ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · נדרים ב
Reading settings
ענין נדרים ושבועות שהם לכאורה דבר תמה שיוכל האדם לאסר על עצמו איזה דבר או לחיב עצמו בדבר על-ידי נדר ושבועה. נמצא, שהאדם יכול לעשות לעצמו תורה ומצות חדשים שאינם מפרשים בתורה, כי על-ידי נדר ושבועה הוא יכול לעשות לעצמו מצוה ועברה מכל דבר שבעולם אף-על-פי שאין בזה הדבר שום מצוה ועברה על-פי התורה: אך הענין על-פי מה שבאר רבנו ז"ל על פסוק ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר במאמר המתחיל בענין הנהגת הפשיטות של הצדיק האמת, עין שם היטב בלקוטי תנינא סימן עח): ותכן הדבר שם שבעת שהצדיק מתנהג בדרכי הפשיטות כמו איש פשוט ואינו עוסק בתורה אזי הוא מחיה עצמו בבחינת קיום העולם קדם מתן תורה שאז היה מתקים העולם בחסדו על-ידי חסד חנם מאחר שלא היה אז שום התגלות התורה בעולם. ובאמת גם אז היתה התורה בעולם רק שהיתה בהעלם, כי עשרת הדברות היו נעלמים בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם והעשרה מאמרות הם מלבשין בכל דבר ודבר שבעולם, כי הכל נברא בעשרה מאמרות ושם נעלם התורה בחינת עשרת הדברות כנ"ל. והצדיק בעת פשיטותו, דהינו בעת שמתבטל מן התורה הוא מחיה עצמו בבחינה זו, בבחינת התורה הנעלמת בכל מעשה בראשית בכל דבר ודבר שבעולם, כי הכל נברא בעשרה מאמרות וכו' כנ"ל. וזה בחינת הדרך לארץ ישראל, כי על-ידי בחינת העשרה מאמרות, שהם בחינת כח מעשיו, על-ידי-זה יכולין לכבש ארץ ישראל, כי בשביל זה פתח התורה בבראשית כדי שלא יאמרו לסטים אתם וכו', בשביל זה פתח בבראשית, כי ברצונו נתנה להם וברצונו וכו', עין שם היטב כל הענין:
וזה בחינת נדרים ושבועות שהאדם יכול לאסר על עצמו כל דבר שבעולם ולעשות מכל דבר שבעולם תורה, דהינו שיהיה בו מצוה ועברה על-ידי נדר ושבועה, כי באמת כל הדברים שבעולם כלם מקבלים חיות על-ידי התורה, כי בלעדי התורה אין שום חיות לשום דבר שבעולם, כי אוריתא וקדשא בריך הוא כלא חד. ובודאי אין חיות לשום דבר שבעולם כי אם ממנו יתברך והוא יתברך ואוריתא כלא חד. כנ"ל, ומחמת זה יכולין לעבד את ה' יתברך בכל הדברים שבעולם כמו שכתוב, בכל דרכיך דעהו, כי בכלם מלבש התורה כביכול, ועל-כן יכולין לקשר הכל אל התורה ולעשות מכל דבר תורה. וזה גלתה לנו התורה הקדושה במצוה זו של נדרים ושבועות. שעל-ידי מצוה זו יכולין לעשות תורה ומצות מכל הדברים שבעולם כנ"ל. ובזה גלה לנו ה' יתברך שיש תורה ועבודה בכל דבר שבעולם, כי כלם מקבלין חיות מהתורה כנ"ל. וזה בחינת נדרים ושבועות, כי החיות אלקות המלבש בכל הדברים שבעולם שהוא בחינת התורה יש בזה שני בחינות, דהינו בחינת קיום העולם קדם מתן תורה. וכן עכשו בעת שמתבטלין מדברי תורה בבחינת בטולה של תורה זהו קיומה, כי אז מתקים העולם על-ידי חסד חנם שהוא בחינת העלמת התורה שהתורה נעלמת בעשרה מאמרות וכנ"ל. ובחינה זו היא בחינה גבה מאד, כי היא בחינת התורה הנעלמת בחינת סתרי תורה שזה בחינת חסד חנם, בחינת אוצר מתנת חנם, שהיא בחינה גבה מאד. כי בעת שאין התורה בעולם אזי אי אפשר להעולם להתקים על-ידי חסד סתם, כי אין העולם כדאי להתקים על-ידי חסד פשוט מאחר שאין תורה בעולם על-כן אזי כשאין תורה אזי קיום התורה על-ידי בחינת חסד חנם שהוא בחינת התורה הנעלמת שהוא בחינה גבה מאד שמגדל אור החסד הזה שהוא חסד חנם, חסד גדול מאד יכול להתקים העולם אף-על-פי שאין התגלות התורה בעולם. אבל באמת אף-על-פי שבחינה זו גבה מאד אין זה שלמות קיום התורה, כי עקר קיום העולם בשלמות הוא רק על-ידי קבלת התורה שקבלו ישראל, כמו שכתוב, יום הששי וכו'. ופרש רש"י שכל העולם היה תלוי עד ששה בסיון שקבלו ישראל את התורה כי אין קיום לעולם בלא התורה, כי זה החיות והאור הגדול בחינת חסד חנם שהיה מקים את העולם קדם מתן תורה הוא נעלם מאד ומגדל העלמו, כי אינו יכול להתלבש כלל בתוך העולם הוא יכול להתעלם ולהסתלק לגמרי חס ושלום מהעולם, ויחזר העולם לתהו ובהו חס ושלום. על-כן צפה ה' יתברך שאין העולם מתקים בלא תורה, על-כן נתן התורה תכף אחר עשרים וששה דורות, כמו שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק דבר צוה לאלף דור. כי עקר קיום העולם הוא על-ידי התורה שהלביש, כביכול, ה' יתברך את האור הנעלם והגנוז בתוך אותיות התורה הקדושה. ועל-ידי שישראל מקימין את התורה ועוסקים בה, על-ידי-זה הם ממשיכים אלקותו יתברך בתוך העולם על-ידי צמצומים של אותיות התורה ועל-כן על-ידי התורה נתבסס העולם, כי על-ידי התורה הקדושה ממשיכין החיות לכל הדברים שבעולם, כי בלא התורה חס ושלום, היה אור הגנוז מסתלק מגדל העלמו רק אף-על-פי-כן גם עכשו בעת שמכרחין לבטל מדברי תורה, כי אי אפשר לעסק בתורה יום ולילה בלי הפסק רגע. וכמו שבאר רבנו ז"ל במאמר הנ"ל אזי בעת בטול תורה הצדיק מחיה עצמו בבחינת קיום העולם קדם מתן תורה שהוא בחינת חסד חנם שהוא בחינת התורה הנעלמת בעשרה מאמרות וכו', כמבאר שם, עין שם. וזה בחינת נדרים ושבועות שהם שתי בחינות הנ"ל. נדר זה בחינת החיות אלקות כביכול שהיה מקים העולם קדם מתן תורה שהיא בחינת התורה הנעלמת כנ"ל שמשם מקבלין חיות כל הדברים שבעולם בהעלם גדול. ועל-כן כשהאדם נודר איזה נדר אזי הוא עולה למקום הנדר שהוא בחינת התורה הנעלמת, שזהו בחינת נדר שהוא בחינת בינה עלמא דאתכסיא, כמובא. ואזי מקשר זה הדבר שהוא נודר עליו בבחינת התורה הנעלמת בו, כי בכל דבר נעלם התורה כנ"ל, הינו שעל-ידי הנדר שמוציא בפיו על הדבר הזה, על-ידי-זה הוא מגלה החיות אלקות הנעלם בזה הדבר שהוא בחינה התורה הנעלמת, שזהו בעצמו בחינת נדר כנ"ל ואזי כשעושה נדר ומגלה שיש בזה הדבר התורה הנעלמת אזי נעשה מזה הדבר תורה, כי באמת בכל דבר יש תורה רק שהוא בהעלם והסתר גדול, אבל כשעושה נדר בפיו אזי הוא מגלה העלמה זו ואזי נעשה מזה הדבר תורה. ועל-כן עקר הנדר הוא רק כשמוציאו בפיו ודברים שבלב אינם דברים, כי עקר הדבר הוא לגלות ההעלמה שזהו בחינת תורה, כמו שאיתא בזהר הקדוש, מאי תורה דאורי וגלי במה דהוי סתים. וזה בחינת נדר שמוציא בפיו, כי עקר ההתגלות הוא בפיו בבחינת מפיו דעת ותבונה. ועל-כן כשמוציא הנדר בפיו הוא מגלה התורה הנעלמת שבזה הדבר שהוא בחינה נדר כנ"ל על-ידי שמוציא הנדר בפיו, שזהו בחינה שמגלה מה דהוי סתים ועל-כן נעשה מזה תורה, כי זהו בחינת תורה כנ"ל. וזה הדבר תלוי בבחירת האדם כפי מה שרוצה לגלות אור הנעלם הזה אם לעשות אם שלא לעשות, כי זה האור הנעלם הוא בחינת אור פשוט שאין בו שום ציור של מצוה ועברה רק זה תלוי בבחירת האדם כפי מה שממשיך האור למטה אם לעשות אם לחדל ואזי נעשה מזה תורה כפי מה שהוא ממשיך האור מההעלם אל הגלוי, דהינו כפי מה שנודר בפיו שזה בחינת שמגלה מה דהוי סתום כנ"ל והבן היטב:
נמצא, שענין נדרים הוא שמקשר הדבר להחיות אלקות שהוא בחינת התורה הנעלמת שנעלם בכל דבר, הינו שמגלה מה דהוי סתים שמגלה שגם שם נעלם אור גדול בחינת התורה הנעלמת, ואזי נעשה מזה הדבר בחינת תורה, דהינו שיש בו מצוה ועברה כי הוא מחיב לקים הדבר ואסור לו לעבר על הדבר שנדר עליו. נמצא שנעשה תורה ומצוה מזה הדבר, שמתחלה לא היה בו שום מצוה ועברה, כי עכשו נעשה מזה הדבר בחינת תורה על-ידי הנדר שהוציא בפיו שעל-ידי-זה מגלה מה דהוי סתים שמגלה העלמת התורה שהיתה נעלמת שם כנ"ל וזה בחינת נדר שמגלה בחינת התורה הנעלמת שהוא בחינת קיום העולם בעת בטול תורה בעת הנהגת הפשיטות כנ"ל:
ושבועה זהו הבחינה השניה, הינו כי באמת עקר קיום העולם הוא רק על-ידי התורה שקבלו ישראל שעל ידה נמשך השפע והחיות לכל הדברים שבעולם וכנ"ל. וזה בחינת שבועה, כי שבועה הוא בחינת כלליות התורה, שהיא כלולה משבעת ימי הבנין, שזה בחינת שבועה לשון שבעה, כי בחינת התורה הנעלמת, בחינת נדר הוא למעלה משבעת ימי הבנין כידוע. אבל התורה המסורה בידינו הוא בחינת שבועה, בחינת שבעה כנ"ל ועקר קיום העולם בשלמות הוא רק על-ידי התורה, דהינו על-ידי עסק התורה והמצות שעל ידם נמשך השפע והחיות לכל הדברים שבעולם ועל-כן כשהאדם אומר לשון שבועה ואוסר עצמו על איזה דבר נעשה מזה הדבר גם כן תורה, כי יש בידו זה הכח מאחר שהאדם הוא ממשיך חיות התורה לכל הדברים שבעולם על-כן יש בידו כח לעשות מכל הדברים תורה, דהינו שיש בידו כח להמשיך החיות לשם כרצונו אם לחיוב שיהיה מחיב לעשותו אם להפך על-ידי שמזכיר לשון שבועה שהוא בחינת כלליות התורה שמשם כל הדברים מקבלין החיות. וכשמזכיר זה הלשון לאסר על עצמו איזה דבר או לחיב עצמו בדבר הרי הוא ממשיך חיות התורה לשם בבחינה זו, דהינו שיהיה נמשך החיות של התורה לאותו הדבר למצוה או להפך, דהינו לעשות או שלא לעשות ואזי נעשה מזה הדבר גם כן תורה ויש בו מצוה ועברה על-ידי שהמשיך חיות התורה לשם בבחינה זו כפי שבועתו הן או לאו:
נמצא, שנדרים ושבועות הם בחינה אחת, דהינו שעושה מדברים של העולם תורה, דהינו מצוה ועברה על-ידי שמקשר הדבר להתורה ומגלה שגם בהם יש תורה וכלם מקבלים חיות מהתורה כנ"ל רק שהנדר הוא שמגלה התורה הנעלמת באותו הדבר שהוא למעלה מהתורה, ועל-כן נדרים חלים על דבר מצוה, כי הנדר הוא בחינת התורה הנעלמת שהוא למעלה מהתורה. ושבועה הוא בחינת שעושה מזה הדבר תורה על-ידי החיות והשפע שהוא ממשיך להדבר מהתורה. ועל-ידי-זה הוא עושה מאותו הדבר גם כן תורה. ועל-כן אין שבועה חלה על דבר מצוה, כי עקר כח השבועה הוא מהתורה כנ"ל, אבל נדר הוא בחינה למעלה מהתורה בחינת קיום העולם קדם מתן תורה, בחינת התורה הנעלמת כנ"ל. וזה בחינה מה שאמרו רבותינו ז"ל נדר מתסר חפצה עלה. שבועה מתסר נפשה אחפצה, כי האדם הוא בעצמו בחינת התורה, כמו שאמר רבנו ז"ל. וכמו שכתוב, זאת התורה אדם. סימן יג) כי כל אדם כלול מכל התורה כלה שהוא רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה שהם כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים של האדם. ועל-כן כשעושה שבועה שהוא בחינת כלליות התורה הוא אוסר עצמו על החפץ, הינו שעקר אסור השבועה הוא מחמת שממשיך החיות מהתורה אל הדבר בבחינה זו לעשות או שלא לעשות. ועל-ידי-זה נעשה מזה תורה ומחיב לקים כן. ועל-כן הוא בחינה שאוסר עצמו על החפץ, כי הוא עצמו הוא בחינת התורה והוא מחיה כל הדברים שבעולם על-ידי שהוא כלול מהתורה, כי האדם הוא כלליות העולם וכל הדברים שבעולם מקבלין חיות ממנו על-ידי שהוא כלול מהתורה. נמצא, כשעושה החפץ בבחינת אסור שעל-ידי-זה נעשה מזה תורה ונאסר עליו כנ"ל. אבל הנדר הוא בחינה למעלה מהתורה בחינת התורה הנעלמת ושם הוא להפך בחינת המשכת החיות מעלא לתתא בבחינת תורה הן או לאו, הינו שהוא ממשיך ומגלה החיות הנעלם בזה הדבר בבחינת תורה מעלא לתתא, כי זה החיות הנעלם הוא גבה מאד. וזה החיות הנעלם בחינת נדר הוא מקים העולם בלי התעוררות תחתון כלל, כי זהו בחינת קיום העולם קדם קבלת התורה. נמצא, שאין זה החיות נמשך על-ידי האדם רק ה' יתברך מקים העולם בעצמו בחסד חנם בלי מעשה התחתונים כלל. ועל-כן על-ידי בחינה זו הוא יכול לעשות מזה הדבר בעצמו תורה ולאסר החפץ בעצמו עליו, כי נעשה ממנו תורה על-ידי התורה הנעלמת שהוא אינה תלויה בהאדם כלל כנ"ל, אבל שבועה עקרה על-ידי שהאדם מחיה העולמות על-ידי התורה, על-ידי-זה יכול לעשות תורה מכל הדברים שבעולם, על-כן הוא בחינת מתסר נפשה אחפצה, כי האדם הוא בחינת התורה וכנ"ל:
ועל-כן בנדר אין שיך בו שום שם וכנוי והנודר בתורה אינו כלום, כי הנדר הוא בחינת ההעלמה ששם נעלמין כל השמות וכל התורה הקדושה הוא בבחינת העלם כנ"ל, אבל השבועה היא בשם וכנוי או נשבע בתורה, כי שבועה הוא בחינת כלליות התורה שכלולה משבעה כנ"ל שהוא בחינת כלליות השמות שכלולים בשבעה שמות שאינם נמחקין ואפלו כשנשבע בלא שם וכנוי שגם כן חל אסור שבועה, כמו שכתוב בשלחן ערוך. כי לשון שבועה בעצמו הוא בחינה זו בחינת כלליות התורה, בחינת כלליות השבעה שמות שזה בחינת לשון שבועה:
וזה שהתחיל התנא מסכת נדרים כל כנויי נדרים כנדרים וכו', כי נדר ושבועה הוא בחינת החיות אלקות כביכול, המתפשט בכל הדברים שבעולם ובכל הלשונות הגויים, שזהו בחינת נדר ושבועה שמגלין שבכל הדברים יש אלקותו יתברך כביכול ויכולין לעשות מכל דבר שבעולם תורה ומצוה. ועל-כן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, כי בכל הלשונות יכולין לעשות נדר, כי יכולין למצא אלקותו בכל הדברים ובכל לשונות הגויים, כי אלקותו יתברך נעלם בכלם, כי מחיה את כלם, שזהו עקר בחינת נדר ושבועה וכנ"ל:
ועל-כן החכם עוקר הנדר מעקרו, כי כל ענין נדר ושבועה הוא תלוי בחכם וגדול הדור, כי ענין נדר ושבועה הוא שמגלין שכל הדברים מקבלין חיות מהתורה וכו' כנ"ל. אבל זה תלוי רק בהגדול והחכם שבדור. וכמו שכתב רבנו ז"ל במאמר "ואתחנן" הנ"ל. שכל הפשוטים צריכין איש פשוט גדול מאד שעל ידו כלם מקבלים חיות, עין שם היטב, כי באמת איש פשוט הקטן במעלה, דהינו המון העם בודאי אינם מחיין את העולם על-ידי התורה, כי אינם בעלי תורה ואפלו מי שעוסק בתורה לאו כל אחד זוכה שהוא יקים כל העולם כי אם יחידי סגלה בחינת יחיד ממחה ומכל שכן לדבק עצמו בהתורה הנעלמת בכל דבר להחיות עצמו בבחינת החיות אלקות שהוא מחיה ומקים העולם קדם מתן תורה זה בודאי לאו כל אדם זוכה כי הוא בחינה גבה מאד למצא ולגלות אלקותו יתברך, כביכול, הנעלם בכל דבר שבעולם. ועל-כן כל הפשוטים, דהינו המון עם צריכין לקבל החיות מאיש פשוט הגדול, דהינו הצדיק הגדול מאד שהוא לפעמים איש פשוט ומתבטל מהתורה ואז הוא מחיה עצמו מהתורה הנעלמת ועל-ידי-זה הוא מחיה כל הפשוטים, כמבאר שם היטב במאמר הנ"ל, עין שם. ועל-כן עקר כח הנדר ושבועה שיוכל האדם לעשות תורה מכל דבר שבעולם על-ידי נדר ושבועה זה תלוי רק בגדולי הדור שהם מחיין עצמן בעת פשיטותן בשעת בטול תורה מהתורה הנעלמת כנ"ל, ומכל שכן בעת עוסקם בתורה שאז הם מחיין כל הדברים שבעולם על-ידי תורתן ומאלו הגדולי הדור מקבלים חיות גם כל ההמון ומהם נשתלשל הכח גם להמון עם שיהיה להם כח לעשות תורה מכל דבר שבעולם על-ידי נדר ושבועה, כי עקר זה הכח לעשות תורה מכל דבר שבעולם, שזהו בחינת נדר ושבועה, זה נמשך רק מגדולי הדור כנ"ל: וזה שהתחילה התורה פרשת נדרים, וידבר משה אל ראשי המטות וכו'. מה שלא נאמר כן בשאר מצות התורה רק בכאן אצל נדרים נאמר ראשי המטות, 'ראשי המטות' דיקא. כי עקר מצוה זו של נדרים ושבועות הוא תלוי בראשי המטות שהם גדולי הדור כנ"ל. ועל-כן למדו רבותינו ז"ל מזה שהחכם עוקר הנדר מעקרו, כי מאחר שעקר הנדר הוא נמשך מחכם הדור, על-כן בודאי יש כח בידו להתירו ולעקרו מאחר שכל עקר כח הנדר נמשך ממנו כנ"ל:
וזה בחינת אסור נדה וטהרת המקוה ובחינת תשובה. כי דם נדות זה בחינת זהמת הנחש, כי על-ידי חטא אדם הראשון שעל ידו נמשך זהמת הנחש, על-ידי-זה נעשה דם נדות, כמו שכתוב, הרבה ארבה עצבונך. ודרשו רבותינו ז"ל, זה דם נדות. ועקר העלמת האור הגנוז שנעלם ונגנז האור הגנוז שהוא בחינת התורה הנעלמת שהיא מחיה כל הדברים שבעולם, עקר ההעלמה וההסתרה הוא מחמת זהמת הנחש בחינת דם נדות. כי קדם חטא אדם הראשון אז היה העולם זך וטהור ואז היתה השגת אדם הראשון מאירה מאד מאד ואז היו יכולים להסתכל בכל דבר שבעולם ולראות בו החיות אלקות, כביכול, המחיה אותו. וזה בחינת אור של שבעת ימי בראשית שהיה אדם מסתכל בו מסוף העולם ועד סופו. הינו שבאור הזה היו יכולים להביט ולהסתכל בכל דבר שבעולם הגשמי ולראות בו החיות אלקות, כביכול, הנעלם בו שהוא מחיה אותו הדבר. וזה בחינת מסוף העולם ועד סופו מקצה ועד קצה, הינו מסוף נקדת המרכז של העולם הגשמי עד סופו העליון. ששם הדבר נכלל בשרשו, כי התחלת הדבר בשרשו העליון הוא בחינת סוף ממטה למעלה, הינו שהיה יכל להסתכל בכל העולם ולראות בו סופו העליון, שהוא מקשר לשרשו, הינו שהיה יכל לראות החיות אלקות, כביכול, הנעלם בכל דבר שבעולם. ואז היו יכולים לידע התורה שבכל דבר שבעולם. אבל על-ידי חטא אדם הראשון נגנז האור הזה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ראה שאין העולם כדאי עמד וגנזו וכו'. כי מחמת חטא אדם הראשון שנמשך על-ידי-זה זהמת הנחש בעולם, בחינת דם נדות, על-כן הצרך, כביכול, לגנז האור כדי, שלא יינקו הקלפות חס ושלום, יותר מדאי ועקר הוא מחמת בחינת דם נדות, כי יש עשרה מיני דמים ויניקתם מבחינת העלמת והסתרת העשרת הדברות, שהם בחינת חמש כנגד חמש. שמשם מהעלמה והסתרה זו משתלשל ויורד יניקה לבחינת עשרה מיני דמים, שהם בחינת חמשה מיני דמים טמאים וחמשה מינים טהורים וכמובא. ומחמת, שנמשך יניקה על-ידי חטא אדם הראשון לבחינת עשרה מיני דמים, שיניקתם מבחינה הנ"ל, על-כן הכרח האור של העשרת הדברות לגנז ולהעלם כדי שלא יהיה להם יניקה חס ושלום, יותר מדאי ועל-כן לא היו יכולים ישראל לקבל את התורה עד שספרו שבעה שבועות בחינת שבעה נקיים לטהר עצמן מדם נדות כי עקר קבלת התורה הוא לגלות ההעלמה. וכמו שאיתא בזהר הקדוש , מאי תורה דאורי וגלי במה דהוי סתים וכנ"ל. והתגלות האור הנעלם אי אפשר כי אם כשמטהרין עצמן מדם נדות. כי כל זמן שיש בחינת דם נדות מכרח האור להתעלם כנ"ל. ועל-כן הם שבעה נקיים כנגד שבע מדות בחינת שבעת ימי הבנין, כי עקר אחיזת הדם נדות, הינו בחינת הקלפות הוא רק בבחינת שבעת ימי הבנין ששם עקר התגלות התורה, כי עקר התגלות התורה הוא על-ידי שבע מדות כידוע, כי למעלה מהמדות זה בחינת אור הגנוז שאין יכולין להשיגו עכשו. ועל-כן כל זמן שיש בחינת דם נדות אין התורה יכולה להתגלות בבחינת השבע מדות כדי שלא יהיו להם יניקה חס ושלום יותר מדאי, כי שם עקר אחיזתם כנ"ל. ועל-כן מכרח שיהיה התורה בבחינת העלם כי שם בבחינת העלם, שהוא בחינת למעלה מהמדות, אין להם שום אחיזה כלל. ועל-כן לא היו ישראל יכולים לקבל את התורה עד שספרו שבעה נקיים כנגד שבעת ימי הבנין בחינת שבע מדות, ששם עקר אחיזתם כדי לטהרם מבחינת דם נדות, כדי שתוכל התורה להתגלות בתוך העולם, שהוא בחינת כלליות שבעת ימי הבנין, שהם כלליות העולם, שהם בחינת שבע מדות שעקר התגלות התורה על ידם כנ"ל:
וזהו בעצמו בחינת שבעה נקיים שסופרת הנדה כדי שתטהר לבעלה. כי זווג הקדשה של ישראל הוא בחינת המשכת התורה וכמובא שבשעת קבלת התורה היו ישראל ככלה הנכנסת לחפה, כי על-ידי זווג דקדשה של ישראל נולדין נשמות קדושות. ונשמות ישראל הן בעצמן בחינת התורה, כי התורה כלולה מנשמות ישראל. ועל-כן כל זמן שהיא טמאה מדם נדות הזווג אסור. והאסור חמור מאד מאד רחמנא לצלן, כדי שלא להמשיך בחינת נשמות קדושות בחינת התורה לתוך החיצונים חס ושלום, שהם בחינת דם נדות כדי שלא לתן להם חס ושלום יניקה יותר מדאי. ועל-כן איתא בזהר הקדוש שעל-ידי העון החמור הזה חס ושלום, מתגבר הטמאה מאד חס ושלום רחמנא לצלן, כי נמשך להם יניקה יותר מדאי חס ושלום, כי כל זמן שיש בחינת דם נדות צריך שיהיה המח והדעת, שהוא בחינת התורה בהעלם והסתר וכנ"ל. ועל-כן היא צריכה לספר שבעה נקיים וכנ"ל:
ואחר השבעה נקיים היא צריכה להטהר במקוה. ומקוה היא בחינת בינה עלמא דאתי כמובא, בחינת תשובה. זה בחינת התורה הנעלמת הנ"ל, שהם כלליות עשרת הדברות הכלולים באנכי, שהוא בחינת בינה כמובא. כי כשצריכין לעלות מטמאה לטהרה לטהר מדם נדות, צריכין לדבק עצמו בבחינת האור הגנוז, הינו התורה הנעלמת ששם אין שום פגם מגיע כלל ושם כלו טוב וכשמדבקין עצמו לשם יכולין לשוב אל ה' אפלו משאול תחתיות. וכמרמז שם בדברי רבנו הנ"ל בסוף דבריו שם שדבר מענין זה שאפלו בשאול תחתיות אין יאוש בעולם כלל, כי גם משם יכולין לשוב אל ה'. וזהו על-ידי בחינת הנאמר במאמר הנ"ל, הינו על-ידי בחינת התורה הנעלמת שלשם נמשך חיות מכל הדברים שבעולם ושם אין שום פגם מגיע ושם כלו טוב. ואפלו הטמאה והסטרא אחרא מקבלת חיות מהעלמה זו וכשמדבקין עצמן באור הגנוז הזה אזי נתבטל הטמאה והסטרא אחרא, כי עקר חיותם רק מההעלמה וההסתרה וכמבאר ענין זה במקום אחר בלקוטי תנינא סימן יב). והכלל, ששם בבחינת האור הגנוז הזה הוא כלו טוב ושם עולין מטמאה לטהרה וכנ"ל. וזה בחינת מקוה שהיא בחינת האור הגנוז, התורה הנעלמת וכנ"ל. וזה בחינת מקוה של ארבעים סאה, בחינת ארבעים יום שבהם נתנה התורה, הינו שבהם נתגלה התורה מההעלם אל הגלוי, כי התורה הנעלמת היא בחינת בינה, שהיא בחינת ארבעים כידוע: וזה בחינת מימי המקוה שהם בחינת מימי החסד, זה בחינת החסד העליון הנ"ל, בחינת חסד חנם שהיה מקים העולם קדם מתן תורה, שהוא בחינת התורה הנעלמת, שעל ידה עולין מטמאה לטהרה וכנ"ל. כי מים מרמזים על בחינה זו, כי המים קדמו לעולם, כמו שפרש רש"י, זה בחינת החסד חנם הנ"ל שקדם לעולם. כי החסד חנם שבו נתקים העולם קדם מתן תורה זה החסד קדם לעולם, כי בזה החסד נברא העולם, כי ה' יתברך ברא את העולם בחסד חנם, כי לא היה עדין שום זכות ושום מעשה לברא העולם על ידו, רק ברא את העולם בחסד חנם בחינת עולם חסד יבנה. ובזה החסד היה מקים את העולם כל זמן שלא נתנה התורה, כי גם אז לא היה שום זכות וכנ"ל. וזה בחינת המים קדמו לעולם, הינו בחינת מימי החסדים, בחינת חסד הנ"ל שקדם לעולם, הינו בחינת חסד חנם וכנ"ל. וזה בחינת מימי המקוה, בחינת המים שקדמו לעולם אשר עליהם נאמר יקוו המים מתחת השמים וכו', שזה בחינת מקוה אשר על-ידי המים הללו, בחינת חסד חנם הנ"ל, שהיא בחינת התורה הנעלמת כנ"ל, על ידם עולין מטמאה לטהרה, שזהו בחינת תשובה, בחינת נדר, בחינת יום הכפורים שאומרים כל נדרי. כי נדר ומקוה ותשובה ויום הכפורים הכל בחינה אחת, בחינת עלמא דאתי שאז יתגלה האור הגנוז של שבעת ימי בראשית. ואז יתגלה אלקותו, שהיה נעלם בכל דבר שבעולם ואז ישיגו אלקותו יתברך מכל הדברים שבעולם. וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו וכו'. ואז יתבטל הסטרא אחרא על-ידי-זה מאחר שיתגלה אלקותו יתברך, כי הוא יתברך מחיה את כלם. ואז יתקים, ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ. ואז יתתקן הכל וכנ"ל ברוך ה' לעולם, אמן ואמן:
וזה שמובא במדרש, שמשה רבנו עליו השלום, רצה לכנס לארץ ישראל על-ידי בחינת התרת נדרים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק, אתה החלות, כי בחינת התרת נדרים הוא בחינת הדרך של ארץ ישראל וכנ"ל. כמבאר במאמר הנ"ל. שכל הנ"ל הוא בחינת הדרך לארץ ישראל, עין שם היטב: