חלק א׳ · אות תקצ״ב

(קמט) אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּעוּרִים דִּבֵּר עִמּוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר, אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר "אִיךְ וִויל זַיין אֵיין עֶרְלִיכֶער יוּד". וְהֵשִׁיב לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה "וִוילְסְטוּ אָבֶּער וֶועלְן" [רוֹצֶה אַתָּה לִרְצוֹת]. וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין כִּי דִּבּוּרִים אֵלּוּ הַמּוּעָטִים מַחֲזִיקִים הַרְבֵּה מְאֹד כַּיָּדוּעַ וּמוּבָן לַמְעַיֵּן בְּשִׂיחוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים וְהַנִּפְלָאִים מְאֹד. יְהִי רָצוֹן שֶׁנִּזְכֶּה לְקַיְּמָם אָמֵן: