ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · כבוד אב ואם ב
Reading settings
ובו יתבאר ענין פסח: על-פי מה שכתב רבנו ז"ל על פסוק, חבלים נפלו לי בנעמים אף נחלת שפרה עלי בהתורה המתחלת, דע, כי יש מחין של ארץ ישראל ויש מחין של חוץ לארץ עין שם היטב בלקוטי תנינא סימן עא): וכלל התורה בקצור הוא, כי על-ידי פגם הכבוד, דהינו כשפוגמין בכבוד ה' יתברך, על-ידי-זה נופלין ממחין של ארץ ישראל למחין של חוץ לארץ, ומחין של חוץ לארץ הם בחינת מחלקת. ועקר הכבוד הוא על-ידי הולדה שנולדין ונתרבין בני אדם, על-ידי-זה עקר הכבוד, כי עקר הכבוד תלוי באדם. ועקר ההולדה הוא על-ידי השפעת נעם העליון שהוא בחינת מחין של ארץ ישראל שנקראים נעם, כי מחין של חוץ לארץ הם בחינת חובלים. וצריך לעשות כלי לקבל שפע מנעם העליון, כי נעם העליון שופע תמיד אך צריכין כלי לקבל השפע. והכלי הוא על-ידי צדקה שהוא נדבת לב שעל-ידי-זה נפתח הלב ונעשה כלי לקבל שלהובין דרחימותא מנעם העליון, שעל-ידי-זה ההולדה, שעל-ידי-זה נתגדל כבודו יתברך. ואזי כשיש הכלי על-ידי צדקה והנעם העליון שופע אזי באים גם המחין של חוץ לארץ שהם בחינת חובלים, ונופלים לתוך המחין של ארץ ישראל שהם בחינת נעם, כי הם רוצים להתתקן גם כן. ולפעמים גורמים חס ושלום פגם גם בהמחין של ארץ ישראל על-ידי-זה וכו', עין שם היטב כל הענין באר היטב. ושרש כל הבריאה הוא הכבוד, כי כל מה שברא הקדוש-ברוך-הוא לא בראו אלא לכבודו. ויש כבוד פרטי לכל מאמר, כי בעשרה מאמרות נברא העולם. וכל מאמר ומאמר נתגלה רק בשביל כבודו יתברך. נמצא, שיש לכל מאמר ומאמר בחינת כבוד מאחר שהוא שרשו, כי הכל היה בשביל כבודו יתברך כדי שיתגדל כבודו על-ידי הבריאה. וכל הכבוד תלוי בהאדם ועל-כן לא היה לכל הבריאה שלמות עד שנברא האדם שעקר כבודו יתברך נתגלה על ידו וכו', עין שם כל זה היטב:
וזה בחינת מצות כבוד אב ואם, כי באמת עקר הכבוד תלוי בהם, כי עקר הכבוד על-ידי ההולדה שנולדין ונתרבין בני ישראל שעקר כבודו יתברך תלוי בהם כנ"ל. ולבאר הענין בבאור יותר, כי באמת עקר הכבוד על-ידי הולדה דיקא, כי שרש הבריאה הוא הכבוד, כי כל מה שברא ה' יתברך לא ברא אלא לכבודו, כמו שכתב רבנו ז"ל שם. ועקר הכבוד הוא בחינת אתערותא דלתתא, שעל-ידי-זה שאנחנו עם בני ישראל עובדין אותו יתברך ומקימין מצותיו יתברך, על-ידי-זה נתגדל כבודו יתברך ועל-ידי-זה נעשה בחינת אתערותא דלתתא כידוע. וזהו עקר שלמות הבריאה אשר בשביל זה ברא ה' יתברך את כל הבריאה כלה וכל זמן שאין חס ושלום בחינת אתערותא דלתתא אזי אין כבודו בשלמות חס ושלום, כביכול, ואזי העולם מתמוטט, אשר בשביל זה נברא העולם בתחלה במדת הדין בבחינת בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. כי כשאין אתערותא דלתתא חס ושלום, אזי הוא בחינת דין חס ושלום, כידוע וכמבאר בזהר הקדוש. אך בתחלת בריאת העולם שלא היה באפשר שיהיה אתערותא דלתתא ברא את העולם בחסדו ששתף מדת הרחמים וכו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועקר העולם כלו היה תלוי באדם הראשון בההולדה שלו, כי אדם הראשון בעצמו נברא בלי אתערותא דלתתא ומאחר שהוא בעצמו נברא בלי אתערותא דלתתא. נמצא, שאין הכבוד בשלמות על ידו, כי עקר הכבוד הוא בחינת אתערותא דלתתא. ועל-כן עקר שלמות הכבוד כשהוא עולה מן התחתונים הרחוקים ממנו יתברך. ועל-כן עקר כבודו יתברך תלוי בעולם השפל הגשמי הזה, כי כל מה שהעולמות נשתלשלו בהשתלשלות יותר ונתרחקו, כביכול, יותר מראשית הבריאה, כשעובדים אותו יתברך ומגדלים כבודו יתברך אלו העולמות הרחוקים, כביכול, ממנו יתברך, זהו עקר כבודו יתברך, כי עקר הכבוד הוא מהרחוקים. וכמובן כל זה בדברי רבנו ז"ל הריני כפרת משכבו, בכמה מקומות. כי הקרובים אליו יתברך הם בבחינת אחדות עמו והעבודה שלהם אינה נחשבת עבודה, כי זה נחשב כאלו הוא יתברך, כביכול, עובד את עצמו. ועקר העבודה והכבוד כשהרחוקים ממנו יתברך עובדים אותו ומגדלים כבודו יתברך, אשר בשביל זה נשתלשלה הבריאה בכמה מיני השתלשלות עד העולם השפל הזה אשר כל הכבוד של ה' יתברך תלוי בזה העולם כנ"ל. ועל-כן אדם הראשון שהיה יציר כפיו יתברך בלי אתערותא דלתתא כלל, לא היה הכבוד יכול לעלות בשלמות על ידו, מאחר שהוא נברא מאתו יתברך בעצמו בלי אתערותא דלתתא כלל. על-כן לא היה יכל לגדל כבודו יתברך בשלמות שהוא קיום העולם בחינת אתערותא דלתתא, מאחר שהוא בעצמו נברא בלי אתערותא דלתתא, ועדין הוא בבחינת אחדות עמו יתברך, כי היה יציר כפיו יתברך כנ"ל. ועל-כן היה כל העולם תלוי בהולדה שלו, שאם היה מוליד בקדשה בנים ואזי היו הם מגדלים כבודו יתברך, כי אלו הבנים הנולדים על-ידי אתערותא דלתתא בהם תלוי עקר הכבוד שהוא בחינת אתערותא דלתתא. מאחר שהם מרחקים יותר כביכול, ממנו יתברך, על-כן כשאחר כך הם עובדים אותו, מגדלים כבודו יתברך ונכללים באחדותו יתברך שזהו עקר כבודו יתברך. ועל-כן עקר הפגם של אדם הראשון שלא היה זווגו כראוי, כי לא המתין עד שבת, כמובא, כי עקר הכבוד שהוא קיום כל העולם אשר בשביל זה נבראו כל העולמות תלוי בההולדה דיקא, כי ההולדה היא בחינת אתערותא דלתתא. ועל-כן זה האדם הנולד על-ידי אתערותא דלתתא, בו תלוי עקר הכבוד שהוא גם כן בחינת אתערותא דלתתא כנ"ל. ועל-כן הזהירו חכמינו ז"ל מאד ומבאר בכל ספרי קדש שצריכין לזהר מאד מאד לקדש עצמו מאד בשעת הזווג, כי בזה תלוי הכל, כי כל העולם תלוי בזה, כי כל העולם נברא בשביל זה שיתגדל כבודו יתברך על-ידי בני אדם הנולדים על-ידי אב ואם, על-ידי בחינת אתערותא דלתתא, כי עקר הכבוד תלוי בהם כנ"ל. ועל-כן כשמקדש עצמו אז ומתכון להוליד בן שיגדל כבודו יתברך ואזי נמשך על הולד רוח קדשה וזוכה שיהיו לו בנים כשרים שיתגדל כבודו יתברך על ידם, אזי הוא מקים העולם על-ידי-זה. וכן להפך חס ושלום, אזי נולדים בנים שאינם הגונים ואין כבודו יתברך נתגדל על ידם, אדרבא, הם פוגמים בכבודו יתברך. ועל-כן זה שלא קדש עצמו אז וגרם כל זה הוא מחריב העולם כלו, כי עקר קיום העולם הוא על-ידי הכבוד כנזכר לעיל ועקר הכבוד תלוי בהולדה דיקא כנ"ל:
ועל-כן צותה התורה לכבד אב ואם, כי עקר הכבוד נמשך מהם, כי עקר הכבוד תלוי בהולדה דיקא כנ"ל. וזה שמובא בכתבי האר"י בסוד מצוה זו שמאב ואם נמשך לבושים להבנים שכל המצות נעשין על-ידי אלו הלבושין ובשביל זה צריך לכבדם, עין שם. כי כל המצות שעושין הם בחינת כבוד ה' יתברך. וכל הכבוד של ה' יתברך תלוי בהאדם הנולד מאב ואם דיקא על-ידי בחינת אתערותא דלתתא כנ"ל. ועל-כן כל המצות שהם בחינת כבודו יתברך נעשין על-ידי סיוע אב ואם, דהינו על-ידי הלבושין שלהם, כי עקר הכבוד תלוי בהם דיקא כנ"ל:
וזהו, כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך. הינו בחינת מחין של ארץ ישראל, בחינת נעם, כי אריכות ימים הוא בחינת מחין, כמובא בדברי רבנו ז"ל בבחינת החכמה תחיה וכו'. וזהו, 'למען יאריכון ימיך', הינו מחין.'על האדמה אשר וכו'', הינו מחין של ארץ ישראל בחינת נעם, כי על-ידי כבוד אב ואם שהוא בחינת כבוד ה' יתברך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שהקישן המקום לכבודו. כי כל כבודו יתברך, כביכול, תלוי בהם דיקא. ועל-כן על-ידי-זה זוכין לבחינת מחין של ארץ ישראל, בחינת למען יאריכון ימיך על האדמה וכו'. כי עקר מחין דארץ ישראל זוכין על-ידי כבוד ה' יתברך שהוא תלוי בכבוד אב ואם כנ"ל:
וזה בחינת יציאת מצרים וענין פסח, וענין מצה ואסור חמץ, ושאר עניני פסח. כי עקר גלות מצרים היה שנפלו למחין של חוץ לארץ מחמת פגם הכבוד, כידוע, שגלות מצרים היה שהדעת היה בגלות במצרים כמפרסם, הינו כי מצרים הוא עקר הזהמא של חוץ לארץ, כי מצרים הוא ההפך ממש מארץ ישראל כידוע, כי היא ערות הארץ. וכשנפל הדעת לגלות מצרים זה בחינת שנפלו לדעת ומחין של חוץ לארץ שהוא בחינת מצרים הפך ארץ ישראל. ומחין של חוץ לארץ הם בחינת מחלקת וקשיות, כמו שכתב רבנו ז"ל שם. וזה בחינת וימררו את חייהם בעבדה קשה, בקשיא וכו', כמו שאיתא בתקונים תקון יח דף כח ע"א), הינו בחינת מחין של חוץ לארץ שהם בחינת קשיא ומחלקת כנ"ל. וכל זה היה מחמת פגם הכבוד של ה' יתברך שהוא קיום העולם, כי עקר פגם הכבוד שלו יתברך הוא על-ידי פגם הברית חס ושלום, שהוא עקר פגם כבודו יתברך, כי שם עקר הכבוד, כמבאר בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות. כי הפך הכבוד הוא בושה ואין בשת אלא במקום עריין. ובפרט כפי המבאר במאמר הזה הנ"ל שעקר הכבוד תלוי בהולדה שהיא בחינת שמירת הברית, כי עקר שמירת הברית הוא להוליד בנים כשרים בקדשה ובטהרה שיגיע מהם כבוד לה' יתברך. וזה עקר כבודו יתברך על-ידי הבנים הנולדים על-ידי אב ואם שזווגם בקדשה גדולה, ששם תלוי עקר הכבוד כנ"ל. ומי שפוגם בההולדה חס ושלום הוא עקר פגם הכבוד. וזה בחינת גלות מצרים שהיה על פגם הברית כידוע, הינו פגם הכבוד שתלוי בפגם הברית כנ"ל. ובפרט שידוע שגלות מצרים היה לתקן פגם חטא אדם הראשון ופגם דור המבול, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, ופגמו בההולדה ששם תלוי עקר הכבוד. כי מאלו הטפי מח היו יכולים להוליד נשמות קדושות בקדשה, כי אותן הטפות שיצאו לבטלה על-ידי שהשחיתו דרכם היו נשמות גבוהות מאד ואם היו באים בגוף בני אדם על-ידי הולדה היה נתגדל כבודו יתברך על ידם, כי עקר הכבוד על-ידי הולדה שמולידין בני אדם כנ"ל. אבל הם השחיתו דרכם ופגמו כבודו יתברך, כביכול, כי בטלו הכבוד שהיה מגיע לו יתברך על-ידי הבנים הנולדים שהם השחיתו אותם. ועל-כן עון זה חמור מאד מאד רחמנא לצלן, רחמנא לשזבן, והוא עון הגדול בתורה, כמו שכתוב בשלחן ערוך, מלבד המבאר בכל הספרים. כי באמת הוא עון הגדול בתורה, כי עון זה חס ושלום, הוא פוגם כל התורה כלה, כי כל התורה והמצות לא נתנו אלא בשביל כבודו יתברך כדי שיתגדל כבודו יתברך על התחתונים, וכל זה תלוי בבני אדם דיקא, ועקר בבני אדם הנולדים מאב ואם על-ידי אתערותא דלתתא. נמצא, שבהזווג הקדוש תלויים כל העולמות כלם, כי הכל נברא בשביל כבודו יתברך, ועקר הכבוד תלוי בההולדה והזווג דיקא כנ"ל. ומי שפוגם בזה חס ושלום, ובפרט כשפוגם לגמרי חס ושלום, ומאבד ומשחית הטפות הקדושות לגמרי שיוצאים לבטלה חס ושלום, ואינו נעשה מהם בן אדם, שעקר הכבוד שהוא כלל כל התורה, כלל כל העולמות תלוי בו, הרי הוא מאבד עולם מלא ופוגם בכל התורה כלה, רחמנא לצלן, כי הזווג דקדשה אפלו אם אינו בא לידי הולדה, הוא גם כן בחינת הולדה בקדשה, כי נולדין מהם נשמות גרים וכיוצא, כי אין שום זווג לבטלה כמובא. ונתגדל כבודו על כל פנים על-ידי-זה כשהזווג בקדשה אפלו אם אינו בא לידי הולדה, אבל הפוגם בברית, ובפרט חטא דור המבול שהיו משחיתים דרכם, זה הוא עקר פגם הכבוד שהוא פגם כל העולמות פגם כל התורה כלה, כי פוגם בהולדה ששם תלוי עקר הכבוד, ונבראים על ידו חס ושלום, משחיתים שהם ממעטים כבודו חס ושלום, רחמנא לצלן, מהאי ענשא: ועל-ידי-זה היה גלות מצרים. ובשביל זה נפלו למחין של חוץ לארץ שהוא בחינת גלות מצרים בשביל פגם הכבוד על-ידי פגם הברית שפגמו דור המבול על-ידי שהשחיתו דרכם שהוא עקר פגם הכבוד כנ"ל. וזה היה חטא של אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת מחין של חוץ לארץ, שהם בחינת מחלקת, שהוא בחינת טוב ורע שאין אחדות ושלום בין ההפכים. כי כל המחלקת נמשכין מעץ הדעת טוב ורע כמובא. גם פגם בברית, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ובשביל זה נפל ממחין של ארץ ישראל, שזה בחינת ויגרש את האדם מגן עדן, כי גן עדן זה בחינת מחין של ארץ ישראל שהם בחינת נעם העליון, שזה בחינת נהר היצא מעדן להשקות את הגן, שזה בחינת ענג שבת, שאז מאיר הנעם העליון עלינו בבחינת ויהי נעם ה' אלקינו עלינו שאומרים בשבת. ועל-כן אדם הראשון שפגם במחין של ארץ ישראל על-ידי פגם הברית שהוא פגם הכבוד, כי המשיך על עצמו מחין של חוץ לארץ שהם בחינת חובלים, בחינת מחלקת, בחינת עץ הדעת טוב ורע. ועל-כן נתגרש מגן עדן, שהוא בחינת מחין של ארץ ישראל כנ"ל. ועל-כן שבת אגין עלוהי, כי שבת הוא בחינת מחין של ארץ ישראל, בחינת נעם העליון כנ"ל. נמצא, שגלות מצרים היה שנפלו למחין של חוץ לארץ על-ידי פגם הכבוד כנ"ל. ובשביל זה נתגלגל הדבר על-ידי שפגם אברהם ואמר, במה אדע כי אירשנה, ובזה פגם במחין של ארץ ישראל, כי אמר במה אדע כי אירשנה. נמצא, שפגם בהדעת והמחין של ארץ ישראל ועל-ידי-זה ירדו אבותינו למצרים שהוא בחינת מחין של חוץ לארץ. ועל-כן עקר הגזרה היה ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, כי עקר הגזרה היה שצריכין לפל למחין של חוץ לארץ שהוא בחינת ארץ לא להם. וזהו. ידע תדע, הינו דעת ומחין, הינו שהפגם הוא בדעת שזהו עקר הגלות, 'בארץ לא להם', הינו שנפלו למחין ודעת של חוץ לארץ כנ"ל: ועל-כן היתה הגאלה על-ידי משה שהוא בחינת דעת עליון, בחינת נעם העליון, כי משה הוא בחינת קפ"ד קס"א שהם אב ואם שזה בחינת נעם העליון. כי נעם גימטריא קס"א ואבא מלבש שם כידוע וכמובא כל זה בכתבים:
ועל-כן לא יצאו ממצרים עד שהכה את המצרים בעשר מכות, שהוא להכניע עשר כתרין דמסאבותא. כי פגם הכבוד הוא פגם עשרה מאמרות שבהם נברא העולם ששרשם הוא הכבוד, כי הכל נברא לכבודו, כמו שכתב רבנו ז"ל שם במאמר הנ"ל. ועל-כן על-ידי פגם הכבוד שעל-ידי-זה נפגמו בחינת עשרה מאמרות, אזי יונקים מזה חס ושלום בחינת עשרה מדרגות שלהם של הסטרא אחרא. ועל-כן הכה המצרים עשר מכות להכניע ולבטל עשר כתרין שלהם, כי על-ידי המכות נתגדל כבודו יתברך, כמו שכתוב אצל כל מכה, למען תדע כי לה' הארץ, "כי אין כה' אלקינו", וכיוצא בזה. והיה אז בחינת חדוש העולם, כי שדד המערכות על-ידי המכות, כי הצרך לחדש העולם, כי על-ידי פגם הכבוד, פגם עשרה מאמרות, נפגם כל העולם שקיומו על-ידי עשרה מאמרות שבהם נברא ועל-כן הצרך עתה לחדש העולם. וזה היה על-ידי אלו העשר מכות שעל ידם נתגדל כבודו יתברך כנ"ל ונתבטל ונפל עשר כתרין שלהם שהם מעוט כבודו יתברך, כביכול, ואז נתחדש העולם כנ"ל. כי על-ידי-זה בעצמו שנתגדל כבודו יתברך נתחדש העולם, כי עקר חדוש העולם וקיומו הוא על-ידי כבודו יתברך כנ"ל, כי הכל ברא לכבודו כנ"ל:
ועל-כן כשיצאו ממצרים זכו לבחינת מצה, שהוא בחינת שפע נעם העליון. כי מצה הוא מחין גדולים מאד כמובא, הינו בחינת נעם העליון שהוא בחינת מחין של ארץ ישראל, כי מצה הוא בחינת "למען תמצו והתענגתם מזיז כבודה", שזהו בחינת שפע נעם העליון שהוא עקר התענוג העליון, בחינת ענג שבת, בחינת מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. וזהו, למען תמצו והתענגתם מזיז כבודה, הינו על-ידי השפעת הנעם העליון שהוא בחינת מצה כנ"ל, על-ידי-זה הכבוד זז וממשמש לבא. כי עקר התהוות כבודו יתברך, כביכול, הוא על-ידי ההולדה שבאה על-ידי השפעת נעם העליון, כמבאר בדברי רבנו ז"ל שם. וזהו, למען תמצו והתענגתם מזיז כבודה, הינו שתמצו ויהיה לכם תענוג מנעם העליון שמשם הכבוד זז וממשמש לבא, כי עקר הכבוד נתהוה משם כנ"ל. וזהו בחינת מצה:
וחמץ הוא בחינת מחין של חוץ לארץ שהם חובלים, בחינת מחלקת, בחינת דינים, שזהו בחינת מחין דקטנות, שהוא בחינת חמץ ושאור כמובא. כי חמץ זהו בחינת כי יתחמץ לבבי וכו' לשון כעס ושנאה, בחינת מחלקת, שהוא בחינת מחין של חוץ לארץ כנ"ל. ועקר מחין של חוץ לארץ הם על-ידי פגם הכבוד כנ"ל. וזהו בחינת חמץ, בחינת חמוץ בגדים, חמוץ בגדים, הינו בגדים מלכלכים, זה בחינת פגם הכבוד, כי רבי יוחנן קרא למאנה מכבדותא בבא קמא צא). גם חמוץ בגדים פרש רש"י, מדם. וזה בחינת חמץ שהוא בחינת מחין של חוץ לארץ, בחינת מחלקת וכעס ושנאה, בחינת פגם הכבוד שהוא בחינת דמים, כי עקר הכבוד הוא על-ידי בחינת אדם, כמבאר שם במאמר הנ"ל. ועקר הוא כשבחינת אדם בשלמות. ועקר שלמות בחינת אדם הוא על-ידי האלף שבאדם, כי לית אדם בלא אלף תקוני זהר בהקדמה דף ז). אבל כשהאלף נסתלקת חס ושלום, אזי נשאר דם, הינו בחינת התגברות הדמים שהוא בחינת פגם הברית, פגם הכבוד, בחינת חמוץ בגדים מדם, הינו שהבגדים שהם בחינת כבוד מלכלכים חס ושלום, על-ידי התגברות הדמים שהם בחינת דם נדות, שעל ידם נסתלק הדבור בבחינת נאלמתי דומיה החשיתי מטוב כמובא. וזהו בחינת פגם הכבוד, כי עקר הכבוד על-ידי הדבור שהוא גדר האדם, כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר. וזהו עקר בחינת פסח ויציאת מצרים שצריכין לתקן ולהכניע בחינת הדמים, בחינת דם נדות שהם עשרה מיני דמים שיניקתם מפגם הכבוד שהוא בחינת עשרה מדרגות, כי יש עשר בחינות בהכבוד, כי יש כבוד פרטי בכל מאמר ומאמר מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם כמבאר במאמר הנ"ל, עין שם. ועל-כן כשיצאו ממצרים הצרכו לאכל מצה שהוא בחינת נעם, בחינת מחין של ארץ ישראל, שזהו עקר יציאת מצרים לצאת ממחין של חוץ לארץ לבא למחין של ארץ ישראל, כמו שכתוב, ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו אל הארץ אשר נשבע לאבותינו:
וזהו בחינת אסור החמור של חמץ בפסח, כי באמת כששופע נעם העליון בשביל הולדה שעל-ידי-זה נתגלה כבודו יתברך, אזי גם החובלים שהם המחין של חוץ לארץ באים גם כן להתתקן, בבחינת חבלים נפלו לי בנעמים, כמבאר כל זאת במאמר הנ"ל, עין שם היטב. אבל עקר השפעת נעם העליון הוא כשיש כלי לקבל השפעתו והכלי נעשה על-ידי צדקה שהוא נדבת לב. שעל-ידי-זה נעשה כלי לקבל שלהובין דרחימותא, שעל-ידי-זה בא ההולדה, שעל-ידי-זה נתגלה הכבוד. ואזי המחין של חוץ לארץ יכולין להתתקן גם כן בבחינת חבלים נפלו לי בנעמים, כמבאר שם, עין שם היטב כל זה במאמר הנ"ל. אבל במצרים לא היו ישראל יכולים לעשות כלי בשלמות לקבל שפע נעם העליון שהוא בחינת אורות עליונים מאד שהשפיע עליהם ה' יתברך בשעת יציאת מצרים למעלה מהמדה כמובא, כי לא היו יכולים לקים מצות צדקה בפשיטות, כי כלם היו בעניות בגלות. גם עקר הצדקה הוא כשיש תורה, כי עקר מעלת הצדקה הוא שעל-ידי שהוא משפיע לאחד מישראל ומחיה אותו וזה העני המקבל הוא עובד ה' ומגדל כבודו יתברך: נמצא, שעל-ידי שהוא מקים נפש מישראל על-ידי-זה הוא מגדל כבוד ה' יתברך. ועל-כן אמרו רבותינו ז"ל, כל המקים נפש מישראל כאלו קים עולם מלא. כי קיום כל העולם הוא על-ידי הכבוד של ה' יתברך שהוא תלוי בקיום נפש ישראל כנ"ל. ואזי כשנותן צדקה ומקים נפש מישראל שעל-ידי-זה גורם שיתגדל כבודו יתברך, אזי על-ידי-זה שהוא משפיע להעני בשביל הגדלת כבודו יתברך, על-ידי-זה באתערותא דלתתא אתער לעלא ונתעורר למעלה גם כן השפעת נעם העליון. ועל-ידי-זה בעצמו שהשפיע להעני מזה נעשה כלי לקבל שפע נעם העליון כנ"ל. וכל זאת הוא רק כשיש ישראל ויש תורה שאז יש צדקה, כי על-ידי הצדקה שנותנין לישראל נתגדל כבודו יתברך כנ"ל, שזהו עקר מעלת הצדקה כנ"ל. ועל-כן עקר שלמות הצדקה הוא לתן לעני הגון שיגיע ממנו כבוד לה' יתברך, כי זהו עקר מעלת הצדקה כנ"ל, אבל קדם קבלת התורה אזי אין להצדקה שלמות מאחר שעדין לא היה מי שיגדל כבודו יתברך, כי עקר כבודו יתברך על-ידי התורה והמצות. אבל קדם קבלת התורה שאז עדין לא נתגלה כבודו יתברך, בודאי לא היה שלמות להצדקה, כי למי יתנו צדקה, מאחר שעדין לא קבלו קדשת ישראל והתורה, כי עקר הצדקה הוא לתן לנפש מישראל שמגדל כבודו יתברך על-ידי מצות התורה. ועל-כן כל התורה כלה נקראת צדקה, כמו שכתוב, משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. כי צדקה הוא בחינת הגדלת כבודו יתברך, שזהו בחינת כלליות התורה שנתנה בשביל כבודו יתברך כנ"ל. וזה שכתוב, וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות וכו'. כי כל התורה היא בחינת צדקה כנ"ל. נמצא, שעקר הצדקה היא לבני תורה ומצות, אבל קדם קבלת התורה אין שיך צדקה בשלמות. ועל-כן כשיצאו ממצרים ולא היה להם שום תורה ומצות עדין, על-כן לא היו יכולים לעשות כלי בשלמות לקבל שפע נעם העליון. וזהו תקף הנס וההארה של פסח, שפסח ה' על כל המדרגות והשפיע עליהם אור גדול ונורא מאד יותר מהמדה כמובא, הינו שהשפיע אור הנעם העליון אף-על-פי שלא היה להם כלי בשלמות כראוי. והפליא ה' יתברך עמהם ונתן להם מצות פסח כדי שיתעסקו בו, כדי שיהיה להם איזה זכות בעלמא לצאת, הינו כדי שיהיה להם איזה כלי לקבל השפעת הנעם העליון, כמו שאמרו במדרש ומובא בפרוש רש"י, היה רבי שמעון בן מנסיא אומר ואעבר עליך וכו', על-כן נתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה כדי שיעסקו בהן וכו', הינו שבודאי לא היה כדאי באלו המצות להגאל על ידם, הינו כי באמת לא היה מזה כלי בשלמות כראוי לקבל השפעת נעם העליון שעל ידו עקר הגאלה. רק שה' יתברך עשה עמהם חסד גדול והשפיע עליהם אור גדול מאד בחינת נעם העליון אף-על-פי שהכלי לא היה כראוי לקבל אור גדול כזה, כי פסח ה' ועשה עמהם למעלה מהמדה:
וזה בחינת קרבן פסח שהוא בחינת צדקה שהיא נדיבות לב, שזהו בחינת קרבן שהוא נדר ונדבה בחינת נדבת לב. שעל-ידי-זה נעשה כלי לקבל שלהובין דרחימותא מנעם העליון שאז באים גם החובלים שהם המחין של חוץ לארץ להתתקן גם כן כנ"ל. ועל-כן הקרבן מכפר, כי מי שחטא ופגם איזה פגם בכבודו יתברך, שזהו בחינת כל החטאים חס ושלום, שהם פגם כבודו יתברך, ואזי הוא נופל למחין של חוץ לארץ שהם בחינת חובלים, בחינת מחלקת שמשם נמשך היצר הרע שממנו באים כל החטאים, כי עקר יניקת היצר הרע והסטרא אחרא הוא מבחינת מחלקת. ועל-כן מי שחטא ופגם בכבודו יתברך ונפל למחין של חוץ לארץ בחינת חובלים כנ"ל, הוא מביא קרבן, שהוא בחינת נדיבות לב. ועל-ידי-זה נעשה כלי לקבל שלהובין דרחימותא מנעם העליון. וזהו בחינת אש של גבה שירד מן השמים לקבל את הקרבן, הינו בחינת שלהובין דרחימותא שנשפע מנעם העליון על-ידי הנדיבות לב שנעשה כלי לקבל וכו' כנ"ל. ואזי כששופע נעם העליון על-ידי שיש כלי שנעשה על-ידי הנדיבות לב כנ"ל, אזי גם המחין של חוץ לארץ שהם בחינת חובלים, באים גם כן להתתקן בבחינת חבלים נפלו לי בנעמים וכו'. וזהו בחינת אף-על-פי שיש אש של גבה מצוה להביא אש של הדיוט, אש של הדיוט זה בחינת שלהובין דאשא הבאין מבחינת חובלים, נתערבין עם אש של גבה שהוא בחינת שלהובין דרחימותא מנעם העליון. כי גם המחין של חוץ לארץ בחינת חובלים נתתקנין גם כן כששופע נעם העליון כשיש כלי על-ידי הנדיבות לב כנ"ל. ובזה הוא מכפר על החטא, כי נתתקנין החובלים שהם המחין של חוץ לארץ שהוא עקר פגם החטא כנ"ל, כי עקר פגם החטא הוא זה שנפל למחין של חוץ לארץ כנ"ל ועכשו נתתקנין המחין של חוץ לארץ בבחינת חבלים נפלו לי בנעמים כנ"ל. אבל גם שלמות הקרבן בודאי לא היה באפשר שיהיה במצרים בחוץ לארץ, כי עקר שלמות הקרבן הוא רק בארץ ישראל בבית המקדש ששם שופע נעם העליון, כי עקר השפעת נעם העליון הוא רק בארץ ישראל ובפרט בבית המקדש שהוא הקדשה העליונה מבחרת מארץ ישראל ושם יש שלמות הקרבן. גם צריכים שיהיו כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם ואז הקרבן בשלמות ויכולים לעשות כלי על ידו לקבל שפע נעם העליון. ואז החובלים נתתקנין גם כן על-ידי שנופלים בנעמים כנ"ל, אבל במצרים שהיא זהמת חוץ לארץ ואין מקדש ואין כהן ולא כלי שיר וכו', בודאי אין הקרבן בשלמות, אבל ה' יתברך עשה עמהם חסד וצוה להם להקריב קרבן פסח במצרים ואז כשעסקו בהקרבן פסח נתגלה עליהם ה' יתברך, כמו שכתוב אצל הקרבן פסח, ועברתי בארץ מצרים וכו'. ותרגומו, ואתגליתי, הינו כשעסקו בהקרבן פסח אז נתגלה עליהם אור ה', כביכול, שהוא בחינת שפע נעם העליון שהוא התגלות אורו יתברך כביכול, כי ה' יתברך הפליא חסדו עמהם ועשה עמהם לפנים מהמדה ופסח על כל המדרגות והשפיע עליהם אור גדול ונורא מאד, הינו שפע נעם העליון, אף-על-פי שלא היו כדאי, הינו אף-על-פי שלא היה להם כלי בשלמות כראוי, כי בודאי לא היו יכולים לעשות על-ידי קרבנם שהקריבו במצרים קדם קבלת התורה כלי בשלמות כראוי כנ"ל, בפרט לקבל אור עליון ונורא כזה. ובשביל זה נקרא הקרבן בשם פסח על שם שפסח ה', כי פסח ה' על המדרגות וקבל הקרבן כאלו היה כלי ראוי לקבל אור שפע נעם העליון כנ"ל:
והנה האור שנתגלה במצרים באמת היה אור עליון ונורא מאד, בחינת שפע אור מנעם עליון בעצמו. וכמבאר בספרים גדל עצם הארת התגלות אלקות שנתגלה במצרים. ובאמת היה חסד גדול, כי עקר השפעת נעם העליון הוא בארץ ישראל. גם צריכין כלי בשלמות לזה, הינו צדקה, כלליות התורה שנקראת צדקה וכנ"ל, ובמצרים לא היה מקום מכשר ולא כלי כראוי לאור הגדול הזה, רק ה' יתברך עשה בחסדו כדי להוציאם מעמק הגלות עשה עמהם למעלה מהמדה, כי לא היה בלתי אפשר בלא זה כידוע, אבל אף-על-פי-כן מחמת זה בעצמו אסורים לאכל חמץ בפסח. ואסורו חמור מאד אפלו במשהו, כי חמץ הוא בחינת חובלים בחינת מחין של חוץ לארץ, בחינת מחלקת כנ"ל. ובאמת כששופע נעם העליון, דהינו כשיש כלי בשלמות על-ידי צדקה. אזי גם החובלים באים ונופלים בתוך הנעם ונתתקנין גם כן וכמבאר במאמר הנ"ל. אבל איתא שם בדברי רבנו ז"ל במאמר הנ"ל שלפעמים חס ושלום, על-ידי שהחובלים נופלים בנעימים גורמים לפעמים פגם חס ושלום, גם בהמחין של ארץ ישראל ונעשה שם בארץ ישראל מחלקת גם כן, וזהו בחינת המחלקת שיש בארץ ישראל גם כן עכשו, עין שם: והנה לפי עניות דעתי כל זה תלוי בתקון הכלי בשלמות, כי הנעם העליון שופע תמיד וכמו שמבאר שם, רק העקר תלוי בתקון הכלי על-ידי צדקה, כמו שמבאר שם. ועל-כן אם מתקנין הכלי בשלמות, אזי מקבלין שפע נעם העליון בשלמות הראוי באפן שגם החובלים כשנופלים לשם נתתקנין גם כן וכנ"ל. אבל כשאין הכלי בשלמות כראוי חס ושלום, אזי יכולים החובלים להטיל פגם גם בהמחין של ארץ ישראל חס ושלום, על-ידי שנופלים בהם כנ"ל. וזהו בחינת אסור החמור של חמץ בפסח שהוא אסור בפסח דוקא ובשאר כל השנה מתר, כי בפסח אז שופע נעם העליון, וישראל זוכין לקבל אור העליון הזה אף-על-פי שלא היה להם כלי בשלמות כראוי כידוע וכנ"ל, רק על-ידי חסדו הגדול וכנ"ל, ומחמת שאין הכלי שלהם, הינו האתערותא דלתתא בשלמות כראוי, על-ידי-זה אף-על-פי שזכו לקבל אור העליון הזה שפע נעם העליון כנ"ל, אף-על-פי-כן לא היה להם כח לתקן אז גם בחינת החובלים שהם המחין של חוץ לארץ. ואם היו נופלים אז גם החובלים בנעימים, דהינו שהיו באים גם המחין של חוץ לארץ להתתקן וכנ"ל, היו חס ושלום נפגמים לגמרי, כי היו נפגמים חס ושלום גם המחין של ארץ ישראל על-ידי-זה וכנ"ל, מחמת שאין הכלי בשלמות וכנ"ל. וזהו בחינת אסור החמור של חמץ בפסח, כי עכשו בפסח ששופע נעם העליון צריכין לגרש את החמץ ולבערו לגמרי בבל יראה ובל ימצא, כי אנו צריכין לברח עכשו לגמרי מבחינת המחין של חוץ לארץ שהם בחינת חובלים, בחינת חמץ, כי אין לנו כח לתקן אלו המחין עכשו מחמת שאין הכלי בשלמות וכנ"ל. כי אם יתערב חס ושלום, אפלו איזהו משהו בעלמא מבחינת חמץ לתוך המצה, שהוא בחינת שנופלים מחין של חוץ לארץ, שהם בחינת חמץ, בחינת חובלים, לתוך מחין של ארץ ישראל, שהם בחינת מצה, בחינת נעם, אזי יוכל לפגם חס ושלום, גם המחין של ארץ ישראל על-ידי-זה וכנ"ל. ועל-כן חמץ בפסח אסור אפלו במשהו, כי אפלו משהו מאלו המחין של בחינת חמץ בחינת חובלים, פוגמים עכשו מאד מאד, כי אנו צריכים לברח מהם לגמרי, כי יוכלו לקלקל לגמרי חס ושלום, כי עקר מה שצריכים עכשו הוא לצאת ממצרים ממחין של חוץ לארץ ולבא לארץ ישראל למחין של ארץ ישראל. וכשמתערב בעת ההוא חס ושלום מחין של חוץ לארץ, בחינת חמץ, בחינת חובלים ואין לנו כח שיתתקנו גם כן וכנ"ל. אזי, אדרבא, יתגברו המחין של חוץ לארץ ביותר ויטילו פגם גם בהמחין של ארץ ישראל ואזי הסטרא אחרא שיניקתה מבחינת חמץ, מבחינת חובלים, תוכל להתגבר ביותר חס ושלום, מאחר שינקו חס ושלום, גם מהמחין של ארץ ישראל מאחר שלא נתתקנו החובלים, אדרבא, פגמו חס ושלום, גם המחין של ארץ ישראל וכנ"ל: ועל-כן אסור חמץ בפסח ואסורו חמור מאד מאד, כי אנו צריכין לברח עכשו מחמץ לגמרי מבחינת מחין של חוץ לארץ וכנ"ל. וזה בחינת שהצרכו ישראל לצאת בחפזון ממצרים ולא יכלו להתמהמה, שזהו בעצמו בחינת אסור חמץ כמובא. וכמפרש בפסוק, ויאפו את הבצק וגו' עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וכו'. כי בודאי הצרכו לצאת בחפזון גדול, כי לא יכלו לצאת עד שנתגלה עליהם אור הנעם העליון שהוא בחינת מחין של ארץ ישראל שזהו עקר הגאלה וכנ"ל. ותכף כששופע נעם העליון אזי באים גם החובלים ונופלים בנעימים, כי הם מבקשים לעצמן תקון וכשאין מתתקנין מחמת שאין הכלי בשלמות חס ושלום, אזי נעשה הפגם ביותר חס ושלום, וכנ"ל. ועל-כן עכשו בשעת יציאת מצרים שמתגלה אור העליון הזה בחינת נעם העליון בהתגלות גדול מאד אז בודאי באים גם המחין של חוץ לארץ גם כן להתתקן וכנ"ל, אבל אין בנו כח לתקנם, אדרבא, אם יבאו חס ושלום עכשו ויפלו בתוך הנעם, אזי יתגדל הפגם ביותר וכנ"ל. על-כן תכף כשנתגלה אור הזה במצרים הצרכו לברח ולצאת בחפזון גדול כדי שלא יבואו חס ושלום בחינת החובלים לפל בנעימים. שעל-ידי-זה יתגבר הפגם של המחין ביותר חס ושלום כנ"ל, מאחר שאינם יכולים להתתקן וכנ"ל. וזהו בעצמו אסור חמץ בפסח וכנ"ל. ועל-כן צריכין לאכל בפסח רק מצה לבד ולא חמץ כלל, כי האכילה היא בחינת מחין ודעת, כי כפי האכילה כן המח. וכמבאר בדברי רבנו ז"ל הריני כפרת משכבו במקום אחר. ועל-כן בפסח אנו צריכין לאכל ולזן רק ממחין של ארץ ישראל, בחינת נעם, בחינת מצה, ולא ממחין של חוץ לארץ כלל וכנ"ל:
וזה ענין מה שמתר החמץ אחר הפסח, כי באמת ענין ההארה הגדולה של פסח בחינת השפעת נעם העליון בהתגלות גדול מאד שלא בהדרגה, לא היה רק לפי שעה בלילה הראשונה לבד לצרך הגאלה, כי לא היה אפשר בלא זה מחמת שהיו נתונים בעמק הגלות. ואם היו מתמהמהים עד שיתקנו עצמן ויעשו כלים לקבל האור בהדרגה ובמדה, היו נשקעים שם חס ושלום לגמרי, על-כן הצרך כביכול, להשפיע עליהם אור גדול בחינת נעם העליון שלא בהדרגה ובמדה. ומחמת זה לא היו יכולים לתקן בחינת החובלים בחינת המחין פגומים. וזה בחינת אסור חמץ כנ"ל. אבל תכף אחר יום ראשון של פסח נסתלק ההתגלות וההשפעה הגדולה הזאת וחוזרים לקבל האור בהדרגה ובמדה כפי מה שמזככין ומטהרין עצמן בכל יום, שזהו בחינת ספירה שמתחילין לספר תכף אחר יום ראשון של פסח וכמובא, הינו כי באמת בודאי אנו צריכין לתקן דוקא את בחינת המחין הפגומים בחינת מחין של חוץ לארץ על-ידי בחינת חבלים נפלו לי בנעמים כנ"ל. כי צריכין לתקן פגם המח ולברר כל הניצוצות שנפלו על-ידי-זה, אך בשעת יציאת מצרים לא היה אפשר לתקן המחין של חוץ לארץ וכנ"ל, על-כן תכף אחר יום הראשון נתעלם האור הגדול הזה כדי לקבל אחר כך האור בהדרגה ובמדה, כדי לתקן גם את בחינת המחין של בחינת חובלים: וזה בחינת ספירת העמר שהוא כדי לטהר עצמו כל אחד מבחינת דם נדות שהוא בחינת פגם הכבוד, פגם הברית וכנ"ל. ועל-כן סופרין שבעה שבועות כנגד שבעת ימי נדות, שהם כנגד שבעת ימי בראשית שבהם נברא העולם על-ידי עשרה מאמרות שנפגמו על-ידי פגם הכבוד שהוא שרשם וכנ"ל. וזה בחינת עמר שעורים שמניפין תכף אחר יום ראשון של פסח, כי שעורים הוא מאכל בהמה וכמובא בזהר הקדוש מזה. ובהמה הוא בחינת העדר הדעת, כי עקר הדעת הוא בחינת אדם, שהוא בחינת מחין של ארץ ישראל, הינו כי בהמה הוא בחינת פגם הדעת והמחין, בחינת מחין פגומין של חוץ לארץ שהם בחינת מחלקת, בחינת עץ הדעת טוב ורע, שמשם יניקת הסטרא אחרא וכל התאות שהם בחינת בהמה, בחינת תאות הבהמיות. וכל זאת מחמת פגם הכבוד שהוא פגם בחינת אדם, כי עקר הכבוד תלוי באדם ופגם הכבוד הוא בחינת בהמה. ועכשו מניפין העמר שעורים שהוא מאכל בהמה, הינו כי רוצין עכשו להרים ולהניף אלו המחין של בחינת חוץ לארץ שהם כנגד מחין של ארץ ישראל בחינת בהמה, ועכשו אנו רוצין להניף אותם אל הקדשה ולתקנם. ועל-כן מתחילין תכף לספר ספירת העמר, שהוא לטהרנו מדם נדות מפגם הכבוד כנ"ל. הכל כדי לתקן בחינת החובלים מחין של חוץ לארץ שנעשו על-ידי פגם הכבוד. וכל זאת אנו עושין בשביל קבלת התורה שהוא בחינת השפעת נעם העליון שמשם באה התורה בבחינת דרכיה דרכי נעם וכו'. ואז בעת קבלת התורה הקדושה אזי אנו מקבלין שפע נעם העליון על-ידי כלי על-ידי בחינת צדקה, שהוא בחינת כלליות התורה שנקראת צדקה וכנ"ל. וכמו שאיתא בזהר הקדוש, הרחוקים מצדקה דרחיקין מאוריתא, כי אז אנו מקבלין האור על-ידי כלים שהם בחינת כל התרי"ג מצות שהם כלים קדושים לקבל שפע נעם העליון כנ"ל. ואזי בשבועות בעת מתן תורה אז אנו מתקנין גם את החובלים בבחינת חבלים נפלו לי בנעמים. שזה הפסוק נאמר על מתן תורה שאז בחר בנו לחלקו וגורלו ואז נתקים חבלים נפלו לי בנעמים, כי אז נתתקנו גם החובלים על-ידי שהיה שופע נעם העליון על-ידי כלי בשלמות כנ"ל. ועל-כן ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זהמתן זהמת הנחש, כי עקר זהמת הנחש הוא מפגם הדעת שפגם אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע. שעל-ידי-זה נפל למחין פגומים של חוץ לארץ אשר משם יניקת הסטרא אחרא בחינת זהמת הנחש, כי עקר יניקתם מפגם הדעת חס ושלום, ועל-כן ישראל שעמדו על הר סיני שאז נתתקנין המחין פגומים של חוץ לארץ בבחינת חבלים נפלו לי בנעמים כנ"ל. על-כן אז פסקה זהמת הנחש שהיתה יונקת משם מאלו המחין פגומים כנ"ל ועל-כן אנו סופרין מקדם ספירת העמר כדי לטהר מדם נדות לתקן פגם הברית. שעל-ידי-זה נפגמו המחין ונפלו למחין של חוץ לארץ, כי אנו צריכין לתקן תחלה פגם המחין כדי שיוכלו להתתקן כשיפלו בנעימים, כי גם מחמת זה לא היו יכולים החובלים לפל בנעימים בשעת יציאת מצרים מחמת שהיו פגומים מאד. ועדין לא התחילו לזככם ולטהרם כלל, על-כן אם היו באים ונופלים בנעימים היו פוגמים גם את המחין של ארץ ישראל חס ושלום, גם כן והיו נשקעים שם במצרים חס ושלום, וכמבאר בדברי רבנו ז"ל במאמר הנ"ל שכשהמחין של חוץ לארץ פגומים מאד אזי יכולים לפגם גם את המחין של ארץ ישראל גם כן כשנופלים בהם להתתקן, עין שם. ועל-כן עכשו שאנו רוצים שנזכה לתקן גם את החובלים בשעת מתן תורה כנ"ל, על-כן אנו מתחילין מקדם לספר ספירת העמר כדי לטהר ולזכך אלו המחין הפגומים הבאים מפגם הכבוד פגם הברית שהוא בחינת דם נדות כנ"ל. ואז כשאנו מזככין ומטהרין אלו המחין כל ימי הספירה אז יכולין לקבל תקון בשלמות בעת מתן תורה כששופע נעם העליון בבחינת חבלים נפלו לי בנעמים וכנ"ל, כי אזי לא יוכלו לפגם חס ושלום את המחין של ארץ ישראלמאחר שכבר נזדככו ונטהרו בכל ימי הספירה וכנ"ל, על-כן, אדרבא, הם מקבלים עכשו תקון גמור וכנ"ל. גם מחמת ששופע נעם העליון על-ידי כלי בשלמות וכנ"ל:
וזה בחינת שביעי של פסח וקריעת ים סוף, כי קריעת ים סוף הוא בחינת שנבקע ים החכמה וזכו להשגה גדולה מאד כמובא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ראתה שפחה על הים וכו', הינו שזכו לשפע המחין לשפע נעם העליון בשפע גדול מאד. וזהו בחינת ויבקעו המים ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה כי באמת נעם העליון שופע תמיד, אך מחמת רבוי האור אין יכולין לקבלו. וזה בחינת ים החכמה שאין יכולין לכנס לתוכו כי נטבעין בו חס ושלום, מחמת רבוי אור, אך על-ידי רחמי ה' יתברך נבקע ים החכמה ונתגלה להם שבילי השכל והדעת שהם שבילי הים וזכו לקבל שפע נעם העליון וזכו להשגה גדולה. וזהו בחינת קריעת ים סוף וזה היה בשביעי של פסח שהוא יום ששי לספירה שאז מתגלה בחינת יוסף כמובא שעל ידו היה קריעת ים סוף, כמו שכתוב, הים ראה וינס. כמו שדרשו רבותינו ז"ל כי יוסף הוא בחינת תקון הברית, תקון הכבוד, בחינת אסף אלקים את חרפתי. ויוסף כלול מבחינת יעקב, כי יוסף ויעקב נחשבין כאחד כמובא. ועל-כן פרנס יוסף את אביו ואת אחיו, כמו שכתוב, ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו, שזהו בחינת צדקה, כי יוסף הוא בחינת ההולדה שנמשכת מנעם העליון על-ידי הצדקה כנ"ל: ועל-כן על-ידי בחינה זו של יוסף היה קריעת ים סוף בחינת השפעת נעם העליון כי עקר שפע נעם העליון, בחינת מחין של ארץ ישראל, הוא על-ידי צדקה, על-ידי תקון הברית תקון הכבוד. שכל זאת הוא בחינת יוסף וכנ"ל:
ואז בשעת קריעת ים סוף היו ישראל נתונים בצרה גדולה, כי השיגו אותם המצרים חונים על הים. והיה קשה לפניו יתברך קריעת ים סוף, כי היה קטרוג מה נשתנה אלו מאלו וכו', כמו שדרשו רבותינו ז"ל במדרש: כי אז מחמת שישראל יצאו בחפזון ממצרים מחמת שלא היו יכולים להכניע הסטרא אחרא בשלמות, כי לא היו יכולים לתקן את החובלים שהם מחין פגומין שמשם יניקת הסטרא אחרא, על-כן אחר כך רדפו אחריהם המצריים וכשהשיגו אותם אז היו בסכנה גדולה, כי אי אפשר להכניעם כי אם על-ידי שיתקנו את בחינת החובלים, בחינת המחין פגומים שאזי יבררו מהם כל הניצוצות שנפלו בהם ואזי יפלו, כי עקר חיותם הוא מהניצוצות הקדושים שנפל בהם כידוע, אבל לא היה כח ביד ישראל לתקן את החובלים. מאחר שאינם יכולים עדין לעשות כלי בשלמות לקבל שפע נעם העליון שעל-ידי-זה יכולים לתקן החובלים וכנ"ל. ועל-כן היה קטרוג מה נשתנו אלו מאלו, הינו שעדין אין להם זכיות בשלמות ואין להם כח לתקן כלי לקבל שפע נעם העליון שעל-ידי-זה יתקנו החובלים ויפלו המצריים כנ"ל. ומאחר שאין להם זה הכח מדוע ינצלו מהם, אבל ה' יתברך חמל עליהם ועשה בזכות יוסף שהוא בחינת תקון הכבוד, בחינת צדקה, גם בזכות אברהם שעשה צדקה וחסד עם כל העולם ועל-ידי-זה נבקע להם ים החכמה וזכו לשפע נעם העליון ואז קבלו השפעה והשגה זו בשלמות גדול עד שהתחילו להתתקן גם בחינת החובלים ואזי נפלו החובלים בנעימים. וזהו מפלת מצרים שנטבעו, בים כי הטוב עלה אל הקדשה ונתתקן. ואזי הרע, שהם המצרים בעצמם שהיה להם יניקה משם נפלו ומתו. כי עקר חיותם מהניצוצות הקדושים שנפלו ביניהם. וזהו בחינת ויבאו מצרים אחריהם בים, הינו כשנבקע ים החכמה ונשפע נעם העליון על-ידי זכות יוסף. אזי גם המצרים, שהם בחינת המחין של חוץ לארץ, באו גם כן אחריהם. ואזי הטוב שהיה בהם שהיה להם יניקה על-ידי שנפגמו המחין בבחינת מחין של חוץ לארץ שעל-ידי-זה נפל הטוב אליהם ועכשו נתתקנו החובלים בבחינת חבלים נפלו לי בנעמים, על-כן נתברר הטוב ועלה ונכלל בקדשה בתוך הנעימים ואזי כשעלה ונתברר הטוב מהם נפלו ומתו. כי חיותם הוא רק מהקדשה וכשמעלין ומבררין הקדשה מהם הם נופלים ומתים כידוע. ועל-כן היה אז עת צרה גדולה וסכנה גדולה, כי אז היה הקטרוג יותר משעת יציאת מצרים, כי אז בשעת יציאת מצרים יצאו בחפזון ולא תקנו את החובלים. ועל-כן באמת לא נפלו אז כלם, על-כן היו יכולים לקבל את השפעת נעם העליון אף-על-פי שלא היה הכלי בשלמות כראוי וכנ"ל. אבל עכשו שרדפו אחריהם והכרחו לתקן את החובלים כדי שיהיה להם מפלה. וזה אי אפשר כי אם כשמקבלים את האור הנעם על-ידי כלי בשלמות ועדין לא היה להם זכיות כל כך, על-כן היו אז בסכנה גדולה עד שחמל עליהם ה' יתברך בזכות יוסף וכו' וכנ"ל ואזי בשעת קריעת ים סוף אז התחילו לתקן גם את בחינת החובלים בבחינת חבלים נפלו לי בנעמים וכנ"ל. ועל-ידי-זה היה מפלת מצרים על-ידי שנתתקנו החובלים ונתברר הטוב מהם. וזה בחינת ביזת הים שהיתה גדולה מביזת מצרים, כי אז בררו כל הטוב וכל הניצוצות הקדושים מהם על-ידי שנתתקנו בחינת החובלים כנ"ל:
וזה בחינת ראתה שפחה על הים וכו'. כי שפחה זה בחינת חוץ לארץ, כי ארץ ישראל היא גברתה בחינת אשה יראת ה'. וחוץ לארץ הוא בחינת שפחה שמשם יניקת מצרים, בחינת עד בכור השפחה, כמובא בזהר הקדוש. ועכשו שנתתקנו גם החובלים, דהינו המחין של חוץ לארץ בבחינת חבלים נפלו לי בנעמים, שגם המחין של חוץ לארץ נכללו במחין של ארץ ישראל, על-כן ראתה שפחה על הים וכו', כי גם המחין של חוץ לארץ בחינת שפחה נתתקנו גם כן. וראו והשיגו על-ידי השפעת הנעם העליון שהוא בחינת קריעת ים סוף שנבקע ים החכמה כנ"ל. וזה בחינת שיעקב אבינו נשא את השפחות והוליד מהם שבטי יה, כי אברהם אבינו עליו השלום, שעדין לא נזדכך הזהמא אצלו עד שיצא ממנו ישמעאל, על-כן אצלו עדין היה בחינת שפחה מהסטרא אחרא שיצא ממנה ישמעאל שהוא הזהמא של המחין, בחינת פגם המחין, בחינת מחין פגומים של חוץ לארץ. אבל יעקב אבינו היתה מטתו שלמה, כי כבר נזדכך מזהמת הנחש בשלמות, על-כן גם בחינת שפחה בחינת חוץ לארץ, הינו בחינת מחין של חוץ לארץ היה אצלו בקדשה, על-כן הוליד גם כן מהשפחות שבטי יה. וזה שדקדקו רבותינו ז"ל ואמרו, ראתה וכו' מה שלא ראה יחזקאל הנביא. 'יחזקאל הנביא' דיקא, כי יחזקאל הנביא ראה נבואה בחוץ לארץ. והקשו רבותינו ז"ל, הלא אין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל. הינו כי השפעת הנבואה רוח הקדש בחינת שפע המחין שפע הנעם אינו רק בארץ ישראל, ותרצו, כי היה היה דבר ה', שהיה כבר, כי נתנבא מקדם בארץ ישראל, על-כן היה יכל להשיג נבואה גם בחוץ לארץ, הינו כי מאחר שכבר זכה להשפעת המחין, השפעת הנעם בארץ ישראל, על-ידי-זה זכה גם בחוץ לארץ, כי כששופע נעם העליון אזי נתתקנין גם המחין של חוץ לארץ. ועל-כן יכולין לראות נבואה גם בחוץ לארץ כשזוכין מקדם לראות בארץ ישראל כנ"ל. נמצא, שיחזקאל הנביא זכה לבחינה זו של חבלים נפלו לי בנעמים, שזהו בחינת נבואת חוץ לארץ, על-ידי נבואת ארץ ישראל כנ"ל. אבל בודאי התגלות בחינה זו של חבלים נפלו לי בנעמים שהיה בשעת קריעת ים סוף היה גדול יותר מבחינה זו של חבלים וכו' שהיה אצל יחזקאל הנביא, כי אז היה בשעת הגלות ולא היתה רק ליחיד, אבל בשעת קריעת ים סוף היה בעת הגאלה. ואז היה התגלות גדול מאד. וזכו כלם לבחינה זו בחינת חבלים נפלו בנעמים, שהמחין של חוץ לארץ נתתקנו גם כן. וגם בבחינת המחין אלו ראו והשיגו גם כן. וזהו, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא דיקא, כי השגת המחין של חוץ לארץ שהם בחינת שפחה שנכללו במחין של ארץ ישראל. וראו והשיגו גם כן מים החכמה. זאת הבחינה היתה גדולה מהשגת יחזקאל הנביא שזכה גם כן להשיג במחין של חוץ לארץ השגת הנבואה וכו' כנ"ל, אבל בחינת השגה זו בשעת קריעת ים סוף היתה גדולה יותר וכנ"ל:
נמצא, שבשעת קריעת ים סוף בשביעי של פסח אז התחילו לתקן את החובלים גם כן. ועל-כן תכף אחר שביעי של פסח החמץ מתר, כי אחר כך אנו יכולים לאכל חמץ גם כן, כי עכשו יש לנו כח לתקן גם כן בחינת החמץ שהוא בחינת מחין של חוץ לארץ, בחינת חובלים, כי כבר התחילו לתקן גם את בחינת החובלים בשעת קריעת ים סוף שאז נפלו המצרים ונכנע הסטרא אחרא לגמרי. ועל-כן יכולים לתקן גם את בחינת החובלים וכנ"ל. ועל-כן בשבועות מקריבין קרבן מחמץ דיקא, כי אז הוא עקר גמר תקון החובלים על-ידי השפעת הנעם בשעת מתן תורה. ועל-כן אז צריכין להביא דיקא חמץ כדי לתקן בחינת החמץ גם כן שהוא בחינת חובלים, כי עקר התקון של החובלים בחינת חמץ הוא בשבועות, רק שגם עכשו אחר שביעי של פסח יש לנו התר לאכלו, כי כבר יש לנו כח לתקנו מאחר שכבר התחילו לתקן החובלים בשעת קריעת ים סוף כנ"ל:
וזה בחינת מה שאיתא בזהר הקדוש שעל-ידי שקבלו אסותא, דהינו מצה, על-כן יכולים לאכל אחר כך חמץ, כי על-ידי אכילת מצה שבעת ימי הפסח, שהוא בחינת שנזונין משפע נעם העליון שהוא בחינת מצה כנ"ל, כי אכילת מצה בעצמו הוא גם כן בחינת צדקה שעל ידה יכולין לקבל שפע נעם העליון. ובשביל זה נקרא לחם עני, לחמא עניא, כי באמת אכילת הצדיק הוא בחינת צדקה, שעושה צדקה וחסד עם נפשו דקדשה. בבחינת גמל נפשו איש חסד, בחינת צדיק אכל לשבע נפשו. וכמו שאמר הלל, אגמל חסד עם נפשי. ועל-כן על-ידי אכילתו של הצדיק זוכה לקבל שפע נעם העליון, בבחינת והשביע בצחצחות נפשך שהוא בחינת שפע נעם העליון, שהוא בחינת צחצחות. נמצא, שאכילת הצדיק, שהיא אכילה דקדשה, היא בחינת צדקה וזוכין על ידה לקבל שפע נעם העליון. וזהו בחינת אכילת מצה שהיא אכילה דקדשה שעל ידה זוכין לקבל ולהתענג משפע נעם העליון בחינת למען תמצו והתענגתם וכו' כנ"ל. וזה שנקרא לחם עני, כי היא בחינת צדקה כנ"ל. וזה שאומרים, כל דכפין ייתי ויכול וכו'. כי עקר בחינת מצה הוא על-ידי צדקה כנ"ל. וכן כתב רבנו ז"ל במקום אחר, כי מצ"ת ראשי תבות "צדקה תציל ממות". נמצא, שעל-ידי אכילת מצה נזונין ומקבלין שפע נעם העליון, ואזי כשזוכין לקבל שפע נעם העליון שבעת ימי הפסח אזי אחר כך יכולין לאכל חמץ, כי אחר כך יכולים לתקן גם את החובלים, שהוא בחינת חמץ, בבחינת חבלים נפלו לי בנעמים וכנ"ל. וזהו בעצמו בחינת אסותא הנ"ל הנאמר בזהר הקדוש, שעל-ידי האסותא, דהינו מצה, יכולים לאכל חמץ אחר כך, הינו כנ"ל והבן: וזהו שנוהגים לתת מעות חטין לעניים קדם פסח, כי עקר בחינת מצה, בחינת שפע נעם העליון צריכין לקבל על-ידי צדקה כנ"ל: ברוך ה' לעולם, אמן ואמן:
וזה בחינת השירה של ים, שהיא בחינת נעים זמירות ישראל, כמבאר בסוף דברי רבנו ז"ל במאמר הנ"ל, הינו בחינת השפעת נעם העליון שעקר הוא בשביל שיתגלה כבודו יתברך, שזהו בחינת שירה, בחינת שירות ותשבחות שמשבחין ומפארין אותו יתברך ומגדלין כבודו יתברך, שבשביל זה שופע נעם העליון. וזה בחינת נעים זמירות ישראל, כי עקר השפעת נעם העליון הוא בשביל זמירות ישראל שהם בחינת כבודו יתברך. וזה בחינת השירה של ים, כי אז זכו לקבל השפע נעם העליון, ואז נתגדל כבודו יתברך על-ידי השירה, שזהו בחינת נעים זמירות ישראל וכנ"ל: