ליקוטי הלכות · אבן העזר · יבום ב
Reading settings
"כי ישבו אחים יחדו" וכו' על-פי התורה הנ"ל בהלכות גטין הלכה א) "וביום הבכורים":
והכלל, שעקר המשכת החיות אל המלכות על-ידי התורה שהיא בחינת שמא דקדשא בריך הוא שעל ידה ממשיכין החיות, דהינו החכמה לתוך הכלים והמדות שזה בחינת שם שהוא מגדיל החיות במדה, עין שם: וזה בחינת יבום להקים לאחיו שם, כי לא תהו בראה לשבת יצרה ישעיה מה) שצריך כל אדם לעסק בקיום העולם להעמיד תולדות כדי להקים שם ולא ימחה שמו חס ושלום, הינו שעקר המשכת החיות הוא להמשיך החיות לתוך הכלים והמדות שהם בחינת שם. וכל מה שנתרבין אנשי ישראל, נתרבה ונתרחב גבול הקדשה ונתרבין הכלים לקבל החיות, שזהו שלמות ותקון הבריאה, כי עקר נפלאות וגבורות של הבריאה הוא רק בבחינה זו, הינו כי בודאי ממנו יתברך לא יפלא כל דבר, רק שזה עקר החדוש והפלא שיוכל להתצמצם, כביכול, החיות ממנו יתברך לתוך הכלים בבחינת שם. וזהו תקף נפלאות שבבריאתו יתברך שימשך חיות אין סוף כביכול, לתוך בחינת הכלים, ועל-כן כל מה שיורד הקדשה למטה ונשתלשל בהשתלשלות ובצנורות יותר ויותר הוא משלים כונת הבריאה ביותר ומקים העולם, כי זה עקר קיום העולם שיהיה נעשין בכל פעם יותר כלים שבקדשה לקבל חיותו יתברך שלא יהיה רבוי השמן גורם כבוי הנר, שזה בחינת שבירת כלים מחמת רבוי אור שמשם אחיזת הסטרא אחרא, סטרא דמותא חרבן העולם בבחינת והארץ היתה תהו ובהו, כמובא. ועל-כן חיב כל אדם להעמיד תולדות כדי להקים שם להגדיל בחינת השם, דהינו הכלים והמדות כנ"ל, ועל-כן כל המניח בן תחתיו כאלו לא מת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שנאמר, "איש כי ימות ובן אין לו וכו'". כי סטרא דמותא לא שליט כלל מאחר שהקים שם שעל ידו נמשך החיות במדה, ואזי סטרא דמותא לא שליט כלל, כי אחיזתה רק על-ידי רבוי אור שעל-ידי שבירת הכלים בחינת מחית שם כנ"ל, אבל מי שאין מניח זרע אחריו זהו נקרא מת, מאחר שלא הקים שם שלא הניח בחינת שם וכלי לקבל החיות, ואזי הוא חס ושלום, רבוי אור וכו' שמשם נאחז סטרא דמותא כנ"ל, ועל-כן צריך תקון שלא תאבד נפשו ותחזר עולמו לבחינת תהו ובהו מאחר שלא הקים שם כנ"ל, על-כן צריכה אשתו להתיבם ונתתקן על-ידי אחיו), כי הפגם מגיע אליה, כי עקר הפגם בבחינת מלכות כנ"ל:
והתקון על-ידי אחיו מאביו, כי שלמות חיות המלכות הנמשך אליה שזה בחינת זווג, כי החיות הוא הדעת, שהוא בחינת התחברות צריך שיהיה בבחינת משלי לא) ממרחק תביא לחמה, 'ממרחק' דיקא, כי חיותה דיקא כשנמשך החיות לתוך מדות וכלים בבחינת שם כנ"ל, ועל-כן כל מה שנתרחק ונשתלשל החיות יותר ויותר בתוך כלים שבקדשה החיות בשלמות ובתקון ביותר כידוע. וזה בחינת אסור עריות שהאסור הוא בכל הקרובות, כי מחמת שהם סמוכים בשרשם אי אפשר להמשיך חיות וקיום העולם על ידם, כי צריך להמשיך מרחוק דיקא כדי שתוכל לקבל האור שלא יהיה רבוי אור וכו' כנ"ל:
והנה האחים סמוכין זה לזה בשרשם מאד, כי משרש אחד יצאו, ועל-כן אשת אחיו אסורה, כי צריך כל אחד מן האחין להמשיך החיות בדרך השתלשלות למטה יותר באפן שיתרחק ויתרחב גבול הקדשה ביותר על-ידי בחינת ההתרחקות כנ"ל, ועל-כן צריכין האחין להתרחק זה מזה כנ"ל, אבל במקום מצות יבום התירה התורה אשת אח לבל ידח ממנו נדח, שלא תאבד נפש המת לגמרי על-ידי שלא הקים שם כנ"ל, ואבדת הנפש ומיתתה חס ושלום, הוא שחוזר האור למעלה לשרשו, ואזי נשארין הכלים בחינת שבורים ומתים וזהו חרבנו, ועל-כן אינה יכולה לנשא, לאחר כי שם אינו יכול להתתקן, כי מאחר שמת בלא זרע, חזר לשרשו שהוא לבית אביו ואי אפשר לתקנו אלא אצלם, ועל-כן תקונו על-ידי אחיו מאביו, כי אב בחכמה, והחכמה היא שרש החיות, כי החכמה תחיה קהלת ז). וכלם בחכמה עשית תהלים קד) והוא בחינת תחלת הבריאה, ושם בבחינת אב בבחינת חכמה, עדין כלו אחד ואין שם בחינת צמצום וכלי שעל ידו נעשה הבריאה. רק משם מתחיל להשתלשל למטה החיות לתוך בחינת הכלים הנעשין משם ולמטה, והנה בחינת האחין מן האב הם בחינת ראשית המשכת הצנורות והצמצומים שנמשכין מן אב בחכמה, וצריך שיהיה כל אח ואח, דהינו כל כלי וצנור בפני עצמו להמשיך החיות בכל פעם לתוך כלים יותר ויותר, אבל כשנחרב אח אחד ולא הניח זרע אזי אפשר שיחרב לגמרי, דהינו שיחזר האור לשרשו לבחינת אב בחכמה, וזהו בחינת חרבן, בחינת תהו ובהו, כי כשחוזר האור ונסתלק מבחינת הכלים לגמרי וחוזר למעלה לשרשו אזי נשארין בחינת שבורים ומתים לגמרי חס ושלום, ואזי צריכין לחדש העולם מחדש לגמרי, דהינו לחזר ולהוציא ולהוליד האור מתחלת המחשבה מבחינת אב בחכמה). על-כן צותה התורה שתחזר בחינת מלכותו לאחיו מאביו שהוא משרשו ששניהם יצאו משרש אחד והם בחינת תחלת המשכת הצנורות והצמצומים מן אב בחכמה, ועל-כן על-ידי אחיו מאביו נתתקן נפש המת שהיתה נאבדת, חס ושלום, על-ידי שנשבר ונחרב בחינת שמו בחינת הכלים, על-ידי שלא הניח זרע והיה חוזר האור לשרשו חס ושלום, לגמרי שזהו חרבנו כנ"ל, ועכשו נתתקן על-ידי אחיו, כי אחין הם בחינת תחלת הצמצומים והכלים הנמשך מאביו שעל ידו נתתקן נפש המת שחוזר וממשיכה בבחינת כלים, בחינת שם, וזהו "להקים לאחיו שם":
ותקון והצלה שאחיו מצילו, הוא להכניע מלכות הרשעה, שהוא מלכות עמלק, שהוא כנגד מלכות דקדשה, כמו שמבאר במאמר הנ"ל, ומלכות עמלק הוא בחינת מחית שם, כמו שכתוב, "תמחה את זכר עמלק". ומשם אחיזתו מבחינת שבירת כלים, שהיא בחינת מחית שם, ועל-כן ענשו מדה במדה שימחה שמו וזכרו. ומלכות עמלק הוא בחינת מלאכי א) אח עשו ליעקב כי הוא מזרע עשו, ועל-כן מצות יבום באח, כי האח שבקדשה מציל נפשו שלא יתגבר עליו, חס ושלום, בחינת אח עשו ליעקב, שהיא מלכות הרשעה הנ"ל, שהיא מתגברת אם היה מחית שם, חס ושלום, כנ"ל:
כשאינו רוצה ליבם אזי "וחלצה נעלו וכו' וירקה בפניו". כי איתא שם במאמר הנ"ל שיש בחינת דעת שהוא בחינת שלום, כי השלום תלוי בדעת, ויש דעת עליון מאד שהוא בחינת מחלקת לשם שמים שבאמת אהבה ושלום ודעת ביניהם, ואלו ואלו דברי אלקים חיים רק שאי אפשר להבין זאת, כי זהו דרכי ה', וזה בחינת משה, שהוא ראשי תבות "מ'חלקת "ש'מאי "ה'לל, וזה בחינת מצה, עין שם היטב. וזה בחינת יבום וחליצה, כי היבום הוא בחינת דעת של שלום שהוא הזווג של הולדה, כי ההולדה היא בחינת שלום, כמו שכתוב, תהלים קנח) "וראה בנים לבניך שלום על ישראל". כי שלום הוא התחברות שני הפכים. וזה בחינת זווג, כי איש ואשה הם בחינת מחלקת, כי הם שני הפכים, ועקר התחברותם הוא רק בהבנים הנולדים מהם, כמו שפרש רש"י "והיו לבשר אחד", שמשניהם נולד בן ושם נעשין אחד. נמצא, שעקר השלום הנעשה ביניהם הוא רק בבנים הנולדים ששם נעשין אחד כנ"ל. נמצא, שהיבום שהוא בשביל הולדה, הוא בחינת שלום כנ"ל, אבל כשאינו רוצה ביבום אזי "וחלצה נעלו", הינו בחינת הזווג והדעת של בחינת מחלקת לשם שמים, כי מחלקת לשם שמים, שהוא בחינת משה, הוא בחינת יחודא עלאה, שהוא בחינת זווג הפנימי לחיות העולמות שלא בשביל הולדה, שהוא זווגא דלא פסיק, ועל-כן הוא תמיד בבחינת מחלקת, כי הזווג הוא בחינת מחלקת דאיש ואשה כנ"ל, ואחר כך נעשה שלום על-ידי ההולדה כנ"ל, אבל זווגא עלאה שאינו בשביל הולדה והוא זווגא דלא פסיק, הוא תמיד בבחינת מחלקת, אבל באמת שם תכלית האהבה והאחדות, אך אי אפשר להשיג זאת, כי אסור לחקר שם, כי על זה נאמר, "במפלא ממך אל תדרש" כידוע. ושם הוא בחינת אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי שם מקור החיים, כמובא. וזה בחינת זווגא דמשה כי משה היה פרוש לגמרי ולא היה לו זווגא תתאה כלל, רק זווגו היה בבחינת זווגא עלאה, בבחינת מחלקת לשם שמים כנ"ל, ועל-כן מאחר שאינו רוצה ליבם על-כן וחלצה נעלו בבחינת זווגא דמשה, בחינת של נעליך מעל רגליך הנאמר במשה, כי איתא בזהר הקדוש, נעל דא אתתא שמשה הכרח לפשט עצמו לגמרי מזווג התחתון שזה בחינת של נעליך, והיה זווגו רק בבחינת זווגא עלאה בחינת מחלקת לשם שמים הפך זווג התחתון שהוא דיקא בבחינת שלום כנ"ל, כי התחתון הוא בבחינת נעל שהוא אתתא שהוא בחינת כתנות עור, בחינת עץ הדעת טוב ורע, והמחלקת הבא משם מעץ הדעת טוב ורע משם נאחז הסטרא אחרא, ועל-כן עקר התקון רק על-ידי שלום לבטל המחלקת של בחינת כתנות עור, אבל למעלה מעלה שם הוא בחינת מחלקת לשם שמים, ואדרבא, המחלקת הוא דעת עליון מאד, בחינת זווגא עלאה, זווגא דמשה כנ"ל, ועל-כן נאמר בו, "של נעליך", שיפשיט עצמו מבחינת כתנות עור הנ"ל כדי שיזכה למחלקת עליון, זווגא עלאה הנ"ל. וזה בחינת וחלצה נעלו, כי בהכרח שיהיה נעשה זווג ביניהם כדי לתקן נפש המת, ומאחר שאינו חפץ בבחינת דעת של שלום, על-כן צריכין להתחבר בבחינת דעת עליון של מחלקת לשם שמים, שהוא בבחינת של נעליך, בחינת וחלצה נעלו כנ"ל. וזהו, "וירקה בפניו", כי הרק הוא בבחינת זווג הנשיקין, שהוא בחינת זווג עליון של חך וגרון, כמובא. שזה נעשה על-ידי חליצת מנעל דיקא כנ"ל, ועל-ידי הרק נתתקן נפש המת בבחינת וירקה בפניו ששם נראה פניו, כי הרק הוא בחינת זווג עליון שעל ידו נתתקן:
ועל-כן מרים שפגמה בכבוד משה ודבריה היו על שפרש, כי היא לא השיגה שזכה לזווג עליון בחינת זווגא דמשה בחינת מחלקת לשם שמים, ועל-כן יכל להיות פרוש לגמרי, ועל-כן דברה עליו, הלא גם בנו דבר ולא פרשנו מדרך ארץ, כי אדרבא עקרא הדעת על-ידי השלום כנ"ל, ועל-כן היה ענשה "ואביה ירק ירק בפניה", שרמז לה השם יתברך מצות חליצה בבחינת וירקה בפניו, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה סימן כא) ששם מרמז סוד יבום וחליצה, הינו כי היא פגמה בכבוד משה על שפרש, נמצא, שפגמה בבחינת מחלקת לשם שמים, שהוא זווגא דמשה, והפגם הוא בבחינת חליצה כנ"ל, על-כן נאמר בה, "ואביה ירק ירק בפניה". כי שם פגמה בבחינת של נעליך, בבחינת וחלצה נעלו וירקה בפניו כנ"ל: חלוץ בגימטריא מצה עם הכולל, שהוא בחינת מחלקת לשם שמים. ה' אחד ראשי תבות "ד'ברי "א'לקים "ח'יים. כמדמה שכך שמעתי מפיו הקדוש נרו יאיר:
וזה בחינת על-כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד, כי לאו כל אדם זוכה לזה למה שזכה משה, ועל-כן אנו מצוים להעמיד תולדות ושלא להיות פרושים לגמרי, וזהו, "על-כן יעזב את אביו ואת אמו", הינו זווגא דאבא ואמא, שהוא בחינת זווגא דמשה הנ"ל ודבק וכו' 'והיו לבשר אחד', הינו בחינת זווג ודעת של שלום, שזה בחינת והיו לבשר אחד כנ"ל: