ליקוטי הלכות · אבן העזר · קדושין ג

על-פי התורה "אשרי העם השגחה" בלקוטי הראשון סימן יג), וכו', עין שם: והכלל לעניננו, שעל-ידי צדקה, על-ידי-זה משברין תאות ממון בבחינת רוחא נחית לשכך חמימא דלבאי, וכד נחית האי רוחא לבא מקבל ליה בחדוה דנגונא דלואי וכו'. וכשמשברין תאות ממון, על-ידי-זה נמשך חסד, שהוא בחינת התגלות משיח, בחינת ועושה חסד למשיחו וכו', ועל-ידי החסד הזה זוכין לדעת, שהיא בחינת בנין בית המקדש וכו'. ועל-ידי-זה זוכין להמשיך תורה, בחינת התגלות התורה של לעתיד לבוא, שהוא אוריתא דעתיקא סתימאה דעתידא לאתגליא לעתיד לבוא וכו', כי עקר התגלות התורה בא מיחודא דקדשא בריך הוא ושכינתה, כמו שכתוב, "שמע בני מוסר אביך" דא קדשא בריך הוא "ואמך" דא כנסת ישראל ויחודם על-ידי העלאת נפשות ישראל בבחינת מין נוקבין והחכם יכול לקח הנפשות ולהעלותם בבחינת מין נוקבין, בבחינת ולקח נפשות חכם, ועל-ידי היחוד הזה נולד התורה. וכשעולה החכם עם הנפשות בבחינת עיר גברים עלה חכם, על-ידי-זה ויורד עז מבטחה. נמצא, שעקר לקיחת וקבוץ הנפשות הוא על-ידי הדעת והחכמה בחינת ולקח נפשות חכם, ועל-ידי-זה מעלין הנפשות בבחינת מין נוקבין וממשיכין הולדת התורה שנולד על-ידי יחוד קדשא בריך הוא ושכינתיה שנעשה על-ידי הנפשות. וכל זה זוכין על-ידי הצדקה, שעל-ידי-זה משברין תאות ממון, ועל-ידי-זה נמשך החסד ועל-ידי החסד נמשך הדעת, ועל-ידי-זה הדעת יכולין לקח נפשות וכו' וליחד קדשא בריך הוא ושכינתיה, ועל-ידי-זה נולד תורה בחינת התגלות אוריתא דעתיקא סתימאה וכו' כנ"ל וכמו שמבאר שם היטב, וזה בחינת תקונא דמרכבתא עלאה ומרכבתא תתאה וכו', עין שם:

Copy passage with reference

וזה בחינת קדושי כסף ששעורם פרוטה, כי הפרוטה כסף שנותן לה בשביל קדושין, על-ידי-זה ממשיך בחינת הארת הצדקה ששעורה גם כן פרוטה, כי באמת פרוטה של קדושין ופרוטה של צדקה הם בבחינה אחת, כי זה ידוע שהמשפיע והמקבל שהם הנותן הצדקה המשפיע, והעני המקבל הם בחינת איש ואשה שהם גם כן בחינת משפיע ומקבל, כי האשה יראת ה' היא בבחינת מלכות, שהיא בחינת אספקלריא דלא נהרא מגרמא כלום, בחינת עני, בחינת מדת דוד המלך, עליו השלום, שנאמר בו, "כי עני ואביון אנכי" כידוע. וזאת הפרוטה שנותן לה החתן לקדושין, שהוא בבחינת צדיק חונן ונותן, הוא בחינת פרוטה של צדקה הנ"ל כנ"ל, ועל-ידי זאת הפרוטה של קדושין, שהיא בחינת צדקה, בחינת רוח נדיבה, על-ידי-זה משככין ומשתקין חמימות הלב, שהוא תאות ממון, ועל-ידי-זה נמתק הדין ונמשך החסד ונתגלה הדעת שעל-ידי-זה יכולין לקבץ הנפשות, בבחינת ולקח נפשות חכם, ולהעלותם להשכינה וכנסת ישראל, בחינת מין נוקבין, ועל-ידי-זה נעשה יחוד קדשא בריך הוא ושכינתיה ונולד ונתגלה התורה בחינת עיר גברים עלה חכם, על-ידי-זה ויורד עז מבטחה וכו' כנ"ל, וכל הבחינות אלו צריכים לזווג דקדשה, כי זה ידוע שיחוד איש ואשה בקדשה ובטהרה מרמז לדברים עליונים וגבוהים וקדושים מאד מאד, בחינת יחוד קדשא בריך הוא ושכינתיה כידוע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה סוטה יז), איש ואשה זכו שכינה שרויה ביניהם וכו', לא זכו אש אוכלתן. אש זה בחינת חמימא דלבאי, שהוא נור דליק, שהוא בחינת אש, שהוא בחינת חמימות תאות ממון הנ"ל, מה שהלב בוער לממון שהוא בעצמו בחינת חמימות תאות המשגל, כי תאות נאוף ותאות ממון הם בחינה אחת וכל אחד תלוי בחברו, כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה שעקר תאות ממון נמשך מתאות נאוף, כמו שמובא בהתורה צוית צדק עדתיך וכו' סימן כג). וכן להפך כשאנו אומרים שעל-ידי צדקה מתקנין ומשברין תאות ממון ומשככין חמימות הלב הבוער לממון ועשירות נכלל בזה ממילא מה שנשבר תאות נאוף על-ידי הצדקה, כי בודאי אי אפשר לשבר תאות ממון כי אם כשמשברין מקדם תאות נאוף ואך הצדקה יש לה זה הכח שמשככת חמימות הלב לגמרי עד שנשבר גם תאות ממון וממילא נכלל בזה בודאי שמשככת תאות נאוף, כי בלא זה לא היה אפשר לשכך חמימות תאות ממון, כי אי אפשר לשבר תאות ממון כי אם כשמשברין מקדם תאות נאוף, כמבאר בהתורה "צוית צדק" הנ"ל:

Copy passage with reference

ואגב שאנו עוסקים בענין זה אמרתי לבאר מה שנראה לעניות דעתי, בענין זה של שתי התאוות הרעות הללו שהם, תאות נאוף ותאות ממון, שהם הם העקר המטרידין את רב העולם משני העולמות, וכמה נפשות נשקעו בהם על שלא השתדלו לשברם, כי לכאורה היה קשה לי בדברי רבנו זכרונו לברכה, כי בכל המקומות כתב שעקר הנסיון והבחירה של האדם בעולם הזה הוא תאות נאוף, שהוא עקר המתקלא והמשקל של כל אדם, וזה עקר הנסיון והצרוף של כל אדם שבא לעולם הזה להתנסות אם יזכה לעמד בנסיון זה לשבר תאוה זאת, שעל-ידי-זה יזכה לרב טוב הצפון וידע ויכיר את כבוד גדלו ואלקותו ורוממותו יתברך, ויתגלה לו סתרי תורה גנזיא דמלכא וכו' וכו'. כי אי אפשר לידע מהשם יתברך בידיעה שלמה כראוי באמת כי אם על-ידי קדשת הברית, כמבאר בכמה תורות בהתורה "בקרב עלי מרעים וכו'" סימן לו) שאי אפשר לבוא להתגלות בתורה ועבודה כי אם על-ידי שנתנסין ונצטרפין תחלה בגלות התאוה הזאת וכו', עין שם, וכן בהתורה "צוית צדק" וכו' מבאר שאי אפשר לחזות בנעם ה' וכו' כי אם על-ידי שמירת הברית בבחינת ומבשרי אחזה אלוק, שעל-ידי תקון הברית, שהוא בחינת בשר קדש, על-ידי-זה זוכין לחזות אלוק, להשיג אלקותו יתברך, וכן בהתורה "תפלה לחבקוק" סימן יט), ובהתורה "האי מאן דאזל למינסב" סימן כט) מבאר באריכות נפלא, שעקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים הוא על-ידי תקון הברית, שעל-ידי-זה בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וכו', וכן בכמה וכמה תורות כמעט כלם מבאר זאת שהעקר הקדשה הוא שמירת הברית, וכן בכל הספרים מבאר שזה עקר הקדשה, ובפרט בספרי הזהר הקדוש ותקונים, ויותר מזה דבר עמנו רבנו זכרונו לברכה כמה שיחות נפלאות בענין זה, והיה ממאס מאד מאד תאוה זאת, כמבאר קצת מעט בספרים הנדפסים. נמצא, שהעקר הוא לשבר תאות נאוף, ואחר כל אלה בספור מעשה הנוראה של הבעל תפלה שם מבאר שתאות ממון הוא גרוע עוד יותר אפלו מתאות נאוף, כמבאר שם מה שקבלו מן המלך שמכל התאוות שבעולם יכולין להוציא את מי שנפל לשם חוץ מתאות ממון, שמי שנפל לשם אי אפשר להוציאו בשום אפן כי אם על-ידי הדרך שיש להחרב שהגבור מקבל משם כח גבורתו וכו', עין שם. מובן שם, שאפלו מתאות נאוף יכולין להוציא בנקל יותר מלהוציא מתאות ממון, ולכאורה הדברים סותרים זה את זה, אך באמת הכל ניחא, כי בודאי עקר הנסיון והבחירה של אדם מנעוריו הוא תאות נאוף שבוער באדם מנעוריו, וצריך כל אחד לרחם על עצמו לשבר תאוה זאת בתכלית, כי בשביל זה בא לעולם, ואז יזכה למה שיזכה אשרי לו, ואפלו אם אינו גבור חיל לכבש את יצרו ותאותו לגמרי להיות קדוש בתכלית הקדשה כראוי, על כל פנים יחוס על עצמו ועל נפש בניו ובנותיו וכל הדורות התלויים בו ואל יפגם בברית באסור, חס ושלום, על כל פנים, כי האדם מחיב לקדש עצמו במתר לו, והעקר בתאוה זאת ששם עקר הקדשה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ויקרא רבה כד), כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדשה וכו'. אך על כל פנים ישמר עצמו מלבוא לידי עברה חס ושלום, בפרט בדורות הללו שגם להיות נשמרין מעברה גמורה, חס ושלום, צריכין גם כן מלחמות גדולות והתחזקות גדול, ותחנות ובקשות הרבה והתקרבות לצדיקים וכשרים אמתיים, וכמה דרכי עצות קדושות ולעסק בתורה ותפלה ומצוות ומעשים טובים הרבה כדי לזכות על-ידי כל זה להנצל מעברות, חס ושלום, כי גם מי שנשמר מעברות אף-על-פי שאינו קדוש ופרוש כראוי, אף-על-פי-כן הוא גם כן בכלל שמירת הברית, כמבאר בהתורה "אני ה' הוא שמי וכו'" סימן יא), עין שם, מבאר שם שיש יחודא עלאה ויחודא תתאה, שהם בחינת שמירת הברית שכלול משתי בחינות: כי יש מי שקדוש וטהור וזווגו בקדשה הוא רק משבת לשבת, זהו בחינת יחודא עלאה, ויש מי שזווגו גם בימי חל, אבל על כל פנים הוא בהתר על-פי התורה, הוא גם כן בחינת שמירת הברית בבחינת יחודא תתאה וכו', עין שם, כי יש אלפי אלפים ורבי רבבות דרגות בבחינת שמירת הברית, וכל החלוקים שבין מדרגות הצדיקים והכשרים שיש ביניהם אלפים ורבבות מדרגות עד אין קץ רבם ככלם הוא בענין שמירת הברית, אבל על כל פנים כשאינו בעל עברה, חס ושלום, הוא בכלל שמירת הברית, ואפלו אם עבר עברות מקדם, אפלו אם עבר מה שעבר, חס ושלום, אף-על-פי-כן אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ועקר התשובה שמעתי מפי רבנו זכרונו לברכה שאמר שעקר התשובה הוא לבלי לעשות עוד מה שעשה, דהינו כשבא למקומות אלו שהיה מקדם ועכשו פונה ערף מהם ואינו עושה עוד מה שעשה, זהו עקר התשובה, ורק זה נקרא תשובה, כמבאר בלקוטי תנינא. על-כן אם יתחיל מעתה לעזב דרכו הרע ומחשבותיו הרעים וירגיל עצמו לעסק בתורה ותפלה ותחנות ובקשות הרבה וכו' ולא ישוב עוד לכסלה, הוא גם כן בכלל שומרי הברית וכנ"ל: נחזר לעניננו, שעקר נסיון האדם הוא בתאוה זאת של משגל, אבל מי שאינו זוכה לעמד בזה ופוגם בברית, חס ושלום, אזי נופל על-ידי-זה לתאות ממון שנקרא בור אין מים בו וכו', שאי אפשר להנצל משם כי אם על-ידי שמירת הברית בבחינת גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, כמבאר בהתורה "צוית צדק" וכו', עין שם. וכשנופל, חס ושלום, ונשתקע בתאות ממון אז חס ושלום, כמעט אפס תקוה להוציאו משם. וזהו בחינת מה שהבאתי לעיל דברי רבנו זכרונו לברכה בהמעשה של הבעל תפלה שאמר שמי שנופל לתאות ממון אי אפשר להוציאו משם, ומכל התאוות יכולין להוציא, אפלו מתאות נאוף, חוץ מתאוה זאת של ממון, ובזה גרוע תאות ממון גם מתאות נאוף, כי תאות ממון היא עקר הנפילה של האדם שבא לו על-ידי תאות נאוף, הינו מי שלא התגבר על יצרו ופגם בתאות נאוף, אזי עברה גוררת עברה, וכשאינו זוכה להתגבר לשוב אזי מפילין אותו נפילה גדולה, דהינו שמפילין אותו לתאות ממון, ונופל עליו על הפרנסה ורבוי הצטרכותו, ובאין עליו טרדות גדולות ויגיעות רבות ודאגות עצומות וכעס ומכאובות ובלבולים רבים בענין הממון, בחינת בעצבון תאכלנה, בחינת בזעת אפיך תאכל לחם וכו', ונטרד כל ימיו, חס ושלום, בתאות ממון, בחינת משכימי קום מאחרי שבת אכלי לחם העצבים וכו', ואז כשנטרד בתאות ממון אז אי אפשר להוציאו משם עוד כי אם על-ידי הדרך שיש להגבור הנ"ל אם יזכה להתקרב לצדיק גדול ונורא כזה שידע מהדרך הזה:

Copy passage with reference

וכן אנו רואין בחוש שכל זמן שאין האדם נופל עדין לתאות ממון, אף-על-פי שהוא משקע בתאוותיו, עדין אפשר לדבר עמו ביראת שמים ולהמשיכו ולקרבו להשם יתברך ולהוציאו מתאוותיו הרעות, אבל כיון שנפל ונשקע בתאות ממון, בפרט כמו ששכיח עכשו שכל אחד רוצה דיקא להרבות צרכיו להתנהג בדרך הנגידים, ואפלו עניים ואביונים וקטנים במעלה מסתכלין בכל עת להתנהג בגדולות במלבושים נאים ובדירות וכלים נאים, ומכל שכן מי שיש לו עשירות קצת, שהוא עכשו עני ביותר, מחמת שמסתכל תכף בגדולות, ולא תשבע עינו לעולם במה שיש לו, כי תכף שיש לו מאה אדומים הוא מתנהג כך שמכרח לו לפרנסתו יותר ממאתים אדומים, ואם השם יתברך נותן לו אלף אדומים או יותר, הוא מרבה בכלי כסף ובשאר הנהגות גדולות עד שיש לו דחקות פרנסה לפי דעתו, וכשתובעין אותו לצדקה הוא משיב מיד, אי אתה יודע שעכשו בצוק העתים, ולא כימים הראשונים עכשו, כי המשא ומתן נלקה ונתמעט ואין מרויחין כי אם פרנסה בדחק, כי צרכי מרבים מאד. והוא שוכח חסדי ה' שזה סמוך הרויח כל זה הסך, כי רב העשירים לא ירשו עשירותם מאבותם, רק רבם ככלם עלו לגדלה מעניות ודחקות, כי רבם היו משרתים תחלה וכיוצא בזה, והשם יתברך הקימם מעפר ומאשפות ונתן להם עשירות כזה לכל אחד כפי מה שחנן אותו, ועינו לא תשבע בכל זה, ולפני שנה או שנתים נדמה לו בעצמו שאם היו לו ארבע מאות אדומים היה מספיק לו מאד, כי היה צריך להשכיר עצמו לנאמן ומשרת או להשתתף למי שיש לו רק מאתים, ועכשו יש לו בעצמו שני אלפים אדומים ועדין אינו מספיק לו לרבוי צרכיו שהרבה על עצמו, כאלו הוא נולד עם כל זה, כאלו חייו תלויים בזה, ונדמה לו שאי אפשר לו לקמץ בשום דבר רק בדבר אחד הוא מקמץ, דהינו בצדקה, שכשתובעין אותו לצדקה הוא משיב, צרכי מרבים והפרנסה דחוקה עכשו. ולא ישיב אל לבו לא דעת ולא תבונה לאמר, אדרבא, מאחר שצרכי מרבים כל כך ואני נצרך להשם יתברך בכל עת ורגע, אני צריך להרבות בצדקה בכל עת. כי זאת יודעים הכל שהכל מהשם יתברך לבד, כי לא בכח יגבר איש, כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים, ואין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' לאסף הון בעצמו, ואי אפשר להרויח פרוטה אחת בלי ישועת ה' וחסדו הגדול, כי הוא הנותן כח ועצה לעשות חיל ועשירות ופרנסה, והוא יתברך צוה והזהיר בכמה וכמה אזהרות לחוס על דל ואביון ולתת לו בעין יפה די מחסורו אשר יחסר לו, כמבאר בהתורה ובכל הספרים גדל מעלת מצות צדקה ששקולה ככל התורה כלה. והבטיח אותנו, "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך", וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עשר בשביל שתתעשר. ואיך יעז פניו לקמץ בצדקה בשביל הצטרכותו הרבים שהרבה לעצמו, כאלו הוא מכרח על-פי גזרת המלך לקנות מרגליות ותכשיטין לאשתו, וכלי כסף הרבה ובגדים מיחדים לו ולאשתו ולכל בניו ובנותיו, הכל כמנהג הנגידים הגדולים דיקא שיש להם אלפים ורבבות?! ועל העני צועק בקול גדול, למה אתן לו? כי יש לו הרחבה יותר ממני, כי כל העופות והאוזות קונים העניים וכו'; וכיוצא בדבורים כאלה הנשמעים מפי כמה נגידים, וקצתם מתבישים לומר זאת בפה מלא, רק במחשבתם חושבים זאת ועיניהם צרה כשרואים שגם העני חפץ לקנות מנה יפה על שבת, ומכל שכן כשרוצה לאכל לפעמים בשר בערב וכיוצא, או כשרואה שהעני עושה לעצמו איזה מלבוש וכו' כידוע כל הענינים האלה הנשמעים מפי כמה נגידים, אוי להם אוי לנפשם, כי על עצמם אינם מסתכלים כלל כאלו להם מגיע מן השמים על-פי מעשיהם הטובים שיוסיף לאשתו מרגליות בסך מאתים אדומים דיקא, ולפחות בסך חמשים אדומים וכיוצא בזה, וכן בעניני המלבושים הרבים וכו' ודירות וכלי הבית שלחנות וכסאות ומראות גדולות וכיוצא בזה. כי יש דברים הרבה מרבים הבל, ועל העני ועל איש כשר העוסק בתורה הוא מקפיד על שרואה שקונה עוף או חתיכת בשר וכיוצא, ולא די שאינו נותן לו צדקה, אף גם הוא מכביד עליו על מסים וארנוניות עד שלפעמים נותנים העניים יותר מהעשירים, ולפי דעתם אינם צריכין לתן צדקה רק אם היו רואים את העני נפוח ברעב, חס ושלום, אז היו נותנים לו פרוטה וסך מועט מאד כדי חיונו בצמצום גדול: ואיש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, כי כל טרדותם ובלבול דעתם של כל העולם הן העשירים, הן הבינונים, הן שאר ההמון הרודפים אחר הממון והפרנסה ביגיעות גדולות וטרדות ויסורים ודאגות הרבה, כל זה נמשך רק ממניעת הצדקה, מחמת שאין נותנין צדקה ברוח ובפזור גדול, כמו שכתוב תהלים קיב), "פזר נתן לאביונים צדקתו עמדת לעד וכו'". כי כל הטרדות וכל היסורים וכל הבלבולים של כל העולם בעניני הממון והפרנסה, כל זה הוא בחינת תאות ממון שאי אפשר לשברה כי אם על-ידי צדקה כנ"ל בהתורה הנ"ל. נמצא, שאם היו נותנין צדקה בהרחבה היו נצולים מהקללה של בזעת אפיך תאכל לחם, שהוא טרדת רדיפת הממון והיה להם חיים, כי רב העולם אין להם חיים כלל מחמת טרדת הממון, שהוא עבודה זרה כלולה מכל שבעים עבודות זרות, שהוא בחינת אנפין חשוכין, מרה שחורה, עצבות ודאגות סטרא דמותא, שהוא מכלה חיי האדם והורגת את האדם משני עולמות, כמבאר בהתורה "צוית צדק". וכל תקון שבירת תאות ממון הוא על-ידי הצדקה כנ"ל. נמצא, שהנסיון של האדם העקר הוא תאות נאוף, ותאות ממון הוא נפילה הנמשכת מפגם תאוה זאת שעל-ידי שפגם בתאות נאוף, חס ושלום, גרם שהפילו אותו בתאות ממון, שהוא בור אין מים בו שמשם אי אפשר לצאת כי אם על-ידי הדרך של הגבור הנ"ל, וכמו שמבאר בהתורה "צוית צדק", שכל הנפילות של האדם כשרוצין לגרשו מפנים דקדשה אזי מפילין אותו לתאות ממון, שהוא בחינת שמד, עבודה זרה כלולה מכל השבעים עבודות זרות שבעולם, כמו שמבאר שם על פסוק, "ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד". ועל-כן צריך האדם לרחם על עצמו ולהתבונן היטב אם יש לו כח לחלק על הצדיק הזה, כי אולי הוא שומר הברית יותר ממנו ואזי יכול להפיל אותו לתאות ממון שהוא בחינת שמד עבודה זרה וכו' וכנ"ל, כי אי אפשר לשבר תאות ממון בשלמות כי אם בכח הצדיק הגדול, שהוא בתכלית שמירת הברית בבחינת מלח ממון חסר, וכמבאר כל זה בהתורה "צוית צדק", עין שם:

Copy passage with reference

והכלל, שתאות נאוף ותאות ממון תלויים זה בזה, ועל-ידי צדקה, שעל-ידי-זה משברים תאות ממון כנ"ל, כלול בזה ממילא שבירת תאות נאוף. כי אי אפשר להנצל מתאות ממון כי אם על-ידי שבירת תאות נאוף כנ"ל. וכן מבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר שצדקה לעניים הגונים הוא תקון הברית, עין שם. וזהו בחינת קדושין, כי בתחלת הארוסין ממשיכין התקון היורד ומתקן עד קצה האחרון, שהוא תקון הצדקה, שהוא בחינת הקדושין שמתקן ומשכך חמימות הלב של תאות ממון, שהוא הפגם הגדול הנמשך מתאות נאוף כנ"ל, ועכשו בשעת הקדושין ממשיכין שכוך ותקון לחמימות הלב עד קצה האחרון, שהוא תאות ממון, שהוא תכלית הפגם והנפילה הנמשך על-ידי תאות הנאוף שהיא בעצמה חמום הלב כידוע. כי הקדושין הוא בחינת צדקה כנ"ל שמתקן חמום הלב כנ"ל, ועל-ידי-זה זוכין לחסד ולדעת, ועל-ידי-זה יכולין לקח הנפשות וכו' ולהעלותם בבחינת העלאת מין נוקבין, ולהביא ולהוליד התגלות התורה וכו', וכל זה צריכין לזווג דקדשה כנ"ל, שהוא בשביל הולדה, להוליד נפשות ישראל הקדושים. כי הולדות נפשות ישראל על-ידי זווג דקדשה הוא בחינת הולדת התורה על-ידי יחודא דקדשא בריך הוא ושכינתיה, כי נפש ישראל היא בעצמה בחינת התורה, כמו שכתוב, "זאת התורה אדם", כי היא כלולה מרמ"ח איברים ושס"ה גידים שהם בחינת רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, שהוא כלליות התורה וכמובא. נמצא, שהולדות נפשות ישראל הוא בחינת הולדות התורה שנעשה על-ידי הדעת שזוכין על-ידי שבירת תאות ממון, שזוכין על-ידי הצדקה כנ"ל. וזהו בחינת הקדושין, שהוא בחינת הצדקה כנ"ל, שעל-ידי הפרוטה של קדושין שהחתן נותן להכלה, הוא ממשיך בחינת הארת הצדקה, ועל-ידי-זה זוכה לשכך חמימות הלב וכו', ועל-ידי-זה זוכה לחסד ולדעת, שעל-ידי-זה זוכה לקח הנפשות, להעלותם בבחינת העלאת מין נוקבין וכו', שעל-ידי-זה נולדין נפשות ישראל, שהם בחינת הולדות והתגלות התורה כנ"ל: וזהו שאומר לה, הרי את מקדשת לי וכו' כדת משה וישראל. 'כדת משה וישראל' דיקא, הינו כמו דת משה וישראל, שהוא כלליות התורה שנמשכת על-ידי הצדקה, שעל-ידי-זה יכול לקח הנפשות וכו', שעל-ידי-זה נולד התורה כנ"ל, כמו כן יהיה נמשך בחינת התקון הזה על-ידי הקדושין, שהוא בחינת הארת הצדקה, שעל-ידי-זה יהיו נמשכין כל הבחינות הנ"ל כדי לזכות להוליד נפשות ישראל בקדשה גדולה, שהם בחינת התורה כנ"ל:

Copy passage with reference

וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, קדושין) בכסף מנלן שנאמר, "כי יקח איש אשה" אין קיחה אלא בכסף. קיחה זהו בחינת ולקח נפשות חכם הנ"ל, שזהו עקר בחינת הקיחה של הקדושין, בחינת כי יקח איש אשה, כי צריך לקבץ ולקחת כל פזורי הנפשות והניצוצות השיכים לשרשם ולהביאם להאשה יראת ה', שהוא שרש כל הנפשות בחינת אם כל חי כדי להעלותם ולחדשם, כדי שיהיו נולדים נפשות ישראל בקדשה גדולה שהם בחינת התורה כנ"ל. ועל-כן אין קיחה אלא בכסף שהוא בחינת כסף של צדקה שנקרא כסף, בחינת חסד הנמשך על-ידי הצדקה כנ"ל, בחינת אם כסף תלוה את עמי את העני, שהוא בחינת צדקה, כי עקר הקיחה, בחינת לקיחת הנפשות, בבחינת ולקח נפשות חכם הוא על-ידי הכסף של קדושין, שהוא בחינת צדקה כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "ביום חתנתו" זה מתן תורה, כי מתן תורה הוא בחינת חתנה, שעל-ידי-זה נולדין נפשות ישראל, שהוא בחינת הולדת התורה, בחינת מתן תורה כנ"ל. וזהו "ביום שמחת לבו" זה בנין בית המקדש וכו', כי הא בהא תליא, כי עקר מתן תורה, שהוא בחינת חתנה, על-ידי הדעת, שהוא בחינת בנין בית המקדש, שזוכין על-ידי הקדושין, שהוא בחינת צדקה כנ"ל, כמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם:

Copy passage with reference

וזהו מה שאיתא שכריכת הרצועה על האצבע האמצעי הוא בחינת קדושין שנותן לה הטבעת על האצבע, כי כל התורה הנ"ל של הצדקה שמשברת תאות ממון וכו' עד שזוכין לקח הנפשות ולהביא תורה וכו', כל זה כלול במצות תפלין, כמבאר שם בהתורה הנ"ל שכל זה הוא בחינת תקונא דמרכבתא עלאה ומרכבתא תתאה וכו'. וזהו בחינת שין של שלשה ראשין ושין של ארבעה ראשין וכו'. ועל-כן דיקא אחר שמניחין השל ראש שם שני השינין הנ"ל, שהם שני השכליות, בחינת השכל לקבץ ולקח הנפשות בחינת ולקח נפשות חכם, ובחינת השכל השני לעלות עם הנפשות ולהוריד תורה וכו', כמבאר שם, ובכח קדשת הארה זאת ממשיכין ההארה גם למטה בבחינת קדושין, שהוא בחינת הרצועה שנותן על האצבע, אז שהוא בחינת ארוסין וקדושין, בחינת וארשתיך לי לעולם. 'וארשתיך' וכו' שאומרים אז, כי כל זה הוא בחינת קדושין כנ"ל: וכן מבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה שתקון המרכבה הוא על-ידי החתנה, כמבאר בהתורה הקדושה שכתב על כל הענינים שעושין על החתנה סימן מט), עין שם שמבאר שם שהחתנה היא בחינת מתן תורה וכו', וההאפין שזורקין על החתן הוא בחינת כי רוח החיה באופנים וכו', מובן שם שהחתנה הוא בחינת תקון המרכבה, הינו כנ"ל, כי הקדושין היא בבחינת הצדקה וכו', שעל-ידי-זה מקבצין הנפשות ומולידין התורה וכו', שהוא בחינת תקון המרכבה, תקונא דמרכבתא עלאה ומרכבתא תתאה כנ"ל: כי שם במרכבה, שם האהבה דקדשה שורה בבחינת מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים וכו', כמבאר בהתורה "תקעו ג" בלקוטי תנינא סימן ח). וזה צריכין לתקן בשעת הקדושין כדי שלא יתגברו האהבות הנפולין, רק יזכה לשרש האהבה דקדשה שהוא על-ידי תקון המרכבה שנעשה על-ידי הקדושין כנ"ל:

Copy passage with reference

ועל-כן נקראין קדושין לשון קדש, שהוא בחינת חכמה כידוע, כי על-ידי הקדושין, שהוא בחינת צדקה, נמשך החכמה והדעת, בחינת ולקח נפשות חכם, שעל-ידי-זה עקר הזווג דקדשה בבחינת והאדם ידע, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה: וזהו בחינת תורה צוה לנו משה מורשה, אל תקרי "מורשה" אלא "מארסה" כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ), כי התורה נמשכת על-ידי הצדקה שהוא בחינת ארוסין וקדושין כנ"ל, ועל-כן כל התורה נקראת בשם "צדקה", כמו שכתוב, "וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל דברי התורה", כי המשכת התגלות התורה זוכין על-ידי צדקה כנ"ל:

Copy passage with reference

וזהו בחינת ועשית חג שבועות לה' אלקיך מסת נדבת ידך אשר תתן וכו', 'חג שבועות' הוא בחינת התגלות התורה, כי בשבועות נתנה תורה. וזהו חג שבועות וכו' מסת נדבת ידך וכו', דהינו צדקה, כי כפי הצדקה כן זוכין לבחינת שבועות, שהוא בחינת התגלות התורה כנ"ל: הלכות כתבות:

Copy passage with reference

וזה בחינת כתבת מאתים ומנה, כי עקר בחינת הכתבה הוא שמבטיח לה להעלותה מעניות לעשירות, שזהו בחינת כתבת מאתים. כי מאתים זוז הוא השעור של בטול העניות, כי מי שיש לו מאתים, שוב אינו בכלל עני, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מי שיש לו מאתים זוז לא יטל מן הצדקה. ועל-כן האיש מבטיח לאשתו בכתבתה לתן לה מאתים זוז, שהוא בחינת בטול העניות כנ"ל, כי הוא מחיב להעלותה מעניות לעשירות, כי זה עקר קדשת הזווג בחינת שמירת הברית, כי עקר הקדשה להתדבק בהשם יתברך, לזכות לחזות בנעם ה' הוא על-ידי שמירת הברית, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה על פסוק "ומבשרי אחזה אלוק", שעל-ידי בחינת בשר קדש, שהוא שמירת הברית, על-ידי-זה יכולין לחזות אלקות, שהוא בחינת שרש השפע של העשירות, שאז זוכין לקבל הממון בקדשה, כי נתבטל חמדת הממון, שהוא בחינת עבודה זרה כלולה מכל העבודות זרות של השבעים לשון וכו', כי שרש הממון למעלה הוא קדשה גבה מאד וכו', עין שם בהתורה "צוית צדק". נמצא, ששמירת הברית הוא בחינת הנסיון והמשקל של כל אדם שעומד על המשקל, כי מי שזוכה לקדש את עצמו בקדשת הברית שהוא נקרא צדיק כידוע, אזי זוכה לדבק את עצמו בהשם יתברך, ולחזות ולהסתכל באלקות, לראות שרש השפע של הממון והעשירות, שהוא שרש הנפשות, כמבאר במקום אחר. ואז ממשיך הממון והשפע בקדשה גדולה, ואז נשפע כל השפע הקדושה להשכינה וכנסת ישראל, כמו שיהיה לעתיד לבוא כשיבוא משיח ויבנה בית המקדש במהרה בימינו, שאז יתקים, "אפס כי לא יהיה בך אביון". כי יתבטל העניות והדלות מכנסת ישראל, כי השכינה וכנסת ישראל יקבלו כל השפע הקדושה משרשו העליון וזר אל יתערב בתוכם. וכל זה זוכין על-ידי קדשת הברית, שעל-ידי-זה זוכין לעלות למעלה לחזות בנעם ה' בשרש השפע העליונה, שהוא בחינת צדקה אור הפנים, בחינת אני בצדק אחזה פניך וכו', ואז זוכין להמשיך כל השפע והעשירות להשכינה וכנסת ישראל לבד בבחינת והריקתי לכם ברכה עד בלי די וכו'. כי שמירת הברית הוא הצנור של כל ההשפעות כידוע, ועל-כן זוכין על-ידי שמירת הברית להמשיך כל השפע והעשירות דקדשה לכנסת ישראל לבד. וזהו בחינת בטול חמדת ותאות ממון, כי עקר תאות ממון שהוא עבודה זרה וכו', הוא על-ידי פגם הברית, שהוא הצנור של השפע כנ"ל, ומי שפוגם בו, חס ושלום, אזי אינו יכול להמשיך השפע אל הקדשה לכנסת ישראל לבד, ואזי, חס ושלום, העכו"ם והקלפות יונקים מהשפע, חס ושלום, ואזי כשיורד השפע למטה, נתעלם ונסתר קדשת אלקות, שהוא שרש השפע, ואז נתגשם העשירות והממון ונתאחזין בו ביותר כל הקלפות והסטרא אחרא, עד שנעשה הממון בחינת עבודה זרה גמורה, שהיא תאות ממון ורדיפת העולם הזה ביגיעה גדולה, שהיא בחינת עבודה זרה כלולה מכל עבודות זרות של השבעים עכו"ם כנ"ל. ואז השכינה וכנסת ישראל, כביכול, בעניות ודלות, ועל-ידי-זה על-פי רב הצדיקים והכשרים בעניות ובחסר, והעכו"ם והרשעים עשירות שלהם גדול, כי כל השפע של העשירות נמשך להסטרא אחרא שמשם מקבלים העכו"ם והרשעים, ובאמת העשירות שלהם אינו עשירות כלל, כי כל ימיהם כעס ומכאובות, והם מלאים דאגות ויגונות כל ימיהם, וכל מה שיש להם עשירות וממון יותר, חסר להם יותר ונתרבין דאגותיהם ויגונות שלהם יותר ויותר, בחינת מרבה נכסים מרבה דאגה, עד שהממון והעשירות שלהם מכלה ימי חייהם, כמבאר שם בהתורה "צוית צדק" על פסוק, "ועפר תאכל כל ימי חייך וכו'", עין שם. וכל זה מחמת שפגמו בברית, ואין מקבלין העשירות בקדשה רק דרך הקלפות והסטרא אחרא כנ"ל, שזהו בחינת גלות השכינה וכנסת ישראל, בחינת מעוט הירח פגימת הלבנה, כי אין השכינה וכנסת ישראל יכולין לקבל השפע מחמת שפגם הצנור, שהוא בחינת קדשת הברית קדש, ואז כנסת ישראל בחינת עניה ודלה, ורב השפע מקבלין הסטרא אחרא והקלפות, שהם העכו"ם והרשעים, שזהו בחינת פגימת הלבנה, בחינת מארת חסר. ומחמת שעקר קבלתם ויניקתם של העכו"ם והרשעים הוא מבחינת חסרון ופגימת הלבנה כנ"ל, מבחינת מארת חסר, על-כן הם מלאים חסרונות ויגונות תמיד בחינת מארת ה' בבית רשע, בחינת בטן רשעים תחסר, כי בהעשירות שלהם נאחזין כל הקלפות והסטרא אחרא, שהם בחינת תאות ממון שהוא עבודה זרה כלולה מכל העבודות זרות וכו', שהם מתאוים תמיד להרבות הון וצועקים ככלבים הב הב, וכל מה שיש להם אינו שלהם, כי חסר להם הרבה תמיד, כמו שכתוב, "איש אשר יתן לו האלקים עשר ונכסים, ולא ישליטנו האלקים לאכל ממנו ולשאת את חלקו וכו'". כי הם מלאים חסרונות ודאגות ויגונות וכעס ומכאובות בחינת מארת חסר כנ"ל: ועקר התקון לזה הוא צדקה לעניים הגונים, ולהחזיק לומדי תורה העובדים את ה' באמת, כי על-ידי צדקה משבר תאות ממון כנ"ל ואז חוזר לדבק את עצמו בשרש השפע דקדשה ולקבל הממון בקדשה להיות שמח בחלקו ולבלי להיות נבהל להון ואץ להעשיר, רק להסתפק במה שחננו ה' ולבטח בו יתברך תמיד אשר ברכו עד כה והשפיע לו פרנסתו או עשירות עד הנה, שגם עד זקנה ושיבה לא יעזבנו האלקים הרועה אותו מעודו יברכו ויזון אותו בחסדו תמיד, שזהו עקר העשירות, בחינת איזהו עשיר השמח בחלקו. ואז זוכין להמשיך כל השפע אל הקדשה, כמו שכתוב, "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך". וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עשר בשביל שתתעשר, כי צדקה ושמירת הברית תלויים זה בזה, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בהתורה המתחלת, דע שיש אריך אנפין וכו' סימן רמב), שעקר שמירת הברית להנצל מהרהורים רעים המתגברים ביותר שקשה מאד להנצל מהם, העקר הוא על-ידי צדקה לעניים הגונים, בחינת וצדקה תציל ממות וכו', עין שם. כי הא בהא תליא כשזוכין לשמירת הברית, נמשך השפע אל הקדשה ואז נתבטלין הכפירות והעבודה זרה, שהוא בחינת תאות ממון כנ"ל. וכן להפוך כשמבטלין תאות ממון שהוא העבודה זרה, דהינו על-ידי שמרבה בצדקה כנ"ל, על-ידי-זה זוכה להנצל מלבוא לידי פגם הברית, כי על-ידי הצדקה מקשר את עצמו בשרש השפע, שהוא רוחניות אלקות, ואז אין הקלפות, שמהם כל התאוות, יכולין להתאחז בשפע הקדשה כלל, ועל-כן נצול על-ידי-זה מתאות נאוף שבא על-ידי התגברות עכירת הדמים, שנמשך מהיצר הרע והקלפות, שהם בחינת אל אחר כפירות, שעקר אחיזתם כשמתגברת העבודה זרה, חס ושלום, שהוא תאות ממון, כי כל אחד תלוי בחברו על-ידי שמירת הברית, נתבטל העבודה זרה, שהוא הממון כנ"ל. וכן להפך על-ידי הצדקה, שהוא בטול העבודה זרה של הממון, נתבטלין הקלפות שמהם נמשך חמימות תאות נאוף וזוכה לשמירת הברית וכנ"ל:

Copy passage with reference

וכלל הממון של ישראל נקרא "ממון דקדשה", כי ישראל בכלל נקראים כלם צדיקים, כמו שכתוב, "ועמך ישראל כלם צדיקים וכו'". כי כלם נקראים צדיקים, שהוא בחינת קדשת הברית על-ידי שהם נמולים, כמו ששמעתי מפי רבנו זכרונו לברכה בעת שגלה התורה "צוית צדק" הנ"ל. וכן כלם רחמנים בני רחמנים, גומלי חסדים בני גומלי חסדים, ואפלו הפחותים שבישראל רבם ככלם נותנים צדקה, כי אין שום אמה ולשון שיגמלו חסד זה עם זה ויתנו צדקה זה לזה כמו ישראל קדושים, וגם רב הממון של ישראל הכל הם מוציאין על-ידי דברים שבקדשה, כגון לתן את בניו לתלמוד תורה ולהשיאם אשה והוצאת שבתות וימים טובים, ולקנות ציצית, טלית ותפלין ומזוזות ואתרוג ומצות וכו', וגם כל מאכליהם על-פי התורה שעל-ידי-זה צריכין לקנות ביקר כל מאכליהם, כי צריכים לתן מעות שחיטה ובשר טרפה בזול גדול, והם צריכין לקנות בשר כשר כחוש ביקר גדול וכיוצא בזה הרבה, על-כן כל הממון של ישראל בכלל נקרא ממון דקדשה, בחינת צדקה:

Copy passage with reference

וזה בחינת הכתבה שאסור לדור עם אשתו בלא כתבה, כי הכתבה שמבטיח לה זהו בחינת ממון דקדשה, בחינת שפע העשירות דקדשה שממשיך הצדיק לכנסת ישראל, שהם בחינת איש ואשה כידוע. ועל-ידי השפע הקדשה הזאת הנמשך על-ידי הכתבה דאוריתא ודרבנן, על-ידי-זה ממתיק ומבטל בחינת אחיזת הקלפות והסטרא אחרא מבחינת האשה יראת ה' שמשם נמשך העניות והדלות, שהוא בחינת תאות ממון, בחינת ראש עשה כף רמיה וכו' וכנ"ל. כי על-ידי הכתבה הוא ממשיך כל השפע דקדשה לכנסת ישראל לבד וזר אל יתערב, ולא יהיה להם שום אחיזה בהשפע, וכשמתבטלים יניקתם ואחיזתם, שהוא בחינת בטול העבודה זרה והכפירות כנ"ל, על-ידי-זה נתבטל חמימות תאות המשגל הנמשך משם וזוכין שיהיה הזווג בקדשה ובטהרה, ועל-כן אסור לדור עם אשתו בלא כתבה, כי עקר קדשת הברית הוא בבחינת המשכת שפע העשירות בקדשה, שזהו בחינת צדקה, בחינת בטול העניות שזהו בחינת הכתבה וכנ"ל:

Copy passage with reference

וזהו בחינת מאתים ומנה שנותנין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, כי כבר מבאר שהממון שנותן האיש לאשתו, שהם הקדושין והכתבה, הוא בבחינת צדקה הנ"ל שמשבר תאות ממון, שהוא בחינת רוחא נחית לשכך חמימא דלבאי וכו', שעל-ידי-זה יכולין לקח הנפשות ולהעלותן בבחינת מין נוקבין ולהוליד ולהמשיך תורה, שזהו בחינת זווג דקדשה שצריכין גם כן לברר ניצוצות ונפשות בבחינת העלאת מין נוקבין ולהוליד נפשות הבנים בקדשה שהם בחינת התורה, כי ישראל הם בעצמן בחינת התורה וכנ"ל, ועל-ידי-זה זוכין להמשיך השגחה שלמה שהוא בחינת השבת ההבטה והראיה, כמבאר הענין היטב בהתורה "אשרי העם" הנ"ל, עין שם. וזהו בחינת מאתים שהוא השעור של עשירות, כי מי שיש לו מאתים יוצא מכלל עני ואסור לו לטל צדקה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כנ"ל, כי עקר השפע נמשך מהשגחת השם יתברך השלמה שזוכין על-ידי הצדקה כנ"ל, כמו שנאמר בארץ ישראל שמשם כל השפע, "תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה וכו'", ששם עקר השגחתו השלמה. ועל-כן שם עקר כל ההשפעות וכל השפע הנמשך מלמעלה מאין ליש על-ידי השגחתו יתברך נמשך ממה למאה בבחינת אל תקרי מה אלא מאה, כמובן בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. וזהו בחינת מאה ברכות, בחינת מאה אדנים, וזהו בחינת ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה', כי עקר הברכה והשפע היא בבחינת מאה שערים, מאה ברכות, כי השפע נמשכת ממה למאה כנ"ל, ועל-כן שעור הפחות של העשירות הוא מאתים, שהוא שעור הכתבה דאוריתא, כי עקר שלמות השפע היא כשנמשכת השפע בבחינת השגחה שלמה, שזה עקר הראיה על-ידי שמכה כח הראות בהדבר הנראה ומביא את הדבר הנראה לעיניו ונצטיר בעיניו ועל-ידי-זה רואה הדבר, כמבאר היטב בהתורה הנ"ל, שזהו בחינת השגחה שלמה שזוכין על-ידי הצדקה על-ידי התורה שממשיכין על ידה, כמו שמבאר שם, עין שם. וכשזוכין להשגחה שלמה, שהוא בחינת כפילת ההבטה, בחינת והחיות רצוא ושוב, שעל-ידי-זה עקר בחינת הראיה וההשגחה כנ"ל, אזי גם השפע הנמשך משם כפולה בבחינת מאתים, כי השפע הנמשכת, שהיא בחינת מאה, בחינת מאה שערים, כי נמשכת ממה למאה כנ"ל, היא נכפלת לשתי מאות על-ידי השבת והחזרת הראיה וההבטה, שהוא עקר הראיה וההשגחה בשלמות וכנ"ל, כי רק אחר כך כשחוזר הדבר הנראה לעיניו אז עקר הראיה שרואין הדבר. נמצא, כשאנו זוכין להמשיך השגחתו בשלמות עלינו, אזי אנו ממשיכין, כביכול, ראיתו והשגחתו עלינו בכפלים, כי מתחלה נמשך כח הראות, שהוא בהתורה, עלינו ועל-ידי שאנו קרובין אל התורה, על-ידי-זה אנו חוזרין ונצטירים בעיניו, ואז עקר הראיה וההשגחה שמשגיח עלינו בהשגחה שלמה כנ"ל. נמצא, שהראיה וההשגחה השלמה נכפלת, ועל-כן השפע הנמשך משם נכפלת גם כן בבחינת שתי פעמים מאה, שהוא שעור המשכת השפע, בחינת מאה שערים וכו' כנ"ל. ועל-כן מאתים הוא התחלת העשירות, כי אחר כך כשכבר זכה לבחינת השגחה שלמה, שהוא בחינת מאתים, אזי בקל יכול לזכות לרב שפע טובה וברכה מרבה, כי כשהשגחה בשלמות שחוזרים ונצטירים בעיניו, כביכול, אזי הראיה כפולה ומכפלת בלי שעור והשפע נמשכת בשפע גדול עד בלי די:

Copy passage with reference

ועל-כן שעור הכתבה, שהוא בחינת המשכת השפע והעשירות דקדשה כנ"ל, הוא מאתים, שהוא בחינת העשירות דקדשה הנמשך מבחינת השגחה שלמה שנמשך על-ידי הצדקה, שהוא בחינת רוחא נחית וכו' כנ"ל, שזהו עקר בחינת היחוד והזווג דקדשה כנ"ל. ועל-כן רק לבתולה נותנין מאתים, כי מבאר בכתבי האר"י ז"ל על מאמר רבותינו זכרונם לברכה, אין האשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי, שהוא סוד ההוא רוחא דשביק בגוה הנאמר בהסבא, שהוא סוד העלאת מין נוקבין, שעל-ידי ההוא רוחא דשביק בגוה בביאה ראשונה, על-ידי-זה עושה בה בחינת כלי להעלות מין נוקבין, וכל הזווגים וכל ההולדות צריכין לקבל מההוא רוחא, ועל-כן אין האשה מתעברת מביאה ראשונה וכו', עין שם, ובחינה הזאת של העלאת מין נוקבין שנעשה על-ידי ההוא רוחא הנ"ל, זה זוכין להמשיך בקדשה על-ידי הצדקה שנותנין שהוא בחינת רוחא, בחינת רוחא נחית לשכך חמימא דלבא הנ"ל, שעל-ידי-זה עקר בחינת העלאת מין נוקבין ביחוד העליון להמשיך תורה, כמבאר בהתורה הנ"ל שעקר בחינת העלאת מין נוקבין והיחוד נעשה על-ידי הצדקה, שהוא בחינת רוחא כנ"ל. וזהו בחינת סוד ההוא רוחא הנ"ל שעל-ידי-זה כל העלאת מין נוקבין, הינו על-ידי מצות צדקה, שהוא בחינת רוחא כנ"ל, וזהו בחינת הקדושין והכתבה שהם בבחינת תקון הצדקה, כנ"ל שעל-ידי-זה ממשיכין בקדשה ההוא רוחא הנ"ל, שעל-ידי-זה הוא בחינת העלאת מין נוקבין, שכל הזווגים וההולדות דקדשה הם על-ידי-זה כנ"ל. ועל-כן הבתולה שעור כתבתה מאתים שנמשך מבחינת השגחה שלמה שנמשך מבחינת והחיות רצוא ושוב, שהוא בחינת לקיחת הנפשות להעלותם בבחינת מין נוקבין והולדת הנפשות כנ"ל. נמצא, שבהזווג הראשון צריכין להמשיך תקון לשתי הבחינות הנ"ל שהם בחינת לקיחת הנפשות, שהוא בחינת תקון הכלי של העלאת מין נוקבין, ואחר כך הולדת הנפשות, ששתי בחינות אלו הם בחינת רצוא ושוב, שהם בחינת השגחה שלמה וכו' כנ"ל, וזהו בחינת כתבת מאתים וכנ"ל: אבל באלמנה עקר הכתבה הוא בשביל תקון המשכת הנפשות של ההולדה, כי תקון הכלי בשביל העלאת מין נוקבין אין צריך לתקן עוד כנ"ל, על-כן אין כתבתה אלא מנה, שהוא שעור המשכת השפע תמיד כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה בחינת האלף לך שלמה ומאתים לנטרים את פריו, כי שרש השפע למעלה בשרשה הוא בבחינת מה ואין לה שום ציור, ואחר כך כשמתחלת להצטיר קצת מחמת גדל האור אזי עדין השפע בבחינת אלפים, בבחינת האלף לך שלמה, שהוא מלך שהשלום שלו, שמשם כל ההשפעות הנמשך דרך הצנור הקדוש, שהוא בחינת ברית שלום, ובשרש השלום בחינת שלמה מלך שהשלום שלו, שם עדין השפע בבחינת אלפים, בחינת האלף לך שלמה כנ"ל, וכמובא שבעולמות העליונים למעלה למעלה שם הכל בבחינת אלפים, ואז כשאור השפע הוא עדין בבחינת אלפים אי אפשר לקבלו מחמת רבוי אור, כי אי אפשר לקבלו עד שמחלקין האלפים למאות, וכמבאר רמז מזה בהסוד הגדול והנורא שגלה רבנו זכרונו לברכה מענין חלקת האלפים למאות, עין שם, כי צריכין לחבר שרש העליון, שהוא בחינת מה, עם בחינת האלף, ואז נעשה הכלי והצמצום של השפע בבחינת מאה, ואז מקבלין השפע, שהיא בחינת מאה ברכות וכו' כנ"ל, והעקר כשהשפע, שהוא בחינת אור ההשגחה, נכפלת בבחינת רצוא ושוב, שזהו בחינת מאתים, שהוא שעור התחלת העשירות כנ"ל. וזהו, "ומאתים לנטרים את פריו". שהם התלמידי חכמים השומרים את התורה שמשם כל השפע כנ"ל, שהם ממשיכין השפע על-ידי ההשגחה שלמה בבחינת מאתים כנ"ל:

Copy passage with reference

ועל-כן צריך לתן לה הכתבה בכתב דיקא, ואפלו כשמבטיח לה בקנין גמור בעל פה אינו מועיל ואסור לדור עמה עד שיתן לה הכתבה בכתב דיקא, כי איש ואשה שרשם נמשך מבחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה כידוע אשר בשרשם הכל אחד, כי ה' אחד ושמו אחד, כי 'ה' אחד' זה בחינת תורה שבכתב, 'ושמו אחד', זה בחינת תורה שבעל פה שהוא בחינת מלכות, בחינת שם, כמו שנאמר, "ויעש דוד שם", כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה. וזהו בחינת השגחה שלמה הנ"ל בחינת והחיות רצוא ושוב שנמשך על-ידי המשכת התורה שכלולה מטעמים נקדות תגין אותיות, כי כל התורה שממשיכין צריכה להיות כלולה מתורה שבכתב ותורה שבעל פה שבאמת כלו חד, ועל-כן ההשגחה הנמשכת על-ידי-זה כפולה גם כן בבחינת רצוא ושוב, זהו בחינת השגחה שלמה, כי רצוא ושוב זהו בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהם בחינת אור ישר ואור חוזר, כי עקר האור חוזר הוא בבחינת מלכות שהוא בחינת תורה שבעל פה כידוע, שעקר השלמות שיהיה נכלל בחינת האור חוזר בהאור הישר שיהיה נמשך השגחה שלמה על-ידי-זה , ואז חוזר ונכלל הכל בבחינת אור ישר לבד, כי באתר דאית דכר, נוקבא לא אידכר תמן, כי כל העולמות הכלולים בבחינת מלכות, שהוא בחינת אור חוזר כשזוכין להיות סמוכין להשם יתברך על-ידי התורה שישראל ממשיכין ומקבלים עליהם בכל עת, אזי הם חוזרים ונצטירים בעיניו, כביכול, ומשגיח עליהם בשלמות. נמצא, שחוזר בחינת האור, חוזר ונכלל בהאור הישר ונחזר הכל לבחינת אור הישר שהוא בחינת חסד, וחוזר ונכלל כל בחינת תורה שבעל פה בתורה שבכתב, כי ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא, ועל-כן צריך לתן לה הכתבה בכתב דיקא כדי לכלל הכל בתורה שבכתב, כי זה עקר התקון שהיא תהיה טפלה אליו כידוע, כי הכתבה היא בחינת השגחה שלמה שנמשך מבחינת התורה שכלולה מטעמים, נקדות, תגים, אותיות, שהוא בחינת תורה שבכתב ששם כל הטעמים, נקדות, תגים ואותיות, כי עקר הטעמים, נקדות, תגים ואותיות הם בתורה שבכתב שקורין אותה בטעמים ונקדות וכתובה בתגין ואותיות בדקדוק גדול כראוי. ועל-כן צריך לתן לה הכתבה בכתב דיקא, שזהו בחינת תורה שבכתב, כדי לכלל תורה שבעל פה עם תורה שבכתב, שהוא בחינת יחוד איש ואשה ששניהם אחד בשרש, וצריך שיכלל הכל בבחינת תורה שבכתב, שהוא בחינת אור הישר, שזהו בחינת השגחה שלמה וכו' כנ"ל:

Copy passage with reference

כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם בחינת ידיעה בכלל וידיעה בפרט, המובא בזהר הקדוש. כי יש ידיעה בכלל, דהינו מה שיודעין ומאמינין בהשם יתברך בכלל שיש יחיד נמצא אדון כל מנהיג ומושל יתברך שמו, ואחר כך צריכים לידע בפרטיות שהוא בחינת השגת אלקות שזוכה כל חד כפום מה דמשער בלביה כפי מה שזוכה לשבר תאוות עולם הזה ולסגל מצוות ומעשים טובים, ושני הידיעות האלה שהם בחינת ידיעה בכלל וידיעה בפרט, הם בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה. כי תורה שבכתב זהו בחינת ידיעה בכלל, ועל-כן עקר שרש התורה הוא אנכי ולא יהיה לך ששמענו מפי הגבורה, שהוא בחינת ידיעה בכלל שהודיעם שהוא אלקינו ואין עוד, ושאר כל מצוות התורה הם בבחינת ידיעה בפרט, כי כל מצוה ומצוה היא ידיעה פרטיות שיודעין רצונו יתברך שרצונו הוא להניח תפלין בכל יום, ושיהיה דיקא ארבע פרשיות אלו ובתוך בתים של עור דיקא, ושאר דיניהם, וכן רצונו להתעטף בציצית וכו', וכיוצא בשאר המצוות. ועל-כן על-ידי כל מצוה ומצוה שאנו מקימין שהם בחינת התגלות ידיעת רצונו בפרטיות, על-ידי-זה זוכין להשיגו יתברך כל חד כפום מה דמשער בלביה, שזהו בחינת ידיעה פרטיות הנ"ל, שזוכה כל אחד כפי קדשתו וטהרתו להכיר אותו יתברך בעולם הבא בבחינת ידיעה פרטיות הנ"ל, שזהו עקר הגדר וההבדל שיהיה לעתיד בין ישראל לאמות העולם, וכן בין ישראל בעצמן שיהיה הפרש והבדל גדול בין צדיק לרשע, ואפלו בין הצדיקים בעצמן ובין הכשרים והבינונים בעצמן וכו', כמו שכתוב, "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלקים לאשר לא עבדו". ועקר החלוק וההפרש בסוף תכלית האחרון יהיה בבחינת ידיעה פרטיות הנ"ל, שכל מי שיגע יותר בעבודת ה', ופרש את עצמו מהעולם הזה ביותר, ועשה נחת רוח ליוצרו ביותר באמת יזכה להשגה יתרה ביותר בידיעתו הפרטית הנ"ל. ויש צדיקים וכשרים שגם בעולם הזה זוכין מעט לבחינת ידיעה הפרטית הנ"ל שהיא בחינת ההשגות של כל הצדיקים האמתיים שמשיגין גם בעולם הזה מה שמשיגים. נמצא, שכל התורה היא בבחינת ידיעה הפרטיות, אבל זה ידוע שכל בחינה ובחינה כלולה מכל הבחינות, ועל-כן גם בהתורה בעצמה יש שתי בחינות, בחינת כלל ופרט, שהיא בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה. כי תורה שבכתב היא נמשכת מבחינת ידיעה בכלל ממנו יתברך, ותורה שבעל פה נמשכת מבחינת ידיעה בפרט, כי תורה שבכתב היא בבחינת כלל נגד תורה שבעל פה, כי בתורה שבכתב כתובים כל המצוות בכלל, כגון מצות תפלין נאמר בהתורה בפסוק אחד בכלל, "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפת וכו'", אבל פרטי המצוות, כגון כל דיני התפלין בפרטיות אין יודעים כי אם על-ידי תורה שבעל פה, כי היא בחינת ידיעה בפרט. ובאמת שתי הידיעות אלו שהם בחינת כלל ופרט, הכל אחד, כי ה' אחד ושמו אחד, כי כל מה שיודעין ומשיגין הצדיקים האמתיים רצונו יתברך והשגות אלקות בבחינת ידיעה פרטיות, חוזרים תמיד אל הכלל, שהוא בחינת ידיעה הכלליות, שיודעין הכל בסתם שהוא בחינת שלמות האמונה של כלל ישראל שמאמינין בו יתברך בכלל שזהו העקר. ומכל הידיעות הפרטיות צריכין לחזר לשם בבחינת כלל ופרט וכלל, שבתחלה יודעין בכלל ואחר כך מי שזוכה לאיזה השגה לבחינת ידיעה פרטית צריך לחזר בכל עת לבחינת ידיעה הכללית, וכמבאר בזהר הקדוש בהקדמה, כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמינדע וכו', כיון דמטי תמן מה חמית מה ידעת מה פשפשת וכו', כי תכלית הידיעה שלא נדע: נמצא, שחוזרין לעולם אל הכלל, שהיא ידיעה הכללית הנ"ל, רק שעל-ידי בחינת הידיעה הפרטית של הצדיקים האמתיים אף-על-פי שלעולם הם חוזרין אל הכלל כנ"ל, אף-על-פי-כן הוא זכות להם וטובה גדולה מאד, כי על-ידי-זה נתחזק ביותר ידיעה הכללית בכל פעם, כי כל מה שמשיגין יותר השגות אלקות בבחינת ידיעה פרטית, הם ממשיכין לנו אמונה שלמה ביתר שאת ויתר עז, שזהו בחינת ידיעה הכללית כנ"ל, כי באמת הכל אחד ושתי הידיעות האלו צריכים זה לזה בבחינת מכלל שהוא צריך לפרט, ומפרט שהוא צריך לכלל, כי באמת שניהם הם אחדות פשוט בלי הבדל ואין אחד בלא חברו, כי תורה שבעל פה בלא תורה שבכתב אינו כלום, כי ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא, וכל דיני תורה שבעל פה כלם בנויים על תורה שבכתב, וכן תורה שבכתב בלא תורה שבעל פה גם כן אינו כלום כי אין יודעין משום מצוה מהתורה שבכתב לבד, כי שום דין ממצות תפלין לא נאמר בתורה רק וקשרתם וכו', ואין יודעים אם על הקברת אם על כף היד כנראה מפשט הכתוב, כי בודאי בלא הקבלה של תורה שבעל פה לא היה עולה על הדעת לפרש וקשרתם לאות על ידך, על מקום הקברת דיקא כמו שהוא באמת, וכן והיו לטוטפת לא היינו יודעים שמרמז על ארבעה בתים, וכן כל דיני התפלין שיהיו של עור דיקא ותפורים בגידין וקשורים ברצועות ושינין של תפלין ושאר דיניהם, וכן כל דיני המצוות בודאי אי אפשר לידע שום מצוה מתורה שבכתב לבד. ועל-כן מי שכופר בדבר אחד מדברי סופרים הוא אפיקורוס לכל התורה כלה כמו הקראים שדינם עכשו כעכו"ם לכל דבריהם, כי מאחר שכופרים בתורה שבעל פה אין להם חלק גם בתורה שבכתב, כי אין יודעין שום דבר מתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה, כי אין אחד בלא חברו כנ"ל, וכן בהידיעות הנ"ל הוא גם כן כן, כי אי אפשר לידע ממנו יתברך אפלו בכלל כי אם על-ידי התורה והמצוות, שהם בבחינת ידיעה הפרטית. וכן להפך, אי אפשר להשיג שום השגה, בחינת ידיעה פרטית, כי אם כשחוזרין בכל עת לבחינת ידיעה בכלל, שהוא בחינת שלמות האמונה בכלל כנ"ל. ועל-כן עקר האמונה בשלמות אין זוכין כי אם ישראל על-ידי שמקימין התורה והמצוות, אבל העכו"ם אף-על-פי שרבם ככלם מאמינים בכלל באלקותו ואחדותו יתברך, כי זה הכל מודים, אבל אף-על-פי-כן אין אמונתם שלמה כמו ישראל, ויש להם דעות זרות ונפסדות מאד מאד, ובפרט הפילוסופים והמחקרים שנבוכו בדעות רעות מאד על-ידי שרצו לכנס בידיעות פרטיות בלא קדשה וטהרה, בלא תורה ומצוות, והם משקעים בתאוותיהם בנאוף ושאר תאוות ורוצים לחקר באלקות, על-כן נתעו ונבוכו בכפירות גדולות ובשטותים הרבה מאד, כי אי אפשר לכנס בשום השגה וידיעה פרטית כי אם על-ידי קדשה וטהרה וקיום התורה והמצוות ופרישות מתאוות עולם הזה:

Copy passage with reference

נמצא, שתורה שבכתב ותורה שבעל פה הם בבחינת ידיעה בכלל וידיעה בפרט, וזה בחינת נגלה ונסתר, תורה שבכתב היא בבחינת נגלה, בחינת ידיעה בכלל, שזאת הידיעה צריכין לגלות לכל בני אדם מגדול ועד קטן לידע ולהודיע ולהודע שהוא היוצר, הוא הבורא וכו', ועל-כן התורה שבכתב שנמשכת מבחינת הידיעה הזאת נתנה לכתב, כי בחינת הידיעה הזאת יכולין לכתב בכתב באר היטב שהשם יתברך יחיד קדמון ברא הכל אחר העדר הגמור כל העולם ומלאו יש מאין המחלט, שזהו בחינת תורה שבכתב שמתחלת, "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". וצריכין לכתבה דוקא כדי להמשיך הארת הידיעה הזאת לתוך בחינת העשיה, שזהו העקר להמשיך האמונה השלמה שהיא בחינת ידיעה בכלל, עד העשיה הגשמיות, שהוא בחינת כתיבה בידים, שהיא בחינת עשיה, שעל-ידי כתיבת התורה ממשיכין הארת הידיעה הזאת, שהיא בחינת האמונה שלמה, לתוך העשיה, שזהו עקר כונת בריאת כל העולמות שכלם לא נבראו כי אם בשביל העולם הגשמי הזה כדי שידעו גם בעולם הגשמי הזה מיחודו ואלקותו יתברך, שזה עקר כונת הבריאה, כמובא בספרים. אבל תורה שבעל פה היא בחינת נסתר, בחינת סודות התורה, בחינת השגות אלקות שמשיגין הצדיקים השלמים כל חד כפום מה דמשער בלביה, שאלו ההשגות אי אפשר לכתבן כלל ואפלו בעל פה אי אפשר לדבר מהם כי אם אחר התלבשות בכמה לבושין וצמצומים שאז אפשר לפה לגלות רמז מהם מפה לאזן לחכם ומבין מדעתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ולא במרכבה ליחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. וזה עקר בחינת תורה שבעל פה, ומחמת שכל בחינת התורה שבעל פה נמשך מבחינת ידיעה זאת, על-כן אסור לכתב כל תורה שבעל פה, כי נמשכת מבחינת ידיעה והשגה זאת שאי אפשר לכתבה ולדבר ממנה כי אם ברמז בעלמא בעל פה דיקא:

Copy passage with reference

אבל אחר חרבן הבית בתקף התגברות הגלות התירו חכמינו זכרונם לברכה לכתב תורה שבעל פה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי בתקף הגלות התגברה הסטרא אחרא עד שהתחילו האפיקורסים להתפשט בעולם בדעותיהם הרעות, עד שכמה מגדולי ישראל נלכדו ברשתם והלכו בדרכי חקירותיהם וגרמו מה שגרמו להם ולהדורות הבאים אחריהם, ובפרט עכשו שרואין מה שנצמח מזה, השם יתברך יחוס עלינו מעתה, וכבר דברנו מזה כמה פעמים אם היה מועיל מה שנדבר עוד מזה היה כדאי שכל מי שנוגע יראת ה' בלבו יצעק על זה תמיד מערב עד בקר, ולהרחיב הדבור בפיו ובכתב אלפים ורבבות יריעות להזהיר את העם לבלתי נגוע בקצה הסם המות הזה, המר והזר של דרכי ספרי המחקרים, אך ידעתי כי מי שנתעה בזה לא יועילו לו דברי ולא דברי רבים וגדולים ממני המזהירים על זה מאד מאד, כמבאר בכמה וכמה ספרים קדושים כמה אזהרות על זה בכמה לשונות בלי שעור, אך מי יוכל להתאפק מלצעק על צרה כזאת, ובפרט עכשו שפשתה המספחת הרעה הזאת בעוונותינו הרבים, אשר לא היתה כזאת מימי קדם, ומי יודע מה יולד יום, וכמו שאמר רבנו זכרונו לברכה, אוי ואבוי, שאין אנו חושבין כלל בשביל בנינו ודורותינו איך להצילם ממים הזדונים הרעים האלה הרוצים לשטף את העולם, חס ושלום, שהם דרכי הלמודים הרעים של חכמות ולשונות ופילוסופיא המתפשטים עכשו בעולם, והאפיקורסות הולך ומתרבה בעולם בעוונותינו הרבים, ומה נעשה לבנינו ודורותינו שינצלו מזה, על-כן בהכרח להזכיר לפעמים מזה למען יהיה למשיב נפש לאותן הכשרים אשר לבם דוה על זה למען יתחזקו באמונה יתרה על-ידי דברינו, ויוכלו לעמד כעמוד ברזל וכחומת נחשת נגד כל הקמים עליהם להמשיכם, חס ושלום, מדרך האמת אשר דרכו בו אבותינו מעולם, וגם כולי האי ואולי ישמעו וישובו אחד מהם מאותן שהתחילו לפל למצודה הרעה של דרכיהם הרעים הנ"ל: ומחמת תקף מרירת הגלות הזה, שהם הכפירות והאפיקורסות שהתגברו, שזה עקר גלות השכינה וכנסת ישראל שמשם נמשך השכחה, כי עקר השכחה נמשך מבחינת כפירות, כמבאר בהתורה "ואלה המשפטים" אמונה סימן ז). על-כן התירו חכמינו זכרונם לברכה לכתב גם תורה שבעל פה כדי שלא תשתכח התורה מישראל, כי כל מה שהגלות נמשך יותר, הוא סמוך לביאת משיח ביותר, וכל מה שסמוך יותר לביאת משיח, נתגלין סתרי תורה יותר. וכמבאר מזה הרבה בכתבי האר"י ז"ל והבאים אחריו, שכלם הביאו ראיות חזקות אמתיות מהזהר הקדוש ותקונים שבסוף הימים נתגלין סתרי התורה הרבה, ועל-כן התירו לכתב וגם להדפיס כל ספרי הזהר הקדוש ותקונים וגם כל כתבי האר"י ז"ל שהם סתרי רזי התורה שלא נתנו להגלות בימים קדמונים, כמבאר בספרים באריכות. כי השם יתברך מקדים רפואה למכה, כי מחמת שהוא יתברך ראה שיתגברו רשעים ואפיקורסים כאלה בעולם שירצו, חס ושלום, להוציא את ישראל מן הדת, חס ושלום, כמו הכת הרעה שהיתה בתחלה בסביבותיהם, ואחר כך נתפשטה הנגע מיום ליום עד שזה סמוך באה בגבולנו בעוונותינו הרבים והעמידו בית פסל ומסכה על-פי עצת הרשע ראש הקשר הרע הזה שאסור להזכירו בשם ישראל, שמו ימחה מן העולם וכיוצא בהם רבים, על-כן הקדים השם יתברך רפואה למכה וכבר היו צדיקים נוראים כאלו בעולם שגלו סודות נוראים בעולם והמשיכו התגלות אלקות בעולם, עד שכמה נסתרות נעשו נגלות, ועל-ידי-זה נתחזקה האמונה ביותר ויותר, כי הצדיקים כל מה שמשיגין ידיעות פרטיות יותר, הם חוזרים ושבים אל הכלל יותר ויותר ומחזקין את האמונה הכלליות ביותר, אבל השגותיהם עצמו מאתנו ולא היה אפשר לנו לקבל מהם כי אם רמז בעלמא, אבל עכשו כבר היו צדיקים נוראים כאלו שיגעו וטרחו ועבדו את ה' ביגיעות גדולות מאד מאד עד שזכו להשיג השגות אלקות בתכלית שלמות ההשגה, בתכלית המעלה, עד שזכו לצמצם השגותיהם בדרכים נפלאים ונוראים עד שהיה להם יכלת לגלות לנו השגותיהם הנוראות, ועל-ידי-זה הכניסו אמונה שלמה בישראל, כי כל מה שנתרבין הידיעות הפרטיות, בחינת תורה שבעל פה, נתחזק יותר ויותר בחינת הידיעה והאמונה הכללית, שהוא בחינת תורה שבכתב כנ"ל, ועל-כן עכשו צריכין לכתב הכל, כי כל ההשגות והחדושים שמחדשים כל ישראל הכשרים, שהם בחינת תורה שבעל פה, כלם צריכים לכללם תכף בתוך תורה שבכתב, לחזק את האמונה, להמשיך חזוק האמונה לתוך בחינת העשיה שהוא בחינת כתב כנ"ל, כי עכשו יש לנו יכלת לזה על-ידי הצדיקים הגדולים שקדמונו שעשו תקונים כאלה שנוכל להמשיך בחינת תורה שבעל פה בחינת סודות התורה לתוך בחינת הכתב, שהוא בחינת נגלה, כדי להמשיך חזוק האמונה בהתגלות נפלא לכל באי עולם למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים אין עוד: וזהו בחינת מה שכתב רבנו זכרונו לברכה בהתורה "חותם בתוך חותם" בסימן כב), שהצדיקים עושין מהנשמע נעשה, מנסתר נגלה וכו', עין שם, הינו בחינת הנ"ל שהם עושין צמצומים ותקונים באפן שיוכלו לגלות סתרי נסתרות כדי להמשיך הנסתר לבחינת נגלה, כדי לעשות מבחינת נשמע, בחינת תורה שבעל פה, בחינת נעשה, שהוא בחינת תורה שבכתב כדי להאיר האמונה בתקף העשיה וכנ"ל. ועל-כן התירו רבותינו זכרונם לברכה לכתב תורה שבעל פה, כי אז כשהתירו כבר היה ספר הזהר הקדוש בעולם שעקר המשכת התקונים לגלות סתרי תורה היו על ידו, ועל-ידי-זה נעשה מהנסתר נגלה, מנשמע נעשה, שהוא בחינת כתב כנ"ל, על-כן יכולין וצריכין עכשו לכתב הכל כנ"ל:

Copy passage with reference

וזהו בחינת הדפסת ספרים קדושים של התורה הקדושה שנתפשטה עכשו ביותר שהוא דבר גדול והוא התקרבות משיח, כמבאר בהתורה "חדי רבי שמעון" סימן סא) שרבוי הספרים הם טובה גדולה ותקון גדול לישראל, כמו שמובא שם שכבר יש ספרים הרבה ועוד עתידין להיות ספרים רבים, וכלם צריכים להעולם ואסור להלעיג על אחד מהם וכו', כי רק הספרים המדברים מחקירות צריכין להרחיק כמטחוי קשת ולבערם מביתו בבעור חמץ ושאור ויותר ויותר, אפלו אם חברם גדולי ישראל יהיה מי שיהיה צריכים בעור מביתו ורשותו, כי אוסרים במשהו יותר מחמץ ושאור, כי חמץ ושאור הם לא תעשה אחת או שתים, אבל ספרים אלו כל דבריהם נוגעים בכלל אמונת בית ישראל, על-כן בודאי אין לחלק כבוד בענין זה אפלו לגדול שבגדולים, מאחר שיכולין להכשל על-ידי-זה , לזלזל בכבוד כל התורה ומשה וישראל, כי כל דבריהם כמדקרות חרב נגד דברי כל התנאים והאמוראים הקדושים והנוראים אשר קטן שבכלם היה יכל להחיות מתים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ידענא דזוטרי דבכו ידעי להחיות מתים. ולפעמים אלו ספרי החקירות גונבים דעת ישראל ורוצים להכניס דעותיהם הרעות והזרות בתוך דברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים, ולפעמים הם מסירים הבושה מעל פניהם ומעזים מצחם נגדם וחולקים עליהם וכופרים בדבריהם בפרוש ופוסקים דין לעצמם שמתר לחלק על דברי הגמרא במקום שאין דין יוצא משם, אוי לאזנים שכך שומעות, כי איך יפצו פה שאין דין יוצא משם, כי הלא כל דיני התורה יוצאים מאלו האגדות שהם חולקים עליהם, מאחר שאלו האגדות מחזקים את האמונה על-ידי ספור הנסים והנפלאות ומוסרם הנפלא וכיוצא, שכל דבריהם כגחלי אש כדי להדריך את האדם בדרך התורה הקדושה בדרך אבותינו, והם רוצים להפך את הקערה, חס ושלום, כאלו יש רשות לחלק על אגדת רבותינו זכרונם לברכה, אוי לעינים לראות בספר כדברים האלה עד שיש שכופרים בשדים שכל דברי רבותינו זכרונם לברכה מלאים מזה והוא מיסודות האמונה, כי צריכים לידע ולהאמין שיש מלאכים קדושים ולהפך בהסטרא אחרא יש קלפות ושדים, שהם משפחות רבים מאד מאד ואוכלים כבני אדם וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ששה דברים נאמרו בהם וכו', והם מזיקי עלמא וכל הענשים על ידם, רחמנא לצלן, וכמו שכל בית ישראל מאמינים בזה כמו שהוא באמת, וכמו שכבר ארעו כמה מעשיות מזה אין מספר, כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה בגמרא ובשאר ספרים רבים מאד, ואיך יעלה על הדעת לחלק כבוד לגדול שבגדולים בדבר שנוגע נגד אמונת ישראל שהוא יסוד כל התורה, ובפרט שכבר נתפשטו ספרי הזהר הקדוש וכתבי האריז"ל ושאר ספרים קדושים ההולכים על-פי דרכיהם הקדושים, ובודאי כל דבריהם של הספרים ההולכים בדרכי החקירות בטלים ומבטלים נגד דבור אחד מדברי רבי שמעון בר יוחאי זכרונו לברכה ותלמידיו גדולי התנאים והאמוראים, ואין להאריך בזה בדבר המובן מאליו. על-כן ספרים כאלו ההולכים בדרכי החקירות צריכין בעור, מכל שכן שראוי לגזר שלא להדפיסם עוד, אבל כל הספרים ההולכים בדרכי התורה הקדושה בדרך אבותינו, בדרך האמונה הקדושה בודאי מצוה גדולה להדפיסם, להרבות ספרים כחול הים, כי כל ספר שמדבר מעניני תורה הן בדרך הפשט, או דרוש, או רמז, או סוד, או פרוש, או באור, או ספרי פוסקים ושאלות ותשובות, או ספרי מוסר ואגדות וכיוצא בהם, כלם נכוחים למבין וכלם צריכים להעולם, כלם אהובים, כלם קדושים, כי כלם מדברים מרצונו יתברך הנעלם בהתורה והמצוות, ובודאי אסור לקוץ ברבוי ספרים כמו שנמצאים קצת אשר עיניהם צרה כשרואים שנתחדש עוד איזה ספר חדש, ועתק יצא מפיהם כאלו מצטערים על הראשונים שכבר יש הרבה ספרים ולמה לו עוד. ובאמת לא בדעת ידברו, כי לכל עת וזמן לכל חפץ, כי מי יכריח אותו ללמד זה הספר ואם לא יהיה לו פנאי ללמד זה הספר החדש רק יבלה ימיו בספרים שיש מכבר מי ימחה בידו, ומה אכפת ליה שיש עוד ספרים בעולם אולי יש בני אדם שמסגל להם זה הספר דיקא, כמו שרואין בחוש שיש בני אדם שיש להם חיות מספר זה, ויש בני אדם שמחיה אותם ספר אחר, וגם באדם אחד בעצמו יש שנויים בין הזמן לפעמים מתעורר להשם יתברך על-ידי דבר זה שבספר זה, ולפעמים אינו יכול להתעורר כי אם על-ידי דברי תורה ומוסר שבספר אחר, וגם מי שנפשו חשקה בתורה ומבלה ימיו עליה כראוי כי לכך נוצר יש פנאי בימי האדם אשר הוא חי על פני האדמה לעין ולהביט בספרים הרבה מאד, כמו שראינו כמה גדולים שהיו בקיאים בכמה ספרים הרבה מאד, ולמה לא נלמד קל וחמר מהעכו"ם, כי לא קבלו את התורה הקדושה וכל עניני חכמתם בעסקי העולם הזה שהוא הבל וריק צל עובר, ואף-על-פי-כן יש להם הרבה ספרים אלפים ורבבות באריכות גדול מאד, ובכל מדינה ומדינה נתחדשים אצלם ספריהם הרבה מאד בכל שנה וכמעט בכל יום, ואינם קצים ברבוי ספריהם, ומדוע נבגד אנחנו, חס ושלום, להקפיד, חס ושלום, על רבוי הספרים של התורה הקדושה אשר היא חיינו וארך ימינו בעולם הזה ובעולם הבא לעולם שכלו ארך וטוב לעולמי עד ולנצח נצחים, והלא כמה תחבולות עושין וכמה ספרים לאלפים ורבבות מחברים בשביל עסקי עולם הזה, קל וחמר בן בנו של קל וחמר כמה אלפי אלפים ורבי רבבות ספרים עד אין קץ אנו צריכים לחבר ולהדפיס בשביל התכלית האחרון לעולם הבא, כי אנו צריכין להכין לעצמנו צדה לדרכנו הרחוק מאד מאד, וכבר נלכדו רבים מאד מאד בתאוות עולם הזה והבליו וטעותיו, וכמה תחבולות וכמה ספרים אין מספר אנו צריכין לחדש בכל יום כדי למצא עצה ותחבולה להציל את נפשותינו ונפש בנינו ובנותינו והתלויים בנו, להציל כלם מני שחת ולחיותם על פני האדמה בחיים נצחיים, לקרבם אל התורה ואל העבודה, וגם כי העולם אומרים בשם הבעל שם טוב זכר צדיק וקדוש לברכה, כי תורת ה' תמימה עדין, כי לא נגעו בה עדין. נמצא, שכל הספרים הקדושים והנוראים שכבר נמצאים בעולם עדין לא נגעו בעצם התורה, ועתה ראה והבן כמה ספרים צריכים עוד עד שנתחיל לגע בהתורה, מכל שכן וכל שכן לבוא חדריה ולירד לעמקה, על-כן כל הספרים הקדושים שנתחברו עד הנה עדין אינם חלק מאלף מעצם רבוי הספרים שיתגלו עוד בעת שיתגלו סתרי רזי התורה האמתיים, על-כן צריכין להזהר לבלי להלעיג ולבזות, חס ושלום, שום ספר ההולך על-פי דרכי התורה הקדושה, על-פי הגמרא ומדרשים וספרי הזהר וכתבי האר"י ז"ל, כי כלם צריכין להעולם, וגם כי יש כמה וכמה מדינות ועירות של ישראל ובמקומות אלו מתפשטין אלו הספרים, והם מחיין עצמן בהם, ובמקומות אחרים מחיין עצמן בספרים אחרים דיקא וכנ"ל:

Copy passage with reference

נחזר לעניננו כי השם יתברך עשה עמנו חסד גדול שנתגלה מלאכת הדפוס בעולם שעל-ידי-זה נתרבין הספרים הקדושים: כי בחינת ההדפסה הוא בחינת לקיחת וקבוץ הנפשות שעל-ידי-זה מגלין תורה כנ"ל, כי כשכותבין ספר אזי כותבין אות אחר אות, אבל בהדפסה לוקחין ומקבצין כמה וכמה אותיות הרבה מאד על הדפוס ומדפיסין בפעם אחת דף שלם, והאותיות של התורה הם בחינת ניצוצי נפשות, כי כל הנפשות שרשם באותיות התורה כידוע. נמצא, שקבוץ האותיות של ספרים קדושים הם בחינת לקוטי הנפשות כנ"ל, כי גם הספרים בעצמן נתחברו על-ידי לקיחת הנפשות בבחינת ולוקח נפשות חכם, שעל-ידי-זה המשיך זה החכם התורה שגלה וחדש הכתיבה בספר הזה שמדפיסין עכשו, ועל-כן על-ידי ההדפסה נתעורר ביותר בחינת השרש של אלו החדושין שנמשכו על-ידי לקיחת הנפשות שמהם בעצמן נתהוו אלו אותיות התורה שבזה הספר, כי גם עכשו לוקחין אלו האותיות ומקבצין אותן יחד וממשיכין ומגלין התורה בעולם על-ידי שמדפיסין בפעם אחד דף שלם כמה וכמה פעמים רצופים, שעל-ידי-זה מזכין את הרבים ומאירין פני תבל בספרים הרבה היוצאין בעולם ומעוררין את ישראל לתשובה שלמה: וזהו בחינת השינין של תפלין שנעשין על-ידי דפוס דיקא, בחינת פתוחי חותם קדש לה' שנאמר על תפלין, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה בלקוטי תנינא סימן ה). כי פתוחי חותם הוא בחינת דפוס, כמובא בפוסקים לענין קדשת הספרים הנדפסין, שמביאין שם ראיה מאבני החשן שנעשו בדפוס בחינת פתוחי חותם, כמבאר בהלכות ספר תורה בטורי זהב בסימן רעא בשם תשובת משאת בנימין, עין שם. כי מבאר בהתורה "אשרי העם" הנ"ל שבחינת המשכת התורה על-ידי לקיחת הנפשות הוא בחינת תפלין, בחינת שין של שלשה ראשים ושין של ארבעה ראשים, עין שם, כי אותיות השינין של התפלין נעשין בדפוס וזהו בחינת הדפסת ספרים קדושים, שהם בחינת לקיחת וקבוץ האותיות, שהם הנפשות שעל ידם נמשך התורה בעולם כנ"ל, שזהו בחינת השינין של תפלין כנ"ל שנעשין בדפוס דיקא כנ"ל. ועל-כן אשרי הזוכה לתן מעות לצדקה נוראה כזאת להדפיס ספרים קדושים לשם שמים, כי על-ידי כל הצדקות שנותנין, זוכין לקח הנפשות ולהמשיך תורה בחינת אוריתא דעתיקא סתימאה, כמבאר בהתורה הנ"ל, מכל שכן כשנותנין צדקה בשביל זה בעצמו כדי להדפיס ספרים קדושים, שהדפסת ספרים אלו בעצמן הם בחינת לקיחת הנפשות, שהם האותיות והמשכת התורה כנ"ל, שבודאי אשרי חלקו שזכה לזכות את הרבים להאיר חדושי תורה הקדושים לכל ישראל, ועל-ידי-זה זוכין להשגחה שלמה, שעל-ידי-זה נמשך שפע טובה וברכה וכל טוב לבית ישראל כנ"ל:

Copy passage with reference

וזהו שמבקשת השכינה וכנסת ישראל מהשם יתברך, "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך". חותם הוא בחינת הדפסת ספרים, כי ההדפסה הוא בחינת חותם וכנ"ל, שזהו בחינת תפלין כנ"ל, כי זה הפסוק שימני כחותם מרמז על תפלין, כמובא, הינו שהשכינה וכנסת ישראל מבקשין מהשם יתברך שידפסו ספרים קדושים הרבה שהם בחינת תפלין, בחינת חותם, כי על-ידי ספרים קדושים הללו הנדפסין נקשרים כלל ישראל בהשם יתברך כחותם וכו'. כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה, כי העכו"ם והרשעים מתקנאין בישראל מאד עד שצריכין ישראל למות על קדוש השם, כמו שפרש רש"י שם, הינו כי מתגברים הכפירות והאפיקורסות מאד שמחמת זה הם רוצים, חס ושלום, להעביר ישראל על דת עד שצריכים למסר נפשם על קדוש השם, שזהו בחינת כי עזה כמות אהבה וכו' כנ"ל, על-כן אנו צריכים להדפיס ספרים קדושים הרבה כדי שתתפשט האמונה בעולם ולעקר ולבטל ולבער דעות האפיקורסים מן העולם שיעקר שמם וזכרם מן העולם. וזהו "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו", הינו אם ירצו העכו"ם והסטרא אחרא להתגבר על ישראל, חס ושלום, בתאות ממון לפתותם, חס ושלום, על-ידי-זה , שזה עקר הגלות עכשו, 'בוז יבוזו לו' נלעג ונשחק מהם, כי כבר זכו ישראל לתן צדקה הרבה בשביל הדפסת ספרים קדושים שעל-ידי-זה משברים תאות ממון כנ"ל וזוכים להיות כחותם על לב על-ידי התורה הקדושה שנתגלה בעולם על-ידי הדפסת הספרים, שכל זה נמשך על-ידי הצדקה שמשברת תאות ממון) שעל-ידי-זה זוכין לשוב להשם יתברך בתשובה שלמה ונקשרין בו כחותם בבחינת תפלין כנ"ל: אמן ואמן: הלכה ד בהלכות אשות הלכה יוד, והלכה ה בהלכות פריה ורביה הלכה ה:

Copy passage with reference