ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · פסח ו
Reading settings
ענין פסח:
על-פי המאמר, שאלו את ר' יוסי בן קיסמא אימתי בן דוד בא וכו', עין שם כל המאמר בלקוטי הראשון בסימן נז:
והכלל, שעל-ידי נדר שנודרין איזהו דבר ומקימין מיד, על-ידי זה זוכין לאמונת חכמים. ועל-ידי זה מתנוצצים בו אורות האבות וכו' ועל-ידי זה זוכין לענג שבת, הינו אכילה בקדשה, ואז יכול לפעל באכילתו מה שפועל בתענית, הינו להפיל אויביו לפניו בזכות ענג שבת כמו שפועל בצום וכו', כי על-ידי הצום אויביו נופלים לפניו, כי על-ידי הצום מכניעין הכבד לפני המח ונותן הממשלה להמח, הינו שמכניע הכבד כועס, שהוא ראש המקטרגים, שהוא עשו, הוא אדום, שאחיזתו בכבד מלא דם, ועל-ידי הצום מכניעין אותו ומתקנין את המח ומפילים כל השונאים והצרים הנאחזין בהמקטרג הגדול הנ"ל הנאחז בכבד כועס וכו', אבל כשזוכה לבחינת ענג שבת אז אין צריך לצום, כי פועל באכילתו מה שפעל על-ידי הצום, הינו להשבית אויב, כי אכילת שבת קדש היא וכו', אבל לרבות השלום צריכין להרבות בצדקה וכו', ויש חלוק בין השלום של תענית של חל ובין השלום של ענג שבת, כי זה אין לו פה, וזה יש לו פה, וזהו אין בין חמץ למצה אלא מ"ש"ה"ו" נוטריקון, ו"היה מ"עשה ה"צדקה ש"לום וכו', (עין שם כל זה היטב):
וזה בחינת פסח, כי עקר יציאת מצרים היה לגלות האמונה הקדושה, שזה עקר יציאת מצרים לקבל את התורה שהיא אמונה, כמו שכתוב, "כל מצותיך אמונה". כמו שכתוב, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וכו'. ועקר האמונה היא על-ידי אמונת חכמים בחינת ויאמינו בה' ובמשה עבדו, כי אי אפשר להאמין בה' כי אם כשמאמינין במשה עבדו, שהוא אמונת חכמים, כי לגדלתו אין חקר והוא יתברך מרמם ונעלה ונשא מאד מדעתנו. ואי אפשר להשיג האמונה הקדושה כי אם על-ידי הצדיקים האמתיים שהם מכניסין בנו האמונה הקדושה. וצריכין אנו להאמין בהם ולבלי לסור מדבריהם ימין ושמאל. וכל הקלקול של כל הדורות שהיו מכעיסין ובאין קדם מתן תורה, שהם דור המבול ודור הפלגה, הכל היה על-ידי פגם אמונת חכמים, כמו שכתוב, "לא יפנה דרך כרמים". ופרש רש"י שכרמים הם הצדיקים שהיו נשבעין לבלי לפנות לדרכם של הצדיקים האמתיים העומדים ברומו של עולם, כי בכל דור ודור היו בודאי צדיקים גבוהים אמתיים, כגון מתושלח ונח ושם ועבר וחנוך וכיוצא בהם, ואם היו מאמינים בהם, היו זוכים על ידם לאמונה הקדושה ולדרך ישרה לעבודתו יתברך. והיו נצולים מן המבול ושאר צרות ואבדו העולם הזה והעולם הבא, הכל על-ידי פגם אמונת חכמים. וכן בכל דור ודור עקר התקוה לזכות לתכלית הנצחי לחיי עד הוא על-ידי אמונת חכמים אמתיים אשר זכו להתגבר על יצרם וכפו תאותם והפכו פניהם מהבלי העולם הזה לגמרי ובחרו בחיים אמתיים ויגעו וטרחו ביגיעות ועבודות גדולות לשמו יתברך עד שזכו למה שזכו. והשיגו השגת אלקות ובגדל כחם הם יכולים לקרב אותנו גם כן אליו יתברך. ואנו מחיבים להאמין בהם, כמו שכתוב, "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וכו'". כי הם יודעין להורות לנו הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה:
נמצא, שעקר הוא אמונת חכמים. וזה היה עקר יציאת מצרים כדי לגלות האמונה הקדושה, לגלות כי ה' הוא האלקים, שזה זוכין רק על-ידי אמונת חכמים וכנ"ל. ועל -כן בתחלת שליחות משה לישראל השיב תכף להשם יתברך, "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה' וכו'". כי משה שאל זאת להשם יתברך, איך יכולים להכניס אמונת חכמים בישראל, כי ראה תכף שהעקר הגאלה תלויה שיאמינו בו ויקימו דבריו וילכו אחר עצתו ככל אשר יורה אותם, על-כן שאל תכף להשם יתברך על אמונת חכמים איך יכניס בהם אמונת חכמים, כי חשב שהם רחוקים מאמונת חכמים, כמו שכתוב, "והן לא יאמינו לי וכו'" כנ"ל:
וזה בחינת שלשה האותות שמסר השם יתברך בידו כדי שיאמינו בו, כי השם יתברך צוה לו להראות לישראל הענש והפגם הנעשה על-ידי פגם אמונת חכמים כדי שיתחזקו באמונת חכמים ביותר, כי האות האחד הוא שנצטרעה ידו. זהו בחינת המכות המפלאות הבאים על פגם אמונת חכמים, שהוא בחינת מכה אשר לא כתובה בתורה, (כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל). ועל-כן היה האות של מכת הצרעת בידו דיקא, כי הידים דיקא נפגמים על-ידי פגם אמונת חכמים, (כמו שכתב שם רבנו זכרונו לברכה, על מאמר רבותינו זכרונם לברכה הב לי ידך וכו'):
ואחר כך הראה לו האות שנהפך ממטה לנחש, זהו גם כן בחינת פגם אמונת חכמים, שהוא בחינת פרץ גדר ישכנו נחש, בחינת דילמא חויא דרבנן טרקה דלית לה אסותא, (כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל). ואחר כך הראה האות שלישי שהפך מים לדם, זהו גם כן בחינת פגם אמונת חכמים, כי על -ידי אמונת חכמים שזוכין על-ידי נדר, על-ידי זה זוכין לענג שבת כנ"ל. ואז נכנע הכבד מלא דם לגבי המח, (כמבאר במאמר הנ"ל). אבל כשאין זוכין לאמונת חכמים חס ושלום, אזי חס ושלום, מתגבר הכבד שמלא דם על המח, שהוא בחינת מים, בחינת דעת, כמו שכתוב, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". ועל-כן המכה הראשונה של מצרים היתה שנתהפך המים לדם, כי המצרים לא האמינו בנבואת משה, על-כן נלקו בדם שהתגבר עליהם הדם שמשם היה אחיזתם בבחינת הכבד מלא דם. ועכשיו נלקו על-ידי זה בעצמו, כי כל מימיהם נהפך לדם, שזהו בחינת שהתגבר עליהם תקף הדם של הכבד על שפגמו באמונת חכמים ולא האמינו במשה ולא רצו לשלח את ישראל:
וזה בחינת מכות בכורות שעל-ידי זה יצאו ישראל ממצרים. ועקר מכות בכורות והצלת בכורי ישראל היה על-ידי מצות קרבן פסח, כמו שכתוב, "ועבר ה' לנגף את מצרים וראה את הדם וכו' ופסחתי עליכם וכו'". כי עקר יציאת מצרים היה להעלות ולהקים אמונה הנפולה שהוא אמונת חכמים, שהוא עקר עבודת ה', שהוא תכלית יציאת מצרים, כמו שכתוב, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וכו'". ועקר העבודה את ה' תלויה באמונת חכמים כנ"ל, כי עקר גלות מצרים היה לתקן פגם דור המבול ודור הפלגה, כמובא. שהם פגמו באמונת חכמים כנ"ל ועכשיו היו צריכים לתקן זאת, ועל-כן עקר יציאת מצרים היה על-ידי בחינת נדר, שהוא בחינת פלא, כמו שכתוב, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". על-כן עקר יציאת מצרים היה על-ידי מצות הקרבן פסח שהוא נדר, כי כל הקרבנות הם על-ידי נדר שנודרין ומקדישין הבהמה לקרבן פסח וכיוצא. ועל-ידי זה דיקא יצאו ישראל ממצרים, כי על -ידי הנדר שנדרו וקימו בקרבנות הפסחים שהקריבו, על -ידי זה זכו להעלות האמונה הנפולה כנ"ל, שזהו עקר יציאת מצרים כנ"ל. ועל-ידי זה התנוצצו בהם אורות האבות, כי כל יציאת מצרים היה בזכות אבות כנזכר בפסוקים רבים. ועל-ידי הנדר של הקרבן פסח זכו לזה שיזכר להם השם יתברך זכות אבות ויתנוצץ בהם אורותיהם, שעל-ידי זה נגאלו. וזה שכתוב, "נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים שדה צען", הינו על-ידי פלא הנ"ל, שהוא נדר, על-ידי זה נזכר להם ונתנוצץ בהם אור האבות (וכמבאר פסוק זה שם במאמר הנ"ל) ועל-ידי זה היה עקר יציאת מצרים בחינת נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים וכו' וכנ"ל. ועל-ידי אור האבות זכו לענג שבת שהיא אכילה דקדשה, שהוא בחינת אכילת מצה, כמו שכתוב, "למען תמצו והתענגתם". כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל:
ועל-כן עקר התחלת צמיחת הגאלה היה על-ידי קדשת שבת, שהוא בחינת שבת הגדול שלפני פסח. ועקר הנס של שבת הגדול הוא שאז משכו ולקחו הקרבן פסח, הינו עקר הגאלה היה על-ידי הנדר שנדרו הקרבן פסח והקדישו אותו. ועל-כן סבב השם יתברך שקימו זאת בשבת דיקא, דהינו בשבת שלפני פסח, כי על-ידי זה בעצמו, הינו על -ידי הנדר של הקרבן פסח זכו לשבת, שהוא בחינת מצה, שהוא עקר יציאת מצרים שאז זכו לאכילת מצה, שהוא בחינת ענג שבת. וכל זה על-ידי הנדר, שהוא הקרבן פסח שנדרו בשבת הגדול כי אז הקדישו את הקרבן פסח שהיה אז בעשר לחדש, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה , כי על-ידי הנדר זוכין לענג שבת, שהוא בחינת מצה, (כמבאר במאמר הנ"ל). ועל-כן על-ידי הקרבן פסח נצלו בכורי ישראל ונהרגו בכורי מצרים. ועל-ידי זה היתה עקר הגאלה, כי עקר הבכורה באמת היא רק לישראל שהם הבכור דקדשה באמת, בחינת בני בכרי ישראל, כי ישראל עלה במחשבה תחלה, כמו שכתוב, "בראשית ברא אלקים וכו'", בשביל ישראל שנקראו ראשית. ראשית היא בחינת בכור שנקרא "ראשית", כמו שכתוב, "כי הוא ראשית אנו וכו'". אך על-ידי חטא אדם הראשון שנתערבו כל הדברים ונתהפכו ונשתנו מסדרן האמתי, זה גרם שיצא עשו תחלה ונדמה שהוא בכור. ועל-כן אחזו יעקב לעכבו. כי באמת אין הבכורה שיכה לעשו כלל רק לישראל לבדם. ועל-כן טרח ויגע יעקב אבינו עד שלקח הבכורה מעשו, ועל-כן לקח הבכורה מעשו על-ידי תאות אכילה של עשו הרשע, כמו שכתוב, "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה". ועל-ידי זה מכר לו את הבכורה, כמבאר שם בפסוק, כי הבכור הוא ראשית בחינת מחין. וכשזוכין לשבר תאות אכילה ואזי המח נתעלה על הכבד מלא דם, שהוא עשו, זה עקר בחינת הבכורה דקדשה, שהוא בחינת התעלות המח על כל הגוף, כי המח הוא ראשית, בחינת בכור כנ"ל, אבל כשחס ושלום מתגבר עשו שהוא הכבד, על המח, שזה על-ידי כעס הבא על-ידי תאות אכילה, (כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל). זה בחינת בכורה דסטרא אחרא, שחס ושלום, עשו, שהוא בחינת כבד מלא דם, נוטל הבכורה והממשלה ומושל על המח, חס ושלום. שמזה באין כל הגליות שהעובדי כוכבים מושלין על ישראל, כי ישראל אחיזתם במח, כי ישראל עלה במחשבה תחלה והמחשבה הוא המח והם נקראין ראשית, בחינת ראשית חכמה, בחינת מחין. וכשהאמות שאחיזתם בכבד מלא דם, שהוא עשו, שכל הגליות על ידו, כמובא. כשהם שולטין על ישראל חס ושלום, זה בחינת התגברות הכבד על המח חס ושלום, דמתמן תכבד העבודה, (כמובא בתקונים). וזה עקר גלות מצרים בחינת תכבד העבודה, כי עקר גלות מצרים היה על-ידי עשו, שהוא בחינת כבד מלא דם, שהוא שר של מצרים, כמובא:
וזה בחינת התגברות הדמים שהיה בגלות מצרים, (כמובא בכתבים). כמו שכתוב, "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך וכו'". כי כל זה נמשך מחטא אדם הראשון, שעל-ידי זה היה עקר גלות מצרים, כי הוא פגם בתאות אכילה ואכל מעץ הדעת טוב ורע. ועל-ידי זה נפגם הדעת והתגבר הכבד כועס המלא דם. וזהו בחינת בעצבון תאכלנה, בחינת עצבות וכעס הבא מכבד וטחול וזה בחינת דם נדות שנתהוה על-ידי חטא אדם הראשון, הינו בחינת התגברות הדמים כנ"ל, שזה עקר יציאת מצרים כדי לבטל זהמת הנחש ולטהר מן הדם נדות, שהוא טמאת מצרים, כמובא. נמצא, כשזוכין שיתגבר המח על הכבד זה בחינת בכורה דקדשה, בחינת בכור ישראל, שהם בחינת מח, שזהו עקר הבכורה האמתיות, שהוא בחינת מח, בחינת ראשית כנ"ל, אבל להפך חס ושלום, כשפוגמין בתאות אכילה וכעס עד שמתגבר הכבד חס ושלום, זה בחינת בכורה של עשו, שעל -ידי זה כל הגליות כנ"ל. כי בכור הוא בחינת מלכות, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר, כמו שכתוב, "אף אני בכור אתנהו וכו'". וכשמתגבר מלכות דקדשה של ישראל זה בחינת בכור דקדשה וכן להפך, חס ושלום. ועל-כן נתן יעקב לעשו לחם ונזיד עדשים "ויאכל וישת ויבז עשו את הבכורה", הינו שיעקב שבר וסלק מישראל תאות אכילה, רק נתן כל תאות אכילה לעשו ועשו קבל זאת לחלקו שהוא ימלא תאותו באכילה ושתיה בזה העולם. ועל-ידי זה מכר את הבכורה ליעקב, כי סלק עצמו מן המח של ישראל, כי שוב אין לו שום חלק בהם מאחר שסלקו בתאות אכילה מהם ונתנו לו, כי עקר שליטתו, חס ושלום. כשישראל נופלים בתאות אכילה ואז הוא יונק מן המח ומקבל הבכורה, שהיא בחינת מח, לעצמו, אבל יעקב שבר תאות אכילה ולא רצה לתן לעשו, שהוא הכבד, שום יניקה מן המח, שהוא בחינת בכורה, רק נתן לו לחלקו זהמת עכירת האכילה הגשמיות כמו שבקש, "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה וכו'". ועל-ידי זה נפרד עשו מן הבכורה והמח ומכר הבכורה ברצונו ליעקב שהוא הבכור באמת, שעוסק תמיד להגביר המח על הכבד, שהוא בחינת הבכורה האמתיות כנ"ל:
ועל-כן עקר יציאת מצרים היה על-ידי מכות בכורות, שעל-ידי זה נכנעו בכורי מצרים, שהוא הבכור דסטרא אחרא, שהוא בחינת כבד מלא דם, בחינת עשו, שהוא השר של מצרים, שעל-ידי זה נתבטל על הגלות של שעבוד מצרים, שהוא בחינת תכבד העבודה כנ"ל. ואז נצלו בכורי ישראל, שהוא הבכור דקדשה באמת, בחינת התעלות מלכות דקדשה שנקרא בכור על מלכות הרשעה. וכל זה היה על-ידי שעסקו אז בהקרבן פסח, שהוא בחינת נדר, שעל-ידי זה זוכין לענג שבת, שעל-ידי זה מכניעין כל הצרים והרודפין, כי מכניעין הכבד לגבי המח, שהוא הכנעת ובטול בכורי מצרים וגדלת והתעלות בכורי ישראל, שהם בחינת מח וכנ"ל:
וזה שנוהגים הבכורים להתענות בערב פסח, כי הכנעת הכבוד לגבי המח הוא על-ידי תענית (כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל) וכנ"ל:
וזה שכתוב בקרבן פסח, "על מצות ומררים יאכלהו". כי השם יתברך הפליא אז חסדו עמנו, וכן בכל דור ודור, כי להכניע הכבד לגבי המח, שהוא עקר יציאת מצרים, בחינת הריגת בכורי מצרים והצלת בכורי ישראל. זה נעשה על-ידי תענית, שעל-ידי זה מכניעין הכבד לגבי המח, (כמבאר שם). אבל אז בשעת יציאת מצרים לא היה אפשר להמתין להוציאם עד שיכניעו הכבד על-ידי התענית, כי היו משקעים בטמאת מצרים מאד, (כמו שאיתא בכתבים). ואם היה רוצה להמתין עד שיזכו להכניע טמאת מצרים, שהוא בחינת כבד מלא דם על-ידי התענית היו, חס ושלום, נשארים שקועים שם. על-כן הפליא השם יתברך חסדו והוציאם על-ידי בחינת פלא, הינו על-ידי בחינת נדר, שהוא הקרבן פסח, שעל-ידי זה זוכין לענג שבת, שהוא בחינת אכילה דקדשה, שהוא בחינת מצה, שהוא מחין גדולים מאד, בחינת ענג שבת, ועל-ידי זה דיקא יצאו ממצרים, שזהו בחינת שבת הגדול שקדם פסח, כי עקר יציאת מצרים על-ידי בחינת שבת כנ"ל. וזכו על-ידי אכילה דיקא, הינו על-ידי אכילת מצה שהוא אכילה דקדשה, בחינת ענג שבת, להכניע על-ידי זה דיקא טמאת מצרים, בחינת מרירת השעבוד של הכבד, בחינת תכבד העבודה . וכל זה זכו על-ידי הנדר שהוא הקרבן פסח. וזה שכתוב בפסח, "על מצות ומררים יאכלהו". כי על-ידי הפסח, שהוא נדר, זוכין למצה, שהוא ענג שבת כנ"ל, שעל-ידי זה מכניעין הכבד בחינת תכבד העבודה, שהוא מרירות השעבוד, בחינת מרור. וכל זה זוכין על-ידי אכילה דקדשה דיקא כנ"ל וזהו, "על מצות ומררים יאכלהו" כנ"ל:
וזה בחינת גדל השפע של עשירות שזכו בשעת יציאת מצרים, כמו שכתוב, "ואחרי כן יצאו ברכש גדול". וזה בחינת הברכה שלקח יעקב מעשו, וכל זה היה על-ידי שלקח תחלה ממנו את הבכורה, כמו שכתוב, "את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". כי כשנתעלה המח על הכבד, שהוא בחינת בכורה דקדשה, אזי ישראל נזונין תחלה ונמשך כל השפע והברכה להמח תחלה, דהינו לישראל ואז כל השפע והעשירות לישראל אשר בשבילם נברא העולם וכל אשר בה וכל ההשפעות וכל העשירות וכל הטוב של כל העולמות, הכל שיך להם לבד, אשר בשבילם נברא הכל. רק כשחס ושלום פוגמין ישראל ומתגבר חס ושלום, על הגלות של הכבד על המח חס ושלום, אז הכבד נזון תחלה ואז הם גוזלין השפע תחלה חס ושלום, וישראל נזונין מתמצית, כמובא. ועל-כן בשעת יציאת מצרים שאז נכנע בכור דסטרא אחרא ונכנע הכבד לגבי המח, על-כן חזרה השפע למקומה האמתי לישראל וינצלו את מצרים, כי לקחו מהם כל העשירות שהיה של ישראל באמת, כי כל טוב שיך רק לישראל שנקראים ראשית, שהם הבכור באמת אשר בשבילם נברא הכל, כמו שמבאר, "בראשית ברא"-בשביל ישראל שנקראו "ראשית", בחינת בכור דקדשה כנ"ל. ועל-כן יעקב על-ידי שלקח הבכורה מעשו, על-ידי זה לקח ממנו הברכה, כמו שכתוב, "ואת בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". כי הא בהא תליא וכנ"ל ועל-כן לקח יעקב הברכה מאביו על-ידי המטעמים שעשה לאביו כאשר אהב, כי המטעמים של יעקב הם בחינת אכילה דקדשה, בחינת ענג שבת, כמו שכתוב, "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'", שהוא שדה תפוחין קדישין, כמו שפרש רש"י שם, שזהו בחינת סעדת שבת שנקרא חקל תפוחין קדישין כידוע. ועל-כן קבל יעקב הברכה בליל פסח על-ידי שני גדיי עזים שעשה לאביו אחד הקריב לפסח ואחד הקריב לחגיגה, כי קרבנות הם בחינת נדר, שעל-ידי זה זוכין לענג שבת ומכניעין הכבד מלא דם, שהוא עשו ולוקחין ממנו הבכורה והברכה ומחזירין להמח, שהוא הבכור דקדשה, בחינת יעקב, שזהו עקר בחינת יציאת מצרים שהיה בליל פסח שאז קבל יעקב הברכה, שהוא כל ההשפעות וכל העשירות, כמו שכתוב, "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ וכו'". בחינת ואחרי כן יצאו ברכש גדול וכנ"ל:
ועל-כן נקרא פסח פה-סח כמובא, זה בחינת שלום שיש לו פה שזוכין בפסח, שזהו בחינת מצה שזוכין לאכל בפסח, שהוא בחינת שלום שיש לו פה, (כמבאר במאמר הנ"ל):
וזה שקורין פרשת "אם כסף תלוה" בימי הפסח, כי עקר העניות וההלואות חס ושלום, נמשכין מבחינת הנ"ל, הינו מבחינת התגברות הכבד על המח חס ושלום, שאז העובדי כוכבים שאחיזתן בכבד בבחינת עשו שממנה על כל הגליות, אז הם שולטין על ישראל חס ושלום, והם לוקחין כל השפע חס ושלום, וישראל נזונין מתמצית. ועל-ידי זה נמשך העניות חס ושלום, לישראל, כי בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אז נתקים, "אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך וכו'". הינו שישראל מקבלין הברכה והבכורה מן עשו. והם מושלין עליו ואז אביונים באחרים ולא בכם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר העניות חס ושלום, הוא מבחינת התגברות הכבד על המח חס ושלום, כנ"ל שזה בא על-ידי פגם תאות אכילה, שזהו בחינת פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע, שעל-ידי זה נמשך חס ושלום, טרחת וטרדת עבודת הפרנסה, בחינת בעצבון תאכלנה, בחינת בזעת אפך תאכל לחם וכו', שזהו בחינת התגברות הכבד, בחינת תכבד העבודה, הינו בחינת עבדות ויגיעת הפרנסה. וזה בחינת שטו העם ולקטו-בשטותא, (כמובא בזהר הקדוש, הינו שמחמת שטות והעדר הדעת צריכין לטרח מאד ולשוטט עבור פרנסה, הינו כנ"ל, שעקר יגיעת וכבדות הפרנסה חס ושלום, הוא רק מחמת התגברות הכבד על המח חס ושלום, כנ"ל, שזהו בחינת פגם הדעת, ועל-ידי זה מתגבר חס ושלום, בחינת תכבד העבודה, שהוא בחינת כבד מלא דם, כי דמים תרתי משמע, הינו עשו שאחיזתו בכבד הוא שופך דמים וגם לוקח דמים וממון של ישראל חס ושלום, כשמתגבר חס ושלום, על-ידי עוונות ישראל, חלילה, ואז צריכין לטרח מאד עבור הפרנסה מחמת העדר הדעת מחמת שהתגבר הכבד חס ושלום, על הדעת, שזהו בחינת שטו העם ולקטו, הינו שפרנסתם בטרחא גדולה. וזהו מחמת שטות והעדר הדעת בחינת שטו-בשטותא, (כמו שכתוב בזהר הקדוש וכנ"ל). וזהו, כל המקבל עליו על תורה מעבירין ממנו על מלכות ועל דרך ארץ, וכל הפורק ממנו על תורה, נותנין עליו וכו'. כי התורה היא הדעת, ועל-כן כל המקבל עליו על תורה, שזהו בחינת התגברות המח על הכבד, שהוא סטרא דגופא, סטרא דעשו, אז כשזה קם זה נופל ואז מעבירין ממנו על מלכות ועל דרך ארץ, כי נתבטל ממשלת ומלכות עשו שאחיזתו בכבד, שזהו בחינת העברת ובטול על מלכות. וממילא נתבטל גם על דרך ארץ, דהינו על עבודת וטרחת הפרנסה, כי עקר טרחת הפרנסה הוא רק מחמת התגברות הכבד שהוא בחינת עשו, שזהו בחינת תכבד העבודה כנ"ל. ועל-כן כל הפורק ממנו על תורה ונחלש הדעת חס ושלום, ומתגבר הכבד חלילה, על-כן נותנין עליו על מלכות ועל דרך ארץ, כי הא בהא תליא, כי על דרך ארץ, שהוא טרדת הפרנסה נמשך מעל מלכות, דהינו על מלכות הרשעה, שהוא מלכות אדום שאחיזתו בכבד שמשם עקר טרחת הפרנסה כנ"ל, אבל כשמקבל עליו על תורה ומגביר הדעת ונחלש ונכנע הכבד לגבי המח אז מעבירין ממנו על מלכות ועל דרך ארץ הנאחזין בהכבד וכנ"ל:
וזה שהזהירה תורה לגמל חסד עם העני הלווה ולבלי להיות לו כנושה, כי זה העני אשר מטה ידו עד שהכרח לבוא לידי הלואה מאחרים, זה נמשך מהתגברות הכבד חס ושלום, שמשם עקר העניות כנ"ל. ועל-כן בא לידי הלואה, שהוא בחינת עבדות, בחינת עבד לוה לאיש מלוה, שזהו בחינת תכבד העבודה, שהוא בחינת כבד, שמשם עקר העניות וההלואות. ועל-כן הזהירה התורה לישראל לחוס על הלווה לבלי להיות לו כנושה כדי להצילו ולהעלותו מבחינת עבדות מבחינת עבד לווה, רק להתנהג עמו כבן חורין, להעלותו מעבדות לחרות. כי עקר ההלואה הוא בשביל להחזיק ביד הלווה אולי יוכל להרחיב ידו על-ידי זה שיזכה לפרנסה על-ידי זה, כמו שכתוב, "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וכו'". וכמו שפרש רש"י שם, אל תניחנו לפל אלא תחזיק בו עד שלא יפל וכו', כי העניות חס ושלום, הוא מהתגברות הכבד על המח חס ושלום, ועל-כן זה שבא לידי עניות, שהוא התגברות הכבד חס ושלום, על המח ומחמת זה, העניות מעבירו על דעת קונו, כי דעתו מתבלבל מחמת שהתגבר חס ושלום, אחיזת הכבד. וכל מה שמתגבר יותר העניות, נחלש הדעת בכל פעם יותר, וכמו כן מתגבר, חס ושלום, הכבד יותר, ומחמת זה העני הוא בכעס תמיד, כי הכעס הוא בחינת כבד כועס, שהוא בחינת עניות, ומחמת זה בתר עניא עניותא אזיל וכנ"ל. ועל-כן זה שמרחם על העני ומשפיע לו פרנסה הוא מחיה נפשו ממש ויכול להציל את העני מן העניות לגמרי, כי על-ידי זה שנותן לו ומחיה נפשו ומרחיב דעתו, על-ידי זה מתגבר הדעת על הכבד וכל מה שמתגבר הדעת נכנע הכבד, שעל-ידי זה מתבטל העניות כנ"ל. וזהו בחינת מצות גמילות חסדים שגדולה מן הצדקה, כי על-ידי הגמילות חסדים שמלוה לו ומרחיב לו לפי שעה, על-ידי זה יכול להצילו מן העניות לעולם, כי על-ידי זה שעוזר לו ומלוה לו ומרחיב דעתו, על -ידי זה נכנע הכבד וכל מה שנכנע הכבד יותר נתגדל המח יותר. וכל מה שנתגדל המח יותר נכנע הכבד יותר עד שיכול לבטל העניות לגמרי וכנ"ל. ועל-כן הזהירה התורה על המלוה לבל יהיה לו כנושה, כדי להצילו מעבדות מבחינת עבד לוה וכו', כדי להצילו מבחינת התגברות הכבד, שהוא בחינת תכבד העבודה, בחינת עבדות כנ"ל שמשם עקר העניות וההלואות, חס ושלום, כנ"ל, רק להתנהג עם הלווה כאלו לא לוה ממנו כלל ולא יהיה לו כנושה, כדי להצילו מבחינת עבדות, כדי להכניע בחינת תכבד העבודה, בחינת כבד מלא דם כדי לבטל העניות מישראל, כי על-ידי זה שאינו כנושה להלווה, על-ידי זה מכניע בחינת הכבד, בחינת עבדות כנ"ל. ועל-ידי זה יוכל הלווה לזכות להרחיב ידו ולפרע להמלוה ולהנצל מן העניות לגמרי וכנ"ל. ועל-כן קורין פרשה זו אם כסף תלוה וכו' לא תהיה לו כנושה וכו' בימי הפסח, שהוא זמן חרותנו, כי זה בחינת יציאת מצרים שזכינו לצאת מעבדות לחרות, שכל זה היה על-ידי הכנעת הכבד לגבי המח כנ"ל, שזהו בחינת לא תהיה לו כנושה כדי להציל ישראל מבחינת עבדות, להעלותם מעבדות לחרות וכנ"ל: