ימי מוהרנ״ת · חלק שני · אות קכב

וְהִנֵּה תְּהִלָּה לָאֵל עָבַר הַשַּׁבָּת וְיוֹם טוֹב בְּשָׁלוֹם וְשִׂמְחָה וָנַחַת. רַק בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֵׁנִי אַחַר הַסְּעֻדָּה כְּשֶׁהִנַּחְתִּי לִישֹׁן נֶחֱלַשְׁתִּי, וְהֻכְרַחְתִּי לִתֵּן הֲקָאוֹת הַרְבֵּה. וְכָל זֶה הָיָה מֵחֲמַת שֶׁעֲדַיִן לֹא חָזַרְתִּי לְאֵיתָנִי בִּשְׁלֵמוּת מִגֹּדֶל הַחֲלִישׁוּת הַכָּבֵד שֶׁהָיָה לִי עַל הַיָּם. גַּם אַחַר יוֹם טוֹב הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁעֲדַיִן אֵינִי בְּקַו הַבְּרִיאָה בִּשְׁלֵמוּת, וְכָל מַה שֶׁאָכַלְתִּי הָיָה קָשֶׁה עָלַי: