנשבר הכלי והצמצום, שהוא האמונה כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה בחינת חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע, שעל-ידי-זה חזר וגרם בחינת שבירת כלים כמובא, כי איתא שאדם הראשון פגם במה שהיה מסתכל במה שאין לו רשות הינו כנ"ל, כי היה צריך להתחזק תחלה באמונה שלמה והוא רצה לידע בדעתו דיקא שזהו בחינת עץ הדעת טוב ורע שהזהירו ה' יתברך עליו, כי העץ הדעת היה לו כח הזה שמי שיאכל ממנו נכנס בו יצר הרע ויתאוה לרדף לדעת ולהסתכל במה שאין לו רשות, שעל-ידי-זה גורמין בחינת שבירת כלים, חס ושלום, דהינו שנשבר כלי האמונה מאחר שאינו רוצה לסמך על אמונה לבד ורוצה לדעת ולהבין דיקא בלי אמונה. נמצא, שמפשיט הדעת מן האמונה. וכשמפשיט את הדעת מן האמונה זה בחינת שבירת כלים, מיתת המלכים, כי נשארו הכלים בלי אורות והאורות בלי כלים, כי האמונה היא בבחינת כלים כנ"ל והדעת הוא בחינת אורות כנ"ל, ומחמת זה נתבטל האור לגמרי, כי חוזר אל אין סוף מחמת שהוא בלא כלי והכלים נפלו למטה וכו':

Copy passage with reference

וכלל הדבר, שעקר הוא האמונה בפשיטות להאמין בה' יתברך בלי שום חקירות ובלי שום חכמות כלל, וכשזוכה להיות חזק באמונתו ימים ושנים ויעבד ה' יתברך בפשיטות בלי שום חכמות רק באמונה ובתמימות, אזי אם יזכה, יחמל עליו ה' יתברך, ויפתח לו שבילי השכל ויוכל להשיג ולהבין מעט בידיעתו יתברך. ואפלו אחר כך כשיזכה לאיזה ידיעה והשגה, הוא צריך לתן גבול לדעתו שלא להסתכל למעלה במה שאין לו רשות, כי במפלא ממך אל תדרש וכו', רק לסמך על אמונה לבד, כי האמונה שקדם ההשגה היא בחינת תחלת הצמצום של החלל הפנוי שהיה קדם הבריאה, שעל-ידי-זה נעשין כל הכלים וכל המדות כידוע, שהם עקר המשכת והתגלות של כל המדות והספירות והעולמות. ואפלו כשנמשך האור לתוך הכלים, דהינו שנמשך הדעת לתוך האמונה, צריך לתת גבול לקבל האור בהדרגה, דהינו שלא להסתכל למעלה ממדרגתו, כי כשרוצה להתבונן ולהסתכל יותר ממדרגתו יותר מכפי מה שיכולה הכלי שלו לסבל, דהינו יותר מכפי חזק אמונתו, שהיא הכלי שלו כנ"ל. אזי הוא, חס ושלום, רבוי אור גורם שבירת כלים, ונסתלק הדעת לגמרי ונשברה האמונה לגמרי ויכול לבוא לידי כפירות, חס ושלום, כי לעולם הוא צריך להתחזק באמונה שהיא היסוד והקיום של כל העולמות, והאמונה הוא בראש ובסוף ובאמצע, בבחינת אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים. 'אני' הוא בחינת אמונה שהוא בחינת מלכות כנ"ל, שהוא בחינת ראש וסוף ואמצע ובלעדי האמונה אי אפשר לדעת מה' יתברך, בחינת ומבלעדי אין אלקים וכנ"ל:

Copy passage with reference

והנה מי שהוא חזק באמונתו כל כך עד שזוכה אחר כך להבין בשכל וממשיך אור השכל לתוך האמונה זה בחינת יחוד קדשא בריך הוא ושכינתיה, כי קדשא בריך הוא הוא בחינת החכמה והשכל, כביכול, והשכינה היא בחינת מלכות אמונה כנ"ל. וכשמתחבר האמונה עם השכל זה בחינת יחוד קדשא בריך הוא ושכינתיה, שזהו עקר קיום ושלמות כל העולמות, ועל-ידי-זה נולדין מחין חדשים בבחינת עבור, יניקה ומחין, דהינו שעל-ידי שמאיר השכל לתוך האמונה, על-ידי-זה זוכין להוליד ולגלות השגות חדשות בידיעת רוממותו יתברך ויתעלה. וזה עקר בחינת הדבקות שישראל צריכין להתדבק בה' יתברך שהוא בחינת התחברות כנסת ישראל עם דודה, כי כלל ישראל שהם בחינת כנסת ישראל, הם מאמינים בני מאמינים, כי שרש נשמתם הוא מאמונה. וכשה' יתברך מאיר להם פנים ורואין ומשיגין איזה השגה וידיעה והכרה באלקותו יתברך שמו, נמצא, שנתחבר האמונה עם הדעת, שזהו בחינת יחוד קדשא בריך הוא ושכינתיה, כי באתערותא דלתתא אתער לעלא עד למעלה למעלה, שבכל העולמות למעלה למעלה מתחבר האמונה עם הדעת הקדוש, כביכול, וזה בחינת דבקות ישראל בה' יתברך שמו בחינת מצות 'ובו תדבק'. ואף-על-פי שזה הדבקות יקר מאד, אף-על-פי-כן אי אפשר להיות דבוק תמיד, כי אי אפשר שהאמונה הקדושה תקבל תמיד מן הדעת הקדוש כדי שלא יתגברו, חס ושלום, העננין דמכסין על עינין שהם עשו וישמעאל, שהם הקלפות הבאים מזהמת הנחש, מחטא אדם הראשון, משבירת כלים, כי בכל עת שצריכין לעשות איזה יחוד דקדשה, שהוא בחינת דבקות כנ"ל, צריכין לעורר תחלת הצמצום שמשם המשכת טפי הדעת הקדוש לגלות השגות אלקותו יתברך, כי אי אפשר להמשיך שום דעת כי אם על-ידי התחלת הצמצום. ואף-על-פי שעל-ידי השבירה נשברו הכלים והאורות חזרו למקומן ונתבטל הצמצום, כביכול, אף-על-פי-כן בודאי לא נתבטל לגמרי, כי הרשימו נשאר כידוע, ועל-כן בכל עת שצריכין לגלות אלקותו יתברך, דהינו להמשיך הדעת לתוך האמונה, שזהו בחינת יחוד וזווג כנ"ל, אזי צריכין לעורר תחלת הצמצום, ועל-כן צריכין לברר ברורין משברי כלים, כי על ידם יכולין לעורר ולחדש הצמצום הראשון, על-ידי שחוזרין ומעלין הכלים הנשברים למקומן ששרשם מהצמצום הראשון, ומחמת שבאלו השברי כלים נאחז הסטרא אחרא והקלפות מאד מאד, על-כן צריכין להיות איש חיל וגבור גדול מאד מאד מי שרוצה לעסק בזה, ליחד יחודים ולזוג המדות כדי שלא יתגברו בו הכפירות, שהם הקלפות שנקראים "אלהים אחרים" בחינת כפירות שנאחזין בשברי כלים והם הם בחינת העננין דמכסין על עינין הנ"ל, ועל-כן צריכין לשמר מהם מאד, ואפלו מי שהוא איש חיל ויודע להשמר מהם, אף-על-פי-כן אי אפשר לו להיות דבוק תמיד שלא יתגברו, חס ושלום, העננין דמכסין על עינין, שהם הכפירות, דהינו הקלפות הנאחזין בהשברי כלים שעוסקין לברר אותם על-ידי הדבקות והיחוד כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה בחינת אסור נדה, כי אפלו בזווג הרוחני ויחודי המדות צריכין להשמר מאד מאחיזת הקלפות והכפירות הבאים משברי כלים, מכל שכן בזווג הגשמי, כי אף-על-פי שזווג של ישראל יקר מאד, ונולדין על-ידי-זה נשמות ישראל והיא מצוה הראשונה בתורה, ובאתערותא דלתתא אתער לעלא, ומי שזוכה שיהיה זווגו בקדשה כראוי, אזי נעשה על-ידי-זה יחוד קדשא בריך הוא ושכינתיה, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, סוטה יז), איש ואשה זכו שכינה שרויה ביניהם. אף-על-פי-כן אפלו מי שזווגו בקדשה גדולה, אסור להיות רגיל בזה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שלא יהיו בני ישראל רגילין וכו', כי אתערותא דזווגא מסטרא דצפונא, שמשם אחיזת הסטרא אחרא כידוע, כי בכל זווג צריכין לעורר תחלת הצמצום ולברר ברורין מכלים הנשברים שבהם נתאחזו הקלפות. ועל-כן איתא בזהר הקדוש שבהכרח שיהיה התעוררות הזווג מהיצר הרע שאחיזתו בשבירת כלים וכנ"ל, רק ישראל בתקף כח גבורתם יש להם כח לכבש את יצרם ולהפך הכל אל הקדשה כראוי, אבל אסור להיות רגיל, חס ושלום, שלא יתגברו העננין דמכסין על עינין שהם הקלפות וכו' וכנ"ל. וכל זה צריכין לזהר ולפרש אפלו מן ההתר וכנ"ל, אבל כשמתעוררים דם נדות, שהם זהמת הנחש שנתקללה חוה, "בעצב תלדי בנים", זה דם נדות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אז הזווג אסור לגמרי, כי דם נדות נמשכין משבירת כלים כידוע, ושבירת כלים הוא בחינת שבירת ופגם האמונה שהיא כלל כל הכלים שנשברה ונפגמה עד שנעשו כפירות ואמונות כוזביות שהם בחינת דם נדות, ואז כשמתעוררים הדם נדות, הינו הכפירות והאמונות כוזביות, אז הזווג אסור, כי אז אסור להמשיך השכל לתוך האמונה, כי לא די שלא יתקן את האמונה על-ידי-זה, אדרבא, האמונה והשכל יהיו נפגמין ונתקלקלין יותר על-ידי-זה בבחינת ותהי נדתה עליו:

Copy passage with reference

כי באמת בכל זמן שממשיכין שכל ודעת לתוך האמונה בזה מחיין ומחזקין את האמונה, כי עקר חיות האמונה הוא על-ידי השכל כידוע. וזה בחינת וארשתיך לי באמונה וידעת את ה', שבתחלה כנסת ישראל מתדבקין לה' יתברך על-ידי האמונה לבד ואחר כך, וידעת את ה', כי אחר כך נמשך הדעת לתוך האמונה כנ"ל, אבל אי אפשר להמשיך הדעת לתוך האמונה כי אם כשהאמונה טהורה וקדושה, שאז יש לה כח לקבל אור הדעת ולהוליד ולגלות על-ידי-זה הולדות והתגלות קדושות, אבל תכף כשמתעוררים דם נדות בהאשה יראת ה' שהיא בחינת אמונה, דהינו כשמתחילים לבלבל את אמונתו, חס ושלום, בקשיות וכפירות, אזי אסור לו אז להשתדל להמשיך דעת לתוך האמונה, כי אז צריך לישב בדד ולברח מן הדעת לגמרי, דהינו שלא ישתמש עם הדעת כלל, ולא יחבר אז את הדעת עם האמונה כלל, דהינו שלא ירצה להמשיך הדעת, להבין ולתרץ הקשיות והחקירות והכפירות העולים אל מחו, כי תכף כשעולים על דעתו קשיות וכפירות, חס ושלום, אזי הוא צריך לסמך על אמונה לבד ולהתחזק באמונה לבד בלי שום הבנת הדעת, כי כשירצה להבין בשכל אזי יתגברו הקשיות והכפירות, שהם בחינת דם נדות, על השכל מבחינת ותהי נדתה עליו, ויתבטל השכל והאמונה לגמרי, ויבוא לידי כפירות גמורות, חס ושלום, וזהו בחינת אסור החמור של נדה שהיא אסור חמור מאד מאד כידוע, ומרבה הטמאה מאד, כמו שנאמר בזהר הקדוש, תלת אנון דדחין שכינתא מן עלמא וכו'. ואחד מהם הוא אסור נדה, כי איש ואשה הם בבחינת דעת ואמונה כנ"ל. ואף-על-פי שבכלליות העולמות כלל ישראל הם בבחינת אמונה, שהם בחינת כנסת ישראל, אף-על-פי-כן זה ידוע שכל בחינה כלולה מכל הבחינות. ועל-כן בכנסת ישראל בעצמם שהם בחינת אמונה יש בהם בחינת שכל ואמונה שהוא בחינת איש ואשה. וכשמתעוררין הדם נדות, חס ושלום, שהם הכפירות זהמת הנחש, אז נאמר, "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב וכו'", שלא יתגברו הדם נדות, חס ושלום, על הדעת הקדוש ויתבטל הדעת והאמונה לגמרי ויתגברו הכפירות, חס ושלום, בבחינת ותהי נדתה עליו כנ"ל. כי אז כשמתעוררים הדם נדות, דהינו הכפירות, אז עקר התקון שיהיה פרוד בין הדעת והאמונה, ואז צריכין לסלק הדעת לגמרי וצריכין לסמך על אמונה לבד. וזהו "והזרתם את בני ישראל", שצריכין לפרש סמוך לוסתה, כי לא מבעיא בעת נדותה צריכין לפרש, אלא אפלו סמוך לוסתה צריכין לפרש, הינו תכף כשיודעין שיתחילו להעלות אל הדעת איזה קשיות וכפירות, שהם בחינת דם נדות, תכף אסור להשתמש עם הדעת כלל רק לסמך על אמונה לבד. והכלל, שאסור להשתמש עם דעתו כי אם בעת שהאמונה על מקומה, בעת שהאמונה חזקה נכונה אצלו בתקף גדול ואין לו שום ספק וקשיה כלל, ואז כשהאמונה חזקה ונכונה אצלו באמת ובתמימות ובפשיטות בתקף גדול, אז יש לו רשות לרדף ולהשתוקק, להשיג ולידע מעט ממנו יתברך כפי מדרגתו, כי לכך נוצר בגין דישתמודעין ליה, אבל תכף כשמתחילין לכנס בו איזה קשיות וחקירות, שזהו בחינת דם נדות, אז צריך לברח מן השכל לגמרי שלא יתגברו הכפירות, שהם טמאת נדה, כי עבודה זרה מטמאה כנדה, כמו שאמרו רז"ל, ועבודה זרה היא כפירות וחקירות שלא יתגברו, חס ושלום, על השכל ותתקלקל האמונה והשכל לגמרי כנ"ל. ואז צריך לבלי להשתמש עם השכל כלל, רק לסמך על אמונה לבד:

Copy passage with reference

ועל-כן עקר הטהרה של הנדה הוא במים. זה בחינת מה שנאמר במאמר הנ"ל, ונפוץ מיא מתרי אוסיא והוי כתרי מברי דסורא, שעל-ידי מימי הדעת שיתגלו לעתיד, על-ידי-זה יתבטלו העננין דמכסין על עינין, ואז לא יצטרך לבטל מדבקותו. וזהו בחינת מימי המקוה שהם בחינת מימי הדעת שיתגלה לעתיד, שעל-ידי-זה מעבירין העננין דמכסין על עינין, שהם בחינת דם נדות. ועל-כן על-ידי המים אלו נטהרת הנדה מטמאתה, כי על-ידי אלו המים נתבטלין העננין דמכסין על עינין שהם הכפירות כנ"ל. ואז נטהרת האמונה ונתחזקה כבתחלה ואז יכולה להתחבר עם דודה, לקבל את השכל ולגלות ולהוליד השגות אלקותו יתברך בעולם, ואז יתקים, "והיה אור הלבנה כאור החמה", כי דם נדות הוא בחינת מעוט הירח כידוע. ועל-כן סתם וסת מחדש לחדש, כי בכל חדש נתמעטת ונתמלאה כידוע. ואז יתקים, "כי תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", כי כשהאמונה טהורה וקדושה וחזקה וסומך על אמונתו לבד בלי שום שכל ובלי שום ידיעה כלל, אזי זוכה לדעת את ה' בבחינת וארשתיך לי באמונה וידעת את ה', אמן ואמן:

Copy passage with reference

ועין במאמר "בא אל פרעה" סימן סד) מענין חלל הפנוי, ששם צריכין רק אמונה וכו', עין שם, כי באמת חלל הפנוי בעצמו הוא בחינת אמונה, דהינו שפונה השכל וכו' ולא נשאר רק בחינת אמונה כנ"ל, והבן מאד:

Copy passage with reference

ומי שמשתמש עם השכל לבד בלי אמונה זה בחינת חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת והוא בחינת מוציא זרע לבטלה, חס ושלום, שמוציא טפי הדעת בלי הכלי של אמונה, כמו כן הוא משתמש עם דעתו בלי הכלי של אמונה, שאז נפגמין טפי הדעת ונתאחזין בהם הקלפות, חס ושלום, וזה בחינת אדם הראשון משוך בערלתו היה סנהדרין לח) וכמובא בכתבים שאדם הראשון חטא בחטא זה, כי אדם הראשון פגם בזה בגשמיות וברוחניות, כי באמת הכל אחד, כי מי שפוגם בחטא זה בגשמיות, חס ושלום, על-ידי-זה נפגם דעתו ונפשט מן האמונה ויכול לבוא לידי כפירות גדולות, חס ושלום, ומזה באין כל האפיקורסים והכופרים, וכן כל החולקים על צדיקי אמת, כי על-ידי כל מיני פגם הברית נפגם הדעת, כי הזווג תלוי בדעת, כמו שכתוב, "והאדם ידע וכו'", כי משם נמשכת הטפה כידוע. ועקר פגם הדעת שנפגם על-ידי פגם הברית הוא מה שמפשיט הדעת מן האמונה, כי על-ידי זווג דקדשה מתחבר הדעת עם האמונה, שזהו עקר שלמות הדעת. ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה, כיצד לומד תורה בטהרה? נושא אשה ואחר כך לומד תורה, כי התורה הוא הדעת שזוכה לזה על-ידי זווג דקדשה. ולהפך, כשפוגם בברית הוא מפשיט הדעת מן האמונה ועל-ידי-זה בא לידי כפירות. ועל-כן על-פי רב הנואפים הם אפיקורסים גדולים, או שהם חולקים על צדיקים וכשרים אמתיים, שזהו גם כן בחינת כפירות, כי באמת הכל אחד כשמאמינים בצדיקים, מאמינים בה' יתברך. כי אי אפשר להאמין בה' יתברך בלא אמונת הצדיקים, כמו שכתוב, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", כי הא בהא תליא. וכמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה, כמו שה' יתברך נמצא בודאי, כמו כן נמצאים צדיקים בודאי בכל דור ודור, ומחמת שפגמו בברית קדש והפשיטו הדעת מן האמונה, שזהו בחינת שבירת כלים ונשבר ונתקלקל האמונה והדעת אצלם, ומחמת זה באו לידי כפירות בה' יתברך ובצדיקים אמתיים ונדמה להם שהם חכמים גדולים, ואינם רוצים להשליך שכלם העכור והפגום המלכלך בזהמת תאות נאוף, ומקשים קשיות, חס ושלום, על ה' יתברך או על צדיקים וכשרים אמתיים וכל זה מחמת פגם הברית כנ"ל. וזה שנאמר בזהר הקדוש; שעל פגם טפי המח אין מועיל תשובה, וכמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה בפרוש בפה מלא, שבאמת מועיל תשובה אפלו על חטא זה, אך הכונה היא שקשה לו לשוב, מחמת שדעתו נפגם מאד וכשירצה לשוב בודאי יתגברו עליו הכפירות והבלבולים, ומחמת זה לא יוכל לשוב, אבל אם הוא רוצה לחוס באמת על נפשו, להציל נפשו מן השאול תחתיות ומתחתיו וישליך ויסלק שכלו לגמרי כאלו אין לו שום שכל ודעת כלל, ויסמך על אמונה לבד ויאמין בה' יתברך ובצדיקים אמתיים, בודאי יזכה לשוב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלח, אמן ואמן. כי עקר התשובה על פגם הברית הוא שיתגבר ויתחזק בכל עז ויעתיר ויפציר לה' יתברך הרבה תפלות ובקשות שיזכה לאמונה שלמה, כי עקר פגם שלו הוא באמונה. ועל-כן עקר תקונו על-ידי אמונה, והעקר שישליך שכלו לגמרי כאלו אין לו שום שכל כלל ויתחזק באמונה שלמה לבד בה' יתברך ובצדיקים בתכלית הפשיטות כדרך ההמון עם שיש להם אמונה שלמה בלי חכמות כלל, ואז יזכה לתקן כל פגמיו, בודאי בלי ספק ויזכה לתשובה שלמה אמן:

Copy passage with reference

וזהו בחינת מה שכתב רבנו, זכרונו לברכה, בהתורה הנ"ל; שאי אפשר להצדיק להיות דבוק תמיד בה' יתברך. ובהכרח צריך להתבטל לפעמים, כי פעמים בטולה של תורה זהו קיומה, כדי שלא יתגברו, חס ושלום, העננין דמכסין על עינין ויתבטל מדבקותו לגמרי וכו', כמו שמבאר שם, עין שם, הינו כנ"ל, כי הדבקות בה' יתברך זהו בחינת יחוד קדשא בריך הוא ושכינתיה, בחינת חבור הדעת עם האמונה כנ"ל. וכן כל אדם בכל עת שעוסק בתורה ועבודה, הוא מיחד יחודים כל אחד כפי מדרגתו, כמו שאנו אומרים קדם כל מצוה ועסק התורה, לשם יחוד קדשא בריך הוא ושכנתיה וכו'. וכל היחודים הם בבחינת הנ"ל, בבחינת התחברות הדעת הקדוש עם האמונה הקדושה כנ"ל, אבל הבעל דבר והקלפות הנאחזים בהניצוצות המתבררים משבירת כלים על-ידי היחודים הנעשים על-ידי עבודת ישראל, הם מתגברים מאד בזה האיש העוסק לבררם על-ידי עבודתו, שהוא בחינת יחודים כנ"ל, על-כן כשעוסק איזה שעות בתורה ועבודה, מתיגע מחו ומתבלבל וכל מיני בלבולים שבעולם כלם נמשכין מבחינת העננין דמכסין על עינין הנ"ל. שהם בחינת כפירות פגם אמונה ומהם משתלשלים ונתהוים כל מיני בלבול הדעת שבעולם, ועל-כן כשהאדם רואה שמחו נתבלבל מעבודתו שעסק איזה שעות, בהכרח הוא צריך לתת ניחא להמחין ולהתבטל מעבודתו ולישן קצת, או לדבר שיחת חלין עם בני אדם וכיוצא בזה, שזהו גם כן בחינת שנה, כמו ששמעתי מפי רבנו, זכרונו לברכה. ואז בשעת השנה והבטול שהוא גם כן בחינת שנה, אז מחו נסתלק ונתבטל ונכלל בתוך האמונה הקדושה בבחינת חדשים לבקרים רבה אמונתך, כמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה בהתורה "אשרי העם", המדבר משנה סימן לה), עין שם. הינו שאז בשעת השנה והבטול אין משתמש עם מחו כלל בעבודת ה' ולא נשאר לו רק האמונה לבד, כי האמונה נשאר לו תמיד, כי כל ישראל הכשרים, אפלו בשעה שמתבטלין ואין עוסקין בעבודת ה', אף-על-פי-כן אמונתם חזקה תמיד, ועל-כן הבטול הוא טובה גדולה אליו, כי מחמת שרואה שמחו מתחיל להתבלבל, והבלבול נמשך מבחינת פגם אמונה וכפירות וכנ"ל. על-כן בהכרח לבטל דעתו לגמרי אז, ועל-כן בהכרח שיתבטל אז קצת מעבודתו כדי להפסיק ולבטל היחוד הנעשה על-ידי עבודתו, כדי לבטל לפי שעה חבור האמונה עם הדעת, שהוא בחינת יחוד, כי בעת הבלבול שנמשך מהעננין הנ"ל שהם בחינת כפירות, אז אסור להשתמש עם הדעת כלל ואז בהכרח להתבטל, והבטול הוא בחינת שנה, שאז הוא נכלל רק באמונה לבד, כי אז צריכין להחיות עצמו רק באמונה לבד שהוא בחינת שנה ובטול כנ"ל. ואז נתחדש שכלו ומחו בתוך האמונה בבחינת חדשים לבקרים רבה אמונתך, וזוכה אחר כך למח חדש לחזר להתחיל בעבודתו בהתחזקות יותר ובהתלהבות יותר. וכנראה בחוש שהאדם העוסק קצת בתורה ועבודת ה' כשמתבטל קצת ועוסק בשיחת חלין וכיוצא, אזי אחר כך חוזר ללמודו ועבודתו בחשק יותר ובחיות יותר, ועל-כן צריך האדם לפלס דרכו כשעוסק בעבודת ה' ובתורה שיתבטל לפעמים כשמחו מתיגע כדי שלא יתבטל מחו לגמרי, חס ושלום, כי הבטול הוא קיום התורה בבחינת בטולה של תורה זהו קיומה, כי הבטול קצת הוא כמו שנה שהיא ניחא למחין וכנ"ל: ג מחבר להלכות נדרים הלכה ב, הלכה ד בהלכות גלוח הלכה ד, אות טו. הלכה ה בהלכות גלוח הלכה ה, אות ו:

Copy passage with reference