ליקוטי הלכות · אורח חיים ב · סעודה ה

הלכות בציעת הפת:

Copy passage with reference

הלכה ה:

Copy passage with reference

צריך לברך על השלם. וצריך שתכלה ברכה עם הפת. וענין הבצוע שכל דיני ברכת המוציא כנו על שם הבוצע. וקראו תמיד את המברך המוציא בשם בוצע. ולא קראו אותו סתם בשם המברך המוציא כמו שקראו המברך ברכת המזון בשם מברך. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בעל-הבית בוצע ואורח מברך. וכן בכל הדינים תלו כל הדינים בשם הבוצע דיקא. וכן כל אכילת לחם או לתן לחם לעני קראו על שם הבוצע והפורס את הלחם, כמו שכתוב, הלוא פרס לרעב לחמך וכו'. וכן הרבה. וענין מה שדקדקו ופלפלו הרבה מהיכן לבצע הפת. ומסקו מהיכא דקדים בשולא. או מהיכא דקרים בשולא:

Copy passage with reference

על-פי התורה להמשיך שלום בעולם בסימן יד, עין שם כל התורה (בלקוטי חלק א):

Copy passage with reference

והכלל, כי צריכין להשלים את היראה על-ידי הכבוד שמעלין על-ידי הגרים ובעלי תשובה שעושין על-ידי תורת חסד וכו'. ואז כשזוכין ליראה זוכין לשלום, דהינו שלמות. כי באתרא דאית דחילא תמן תשתכח שלמותא וכו'. ועל-ידי זה זוכין לתפלה בחינת יראת ה' היא תתהלל וכו', עין שם היטב:

Copy passage with reference

וזה בחינת מעלת השלם לענין בציעת הפת, דהינו כשצריכין לברך ברכת המוציא ולבצע הפת. שצריכין להדר אחר השלם, כי השלם הוא בבחינת יראה ששם עקר השלמות כנ"ל, כי עקר היראה באה ונגשת אל האדם בעת האכילה כמו שמבאר במקום אחר (בלקוטי תנינא סימן עז). ועקר הברכה היא על-ידי היראה, כי דיקא על ידה יכולין להודות ולהלל לה' יתברך שזהו בחינת הברכה בבחינת יראת ה' היא תתהלל. ועל-כן צריכין להדר אחר לחם שלם שהוא בבחינת יראה שהוא עקר השלמות כנ"ל, כי עקר תקון האכילה הוא בבחינות המבארים בתורה הנ"ל שהוא להמשיך שלום שהוא על-ידי שמשלימין את היראה על-ידי הכבוד שמעלין על-ידי שעושין בעלי תשובה וגרים וכו'. כי עקר האכילה הוא לברר ניצוצות הקדושים שיש בכל דבר שאוכלין. ואלו הניצוצות הם בחינת ניצוצי נשמות קדושות שנפלו ונתערבו למקום שנפלו. וכשמעלין ומבררין אותם על-ידי אכילה כראוי בברכה בכונת הלב כראוי זהו בחינת שעושין בעלי תשובה וגרים, כי גם עקר מעלת הבעלי תשובה והגרים הוא גם-כן מה שמעלין הניצוצות והנשמות ממקום שמעלין אותם ומשיבין אותם אל הקדשה שזהו בחינת ברור הניצוצות על-ידי האכילה. ועל-כן גם על-ידי האכילה בקדשה עולה ונתגדל כבוד ה' יתברך כמו שמבאר במקום אחר (בהתורה ויבן וכו' בסימן סז חלק א) בבחינת שלחן מלכים מלך הכבוד וכו'. ועל-כן בשעת האכילה באה היראה אל האדם, כי אז נשלם היראה על-ידי עלית הכבוד שעולה על-ידי הניצוצות שנתבררין על-ידי האכילה שעל-ידי זה נתגדל כבוד ה' וכנ"ל. ועל-כן צריכין להדר לברך על השלם שהוא בבחינת יראה ששם עקר השלמות כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה ענין בציעת הפת שדקדקו רבותינו זכרונם לברכה הרבה איך לבצע את הפת וקראו תמיד המברך המוציא בשם בוצע וכל דיני ברכת המוציא כללו על שם הבוצע. וגם בעל המחבר השלחן ערוך קרא הלכה זאת שמדברת מדיני ברכת המוציא קרא הכל בשם הלכות בציעת הפת וכן בזהר ובגמרא ומדרשים במקומות שמדברין מתקון האכילה. מובן ומבאר שיש סודות עצומות מענין הבצוע של הפת:

Copy passage with reference

כי באמת כל דבר שבעולם צריך להתברר בברור אחר ברור עד שיבוא לתכלית שלמותו. וכמו שרואין זאת ביותר בענין האכילה שהמאכל נמשך על-ידי ברורים הרבה שבתחלה צריכין לחרש ולזרע, ואחר כך לקצר התבואה ואחר כך לברר החטה ממץ ותבן, ואחר כך לטחן החטים ולבררם מסבין ומרסן וכו'. כי מחמת שעקר נפילת הניצוצות היה על -ידי חטא האכילה על-ידי שאכל אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע. על-כן שם צריכין ברורים הרבה ביותר שזהו ענין כל היגיעות שצריכין להתיגע ולטרח הרבה בהתבואה עד שתהיה לחם שזהו בחינת בזעת אפך תאכל לחם וכו', והכל כדי לברר הניצוצות שנפלו ונתערבו שם מאד על-ידי פגם אכילת עץ הדעת כנ"ל. ועקר ברור הניצוצות הוא לבררם ולהפשיטם מהבגדים הצואים שנתלבשו בהם שאז הם בבחינת פלגא, דהינו חסרון השלמות כמובן שם בהתורה הנ"ל על מאמר רבה בר בר חנה ובי מרבעתה דרישא פרסא ופלגא רמא כופתא וסכרא לירדנא שמבאר שם שהנשמות והניצוצות שרחוקים עדין מהקדשה הם מכנים בשם פלגא. כי עדין הם רחוקים מהקדשה מאד מאד ויכול להיות להם מניעות רבות וצריך להם יגיעות רבות כדי להפשיט מהם הבגדים צואים שהלבישו, כמו שכתוב, הסירו הבגדים הצאים. כי אלו הבגדים הצואים הם מונעים אותם מלחזר להקדוש-ברוך-הוא והם מפסיקים כמו נהר המפסיק שאי אפשר להלך דרך אותו הנהר וצריך להשליך הבגדים הצואים וזה רמא כופתא וסכרא לירדנא על-ידי שמפשיטין ומשליכים מעליהם הבגדים הצואים נתבטלין כל המניעות והמסכים המבדילים בינם לבין הקדשה וזה וסכרא לירדנא, כי הירדן מפסיק בין קדשת ארץ-ישראל לחוץ-לארץ. ובשביל זה נקראים בשם פלגא, כי עדין צריך להשליך מהם הבגדים הצואים כדי להסיר המפסיקים והמונעים והמסכים המבדילים בינם לבין הקדשה, עד כאן לשונו. עין שם בהתורה הנ"ל. נמצא שכל הניצוצות והנשמות שנפלו קדם עליתן וברורן הם בבחינת פלגא מחמת שצריכין להשליך מהם הבגדים הצואים שהם בחינת אחיזת הקלפות והסטרא אחרא שנפלו ביניהם. ועל-כן עקר שלמות עליתן כשנשלם היראה על ידם כנ"ל, כי אז עולין מבחינת פלגא לבחינת שלמות שהוא היראה ששם עקר השלמות הפך בחינת פלגא הנ"ל והבן. ועקר עליתן מבחינת חסרון, מבחינת פלגא הוא כפי מה שמפשיטין ומשליכין מהם הבגדים הצואים כנ"ל:

Copy passage with reference

ובשביל זה צריכין כמה יגיעות וטרחות בלחם שהם כלם ברורים ברור אחר ברור כנ"ל, כי שם עקר אחיזת הבגדים הצואים מחמת שהחטא הראשון היה על-ידי אכילה, על-כן צריכין יגיעות גדולות וטרחות רבות מאד קדם שמבררין הלחם שיהיה ראוי לאכילה, כי כל היגיעות והטרחות מחמת אחיזת הבגדים הצואים כנ"ל. ועל-כן בכל ברור וברור של הלחם צריכין לחזר ולשברו ולחלקו לחלקים דקים ואחר כך נשלם. ואחר כך חוזרין ומשברין אותו. וכן בכל פעם. כמו שרואין שבתחלה כשזורעין החטה היא בשלמות. ואחר כך אי אפשר שתצמח עד שנתרקבה לגמרי בארץ. ואז דיקא צומח ממנה שבלת שלם. ואחר כך צריכין לחלק השבלת ולהוציא החטה ממנה לבררם ממץ ותבן ואז החטה בתכלית השלמות של החטה, אבל עדין אינה ראויה לאכילת אדם. וצריכין לחזר ולחלקה ולשחקה היטב על-ידי הטחינה ולבררה מסבין ומרסן ולעשות ממנה עסה. ואחר כך חולקין את העסה לחלקים קטנים ועושין מכל חלק לחם ואופין אותו בתנור. ואז הגיע הלחם לשלמותו כי נעשה לחם שלם שאז ראוי לאכילת אדם ולברך עליו המוציא. נמצא, שבכל ברור אף-על-פי שכבר הוא בשלמות עדין אין זה שלמות כנגד הברור השני שצריכין לבררו עוד. כגון כשרואין החטין בשלמותן אף-על-פי שנראה שזהו שלמות גמור, כי כבר נשלמו החטים לגמרי וראויים לסחורה. אבל עדין אין זה שלמות הראוי לאכילה. וקדם שמביאין אותו לשלמות גמור שיהיו ראויים לאכילה צריכים לחזר ולחלקם, דהינו לטחנם ולבררם ולנפותם וכו'. עד שיהיה נעשה מהם לחם הראוי לאכילה, כי קדם כל ברור אזי הדבר בבחינת פלגא מחמת הבגדים הצואים שנאחזין בו עדין כנ"ל. ועל-כן אפלו כשהלחם בשלמות עד שראוי לברך עליו המוציא עדין חסר עקר תכלית השלמות שהוא לבררו עד שיוכל להשביע ולהחיות נפש האדם ולהשלים נפשו שיוכל לעבד את ה' לברכו ולהללו ולשבחו יתברך. ואז עקר העבודה הגדולה. בבחינת כל עמל אדם לפיהו. כי עקר תכלית הברור הוא בשעת האכילה עצמה שאז צריכין לחזר ולבצע ולשבר את הלחם ולחלקו לחלקים קטנים ולאכלו. ובשעת האכילה נטחן ונשחק ונדק המאכל מאד מאד על-ידי הלעיסה ועל-ידי כלי האכילה שבאדם שטוחנין ושוחקים את המאכל מאד מאד ומסננין ומזככין אותו מאד מאד בכמה וכמה ברורים (כידוע בחכמות הנתוח) עד שנתברר ועולה ממנו הדק מן הדק שמשביע ומחיה נפש האדם והנשאר נעשה מפסלת גמור קיא צואה ממש. נמצא שאין המאכל נתברר מבגדים צואים ממש כי אם בתוך גוף האדם שאז דיקא נחלק ונתברר כל כך עד שנפשט ונתברר ונדחה הפסלת הגמור ונעשה קיא צואה. והטוב והזך עולה ומחיה את האדם. ועל-כן צריכין לברך ברכת הנהנין בכונה גדולה תחלה וסוף. ובפרט ברכת הלחם שהוא עקר חיות האדם שמברכין עליו המוציא ולאחריו שלש ברכות, כי עקר הברור בשלמות הוא בשעת האכילה. ועל-כן דקדקו רבותינו זכרונם לברכה מאד בענין הבצוע של הפת, כי ברכת המוציא צריכין להדר ולברך על השלם כנ"ל שהוא בבחינת יראה ששם השלמות שמשם כל הברכות בבחינת יראת ה' היא תתהלל כנ"ל. כי אז כבר נשלם הלחם ונתברר מכמה מיני פסלת שהם מץ ותבן וסבין ומרסן שכלם נמשכין מבחינת בגדים צואים שהוא בחינת פלגא כנ"ל. ועתה כבר נתברר הלחם מהם ונעשה בבחינת שלמות שהוא הלחם שאז הגיע לשלמותו כי ראוי לאכילת אדם. ועל-כן צריכין להדר אחר השלם וכנ"ל ואז מברכין עליו המוציא. ועקר הברכה על-ידי היראה שהוא עקר השלמות כנ"ל, אבל תכף שמברכין המוציא צריכין תכף לפרס ולבצע הפת, כי עתה דיקא מתחיל עקר הברור שנעשה על-ידי האכילה בעצמה שאז דיקא עקר הברור מבגדים צואים ממש שהוא הברור הנעשה על-ידי האכילה בתוך גוף האדם שאז דיקא נתברר המאכל בתכלית הברור שעולה ממנה טוב נפלא שמשביע ומחיה נפש האדם. והפסלת נעשה פסלת גמור קיא צואה ממש עד שנדחה ויוצא לחוץ:

Copy passage with reference

ובאמת בזה רואים נוראות הבורא יתברך נפלאות תמים דעים כמו שמברכין על זה ומפליא לעשות מה שאין מברכין כן על שום דבר. כי בודאי הוא נפלאות גדולות מאד שיתברר המאכל בקרב האדם בברור כזה שיעלה ממנו טוב כזה שהוא חיות האדם וקיומו בעולם והפסלת הוא פסלת גמור כזה. כי אז עקר תכלית שלמות הברור שמבררין הטוב מבגדים צואים ממש שהוא פסלת האכילה שעקר זה הברור נעשה בשעת האכילה. ואז דיקא עולה הטוב מבחינת פלגא, שהוא בחינת בגדים צואים, לבחינת שלם שהוא יראה. כי אז עולה הטוב ומחיה את האדם שיהיה לו כח להודות ולהלל לה' יתברך שזהו בחינת ברכת המזון שמברכין אחר האכילה. כי עקר הברור הוא לברר החיות שהוא הטוב כדי שיהלל ויברך את ה' יתברך שבשביל זה נוצר האדם. ובשביל זה ה' יתברך מחיה ומקים אותו בעולם. ועל-כן עקר השלמות הוא היראה, כי על-ידי היראה יכולין להללו ולברכו בבחינת יראת ה' היא תתהלל כנ"ל. ועל-כן ענין הבצוע של הפת הוא דבר גדול, כי צריכין לכון בברכת המוציא ובהבצוע באפן שיזכה על-ידי הבצוע שיוכל לברר ולהעלות את הפת מבחינת פלגא לבחינת תכלית השלמות להפשיט מהטוב הבגדים הצואים שלא יהיה להם שום אחיזה בטוב העולה ומחיה את האדם, כי כל אחיזת היצר הרע נמשך מפגם האכילה על-ידי שנאחז חס ושלום, אחיזת הבגדים הצואים שעל-ידי זה באים כל היגיעות והמניעות מעבודת הבורא יתברך, וכל יגיעות וטרדות וטרחות הפרנסה שהם מונעים ומבלבלים את האדם מאד מעבודת הבורא יתברך. והכל על-ידי שאין משתדלין להפשיט הבגדים הצואים כנ"ל שעקר אחיזתם הוא בהאכילה כנראה בחוש. ועל-כן כל עמל אדם לפיהו. ועל-כן צריכין לדקדק בהברכה והבצוע מאד באפן שדיקא על-ידי שמשבר את הפת שהיה שלם ומשברו לחלקים. על-ידי זה יחזר ויעלהו מבחינת פלגא לשלם. כי קדם שמגיע לתכלית שלמותו הוא בבחינת פלגא. אף-על-פי שכבר היה שלם בערך אותו הברור שנתברר מקדם. אבל כפי ערך הברור הזה שאחריו שנתברר בברור אחר ברור עדין הוא בבחינת פלגא כנ"ל. ועתה בשעת האכילה הוא תכלית הברור בשלמות שצריכין להעלות את המאכל שיחיה את האדם שיוכל להודות ולהלל לה' יתברך שזהו עקר השלמות שיהיה נכלל על-ידי האכילה המחיה את האדם יהיה נכלל על ידה בחי החיים ששם עקר השלמות, כי אין שלמות כי אם באין סוף. ועל -כן הבצוע הוא עבודה גדולה, כי צריכין להשתדל שעל-ידי הבצוע יוכל להעלות הלחם מבחינת פלגא לתכלית השלמות על-ידי שיפשיט ממנו הבגדים הצואים ממש שנתבררין ונדחין בשלמות בשעת האכילה דיקא והטוב יעלה ויחיה את האדם שיוכל להודות ולהלל לה' יתברך שזהו תכלית השלמות כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין קב) שכשאמר רב אשי למחר נפתח בחברין. אתא מנשה אתחזי לה בחלמא וכו' ואמר ליה, מהיכא בעית למישרא המוציא. ולכאורה תמוה אם רצה מנשה לקנטרו בדברים ולקפחו בהלכות, מדוע תפס דיקא זאת ההלכה?! אך על-פי הנ"ל הכל ניחא. והדברים מכונים היטב, כי רב אשי רצה לדרש בגנות מנשה שחטא ועבד עבודה זרה, על-כן שאל מנשה אותו מאחר שאתה רוצה לדרש בי על שנתעיתי כל כך עד שעבדתי עבודה זרה, אם כן תגיד לי מהיכן קשרית המוציא? הינו כי העבודה זרה נקראת קיא צואה, כמו שכתוב, כי כל שלחנם מלאה קיא צאה וכו'. ועקר כחה להטעות האדם נמשך מבחינת הבגדים צואים שנמשכו על-ידי חטא אדם הראשון ועל-ידי החטאים של כל אחד שעל-ידי זה נתלבש חס ושלום, בבגדים צואים שהם מסבבים ומעקמים את דעתו בשגעון ממש עד שיכול לבוא לידי עבודה זרה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך, עד וכו'. ועל-כן שאל אותו, אם אתה מלעיג עלי על שעבדתי עבודה זרה, שהיא בחינת בגדים צואים כנ"ל. נראה הדבר שאתה נקי מהם אם כן תאמר לי מהיכן קשרית המוציא כי עקר הברור והזכוך מבחינת בגדים צואים היא בשעת האכילה דיקא כשיודעים לבצע ולברך המוציא כראוי. כנראה בחוש שעקר ברור הטוב מקיא צואה ממש הוא על-ידי האכילה. ואם כן כשאתה מלעיג עלי שעבדתי העבודה זרה שהיא בחינת קיא צואה, תאמר לי מהיכן קשרית המוציא, הינו אם יודע סוד הבצוע של ברכת המוציא, אם אתה יודע איך לבצע באפן שתברר המאכל בשלמות מאחיזת הבגדים הצואים שעקר הברור על-ידי הבצוע וכו' וכנ"ל. ומאחר שאינך יודע זאת בשלמות לא היה לך להלעיג על שנפלתי לעבודה זרה שהוא קיא צואה. כי גם אתה עדין אינך יכול להפשיט בשלמות הבגדים הצואים מאחר שאינך יודע מהיכן קשרית המוציא שעל-ידי זה עקר הזכוך מהבגדים הצואים כנ"ל. ומה שאני באתי לידי עבודה זרה ממש ואתם נקיים מזה, זה מחמת שבימי היה היצר הרע של עבודה זרה גדול מאד מאד ובימיכם כבר שחטו זה היצר הרע. וכמו שאמרו שם שאמר לו מאחר דחכימת כלא האי וכו'. והשיב לו כנ"ל. הינו שתשובתו היתה שגם הוא אינו זך מהבגדים הצואים מאחר שאינו יודע מהיכן קשרית המוציא וכנ"ל רק שלא בא לידי עבודה זרה מחמת שעכשו כבר בערו ובטלו זה היצר הרע. נמצא שמנשה השיב לו מענינו שקנטרו שגם הוא אינו יודע עדין איך מזככין הנפש מהבגדים הצואים שמשם אחיזת העבודה זרה כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה צריך כל אדם לידע כשרוצה להתקרב לה' יתברך. ורואה שהמניעות והמסכים מתפשטים כנגדו מאד מאד. ובפרט כשכבר התחיל מעט ורואה שבכל פעם משתטחים כנגדו יותר ויותר ולפעמים רואה שאחר כמה ימים ושנים שנדמה לו שכבר התחיל להטהר קצת חזר ונפל והתגברו עליו התאוות וההרהורים בהשתטחות עצום מאד רחמנא לצלן. צריך שידע שכל זה נמשך מהבגדים הצואים שעדין לא נזדכך מהם שמשם כל המניעות וההתגברות וכמבאר היטב בהתורה הנ"ל שהבגדים הצואים הם מונעים כמו נהר המפסיק וכו'. וכפל ושלש שם בדבורים אלו מגדל עצם רבוי המניעות והמסכים שיש להאדם מחמת הבגדים הצואים. ושצריך לזה יגיעות רבות כמו שמבאר שם, עין שם. ומחמת גדל היגיעות שצריכין להפשיט מעצמו הבגדים הצואים ולאו כל אדם זוכה לעמד בזה, מזה בא כל מה שעובר על האדם ואפלו מי שכבר התחיל קצת בעבודת ה' והתחיל לטהר עצמו מעט ואפלו אם כבר עלה קצת מדרגא לדרגא. ובכל פעם נזדכך ביותר אף-על-פי-כן יכול להיות שאחר כך יחזר ויתפשט עליו כל התאוות והרהורים בהתפשטות יותר מבתחלה והכל על-ידי הבגדים הצואים שעדין לא הפשיט אותם לגמרי אף-על-פי שכבר התחיל לטהר עצמו קצת והדבר מובן היטב מענין הנ"ל של ברור הלחם שהוא חיות האדם שצריכין לבררו בברור אחר ברור כנ"ל, דהינו שמתחלה צריכין לחרש ולזרע ביגיעה גדולה ואחר כך לקצר התבואה ואחר כך לנקות החטה ממץ ותבן ופסלת. וכשמזככין החטה מהפסלת וכבר היא נקיה וזכה בתכלית הזכוך הראוי להחטה וראויה לסחורה. אבל אף-על-פי-כן עדין אינה ראויה לאכילה כלל וצריכין לחזר ולהתיגע לטחנה היטב עד שתהיה נעשית קמח. ואחר כך לנקות הקמח מסבין ומרסן. ואחר כך אפלו כשהקמח מנפה כל צרכה עדין אינה ראויה לאכילה עד שעושין ממנה פת. ואז כשנעשה פת אז הוא בתכלית השלמות, כי כבר הגיע למעלתו שהוא ראוי למאכל אדם ולברך עליו המוציא. אבל אף-על-פי שכבר הגיע הלחם לשלמותו. וכבר בררו אותו וזככו אותו מכמה וכמה מיני פסלת שנמשכין מבחינת בגדים צואים שהם המץ והתבן והסבין והמרסן וכו' עד שעתה הלחם נקי וזך, אף-על-פי-כן כנגד תכלית שלמותו האחרון עדין לא התחיל זכוכו כלל, כי עדין צריכין לעקר הזכוך והברור שהוא הזכוך והברור שנעשה בשעת האכילה בעצמה שאז דיקא נתברר הלחם בתכלית הברור. ואז דיקא עקר היגיעה לברר הטוב ולזככו מקיא צואה ממש שאינו מתברר מזה כי אם בקרב האדם שאז דיקא עולה הטוב הזך ומחיה את האדם שיוכל להודות ולהלל לה' יתברך ולהכלל על-ידי זה באין סוף בחי החיים יתברך ויתברך והפסלת נעשה פסלת גמור קיא צואה ממש ונדחה לחוץ וכנ"ל. נמצא, שאף-על-פי שגם מקדם היו להחטה והלחם כמה וכמה ברורים על-ידי כמה וכמה יגיעות עצומות, אף-על-פי-כן אין אלו הברורים נחשבים כלל כנגד הברור האחרון שבשעת האכילה עצמה שאז עקר הברור מבגדים צואים ממש. וזהו ממש ענין כל מה שעובר על האדם, כי יש שכבר התחיל לברר ולזכך עצמו קצת, אך הברור הוא רק בבחינת ברור החטה ממץ והתבן. וגם לזה צריכין יגיעה גדולה וסיוע רב מלעלא שיזכה לברר ברור החטה ממץ ותבן, כמובן בזהר הקדוש גדל מעלת ברור זה של החטה ממץ ותבן, אבל אפלו אם כבר זכה לזה עדין צריך לברר הקמח מסבין ומרסין בבחינת אם אין קמח אין תורה. אבל אפלו מי שזכה לזה עדין צריך יגיעות עד שיהיה נעשה לחם. בבחינת לכו לחמו בלחמי. ואפלו כשזכה לבחינת ברור הלחם שנדמה שכבר הגיע לשלמות הברור ובאמת הוא בודאי מעלה גדולה ועצומה מי שזוכה לבחינת ברורים כאלו, אבל אף-על-פי-כן עדין צריך יגיעות רבות ועצומות יותר מבתחלה עד שיזכה לאכל הלחם כראוי, דהינו שיזכה לבחינת הברור הנעשה בשעת האכילה שאז דיקא עקר הברור מהבגדים הצואים ממש כנ"ל. ומי שאינו זוכה לסבל היגיעות כראוי משתטחין עליו מניעות ובלבולים ומסכים הרבה יותר מבתחלה מחמת שעכשו נתעוררים הבגדים הצואים ממש שצריכין לדחותם בשעת האכילה דיקא. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה הרי שלחן והרי בשר וכו'. ואין לנו פה לאכל (קדושין מו), הינו שאף-על-פי שהשלחן ערוך לפנינו. וכבר בררנו כמה ברורים. אף-על-פי-כן עדין אין אנו יכולים לאכל. כי זה הברור האחרון קשה ביותר כנ"ל:

Copy passage with reference

וזהו בפרט ובכלל, כי בפרטיות על כל אדם צריך לעבר כל זה שצריך להתיגע לברר בברור אחר ברור. והברור האחרון שהיא בבחינת אכילה קשה מכלם. וזה שבקש דוד המלך עליו השלום, לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי. שיהיה הברור הנעשה על-ידי תורה ומצוות בבחינת ברור האכילה בתוך המעים שאז נדחין כל הפסלת גמור לחוץ, כמו כן יהיו נדחין כל הקלפות וכל הסטרא אחרא ותקף הזהמא. הכל יהיה נפרש ונבדל ונדחה לחוץ. ועל-כן קבלת התורה וקיומה נקרא בשם אכילה, כמו שכתוב ביחזקאל, אכול את המגלה הזאת (יחזקאל ג) שהוא כלל התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וכתיב שם ואכלה ותהי בפי וכו'. כי כל קיום התורה והמצוות, הכל הוא בחינת ברורים לברר הטוב ולדחות הרע שהם הקלפות והכפירות שהוא בחינת קיא צואה ממש. ועל-כן נקראים בשם אכילה, כי צריכין שיהיה הברור בבחינת אכילה שאז הוא תכלית הברור בבחינת ותורתך בתוך מעי, דהינו שיזכך עצמו מהבגדים הצואים לגמרי ויפשיטם מהטוב וישליכם לחוץ. וזהו בחינת מה שמבטיח להצדיקים לאכל לשבעה ולמכסה עתיק שיזכו לעתיד לבחינת אכילה זכה שאין בה אחיזת בגדים צואים כלל רק האכילה תהיה בבחינת לאכל לשבעה ולמכסה עתיק. מכסה עתיק הוא תכלית שלמות הבגדים וכסות נקי בחינת ועתיק יומין יתיב ולבושיה כתלג חור. אשרי הזוכה לזה. וזה שבקש יעקב, ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש. שתהיה האכילה בבחינת בגדים נקיים וכנ"ל. וזהו בחינת לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, כי המן היה נבלע באיברים, כי הוא מאכל שהמלאכים נזונין ממנו שאין בו אחיזת הבגדים הצואים שהוא בחינת מאכל אדם הראשון קדם החטא, כי עקר שלמות קבלת התורה וקיומה הוא כשמזככין עצמו בשלמות מבחינת הבגדים הצואים כמו אכילת המן שהיה זך מזה לגמרי כי היה נבלע באיברים. ועל-כן היה משה בהר ארבעים יום בלי אכילה מחמת שהוא היה כלל קבלת התורה. על-כן היה צריך לזכך עצמו מזה בתכלית הזכוך:

Copy passage with reference

וכן בכלליות העולם עקר עצם היגיעות שיש עכשו למי שרוצה לכנס בעבודת ה' וכל עצם מרירות הגלות של עכשו בעקבתא דמשיחא הוא מחמת שעכשו צריכין לברר תכלית הברור שהוא בחינת הברור הנעשה על-ידי האכילה. וזה בחינת מה שרגיל בדברי רבותינו זכרונם לברכה, הראשונים חרשו וזרעו וקצרו ודשו וטחנו ורקדו ואנו אין לנו מה לאכל. כי בכלליות העולם הברור של עכשו הוא בבחינת ברור האכילה שהוא קשה ביותר, כי אז עקר התגברות הבגדים צואים כנ"ל, כי אף-על-פי שהצדיקים הראשונים בודאי זככו את עצמן גם בבחינת הברור הזה של האכילה בשלמות. אבל בענין הברור הנעשה בכלליות העולם עדין לא נשלם בכלליות העולם. ועל-כן צריכין לסבל מרירות ויגיעות הרבה קדם שזוכין לעשות שום דבר קטן שבקדשה, בפרט לזכות עצמו מתאוות והרהורים, כי בכל פעם יצרו של אדם מתגבר עליו ושוטפים על לבו ודעתו רעיונים ומחשבות רעות שהם בחינת קיא צואה ממש וזה מחמת בחינת הנ"ל כנ"ל. וצריך עתה להתחזק מאד מאד בכל מיני התחזקות לבלי לפל בדעתו מזה כלל, רק להשתדל לגרשם מעתה על-פי הדרכים והעצות המבארין בדבריו זכרונו לברכה, כי כמו שעתה הבעל דבר והסטרא אחרא מתפשט ביותר ויותר מימי קדם, כמו כן לעמת זה כבר חמל עלינו ה' יתברך והקדים רפואה למכה ושלח לנו כבר צדיקים כאלה שהשאירו אחריהם ברכה ספרים נוראים כאלה מה שלא היה בימי קדם אשר על ידם אנו יכולים להתחזק ולהחיות עצמנו עתה גם עתה לשאר על עמדנו להמשיך את עצמו לה' יתברך בכל פעם אף-על-פי שעוברים עליו שטף מים רבים מים הזידונים כאלה רחמנא לצלן. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום, לולא תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי. כי עקר הנחמה על-ידי התורה הקדושה שקבלנו על-ידי משה רבנו עליו השלום, ועל-ידי כל הצדיקים האמתיים שהיו מאז ועד הנה:

Copy passage with reference

כי מבאר בהתורה הנ"ל שעקר עלית הכבוד מזילותא דגלותא על-ידי בעלי תשובה וגרים הוא על-ידי שעוסקין בתורה לשמה בכונה עד שמעוררין כל שרשי נשמות ישראל המשרשין בהתורה וכו' שעל-ידי זה נולדין נשמות הגרים ונתעוררין הפושעי ישראל בתשובה ומבאר שם שנשמות הבעלי תשובה וגרים הם בבחינת פלגא, כי עדין הם רחוקים מהקדשה מאד מחמת הבגדים הצואים וכו' כנ"ל. וצריכין לתקנם ולזככם בכל פעם ולעוררם בכל פעם. והכל נעשה על-ידי התורה שהצדיקים עוסקים בה וממשיכים לנו שעל-ידי זה ממשיכין הארה משרשי הנשמות שבתורה שעל-ידי זה מאיר נשמת כל אחד ואחד שיוכל להתגבר לסבל היגיעות והמרירות עד שיפשיט וישליך הבגדים הצואים, כי עקר התקון על-ידי התורה שהוא מטהרת מכל הטמאות והגלולים והטנופים הבאים על-ידי הבגדים הצואים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כנחלים נטיו וכו'. מה נחלים מעלין את האדם מטמאה לטהרה אף דברי תורה וכו':

Copy passage with reference

ועקר שלמות זה התקון והברור האחרון הנ"ל נעשה רק על -ידי משיח שהוא בחינת דוד. ועל זה בקש דוד, יאכלו ענוים וישבעו יהללו ה' וכו'. שיהיה הברור בשלמות בבחינת ברור האחרון של האכילה כנ"ל. וזה בחינת תערך לפני שלחן נגד צררי וכו'. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שלעתיד לבא יעשה הקדוש-ברוך-הוא סעדה לצדיקים וכו'. וכשירצו לברך ברכת המזון. יברך דוד המלך דיקא ויאמר לי נאה לברך וכו'. כי עקר קבול השכר לעתיד הוא בבחינת תקון וברור האכילה בשלמות וכנ"ל וזה יהיה נשלם על-ידי דוד שהוא משיח. ועל-כן הוא דיקא יברך ברכת המזון. כי ברכת המזון מברכין על ברור האחרון של האכילה כי ברכת המזון מברכין אחרי שכבר אכלו שכבר נתברר הטוב להחיות את האדם. ואז צריכין לברך את ה' יתברך כדי שיהיה הברור בשלמות ועל-כן צריכין להזכיר ארץ-ישראל בברכת המזון. וזה עקר מצות ברכת המזון, כמו שכתוב, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה וכו'. כי עקר כלליות הקדשה הוא ארץ-ישראל. וכל עקר קדשתה בענין קדשת האכילה שהם המצוות התלויות בארץ שהם חלה ובכורים ותרומות ומעשרות וכל הקרבנות. ועל-כן הזכיר שם אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה ענין ארץ-ישראל לענין כלל הקדשה שצריך האדם לבוא אחרי יגיעות רבות הבאים מהבגדים הצואים, כמו שמבאר שם על מאמר רבה בר בר חנה רמא כופתא וסכרא לירדנא. כי הירדן מפסיק בין קדשת ארץ-ישראל לחוץ-לארץ וכו', עין שם. כי עקר הקדשה בפרט בחינת הברור של קדשת האכילה הוא על-ידי ארץ-ישראל, על-כן צריכין לברך על ארץ-ישראל אחר האכילה. ועל-כן דוד המלך דיקא יברך ברכת המזון אחר הסעדה של לעתיד, כי הוא משיח שהוא יגמר הברור האחרון שהוא בבחינת ברור האכילה שזהו בחינת ברכת המזון כנ"ל. ועל-כן דוד הוא העקר שכבש ארץ-ישראל בשלמות, כי עליו נאמר, והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויבך, כמו שפרש רש"י שם. ואין זה אלא בימי דוד. כי כבישת ארץ-ישראל הוא בבחינת הברור האחרון של האכילה שהוא מצוות קדשת האכילה התלויות בארץ שכל זה נעשה רק על-ידי דוד שהוא בחינת משיח שיבוא במהרה בימינו, אמן:

Copy passage with reference

וזה בחינת שבת שהוא מעין עולם הבא שאז מצוה גדולה לאכל וזה עקר כבוד שבת, כי בשבת יתפרדו כל פועלי און. ואין להסטרא אחרא, שהם בחינת בגדים צואים, אין להם שום אחיזה ויניקה בהמאכל של שבת. כי אכילת שבת כלו קדש כמו שמבאר במקום אחר (בסימן נז לקוטי חלק א). וזה בחינת רחיצת חמין וטבילה בערב שבת. ואחר כך לובשין בגדי שבת קדש, כי רוחצין עצמן מבחינת הבגדים הצואים בבחינת אם רחץ ה' את צואת בנות ציון כמובא. ואחר כך לובשין בגדי שבת שהם בגדים נקיים בחינת בגדים לבנים. כי שבת מעין עולם הבא שאז תכלית שלמות הברור בבחינת אכילה דקדשה, בבחינת יאכלו ענוים וישבעו וכו'. שזהו בחינת הסעדה של לעתיד וכו' כנ"ל. וזה בחינת לחם משנה של שבת, כי כל הברורים שמבררין בחל על-ידי כל המלאכות שרבן בענין הלחם שהם הזורע והחורש והקוצר וכו', כלם בטלים בשבת, כי בשבת אין ברור רק שכל הברורים של ששת ימי החל עולים למנוחתם ונשלמים בשבת בתכלית השלמות שהוא היראה בבחינת בראשית-ירא שבת. וגם כל הכח לברר בששת ימי החל הכל על-ידי קדשת שבת שממשיכין לששת ימי החל, כי מנה מתברכאן כל שתא יומין ועל-כן מסדרין בשבת לחם משנה שהם שני לחמים שלמים, כי בחל אף-על-פי שמהדרין אחר השלם אבל אינו חיוב כל כך. ולפעמים מברכין על הפרוסה, כי בחל יש אחיזת החיצונים שהם הבגדים צואים שעל-ידי זה אין שלמות, כי קדם הברור הכל בבחינת פלגא, דהינו חסרון השלמות כנ"ל. ועל-כן אפלו כשמברכין על השלם תכף פורסין אותו לחצאין, כי בשעת האכילה נתבטל השלמות הראשון, כי צריכין לחזר ולברר עקר תכלית שלמות הברור שנעשה בשעת האכילה וכו' כנ"ל. ועל-כן צריכין לדקדק מאד בברכת המוציא והבציעה. כדי שתכף בשעת הבציעה שמתחיל ברור חדש, דהינו הברור האחרון שאז חזר הפת לבחינת פלגא שהוא הבציעה והפרוסה כנ"ל. תכף ומיד יתחיל השלמות, דהינו שתכף יתחיל הברור האחרון שבשעת האכילה שאז הוא תכלית העליה מבחינת פלגא וחסרון לבחינת שלמות וכנ"ל. אבל בחל צריכין לזה יגיעה גדולה מחמת שאז יש אחיזת הבגדים צואים כנ"ל. ועל-כן בשעת הבציעה נתבטל לפי שעה השלם מן השלחן, כי כבר פרסו הלחם השלם רק שעתה על-ידי האכילה יחזר ויתעלה לתכלית שלמותו וכנ"ל. אבל בשבת אין ברור, כי אין אחיזה ויניקה להחיצונים והבגדים הצואים כלל. וכל הניצוצות שנתבררו בכל ימי החל עולים למקום מנוחתם בשבת מיד שזהו עקר המנוחה והשביתה של שבת, על-כן פורסין על לחם משנה להורות שתכף בשעת הבציעה בעצמה עדין לא נתבטל השלמות אפלו לפי שעה, כי עדין מנח הלחם השני השלם על השלחן, כי עתה בשבת אין נתבטל בחינת השלמות מהשלחן אפלו בשעת הבציעה בעצמה, כי תכף בשעת הבציעה תכף ומיד עולה החיות שבלחם לתכלית שלמותו, כי עולה הכל מיד בלי יגיעה וברור ועולה תכף מבחינת פלגא לבחינת שלם. ואין נתבטלים מהשלחן בחינת השלמות אפלו שעה קלה שזהו בחינת לחם משנה שאפלו בשעת הפרוסה נשאר השלם השני. מה שאין כן בחל. אף-על-פי שזהו עקר כונת הבציעה שתכף בשעת הבציעה שחוזר ונעשה בבחינת פלגא בערך הברור האחרון כנ"ל. תכף יתחיל התקון לחזר ולהעלות מפלגא לתכלית השלמות האחרון כנ"ל. אבל בחל צריכין לזה יגיעה גדולה ולהתמהמה קצת עד שיעלה לבחינת שלמות. ועל-כן אין רואין זאת בחוש על השלחן, אבל בשבת אז עקר העליה לבחינת שלמות על-ידי כל הברורים של ימי החל. ואז תכף ומיד בשעת הבציעה עולין לבחינת שלם בלי יגיעה כנ"ל. ועל-כן רואין זאת בעינים על-ידי מצות לחם משנה, כי גם בשעת הבציעה נשאר השלם על השלחן כנ"ל, כי בשבת עקר השלום שהיא בחינת שלמות כמו שמבאר בהתורה הנ"ל שזהו בחינת שבת שלום, בחינת סכת שלום שנפרס בשבת:

Copy passage with reference

כי כל התקונים שעל ידם ממשיכין שלום המבארין בהתורה הנ"ל כלם נעשים בשבת קדש, כי עקר התקון על-ידי התורה שעוסקין בה בכונה עד שמעוררין שרשי הנשמות שבתורה שעל-ידי זה נזדוגין הנשמות ומולידין נשמות הגרים המביאין הארה לנשמות הפושעי ישראל שיחזרו בתשובה כמו שמבאר שם, עין שם. וזה עקרו נעשה בשבת, כי בשבת נתנה תורה, והוא שרש התורה. ועל-כן אז בשבת קורין בתורה הרבה יותר מכל השנה, כי קריאת התורה בצבור בספר תורה שנכתב כדת כנתינתה מסיני זה בחינת עסק התורה הנ"ל, דהינו לעסק בתורה עד שיעורר שרשי נשמות ישראל שבתורה, כי עקר שרשי הנשמות הוא בהששים רבוא אותיות הכתובים בספר התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל שעוסקין לקרותם בכל שבת ושבת בספר הכתוב כדינו וקורין בטעמים ונקדות שעל-ידי זה עקר התעוררות השרשי נשמות ועל-כן שבת לשון תשובה, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, כמו שכתוב, ושבת עד ה' אלקיך. כי עקר התעוררות התשובה על-ידי שבת שבו נתנה התורה וקוראים בו בתורה בצבור כסדר כל התורה שכלולה מכל הנשמות כנ"ל. ועל-כן עקר הזווג בשבת, כי אז יכולין להמשיך נשמה זכה ובהירה על-ידי התעוררות שרשי הנשמות שבתורה אז, כמבאר שם על מאמר רבותינו זכרונם לברכה על שלא ברכו בתורה תחלה, עין שם. ועל-כן בשבת עולה כבוד ה' יתברך על-ידי בעלי תשובה וגרים בבחינת הבו לה' משפחות עמים הבו לה' כבוד ועז שאומרים בקבלת שבת. וכן כל המזמורים של קבלת שבת מדברים מזה מעצם הגדלת כבודו על-ידי הגויים דיקא על שהם מכירים כבודו, כמו שכתוב שם, ספרו בגוים כבודו בכל העמים נפלאותיו אמרו בגוים ה' מלך וכו' וכן הרבה. כי עקר עלית הכבוד על-ידי שגם הם מכירין כבודו ומתגירין שזה נעשה על-ידי שמעוררין ומאירין שרשי הנשמות שבתורה שעקרו נעשה בשבת כנ"ל. ועל-כן אז בשבת נשלם היראה בבחינת ירא שבת כנ"ל. ואז הוא תכלית השלום בכלל ובפרט בבחינת שבת שלום וכל זה זוכין על-ידי הענוה בשלמות כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל בבחינת שבו איש תחתיו שכל אחד יהיה קטן בעיניו יותר ממדרגתו השפלה. וזה נעשה בשבת כמו שמבאר במקום אחר (בסימן עט) כי בשבת נאמר מקרא זה שבו איש תחתיו, כמובא זה המקרא שם לענין זה שבשבת רואה כל אחד פחיתותו ושפלותו, עין שם. וזה בחינת בגדי שבת, כי בשבת אין אחיזה להבגדים הצואים, כי אז עולין כל הניצוצות והנשמות ומתלבשין בבגדים נקיים בחינת בגדים לבנים שהם בגדי שבת וכנ"ל:

Copy passage with reference

וזה שכתוב ברות, ורחצת וסכת ושמת שמלתיך עליך. אלו בגדי שבת. כי רות היתה גירת אמתית. ותקנה תקון נפלא מאד מאד עד שזכתה שיצא ממנה משיח שעל ידו עקר גמר התקון שהוא בחינת תקון האכילה כנ"ל, דהינו לדחות ולבער הבגדים הצואים לגמרי ולזכות לבחינת בגדים נקיים שהם בגדי שבת וכנ"ל שזהו בחינת ופרשת כנפך על אמתך שהם בחינת כנפי מצוה, בחינת ציצית, בחינת בגדים לבנים, בחינת כנפי השכינה ששם באים הגרים, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, עין שם. ועל-כן היו כל מעשה רות בשעת ברור התבואה מהפסלת ובשעת האכילה, כי נכנסה בתחלת הקציר וישבה שם בשדה עד כלות הקציר. ועקר תקונה היה בשעת האכילה, כמו שכתוב, ויאמר בעז אל רות לעת האכל גשי הלם. 'לעת האכל' דיקא. כי היא היתה גירת שהיתה צריכה לצאת ולהזדכך מבחינת בגדים צואים שעקר אחיזתם בהם כנ"ל, על-כן נכנסה בעת שקוצרין ומבררין התבואה מהפסלת שזהו בחינת הברור מהבגדים צואים כנ"ל. ועקר שלמות הברור בשעת האכילה כנ"ל. ועל-כן עקר התקרבותה היה בעת האכילה דיקא כנ"ל. וזהו בחינת ותאכל ותשבע ותתר. 'ותאכל' בעולם הזה, 'ותשבע ותתר' לימות המשיח ולעולם הבא, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה. הינו שזכתה שאכילתה היתה בבחינת הברור שיהיה נעשה על-ידי משיח שיצא ממנה שהוא הברור האחרון בבחינת ברור האכילה שזהו בחינת אכילת סעדת הצדיקים לעתיד לבוא, דהינו שתהיה האכילה מבררת בתכלית הברור בלי אחיזת הבגדים הצואים כלל כנ"ל שזכתה רות לזה על-ידי שנתגירה ובאה ממקומות הרחוקים כאלה ונתגירה באמת וסבלה יגיעות ויסורים וטלטולים ומרירות כאלה, כי עקר התקון דיקא על-ידי מי שהוא רחוק מאד מאד כשהוא מתעורר לבוא להצדיקי האמת. אז דיקא נעשה תקון נפלא ונורא ביותר ונתגדל כבודו יתברך ביותר, כי זה עקר כבודו וגדלתו יתברך כשהרחוקים והמלכלכים והמטנפים ביותר נתעוררים לה' יתברך. שעל -ידי זה ה' יתברך מעורר רחמיו וממשיך עליהם תקונים כאלה על-ידי הצדיק האמת עד שעל ידם דיקא נטהר העולם מכל הטנופים של הבגדים הצואים שנתאחזו בעולם, כי מחמת שהם באו ממקומות כאלו ונתעוררו לשוב לה' יתברך ביגיעות כאלו. על-ידי זה נתתקן ונטהר העולם, כי עקר כלל כל התקונים הוא לתקן דיקא במקום שנתקלקל דיקא. כמו שרואין ברות שמחמת שהיתה נכרית בתחלה ששם עקר בגדים הצואים. ועל-כן יהושע היה לבוש בגדים צואים על שהיו בניו נשואים נשים נכריות, כמו שכתוב שם במקרא וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה. ורות שזכתה לצאת ממקום כזה ולהתגיר, על-כן היא דיקא זכתה שיצא ממנה משיח שיבער רוח הטמאה מן הארץ שעל ידו יתבטלו אחיזת הבגדים הצואים מכל נשמות ישראל שזהו בחינת ברור האכילה שהוא שלמות הברור האחרון שיהיה נעשה על-ידי משיח דיקא כנ"ל שזהו בחינת ותאכל ותשבע ותתר לימות המשיח ולעולם הבא כנ"ל:

Copy passage with reference

ועל-כן זכתה להוליד את עובד. ואיתא שהוא בחינת עבד אדמתו ישבע לחם, הינו כנ"ל. כי עובד שממנו יצא משיח הוא עוסק בבחינת ברורים הנ"ל שהם בחינת ברור התבואה והלחם. והעקר כשזוכין לשבע לחם בבחינת צדיק אכל לשבע נפשו. בבחינת ותאכל ותשבע ותתר, הינו בחינת שלמות הברור שהוא בחינת אכילה ושביעה דקדשה וכנ"ל. שזהו בחינת עבד אדמתו ישבע לחם וכנ"ל:

Copy passage with reference

ועל-כן צריכין לומר דברי תורה על השלחן, כי עקר הברור מהבגדים הצואים הוא על-ידי התורה שעל-ידי זה מעוררין שרשי הנשמות שעל-ידי זה נעשין גרים וכו' כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל שלחן שלא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים. שנאמר, כי כל שלחנות מלאו קיא צאה בלי מקום. כי כשאין אומרים דברי תורה אי אפשר לברר מבחינת בגדים צואים. ועל-כן נאמר על זה, כי כל שלחנות מלאו וכו'. שזהו בחינת זבחי מתים, דהינו עבודה זרה שהוא עקר סטרא דמותא שנמשך על-ידי חטא האכילה של אדם הראשון כנ"ל. כי עקר התקון על-ידי התורה שעל-ידי זה מעוררין שרשי הנשמות וכו' וכנ"ל:

Copy passage with reference

וזה בחינת חנכה שהוא בחינת חנכת הבית-המקדש. וזה בחינת גדל המעלה של בתי כנסיות ובתי מדרשות שעוסקים בהם בתורה ותפלה שהם בחינת מקדש מעט. כי עקר הטהרה מבחינת בגדים הצואים הנ"ל שמהם כל המניעות והעכובים מעבודת הבורא יתברך, עקר הטהרה מהם הוא על-ידי התורה הקדושה שהיא נקראת באר מים חיים וכמו שכתוב במשנה וכנהר שאינו פוסק וכמעין המתגבר. כי אלו הבגדים הצואים שיש לכל אדם כל זה שלא תקן חטאיו. ובפרט מי שנתלכלך כמו שנתלכלך רחמנא לצלן, שעל-ידי זה מתעוררין ומתגברין עליו המניעות והמסכים בכל פעם והם משתטחים לפניו ומפסיקין מאד מאד כמו נהר ממש כנ"ל. הם בחינת יון מצולה ואין מעמד, בחינת טיט היון שמתדבק מאד בכל פעם. ומשם באים כל הנפילות וההתרחקות של הרבה בני-אדם מה' יתברך כי אפלו אם מתעורר לפעמים לשוב לה' יתברך. תכף משתטחים כנגדו ואינם מניחים אותו להתקרב. וכן בכל פעם. ועל זה צעק דוד, טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וכו'. הצילני מטיט ואל אטבעה וכו'. ועקר התקון לזה הוא התורה הקדושה, כי התורה היא מקור מים חיים שמטהרת מכל הגלולים והטנופים. בחינת מים טהורים, בחינת וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם וזה צריך כל אדם לידע שאפלו אם הוא כמו שהוא. אם יברח בכל יום אל התורה הן הרבה הן מעט אם אי אפשר לו מחמת הפרנסה או שארי מניעות. על כל פנים כשיקבע עצמו על התורה ללמד בכל יום ויום איך שיהיה ויעבר עליו מה, אז בודאי סוף כל סוף יהיה נטהר מכל הבגדים הצואים ויתקרב לה' יתברך באמת, כי אף-על-פי שהם נסבכים באדם מאד מאד ומתגברים בכל פעם שמתעורר האדם לה' יתברך, הם מתגברים ביותר. בפרט כשרוצה לעסק בתורה ותפלה. וכמובא בכתבי האר"י ז"ל. שיש הרבה שהמצולות ים שהם הרהורים רעים ומגנים מתגברים עליהם ביותר, בפרט בעת עסקו בתורה ותפלה, אבל אף-על-פי-כן אם לא יניח את מקומו יכריח מחשבתו להמשיכה לתוך התורה והתפלה בכל פעם יהיה איך שיהיה. בודאי סוף כל סוף התורה תטהר אותו מכל הנ"ל, כי התורה הוא בחינת נהר שאינו פוסק וכמעין המתגבר שאין שום טמאה ולכלוך יכול להתקים כנגדה, כי כל הטמאות והגלולים שבעולם היא שוטפת אותם ומבטלת אותם ברגע קלה, רק שהעקר שיהיה חזק בזה, כי אחר כך הם חוזרים ומתגברים ביותר. וצריך לחזר ולברח אל התורה. וכן בכל פעם. וזהו בחינת קבעת עתים לתורה. 'קבעת' דיקא שיהיה עסק התורה בקביעות גדול. אפלו מי שאינו עוסק בתורה כל היום כי אם איזה עתים ושעות, על כל פנים צריך לזהר שיהיו אלו העתים והשעות בקביעות גדול בכל יום חק ולא יעבר. כדי שיברח בכל פעם למקור מים חיים המטהרים מכל הטמאות והבגדים הצואים וכנ"ל:

Copy passage with reference

וזהו בחינת חנכה, כי ענין חנכה מבאר שם במקומו בהתורה הנ"ל שכל התקונים הנאמרים שם נמשכים על-ידי מצות הדלקת נר חנכה. אך עדין יש לדבר ולבאר בזה, כי עקר כל התקונים הנ"ל הם על-ידי התורה שעוסקין בכונה עד שמעוררין שרשי נשמות ישראל המשרשין בתורה כמו שמבאר שם. שעל-ידי זה נתעוררין ושבין לה' יתברך ונעשין בעלי תשובה וגרים שעל-ידי זה עקר עלית הכבוד מזילותא דגלותא להשלים היראה שעל-ידי זה נעשה שלום וכו', עין שם. וזה בחינת נר חנכה שהוא בחינת נרות המנורה הטהורה שהיא בחינת כלל התורה כידוע בחינת כי נר מצוה ותורה אור, כי עקר הכבוד שהוא בחינת אור הנר של חנכה כמו שמבאר שם. עקר עליתו על-ידי התורה כנ"ל. וזה בחינת תקף הנס של חנכה שנעשה בכל שנה ושנה בכל דור ודור. שהוא להכניע מלכות יון הרשעה שמתגברת בכל פעם, כי מלכות יון הרשעה זה בחינת יון מצולה ואין מעמד, בחינת טיט היון הנ"ל. שהם כלל כל המניעות והעכובים הנמשכין מבחינת הבגדים הצואים כנ"ל. ולגדל התגברותם כמעט אפס תקוה חס ושלום, כי הם אומרים, כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, כי רוצים לרחק את כל אחד לגמרי חס ושלום, לגדל עצם השתטחותם לפניו במניעות ועכובים ומחשבות ורעיונים רעים וזרים ומטנפים מאד שכמעט אין תקוה לצאת מהם חס ושלום, וכמו שכתוב, צפו מים על ראשי אמרתי נגזרתי. וכמו שפרש רש"י שם שבזמן שהאדם בא במים עד צוארו יש תקוה וכו', אבל כשצפו מים על ראשו וכו'. ואני אף-על-פי-כן קראתי שמך ה' מבור תחתיות וכו', עין שם. ועקר הנס והישועה להנצל מהם נעשה על-ידי הכהנים שהם בחינת הצדיקי אמת שנקראים כהנים, כמו שכתוב, כי שפתי כהן וכו'. כמו שמבאר במקום אחר, הינו על-ידי הצדיקים שעוסקים בתורה תמיד ומעוררין בכל עת שרשי נשמות ישראל שעל-ידי זה נתעוררין הכל לה' יתברך כנ"ל שעל-ידי זה מתגברין בכל פעם לשבר המניעות הבאים מהבגדים הצואים כנ"ל, כי מימי התורה הקדושה מטהרין מהם וזוכין לבגדים נקיים בחינת בגדים לבנים:

Copy passage with reference

וזהו בחינת השמן של נר חנכה שהוא בחינת הדעת הקדוש של התורה, בחינת שמן משחת קדש שעל-ידי מצות הדלקת נר חנכה אנו זוכין להמשיך עלינו קדשת הדעת הקדוש של התורה הנמשך על-ידי הצדיקי אמת שעל-ידי זה נטהרים מהבגדים הצואים שמהם כל המניעות כנ"ל וזוכין לבגדים לבנים בבחינת בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. שעל-ידי זה שמן על ראשך אל יחסר, הינו בחינת השמן של נר חנכה על-ידי זה זוכין לבגדים לבנים בחינת בכל עת יהיו בגדיך לבנים. וזהו ושמן על ראשך אל יחסר. 'אל יחסר' דיקא שצריכין לזהר שלא יהיה נחסר השמן שהוא עסק התורה לעולם וכנ"ל שיעסק בתורה בבחינת נהר שאינו פוסק וכמעין המתגבר בכל פעם ואז יזכה שבכל עת יהיו בגדיו לבנים. בכל עת דיקא. הינו אף-על-פי שהם ירצו להתגבר בכל פעם לעורר פגם הבגדים הצואים חס ושלום, אבל על-ידי שיברח אל התורה בכל פעם בבחינת ושמן על ראשך אל יחסר, על-ידי זה יטהר בגדיו בכל פעם על-ידי מימי התורה ויזכה שבכל עת יהיו בגדיו לבנים. 'בכל עת' דיקא, הינו אף-על-פי שהם ירצו להתגבר בכל פעם לעורר פעם הבגדים הצואים חס ושלום, אבל על-ידי שיברח אל התורה בכל פעם בבחינת ושמן על ראשך אל יחסר, על-ידי זה יטהר בגדיו בכל פעם על-ידי מימי התורה ויזכה שבכל עת יהיו בגדיו לבנים בכל עת דיקא וכנ"ל. וזה בחינת מה שנאמר בשבח עסק התורה, על-כן משחך וכו' שמן ששון מחבריך מר ואהלות קציעות כל בגדתיך וכו'. כי על-ידי בחינת שמן ששון בחינת ושמן על ראשך וכו'. על-ידי זה מר ואהלות קציעות כל בגדתיך שהבגדים מעלין ריח טוב שהוא בחינת בגדים לבנים הפך הבגדים הצואים שריחן רע רחמנא לצלן. וזה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה כל הבגידות שלך מעלין ריח טוב, כי התורה מטהרת מכל הפגמים והלכלוכים שנאחזים בהבגדים דיקא עד שהעוונות נתהפכין לזכיות עד שהבגידות שהם פגם הבגדים מעלין ריח טוב:

Copy passage with reference

וזהו בחינת נר חנכה מוסיף והולך בחינת ושמן על ראשך אל יחסר. שעל-ידי תקף הנס של חנכה שעל זה תקנו לנו להדליק נר חנכה על-ידי זה זוכין להוסיף ולילך ולהאיר אור התורה בכל יום יותר ויותר עד שזוכין ליום השמיני שהוא עקר תקף הנס שדלק מעט השמן שמונה ימים, כי יום השמיני זה בחינת בינה אמא עלאה שהוא בחינת שרש התורה שכלולה משבעת ימים משבע מדות שהם בחינת שבעה קני המנורה ושרשם בבינה שהוא בחינת יום השמיני ששם שרש נשמות ישראל שצריכין לעסק בתורה עד שיעוררו על ידה שרשי הנשמות שבבינה שהוא אם כל חי, שהוא שרש התורה וזה שנסמך בפרשת ואתה תצוה שמדבר משמן המנורה נסמך מיד פרשת בגדי כהנה. וזה בחינת הנ"ל, בחינת בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. כי על-ידי שמן המנורה בחינת נר חנכה זוכין לבחינת בגדים לבנים שהם בחינת בגדי כהנה. ועל-כן היה הנס של חנכה על-ידי הכהנים שלובשין בגדי כהנה שהם בחינת בגדים לבנים וכנ"ל:

Copy passage with reference

וזה בחינת חנכת הבית-המקדש שנמשך בחנכה, כי כל התקונים הנ"ל כלולים בבית-המקדש, כי שם בבית-המקדש שם שרש התורה שהם הלוחות וספר תורה שהיה מנח שם בבית קדש קדשים על האבן שתיה. ועל-כן שם היו סנהדרין יושבין כי מציון תצא תורה. ועל-כן שם נטהרין מכל העוונות והחטאים שהם בחינת בגדים צואים, כי על-ידי התורה היוצאת משם נטהרין מהם כנ"ל, כי מעין מבית ה' יוצא שמתגבר בכל פעם שמטהר מכל הטנופים וכנ"ל. ועל-כן שם עקר עלית הכבוד, כמו שכתוב, וכבוד ה' מלא את הבית. כי שם עקר הגדלת כבוד ה' יתברך וכבוד ישראל, כי שם עקר התקרבות הגרים ובעלי תשובה, כמו שכתוב, עמים הר יקראו וכו'. שפרושו על הגרים כמו שפרש רש"י שם. וכמו שכתוב, כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. ועל-כן שם עקר היראה, כמו שכתוב, מה נורא המקום הזה. ועל-כן קרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. ושם עקר השלום, כי נקרא סכת שלום. ועל-כן קרא מלכי צדק שמו שלום. והקדוש-ברוך -הוא הסכים על שניהם וקרא שם העיר ירושלים על שם יראה שלום, כמו שכתוב במדרש, הינו כנ"ל. כי עקר השלום נעשה על-ידי היראה שנשלמת על-ידי הכבוד וכו'. שכל זה נעשה בבית-המקדש שעומד בירושלים וכנ"ל:

Copy passage with reference

וזהו בחינת קדשת הבתי כנסיות ובתי מדרשות. שהם בחינת מקדש מעט, כי עקר התקון על-ידי עסק התורה של הצדיקי אמת שיכולין על-ידי למודם לעורר ולהאיר שרשי נשמות שבתורה כנ"ל. וקדשה זאת צריך כל אדם להמשיך על עצמו על-ידי שיחבר עצמו להיראים המקשרים בהצדיקי אמת בבחינת חבר אני לכל אשר יראוך כי בודאי איש אחד לבדו קשה לו לזכות להמשיך על עצמו הארה הנ"ל. אבל כשמתחברים רבים יחד ובונין בית המדרש לעסק בו בתורה. וכונתם אל האמת לאמתו להכלל על-ידי עוסקם בתורה ותפלה בצדיקי אמת שיש להם כח להאיר ולעורר כל נשמות ישראל, בודאי הן אל כביר לא ימאס, כי זכותא דרבים עדיף. גם מחמת שהם רבים וכל אחד יש לו שרש בתורה על-ידי זה נתעוררים ומאירים הרבה אותיות התורה ומאירים זה לזה עד שנולדין נשמות הגרים ונתעוררין הפושעי ישראל כמבאר בתורה הנ"ל. ועל-כן רגיל בדברי רבותינו זכרונם לברכה לקרא שם הבית המדרש על שם הצדיק והרבי של התלמידים שלומדים שם כמו שמצינו בכמה מקומות שאמרו בבית מדרשו של רבי. ובבית מדרשו של רבי פלוני. וכמו שדרשו על פסוק, ותלך לדרש את ה'. שהלכה לדרש בבית מדרשו של שם ועבר. כי עקר שלמות הבית המדרש כשנקרא על שם צדיקי אמת שיכולים לעורר שרשי נשמות ישראל על-ידי תורתם וכנ"ל. וזה מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל שמדבר בשבח בתי כנסיות ובתי מדרשות. וזהו כנחלים נטיו וכו', כי הם מטהרין את האדם כמו נחל נובע, כי הם בחינת נהר שאינו פוסק וכמעין המתגבר שעומדין תמיד כנגד הבגדים הצואים לטהר מכלם אף אם מתגברין בכל פעם כמו שמתגברין, כי התורה שהיא בחינת נחל נובע וכו'. בחינת מקור מים חיים מתגבר עליהם תמיד ומטהרת מהם כנ"ל. שזהו מעלת הבית הכנסת ובית המדרש שמחמת שיש מקום קבוע לתורה ותפלה על-ידי זה סוף כל סוף נטהר מהם, כי אדם יחידי יכולין להפיל חס ושלום. על-ידי התגברותם כנ"ל. אבל כשיש בית המדרש קבוע כל מי שהוא בכלל אנשי הבית המדרש הקדוש ואינו מפריד עצמו מהם לגמרי חס ושלום, בודאי יתגבר קדשת הבית המדרש שכלול מעסק התורה של רבים שיש להם כח ביותר להמשיך עליהם הארה משרשי נשמותיהם הנמשכים על-ידי הצדיקי אמת שנקרא הבית המדרש על שמו שעל-ידי זה יזכה גם הוא לשאר על עמדו עד שיהיה נטהר בכללם מכל הבגדים הצואים ויזכה לבגדים נקיים כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה שטרח דוד המלך עליו השלום כל כך למצא מקום לה', כמו שכתוב, אם אתן שנת לעיני וכו'. עד אמצא מקום לה', כי צריך שיהיה מקום קבוע להקדשה שזהו בחינת גדל מעלת קדשת הבית-המקדש כדי שלא תוכל הסטרא אחרא להפיל את האדם, כי מאחר שנשאר מקום קבוע שהוא הבית-המקדש ששם שרש התורה. לעולם תתגבר קדשתה עליהם וכנ"ל, אבל בעוונותינו הרבים התגברה הסטרא אחרא על זה בעצמה והחריבה הבית-המקדש. ועתה נחמתנו על-ידי הבתי כנסיות ובתי מדרשות, כמו שכתוב, כי הפיצותים בגוים וכו'. ואהי להם למקדש מעט. כי בכל בית הכנסת ובית המדרש נמשך קדשת הבית-המקדש שקדשתה נשאר קימת אפלו לאחר החרבן, כי מקום הבית-המקדש שכבר מצא דוד על-ידי יגיעתו כבר נשאר קים לעולם. ומשם נמשך הקדשה לכל הבתי כנסיות ובתי מדרשות שהם מקדש מעט, כי על-ידי קביעת הקדשה של הבתי כנסיות ובתי מדרשות, על-ידי זה נטהרין ישראל, כי קדשתם הקבוע יעלה על כל התגברות המונעים שנמשכין מהבגדים הצואים אף-על-פי שמתעוררים בכל פעם ביותר ומשתטחים ומתפשטים מאד מאד בפרט בדורות הללו כאשר יודע כל אחד בנפשו, כי קביעת הקדשה של הבתי כנסיות ובתי מדרשות עולה על כלם ומטהרת מכלם כנחלים המטהרים בבחינת כנחלים נטיו, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, מה נחלים מטהרין את האדם, אף בתי כנסיות ובתי מדרשות מטהרין וכו' וכנ"ל:

Copy passage with reference

ועל-כן הם שמונה ימי חנכה. כנגד שמונה חוטים שבציצית שהם בחינת בגדים לבנים בחינת כנפי מצוה שהגרים נכנסין לשם שזהו בחינת שמונה בגדי כהן גדול שנסמכין בפרשת ואתה תצוה לפרשת שמן המנורה וכנ"ל:

Copy passage with reference

וזה בחינת קימת חצות לילה לעסק בתורה, כי אז עקר עסק התורה בשלמות לעורר על-ידי עסק התורה שרשי נשמות ישראל, כי כשעוסקין בתורה בחצות מתעוררין עמו כל נשמות הצדיקים שבגן עדן וכלהו ציתין לקלה כמו שאיתא בזהר הקדוש. ונשמות הצדיקים הם כלולין מכל נשמות ישראל כידוע. וכשהם מתעוררין, נתעוררין כל הנשמות ומאירין זה לזה שעל-ידי זה בעלי תשובה וגרים כנ"ל. וזה שאיתא בזהר הקדוש, היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך. ודורש שם בגנים לשון גנות ומפרש שם, 'היושבת בגנים', בגנותא דעלמא. 'חברים' שהם הצדיקים, מקשיבים לקולך כשעוסקין בתורה בחצות לילה וכו', עין שם. הינו שזהו עקר מעלת עסק התורה כשקמים בחצות, כי על-ידי שנתעוררין מהשנה אז ועוסקין בתורה על-ידי זה מעלין נשמתו וכל הנשמות התלויים בו מבחינת אני ישנה הנזכר בהתורה הנ"ל שהוא בחינת נשמות הפגומין קדם ששבין בשלמות לה' יתברך שהם בחינת פלגא וכו'. ואז מעלין כלם מגנותא וזילותא דהאי עלמא על-ידי שנתעוררין לקולו כל נשמות הצדיקים שבגן עדן וכנ"ל. וזה שמזהיר ומחזק הפסוק את כל אדם שיקום בלילה ויעסק בתורה. ולא יפל בדעתו מחמת שהוא מגנה על -ידי מעשיו. כי אף-על-פי-כן הצדיקים ציתין לקלה. שזהו היושבת בגנים, בגנותא דהאי עלמא שפלה, אף-על-פי-כן 'חברים', שהם הצדיקים, 'מקשיבים לקולך', כי כלם מתאוים לשמע קולך בתורה ותפלה. ועל-כן השמיעיני ולא תאמר שימאסו חס ושלום, בקולך מחמת גנותך, כי אדרבא, ה' יתברך והצדיקים משתעשעים בקולך דיקא, כי זה עקר כבודו יתברך בכל עת שהרחוקים ביותר מתעוררין לה' יתברך כמבאר שם בהתורה הנ"ל. ועל-כן מתאבלין אז בחצות על חרבן בית-המקדש, כי עקר ההתקרבות של כל הרחוקים לה' יתברך הוא על-ידי הבית-המקדש שכלול מכל התקונים הנ"ל, על-כן צריכין אז להתאבל עליו שעל-ידי זה יעורר רחמיו שיבנה במהרה בימינו שעל-ידי זה יתתקן הכל כנ"ל. ואחר כך בבקר לובשין ציצית ותפלין, כי ציצית הם בגדים לבנים, בחינת כסות נקי הפך הבגדים הצואים כנ"ל שזה עקר כבודו בחינת כבדהו בכסות נקי כמבאר בהתורה הנ"ל. ועל-ידי הכבוד נשלם היראה שזהו בחינת תפלין שהם בחינת יראה, כמו שכתוב, וראו וכו' ויראו ממך. ועל-ידי זה יכולין להתפלל, כמו שמבאר שם. ועל-כן מתפללין אז בטלית ותפלין שהם בחינת היראה שהוא בחינת תפלין שנשלם על-ידי הכבוד שעולה על-ידי הגרים שבאים תחת כנפי מצוה שזהו בחינת ציצית שכל זה נעשה על-ידי התורה שעוסקין בחצות כנ"ל וכמבאר בכונות האר"י ז"ל שעקר תקון ציצית ותפלין ותפלה בבקר הוא על-ידי קימת חצות לעסק בתורה, הינו כנ"ל. וזה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים', אלו ציצית. 'ושמן על ראשך אל יחסר', אלו תפלין הינו כנ"ל:

Copy passage with reference

על-כן צריך האדם להתחזק מאד מאד לעסק בתורה ותפלה בכל יום אף אם יעבר עליו מה, כי כל זמן שחוזר אל התורה נמשך עליו טהרה גדולה. ואף אם אחר כך נעשה עמו מה שנעשה, אף-על-פי-כן יחזר ויברח אל התורה עד שסוף כל סוף יהיה נטהר על-ידי התורה. שתורה אותו דרך לצאת מכל הבליו ורעיונים הרעים הנמשכין מהבגדים הצואים שנסבכין בו כל כך. שמהם כל המניעות והבלבולים, כי התורה היא מקור מים חיים שמטהרת מכלם כנ"ל. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום, חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדתיך. שאני חושב דרכי בכל מה שעובר עלי. 'ואשיבה רגלי אל עדתיך'. כי אין מנוס לברח מהם כי אם אל התורה כנ"ל. ועל-כן חשתי ולא התמהמהתי לשמר מצותיך. כי מחמת רבוי המניעות והבלבולים צריכין להזדרז לשמר מצוותיו יתברך בזריזות גדול מאד. וזהו חבלי רשעים עודני תורתך לא שכחתי, הינו אף-על-פי שחבלי רשעים, שהם הקלפות המונעים והמבלבלים, מתקבצים עלי בכל עת, אף-על-פי-כן תורתך לא שכחתי, כי אדרבא, מחמת זה אני מתעורר ומתגבר בכל עת לעסק בתורה שמטהרת מהם כנ"ל. וזהו חצות לילה אקום להודות לך וכו', הינו כי עקר התקון על-ידי קימת חצות כנ"ל שאז עסק התורה בבחינת תורת חסד שהוא הלמוד תורה על מנת ללמדה, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל שהוא על-ידי שמעוררין נשמות ישראל על-ידי התורה שזה נעשה יותר בחצות כנ"ל. וזה, חבר אני לכל אשר יראוך, כי צריכין לזה להתחבר ליראים אמתיים האחוזים בצדיקי אמת כדי שיוכל עמהם לזכות לבחינת תורת חסד הנ"ל, כי אדם פשוט לבדו בודאי אינו זוכה לזה כי אם כשמתחברים ליראים אמתיים בבחינת חבר אני לכל אשר יראוך וכו' וכנ"ל. וזהו חסדך ה' מלאה הארץ חקיך למדני. הינו שמבקש שיזכה לתורת חסד הנ"ל. וזהו חסדך ה' מלאה הארץ, הינו כמו שחסדו יתברך מלאה הארץ, כמו כן בבחינת זאת חקיו ילמדנו הינו שנזכה לבחינת תורת חסד וכו' כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא-זו אשה. וחד אמר, זו תורה וכו'. וחד אמר זה מיתה וחד אמר, זה קבורה. וחד אמר, זה בית הכסא (ברכות ח). ואמר שם הא (דאמר זה בית הכסא) עדיפא מכלהו, הינו מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כי כלו חד והכל תלוי זה בזה. על-פי התורה הנ"ל, כי דוד המלך עליו השלום, הזהיר את האדם שיתפלל תמיד להנצל משטף מים רבים שהם המונעים הרבים הנמשכין מהקלפות שהם בחינת בגדים צואים וכנ"ל. ועל-כן דרשו לעת מצא זו אשה, שהוא בחינת קדשת הזווג, שזהו עקר בחינת מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', הינו שיזכה לעורר נשמות ישראל כדי שימשיך לבנו נשמה בהירה וזכה, כמו שמבאר שם על דברי רבותינו זכרונם לברכה, מפני מה תלמידי חכמים אין בניהם תלמידי חכמים וכו'? ועל-כן דרש אידך זו תורה, כי אי אפשר לזכות לזה כי אם על-ידי עסק התורה בבחינת הנ"ל וכנ"ל. ואידך אמרו זו מיתה וקבורה, כי המיתה וקבורה הם לתקן חטא אדם הראשון שאז נמשכו הבגדים הצואים עד שאי אפשר להטהר מהם בשלמות עד המיתה והקבורה שאז יתבלה הזהמא בעפר וכנ"ל, אבל צריכין להתפלל ולבקש על זה כל ימי חייו שיזכה למיתה וקבורה יפה באפן שיהיה לו תקון להפשיט ממנו מיד הבגדים הצואים בשעת מיתה וקבורה ולהלבישם בבגדים נקיים ולבנים, כי יש הרבה שצריכין לסבל ענשים קשים ומרים בגיהנם וכו' וגלגולים רבים קדם שמפשיטין מהם הבגדים הצואים, על-כן צריכין להתפלל על זה הרבה שיזכה למיתה וקבורה יפה שיזכה להתלבש אז מיד בבגדים נקיים. ואידך אמר, זו בית הכסא ששם עקר הדחיה שדוחין את הפסלת הגמור לחוץ. ועל זה מברכין 'רופא כל בשר ומפליא לעשות'. כי הברור הזה הוא הפלא גדול. אבל צריכין לזה זכיה גדולה שגם ברוחניות יפשט ממנו הבגדים הצואים כמו שדוחה בגשמיות הפסלת לחוץ ועל-כן אמרו שם, הא דמר זוטרא עדיף מכלהו. כי העקר צריכין להתפלל על זה לדחות הפסלת לחוץ, דהינו להפשיט ממנו הבגדים הצואים שהם עקר השטף מים רבים, כי מהם כל המניעות והבלבולים והעקמימיות שבלב. וכל המסכים המבדילים כנ"ל. וזה על זאת יתפלל כל חסיד אליך. 'חסיד' דיקא. כי אי אפשר לתקן כל זה כי אם על-ידי בחינת חסד, דהינו תורת חסד. ועל-כן צריכין להשתדל להתקרב להצדיק שהוא בחינת חסיד באמת שעוסק תמיד בתורת חסד ללמד תורה על מנת ללמדה לעשות חסידים אמתיים בעולם, כי רק על ידו יכולין לזכות לכל הנ"ל להפשיט ממנו הבגדים הצואים ולזכות לבגדים נקיים וכנ"ל:

Copy passage with reference

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יעסק בתורה וכו'. ואם לאו יקרא קריאת שמע וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יזכר לו יום המיתה וכו'. ולכאורה קשה. אם כן יזכיר לו תכף יום המיתה, ועוד הלא אנו רואים רב בני האדם שזוכרים יום המיתה בפניהם ואף-על-פי-כן עושים מה שעושים רחמנא לצלן, וכמו שכתוב, ואחריהם בפיהם ירצו סלה. אך באמת עקר המלחמה כנגד היצר הרע הוא רק על-ידי התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח וכו'. ועל-כן קראו מנול, כי עקר התגברותו על-ידי הנוול של הבגדים הצואים כנ"ל. והתקון על-ידי מימי התורה וכו' וכנ"ל. וכמו ששמעתי מפיו הקדוש זכרונו לברכה שאמר, נכספתי מאד להמשיך העולם אל עשיה, דהינו שיהיה חיוב לכל אחד בכל יום ללמד כך וכך כפי ערכו וכו'. ושאלתי אותו אז, הלא יש בני-אדם בעלי עברות רחמנא לצלן?! השיב בלשון גערה קצת, אין אתה יודע כח הגדול של התורה וכו'. וכונתו היתה שאפלו מי שנלכד בעברות חס ושלום, ונדמה לו שאי אפשר לו לצאת משם. אם אף-על-פי-כן היה קובע לו שעורים קבועים לתורה בכל יום ויום היה כח התורה מתגבר עד שגם הוא היה נתתקן ויוצא מהם סוף כל סוף. (עין מזה בשיחות הר"נ שאחר הספורי מעשיות) נמצא, שעקר נצחון היצר הרע על-ידי התורה, אבל הבעל דבר מתגבר על האדם על זה בעצמו לבטלו מהתורה. ואפלו כשאדם עוסק לפעמים בתורה הוא מתגבר להפילו מזה. ועקר הסתתו לדחותו מהתורה חס ושלום, הוא על-ידי זה בעצמו מחמת שרואה שעוסק בתורה. ואף-על-פי-כן עדין הרע שלו בתקפו. על-כן מתנכל עליו הבעל דבר להסיתו לדחותו חס ושלום מהתורה לגמרי. אבל מי שמסתכל על האמת לאמתו ויזכר באמת יום המיתה שסוף כל סוף יעברו ימי חייו כצל עובר ויצטרך לתן דין וחשבון וכו'. בודאי לא יסתכל על הסתת היצר הרע ויקים דברי רבותינו זכרונם לברכה לעסק בתורה בכל יום חק ולא יעבר יהיה איך שיהיה, כי סוף כל סוף המאור שבה יחזירהו למוטב. וזה היה כונת הגמרא הנ"ל שצוה לעסק בתורה או בקריאת שמע כדי לנצח היצר הרע. ואם לאו שלא נצחו על-ידי התורה. ואזי ירצה היצר הרע להתנכל עליו לדחותו מהתורה לגמרי מאחר שרואה שאין מועיל לו עסק התורה לנצח היצר הרע ולפעמים יש נופלים כל כך עד שדוחה אותם אפלו מלקרות קריאת שמע על-ידי שמפילו הבעל דבר בדעתו מחמת רבוי מעשיו הרעים, כי כך דרכו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך למחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו וכו'. והעצה על זה. יזכר לו יום המיתה, הינו שיזכר יום המיתה שסוף כל סוף יהיה מכרח למות. ואז בסוף הכל בודאי טוב יותר כל מה שחטף בזה העולם איזה דבור תורה ותפלה וקריאת שמע אף אם הוא כמו שהוא. ועל -כן על-ידי שיזכר לו יום המיתה יחזר אל התורה וקריאת שמע שיתגבר לעסק בתורה בכל יום או על כל פנים יקרא קריאת שמע בכל יום ולא יפל בדעתו משום דבר. ואז בודאי יזכה סוף כל סוף לנצח היצר הרע. נמצא, שעקר נצחון היצר הרע על-ידי התורה כנ"ל. אך מחמת שלאו כל אדם יכול לנצח היצר הרע על-ידי עסק התורה בזמן מעט רק הרב צריכים להתגבר לעסק בתורה ימים ושנים הרבה עד שינצחו ובתוך כך עובר על האדם מה שעובר ורוצה הבעל דבר להפילו מעסק תורתו מחמת שנדמה לו שאין מועיל לו עסק התורה חס ושלום, על-כן יזכר לו יום המיתה שסוף כל סוף מה יעשה ליום פקדה ועל-ידי זה בודאי ישוב אל התורה בכל עת אפלו אם יעבר עליו מה. ואז בודאי יזכה לנצח היצר הרע ולהפשיט מעצמו הבגדים הצואים שמהם כל הבלבולים והמניעות, כי עקר התקון על-ידי התורה שהיא מקור מים חיים כנ"ל. נמצא, שכונת רבותינו זכרונם לברכה להזכיר לו יום המיתה כדי שישוב אל התורה שעל ידה עקר נצחון המלחמה. והמאמר נעוץ סופו בתחלתו והבן:

Copy passage with reference

על-פי הנ"ל מבאר שצריך כל אדם לכון דעתו תמיד בפרט בעת עוסקו בתורה ומצוות שיהיה נמשך עליו ההארה מהצדיק האמת שעוסק תמיד לעורר ולהאיר שרשי נשמות ישראל על-ידי עסקו בתורה כנ"ל, כי זה ידוע ומובן לכל שאף-על-פי שהצדיק עוסק להביא הארה והתעוררות אפלו לפושעי ישראל, אף-על-פי-כן בודאי צריכין לזה גם אתערותא דלתתא מהאדם עצמו בבחינת אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ כידוע. וכל מה שהאדם מכון דעתו לזה ביותר ועוסק בתורה ביותר בודאי נמשך עליו הארה ביותר עד שיזכה לשוב לה' יתברך בשלמות. בבחינת אני לדודי ודודי לי. שכל מה שאני חותר ועוסק יותר לחבר את עצמי לדודי שהוא הארת הצדיק האמת משרש נשמתי שבתורה כנ"ל, כמו כן דודי לי, הינו כמו כן מוסיף והולך הצדיק להאיר בי בתוספת הארה. וזהו בחינת מצות הדלקת נר חנכה בכל אדם בכל דור שצריכין לכון שעל-ידי מצות ההדלקה הקדושה הזאת ימשיך על עצמו ההארה משרש נשמתו שבתורה שמאירה בתוך כלל נשמות ישראל הכשרים על -ידי עסק התורה של הצדיק האמת. שמההארה זאת נדלק ומאיר נר חנכה הקדוש. ועל-ידי שמקימין ישראל מצוה זאת בכל שנה נמשך על כל אחד הארה הזאת על-ידי שעוסק להדליק ולהאיר על עצמו הארה הזאת על-ידי מצוה זאת, כי זהו בחינת תקף הנס של חנכה בכלליות שהיה בימי מתתיהו וכו'. וכן נעשה הנס בפרטיות בכל שנה בכל אדם שבכל פעם רוצים להתגבר בחינת מלכות יון הרשעה שהוא בחינת יון מצולה ואין מעמד וכו'. שהם רוצים לבלבל ולבטל את האדם לגמרי מעבודת ה' יתברך כדי להשכיחם תורתך ולהעבירם על חקי רצונך. ועל-ידי גדולי מבחרי הצדיקים הקדושים שהיה אז הכניעו אותם בגשמיות ורוחניות, כי גם מלכות יון הרשעה בגשמיות כל כחם ויניקתם היה על-ידי שהתגברו על כל אחד מישראל המניעות והבלבולים מבחינת יון מצולה ואין מעמד וכו' כנ"ל. וגדולי הצדיקים שהיו אז הכניעום ובטלום על-ידי קדשת תורתם וכו' כנ"ל ולא די שהכניעום אף גם קבעו הנס לדורות וצוו עלינו להדליק נר חנכה בכל שנה. להורות שהמשיכו עלינו הארה נפלאה ותקון נורא לנצח עד שכל אחד מישראל בכל מה שעובר עליו יכול להדליק נר חנכה הקדוש בביתו שעל-ידי זה ממשיך על עצמו הארת התורה משרשה שנמשך על-ידי צדיקי אמת שבכל דור שעל-ידי זה זוכין לשוב לה' יתברך ולהשיב אחרים בתשובה שעל-ידי זה עולה הכבוד שהוא בחינת אור ומשלים את היראה וכו'. שכל זה הוא בחינת מצות נר חנכה כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה, ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וכו'. 'ויקחו אליך' דיקא, כי משה הוא כלל התורה בחינת הצדיק האמת שיכול לעורר ולהאיר שרשי נשמות שבתורה שעל -ידי זה מביא הארה לכל אדם שמשם נדלקין שבע קני המנורה שהם בחינת כלל נשמות ישראל שכלולים בשבעה כתות. וזהו, ואתה תצוה את בני ישראל. 'תצוה' לשון צותא והתחברות, הינו שאתה תצוה ותחבר ותיחד את בני ישראל, דהינו שרשי נשמותיהם שבתורה כדי שיגיע הארה על כל אחד כנ"ל. ועל ישראל מטל, ויקחו אליך שמן זית זך, כי הם צריכין להתעורר מלמטה כנ"ל, על-כן צריך כל אחד לקח ולהביא להצדיק בחינת שמן זית זך, הינו בחינת הטוב שבדעתו ומחו שנקרא שמן משחת קדש, כי עקר הברור על-ידי הדעת, כי כלא במחשבה אתברירו וצריך כל אחד לראות לקח בחינת שמן זית זך, הינו הנקדה טובה שבדעתו שנמצא בו עדין, כי אפלו בפושעי ישראל עדין נמצא בו איזה נקדה טובה שהוא בחינת שמן זית זך שצריך להכין עצמו להביאו להצדיק על-ידי שיכריח עצמו לעסק בתורה ותפלה ומצוות. וכל כונתו יהיה כדי שיהיה נתפס בו אור הצדיק כדי שתהיה נשמתו נדלקת ומאירה כמו נר ממש בבחינת נר ה' נשמת אדם כנ"ל. וזהו כתית למאור, 'כתית' דיקא, כי צריכין לבטש ולכתת הגוף ולסבל כמה יגיעות גדולות וכמה מיני מרירות עד שיזכה שיוכל האור לתפס בנשמתו בבחינת אעא דלא סליק בה נהורא מבטשין לה גופא דלא סליק בה נהורא דנשמתא מבטשין לה, כמו שאיתא בזהר הקדוש. וכן מבאר במדרש בפרשה זאת שבשביל מה נמשלו ישראל לזית? אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואחר כך מורידין אותו מן הזית ונחבט. ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן ואחר כך טוחנין אותן. ואחר כך מקיפין אותן בחבלים ומביאין אבנים ואחר כך נותנין את שמנן כך ישראל וכו', הינו שצריכין לסבל כמה וכמה מיני יגיעות גדולות עד שזוכין להפשיט מעצמו הבגדים הצואים שמהם כל המניעות כדי שיהיה נתפס בו הארת הצדיק בבחינת כתית למאור כנ"ל. וזהו להעלות נר תמיד תמיד דיקא שצריכין להכריח עצמו לעסק בתורה תמיד בכל יום כמו שכתוב והגית בו יומם ולילה. כי כל פעם חוזרין ונעורין המניעות וכו' שהם בחינת הבגדים הצואים. ועל-כן צריכין בכל פעם להתגבר כנגדם על-ידי התורה וכנ"ל. וזה, באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת יערך אתו וכו'. שמצות הדלקת המנורה כנגד ארון העדות ששם הלוחות שהם שרש התורה ששם עקר שרשי נשמות ישראל בחינת תוכו רצוף אהבה וכו'. כי עקר הדלקת המנורה כדי להמשיך על ישראל הארת שרשי נשמותיהם שבתורה שנמשך על-ידי הצדיק וכנ"ל שזהו בחינת הדלקת נר חנכה, שזהו בחינת גדל תקף הנס, כי בבית-המקדש לא היה יכל להדליק הדלקה קדושה זאת כי אם הכהן בהיכל על המנורה הטהורה ועתה על-ידי שהסטרא אחרא שהם בחינת מלכות יון הרשעה רצו לבטל עבודת בית-המקדש לגמרי ולהשכיח תורתו וכו' וטמאו כל השמנים וכו' חמל עלינו ה' יתברך ועמד לנו בעת צרותינו עד שנתהפך מהפך אל הפך, כי אדרבא, עתה על-ידי תקף הנס נתוסף לנו מצוה קדושה שהוא הדלקת נר חנכה בכל שנה שעל-ידי זה זוכה כל אחד מישראל להאיר בביתו בחינת קדשת הדלקת המנורה הטהורה שהוא בחינת המשכת ההארה משרש נשמתו שנמשך על-ידי הצדיק האמת כנ"ל. ועל-כן נסמך מיד לפרשה זאת פרשת בגדי כהנה, כי על -ידי בחינת שמן הנ"ל, בחינת הארת התורה, נטהרין מבגדים צואים וזוכין לבגדים נקיים בחינת בגדים לבנים שהם בחינת בגדי כהנה כנ"ל:

Copy passage with reference

וזהו, בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. הינו שהזהיר את אהרן הכהן שהוא שושבינא דמטרוניתא שעוסק לקרב ישראל לה' יתברך על-ידי שממשיך עליהם הארת הצדיק האמת הנ"ל בבחינת הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' ומקרבן לתורה. וזהו, 'בהעלתך את הנרת', כשתרצה להעלות ולהאיר את שבעת הנרות, שהם בחינת כלל נשמות ישראל, 'אל מול פני המנורה' שהוא בחינת הצדיק האמת, בחינת משה, שהוא בחינת פני המנורה פני התורה, כי הוא כלול מכל השבעים הפנים לתורה ועל-כן הוא יכול להאיר כל שרשי נשמות ישראל. ועל-כן הזהירו, 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות', שכל הכתות שבישראל שכלולים בשבע כתות כלם יאירו אל מול פני המנורה, שכלם יכונו דעתם אל הארת הצדיק האמת שמשם מאיר נשמותיהם וכנ"ל:

Copy passage with reference

וזה שנסמך בזכריה (קפיטל ד) שהוא הפטרת שבת חנכה. נסמך שם מראה המנורה לענין ויהושע היה לבש בגדים צואים. ואמר, הסירו הבגדים הצאים וכו'. כי בחינת המנורה הוא תקון וטהרה להסיר הבגדים הצואים ולזכות לבגדים לבנים בבחינת בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר וכנ"ל. וזה בחינת כשמן הטוב וכו' שירד על-פי מדותיו, שהם בחינת הבגדים, בחינת בגדי כהנה בגדים נקיים וכנ"ל:

Copy passage with reference

וזה מה שמבאר בכונות שעקר הארת נר חנכה הוא על-ידי בחינת השם נחל שהוא ראשי תבות ל'הדליק נ'ר ח'נכה, הינו בחינת התורה שהיא בחינת נחל נובע וכו', בחינת כנחלים נטיו. שזהו בחינת רבבות נחלי שמן (מיכה ו). כי עקר ההדלקה להמשיך קדשת השמן שהוא בחינת קדשת דעת התורה בלי הפסק בבחינת כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק בבחינת ושמן על ראשך אל יחסר, דהינו שלא יפסק ויתבטל חס ושלום, מדברי תורה בכל מה שיעבר עליו וכו' וכנ"ל שזהו בחינת וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא שהוא לשון קשי ועקשנות שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה' מתחלה ועד סוף כמבאר במקום אחר וכנ"ל. וזהו בחינת (מלכים-א יז) כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר, הינו כנ"ל. וזה כד הקמח לא תכלה על-ידי וצפחת השמן לא תחסר, כי נמשכת ברכה הפך הקללה שהיה על-ידי חטא אדם הראשון שאז נמשכו הבגדים צואים כנ"ל, כי על-ידי בחינת וצפחת השמן לא תחסר, בחינת עסק התורה בקביעות נתתקן כל זה כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה שכתוב בהפטרה הנ"ל בעת שראה מראה המנורה הקדושה. ויעירני כאיש אשר יעור משנתו, כי מראה המנורה שהוא להביא הארה משרשי נשמות ישראל שבתורה וכו', זה בחינת התעוררות השנה להעלות הנשמות מבחינת אני ישנה הנזכר שם בהתורה הנ"ל. ומחמת זה נאמר אז דיקא, ויעירני כאיש אשר יעור משנתו מחמת שהיה צריך לעסק בהתעוררות השנה שזהו בחינת מראה המנורה כנ"ל:

Copy passage with reference

ועל-כן נקרא חנכה, כי זה עקר החנוך לכנס לעבודת ה' יתברך על-ידי שממשיכין על עצמו ההארה משרש נשמתו שבתורה שנמשכת על-ידי הצדיק האמת שזהו בחינת הדלקת נר חנכה כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה בחינת מעלת הנוסעים והולכים על קברי צדיקים אמתיים, כי הצדיק שעסק כל ימיו בתורת חסד, דהינו שלמד תורה על מנת ללמדה, דהינו שהיה עוסק בתורה עד שהיה מעורר שרשי נפשות ישראל שבתורה. שעל-ידי זה רבים השיב מעוון והגדיל כבוד ה' יתברך וכו' כנ"ל, זה הצדיק אפלו כשנסתלק עדין הוא עוסק בזה להחזיר כל העולם למוטב על-ידי שממשיך על כל אחד הארה משרש נשמתו שבתורה, כי כל צדיק כפי חלקו בתורה. כשנסתלק נסתלק עמו חלקו שיש לו בתורה. ובשביל זה בעת שנסתלק צדיק, אז קשה לומר תורה. מחמת שנסתלק עם הצדיק חלקו שבתורה, כמו ששמעתי כל זה מפיו הקדוש בעת שנסתלק צדיק אחד. והצדיקים הגדולים שכל התורה כלולה בנשמתם כשנסתלקים נסתלק עמם שרש כל התורה שהוא שרש כל נפשות ישראל. אבל אלו הצדיקים הגדולים מחמת אהבתם את ישראל. וכל ימיהם מסרו נפשם בשבילם להביא להם הארה משרש נשמותיהם, על-כן גם עתה אחרי הסתלקותם, אינם מניחים שיסתלק אור שרש התורה עמם לגמרי רק הם עוסקים גם לאחר הסתלקותם להמשיך ולהאיר בישראל בכל אחד ואחד הארה משרש נשמתו שבתורה. כי כל התורה שהיא כלל נשמות ישראל כלולה בנפש הצדיק כידוע. ועקר גדלת מעלת הצדיק הוא שאפלו כשנסתלק למעלה למעלה למקום שנסתלק. יהיה למטה גם-כן להמשיך הארה לכל דרי מטה, כמו שמבאר בהתורה כי מרחמם ינהגם (בלקוטי תנינא סימן ז, עין שם) כי הארת נפש הצדיק נשארת על קברו הקדוש ומאירה בכל העולם העשיה, כמבאר בכתבי האר"י ז"ל. נמצא, כשבאים על קברו ששם הארת נפשו שנסתלקה לשם עם כל התורה שעסק בה כל ימיו ללמד לאחרים על-ידי שהיה מעורר בתורתו שרשי נשמות ישראל שבתורה, כשבאים לשם ממשיכים על עצמו הארה משרש נשמתו שבתורה, כי שם כלולים כל נפשות ישראל ששרשם בתורה וכנ"ל. שעל-ידי זה חוזרים למוטב כנ"ל:

Copy passage with reference

וזהו מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על חזקיהו מלך יהודה (בבא קמא יז), וכבוד עשו לו במותו. שהושיבו ישיבה על קברו והניחו ספר תורה על קברו ואמרו, קים זה וכו'. ומסקו שם אפלו קים אמרינן על שאר צדיקים אבל למוד לא אמרינן, כי חזקיה עסק ללמד תורה לאחרים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו כי מחמת שחזקיה עסק בתורת חסד ללמד תורתו לאחרים על-ידי שהיה מעורר שרשי נשמות ישראל שבתורה, על-כן מגיע לו כבוד הזה להושיב ישיבה על קברו. להורות שקיום ישיבות ובתי מדרשות לעסק בתורה הכל בנוי ומיסד על קברו, כי משם מאיר הארת שרשי הנשמות ישראל שבתורה שעסק בזה כל ימיו כנ"ל. ועל-כן הניחו ספר תורה על קברו ואמרו קים זה וכו'. ולמד וכו'. כי הספר תורה שהניחו על קברו מורה ששרש התורה כלולה בנפשו על-ידי שהיה עוסק בחייו בזה כנ"ל שעל-ידי זה היה מלמד תורתו לאחרים שזהו מה שאמרו עליו למד, כי זה עקר מעלתו מה שהיה מלמד תורתו לאחרים על-ידי שהיה מעורר שרשי נפשות ישראל שבתורה שעל-ידי זה גם עתה מאיר על קברו הארה זאת שנמשכה על כל אחד מישראל לעוררו לתשובה כנ"ל שזהו בחינת שהושיבו ישיבה על קברו והניחו ספר תורה על קברו ואמרו למד וכו' כנ"ל. וכל זה דרשו מפסוק וכבוד עשו לו במותו. כי זה עקר הכבוד כשמלמדין תורתו לאחרים ומחזירים אותם בתשובה שעל-ידי זה עקר הגדלת ועלית כבודו יתברך כנ"ל כמבאר בהתורה הנ"ל. ועל-כן מגיע לו זה הכבוד בבחינת כי מכבדי אכבד:

Copy passage with reference

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. וזה שאמרו על פסוק, ושבח אני את המתים שכבר מתו וכו'. לענין דוד המלך עליו השלום, שבשעה שבקש שלמה המלך עליו השלום, להכניס הארון לבית קדש קדשים דבקו שערים זה בזה ואמר עשרים וארבע רננות ולא נענה, עד שאמר, זכרה לחסדי דוד עבדך. כי עקר שלמות קדשת ישראל הוא כשהבית-המקדש בנוי על מכונו. והארון עומד על מקומו בבית קדש קדשים שמשם היתה נמשכת הארה לכל אחד מישראל משרש נשמתו שבתורה שעמדה בבית קדש קדשים על מכונה ועל מעמדה. כי מקדם כתיב, ואהיה מתהלך מאהל אל אהל ובמשכן. ולא היה מקום קבוע להארון. ועל-כן לא היתה הארת התורה מאירה כל כך בתכלית השלמות. ועל-כן היה מתיגע דוד מאד למצא מקום להבית-המקדש, כמו שכתוב, אם אתן שנת לעיני וכו' עד אמצא מקום לה'. ועקר הוא מקום הארון שהוא נקדת האבן שתיה שמשם תצא תורה, כמו שכתוב, כי מציון תצא תורה, הינו שמשם יוצאת הארת התורה משרשה ומקומה ומאירה באור גדול עד שמגיע ההארה על כל אחד ואחד מישראל כפי שרש נפשו בתורה וכנ"ל. ועל-כן בדורו של דוד ושלמה היו צדיקים גדולים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. מחמת שאז היתה מאירה הארת התורה ביותר מחמת שיגע דוד עד שמצא מקום קבוע לארון וכנ"ל, כי דוד עסק כל ימיו בתורה בבחינה הנ"ל, בבחינת תורת חסד שהוא בחינת חסדי דוד הנאמנים, כי דוד היה מסיק שמעתתא אלבא דהלכתא, כמו שכתוב, וה' עמו. שהלכה כמותו, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה. כי זה עקר בחינת מסיק שמעתתא אלבא דהלכתא, דהינו שיזכה על-ידי עסק התורה לעורר שרשי נשמות ישראל שבתורה עד שמגיע הארה על כל אחד מישראל להחזירו למוטב להורות לו דרך והלוך איך יזכה לצאת מהרע שלו ולהתקרב לה' יתברך שזהו עקר שלמות פסק ההלכה, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. ועל שם זה נקראים הלכות לשון הליכה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אל תאמר הליכות אלא הלכות. הינו שעל-ידי ההלכות יזכה לילך בדרכי ה' ולשוב אליו יתברך שזהו עקר שלמות עסק התורה שנזכה על-ידי הלמוד לשמר ולעשות ולקים כמו שאנו מתפללים בכל יום, ותן בלבנו בינה וכו' ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים וכו'. וכמו שכתוב,שכל טוב לכל עשיהם 'ללומדיהם', לא נאמר אלא 'לעושיהם' וכו', שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו וברבו וכו'. ועל זה צעק דוד המלך עליו השלום, במה יזכה נער את ארחו לשמר כדבריך, הינו איך זוכין לדרך וארח שעל-ידי זה יזכה הנער המנער מכל טוב הרחוק מה' יתברך כמו שרחוק שיזכה גם הוא לשמר כדבריך. ומחמת שדוד היה מתיגע על זה כל ימיו, על-כן זכה באמת למצא מקום הבית-המקדש להעמיד הארון על מקומו ומכונו ולא יהיה מטלטל עוד כדי שיאיר הארת התורה משרשה ומקומה בשלמות כדי שיגיע ההארה על כל אחד ואחד בפרטיות וכנ"ל, אבל בעוונותינו הרבים אף-על-פי שדוד התיגע כל כך בשביל לתקן נפשות ישראל ופעל וגמר הרבה מאד כי מצא מקום הבית-המקדש להעמיד שם הארון שלא נתגלה עד ימיו, אף-על-פי-כן עדין התגרה הבעל דבר בישראל עד שהחטיאם אחר כך עד שנחרב הבית-המקדש, כי זה צריכים לדעת שאף-על-פי שהצדיקים הגדולים עושים תקונים נפלאים בכל דור ודור בפרט בחירי צדיקיא כמו דוד וכיוצא שעשו מה שעשו לטובת תקנת נפשות ישראל ופעלו וגמרו הרבה מאד, אף-על-פי-כן הבעל דבר אינו מניח את מקומו ומתגרה בישראל בכל פעם יותר וחותר הרבה מאד לקלקל כל התקונים של הצדיקים, אבל אף-על-פי שהוא מקלקל הרבה מאד, אף-על-פי-כן, אתה מרום לעולם ה'. כי גדולי הצדיקים מתקנים תקונים נפלאים כאלה עד שאף-על-פי שמקלקל אחר כך כמו שמקלקל, אף-על-פי -כן נשארת הרשימו של התקון לנצח. שעל-ידי זה סוף כל סוף יגמר הצדיק התקון שהתחיל. ועל-כן אף-על-פי שהבעל דבר התגרה אחר כך עד שנחרב הבית-המקדש שני פעמים, אף-על-פי-כן מקום הבית-המקדש שהוא מקום הארון שמצא דוד נשאר קים לעולם, כי זה אי אפשר לקלקל בשום אפן, כמו שכתוב, למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלקים לשבתו אף ה' ישכן לנצח. כי מיום ששרתה שכינה בבית-המקדש לא שרתה במקום אחר, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה:

Copy passage with reference

ועל-כן בשעה שבקש שלמה להכניס הארון דבקו שערים וכו'. ולכאורה הדבר תמוה מאד, מה ראו על ככה השערים לסגר עצמן ולבלי להניח הארון לכנס לעמד על מקומו?! וכמה יגיעות יגעו דוד ושלמה וכל ישראל עד שגמרו בנין הבית-המקדש ועתה אינם רוצים להניח הארון שהוא עקר קדשת הבית-המקדש לכנס לתוכו?! אך השערים ראו שלא יתקים הבנין, כי עתיד לחרב פעמים, על-כן חשבו שאין זה כבוד לארון שיכנס להבית-המקדש ואחר כך יחרב. על-כן דבקו עצמן ולא רצו להכניסו, כי מאחר שסופו לחרב ולא יהיה מקום לארון למה יכנס עתה. וכל מה שאמר שלמה תפלות ורננות לא הועילו עד שאמר, זכרה לחסדי דוד עבדך. הינו שהזכיר כח וזכות דוד המלך שכבר מת ונסתלק. אבל אף-על-פי-כן התקון שלו אי אפשר לקלקל לנצח, כי עקר התקון של דוד הוא מה שמצא המקום של הבית-המקדש. וזה אי אפשר לקלקל בשום אפן כנ"ל, כי בשלמא הבנין שבנה שלמה אפשר להחריבו כאשר היה כן באמת אחר כך בעוונותינו הרבים, אבל מקום הבית-המקדש שמצא דוד זה אי אפשר לקלקל כנ"ל ומאחר שאי אפשר לקלקל זה התקון. סוף כל סוף יגמר דוד שהוא משיח את שלו ויחזיר כל ישראל למוטב על-ידי כח התורה שעוסק להמשיך ולעורר הארת כל נפשות ישראל שבתורה כנ"ל שזה נמשך ביותר על-ידי שעומד הארון על קביעות מקומו בבית-המקדש, כי אף-על-פי שעתיד לחרב אבל מאחר שכבר עמד שם הארון נשאר ההארה בקביעות. ויש כח לצדיקי הדור גם עתה להמשיך ההארה משם על כל אחד מישראל עד שיחזרו למוטב. ועל-כן תכף כשזכר זכרה לחסדי דוד עבדך וכו' מיד נענה ונפתחו השערים ונכנס הארון על מקומו ומכונו, כי הבינו שתקון של דוד שיגע בתורה כל כך לעורר שרשי נשמות ישראל עד שמצא מקום הארון כנ"ל. זה התקון אי אפשר לקלקל לעולם. ועל-כן הכניסו הארון כדי שיעמד על מקומו המוכן לו לנצח. שעל-ידי זה מאירה הארת התורה גם עתה מאחר שכבר עמד על מכונו ונשארה הרשימו לנצח, כי מקום הארון נשאר קבוע לנצח וכנ"ל. וזהו, זכרה לחסדי דוד. 'חסדי דוד' דיקא בחינת חסדי דוד הנאמנים שהם בחינת ההלכות, בחינת תורת חסד הנ"ל, הינו מה שהיה לומד על מנת ללמדה בבחינת הנ"ל שעל-ידי זה זכה למצא מקום הארון וכנ"ל:

Copy passage with reference

וזהו, אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אוהב ה' שערים המצינים בהלכה מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות (ברכות ח) והדבר תמוה לכאורה. והלא בכל הבתי מדרשות עוסקים בהלכות אך הענין הוא על-פי הנ"ל, כי עקר השלמות כשעוסקין בתורה עד שיכולין לעורר שרשי נשמות ישראל להחזירם למוטב שאלו הצדיקים עושין שערים חדשים ופותחין כל השערים שמכבר להתקרב על ידם לה' יתברך ולהכיר אותו יתברך. וזהו בחינת שערים המצינים בהלכה. שעל-ידי הלכות התורה נעשים ציונים וסימנים להכיר השערים, כי השערים נעשו על ידם כנ"ל. ועל-כן ההלכות הם מצינים בהשערים, כי על ידם נעשו. וזהו בחינת שערים המצינים בהלכה שהקדוש-ברוך-הוא אוהבם יותר מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות, כי לא המדרש עקר אלא המעשה, כי הקדוש-ברוך-הוא אוהב ביותר למוד התורה שמביא לידי מעשה, דהינו מי שיכול על-ידי עסק תורתו לעשות ולצין שערים להתקרב על ידם לה' יתברך שזהו בחינת שערי הבית-המקדש שדרך שם היו מכירין אותו יתברך. כי הבית-המקדש הוא בחינת הדעת לדעת אותו יתברך שאי אפשר לדעת ממנו יתברך כי אם על-ידי כמה שערים ופתחים נפלאים שעושין הצדיקים בבחינת שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, דהינו בחינת השערים והפתחים שנעשין בדעת האדם שדרך שם נכנס מלך הכבוד, כי דרך שם נכנס בו השגת וידיעת אלקותו יתברך:

Copy passage with reference

וזהו שאמרו שם (בברכות הינו דאמר רבי חיא בר אמי, מיום שחרב בית-המקדש אין לו להקדוש-ברוך-הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. הינו שיזכה האדם על-ידי ההלכה לילך בו ארבע אמות על כל פנים שזהו שעור מקומו של אדם, כי כל אדם יש לו ארבע אמות שהם נמשכין מארבע אותיות הויה, הינו שכל אדם בכל מקום שהוא יש לו בחינת ארבע אמות להתקרב בהם לה' יתברך (ועין מזה במקום אחר ואלו הארבע אמות זוכין על-ידי הלכות, על-ידי כח הצדיקים שעוסקין בתורה בבחינה הנ"ל להמשיך הארת הנשמה משרשה שבתורה שזה נעשה בבית-המקדש ביותר. ועכשו מיום שחרב בית-המקדש אין לו להקדוש-ברוך-הוא בעולמו אלא אלו הארבע אמות של הלכה, הינו מי שזוכה על-ידי הלכות התורה לבחינת ארבע אמות הנ"ל, דהינו למצא לו מקום בכל מקום שהוא להתקרב על ידו לה' יתברך, דהינו שיגיע לו הארה מהתורה עד שידע היטב שהאדם בכל מקום שהוא יש לו ארבע אמות, דהינו שיש שם גם-כן מקום ועצה להתקרב לה' יתברך. וזה יקר מאד בעיניו יתברך. ואין לו בעולמו אלא אלו הארבע אמות של הלכה, כי זה עקר גדלתו וכבודו שיתקרבו כל הרחוקים אליו יתברך וכנ"ל:

Copy passage with reference

ועל-כן משה רבנו השתדל ביותר לקח עצמות יוסף, כמו שכתוב, ויקח משה את עצמות יוסף עמו. כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, חכם לב יקח מצות-זה משה וכו'. כי משה כלל התורה והוא היה צריך להמשיך הארת התורה ולתנה לישראל, על-כן השתדל ביותר לקח ארונו של יוסף עמו, כי ארונו של יוסף שהוא בחינת קבר הצדיק שם מאיר הארת התורה משרשה כנ"ל. ועל-כן היו שני הארונות מהלכין זה אצל זה שהם ארונו של יוסף וארון העדות, כי זה תלוי בזה כנ"ל:

Copy passage with reference

ונחזר לענין שהתחלנו. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין מהיכן קשרית המוציא. שהשיבו. מהיכא דקדים בשולא, הינו כי גם הבשול והאפיה על האש הוא בחינת ברור, כי מחמת חטא אדם הראשון שהיה על -ידי אכילה. שמחמת זה נפלו כל הדברים אל הקלפה בפרט הלחם. שמחמת זה צריכין כמה יגיעות ומלאכות קדם שמתקנים ומבררים הלחם שיהיה ראוי למאכל אדם. ובשביל זה צריכין הבשול והאפיה, כי על-ידי האפיה והבשול באש מבטלין ושורפין הרע הנאחז בהלחם קדם האפיה שמחמת זה אינו ראוי למאכל אדם קדם האפיה, כי האפיה והבשול באש הוא תקון וברור הלחם והמאכל מהקלפה והרע הנאחז בו שנשרף ונתבטל על-ידי האש, כי מהאש יצאו והאש תאכלם ועקר התקון הוא על-ידי כח התורה שנקראה אש, כמו שכתוב, הלוא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפצץ סלע. כי עקר התקון הנעשה על-ידי כל הברורים של התבואה והלחם שהם כל המלאכות שעושין בהתבואה והלחם. עקר התקון נעשה על-ידי התורה שהם כל המצוות התלויות בכל המלאכות של התבואה והלחם, כי יש עשר מצוות בפת, כגון לא תחרש בשור ובחמור ולא תזרע כלאים וכו' כמובא. וזה, ותורתך בתוך מעי. ופרש רש"י, כל מאכלי על פיך. כי עקר תקון המאכל הוא על-ידי התורה כנ"ל. ועל-כן צריכין לפרס המוציא מהיכא דקדים בשולא, כי עקר גמר הלחם שיהיה ראוי לאכילה הוא בשעת הבשול והאפיה שאז נגמר ברור התבואה עד שנעשה לחם שראוי למאכל אדם, אבל אחר כך אפלו כשכבר נעשה לחם עדין צריכין ברור גדול בשעת האכילה בעצמה שאז עקר הברור כנ"ל. שבשביל זה נתקשו רבותינו זכרונם לברכה מאד בזה מהיכן לבצע פרוסת המוציא, כי הוא עבודה גדולה מחמת שאז עקר שלמות הברור האחרון וכו' וכנ"ל. ועל-כן השיבו גם מהיכא דקדים בשולא, הינו ממקום שהקדים הפת להתבשל בתנור שאז נגמר ברורו שמבחוץ, דהינו שנעשה לחם גמור שראוי לאכילה. ועל-כן בודאי באותו חלק מהפת. שהתחיל לגמר ברור הלחם שמבחוץ שם צריכין לפרס המוציא כדי לאכל מהפת שאז עקר שלמות הברור האחרון שנעשה בפנים בתוך האדם עצמו שזהו עקר הברור, כי הברור שבקרב האדם צריכין להתחילו ממקום שהתחיל גמר הברור של האפיה והבשול שאז נגמר הלחם, כי מאחר ששם הקדים להתבשל ונגמר שם תחלה הברור שמבחוץ קדם לשאר הלחם, בודאי ראוי להתחיל מכאן עקר הברור שבפנים שהוא אכילת פרוסת המוציא. ועל-כן שם צריכין לבצע לברכת המוציא שאז מתחיל עקר הברור האחרון שבפנים שנעשה בקרב האדם על -ידי האכילה כנ"ל:

Copy passage with reference

ועקר התקון הוא על-ידי התורה כנ"ל, כי כל התקונים והברורים שצריך האדם לברר בזה העולם שכלם כלולים ומרמזים בברור הלחם והתבואה כנ"ל, כלם אינם נעשים כי אם על-ידי התורה ששם שרש נשמות ישראל שמשם מגיע הארה לכל אחד בכל פעם שישוב בתשובה ויעסק בעבודתו יתברך שעל-ידי זה מברר ומתקן בכל פעם כפי הברור והתקון שצריך אז וכנ"ל. ועל זה מרמז גם-כן מה שהשיב על השאלה מהיכן קשרית המוציא? מהיכא דקדים בשולא, הינו שהשאלה היתה איך ובאיזה דרך זוכין לפרס המוציא, הינו איך זוכין לברר עקר היגיעה והעבודה, כי צריכין לברר הטוב הנפלא מבחינת קיא צואה ממש וכנ"ל שזהו בחינת מה שעובר על כל אדם ועל כל הדורות בכלל ובפרט שמתפשט הבעל דבר בכל פעם במניעות ועכובים רבים. בפרט בסוף כשרוצה לכנס בשלמות לעבודת ה', כי כל זה נמשך מחמת שצריך כל אדם לברר הטוב מהרע בכמה וכמה מיני ברורים כמו התבואה והלחם וכנ"ל. ואחר כך כשכבר נשלם בשלמות ברור הלחם. עדין צריכין ברור האחרון שקשה מכלם שהוא בשעת האכילה עצמה וכנ"ל. וכמו שהוא בענין האכילה בעצמה, כמו כן הוא בכל עבודתה אדם שכל העבודות שעובד את ה' יתברך בתורה ומצוות כלם הם בחינת ברורים. וצריך לסבל יגיעות אחר יגיעות ולשבר מניעות רבות ועצומות מאד הנמשכין מהבגדים הצואים עד שיזכה לברר הטוב בכמה ברורים כראוי. אבל עדין יש בחינת ברור האחרון שהוא בחינת ברור האכילה שאז צריכין לגרש ולדחות הקלפות והסטרא אחרא הנאחזין בהטוב עדין שהוא בחינת הברור הנעשה בשעת האכילה בעצמה וכנ"ל. ועל זה שאלו מהיכן קשרית המוציא, הינו איך זוכין לזה הברור האחרון שאז תכלית הברור. ואז מתפשטין המניעות והבלבולים על האדם כמו שמתפשטין עד שיש שנדמה להם שאי אפשר לעמד כנגדם. ומחמת זה רבים נכשלו ונפלו כשהגיעו סמוך לגמר שלמותם. וכמו שאמר רבנו זכרונו לברכה שיש שהוא כבר אצל הפתח וחוזר משם. ויש שאז מתפשטין כנגדו כל כך וכו' כמו שמבאר בלקוטי תנינא (בסימן מח). וכל זה נמשך מבחינה הנ"ל. ועל זה היתה התשובה, מהיכא דקדים בשולא, הינו ממקום שהיתה התחלת התקון והברור שנקרא בשם בשול, כי גם כל שאר הברורים והתקונים של התבואה נקראים בשם בשול. כי צמיחת התבואה נקרא גם-כן בשם בשול כמו שרגיל בדברי רבותינו זכרונם לברכה לקרא גדול הפרות והתבואה בשם בשול, כמו שאמרו, משעה שמתחילין להתבשל באילן, וכיוצא בזה הרבה, הינו שהשיבו שעקר התקון והברור בסוף הוא ממקום התחלת התקון שהוא על-ידי התורה שעל ידה עקר התקון מתחלה ועד סוף. וצריך האדם להיות חזק מאד מאד לעמד על עמדו לבלי להתרשל מדברי תורה חס ושלום, בכל אשר יעבר עליו. ואף-על-פי שרואה שמתפשטין כנגדו כמו שמתפשטין, אל יניח את מקומו ויתגבר בכל פעם מחדש לעסק בתורה ותפלה, כי יראת ה' טהורה עמדת לעד, הינו שהתורה שנקראת יראת ה' טהורה היא עומדת לעד ובכל מה שעובר עליו יוכל להתגבר על-ידי התורה. וכמו שהתחלת התקון הוא על-ידי התורה, כמו כן הוא הגמר שזהו בחינת מהיכן קשרית המוציא? מהיכא דקדים בשולא, שהברור האחרון שהוא בחינת בציעת פרוסת המוציא שהוא קשה מאד צריך שיהיה ממקום התחלת הבשול והברור שזהו בחינת מהיכא דקדים בשולא, דהינו ממקום שהתחיל הברור והתקון שהוא על-ידי התורה שקדמה לעולם שמשם התחלת כל התקונים. ומשם גמר כל התקונים עד הסוף האחרון כי יראת ה' טהורה עמדת לעד:

Copy passage with reference

וזה שנתברך יוסף הצדיק מברכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רבצת תחת וממגד וכו'. וממגד וכו' ומראש הררי קדם. שברכו בכל מיני מגדים שהם בחינת כל מיני ברורים שמתברר הטוב והמתיקות שבמאכל שהוא בחינת מגד שזה עקר הברכה בחינת מברכת ה' ארצו שיוצא מהקללה של חטא אדם הראשון. ועל-כן סים ומראש הררי קדם. ופרש רש"י, שהרריה קודמין להתבשל פרותיהן, הינו שכל הברורים של המאכלים שהם בחינת כל המגדים הנ"ל כלם נעשים ונגמרים ממקום שהתחיל התחלת התקון שזהו בחינת ומראש הררי קדם ממקום שהתחיל ראשית בשול הפרות, כמו שפרש רש"י שהם קודמין להתבשל וכו' שכל זה מחמת כח התורה שנקראת קדם שקדמה לעולם כמו שכתוב מראש מקדמי ארץ (משלי ח) ויוסף ששמר את התורה זכה לזה שהררי ארצו קודמין להתבשל ומשם נמשכין כל בחינת המגדים הנ"ל שהם בחינת ברור הטוב בברור אחר ברור עד תשלום הברור האחרון, כי כלם נעשין ונגמרין על-ידי כח ההתחלה בחינת ומראש הררי קדם, הינו על-ידי התורה שמשם התחלת התקון ומשם הגמר כנ"ל, על-כן צריכין להתחזק לעסק בתורה ועבודה תמיד אף אם יעבר עליו מה ואז בודאי יזכה לאחרית טוב לגמר התקון והברור וכנ"ל:

Copy passage with reference

ועל-כן יוסף דיקא נתברך בזה. כי עקר קבלת התורה על-ידי יוסף, כמו שכתוב, ויקח משה את עצמות יוסף עמו וכנ"ל. כי יוסף זכה בשלמות להפשיט מעצמו הבגדים הצואים על-ידי שעמד בנסיון בנדה שפחה גויה זונה שמשם עקר הבגדים הצואים כנ"ל. ויעקב אבינו מחמת שראה צדקת יוסף, על-כן, ועשה לו כתנת פסים בחינת בגדים נאים, בגדים נקיים. וזהו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים. כי הא בהא תליא. שמחמת שהיה לו בן זקנים בר חכים שכל מה שקבל משם ועבר מסר לו, דהינו שמסר לו כל חכמתו ותורתו, על-כן, ועשה לו כתנת פסים. בחינת חלוקא דרבנן, בחינת בגדים נקיים שזוכין על-ידי התורה וכנ"ל. אבל אחיו נתקנאו בו בזה. וגם רבותינו זכרונם לברכה הקפידו על יעקב אבינו בזה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לעולם אל ישנה אדם בנו וכו' שבשביל משקל שתי סלעים מילת נתגלגל הדבר וכו', הינו שעדין היה קדם הזמן. כי עדין היה צריך לעבר על יוסף מה שעבר נסיונות רבות. ועל-כן היה צריך להמתין מלהלבישו בכתנת פסים עד שיברר עצמו בשלמות מבחינת אחיזת הבגדים הצואים על-ידי שיעמד בנסיון. ובשביל זה נתקנאו בו אחיו, כי גם הם היו בעלי רוח הקדש וראו שעדין הבעל דבר מתגרה בו וטעו וסברו שאינו נקי כלל מאחיזת הבגדים הצואים על-כן התקנאו על שעשה לו אביו כתנת פסים. ועל-כן ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתנת הפסים וכו', ויטבלו אותו בדם, להורות שעדין יש בו אחיזת הלכלוכים הנמשכין מהבגדים הצואים. ועל-כן כשהביאו את הכתנת המלכלכת בדם אל יעקב אביהם, על-כן ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו וכו'. ואז אמר, כתנת בני חיה רעה אכלתהו וכו' ודרשו רבותינו זכרונם לברכה שמרמז שנתגרה בו אשת פוטיפר:

Copy passage with reference

ולכאורה תמוה מה ענין זה אצל זה, מה ענין סמיכות כתנת בני לחיה רעה אכלתהו שהוא על התגרות אשת פוטיפר?:

Copy passage with reference

אך על-פי הנ"ל מבאר היטב. כי תכף כשראה שכתנת יוסף מלכלכת בדם אז הבין שעדין מתגרין בו הבגדים הצואים שעקר התגרותם באדם הוא בתאות נאוף. ועל-כן אמר אז כתנת בני חיה רעה אכלתהו שהיא התגרות אשת פוטיפר שהיא נדה שפחה גויה זונה, שהם עקר הבגדים הצואים כנ"ל. וזה שכתוב שם בעת הנסיון ותתפשהו בבגדו. 'בבגדו' דיקא, כי רצתה להתאחז בבגדיו חס ושלום, כדי שיתלבש חס ושלום בבגדים צואים, אבל יוסף הצדיק עמד בנסיון ולא רצה לטמאות נשמתו על-ידי בגדים צואים הנמשכין על-ידי נאוף. ועל-כן, ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה. ואז דיקא באותה הרגע הפשיט מעצמו בשלמות כל אחיזת הבגדים הצואים שהיו נאחזין בבגדיו. כי אפלו הצדיקים הגדולים כל זמן שלא עמדו בנסיון כראוי להם עדין יש בהם איזה אחיזה מהבגדים הצואים. ועל-כן כשעמד יוסף בנסיון אז דיקא הפשיט מעצמו בחינת אחיזת הבגדים הצואים בבחינת ויעזב בגדו בידה וינס וכו'.שהבגד שהיה לה אחיזה בו עזב בידה. והפשיט את עצמו מבגדים אלו בשלמות. ואז זכה אחר כך לבגדים נקיים ויקרים בבחינת וילבש אתו בגדי שש וכו'. וכמו שאיתא בזהר הקדוש יוסף מדלה נטל וכו'. ומגדל עצם צדקתו שעמד בנסיון כזה זכה להמשיך בחינת בגדים נקיים לכל אחיו בבחינת לכלם נתן לאיש חלפות שמלת וכו'. שמרמז שהיה לו כח לתקן כלם להמשיך להם בחינת בגדים נקיים. ועל-כן ולבנימן נתן וכו' וחמש חלפת שמלת, שמרמז על בגדי כהן הגדול שהיה מחליף בגדיו חמשה פעמים ביום כפור כשנכנס לבית-המקדש שהיה בנוי בחלקו כמובא. כי עקר בחינת בגדים נקיים בגדים לבנים זכה הכהן הגדול. שעל-ידי זה היה מכפר על כל ישראל וכנ"ל. ועל-כן כל גדלתו של יוסף היה על-ידי פתרון חלומות, כי זכה לברר נשמתו מבחינת אני ישנה הנ"ל. ועל -כן היה יודע לפתר חלומות שבשנה. כי זכה לברר השנה. ועל-כן עלה לגדלה על-ידי פתרון חלום פרעה שהיו בענין שבע שני השבע ושבע שני הרעב. כי עקר הברור הוא בבחינת ברור האכילה והשביעה שהוא בחינת ברור שבע שני השבע משבע שני הרעב. ועל-כן נתן עצה ויצברו בר וכו'. והיה האכל לפקדון. ואיתא שב"ר מרמז על ר"ב (מאתים ושנים) ניצוצות מהרפ"ח (מאתים שמונים ושמונה) ניצוצות. שברר יוסף במצרים, כמו שכתוב, ויצבר יוסף ב"ר וכו'. כמובא. הינו שיוסף הצדיק נותן עצה לכל מי שרוצה לחוס על נפשו. שיקבץ את כל אכל שבע שנים הטובות וכו', הינו בעת שמתעורר איזה טוב באדם שהוא מבחינת שבע שני השבע. אזי יזדרז תכף לצבר ולאסף אכל השנים הטובות שיהיה אצלו לפקדון לימי הרעב, הינו שימהר לחטף תורה ותפלה ומעשים טובים כל מה שיוכל בעת הטובה, כמו שכתוב, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וכו'. כדי שיהיה לו לפקדון לימי הרעב חס ושלום, שהם בחינת הימי רע שצריכין לעבר על האדם שאז יוכל להחיות את עצמו בהטוב שקבץ בתחלה בימי נעוריו. ועל-כן היה עקר קיום ישראל בגלות מצרים על-ידי יוסף הצדיק, כמו שכתוב, כי למחיה שלחני אלקים לפניהם לשום לכם שארית בארץ וכו'. כי גלות מצרים וכן כל הגליות בפרט גלות האחרון המר הזה שכלם מכנים בשם גלות מצרים, כמובא במדרש בכלם לא היה אפשר לנו להתקים לולא ה' עזרתה לנו שהקדים רפואה למכה ששלח לפנינו צדיקים נוראים כאלה שעמדו בנסיונות רבים אין מספר שהם בחינת יוסף הצדיק שהם ממשיכים עלינו הארות משרש נפשותינו שבתורה בכמה וכמה דרכים נפלאים לחיותנו כיום הזה בבחינת לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה, אמן ואמן:

Copy passage with reference

ועל-כן קורין ענינים אלו של יוסף בימי חנכה, כי אז צריכין להמשיך בחינת בגדים נקיים על-ידי שמן המנורה שהוא דעת התורה בבחינת בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, שזהו בחינת חנכת הבית-המקדש ששם עקר קביעות התורה וכנ"ל. וכל זה נעשה בכח הצדיק האמת שהוא בחינת יוסף הצדיק על-כן קורין זאת בחנכה:

Copy passage with reference

ועל-כן בשעת ברכת המוציא. צריכין לתן שתי ידיו על הפת שיש בהם עשר אצבעות כנגד עשר מצוות התלויות בפת וכו' כמו שכתוב בשלחן ערוך, כי עקר התקון והברור של האכילה הוא על-ידי התורה כנ"ל. גם העשר אצבעות הם כנגד עשרה מאמרות עשרת הדברות שהם כלל התורה, הינו כנ"ל:

Copy passage with reference

ועל-כן אסור לנהג בזיון באכלין ובפרט בפת, כי עקר תקון וברור האכילה הוא בבחינת עלית הכבוד מזילותא דגלותא כמבאר לעיל. ועל-כן אסור לבזותם. ועל-כן על-פי רב כשאחד רוצה לכבד את חברו הוא מכבדו באיזה דבר מאכל ומשקה כי שם עקר הכבוד בבחינת 'שלחן מלכים ' מלך הכבוד וכנ"ל. וזה שאמר יוסף, והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים, 'כבודי' דיקא שזכה להעלות הכבוד דקדשה במצרים. ועל-כן 'ומהרתם והורדתם את אבי הנה'. כי אין לו להתירא עוד מזהמת מצרים שלא יתגברו על בניו. מאחר שכבר הקדמתי לפניהם וזכיתי להעלות הכבוד מזילותא (דגלותא) על-כן בודאי מעתה יוכלו בני ישראל להתקים שם עד שיצאו משם ויעלו את הכבוד, כי עקר הגלות הוא מה שהכבוד דקדשה נפל אליהם כמו שמבאר בהתורה הנ"ל. ועל-כן אמר להם, והגדתם לאבי את כל כבודי וכו' שגם עתה זכיתי להעלות הכבוד. ועל-ידי זה אין להתירא מהם עוד. כי בכחו יוכלו להתקים עד הגאלה עד שיחזר הכבוד לישראל בשלמות:

Copy passage with reference

וזה בחינת מעלת קביעת מקום לסעדה. שכשקבעו מקום אז דיקא אחד פוטר את חברו בברכת המוציא וברכת המזון. אבל אם אכלו מפזרין בלא קביעות אין אחד פוטר את חברו, כמבאר בשלחן ערוך כמה דינים בזה (בסימן קסז) כי כבר מבאר שכל הברורים הם בבחינת ברור הלחם והתבואה שצריכין לבררם בכמה וכמה ברורים זה אחר זה. ועקר הברורים בשלמות הוא בסוף בשעת האכילה בעצמה וכו' וכנ"ל. ועל-כן צריך האדם להיות חזק מאד מאד בעבודת ה' וצריך להיות עקשן גדול מאד בעבודתו מחמת שבכל פעם מתגברים המונעים יותר ויותר שנמשכין מבחינת הבגדים הצואים שצריכין כמה וכמה מיני יגיעות ולסבל כמה וכמה מיני מרירות ועקמימיות ובלבולים והתגרות הרבה עד שזוכין להפשיטם. מה שאי אפשר לבאר ולפרש כלל. כי ההתגרות שלהם והמניעות וההסתות וכו'. משתנים בכל עת ובכל אדם על-כן צריכין לחזק את עצמו בכל פעם בהתחזקות גדול מאד. אבל לא היה אפשר להחזיק את עצמו לגדל ההתגרות בלי שעור. לולי ה' עזרתה לנו שחמל עלינו והקדים רפואה למכה ונתן לנו את התורה על-ידי משה רבנו עליו השלום, ושלח לנו צדיקים נוראים שעשו תקונים נפלאים עד שקבעו מקום לתורה שזה בחינת דוד שהוא בחינת משיח שיגע כל ימיו עד שמצא מקום לה', דהינו מקום הבית-המקדש שהוא מקום הארון, כי עקר הכנעתם בכל פעם הוא על-ידי התורה כנ"ל. על-כן צריכין שתהיה התורה קבועה בקביעות גדול כדי שבכל פעם יוכל לברח אל התורה בכל מה שיעבר עליו שזהו בחינת קביעות בתי מדרשות לתורה, בחינת קביעות הישיבות של הצדיקי אמת שהם בחינת מקדש מעט, כי צריכין לעשות מקום קבוע לתורה כדי שעל-ידי זה יוכל כל אחד לברח בכל פעם אל התורה בכל מה שיעבר עליו, כי קביעות התורה תתגבר ותעמד כנגד כל המונעים וכו'. כי עקר ההתגברות על-ידי התורה כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה בחינת (קהלת יב) דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות וכו'. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (מובא בפרוש רש"י) מה מסמר קבוע, אף דברי תורה קבועים וכו'. (עין בפרוש רש"י שם) הינו כנ"ל שצריכין שיהיה קביעות גדול להתורה כדי שיוכל לעמד בכל פעם נגד המונעים העצומים ולשוב אל הדרך הישר והאמת בכל פעם. וזהו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק זה, דברי חכמים כדרבנות וכו', מה דרבן מכון את הפרה לתלמיה, אף דברי תורה מכונין את האדם וכו', הינו שצריכים להנהיג ולהדריך את האדם בכל פעם לכונו לדרך הישר בכל פעם כמו שמנהיגין את הפרה בדרבן ממש בכל פעם שהיא רוצה להטות ראשה לאיזה דרך אחר מן הצד מלמדין אותה בדרבן שתטה ותכון הדרך לתלמיה. כמו כן ממש צריכים להנהיג ולהדריך את האדם מחמת שבכל פעם מתעוררים ומתגברים עליו מה שמתגברים ומתגרים בו מאד מאד. על-כן צריכין בכל פעם לחזקו ולהדריכו לכונו לדרך הישר. וזה נעשה על-ידי בחינת וכמשמרות נטועים, דהינו דברי תורה הקבועים. שעל-ידי שיש בחינת בתי מדרשות וישיבות קבועים לדברי תורה על-ידי זה יכולים לכונו בכל פעם לדרך הישר כמו הפרה לתלמיה בדרבן כנ"ל. וזהו וכמשמרות נטועים בעלי אספות, 'בעלי אספות' דיקא. הם בחינת הצדיקים הגדולים שיכולים על-ידי עסקם בתורה לעורר שרשי נשמות ישראל שבתורה שהם נקראים בעלי אספות, כי הם מאספים ומקבצים הנשמות יחד ומזוגם ומיחדם שעל-ידי זה נולדים נשמות הגרים ומאירים ומתעוררים נשמות הפושעי ישראל בתשובה כנ"ל. ואלו הצדיקים דיקא עושים קביעות לתורה בבחינת וכמשמרות נטועים בעלי אספות. מה מסמר קבוע וכו', כי הם דיקא מטהרין את האדם בכל פעם מבחינת הבגדים הצואים וממשיכין לבם לשוב בכל פעם אל התורה בהתחזקות נפלא מאד, כי בכל פעם ממשיכין עליהם הארה חדשה משרשי נשמותיהם שבתורה שעל-ידי זה נתעוררין בכל פעם מחדש לשוב לה' יתברך אף אם עובר עליו מה שעובר, כי עקר ההתחזקות בכל פעם הוא על-ידי התורה, דהינו על-ידי שרשי נשמות שבתורה שנתעוררין ומאירין בכל פעם על-ידי גדולי הצדיקים שהם בחינת בעלי אספות וכו' כנ"ל. וזהו, נתנו מרעה אחד. זה בחינת גדל השלום שנמשך על-ידי זה כמבאר בתורה הנ"ל שמתחלת להמשיך שלום וכו', עין שם. כי כן פרש רש"י שם על פסוק זה נתנו מרעה אחד. שאף-על-פי שאלו מטהרין ואלו מטמאין אלו מחיבן ואלו וכו'. כלם נתנו מרועה אחד וכו', עין שם. הינו בחינת שלום גדול שנעשה על-ידי עסק התורה בבחינה הנ"ל, דהינו על-ידי שמעוררין שרשי נשמות ישראל שבתורה שעל-ידי זה נעשין גרים ובעלי תשובה ומעוררין אותם בכל פעם על-ידי עסק התורה בבחינה הנ"ל עד שנשארים קימים וקבועים על עמדם ונתגדל כבוד ה' יתברך על ידם בכל פעם ונשלם היראה שעל-ידי זה נעשה שלום כמו שמבאר שם, עין שם:

Copy passage with reference

ועל-כן כשקובעין מקום לאכילה אחד פוטר את חברו בברכה, כי על-ידי קביעות מקום מקבלין כח ברור האכילה מבחינת מקום קביעות התורה שנמשך מבחינת קביעות מקום הארון שמצא דוד. ששם עקר שלמות ברור האכילה, כמו שכתוב, ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם וכו'. וכל מה שאוכלין בכל מקום שהוא צריכין לקבל כח הברור משם שזהו בחינת מצות ברכת המזון שהוא לברך על ארץ-ישראל ששם מקום בית-המקדש, כמו שכתוב, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה וכו'. ועל-כן צריכין קביעות מקום לברכת המזון והמוציא כי הם דברים הטעונים ברכה במקומן. ואז דיקא אדם פוטר את חברו, כי אז נמשך כח הברור מבחינת קביעות מקום התורה הנ"ל שמשם עקר שלמות הברור בכל הבחינות עד תכלית הברור האחרון שהוא בשעת האכילה בעצמה. ועל-כן אז דיקא אחד פוטר את חברו, כי שם נכללים הנשמות זה בזה על-ידי עסק התורה הנ"ל של הצדיקים שהם מעוררים שרשי נשמות ישראל שבתורה שהם בחינת בעלי אספות וזהו בחינת קביעות מקום הארון, כי שם כלולים כל שרשי הנשמות, כמו שכתוב, תוכו רצוף אהבה וכו'. ועל-כן אז אחד פוטר את חברו מחמת שהנשמות נכללים זה בזה שזה נעשה על-ידי בחינת קביעות מקום דיקא שהוא בחינת קביעות מקום לתורה שנמשך על-ידי בחינת בעלי אספות דיקא כנ"ל:

Copy passage with reference