ימי מוהרנ״ת · חלק שני · אות קטז

גַּם בָּעֵת שֶׁהָלְכוּ הָעַרְבִיִּים עִם הַחֲפָצִים הָיָה לִי צַעַר קְצָת. כִּי עַרְבִי אֶחָד נִתְעַכֵּב לְתַקֵּן מַשָּׂאוֹ, בְּתוֹךְ כָּךְ הָלְכוּ הַשְּׁאָר וַאֲנִי נִתְעַכַּבְתִּי עִמּוֹ. וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ הָעַרְבִי וַאֲנִי אַחֲרָיו, וְהָעַרְבִי לֹא יָדַע לְהֵיכָן לִשָּׂא הַמַּשְּׂאוֹי, וְגַם אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי וְהָלַךְ הָעַרְבִי בִּתְחִלָּה לְכַמָּה בָּתִּים אֲחֵרִים וְרָצָה לְהַנִּיחַ שָׁם הַמַּשְּׂאוֹי, כִּי לֹא יָדַע לְהֵיכָן צְרִיכִין לִשָּׂא, וְהָיָה לִי צַעַר גָּדוֹל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. אֲבָל לֹא נִתְמַהְמַהּ הַרְבֵּה, וַעֲזָרַנִי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לָבוֹא לְבֵית הָאַכְסַנְיָא שֶׁלִּי, וְעָלִינוּ עַל הָעֲלִיָּה הַמְיֻחֶדֶת שֶׁיָּשַׁנְתִי שָׁם בַּלַּיְלָה וְשָׁם הִנַּחְתִּי כָּל הַחֲפָצִים בְּשָׁלוֹם. וְנָתַתִּי שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהֵבִיא אוֹתָנוּ בְּיַחַד בְּשָׁלוֹם, וְגַם תְּהִלָּה לָאֵל יֵשׁ לָנוּ אַכְסַנְיָא טוֹבָה עֲלִיָּה מְיֻחֶדֶת שֶׁיְּכוֹלִים לַעֲשׂוֹת בָּהּ מַה שֶּׁנִּרְצֶה לִלְמֹד וּלְהִתְפַּלֵּל כְּדַרְכֵּנוּ, שֶׁמְּשֻׁנָּה הַרְבֵּה מֵהַפְרֶענְקֶין. בָּרוּךְ הַשֵּׁם אֲשֶׁר עַד כֹּה עֲזָרַנִי: