ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · צדקה ב
Reading settings
על-פי מה שמצאתי מחדושי רבנו זכר צדיק לברכה על פסוק, וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר. בלקוטי תנינא סימן צא) שיש חכמה עלאה וחכמה תתאה. וחכמה עלאה הוא כלליות התורה. וחכמה תתאה הוא בחינת החכמות והחיות המלבש בכל העולם. וצריך לקשר חכמה תתאה בחכמה עלאה. וכשאין האדם מקשר שכלו באשר הוא שם לה' יתברך זה בחינת ונרגן מפריד אלוף שעושה פרוד בין חכמה תתאה לחכמה עלאה. ואזי הוא בחינת גלות השכינה מעוט הלבנה, אבל הצדיקים הם מקשרים חכמה תתאה בחכמה עלאה, כי הם יכולים לקשר כל החכמות והשכליות של כל העולם אפלו דבורים וחכמות של הרשעים לה' יתברך שעל-ידי-זה מקשרים חכמה תתאה בחכמה עלאה. וכשמקשרים חכמה תתאה בחכמה עלאה זה בחינת אתחבר מלכא במלכא. וכדין כל נהירו וכל חידו וכל שלימו אשתכח. וכדין, ותרב חכמת שלמה דאתרביאת סהרא. ואזי נמתקים כל הדינים ונתבטלין והכל על-ידי הצדיק דיקא, כי הוא יכול לקשר חכמה תתאה בחכמה עלאה. ועל-כן כשהצדיק נפטר מן העולם חס ושלום, אזי יש צער גדול לה' יתברך. וכמו שאמרו במדרש, כד מית משה צוח קדשא בריך הוא וי מי יקום לי עם מרעים וכו', עין שם הענין היטב ותראה נפלאות:
וזה בחינת צדקה, כי ענין צדקה הוא למלאות פגימת וחסרון הלבנה שהוא בחינת חכמה תתאה. כי על-ידי שממלאים להעני החסרון בבחינת די מחסרו אשר יחסר לו, על-ידי-זה הוא בחינת מלוי חסרון ופגימת הלבנה, כי הלבנה בחינת חכמה תתאה, בחינת חכמת שלמה היא בחינת כנסת ישראל. וכשישראל עניים חס ושלום, אזי הוא בבחינת מעוט וחסרון הלבנה. וכשממלאים לעני החסרון על-ידי-זה נעשה מלוי הלבנה ואזי מתחבר חכמה תתאה בחכמה עלאה. וזה בחינת אשרי משכיל אל דל, 'משכיל' דיקא, כי צדקה היא בחינת מחין, כי על-ידי הצדקה, על-ידי שמשפיע שפע להעני, ועל-ידי-זה נשפע לבחינת חכמה תתאה ונתמלאה הלבנה ועולה השכינה, כביכול, מהגלות ואזי מתחבר חכמת תתאה בחכמה עלאה ושופע חכמה עלאה בחכמה תתאה שפע החכמה והמחין. ועל-כן הצדקה היא בחינת מחין, בחינת אשרי משכיל אל דל, כי על-ידי הצדקה מתחבר חכמה תתאה בחכמה עלאה ומקבלת משם חכמה ומחין כנ"ל. כי על-ידי הצדקה מעלין השכינה מהגלות, כביכול, וממלאין פגימת הלבנה כנ"ל. ועל-כן הצדקה היא מצוה גדולה מאד מאד והיא שקולה ככל התורה וככל המצות, כי עקר כל התורה והמצות הוא רק לקשר חכמה תתאה בחכמה עלאה, כי מצות התורה הם מלבשין בכל הדברים של זה העולם הגשמי, כגון ציצית מחוטי צמר וכן תפלין מעור בהמה טהורה וכיוצא בזה בכל המצות. ועל-ידי שמקימין ועושין המצות על-ידי דברים גשמיים מזה העולם, על-ידי-זה נעשה יחוד נפלא והתחברות גמור שמתחבר חכמה תתאה בחכמה עלאה, כי מתחבר החיות והחכמה של זה העולם שהיא בחינת חכמה תתאה לחכמה עלאה שהיא בחינת התורה והמצות. מאחר שעושה מצוה מן התורה על-ידי דבר גשמי מזה העולם. וזה בחינת יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה שנעשה על-ידי כל המצות של התורה, אבל על-ידי צדקה נעשה זה היחוד וההתחברות של חכמה תתאה בחכמה עלאה בשלמות גמור מאד, כי צדקה היא בחינה זו ממש, כי זה העני הוא בחינת חכמה תתאה שהוא, כביכול, בעניות ודלות כמובא, בבחינת מעוט הלבנה בבחינת גלות השכינה, כביכול, ועל-ידי שממלא להעני החסרון על-ידי-זה ממלא חסרון הלבנה וכשהיא בשלמות אזי היא עולה מן הגלות, כי אין להם יניקה ממנה מאחר שאין לה חסרון והיא בשלמות כידוע. ואזי כשבחינת חכמה תתאה, בחינת לבנה בשלמות, כביכול, אזי מתחברת עם חכמה עלאה ומקבלת שפע המחין מחכמה עלאה. וכל זאת נעשה על-ידי הצדקה שהיא בחינת השפעה שמשפיע להעני לבחינת מלכות בחינת חכמה תתאה וכו' כנ"ל, כי הממון והעשירות הוא בחינת חכמה תתאה בבחינת בשמאלה עשר וכבוד. כי חכמה עלאה וחכמה תתאה הם בחינת ימין ושמאל כידוע. ועל-כן על-ידי שנותן להעני ממון על-ידי-זה משלים בחינת חכמה תתאה ואזי אתחבר מלכא במלכא וכדין כל נהירו וכל שלימו וכל חידו אשתכח. וכדין ותרב חכמת שלמה; דאתרביאת סהרא. ונמתקין כל הדינים ונתבטלין ונמשכין חסדים גדולים בחינת צדקה וחסד וכנ"ל:
ועקר המעלה והחשיבות של מצות הצדקה הוא, כי איתא בגמרא דשאל האי מינא, אם הקדוש-ברוך-הוא אוהב עניים למה אינו מפרנסן וכו'? כי באמת בודאי הקדוש-ברוך-הוא נותן לחם לכל בשר ומפרנס מקרני ראמים וכו' ובודאי בידו לפרנס את העני, אבל אף-על-פי-כן הזהיר ה' יתברך אותנו דיקא לתן צדקה להעני ולפרנסו. והגדיל מאד במעלת מצוה זו ובשכרה מאד מאד, כי באמת אנחנו דיקא צריכים לפרנס את העני וזה עקר התקון, כי עקר בחינת מלוי הלבנה הוא על ידינו דיקא, כי עקר מעוט הירח היה מחמת הקטרוג שקטרגה, אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, כי יש אתערותא דלעלא ויש אתערותא דלתתא. ואיתא בזהר הקדוש שכשאין אתערותא דלתתא חס ושלום, והעולם מתקים על-ידי אתערותא דלעלא לבד, אזי חס ושלום, דינים שולטין. וזה עקר מעוט הירח על-ידי שאין אתערותא דלתתא, כי החכמה תתאה שהיא בחינת הירח היא בידינו, כביכול, וכפי מעשינו כן הוא במלוי או במעוט חס ושלום, כידוע. וזה בחינת הקטרוג אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, הינו שיהיו שניהם שוים תמיד וישתמשו שניהם בכתר אחד על-ידי אתערותא דלעלא לבד, כי אם לא היו צריכין אתערותא דלתתא כלל והיה מתנהג הכל על-ידי אתערותא דלעלא לבד בודאי לא היתה הלבנה צריכה להתמעט, כי אתערותא דלעלא, כביכול, אינו משתנה לעולם ובודאי היה הכל בשלמות תמיד, אבל הלבנה בעצמה קטרגה, כי זה אי אפשר שיהיה אתערותא דלעלא לבד בלא אתערותא דלתתא, כי זה עקר בריאת העולם כדי שיהיה להאדם בחירה. ואנחנו בזה העולם נעבד אותו יתברך ויתקים העולם על-ידי התעוררות התחתונים בחינת אתערותא דלתתא. ועל-כן אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, כי חכמה תתאה, בחינת הלבנה, בהכרח שתתלבש בין התחתונים כדי לקימם ולהחיותם. ועל-כן בהכרח שיהיו תלויים שלמותה על-ידי התעוררות תחתון שבשביל זה היה עקר בריאת העולם. ועל-כן אמר לה, לכי ומעטי את עצמך. כדי שתוכל להתלבש בין התחתונים לקים העולם ונתן לה הכוכבים להפיס דעתה. זה בחינת ומצדיקי הרבים ככוכבים, בחינת כלל ישראל שנמשלו לכוכבים, כי ישראל והצדיקים הם מפיסין דעתה, כי הם ממלאין אותה ומשלימין אותה, כי אחר הקטרוג ואז נתמעטה אזי הכל תלוי ביד התחתונים ועל-ידי ישראל והצדיקים על-ידי-זה הם ממלאין פגימתה ואז יתקים, והיה אור הלבנה כאור החמה: כי זה עקר השלמות של כל העולמות שתתמלא הלבנה מפגימתה על ידינו דיקא על-ידי בחינת אתערותא דלתתא וזה עקר מעלת הצדקה וחשיבותה, כי זה שנופל לעניות נמצא שהוא מבחינת מעוט הלבנה. ועקר המעוט נעשה על-ידי שאין אתערותא דלתתא כנ"ל. ועל-כן אי אפשר למלאות החסרון כי אם על ידינו דיקא, כי אם יתמלא חסרונו על-ידי ה' יתברך, כביכול, שזה בחינת אתערותא דלעלא לבד הרי חזר הקטרוג למקומו חס ושלום, ויחזר המעוט כבתחלה, כי עקר המעוט נעשה על-ידי שאין אתערותא דלתתא, חס ושלום, נמצא, כשיש עניות חס ושלום, שזה בחינת מעוט הלבנה, כביכול, אין בידו יתברך למלאות החסרון כי יחזר הדבר למקומו, מאחר שיתמלא על-ידי אתערותא דלעלא לבד בלא אתערותא דלתתא וכנ"ל. כי עקר מלוי הלבנה תלוי בידינו דיקא כנ"ל. ועל-כן ה' יתברך מזהיר מאד מאד את ישראל לתן צדקה, כי ה' יתברך חפץ מאד מאד להעלות השכינה מהגלות ולמלאות פגימת הלבנה, אבל כביכול, אין הדבר בידו יתברך בבחינת הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שהוא בחינת מלכות חכמה תתאה לבנה שנקראת יראת שמים, כמובא במקום אחר, הינו שזה אין בידו כביכול, כי עלית השכינה מהגלות ולמלאות פגימת הלבנה זה תלוי בהתעוררות התחתונים על-ידי אתערותא דלתתא דיקא, כי כשאין אתערותא דלתתא חס ושלום, רק אתערותא דלעלא חזר הקטרוג והמעוט למקומו כנ"ל. וזהו עצם מעלת הצדקה, כי עושה חסד, כביכול, עם ה' יתברך שהוא חפץ מאד לפרנס את העני ולהחיותו, אבל אין בידו, כביכול, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על רבי אלעזר בן פדת, אי בעית דאחרוב עלמא וכו' תענית כה) כי מאחר שהוא עני נמצא שהוא נמשך מבחינת מעוט הלבנה. ומאחר שהוא בא מבחינה זו, על-כן אי אפשר בשום אפן שיתמלא חסרונו כי אם על-ידי בני אדם התחתונים על-ידי בחינת אתערותא דלתתא כי אם לאו חזר המעוט למקומו חס ושלום, וכנ"ל. וזה בחינת מלוה ה' חונן דל, כי הנותן צדקה לעני הרי הוא כמלוה לה' יתברך וכאלו עושה חסד עמו יתברך וכנ"ל:
וזה בחינת ספירת העמר קדם מתן תורה בשבועות, כי יציאת מצרים בלילה הראשונה של פסח אזי היה הארה גדולה מאד מאד וכמובא. ועל-ידי-זה יצאו ממצרים, אבל הכל היה על-ידי בחינת אתערותא דלעלא לבד, כי לא היה כדאי על-ידי מעשיהם הטובים שהיו מעטים מאד לצאת ועל-כן אף-על-פי שהיה אז הארה גדולה מאד בחינת חכמה עלאה, בחינת וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, בחינת שער החמשים, שהוא שכל עליון מאד בחינת חכמה עלאה אף-על-פי-כן היה בהכרח שאחר כך יסתלק האור הזה הגדול כדי שיזכו לקבל האור במדה על-ידי אתערותא דלתתא כדי שיהיה חבור וקשור גמור בין חכמה תתאה וחכמה עלאה, כי עקר ההתחברות של חכמה תתאה עם חכמה עלאה הוא רק על-ידי אתערותא דלתתא וזה בחינת ספירת העמר, כי תכף ביום ראשון של פסח חוזר ונסתלק האור הגדול והמחין הגדולים, כמובא. ואזי צריכין להתחיל להתעורר מעצמו בבחינת אתערותא דלתתא לקדש ולטהר עצמו מכל הזהמות ומכל הטמאות כדי לקשר כל החכמות וכל הצמצומים של זה העולם שהוא בחינת חכמה תתאה לבחינת חכמה עלאה. וזה בחינת הנפת העמר, כי עמר שעורים הוא בחינת חכמה תתאה המלבש בזה העולם: כי איתא ברעיא מהימנא ששתי הלחם של חטים הם בחינת אדם, כי חטים מאכל אדם ועמר שעורים הוא בחינת מאכל בהמה, כי החיות המתלבש ומתצמצם בזה העולם הוא בבחינת בהמה כנגד החיות העליון בחינת חכמה עלאה שהיא בחינת אדם ועל-ידי הנפת העמר על-ידי-זה מעלין ומניפין כל החכמות הנפולות מזה העולם שהם נמשכין מחכמה תתאה שהיא מתפשטת בכל העולם אפלו בבחינת בהמיות ומחיה את כלם. ועכשו מניפין הכל ומרימין הכל לה' יתברך, כי מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו מעלה ומוריד למי שמעלה ומטה שלו, הינו שמרימין כל החכמות של כל העולם שהם בחינת בהמיות ומקשרין ומעלין הכל לה' יתברך שעל-ידי-זה מעלין חכמה תתאה ומחברין עם עלאה ועל-כן אז מתחילין לספר ספירת העמר כדי לקשר כל הימים והמדות שהם בחינת צמצומים מחכמה תתאה המחיין את כל העולם לקשר הכל לבחינת הנפת העמר, הינו לבחינת חבור מלכא במלכא, בחינת התחברות חכמה תתאה עם חכמה עלאה הנעשה על-ידי הנפת העמר כנ"ל, כי ארבעים ותשעה ימי הספירה הם בחינת צמצומים של החכמה תתאה הנמשכים מחכמה עלאה, כי יש חמשים שערי בינה ושער החמשים הוא נעלם מעין כל, כי הוא בחינת חכמה עלאה שהוא נעלם מעין כל. וארבעים ותשעה שערים הם בחינת הצמצומים שמתצמצם החכמה עלאה על-ידי ארבעים ותשעה פנים, ארבעים ותשעה ימים ומדות, הינו כמה בחינות צמצומים של החכמה תתאה כדי לקבל ולינק מהאור במדה ואלו הארבעים ותשעה ימים והמדות הם כפי מעשה התחתונים כשעושין רצונו של מקום אזי הם מקבלין רב שפע ואזי הוא בחינת ארבעים ותשעה פנים טהור ולהפך חס ושלום, אזי נמשך להם חיות משם חס ושלום, ואזי מקבלין חס ושלום, משם הארבעים ותשעה פנים טמא. ועל-כן אנו צריכין לספר ארבעים ותשעה ימי הספירה כדי להמשיך על עצמנו קדשה. על-ידי שמקשרין כל הימים והמדות לשרשם לבחינת התחברות חכמה תתאה בחכמה עלאה שהוא בחינת העמר כנ"ל: וזה בחינת הספירה שסופרין הימים, כי שם למעלה בבחינת חכמה עלאה אין שיך שום מספר כלל, כי אין שם בחינת ימים ומדות, כי שם הוא למעלה מהזמן ושם אין שיך מספר כלל ועקר המספר הוא רק למטה במקום שיש צמצומים בבחינת החכמה תתאה ששם כל הימים והמדות ושם שיך ספירה. ועל-כן סופרין ספירת העמר כדי לקשר בחינת הספירה, הינו לקשר כל הצמצומים שהם בחינת ספירה, כי שם שיך מספר. ושם הוא בחינת כל הימים והמדות לקשר הכל לבחינת העמר שהוא בחינת התחברות חכמה תתאה בחכמה עלאה. נמצא, שבכל ימי הספירה הוא בחינת אתערותא דלתתא לקדש ולטהר עצמו כל אחד ואחד כדי להעלות ולקשר חכמה תתאה בחכמה עלאה, דהינו לקשר כל הימים והצמצומים שהם בבחינת מספר, שהם בבחינת חכמה תתאה, לקשר הכל לה' יתברך לבחינת חכמה עלאה, כי באמת כלו חד, כי חכמה עלאה וחכמה תתאה באמת כלו חד ואז זוכין בשבועות ביום החמשים לקבל התורה שהוא בחינת חכמה עלאה בחינת שער החמשים ואז מתחבר חכמה תתאה בחכמה עלאה בחינת וידבר אלקי"ם א"ת שהיה אז ביום החמשים וכמו שפרש רבנו ז"ל פסוק זה, עין שם שהוא בחינת התחברות חכמה תתאה בחכמה עלאה שהיה על-ידי מתן תורה. כי על-ידי שנמסרה התורה לתחתונים בעולם הזה, על-ידי-זה מתחבר חכמה תתאה בחכמה עלאה על-ידי שמקימין בני אדם התחתונים בעולם הזה שהיא בחינת חכמה תתאה את התורה שהוא בחינת חכמה עלאה, כי על-ידי התורה מקשרין כל החכמות והחיות של זה העולם לה' יתברך, שזהו בחינת התחברות חכמה תתאה בחכמה עלאה כנ"ל. ועל-כן כלל התורה נקראת צדקה, כמו שכתוב, וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות וכו'. כי כלל התורה הוא לחבר חכמה תתאה בחכמה עלאה. שזהו בחינת צדקה כנ"ל. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן: שיך לעיל:
כי עקר מלוי הלבנה הוא על-ידי אתערותא דלתתא כנ"ל ועל-כן הכל נעשה על-ידי הצדיק כנ"ל. ועל-כן כשהצדיק נפטר יש צער לה' יתברך, כביכול כנ"ל, כי אי אפשר שיתחבר חכמה תתאה בחכמה עלאה ולהעלות השכינה מהגלות ולמלאות פגימת הלבנה כי אם על-ידי הצדיק על-ידי מעשיו הטובים שהוא בחינת אתערותא דלתתא שזהו בחינת הכוכבים שנתן ה' יתברך להלבנה להפיס דעתה שהוא בחינת ומצדיקי הרבים ככוכבים כנ"ל, הינו הצדיקים שהם מצדיקי הרבים, כי הם מזכין את כל העולם, כי הם מעלין כל החכמות של כל העולם אפלו מהרשעים ומעלין ומקשרין הכל לה' יתברך. שזהו בחינת התקשרות חכמה תתאה בחכמה עלאה. וכמבאר היטב במאמר הנ"ל, עין שם היטב:
ועל-כן פדיון שבויים הוא מצוה גדולה. וצדקה זו של פדיון שבויים גדול מכל הצדקות, כמבאר בשלחן ערוך, כי באמת כל הצדקות הם בבחינת פדיון שבויים, כי על-ידי הצדקות מעלה כמה ניצוצות הקדושים מן השביה והגלות וכביכול, מעלה השכינה מהגלות וכנ"ל. ועל-כן הוא בחינת פדיון שבויים. ועל-כן כשיש פדיון שבויים ממש, דהינו שאחד מישראל שבוי חס ושלום, זהו עקר מצות הצדקה, כי כשישראל שבוי הוא גלות השכינה ממש. ועל-כן על-ידי צדקה זו של פדיון שבויים הוא מעלה ביותר השכינה מהגלות והשביה כביכול, שזהו עקר בחינת צדקה כנ"ל. ועל-כן צדקה זו גדולה מן הכל: