ליקוטי הלכות · חושן משפט א · גבית מלוה ג
Reading settings
"לא תבא אל ביתו לעבט עבטו בחוץ תעמד וכו'" וענין לא תחבל אלמנה: על פי המאמר המתחיל מי שרוצה לקרב בני אדם לעבודת ה' יתברך וכו' בלקוטי הראשון בסימן נט עין שם כל המאמר:
וזה בחינת האסור לכנס לתוך ביתו של לווה לקח המשכון וגם אסור למשכנו כי אם על פי בית דין, כי עקר העניות היא מחמת פגם המשפט המבאר במאמר הנ"ל, כי מבאר שם שיש בית וחומה שהם בחינת יד ושם, שהם בחינת משפט וכסא הנ"ל, בחינת רבועא ועגולא הנ"ל שעקר קיומם על ידי בחינת המשפט הנ"ל. כי זה שרוצה לקרב בני אדם לה' יתברך הוא בונה היכל הקדש. שהוא בחינת כבוד בחינת כסא כבוד, כמבאר שם, אבל הוא צריך לשמר את עצמו שלא יתאחז בו הרע של אלו הנפשות שהוא עוסק לקרבם, כי אלו הנפשות הם בבחינת זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וכו'. ירושלים הוא היכל הקדש שהיא שוכנת בין הגויים והקלפות. והעצה לזה הוא על ידי משפט שצריך זה האיש המקרב נפשות ובונה מהם היכל הקדש בחינת ירושלים עיר הקדש, הוא צריך לזהר מאד לשפט את עצמו בכל עת ולפשפש במעשיו ולחשב דרכיו ולדון ולשפט את עצמו בכל עת על כל הדברים שהוא עושה אם ראוי לעשות כך. ועל ידי המשפט שהוא שופט את עצמו, על ידי זה נתעורר אש המשפט ושורף את הרע של אלו הנפשות שמקרבן מלהתאחז בו, וגם הוא שורף את הרע מן אלו הנפשות שמקרבן שלא יתאחז עוד הרע גם בהנפשות בעצמן שהם בחינת היכל הקדש הנ"ל, בחינת כסא כבוד כנ"ל. נמצא, שעקר בנין וקיום בחינת היכל הקדש הנ"ל, בחינת כסא הנ"ל הוא על ידי המשפט, שעל ידי זה מגרש ושורף את הרע מבחינת ירושלים עיר הקדש, היכל הקדש הנ"ל, שלא יחריב הרע את ירושלים, חס ושלום, כי על ידי המשפט הוא שורף את הרע מהנפשות שעל ידי זה מתקים היכל הקדש הנ"ל בחינת ירושלים, בחינת כסא כנ"ל. ועל ידי כסא הנ"ל בחינת היכל הקדש, בחינת ירושלים, בחינת עגולא כנ"ל, שזהו בחינת כבוד כנ"ל במאמר הנ"ל, על ידי זה מתקים החומה של עשירות שהוא שרש הנפשות, כמבאר בסוף המאמר הנ"ל, שחומה של עשירות, שהוא בחינת נפש, נמשך על ידי הכבוד שנתגדל על ידי האיש הנ"ל שמקרב נפשות לה' יתברך שבונה היכל הקדש כנ"ל. נמצא, שעקר העשירות הוא על ידי משפט הנ"ל, שעל ידי זה נבנה ומתקים היכל הקדש הנ"ל שמשם עקר העשירות כנ"ל, כי בלא משפט, חס ושלום, מתאחז, חס ושלום, הרע ונחרב, חס ושלום, היכל הקדש שהוא בחינת עשירות כנ"ל. וזהו בחינת (ירמיה יז( עשה עשר ולא במשפט בחצי ימו יעזבנו, כי עקר קיום העשירות הוא על ידי משפט דיקא שעל ידו מתקים היכל הקדש שמשם העשירות כנ"ל. וזה שנסמך אחר פסוק עשה וכו'. כסא כבוד מרום מראשון וכו', כי עקר העשירות דקדשה הוא מבחינת כסא כבוד וכו' כנ"ל, שקיומו על ידי משפט כנ"ל:
כי זה שרוצה לעשות משא ומתן ולהרויח ממון ועשירות, הוא צריך לזהר מאד לחשב דרכיו ולשפט את עצמו בכל עת ולפשפש במעשיו בכל עת, כי על ידי משפט הנ"ל דיקא יכול לעשות המשא ומתן בקדשה שיצליח בו, כי זה שעושה משא ומתן הוא בחינת מקרב נפשות לה' יתברך, כי יש בהמשא ומתן ניצוצות קדושות גבוהות מאד שצריכין לבררם על ידי המשא ומתן, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים. ואלו הניצוצות שמבררין אותן על ידי המשא ומתן ומחזירין אותן אל הקדשה הם בחינת גרים ובעלי תשובה הנ"ל, כי מעלין ומכניסין הנפשות והניצוצות של המשא ומתן מן החוץ לפנים אל הקדשה. נמצא, שהעוסק במשא ומתן באמונה בקדשה כראוי הוא מגיר גרים, גם על ידי המשא ומתן הוא מרויח ממון ועשירות שהוא מגדלת הנפש, שעל ידי זה הנפשות תאבים לכלל בשמו ובנפשו, כמבאר במאמר הנ"ל. נמצא, שעל ידי המשא ומתן, שעל ידי זה מרויח ממון, על ידי זה הוא מקרב נפשות לה' יתברך. ועל כן צריך זה העוסק במשא ומתן לשמר את עצמו מאד שלא יתאחז בו הרע של אלו הנפשות והניצוצות שהוא מברר ומעלה על ידי עשית המשא ומתן, כי זה ידוע שהקדשות והנפשות המלבשין בהמשא ומתן הם בבחינת גלות השכינה ושוכנין בין הגויים והסטרא אחרא בבחינת זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וכו', כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים. על כן צריך זה העוסק במשא ומתן לזהר בנפשו מאד שלא יתאחז בו הרע הנאחז באלו הניצוצות שהוא מבררם על ידי המשא ומתן. ומזה בא מה שהיוצאין לשוק ועוסקים במשא ומתן נכשלין לפעמים ונתרחקין מעבודת ה' יתברך, כי זה מחמת הרע הנ"ל שנתאחז בהניצוצות של המשא ומתן כנ"ל. אבל באמת משא ומתן הוא דבר גדול מאד, רק שצריכין לשמר עצמו כנ"ל ועל כן הוא צריך למשפט הנ"ל, דהינו שישפט את עצמו בכל עת ויתבודד ויפרש שיחתו לפני ה' יתברך ויפשפש במעשיו וידין וישפט את עצמו בעצמו על כל הדברים שהוא עושה אם כך ראוי לו לעשות ולבלות ימי חייו במעשים כאלה ועל ידי זה המשפט מעורר התלהבות הלב שהוא בחינת אש. ועל ידי האש הזה הוא שורף את הרע שלא יתאחז בו, וגם שלא יתאחז באלו הניצוצות והנפשות שהוא עוסק לבררם על ידי המשא ומתן וכנ"ל. ואזי זוכה להגדיל כבוד ה' יתברך על ידי זה ובונה בחינת היכל הקדש על ידי המשא ומתן ואזי זוכה לעשירות גדול, כי העשירות נמשך על ידי הכבוד הנ"ל, על ידי בחינת היכל הקדש הנ"ל כנ"ל, אבל כשאין משפט אז חס ושלום, נאחז הרע ואזי אין יכול לברר הניצוצות ולבנות היכל הקדש ואזי אין לו עשירות, כי נתקלקל העשירות על ידי הכעס שמזמין לו היצר, כי הכעס הוא היצר הרע שבלב, כמו שכתוב (קהלת יא), "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך". על כן צריכין משפט הנ"ל כדי לשרף את הרע ואזי נתבטל הכעס, ואזי זוכה לעשירות הנמשך על ידי היכל הקדש הנבנה על ידי הנפשות והניצוצות שמבררין על ידי המשא ומתן כנ"ל: וזה בחינת ל"ט מלאכות (שבת מט) ממשכן גמרינן. וזה בחינת מה שברכם משה לישראל בעת שנגמר המשכן ויהי נעם כו' ואמר שתי פעמים ומעשה ידינו כדי שתשרה ברכה במלאכת המשכן וכדי שתשרה ברכה במעשה ידיהם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי ל"ט מלאכות הוא בחינת משא ומתן, כי כל העסקים והמשא ומתן כלם כלולים בל"ט מלאכות והם בחינה אחת עם מלאכת המשכן שהוא בחינת היכל הקדש, כי על ידי המשא ומתן נבנה היכל הקדש שהוא משכן כבודו כנ"ל. נמצא, של"ט מלאכות וכל המשא ומתן הם בחינת מלאכת המשכן ממש שהוא ההיכל הקדש ועל כן ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן. ועל כן ברכם בשעת גמר הקמת המשכן, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. כי הם בחינה אחת כנ"ל: וזה טוב תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. כי התורה כלה נקראת משפט, כמו שכתוב, "משפטי ה' אמת וכו'" (תהלים יט). וכיוצא בזה בפסוקים הרבה, הינו שאי אפשר לעסק בדרך ארץ שהוא משא ומתן כי אם על ידי התורה שהיא בחינת משפט, שעל ידי זה שורפין את הרע הנאחז בהניצוצות שמבררין על ידי המשא ומתן כנ"ל. וזה שיגיעת שניהם משכחת עוון. ועוון הוא הרע שנשכח ונתבטל על ידי יגיעת שניהם, הינו על ידי התורה שהוא בחינת משפט, ששורף את הרע מלהתאחז בלבו בבחינת כי באש ה' נשפט (ישעיה סו). וכן נשרף הרע ומתבטל ואינו יכול להאחז גם בהניצוצות של המשא ומתן בעצמו. שהם בבחינת כסא כבוד, בחינת היכל הקדוש, בבחינת וכבוד ה' כאש אכלת, כמבאר במאמר הנ"ל. נמצא, שמשפט וכסא הנ"ל שהם בחינת תורה ודרך ארץ, שניהם, משכיחין ומבטלין את העוון, שהוא הרע, כי הם שורפין את הרע ומבטלין אותו על ידי אש של התלהבות הלב שמתעורר על ידי המשפט כנ"ל:
נמצא, שעקר קיום הממון והעשירות הוא על ידי בחינת משפט הנ"ל. ועל כן עקר המשפט הוא בדיני ממונות, כי כל דיני ממונות נקראין משפט, כמו שכתוב "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שמדבר מדיני ממונות וכן כל החשן משפט הוא רק על דיני ממונות, כי עקר הממון והעשירות הוא על ידי בחינת משפט כנ"ל, עין למטה בסוף התורה, כי עקר חרבן בית המקדש היה על ידי קלקול המשפט, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא חרבה ירושלים אלא על שעותו בה את הדין וכו'. וכמו שכתוב, "כי הפכתם ללענה משפט". וכיוצא בזה פסוקים רבים, כי חרבן ירושלים ובית המקדש, שהם בחינת היכל הקדש, הוא על ידי פגם המשפט שאז נאחז הרע, חס ושלום, ונחרב ההיכל קדש, חס ושלום, שהוא בחינת חרבן ירושלים ובית המקדש כנ"ל. ועל כן עקר הגאלה הוא על ידי משפט, כמו שכתוב, "ציון במשפט תפדה". וכתיב, "וארשתיך לי בצדק ובמשפט וכו'". כי בנין ציון וירושלים שהוא בחינת היכל הקדש כנ"ל, הוא על ידי משפט כנ"ל: נמצא, שעקר העשירות שהוא בחינת חומה נמשך מבחינת משפט שהוא בחינת בית כנ"ל וזה בחינת הון ביתו, כי ההון שהוא בחינת חומה, כמו שכתוב במאמר הנ"ל, נמשך מבחינת בית, שהוא בחינת משפט כנ"ל:
ועקר העניות, שהוא ההפך מעשירות, הוא על ידי פגם המשפט, חס ושלום, שעל ידי זה נפגם ההיכל הקדש ונתקלקל החומה הנ"ל. ואזי אין לו שפע העשירות ומשם בא עניות, חס ושלום, שעל ידי זה צריך אחד ללוות מחברו. ועל כן הזהירה תורה מאד לישראל שאחד יעזר לחברו בצדקה וגמילות חסד. וגדולה גמילות חסד יותר מן הצדקה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סכה מט), כי עקר מעלת הצדקה וגמילות חסדים הוא על ידי המשפט, כי עקר העניות הוא מפגם המשפט הנ"ל כנ"ל, כי משפט תלוי בדעת, כמו שכתוב במאמר הנ"ל. והעני דעתו מבלבל כשכור כמו שכתוב בספר האב (אות מ ממון סימן עה), כי על ידי העניות נתבלבל הדעת בבחינת (קהלת ט) חכמת המסכן בזויה ומחמת קלקול הדעת נתקלקל המשפט. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהעניות מעביר על דעת קונו, כי העני מגדל עניותו ודחקו, חס ושלום, הוא מתרעם על מדותיו של ה' יתברך, חס ושלום, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה כמה מעשיות מעניים שהיו מתרעמין וכו', והתערומות שמתרעם, חס ושלום, על מדותיו זה בחינת פגם המשפט, כי באמת כל אדם ראוי לשפט את עצמו ולהבין כי ה' הצדיק על כל הבא עליו ועדין ה' יתברך מיטיב עמו מאד לפי מעשיו, אף בגדל דחקו ועניותו, חס ושלום, אפלו אם יש לו, חס ושלום דקדוקי עניות, חלילה, אף על פי כן ראוי לו להבין שלפי מעשיו עדין ה' יתברך מיטיב עמו ומקל משפטו עליו בחסד וברחמים גדולים, כי צדיק ה' וישר משפטיו, אך מחמת חסרון ובלבול הדעת של העני, חס ושלום, הוא מהרהר אחר מדותיו כאלו, חס ושלום אינו מתנהג עמו במשפט. נמצא, שהוא פוגם במשפט ומחמת זה מתגבר העניות ביותר, חס ושלום, כי עקר העשירות הוא על ידי תקון המשפט כנ"ל. וכל מה שמתגבר העניות יותר, חס ושלום, מתגבר פגם המשפט ביותר, חס ושלום. וכן יכול להיות חוזר חלילה, חס ושלום. ועל כן בתר עניא עניותא אזל, על כן הזהירנו ה' יתברך מאד כמה פעמים לרחם מאד על העני ולעזר לו בכל כחו, בכל מה דאפשר ועל ידי זה שמרחם על העני ונותן לו צדקה, על ידי זה מרחיב דעתו ואזי מבין צדקת ה' כי ישר משפטיו, כי כך דרך העני שאחר כך כשנותנין לו ויש לו הרחבה קצת אז הוא מודה ומשבח לה' יתברך ומצדיק את ה' יתברך מאד על כל הבא עליו ודן ושופט את עצמו שאינו ראוי וכדאי את כל החסדים שה' יתברך עושה עמו בכל יום ובכל עת ובכל שעה.: נמצא, שעל ידי הצדקה שנותן לעני מאיר בו בחינת משפט, כי באמת זה הממון שנותן לעני שרשו הוא בחינת משפט שמשם כל הממון והעשירות ועל כן על ידי זה הממון שנותן לעני שמלבש בו בחינת משפט שהוא שרשו, על ידי זה מאיר וממשיך להעני בחינת תקון המשפט ואז גם העני זוכה לבחינת משפט שמשם נמשך השפע. ועל כן יכול לפעמים לעזר להעני על ידי מה שנותן לו שינצל מעתה מן העניות לגמרי, כי על ידי שיזכה לבחינת משפט על ידי הרחבת הדעת כנ"ל, על ידי זה יכול להנצל מן העניות, כי על ידי משפט זוכין לעשירות כנ"ל. ועל כן נסמך משפט אצל צדקה כמה פעמים, כמו שכתוב (תהלים צט), "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית". וכמו שכתוב, "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". וכיוצא בזה בפסוקים רבים, כי עקר הצדקה הוא על ידי המשפט כנ"ל. וזה בחינת מה שהזהירה תורה, "ולא ירע לבבך בתתך לו וכו'". כי רע לבב זה בחינת פגם המשפט התלוי בלב, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. ועל ידי המשפט שבלב, על ידי זה מכניעין הרע שבלב כנ"ל. ועל כן הזהירה תורה לתת צדקה בכל לבו ולא ירע לבבו שזהו בחינת פגם המשפט, כי עקר תקון הצדקה הוא על ידי משפט, שהוא ההפך מרע הלב כנ"ל, הינו שהעשיר ישפט את עצמו ויבין כי בודאי ה' יתברך עושה עמו חסד גדול שאינו ראוי לו כלל ונותן לו שפע ממון ועשירות מה שכמה אנשים צדיקים וטובים ממנו אלפים פעמים חייהם תלויים מנגד ואין להם שום פרנסה ובביתם אין לחם ושמלה וסובלים דחק גדול, רחמנא לצלן, בודאי אין הדין נותן שאהיה כפוי טובה נגד ה' יתברך ובודאי ראוי לי לעשות רצון ה' יתברך אשר הוא נתן לי כל העשר הזה ובידו לחסר או להוסיף לי כרצונו. על כן בודאי חובה לתת לה' יתברך חלקו אשר הזהירנו לתן חלקו לעניים, כי באמת הכל שלו, ובאמת אם ישים האדם לבו ודעתו היטב באמת לאמתו ויזכר היטב את כל הדברים האלה ויותר מזה בודאי יתן צדקה הרבה בשתי ידים בסבר פנים יפות ובשמחה רבה ולא ירע לבבו כלל בתתו להאביון, כי יבין שאינו נותן כלל להעני, אדרבא, הכל של ה' יתברך, רק ה' יתברך חמל ולא הכביד עליו לתת ארבעה חלקים להעני וחלק מחמש לו, כי בודאי כך היה המדה, כי האדם העובד עבודת פרך אצל חברו ומכניס רוח גדול לחברו, אף על פי כן אינו נותן לו שכר עבודתו אפלו חלק מחמש רק איזה שכר קצוב בכל שבוע כדי חיונו בצמצום, מכל שכן האדם אצל ה' יתברך שהכל מה' יתברך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל ואנחנו שלו וכל אשר לנו שלו. וגם הוא מבטיחנו לתן לנו ברכה בכפלים בזכות הצדקה. וגם בעולם הבא לא יקפח שכרנו ואנחנו צריכים לחסדו ולטובתו ולישועתו בכל עת ורגע, בודאי ראוי לנו להחזיר הפקדון לבעליו ולחלק כל מה שמרויח לצדקה, רק לקח לעצמו פרנסתו בצמצום, כמו שכתוב, "טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט". (תהלים קיב), שפרש רש"י שם, שצדקה נותן בהרחבה גדולה וצרכי ביתו מתנהג במשפט ובצמצום, מכל שכן שה' יתברך מקל עוד יותר שיתנו על כל פנים מעשר או חמש, בודאי ראוי לתן חלק ה' יתברך לעניים בשמחה רבה אם יחשב דרכיו וישפט עצמו באמת ואז יזכה להכניע רע הלב על ידי המשפט כנ"ל ויקים, "ולא ירע לבבך בתתך לו". ואז הצדקה בשלמות, כי אז מאיר בצדקה בחינת משפט, שעל ידי זה יוכל להציל את העני מן העניות לגמרי על ידי בחינת המשפט שהאיר בו וכנ"ל. וזה שהזהירה התורה מאד על משפט העני ביותר, כמו שכתוב, "לא תטה משפט אבינך בריבו". וכיוצא בזה הרבה, כי העני צריך לתקון המשפט ביותר שעל ידי זה מתבטל העניות כנ"ל וזה שנאמר במשיח, "ושפט בצדק דלים". וכתיב (בתהלים עב): "ישפט עניי עם וכו' משפטיך למלך תן וצדקתך וכו' ידין עמך בצדק וענייך במשפט". כי על ידי משפט מצילין את העני מן העניות, כי עקר העשירות על ידי בחינת משפט, שעל ידי זה בונין היכל הקדש, שזה עקר הגאלה שתהיה על ידי משיח שיבנה ירושלים ובית המקדש שהם בחינת היכל הקדש, שכל זה נעשה על ידי המשפט וכנ"ל:
ועל כן גדולה גמילות חסד יותר מן הצדקה, כי כשנותן לו צדקה אינו נותן לו רק מעט כדי מתנת ידו, אבל הלואת חן הוא מלוה לו איזה סך מסים, ועל ידי שמלוה לו לשעה, על ידי זה נעשה עכשו המעות אצל הלווה כשלו ואזי מחמת זה המעות של ההלואה שיש לו שנחשב כשלו, כי מלוה להוצאה נתנה, על ידי זה מקבל זה הלווה בחינת משפט שמלבש בזה הממון שהוא שרשו כנ"ל. ועל ידי זה המשפט שזוכה, על ידי זה יכול לזכות להרחיב ידו להנצל מן העניות לגמרי על ידי שהשפיע לו המלוה איזה עשירות שנחשב כשלו כנ"ל. ועל כן הזהירה התורה, "לא תהיה לו כנשה", שלא להיות על הלווה, כמלוה. רק כאלו נתן לו במתנה כדי שיהיה נחשב זה הממון כשלו, כדי שיזכה על ידי זה לבחינת משפט כנ"ל, כדי שעל ידי זה יוכל להרחיב ידו, כי יכול לזכות לעשירות על ידי זה כנ"ל. וזה בחינת טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט דיקא. שעקר טובת וחסד ההלואה לעני הוא בחינת המשפט שמאיר בו על ידי זה, שעל ידי זה יכול להצילו מן העניות לגמרי כנ"ל, כי זה עקר מצות ההלואה לעני לראות לעזר להעני באפן שינצל מן העניות לגמרי, כמו שכתוב, "וכי ימוך אחיך עמך והחזקת בו וכו'". וכמו שפרש רש"י שם, אל תניחהו לפל וכו', כי עד שלא נפל, אחד יכול להקימו וכו'. וכל זה נעשה על ידי בחינת משפט כנ"ל וזה בחינת אסור רבית, כי עקר האסור הוא שנוטל שכר מעותיו שהלוה לו, כי באמת צריך להלוות לו בתורת מתנה על מנת להחזיר, כמו שכתוב, "לא תהיה לו כנשה". רק כאלו נתן לו זה הממון במתנה גמורה, רק שאחר כך יחזר הלווה וישלם לו כשיגיע זמן הפרעון. אבל כל זמן ההלואה המעות של הלווה לגמרי ואסור לו להיות כנושה מכל שכן לקח ממנו שכר מעותיו, חס ושלום, דהינו רבית, כי כשאינו כנושה על הלווה, אזי המעות כשלו ויכול לזכות על ידי זה לבחינת משפט, שעל ידי זה ינצל מן העניות לגמרי, שזהו עקר המצוה של צדקה וגמילות חסד כדי לבטל העניות מישראל לגמרי על ידי צדקה ומשפט וכנ"ל:
וזה בחינת לא תבא אל ביתו לעבט עבטו. כי בית זה בחינת משפט, כמובן במאמר הנ"ל על פסוק "ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם", עין שם. ועל כן צריכין לרחם על הלווה אפלו כשאין לו לשלם וצריך לתן משכון, צריכים לרחם לבלי לעקר המשכון מביתו, כי החפץ של המשכון שהוא הממון של הלווה ששרשו בחינת משפט, שהוא בחינת בית, שעל ידי מעט המשפט שיש לו עדין הוא מקוה שה' יתברך יעזר לו וירחיב ידו ויצילו מן העניות. ועל כן עתה שהוא מכרח לתן החפצים שלו למשכון, להמלוה אסור לו לכנס לביתו למשכנו, כדי שלא לעקר הממון שלו משרש חיותו שהוא בחינת בית, בחינת משפט. שלא יהיה כעוקר האילן משרשו, שאי אפשר לו להתגדל עוד, רק צריכין לרחם על הלווה ולהשאיר שרש חיות המשכון בביתו, רק בחוץ תעמד וכו', כדי שישאר שרש חיותו בפנים, בבית, שהוא בחינת משפט. אולי יעזר ה' יתברך שיחזר ויצמח לו עשירות על ידי שרש המשפט, שהוא בחינת בית וכנ"ל:
וזה בחינת ולא תחבל בגד אלמנה, כי מבאר במאמר "גזלה" (סימן סט) שהוא שיך למאמר הנ"ל, שעקר הממון הוא בבחינת האשה, שהוא בחינת נפש, בחינת שם וכו', עין שם. והיא בחינת האילן שחיותה על ידי הממון והעשירות שמשפיע לה בעלה, שהוא ממשיך השקת האילן, כי הוא ממשיך לה כל השפע של העשירות שהוא חיותה. וכל זמן שבעלה חי, הוא ממשיך לה שפע עשירות בכל עת מחדש שהוא חיותה, כי שרש חיות האשה תלוי בבעלה. והעקר על ידי בחינת המשפט הנ"ל, כי הבעל הוא בחינת משפט, כי עקר בחינת המשפט תלוי בו לבד, כי אשה פסולה לדון והיא בבחינת שם, בחינת נפש, בחינת עשירות, בחינת חומה, בחינת כסא, בחינת היכל הקדש, כידוע ומובן כל זה במאמר הנ"ל. והאיש הוא בחינת משפט, כי הוא שורר בביתו ושופט את כל בני ביתו והתלויים בו ועל ידי זה יש לו כח להמשיך עשירות שתלוי במשפט שהוא חיות האשה כנ"ל. אבל כשנעשית אלמנה, חס ושלום, אזי אין לה מי שימשיך לה בחינת הארת המשפט שמשם העשירות ואין לה חיות כי אם מהעשירות שהשאיר לה בעלה בכתבתה. ועל כן אסור למשכן האלמנה, כי כשלוקח ממנה משכון, לוקח כל חיותה, כי אין לה עוד מי שימשיך לה בחינת הארת המשפט, שעל ידי זה יש תקוה לדחות העניות ולשלם להמלוה וכנ"ל. כי עקר המשכון שלוקח הוא שממתין להלווה עד אשר ירחיב ה' ידו. ועל כן אסור לקח המשכון מביתו או לחבל בגד אלמנה, כדי שלא לפגם המשפט כנ"ל:
כי כנסת ישראל בגלות קרויים אלמנה, (איכה א) כמו שכתוב: "היתה כאלמנה". כי בית קדשנו נלקח ממנו בעוונותינו בבחינת משכון, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שבשביל זה נקרא בית המקדש משכן שנתמשכן בעוונותיהן של ישראל, כי העשירות דקדשה של ישראל ובית המקדש שהיא היכל הקדש הם בחינה אחת כנ"ל. ועל כן בזכות שמקימין לא תחבל בגד אלמנה ירחם ה' יתברך על עניי עמו ויצב גבול אלמנה ויחזיר לנו המשכון שלקח מאתנו ויחזיר ויבנה לנו בית קדשנו ותפארתנו על ידי תקון המשפט כנ"ל, כמו שכתוב: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". במהרה בימינו, אמן:
על פי הנ"ל. נמצא שעקר קיום ובנין בית המקדש שהוא היכל הקדש הוא על ידי בחינת משפט כנ"ל. שהוא בחינת רבועא. שעל ידי זה מתקים העגולא שזהו בחינת שמירת שבת שאז הוא בטול הרע, שזהו בחינת משפט שמבטל הרע, כמבאר במאמר הנ"ל. וזה שנסמך כמה פעמים שבת אצל מלאכת המשכן. כמו שכתוב, "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראון". כי עקר בנין בית המקדש. שהוא בחינת היכל הקדש הוא על ידי קדשת שמירת שבת כנ"ל:
וזה בחינת סמיכת הפרשה (בישעיה נו
"שמרו משפט ועשו צדקה וכו' אשרי אנוש וכו' שמר שבת מחללו וכו' כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכו' ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם וכו'". ואיתא בזהר הקדוש, 'לסריסים אשר ישמרו את שבתותי' אלין אנון דמסרסין גרמיהו ולא מזדוגין כי אם משבת לשבת וכו', כי זווג דקדשה הוא בבחינת יד ושם הנ"ל, שהוא משפט וכסא הנ"ל, שהם בחינת איש ואשה כנ"ל. כי עקר תקון הברית הוא על ידי בחינת משפט שעל ידי זה שורפין את הרע שלא יתאחז בלב, כי על ידי כל זווג מבררין ברורין ומולידין נפשות ואלו הנפשות מחמת שמתבררין מן הקלפות כידוע. ועל כן נאחזין בהם הסטרא אחרא, ועל כן צריכין התגברות גדול לכבש את יצרו הרע שעקרו מתגבר על תאוה זאת מחמת שעל ידי זה עקר ברור הנפשות מן הקלפות שהוא בחינת גרים כידוע. ועל כן אי אפשר לזכות לשמירת הברית כי אם על ידי בחינת משפט, דהינו שישפט את עצמו הרבה ויתבודד בכל עת ויפרש שיחתו לפני ה' יתברך ויצעק הרבה לה' יתברך שכל זה הוא בחינת משפט הנ"ל, שעל ידי זה מתעורר התלהבות הלב, שהוא בחינת אש, ושורף את הרע של הנפשות שצריך לבררם. ועקר הרע היא הרע הכולל שהוא תאות המשגל שאי אפשר להכניעו כי אם על ידי אש המשפט הנ"ל, כי התאוה הזאת היא בחינת אש ונכנעת על ידי אש המשפט הנ"ל, כי מהאש יצאו והאש תאכלם (יחזקאל טו). וזהו (דברים ז), "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וכו'". הינו על ידי שתזכה למשפט הנ"ל, על ידי זה "ושמר ה' אלהיך לך את הברית", שתזכה על ידי זה לשמירת הברית, כי ה' יתברך בעצמו ישמר אותך על ידי שתעסק במשפט הנ"ל. (מעין זה ראיתי אצל החברים בשם רבנו זכרונו לברכה, על פסוק זה). נמצא, שעקר תקון הברית הוא על ידי בחינת משפט הנ"ל, שעל ידי זה נתבטל הרע. ועל כן עקר הזווג בקדשה הוא רק בשבת, שאז מתבטל הרע לגמרי, כמבאר במאמר הנ"ל ששמירת שבת הוא בחינת משפט הנ"ל. ומעתה מבאר היטב סמיכת כל הפרשה הנ"ל, 'שמרו משפט ועשו צדקה', משפט וצדקה הנ"ל, 'אשרי אנוש וכו' שמר שבת וכו'', כי המשפט הנ"ל זהו בחינת שמירת שבת כנ"ל. וזהו, 'כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי', הינו כמו שאיתא בזהר דמסרסין גרמיהו משבת לשבת. שאז הוא בטול הרע בבחינת תקון הנעשה על ידי המשפט כנ"ל אשר מחמת זה צריכין לסרס עצמו בימי החל, שאז יכול, חס ושלום, להתאחז הרע שעקר אחיזתו בתאוה זאת כנ"ל. על כן צריכין לזהר מלהזדוג בימי החל כי אם בשבת, שאז הוא בטול הרע בבחינת משפט הנ"ל. ועל כן סים על כל זה, "ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם". כי כל זה זוכין על ידי שמירת שבת כנ"ל, שהוא בחינת תקון המשפט, כמבאר היטב במאמר הנ"ל, יעין שם:
שיך למאמר הנ"ל שם מבאר שעל ידי משפט שורפין את הרע של הנפשות שמקרבין שנבנה מהם היכל הקדש, שהוא מלבוש להרוח שבלב. ועקר הלבשתו לרגלי הרוח, עין שם במאמר הנ"ל. וזהו (תהלים לז), "פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט". הינו משפט כנ"ל. שמדבר בינו לבין עצמו ודן ושופט את עצמו, על ידי זה, "תורת אלהיו בלבו לא תמעד אשריו". 'אשריו' דוקא, הינו רגלי הרוח שבלב שאינם נמעדין ונפגמין, חס ושלום, על ידי שמקרב נפשות לה' יתברך, כי אש המשפט שורף הרע שלהם ואינו יכול להתאחז בלבו. ואז 'תורת אלהיו בלבו לא תמעד אשריו' כנ"ל: שיך לעיל: ועל כן אסור לקח המשכון בעצמו כי אם על פי בית דין, כדי שיהיה על פי משפט, כי צריכין להאיר הארת המשפט כדי לדחות העניות כנ"ל: