ליקוטי הלכות · חושן משפט א · הלכות אונאה

Text size

Reading settings

Line spacing

Column width

Reading page tone

Saved in this browser only.

ליקוטי הלכות · חושן משפט א · הלכות אונאה · טו

וזה בחינת אסור אונאה שאסור להונות את חברו בממון ואפלו בדברים, כי האונאה הוא פגם הדעת, כי מטעה את דעת חברו ועל כן הוא אסור גדול מלבד אסור גזלה, כי עקר המשא ומתן הוא בשביל לברר השפע מבחינת בהמה, שהוא העדר הדעת, לבחינת אדם, שהוא בחינת דעת, וכשמאנה את חברו בהמשא ומתן ומטעהו, הוא פוגם בהדעת כנ"ל ואינו יכול לברר השפע מבחינת בהמה, אדרבא, נופל יותר לשפע של בהמה על ידי שפוגם בהדעת על ידי האונאה כנ"ל:

ליקוטי הלכות · חושן משפט א · הלכות אונאה · טז

וזה בחינת שעור אונאה שתות, ופחות משתות מחילה, יותר משתות בטול מקח. שתות קנה ומחזיר אונאה, כי עקר הברור הוא בבחינת ששת ימי החל שהם בחינת ששה סדרי משנה, שהם בחינת כשר ופסול, אסור ומתר, טמא וטהור כידוע. ובכל ששת ימי החל צריכין לברר השפע מהפסלת על ידי משא ומתן שהוא בחינת ל"ט מלאכות. ועקר הברור הוא לברר השפע מבחינת מאכל בהמה שנמשך על ידי חטא אדם הראשון וכו' כנ"ל. וזהו בחינת שטו העם ולקטו בשטותא הנאמר על טרדות הפרנסה בששת ימי החל, כמובא במקום אחר. כי מחמת שבימי החל יש אחיזה להפסלת, שהם בחינת שפע של בהמה, שהוא העדר הדעת, על כן מי שאינו מקדש עצמו כראוי יכול לפל, חס ושלום לשטותים, שהוא חסרון הדעת, על ידי טרדת הפרנסה ואזי פרנסתו ביגיעה גדולה, חס ושלום, כי קשה לו לברר הפרנסה שבאה על ידי ברור השפע מבהמה לאדם כנ"ל, מחמת שנאחז בו חסרון הדעת והשטות הנאחז בימי החל, שזה בעצמו נמשך מהפסלת והקלפות שנמשכו מחטא אדם הראשון על ידי שנפל לשפע של בהמה וכנ"ל. ועל כן כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, כי כל מה שמתיגע יותר אחר הפרנסה ואינו בוטח בה' שיוכל לפרנסו בסבה קלה ואינו נמשך אחר הדעת האמתי למעט בעסק ולעסק בתורה, על כן השעה דוחקתו, כי מאחר שפוגם בדעת, פרנסתו בכבדות יותר, כי אינו יכול לברר השפע מבהמה לאדם שמשם עקר הפרנסה כנ"ל. ועל כן עקר הברור בכל ימי החל הוא על ידי קדשת שבת, שצריכין

ליקוטי הלכות · חושן משפט א · הלכות אונאה · טז

להמשיך קדשת שבת לששת ימי החל ואז זוכין לברר השפע מבהמה לאדם, כי עקר שלמות הדעת בשבת כידוע. וזה בחינת זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו מאחד בשבת. וסמיך לה, ששת ימים תעבד, כי על ידי שזוכר את השבת מאחד בשבת שעל ידי זה ממשיך הקדשה של שבת לששת ימי החל, על ידי זה ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך, כי על ידי זה יוכל לעסק במלאכתו כראוי, כי יוכל לברר השפע מבהמה לאדם על ידי שממשיך קדשת שבת לימי החל שעל ידי זה ממשיך הדעת משבת לימי החל, שעל ידי זה עקר הברור מבהמה לאדם וכנ"ל: ועל כן נצטוינו על שביתת בהמה בשבת, כמו שכתוב, "למען ינוח שורך וחמרך כמוך". כי בחל שיש אחיזה לחטא אדם הראשון שפגם בהדעת ונפל לשפע של בהמה ואז נחסר השפע של בהמה כנ"ל, על כן גם הבהמה אין לה מנוחה, על כן האדם והבהמה צריכין לטרח ולהתיגע בל"ט מלאכות כדי לברר השפע, כדי שיתברר השפע של אדם לאדם והשפע של בהמה לבהמה. שזהו בחינת כלל כל המלאכות שבימי החל שהוא לברר התבואה ממץ ותבן וכו' בגשמיות ורוחניות כנ"ל, אבל בשבת שאז נשלם הברור ואז נשלם דעת האדם בשלמות, כי עקר תקון חטא אדם הראשון הוא בשבת, כי שבת אגין עלוהי, על כן אז האדם יוצא משפע של בהמה וחוזר להשפעה של אדם בשלמות, ועל כן מצוה גדולה לאכל בשבת ולהרבות בסעדה, כי אז נזון משפע של אדם, שהוא שפע של דעת בשלמות זך וצח בלי פסלת, שעל ידי שפע זאת זוכין לדעת שלם לדעת ולהכיר אותו יתברך. על כן אז בשבת צריכין לתן ניחא גם להבהמה, כי בודאי יש לה ניחא עתה, כי כבר החזר לה השפעתה בשלמות, כי אין האדם נוטל עתה מהשפעתה כלום כנ"ל. ועתה מה נמלצו לחך דברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו, תן לו נייח שיהא תולש ואוכל וכו'. כי בודאי זהו עקר מצות שביתת בהמה, כי זהו עקר הניחא של הבהמה שלא תעשה שום מלאכה ותהיה תולשת ואוכלת מאכלה והשפעתה, כי עתה החזר לה השפעתה בשלמות מאחר שאין האדם נזון ולוקח עתה מהשפעתה כלום כנ"ל שזהו עקר תקון חטא אדם הראשון לברר השפע של הבהמה להבהמה ושפע של אדם לאדם וכנ"ל. שזהו בחינת סכה שעל ידה ממשיכין שפע של אדם כנ"ל. כי בשבת נפרס סכת שלום עלינו, כמו שמברכין בליל שבת, הפורס סכת שלום עלינו וכו'. ועל ידי זה עקר הברור בכל ימי החל על ידי שממשיכין משבת בחינת ה'סכת שלום' על כל ימי החל. ועל כן בכל ימי החל מתפללין בברכת השכיבנו, ופרוס עלינו סכת שלומך ותקננו בעצה טובה מלפניך. כי בכל ימי החל צריכין להמשיך בחינת קדשת הסכת שלום משבת שאז נפרס סכת שלום עלינו וכו' שעל ידי זה עקר הברור מבהמה לאדם וכנ"ל, שעל ידי זה עקר המשכת הפרנסה על ידי כל המשא ומתן והמלאכות שעושין וכנ"ל: וזהו שנסמך 'ותקננו בעצה טובה מלפניך אחר ופרוס עלינו סכת שלומך'. כי עקר המשכת העשירות והפרנסה על ידי המשא ומתן הוא על ידי העצה טובה. כי אם יזכה לידע העצה במשא ומתן מה לקנות ולסחר בודאי ירויח תמיד הון רב, כי בודאי אין עת וזמן שלא יהיה סחורה שיוכל להתעשר בה הרבה, רק שנגזר שאין אדם יודע במה משתכר. וכשה' יתברך רוצה לתן פרנסה או עשירות לאדם אזי נותן בלבו עצה טובה מה לסחר ועל ידי זה מרויח בקל, וזה ברור לכל מי שיש לו מח בקדקדו (וכמבאר מזה במקום אחר). וזה שכתוב לענין המשא ומתן שלא יטעה האדם, חס ושלום לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ותרגומו, ארי הוא יהיב לך עיטא למקני נכסין, כי עקר העשירות והפרנסה על ידי העצה. ועל כן באמת כל היגיעות והטרחות יתרות והדאגות והטרדות והעצבות שיש לכמה בני אדם בענין הפרנסה הם כלם שטות והבל וכסילות גמור, כי אין מועיל להם כלום, אדרבא, מזיק להם הרבה. ועקר חסרון הפרנסה בא מחמת רבוי הדאגות והטרדות היתרות, כי לא יועיל לו שום יגיעה וטרחא וחכמה ותחבולה כל זמן שלא יזכה לידע עצה שלמה במשא ומתן וכנ"ל. על כן צריכין רק לתלות עיניו למרום בכל יום תמיד ויבקש רחמים ממי שהעסק שלו שיתן לו עצה טובה בלבו שידע מה לסחר ואיך להתנהג בהמשא ומתן ואז תבוא לו פרנסתו בנקל וכנ"ל. ועקר העצה טובה נמשך מהדעת שזוכין על ידי בחינת סכה שהיא בחינת אם לבינה שעל ידי זה עקר הברור שמשם עקר הפרנסה כנ"ל. ועל כן נסמך ותקננו בעצה טובה אחר ופרוס עלינו סכת שלומך, כי על ידי בחינת סכה, בחינת דעת, זוכין לעצה טובה שמשם עקר הפרנסה כנ"ל. ועל כן בחג נדונין על המים, כי עקר הפרנסה נמשך על ידי המים שעל ידם גדלים כל הדברים ועל כן בחג הסכות נדונין על זה, כי אנו צריכין להמשיך הפרנסה על ידי מצות סכה שעל ידה זוכין לשפע של אדם כנ"ל, כי עקר הברור על ידי בחינת סכה שהוא בחינת דעת כנ"ל. כי כלא במחשבה אתברירו, כי סכה היא בחינת ענני כבוד שהיו הולכין לפני בני ישראל במדבר והענני כבוד היו הורגין נחשים ועקרבים שבמדבר ומישרין הדרך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ומובא בפרוש רש"י. כי כשיוצאין לשוק לעסק בעבודות חיצוניות במשא ומתן ול"ט מלאכות הוא כמו הולך במדבר שמלא נחשים ועקרבים וצריכין שמירה גדולה שלא יכשל בהם, חס ושלום, ועקר השמירה על ידי בחינת סכה שהיא שמירה גדולה ועל כן מבקשין 'ופרוס סכת שלום' בברכת השכיבנו שהיא ברכת השמירה, כמו שמסימין בחל 'שומר עמו ישראל לעד'. ועקר השמירה על ידי בחינת פריסת סכת שלום שנפרס בשבת שמשם ממשיכין השמירה על כל ימי החל, כי מבחינת סכה נמשכין על האדם בחינת ענני כבוד שהולכין לפניו לישר הדרך ולהרג ולבער כל הנחשים והעקרבים וכו' שהם הקלפות והפסלת שסביב הפרנסה והעשירות. ועל כן כשיוצאין לשוק לעסק במשא ומתן צריכין לזהר ביותר לזכר את השבת בכל עת ולכון בהמשא ומתן כדי שיזכה לקבל את השבת כראוי ולברר מנה יפה לשבת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, זכרהו מאחד בשבת. וכשיזכר את השבת שהוא כלל כל התורה יהיה נמשך עליו קדשת הדעת של שבת שהוא בחינת קדשת הסכת שלום הנפרס בשבת, ועל ידי זה לא יהיה כרוך אחר הממון הגשמי רק יזכר בכל פעם אחריתו וסופו שאין מלוין לו לאדם לא כסף וזהב וכו' אלא תורה ומעשים טובים בלבד, וישים כל מגמתו אל התורה והעבודה ולהרבות בצדקה וימעט בעסק ויעסק בתורה, ויאמין בה' שכל פרנסתו רק מה' יתברך על ידי העצה טובה שיתן לו, ואם ירצה ה' יתברך לשלח לו עצה טובה בלבו ישתכר בנקל רוח גדול, ואם, חס ושלום, ה' יתברך לא ירצה ליעצו במה ישתכר, לא יועיל לו כל היגיעות והדאגות, וכשיעשה משא ומתן בבחינה זאת אז נאמר, "יגיע כפך כי תאכל אשריך וטוב לך":

ליקוטי הלכות · חושן משפט א · הלכות אונאה · יז

וזה בחינת 'לא תחסם שור בדישו' וילפינן שור שור משבת וכו'. כי בשעה שעוסק השור במלאכת דישה וכיוצא אזי הוא מברר החטה מהפסלת, דהינו שמברר השפע של אדם משפע של בהמה, ועל כן בודאי הדין נותן שלא לחסמו אז שלא למנעו אז מהשפעתו ואכילתו מאחר שכל עסקנו עמו במלאכה הוא בשביל ברור זה, דהינו לברר השפע כנ"ל להחזיר להבהמה השפעתה כנ"ל. ועל כן צריכין להניחו לאכל כרצונו מאחר שעתה אנו עוסקין להחזיר לו השפעתו ומזונו וחיותו וכנ"ל, ועל כן ילפינן שור שור משבת שכתוב בו, "למען ינוח שורך וכו'". כי אסור חסימת שור בדישו ומצות שביתת בהמה הם בחינה אחת וכנ"ל:

ליקוטי הלכות · חושן משפט א · הלכות אונאה · יח

נמצא, שעקר הברור משפע של בהמה לשפע של אדם בימי החל הוא על ידי קדשת שבת שממשיכין לימי החל כנ"ל, ועל כן עקר גמר ושלמות הברור הוא על ידי בחינת יום הששי שהוא ערב שבת קדש, שאז נמשך תוספת שבת על ימי החל שאז עקר הברור בבחינת 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו', שאז מבררין ומתקנין השפע והאכילה מחל לשבת שהוא בחינת שמבררין אותה מבהמה לאדם, כי חל לגבי שבת הוא בבחינת בהמה העדר הדעת, לגבי אדם שהוא הדעת, כי אדם הראשון נברא בששי. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, כדי שיכנס לסעדה מיד, ואז נבראו גם כל הבהמות. ותכף בבריאתו אמר לו ה' יתברך, "הנה נתתי לכם את כל עשב וכו' לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ וכו' את כל ירק עשב לאכלה". שהזהירו תכף על מאכלו ועל מאכל הבהמות והחיות שיהיה מאכלו לבד ומאכל הבהמות לבד, דהינו שלא יערב שפע ומאכל אדם בשפע ומאכל בהמה, אבל הוא לא קים צווי ה' יתברך ואכל מעץ הדעת ועל ידי זה נפל לשפע של בהמה וכו' כנ"ל. ועל כן אנו צריכין לברר על ידי הל"ט מלאכות בששת ימי החל וכנ"ל, ועל כן עקר הברור ביום הששי שאז נברא האדם ופגם אז, ועל כן אז אנו צריכין לתקן, לברר השפע מבהמה לאדם על ידי קדשת שבת שנמשך אז ביותר על האדם כידוע. ועל כן כלל העבודה של האדם בזה העולם נקרא על שם ערב שבת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. כי עקר העבודה הוא לברר הניצוצות מחטא אדם הראשון שעקרו הוא בבחינת ערב שבת שהוא יום הששי וכנ"ל. ועל כן הוסיף ה' בהששי לומר שכל העולם תלוי עד ששי בסיון שקבלו ישראל חמשה חמשי תורה, כי עקר הברור על ידי התורה ועל כן נתוסף הה' שמרמז על התורה בששי דיקא, כי עקר שלמות הברור ביום הששי כנ"ל:

ליקוטי הלכות · חושן משפט א · הלכות אונאה · יט

ועל כן שעור האונאה שתות שהוא חלק ששית, כי עקר הברור של המשא ומתן מבהמה לאדם הוא בבחינת ששת ימי המעשה כנ"ל ועקר הוא הששי, דהינו יום הששי כנ"ל. ועל כן שתות קנה ומחזיר אונאה, כי כל זמן שלא פגם בהדעת יותר משתות שהוא חלק ששית בחינת יום הששי עדין יש תקנה בחזרה והמקח קים. שזהו בחינת תשובה שיכול להשיב ולהחזיר הדבר למקומו, כי עקר התשובה בבחינת יום הששי שאז מרימין ומחזירין ששת ימי החל לתוך קדשת שבת שהוא בחינת עולם הבא, כי יום הששי שנברא בו אדם הראשון הוא בבחינת ראש השנה, כי אדם הראשון נברא בראש השנה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וראש השנה הוא יום ראשון לתשובה, כי יום הששי הוא עקר הברור מזהמת הנחש כנ"ל שזהו בחינת תשובה ששבין ומתקנין חטא אדם הראשון וכנ"ל. ועל כן כל זמן שהאונאה רק שתות, קנה ומחזיר אונאה, כי שם יש תקנה בחזרה, כי שם עקר התשובה כנ"ל. אבל יותר משתות בטל מקח כי כשנתרחק יותר משתות ויצא מבחינת יום הששי לגמרי אזי אי אפשר לברר ואז המקח בטל לגמרי, אבל פחות משתות מחילה, כי פחות משתות מתחיל לכנס בחלק שביעית. ושם נתן למחל על ידי קדשת שבת, שהוא ביום השביעי שבו נמחלין העוונות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "מחללו" - מחול לו: שיך לעיל:

ליקוטי הלכות · חושן משפט א · הלכות אונאה · כ

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאסור לאדם לאכל קדם שיאכיל לבהמתו שנאמר, "ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת", כי בודאי צריך להאכיל לבהמתו תחלה קדם שיאכל, כדי שיחזיר ויתן המזונות והשפע של הבהמה להבהמה, להורות שאין לו אחיזה, חס ושלום, בהשפע של הבהמות, כי הוא מחזיר לה השפעתה ונותן לה מזונותיה תחלה קדם שיאכל בעצמו, ואז דיקא יכול לאכל הוא בעצמו, כי עתה הוא נזון משפע של אדם מאחר שכבר החזיר השפע של הבהמה להבהמה על ידי שקים מצות התורה ונתן להבהמה אכילתה תחלה וכנ"ל: הלכה ה - בהלכות שלוחין הלכה ה' אות יד: