ליקוטי הלכות · אבן העזר · גטין ד
Reading settings
על-פי התורה "מישרא דסכינא" וכו' בסימן למד, עין שם מה שמבאר שם: כי השגות אלקות אי אפשר להשיג כי אם על-ידי כמה צמצומים וכו', כמו המלמד וכו', וצריך כל אחד לבקש מאד רבי ומלמד הגון כזה שיוכל להבין ולהסביר לו שכל עליון כזה שהוא השגת אלקות וכו'. וזה בחינת שערות וכו', בחינת שעורא דאתון דאוריתא וכו'. וזה בחינת בת היתה לו לאברהם אבינו וכו', בחינת בת תחלה וכו'. כי הצמצומים הנ"ל, שהם ההקדמות והסבובים דקדשה, שעל ידם באים להשגות אלקות, הם בחינת שכל התחתון, בחינת חכמה תתאה, שהיא בחינת בת, בחינת בת אברהם שעל ידה באין להשגות אלקות שהוא שכל עליון, בחינת חכמה עלאה. ולבוא להשכל התחתון הזה הוא על-ידי שונא בצע וכו', וצריכין להחיות החכמה תתאה על-ידי אור הפנים המאיר בשלש רגלים וכו', ולפעמים נופל, חס ושלום, בחינת המלכות דקדשה, שהיא החכמה תתאה הנ"ל, לגלות של הארבע מלכיות וכו', וצריכין לחתכה משם על-ידי החסד שנתגלה על-ידי התוכחה וכו', עין שם כל זה היטב:
כי זה ידוע שאיש ואשה הם בחינת חכמה עלאה וחכמה תתאה וכמובן בהתורה הזאת, כמו שמובא שם על "הביאי בני ובנותי" וכו', עין שם), ועקר החבור שלהם בקדשה הוא בשביל הולדת והמשכת המחין בעולם, שהם נשמות הבנים שממשיכין בזווגם. כי הנשמה היא המח, כמו שכתוב, "ונשמת שדי תבינם". והשכל בשביל לגלות ולהודיע אלקותו בעולם, כמו שכתוב, "דור לדור ישבח מעשיך". וכתיב, "אב לבנים יודיע אל אמתך". ועל-כן הזהירנו השם יתברך לשא אשה, כי האשה היא בבחינת שכל התחתון הנ"ל שאי אפשר להמשיך שם השגה וידיעה באלקותו יתברך כי אם על-ידי-זה , על-ידי שיש לו השכל התחתון, על-כן צריך לשא אשה כדי שעל-ידי-זה ימשיך בחינת השכל התחתון, כדי שיוכל על-ידי-זה להשיג ולהודיע השגות אלקות בעולם, שזהו בחינת הבנים שמולידין, שהם כלולין בבחינת הארבעה בנים שעל ידם מגלין ומודיעין אלקותו מדור לדור כנ"ל. וכמבאר בהתורה הנ"ל מענין ארבעה בנים, עין שם. ועל-כן האשה מתקדשת בכסף, כי כסף הוא בחינת מלכות, בחינת חכמה תתאה הנ"ל. ועל-כן אי אפשר לזכות לחכמה תתאה הזאת כי אם על-ידי שונא בצע, כדי שלא יהיה נמשך אחר הממון הגשמי ששם אחיזת הסטרא אחרא שהם הארבע מלכיות, רק צריך להיות שונא בצע בתכלית השנאה שישנא גשמיות הממון של זה העולם, ואז יוכל לזכות לחכמה תתאה, שהיא בחינת שרש העשירות דקדשה, שהיא בחינת עשירות שלמה המלך, עליו השלום, שזכה לחכמה תתאה הנ"ל, בחינת אין כסף נחשב בימי שלמה, כמו שמבאר שם. ועל-כן מתקדשת בכסף, כי כסף הקדושין היא ממון דקדשה, כי נקרא קדושין לשון קדש, כי על-ידי כסף הקדושין ממשיך לה הארת החכמה תתאה הנ"ל, שהיא בחינת עשירות דקדשה כנ"ל:
וזה בחינת חמר אסור אשת איש, כי המלכות, שהיא בחינת חכמה תתאה, בחינת האשה, שם עקר אחיזת הסטרא אחרא שהם כלולין מארבע מלכיות, כי היא מדרגה האחרונה של הקדשה וממנה ולמטה הם הסטרא אחרא והקלפות, ועל-כן שם עקר אחיזתם וצריכין להשתדל תמיד לחתכה מהם ולהעלותה מביניהם. ועקר התגברותם הוא שהם רוצים להמשיך השכל התחתון הנ"ל לתוך החכמות חיצוניות שלהם, שהם באמת כסילות גמור כנגד זה השכל התחתון הנ"ל, כי מחמת שזה השכל התחתון הוא בחינת צמצומים והקדמות וסבובים כדי לבוא על ידו להשגות אלקות, על-כן הם רוצים להתדמות כקוף בפני אדם כאלו הם הולכים גם כן בדרך זה, כי כל דרכי חכמתם הוא בדרך הקשים ודמיונות שמתחילין לחקר מדברים נמוכים ופשוטים מאד שהם המשכלות הראשונות, והולכין ומקישין דבר לדבר עד שרוצים להרס ולעלות אל ה' על-ידי-זה , דהינו להשיג ידיעת אמתתו על-ידי-זה , על-ידי דרכי החקירות האלו, ובאמת לא זה הדרך ולא זה הנתיב להשיג אלקותו יתברך על-ידי דרכי החקירות הנבוכות האלו בדרכי ההגיון, אשר הם בעצמם מודים ששכל האנושי הוא נבוך וקצרה ידו להשיג שום דבר על בריו אפלו בשאר החכמות, כגון בחכמת התכונה וחכמות הרפואות, כי אין שום חכמה על בריה, והם חוקרים כבר אלפים שנים רבבות רבבות חכמים, ועתה הכל מודים שעדין לא חקרו לידע שום דבר על מתכנתו ואמתתו, מכל שכן וכל שכן בהשגת אלקות אשר לית מחשבה תפיסא ביה כלל, ואי אפשר להשיג שום השגת אלקות כי אם על-ידי הצמצומים הקדושים שממשיכין הצדיקים המבחרים האמתיים, שהם בחינת כלל התורה והמצוות הקדושות שקבלנו על-ידי משה רבנו, עליו השלום: ועל-כן באמת כתב שם בהתורה הנ"ל שצריכין לבקש מאד אחר רבי כזה שיוכל להמשיך לו השגת אלקות על-ידי הצמצומים, כי אפלו גדולי ישראל והמנהיגים לאו כל אחד זוכה לזה השכל שיוכל להמשיך השגות אלקות על ידו, על-כן צריכין לבקש מאד אחר רבי כזה שיוכל להלביש לו שכל עליון כזה בשכל התחתון, שהוא בחינת הצמצומים הקדושים, שהם בחינת הקדמות וסבובים כדי לבוא על ידם להשגות אלקות, כי אלו הצמצומים והסבובים האמתיים לבוא על ידם להשגת אלקות אינם בדרך ההקש שלהם כלל חס ושלום, כי על-ידי דרכי ההקש והדמיון רוצים להגיע ולגע ממש בהדבר שחוקרים, כגון למשל, כשחוקר בתהלוכות הכוכבים והגלגלים והולך בדעתו וחוקר מדבר לדבר ומסברא לסברא עד שמגיע בדעתו ונוגע בשכלו בדרכי תהלוכות הכוכבים והגלגלים, אבל מחמת ששכל מהלכם גבה מאד, על-כן באמת אינם יכולים להגיע לשם, ועל-כן עד הנה אינם יודעים על ברין איך הוא מהלכם, כי כל המחקרים עד זה סמוך בערך מאה שנה או יותר אמרו שהגלגלים מקיפים הארץ, ובסמוך קם אחד קופירניקיש שמו) ואמר שהארץ מסבבת וכו' וכו', וכלם הולכים עתה בדרך השקר הזה, והם בעצמם מודים שברבות הימים יכול להיות שימציא אחד דרך אחר. ואנחנו אומרים שבודאי אינו כדבריהם, כמבאר באריכות בדברי החולקים עליהם המחזיקים הדרך הישן שהוא דעת רבותינו זכרונם לברכה, וכן בשאר חכמות אינם יכולים להגיע לשום דבר על בריו, מכל שכן בהשגת אלקות, כי איך אפשר שיגיעו ויגעו בהשגתו יתברך אשר לית מחשבה תפיסא ביה כלל: אבל כל הצמצומים והסבובים דקדשה של הצדיק הרבי האמת הם רק בבחינת ממרחק תביא לחמה, שהם מסבבים סבובים כאלה שאי אפשר לידע בשכל האנושי איך אפשר לבוא להשגתו על-ידי הסבובים האלה, רק שבאמת לאמתו אלו הסבובים הם כלולים ומיחדים בו יתברך ועל ידם בא על האדם ממילא קדשת הדעת של התנוצצות אלקות שנפתח לו על ידם אור האין סוף וזוכה להשיג מה שמשיג, כי עקר הסבובים והצמצומים דקדשה של הצדיק האמת הם על-פי דרכי התורה והמצוות, שהם אחדותו יתברך שמו, אבל בשכל אין אנו מבינים כלל איך על-פי המצוות האלה נבוא להשיגו, כי בודאי אין אנו יודעין בשכל איך על-ידי מצות ציצית או סכה וכו' נבוא להשגת אלקות, אבל באמת אנו מאמינים שמצוות ציצית הקדושים נמשכים ממקום גבה וקדוש כזה, שהוא כלול ומיחד באחדותו יתברך שמו אשר על-ידי-זה נבוא להשגת אלקות, וכן בשארי המצוות. וכמו כן הם כל הדרכים והנתיבות והקדמות והסבובים של הצדיק האמת שמסבב עמנו כדי לבוא להשגות אלקות, שכלם הם בדרכי התורה והמצוות שהם אחדותו יתברך שמצוה אותנו היום ללמד דיני הפוסקים ושארי הנהגות קדושות, ובזמן אחר הנהגות אחרות, ומגלה לנו חדושי תורה בדרכים נפלאים שעל-ידי-זה ממילא בא על האדם התנוצצות ידיעת השגתו ממקום רחוק מאד מאד אף-על-פי שאינו נוגע שם בדעתו כלל, בבחינת ממרחק תביא לחמה, שנזון מלחם התורה, שהיא השגות אלקותו יתברך 'ממרחק' דיקא, אבל אינו נוגע שם בחכמתו ודעתו בבחינת אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, כי אלו ההקדמות והסבובים הם בבחינת בטישא שמבטשין הגוף על ידם כדי שיוכל לקבל אור הנשמה, כמו שאיתא בזהר הקדוש, אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה, גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה, שעל-ידי הסבובים הקדושים על-פי דרכי התורה והמצוות נתקדש הגוף, עד שיוכל לתפס ולאחז בו אור הנשמה הקדושה כמו שנתפס האור בהנר, ועל-ידי-זה משיג מה שמשיג:
וזה בחינת עריות שכל הקרובות אסורות, כדי שלא יתאחזו מהחבור החכמות חיצוניות שכל חכמתם בדרך קרבה ודמיון כנ"ל. כי עקר החבור דקדשה של חכמה עלאה עם חכמה תתאה, שהם בחינת איש ואשה, צריך להיות בבחינת ממרחק תביא לחמה וכנ"ל, כי הסטרא אחרא היא בבחינת שארי בחבורא וסים בפרודא, כמו שמובא במקום אחר, כי הם רוצים לחבר דבר בדבר בדרך ההקש והדמיון, ולהגיע על-ידי-זה לידיעתו יתברך. ועל-כן סים בפרודא, שהוא בחינת נרגן מפריד אלוף, כי בדרך זה אי אפשר להגיע אליו כנ"ל, אבל ישראל קדושים מזהרים פן יהרסו אל ה' לעלת, רק עומדים ממרחק ומאמינים בו יתברך באמונה לבד. וזה בחינת ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים, שאפלו משה רבנו, עליו השלום, הסתיר פניו וירא מהביט אל האלקים, ועל-ידי-זה דיקא זכה להשגות עצומות באלקותו יתברך בחינת ותמונת ה' יביט וכו'. וזה בחינת שלום שלום לרחוק ולקרוב, שדיקא על-ידי התרחקות הוא מתקרב וכנ"ל:
ועל-כן אשת איש אסורה לאחר והאסור חמור מאד מאד, כי מחמת שהאשה היא בבחינת השכל התחתון שהסטרא אחרא והקלפות הם סמוכים לשם ויונקים משם וחותרים ומתגרים תמיד לינק ולהתאחז שם ביותר וכנ"ל, על-כן צריכין להשתדל תמיד לחתכה מביניהם ולהעלותה לאור הפנים, ועל-כן אפלו בהתר הוא מלחמה גדולה כידוע, ועל-כן צריך שיהא הזווג רק למינהו, כי עקר יניקת הסטרא אחרא הוא מתערובות. על-כן אם, חס ושלום, תתחבר עם אחר אזי יתאחזו הסטרא אחרא והקלפות שם ביותר עד שיפלו שניהם, הנואף והנואפת לתוכם בירידה שאין לה תקומה ותהיה ההולדה, שהיא בחינת המשכת המחין, תהיה ממזר או ממזרת, שהם פסל ומסכה, כמו שאיתא בזהר הקדוש, הינו אל אחר כפירות, כי אז על-ידי התערובות השכליים יניקתם של הסטרא אחרא חזקה מאד, רחמנא לצלן, עד שיכולים להפך הצמצומים לדרכיהם הרעים, עד שנעשה מזה כפירות, רחמנא לצלן, כי הם אורבים על זה תמיד לינק מחכמה תתאה הנ"ל. ועקר יניקתם מתערובות חס ושלום. וזה "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" במדבר ה). ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, שמועלת באיש מלחמה שלמעלה ואישה שלמטה, הינו כנ"ל, כי על-ידי שמועלת באיש שלמטה, על-ידי-זה מתגברים הקלפות, שהם החכמות חיצוניות, ומהפכים הצמצומים הנ"ל לכפירות וכנ"ל, על-כן מועלת בודאי באישה שלמעלה, מאחר שעל-ידי-זה מתגברין ביותר הכפירות, רחמנא לצלן, וכנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "איש איש כי תשטה אשתו", שאין המנאפין נואפין אלא אם כן נכנס בהם רוח שטות, רוח שטות בודאי שנמשך מהקלפות, שהם בחינת חכמות חיצוניות, שהם כסילות ושטות באמת, שהם הפך החכמה האמתיות כנ"ל. ועל-כן נמשך מהם רוח שטות ממש:
וזה בחינת גט שאי אפשר להפרידה מאתו כי אם על-ידי כתב דיקא, שהוא כתב הגט, כי הצמצומים הנ"ל הם בבחינת כתב, בחינת שעורא דאתון דאוריתא, כי תמונת כל אות ואות הוא בחינת צמצום מיחד כדי לבוא על ידו להשגת אלקות, ועל-כן אסור להתחבר עמה כי אם על-ידי כתב, שהוא הכתבה. ובלא הכתבה אסור לדור עמה, כי להמשיך השגות אלקות צריך כמה וכמה צמצומים בכמה וכמה בחינות לצמצם השכל העליון בכמה וכמה השתלשלות וצמצומים מדרגא לדרגא וכו', כמו שמבאר בהתורה הנ"ל שצריכין כמה וכמה צמצומים מעלה לעלול, משכל עליון לשכל תחתון, וזה בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהם בבחינת איש ואשה, בחינת חכמה עלאה וחכמה תתאה כידוע, הינו כשחכמה עלאה רוצה להשפיע בחכמה תתאה צריכה לצמצם עצמה בכמה צמצומים עד שנעשה בחינת כתב, שהוא בחינת תמונות אותיות של תורה שבכתב, ועל-ידי-זה משפיע בבחינת תורה שבעל פה שמקבלת מתורה שבכתב, ועל-כן אסורה להתחבר עמו כי אם על-ידי הכתב, שהוא הכתבה שנותן לה. כי השכל התחתון, בחינת האשה, אינה יכולה לקבל מהשכל העליון כי אם כשמצמצם עצמו בבחינת כתב כנ"ל, שזהו בחינת תורה שבעל פה שמקבלת מתורה שבכתב כנ"ל, ועל-כן גם כשנפרדת ממנו אינה יכולה להפרד ממנו כי אם על-ידי כתב, דהינו כתב הגט, כי תכף כשנתחברה עמו, נכללה היא גם כן בבחינת כתב, כי אשה עולה עמו וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ), כי באתר דאית דכר נוקבא לא אידכר תמן, כמובא בזהר הקדוש. ועל-כן היא גם כן כלולה עמו בבחינת כתב, ועל-כן אי אפשר לה להפרד ממנו כי אם על-ידי כתב שצריך לצמצם עצמו באותיות הכתב, ועל-ידי-זה דיקא יפרידה מאתו, כי כבר נקשרה ונכללה עמו בבחינת כתב, ועל-כן אי אפשר להפרידה ולכרתה משם כי אם על-ידי הכתב, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה. כי צריכה כריתות ממש על-ידי כתב דיקא מאחר ששם נקשרה כנ"ל:
ועל-כן צריך להזכיר בגט שמו ושמה ושם מקומם והזמן, כי השם והמקום והזמן הם בחינת כלליות הצמצומים של כלל הבריאה, כי כל דבר ודבר של הבריאה יש לו שם מקום וזמן, והשם יתברך ברא הכל ומחיה ומקים הכל על-ידי שצמצם עצמו בכמה צמצומים מאין סוף עד אין תכלית, עד שנתהוה בחינת צמצום השם והמקום והזמן שבהם כלול כל הדברים שברא, והכל נברא בשביל האדם כדי שיבין וישיג אלקותו יתברך על-ידי שיקדש ויטהר עצמו עד שיזכה להשגות אלקות על-ידי הצמצומים הנ"ל. וכבר מבאר שעקר חבור איש ואשה הוא רק בשביל זה, כדי להמשיך המחין של השגות אלקות על-ידי-זה , על-ידי הצמצומים הנ"ל, ועל-כן כשמפרידה מאתו צריך להזכיר בהגט השם והמקום והזמן, שהם כלל הצמצומים, ששם צריך להפרידה מאתו. כי יש בהצמצומים שתי בחינות, לפעמים הם בשביל המשכת השפע, ולפעמים להפך, חס ושלום, בשביל נעילת וסגירת השפע, הינו כשצריכין להמשיך שפע, אזי הצמצומים הם לטובה גדולה, כדי להמשיך השפע על ידם דיקא, כי בלא הצמצומים לא היה אפשר להמשיך מחמת רבוי אור, כי רב טובה אי אפשר לקבל, ועל-כן הצמצומים הם טובה גדולה, כי הם בחינת כלים וצנורות להמשיך הדעת והשפע על ידם, אבל לפעמים כשאין רוצין להשפיע, אזי מצמצמין הצמצומים יותר ויותר עד שחס ושלום, נסגרין הצנורות לגמרי ואין השפע יורדת למטה. וגם זה לטובה, כדי שלא ינקו מהשפע אותם שאינם צריכים לינק משם. וזה בחינת הגט שמצמצם עצמו בבחינת הצמצומים הנ"ל, שהם בחינת תמונות אותיות הכתב שכלולים בשם ומקום וזמן, ומצמצם עצמו בבחינת פרוד, דהינו בחינת סגירת וסתימת הצמצומים לגמרי, שאותן הצמצומים שעל ידם היה משפיע בה וכנ"ל, אותם דיקא הוא סוגר וסותם עתה שלא ישפיע בה עוד, ועל-ידי-זה הוא כורתה ומפרידה ממנו, כי נפסק הקשר מאחר שנסתמו צנורות הצמצומים שעל ידם היו מקשרים יחד וכנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה לענין כמה דינים. כי בודאי ההויה והיציאה הם שוין, כי שניהם בבחינה אחת על-ידי בחינת הצמצומים הנ"ל, רק שבההויה הצמצומים בשביל השפע דרך צנורות, וביציאה הוא בבחינת סתימת הצנורות האלו בעצמם, ועל-כן מקיש אותם להדדי וכנ"ל: הלכות יבום וחליצה הלכה ד:
וזה בחינת יבום וחליצה, כי האדם בא לעולם רק בשביל זה כדי שימשיך השגות אלקות על-ידי הצמצומים, וצריך שישאיר השארה אחריו בעולם, דהינו בנים כדי שהם ימשיכו אחריו השגות אלקות, כי משם נמשכה נשמתם כנ"ל. כי כל מה שמסבב השם יתברך בבריאת עולמות וקיומו הכל כאשר לכל הוא רק בשביל זה, כי כל הבריאה היא בגין דישתמודעין ליה כידוע, וכשאין האדם מניח זרע בעולם, חס ושלום, אזי אין נשמתו יכולה לעלות אל מנוחתה ואל מקומה, דהינו לאור הפנים, מחמת שלא השתדל לחתך ולהעלות את המלכות חכמה תתאה מבין הארבע מלכיות ולהעלותה לאור הפנים המאיר בשלש רגלים שעל-ידי-זה היה זוכה להשגת אלקות, והיה זוכה להמשיך ידיעת אלקותו לדורות הבאים, שזהו בחינת כנגד ארבעה בנים דברה תורה, בחינת והגדת לבנך וכו', בחינת והודעתם לבניך ולבני בניך, כי משם נמשכים כל הבנים וכנ"ל, וכיון שלא הניח זרע של קימא, פגם בכל זה, ועל-כן אינו יכול לעלות אל אור הפנים כידוע. וזה "ישבעו בנים וכו'", אז דיקא "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך", כי השלים צלם דמות תבניתו על-ידי הבנים, אבל כשאין לו בנים חס ושלום, אזי הוא כאלו ממעט את הדמות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ועל-כן אינו זוכה לבחינת אחזה פניך, כי אינו יכול לעלות לאור הפנים כנ"ל, כי צלם דמות תבניתו הוא בחינת כלליות השגת אלקות על-ידי בחינת הצמצומים מעלה לעלול, משכל עליון לשכל תחתון הנ"ל, כי יש שכל שהוא נקרא בחינת עין, ויש שכל שנקרא בחינת יד, ויש שכל שנקרא רגל, וכן בשאר האיברים וכן בפרטי פרטיות כל איבר וכל גיד שיש לאדם בפנים ובחוץ, כלם הם כנגד שכליים של השגות אלקות, שהם בחינת שמותיו הקדושים, וכל הדורות באין לעולם בשביל זה להשלים צלם דמות תבניתו, כביכול, על-ידי ידיעתם אותו יתברך, כי אי אפשר להשלים זה הבנין הנורא בדור אחד, על-כן צריכין להניח בנים כדי שישלים לפי בחינתו צלם אלקים, ועל-כן כשאין לו זרע, אינו יכול לעלות לאור הפנים, ועל-כן אסורה אשתו להנשא לחוץ אפלו אחר מותו, כמו שכתוב, דברים כה) "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר וכו'". כי האשה יוצאת מבעלה על-ידי מיתתו מחמת שאז נשמתו נסתלקה מזה העולם ואין נשאר קשר ביניהם, אבל זה שמת בלא בנים עדין נשארה נשמתו בזה העולם קשורה ברגלי אחיו, כי אינה יכולה לעלות לאור הפנים ונשארה קשורה ברגלי אחיו בבחינת ותגל מרגלתיו, ומחמת זה אשתו קשורה בו עדין על-ידי ההוא רוחא דשדי בגוה שאינו יוצא ממנה מחמת שאינו יכול להפרד מזה העולם, מחמת שלא הניח זרע בזה העולם להכיר אותו יתברך אשר בשביל זה בא לעולם כנ"ל, ועל-כן אשתו זקוקה ליבם, כי אח לצרה יולד, כי אחיו יש לו כח להקימו לחזר ולהמשיך נשמתו על-ידי הבן שיוליד, כמו שכתוב דברים שם), "יקום על שם אחיו המת" כידוע: ועל-כן מי שיש לו בן, מכל מקום, פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום, כי אפלו בן רשע פוטר, כי כנגד ארבעה בנים דברה תורה ואחד מהם רשע, וגם הוא בכלל הארבעה בנים אשר על ידם ממשיכין השגות אלקות ומגלין ומודיעין ידיעת אלקותו מדור לדור, וכמו שכתוב, "כל פעל על ה' למענהו, וגם רשע ליום רעה". שגם על ידו נתגדל ונתגלה ידיעתו יתברך, כי אף-על-פי שהוא רשע, בעוונו ימות, על ששאל שלא כהגן והוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעקר, אבל על-ידי שמקהין את שניו ומשיבין לו, בעבור זה עשה ה' לי וכו', על-ידי-זה דיקא נתגדל השם יתברך ונתגלה ידיעתו יתברך, כי כשכבר גלה הרשע הכפירות והאפיקורסות שלו והצדיקים זוכין לשברם ולהקהות את שניהם, אזי הוא טובה גדולה מה שכבר הוציאו לחוץ מלבם מחשבתם הרעה. כי זה טובה לדורות, כי לא יוכל עוד אחר לומר שטות הקשיא והכפירה הזאת, כי כבר נשמע שטות חקירה זאת והצדיקים סתרוה ושברוה, ועתה מה יש להם עוד לומר, ובשביל זה השם יתברך מאריך אף לרשעים ונותן להם כח שיאמרו מה שיאמרו כדי שיוציאו מלבם כל רשעותם וכפירותם הטמון בלבם, עד שלא יהיה להם מה לומר עוד, ואחר כך בדבור אחד של הצדיק האמת יפל ויתבטל כל שטות דבריהם הרעים. וזה בחינת כל רוחו יוציא כסיל וחכם באחור ישבחנה, וזה בחינת ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ שמות ט) הינו כנ"ל. ועל-כן במהרה בימינו כשיבוא הגואל צדק ויתגלה האמת בעולם יהיה טובה גדולה מה שכבר היו כל כך מחקרים ואפיקורסים וכופרים בעולם שכבר חקרו מה שחקרו, ואמרו מה שאמרו והיו מבזים את ישראל ומתלוצצים כל כך, ואז יראו בעיניהם שהכל הוא בהפך וישארו כאבן דומם ולא יוכלו לפתח פה עוד ויודו הכל על האמת. ועל-כן בן הרשע הוא גם כן מן הארבעה בנים שעל ידם מודיעין אלקותו יתברך בעולם, וגם שיכולים לצאת ממנו בנים כשרים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, דילמא נפקי מניה בנין דמעלי, וכמו שאיתא בזהר הקדוש, אלמלא היה הקדוש-ברוך-הוא ממית את תרח קדם שיצא ממנו אברהם, לא היה אברהם וכל האבות בעולם ומשה רבנו ומשיח וכל הצדיקים וכו', עין שם:
וזה בחינת חליצה שכשאינו רוצה ליבם אזי "וחלצה נעלו מעל רגלו", כי כשאינו רוצה ליבם בזה מראה שאינו רוצה, או שאינו יכול לחתך את המלכות מן הסטרא אחרא ולהעלותה לאור הפנים המאיר בשלש רגלים שעל-ידי-זה מחיין את המלכות, בחינת החכמה תתאה שעל-ידי-זה זוכין להשגת אלקות, שזהו עקר בחינת החבור דקדשה של איש ואשה שמשם הולדת הבנים כנ"ל. ועקר הקנין שהאשה נקנית לבעלה היא רק מחמת בחינה זאת, מחמת שבעלה מעלה אותה מן הסטרא אחרא ומחיה אותה מבחינת אור הפנים הנ"ל בבחינת ראה חיים עם האשה וכו', כי אשה עולה עמו וכו' וכמובן בהתורה "גזלה" שמדבר שם מענין קדושין שהיא מתקדשת מטמאתה וכו', עין שם סימן סט לקוטי חלק א), וכל חשוכי בנים, רחמנא לצלן, נמשך רק משם מחמת שלפי בחינתו לא היה לו כח להעלות בחינת השכל התחתון הנ"ל, לחתכו מן הסטרא אחרא ולהחיותו מאור הפנים, להמשיך בחינת הארת השגת אלקות שמשם שרש ההולדה. כי אף-על-פי שלאו כל אדם זוכה להשגת אלקות, אף-על-פי-כן שרש ההולדה בקדשה נמשך משם, ויש שחטאיו גורמים שאינו יכול להמשיך נשמת ההולדה משם או שמצד פגם הגלגול אינו זוכה להעלות המלכות וכו', ויש בזה כמה בחינות, אך עקר מניעת ההולדה, רחמנא לצלן, נמשך מזה מחמת שלא העלה את המלכות לפי בחינתו אל אור הפנים שמאיר בשלש רגלים, על-כן אם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו להקים לאחיו שם לתקן אותו, וזה מחמת שאין לו כח להעלות המלכות חכמה תתאה וכו' כנ"ל, על-כן "וחלצה נעלו מעל רגלו", בזה מראין לו שפגם בשלש רגלים שבהם עולין ברגלין לבית המקדש להעלות המלכות אל אור הפנים, שעל זה נאמר, "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ומאחר שהוא אינו רוצה ליבם, בזה מראה שלא זכה לזה לבחינת עלית רגלים לקבל מאור הפנים, שהוא בחינת מה יפו פעמיך בנעלים, על-כן וחלצה נעלו, כי המנעלים הם תקון הרגלין, הינו כי הרגלין הם בחינת מדרגה האחרונה של הקדשה, ומשם ולמטה הוא אחיזת הסטרא אחרא, ועל-כן מחמת שהם סמוכים אל הסטרא אחרא, על-כן הם כרוכים שם ביותר, ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, הני ברכי דרבנן דשלהי מינייהו. וזה בחינת מלכות חכמה תתאה שכל התחתון הנ"ל, שהיא בבחינת רגלין כנגד השכל העליון שהוא השגות אלקות. והאשה בכלל היא בחינת חכמה תתאה, בחינת רגלין, כמו שכתוב, "רגלי חסידו ישמר" דא אתתא, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה במקום אחר, כי איש ואשה הם בבחינת הרב והתלמיד שהתלמיד בכלל הוא בבחינת רגלין, בחינת השכל התחתון כנגד הרב, והרב, שהוא בחינת השכל העליון, צריך לצמצם עצמו בכמה צמצומים, שהם בחינת שכל התחתון כדי שיוכל להאיר בהתלמיד, כדי להעלות את התלמיד לבחינת השגות אלקות שהוא בחינת שכל העליון. כי בכל בחינה ובכל מדה יש בחינת קומה שלמה, ועל-כן גם בבחינת חכמה עלאה בעצמה, שהוא בחינת הרב, יש בחינת ראש ורגלין, שהם בחינת חכמה עלאה וחכמה תתאה. והתלמיד בכללו הוא בבחינת רגלין, בחינת חכמה תתאה נגד הרב, וגם בו יש קומה שלמה, אבל בחינת ראש שלו מקבל חיות מרגלי הרב, כי בחינת העליונה של מדרגה התחתונה היא נמוכה וצריכה לקבל חיות מבחינה התחתונה של מדרגה העליונה כידוע. וזה גם כן בחינת איש ואשה כנ"ל, ומחמת שהרגלין סמוכין אל הסטרא אחרא, על-כן צריכין שם שמירה ביותר שלא יתאחזו בהם. וזה בחינת המנעלים, שהם שמירה להרגלין, והם בשרשן נמשך מבחינת גבה, מבחינת חשמ"ל שנעשה מלבוש לכל הגוף. ולמטה ברגלין נעשין בחינת מנעלים, וחשמ"ל נמשך מאור הפנים כמובא, כי הוא גימטריא שע"ח שהם ש"ע נהורין של אור הפנים וכו'. וזה בחינת כתפלין כך מנעלים, כי תפלין הם אור הפנים כידוע ומשם נמשך על האדם שמירה לרגלין, שהם בחינת מנעלים שלא יתאחזו בהם הסטרא אחרא, כי השמירה לרגלין צריכין להמשיך ממקום גבה מאד כדי שלא יתאחזו בהם החיצונים שסמוכים לשם כנ"ל, ועל-כן מברכין על המנעלים, שעשה לי כל צרכי, כי בהם כלולים כל צרכי האדם, כי כל השפע של האדם בגשמיות ורוחניות נמשך מאור הפנים, כמו שכתוב, "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים וכו' וצדקה וברכה וכו'". אבל השפע יורדת תמיד, אך אי אפשר לקבל השפע כי אם על-ידי בחינת מלכות, שהיא עקרת הבית כידוע, אבל כשבחינת מלכות נופל ביניהם, חס ושלום, אזי הם יונקים מהשפע הרבה, כמו עכשו בגלות בעוונותינו הרבים שישראל נזונין רק מתמצית כידוע, ועל-כן עקר המשכת השפע הוא כפי שמעלין את המלכות מהסטרא אחרא ומחיין אותה מאור הפנים, שעל-ידי-זה נמשך השפע רק אל הקדשה לבני ישראל, אך כשמעלין בחינת מלכות, שהיא בחינת רגלין, צריכין להמשיך תקון המנעלים, שהם שמירה להרגלין, שלא יתאחזו בהם הקלפות כנ"ל, ועל-ידי-זה ממילא נשמר כל השפע שלא תרד להם, חס ושלום, רק לישראל כנ"ל, על-כן מברכין על המנעלים, שעשה לי כל צרכי, כי כל צרכי האדם, שהם כלל השפע תלויים במנעלים, שהם שמירה לרגלין כנ"ל. ועל-כן באמת אמרו רבותינו זכרונם לברכה, לעולם ימכר אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו. כי כל מה שיש לו, דהינו כל השפע תלויה במנעלים כנ"ל. וזהו בעצמו מה שצונו השם יתברך לעלות לרגל, שעקר המצוה תלויה ברגלין ובמנעלים לילך ברגליו לירושלים לבית המקדש, לקבל מאור הפנים, שעל זה נאמר, "מה יפו פעמיך בנעלים וכו'". כי הא בהא תליא, כי עקר התקון שמקבלים ברגלים בבית המקדש, מאור הפנים, עקר התקון הוא לרגלין שהיא בחינת חכמה תתאה הנ"ל שצריכים לחתכה מהסטרא אחרא ולהחיותה מאור הפנים כנ"ל, ועל-כן המצוה תלויה ברגלין דיקא לילך ברגליו לירושלים, כי עקר התקון לבחינת הרגלין. ועל-כן נקראין "שלש רגלים", ועל-כן איתא שהיו ישראל קדושים מחבבין את המצוה הזאת, שאף-על-פי שהיה להם עגלות צב, היו יורדין מהעגלות והיו הולכין ברגליהם דיקא, כי כך יפה להם, כי עקר התקון נמשך לרגלין ולהמשיך בחינת מנעלים, שהם בחינת שמירה לרגלין, שלא יתאחזו עוד החיצונים, שזהו בחינת מה יפו פעמיך בנעלים וכו' כנ"ל:
וזה בחינת גדל המעלה והזכות שאין לו שעור של אנשים הכשרים החסים על חייהם הנצחיים, המשתדלים להציל ולמלט נפשם מני שחת, שהם הולכים ברגליהם דיקא לקבל פני רבם, כי עקר ההליכה אל הרב הוא כדי לזכות להשגות אלקות, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל שצריך כל אחד לבקש מאד מאד רבי אמת כזה שיוכל להאיר בו השגות אלקות וכו', עין שם, על-כן צריכין לילך ברגליו דיקא כדי לתקן הרגלין, שהם בחינת חכמה תתאה, בחינת הצמצומים והסבובים הנ"ל שאי אפשר לזכות להשגות אלקות כי אם על-ידי-זה כנ"ל, ועין בספר חיי מוהר"ן מה שמובא מזה):
וזה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שחנוך היה תופר מנעלים, כי חנוך זה מט"ט שר הפנים משם שנמשך תקון המנעלים שהם שמירה לרגלין, שהוא חכמה תתאה, כי תקון המנעלים נמשך מבחינת אור הפנים וכנ"ל. וזהו בקדמיתא כתנות אור באלף לבתר דחאבו אתעבדו כתנות עור, כי מכתנות אור באלף, בחינת אור הפנים, נעשין בחינת כתנות עור, שהם בחינת מנעלים, שהם של עור, שהם שמירה לרגלין בחינת חכמה תתאה שלא ינקו מהם החיצונים כנ"ל. כי אם לא היה חוטא אדם הראשון לא היה להסטרא אחרא כח להתאחז בבחינת הרגלין, בחינת החכמה תתאה ולא היו צריכין לקבל השמירה על-ידי בחינת כתנות עור לבד, אך אחר החטא, שהם כרוכין אחר בחינת הרגלין, הוא תקון גדול שנעשו מבחינת כתנות אור, בחינת כתנות עור, שהם בחינת מנעלים, כי הם שמירה לרגלין כנ"ל:
כי עקר חטא אדם הראשון היה על-ידי בחינה הנ"ל, על-ידי שנתאחזה הסטרא אחרא, שהוא נחש הקדמוני, בבחינת חכמה תתאה השכל התחתון הנ"ל, שהוא בחינת חוה אשה, ועל-ידי-זה פתה אותה עד שאכלה מעץ הדעת טוב ורע שהם בחינת חכמות חיצוניות וכו', כמו שנאמר שם. והשם יתברך ברחמיו השתדל לחתכה משם על-ידי התוכחה שהוכיח אותם מיד ואמר לו, "איכה, המן העץ וכו'". וקלל אותם וכו' והכל לטובה, כי כל זה הוא בחינת תוכחה בדרך בזיון, כי הוכיח אותם אז ואמר להם, "המן העץ, וכו'", וגם קלל אותם, שזה בחינת בזיונות, הינו בחינת תוכחה בדרך בזיון, והכל לטובה כדי שיתגלה על-ידי-זה החסד שמתגלה על-ידי תוכחה דיקא, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם מה שמובא שם שצריכין לקבל התוכחה אף-על-פי שהיא בדרך בזיון וכו', ועל-ידי-זה נתגלה אז חסד גדול, דהינו מה שעשה יומו של אדם ליומו שלו, שהוא אלף שנה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שעל זה נאמר, "זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה". כמו שפרש רש"י שם, ואז נאמר, "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם". זה בחינת מנעלים שהם שמירה לרגלין, כי עתה צריכין מנעלין דיקא, בחינת כתנות עור, לשמירה, והם נמשכין מבחינת כתנות עור, מבחינת אור הפנים שמקבלין בשלש רגלין וכו' כנ"ל, ועל-כן כשאינו רוצה ליבם שזה מורה שפגם בכל זה כנ"ל, על-כן , "וחלצה נעלו מעל רגלו" כנ"ל:
ובזה שחולצת נעלו, על-ידי-זה היא נפרדת ממנו ומתרת לשוק, כי אז נפרד נשמת המת מרגליו ויוצא ממנה ההוא רוחא דשדי בגוה על-ידי הרק שמריקה בפניו, כמו שכתוב, "וירקה בפניו", 'בפניו' דיקא כנגד הפגם שפגם באור הפנים, ומחמת שכל מצוות החליצה והרק נעשה בפני הזקנים, שהם הדינים, כמו שכתוב, "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו וכו' וירקה בפניו וכו'". על-ידי-זה נתתקן נשמת המת, על-ידי הזקנים שהם הדינים, שהם מקבלין כח מהצדיקים אמתיים, שהם עוסקים להמשיך השגות אלקות בעולם, כי כל הדינים צריכים לקבל כח מהצדיק החכם האמת שהוא בחינת ראש הסנהדרין גדולה שהיו יושבין בבית המקדש ששם מקבלין מאור הפנים, כי כל הדינים שליחותא דידהו עבדי, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וזה בחינת ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, 'בית' דיקא, כי חליצת המנעל מורה שאין עוד כח לאחיו לתקן נשמתו על-ידי מצות יבום, אבל התורה חסה על נשמות ישראל וצותה לעשות המצוה הזאת לעיני הזקנים, כמו שאיתא, מצות חליצה בשלשה. ועל-ידי-זה הזקנים, שהם צדיקי אמת, מתקנים אותו על-ידי החליצה דיקא ומעלין נשמתו אל אור הפנים שמקבלין בבית המקדש ברגלים. וזהו בחינת בית חלוץ הנעל, 'בית' דיקא, שאין נשאר חס ושלום, נשמת המת בחוץ חס ושלום, רק מכניסין אותו לפנים, לתוך הבית, לבחינת הבית המקדש שהוא עקר הבית באמת, ששם מאיר אור הפנים, שהזקנים מעלין אותו לשם על-ידי תקון החליצה, כי מעלין חליצת המנעל לבחינת חליצת המנעל שחולצין ביום הכפורים שהוא יום סליחה ומחילה. וכן חולצין המנעל כשנכנסין לבית המקדש, כי יש בחליצת המנעל שתי בחינות, כי אבל ומנדה, רחמנא לצלן, צריכין חליצת מנעלים, להורות שנסתלק החיות מאור הפנים, שזהו בחינת אבלות, רחמנא לצלן, וזהו בחינת מנדה על שפגם במצוות התורה ועקר הנדוי על שפגם בכבוד הרב ותלמיד חכם שעל-ידי-זה אינו מקבל מאור הפנים, ועל-כן חיב בחליצת המנעל כנ"ל, כי אין לו עתה שמירה לרגלין מחמת שפגם באור הפנים כנ"ל, אבל חליצת המנעל ביום הכפורים הוא בהפך מזה, כי מחמת שאז אין שליטה להסטרא אחרא כלל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, על-כן חולצין המנעלים, כי אין צריכין שמירת המנעלים, וזה בעצמו חליצת המנעלים בבית המקדש, כי שם עקר אור הפנים ואין להסטרא אחרא אחיזה שם, על-כן אין צריכין שמירה שם על-ידי המנעלים, על-כן חולצין אותם כשנכנסין לשם. וזהו בחינת של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא, דהינו כנ"ל, אבל גם חליצת המנעלים של אבל ומנדה או בתשעה באב הוא גם כן נתהפך הכל לטובה על-ידי שמקבלין על עצמן דברי רבותינו זכרונם לברכה שצוו להתאבל ולחלץ המנעלים כמו שאומרים למנדה, אחינו אתה וכו', מאחר שקבלת עליך את הדין. וכן האבל מצוה לנחמו בכמה תנחומין, וכן כל המתאבל על ירושלים, זוכה לראות בשמחתה, כמו שכתוב, "שישו אתה משוש וכו'". כי על-ידי שמתאבל ושב על עוונותיו וסובל הבושה והבזיון של חליצת המנעל ועטיפת הראש שמורה שנסתלקו המחין בחינת אור הפנים ממנו, על-ידי-זה השם יתברך מרחם עליו ומוחל עוונותיו כמו ביום הכפורים, ועל-ידי-זה מתהפך חליצת המנעל לבחינת חליצת המנעל של יום הכפורים שאין צריכין אז שמירה כנ"ל. וזה בחינת מצות חליצה שעל-ידי הזקנים, שהם הדינים, שחליצה נעשה בפניהם, מתקנים נשמת המת ומהפכין בחינת החליצה לבחינת חליצת המנעל של יום הכפורים, שאז נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים, שאז עקר המשכת אור הפנים וכנ"ל:
הלכות אונס ומפתה נכלל לעיל בהלכות כתבות שמבאר שם הרבה בענין החמשים כסף, עין שם: הלכות סוטה:
וזה בחינת סוטה שצריכין לקח מעפר שבקרקע המשכן לתן אל המים המרים ועל-ידי-זה נבדקת, כי הבעל חיב לקנאות לאשתו אל תסתרי, זה בחינת תוכחה הנ"ל שמוכיח אותה שלא תסתיר עצמה, ואף-על-פי שהוא בדרך בזיון, כי בודאי הוא לה בזיון גדול מה שחושדה ומקנא לה, אף-על-פי-כן היא מחיבת לקבל התוכחה ועל-ידי-זה דיקא נתגלה חסד ואהבה, בבחינת כל רחימותא דלא קשיר עמה קנאה לאו רחימותא רחימו, שדיקא על-ידי הקנאה, שהיא בחינת תוכחה, על-ידי-זה נתגלה אהבה, שהוא בחינת חסד, בחינת אהבת חסד, וזה החסד הוא עקר תקונה ועליתה, כי על-ידי החסד חותכין אותה מהארבע מלכיות ומעלין אותה אל אור הפנים שבשלש רגלים שמשם כל חיותה וקיומה כנ"ל, ועל-כן כשעוברת על דבריו ונסתרה אזי נבדקת על-ידי המים המאררים שנותנין בהם מעפר שבקרקע המשכן דיקא, כי בהמשכן ובית המקדש שם עקר אור הפנים, כי לשם עולין ברגלים לראות פני ה', לקבל אור הפנים, כמו שכתוב, "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' במקום אשר יבחר וכו'". ועל-כן על-ידי העפר הזה דיקא נבדקת, כי עקר החבור דקדשה הוא בבחינת השגת אלקות על-ידי הצמצומים, שהם בחינת מלכות חכמה תתאה, בחינת אשה יראת ה', שעקר חיותה על-ידי אור הפנים שמקבלין בבית המקדש בשלש רגלים כנ"ל, ועל-כן שם נבדקת על-ידי העפר הקדוש הזה, כי משם כל חיותה וקיומה כנ"ל, ועל-כן אם נטמאה אינה יכולה לקבל חיות משם, אדרבא, עפר המשכן נוקם בה "וצבתה בטנה וכו'", כי פני ה' נוקם ברשעים, כמו שכתוב, "פני ה' בעושי רע להכרית וכו'", אבל אם לא נטמאה וטהורה היא, אזי "ונקתה ונזרעה זרע", כי כל חיותה משם וכל ההולדה משם כנ"ל: ועל-כן מוחקין פרשת של התורה לתוך המים, כי התורה היא בחינת פני ה', בחינת שבעים פנים לתורה, וכתב אותיות התורה הם בחינת הצמצומים שמצמצם את עצמו בחינת החכמה עלאה בצמצומים של אותיות הכתב, כי אינה יכולה לקבל ממנו כי אם על-ידי-זה כנ"ל לענין כתבה וגט, עין שם אוריתא מחכמה עלאה נפקת ), ועל-כן דיקא על-ידי אותיות הקדושים של כתיבת הפרשה של התורה היא נבדקת, כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, וכמו שכתוב, "ושמתם". זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה נעשה לו סם מות, כי אלו אותיות התורה, שהם בחינת פני ה', שמהם מקבלין חיות כשזוכין הם בעצמן נוקמין בו כשאינו זוכה ונעשין לו סם מות, רחמנא לצלן, ועל-כן נקראת סוטה על שם הרוח שטות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "כי תשטה אשתו" שאין המנאפין מנאפין אלא אם כן נכנס בהם רוח שטות, כי הוא רוח שטות בודאי, כי נמשך מבחינת חכמות חיצוניות שהם בחינת כסילות ושטות כשנופל, חס ושלום, החכמה תתאה, בחינת מלכות ביניהם, שזה בחינת זעקת מושל בכסילים, כמו שמובא שם, עין שם, וכמבאר לעיל מזה, ועל-כן עקר הבדיקה על-ידי המים קדושים שבכיור, כי מים מטהרין מכל הטמאות, כי המים הם בחינת מימי החסד, בחינת החסד הנ"ל שעל ידו קוצרין את המלכות מהסטרא אחרא בבחינת קצרו לפי חסד כנ"ל, כי המים הם בחינת חסד ונמשכין מגבורות בחינת גבורות גשמים, וכמו שאיתא בזהר הקדוש, מים אנון לימינא וכו', הינו כי המים הם בחינת חסד הנ"ל שנתגלה על-ידי התוכחה דיקא, שהוא בחינת גבורות, ועל-כן בתוך התוכחה שהוכיח משה רבנו את ישראל הזכיר בה מים, כמו שכתוב, "אם בחקתי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעתם" וכו'. ואם לא תשמעו וכו', "ונתתי את שמיכם כברזל וכו'", וכן, "ועצר את השמים ולא יהיה מטר". כי מימי החסד נמשכין על-ידי תוכחה דיקא ועל-ידי-זה דיקא חותכין את המלכות חכמה תתאה מהסטרא אחרא שעל-ידי-זה זוכין להשגות אלקות ויודעין ומכירין אתו יתברך שזה עקר התכלית מכל התכליתין, על-כן מזכיר ענין המים ביותר בכל התוכחות, מאחר שעל-ידי-זה חותכין את המלכות, שעל-ידי-זה באין להשגות אלקות, שזה עקר התכלית. ועל-כן מים מטהרין מכל הטמאות ואין אשה נטהרת לבעלה כי אם על-ידי המים, כי כל הטמאות נמשכין מבחינת הנ"ל כשהסטרא אחרא מתגברת ויונקת ממלכות דקדשה ביותר, ועקר הטהרה כשחותכין אותה משם, שזה נעשה על-ידי מימי החסד שנמשכין מגבורות שהוא בחינת החסד המתגלה על-ידי התוכחה שעל-ידי-זה דיקא חותכין את המלכות מביניהם ומעלין אותה אל אור הפנים וכו' כנ"ל, ועל-כן עקר חפירת הבארות וקיומם היה על-ידי יצחק, כי אברהם אבינו, שהוא בחינת חסד, חפר בארות של מים, שהם בחינת מימי החסד כדי לחתך המלכות חכמה תתאה ולטהרה מהם, כי אברהם עסק בזה ביותר, כמו שמובא בהתורה הנ"ל, אבל הבארות שלו לא נתקימו, כי סתמום פלשתים אחרי מות אברהם, כמו שכתוב, "וכל הבארת אשר חפרו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר וכו'". וזה מחמת שחסד של אברהם לא נתגלה עדין מתוך תוכחה, שהוא בחינת גבורות, עד שבא יצחק, שהוא בחינת גבורות, בחינת תוכחה הנ"ל שאז נתגלה החסד מתוך תוכחה, ועל-כן היה עקר תקון הבארות וקיומם על ידו דיקא, כמו שכתוב, "וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם וכו'". כי עקר התגלות החסד, בחינת מימי החסד, הוא על-ידי תוכחה דיקא, שהוא בחינת גבורות יצחק וכנ"ל: וכל הבדיקה של הסוטה הוא על-ידי הכהן איש חסד, שהוא בבחינת אברהם, כמו שכתוב, "אתה כהן לעולם". כי מבאר שם בהתורה הנ"ל שאברהם עסק בזה ביותר לחתך המלכות על-ידי החסד וכו', כמו שמבאר שם, כי הכהנים הם בני לוי, שהוא בחינת גבורות, בחינת תוכחה, הינו בחינת חסד המתגלה על-ידי התוכחה שעל-ידי-זה חותכין את המלכות ומעלין אותה אל אור הפנים וכו' וכנ"ל: ברוך ה' לעולם אמן ואמן: