ליקוטי הלכות · חושן משפט א · מקח וממכר א
Reading settings
הגבהה קונה בכל מקום והוא הקנין החשוב יותר מכל הקניות:
על פי המבאר בדברי רבנו, נרו יאיר, על פסוק כי תצא למלחמה וכו' (סימן רפ) שבחינת משא ומתן הוא שנושאין ומרימין הדבר ומשיבין ונותנין אותו למקומו, הינו שמרימין ומעלין הניצוצות המלבשין שם שזה עקר המשא ומתן להעלות ניצוצות עין שם. וזה נעשה על ידי האמונה שבמשא ומתן, כמו שכתוב: "נשאת ונתת באמונה", דהינו שיהיה נאמן בדבורו לבלי לשנות דבורו וכו', עין שם:
והנה כל הקניות הוא כדי לקים המשא ומתן שלא ישנה עוד וזה הוא בחינת הגבהה, שהוא קנין חשוב ביותר, כי ההגבהה הוא שמגביה ממש הדבר ונושאו ומרימו להשיבו למקומו בבחינת משא ומתן כנ"ל, כי ההגבהה היא מן הארץ ששם נפילת הניצוצות, כי נפלו ממש משמים לארץ ועקר ההגבהה היא בידים שהם בחינת אמונה, כמו שכתב רבנו, נרו יאיר, שם, כמו שכתוב, "ויהי ידיו אמונה". ועל ידי ההגבהה שמגביהו בידיו מן הארץ הוא מגביה ומרים הניצוצות מנפילתם כנ"ל על ידי האמונה שבידים כנ"ל ואזי נתקים המקח מאחר שכבר נתתקנה ועלתה האמונה בבחינת (דברים לב) כי אשא אל שמים ידי. בבחינת שאו ידיכם קדש, דהינו שמגביהין האמונה עם הניצוצות אל הקדשה ואזי אי אפשר לשנות המקח עוד, דהינו לקלקל אמונת דבורו ולשנותו, כי כבר עלתה האמונה עם הניצוצות שבהמשא ומתן ונתתקנה ועל ידי זה נתקים המשא ומתן, כי זה עקר המשא ומתן כנ"ל:
וזהו בחינת קנין סודר שהוא קנין חשוב מאד ומועיל בכל מקום, כי כל המשא ומתן הוא חליפין, דהינו שזה נותן לזה דבר זה ומקבל בעדו דבר אחר או מעות, הינו שמחליפין הניצוצות הקדושים הנפולין שיש בכל דבר וצריכין להעלותם וכשמגיע הזמן שכבר כלו ונפסקו הניצוצות השיכים לחלקי נפש רוח נשמה שלו ואי אפשר לו להעלות עוד הניצוצות הנשארים אזי צריך למכרו לאחר שיש לו חלקי נפש רוח נשמה אלו השיכים לאלו הניצוצות הנשארים והוא מקבל מחברו דבר אחר השיך לחלקי נפש רוח נשמה שלו וכמובא מזה במאמר 'ויהי מקץ' (סימן נד) וכל הניצוצות הם ניצוצי המלכות, כידוע, והבגדים הם בחינת מלכות, כמובא בדברי רבנו, נרו יאיר, (סימן כט). נמצא, ששם שרשי כל הניצוצות ועל כן שם בבגדים נאחזים הקלפות בשפוליה כידוע שזה בחינת ציצית על כנפי הבגדים כדי לגרשם. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו, כי שם הם נאחזים כנ"ל. וזה בחינת 'לאחז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה", והכנפות הם בחינת הארבע כנפות של הטלית שמשם ננערים ונסתלקים הרשעים שהם הקלפות, כי שם היו נאחזים מתחלה כנ"ל. וזהו בחינת קנין סודר שקונין מזה לזה, דהינו שזה לוקח בידו כנף בגדו של חברו שעל ידי זה מעלה הניצוצות מן הקלפות הנאחזים בכנף הבגד כנ"ל, כי כל אחד צריך להגביה ולהעלות ניצוצות שהיו עד עתה אצל חברו, שזהו עקר המשא ומתן, שהוא בחינת חליפין כנ"ל. וזה נעשה על ידי שלוקח כנף בגדו של חברו, ששם שרשי כל הניצוצות, והוא מקבלם וקונה אותם ומעלה אותם מן הקלפות. וזהו קנין סודר ועל ידי זה נתקים המשא ומתן, כי זה עקר קיום ותקון המשא ומתן להעלות הניצוצות וזה נעשה על ידי הבגדים דיקא כנ"ל ועל כן המנהג לקנות בכנף הבגד כנ"ל וכל זה נעשה על ידי הידים, כי קנין סודר בידים, כי עלית הניצוצות על ידי הידים, שהם בחינת אמונה כנ"ל:
גם ענין קנין סודר על פי המאמר 'האי מאן דאזל למינסב' וכו', עין שם היטב. וכבר מבאר מזה לעיל קצת בהלכות שתפים בקרקע, כי תקון המשא ומתן ותקון הבגדים הם בחינה אחת ותקונם הוא על ידי לבנונית הנמשך מן המח שעל ידי זה נתתקנין הבגדים בבחינת בגדים לבנים, עין שם היטב. וזהו גם כן תקון הדבור וזהו גם כן תקון המשא ומתן, עין שם. ועל כן כל המשא ומתן נעשין על ידי הבגדים, כי הם בחינה אחת כנ"ל. וכשמקבל קנין, אזי ממשיך תקון הבגדים לתוך המשא ומתן, ואזי המשא ומתן כתקונו בבחינת בגדים לבנים ועל ידי זה נתקים, כי פגם המשא ומתן הוא בחינת פגם הדמים של השס"ה גידין, בבחינת כי עונתי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני, כמו שמבאר שם. וזה פגם הבגדים על ידי כתם שהוא גם כן פגם הדמים בבחינת דם נדות, כמו שמבאר שם. וזה בעצמו הפגם של המשנה דבור ומשקר בדבורו, כי שקר הוא על ידי עכירת הדמים, כמו שבאר רבנו במאמר אמר רבי עקיבא כשתגיע לאבני שיש (סימן נא). וזהו גם כן בחינת דבור שאינו נשמע שאינו דבור כלל הנאמר שם בריש המאמר הנ"ל והוא על ידי שאין בו טוב כמו שמבאר שם שזהו גם כן בחינת שקר דהינו המשנה דבורו כאלו לא דבר כלל. וזהו גם כן בחינת דבור שאינו נשמע כי שקרא לא קאי ואין שומעין דבורו כלל, כמו שכתוב, כך ענשן של בדאין שאפלו אומר אמת, אין שומעין לו. מכל שכן כשהוא כלו שקר, שאין דבורו נשמע ואינו דבור כלל וזה על ידי שאין בו טוב, כי השקר הוא הרע והטמאה, כמו שבאר רבנו נרו יאיר. ועל כן על ידי הקנין הוא ממשיך בחינת תקון הבגדים, שהוא תקון המשא ומתן, תקון הדבור, שהוא בחינת דבור אמת. ואזי אי אפשר לשנות עוד כנ"ל:
וזה בחינת מה שאומרין, מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו, 'מדור המבול ודור הפלגה' דיקא, וזה אומרין כשהיה הקנין רק על ידי כסף, כי פגם דור המבול הוא פגם הברית, כמו שכתוב, "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". וזה פגם הדבור מי שאינו עומד בדבורו, כמו שכתוב במאמר הנ"ל שתקון הדבור הוא על ידי בחינת כלליות הגידין, שהוא בחינת תקון הברית, כמו שמבאר שם בבחינת כנשר יעיר קנו וכו', עין שם. ועקר הפגם ביותר הוא כשמעוררין המחין וממשיכין הלבנונית למקומות אחרים, חס ושלום, שזה הוא פגם גדול מאד מאד, רחמנא לצלן. וזה היה פגם דור המבול שהמשיכו הלבנונית של המח למקומות אחרים, כמו שכתוב, "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", שהשחיתו דרכם והוציאו זרע לבטלה. נמצא, שהיו ממשיכין לבנונית המח למקומות אחרים ועל כן היה עוונם גדול מנשא. וזהו גם כן בחינת פגם דור הפלגה, כמו שכתוב , "הבה נלבנה לבנים". שהיו רוצים להמשיך בחינת לבנונית, בחינת בגדים לבנים, אל הסטרא אחרא, כי זה היה עקר כונה שלהם להמשיך הקדשה אל הסטרא אחרא בבחינת פגם הברית כנ"ל. וזה שכתוב, "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". ופרש רש"י, בלשון הקדש, ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער, הוא בבל, ובבל הוא בחינת לשון תרגום, כי שם הוא לשון תרגום והם רצו לינק ולהמשיך בחינת לשון הקדש לתוך הסטרא אחרא על ידי לשון תרגום, כמובא במאמר תפלה לחבקוק (סימן יט). ועל כן היה ענשם שנתבלבלו הלשונות, כמו שכתוב, "כי שם בלל ה' שפת כל הארץ וכו'". נמצא, שפגם דור הפלגה היה ממש פגם דור המבול, דהינו בחינת המשכת הלבנונית אל הסטרא אחרא, חס ושלום, כי דבור הקדש הוא גם כן על ידי לבנונית המח כנ"ל, כי תקון הדבור ותקון הברית הכל אחד כנ"ל. וכן איתא שדור המבול ודור הפלגה הם בחינה אחת. ועל כן במצרים שהיו שם גלגולי נשמות הנ"ל. כמו שאיתא בכתבי האר"י ז"ל ועל כן הצרכו לעבד בחמר ובלבנים כמובא, ועל כן עקר העבודה היה לתת תכן לבנים, כי פרעה היה רוצה גם כן להמשיך הלבנונית אל הסטרא אחרא למצרים, חס ושלום, ועל כן כשראה צמיחת קרן ישועה על ידי משה, גזר לבלי לתן להם שום תבן ואף על פי כן יעשו לבנים, כמו שכתוב, "ותכן לבנים תתנו", כי רצה להתגבר עליהם שיהיו ממשיכין בחינת לבנים בחינת לבנונית מהם בעצמן בלי שום סיוע מצרים. כדי להמשיך בחינת לבנים של ישראל בעצמן אל הסטרא אחרא, חס ושלום, אבל כל זה לא הועיל לו, כי, אדרבא, על ידי עבודתם שם תקנו והעלו הלבנונית אל הקדשה:
וזהו גם כן בחינת פגם המשנה דבור של המשא ומתן שכבר נקנה בכסף, כי הכסף הוא בחינת המח והחיות של המשא ומתן, כמו שכתוב (קהלת ז), "בצל החכמה בצל הכסף". ועל כן כל הדברים שבעולם קונין על ידי כסף, כי הכסף הוא בחינת המח והחיות של כל הדברים וכמובא לעיל מזה. והוא בחינת לבנונית, בבחינת מחא חורא ככספא. וכשנעשה המשא ומתן על ידי הכסף נמצא, שכבר נמשך בחינת לבנונית ועל כן כשמשנה דבורו אחר כך נמצא, שמבטל נתינת הכסף, נמצא, שנמשך הלבנונית לבטלה אל הסטרא אחרא, חס ושלום, וזהו ממש פגם דור המבול ודור הפלגה כנ"ל. ועל כן אומרים, מי שפרע מדור וכו' מדור המבול ודור הפלגה דיקא כנ"ל, אבל על כל זה אין המקח קים עדין לגמרי, כי עקר קיום כל הדברים, דהינו שיהיה הדבר קים ולא יוכלו החיצונים להתאחז בו ולבטלו, הוא דיקא כשנמשך הדבר ונתלבש בעשיה במעשה ובעבדא גמורה, שזה בחינת עשית המצוות שצריך לעשותם בעבדא דוקא, וכן להפך פגם העברות ביותר הוא כשעושה עבדא, חס ושלום, ועל כן כשהמשא ומתן הוא בדבור בעלמא אף שהוא פגם גדול כשמשנה הדבור ונקרא מחסרי אמנה, עם כל זה אין המקח קים בזה מאחר שלא היה רק דבור ולא נעשה שום מעשה עדין. ואפלו אם נתן כסף, עם כל זה אינו נקרא מעשה, מאחר שהכסף הוא בבחינת מח כנ"ל, אבל כשכבר נעשה מעשה, כגון הגבהה או משיכה וכו', אזי אי אפשר לשנות עוד כלל כנ"ל. וזהו בחינת קנין סודר, שהוא קונה תמיד, כי כשנמשך בחינת תקון המשא ומתן, בבחינת תקון הבגדים, שהוא בחינת המשכת הלבנונית אל בגדים ולבושין ממש אזי הוא קים ולא יתבטל כנ"ל, כי זהו בחינת עשיה כנ"ל, כי עקר תקון העשיה שעושין גוף ולבוש אל חיות דקדשה שלא יתאחזו בו החיצונים, כי הם נאחזין ביותר בבחינת ערטילאין. ועל כן אדם הראשון קדם החטא נאמר ויהיו שניהם ערומים כו'. כי אז לא היה שליטות החיצונים והיו יכולים להיות ערומים, אבל אחר כך ידעו כי עירמם הם והצרכו לתפר עלה תאנה לכסות ולהלביש עצמם שלא יתאחזו בהם כנ"ל. ועל כן כשנמשך תקון המשא ומתן בבחינת לבושין שהוא בחינת עשיה, כי עשיה הוא תכלית הלבושין כידוע ואזי אי אפשר לשנות עוד כנ"ל וזהו בחינת קנין סודר כנ"ל: