ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · ספירת העמר ב

ענין ספירת העמר וחג השבועות:

Copy passage with reference

על-פי המאמר "בחצצרות וקול שופר" בסימן ה וכו', עין שם כל המאמר מרישא לסיפא:

Copy passage with reference

ובקצור, כי חיב כל אדם לומר, בשבילי נברא העולם. ועל-כן צריך לראות ולעין בתקון העולם וכו' ולהתפלל בעבורם והתפלה היא בשני פנים, הינו קדם גזר דין ומתפללין כסדר התפלה וכו', אבל לאחר גזר דין צריך להלביש התפלה בספורים וכו', ולידע בין קדם גזר דין לאחר גזר דין הוא על-ידי המצוות שאנו עושין ודוקא כשעושין המצוות בשמחה גדולה כל כך עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו השם יתברך מצוה אחרת בשכר מצוה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ששכר מצוה מצוה וכו'. וזה בחינת נבואת משה, בחינת אספקלריא המאירה וכו', אבל מי שעושה המצוה בשביל שכר עולם הבא זה בחינת אספקלריא שאינה מאירה וכו' ומי שעושה המצוה בשמחה מהמצוה בעצמה, הוא נכנס בשמחת הקדוש ברוך הוא וכו' ועל-ידי זה יכול לידע בין קדם גזר דין לאחר גזר דין, כי המצות הם מחיין כל הקומות עולם, שנה, נפש וכו', עין שם. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בשבת, זכרהו מאחד בשבת, הינו שמחת ותענוג עולם הבא, שהוא בחינת שבת, ירגיש בששת ימי המעשה, שהן בחינת מעשה המצוות שבהם נבראו עולם, שנה, נפש וכו' ולבוא לשמחה הוא על-ידי רעמים. ורעמים הוא בחינת הקול שאדם מוצא בכח גדול בתפלתו, כמו שכתוב בזהר הקדוש, כד נפיק האי קלא ואערא בעבי וכו'. ועקר הרעמים הם מגבורות וכו' והם פוגעים במח וכו'. אבל צריך לפנות המח מחכמות חיצוניות וממחשבות זרות מחמץ שלא יחמיץ את חכמתו בחכמות חיצוניות ובתאוות וכו'. גם ישמר יראתו שממנו תוצאות הקול שלא יהיה לו יראה חיצוניות ועקר לשמר מחו שלא יחמיץ שלא יהרהר בהרהורים רעים, שהם בחינת חמץ סטרא דמותא. ואזי כששומר מחו ויראתו כנ"ל, על-ידי זה נעשה קולו בבחינת רעמים, ועל ידי זה זוכה לשמחה הנ"ל. וצריך לשתף הגבורות בחסדים וכן האהבה עם היראה כדי שיתעביד רעמים וזה, מסטרא דימינא מחא חוורא ככספא. וזה, וישב הים לפנות בקר לאיתנו וכו', (עין שם כל זה היטב היטב):

Copy passage with reference

וזה בחינת שבועות-קבלת התורה, כי עקר קבלת התורה היה לזכות לזה השלמות לעשות המצוות בשמחה גדולה כל כך עד שלא ירצה בשום שכר עולם הבא, רק שירצה זכות למצוה אחרת בשכר מצוה זאת, כי העולם הבא שלו הוא מהמצוה בעצמה כנ"ל, שזהו בחינת אספקלריא המאירה. וישראל במעמד הר סיני שזכו לקבל התורה על-ידי משה, זכו לזה השלמות, שזהו בחינת אספקלריא המאירה, כמו שכתוב, "פנים בפנים דבר ה' עמכם". 'פנים בפנים' זה בחינת אספקלריא המאירה. ועל-כן קבלו התורה על-ידי משה רבנו דיקא, כי הוא זכה לאספקלריא המאירה ועל ידו זכו כל ישראל גם כן בשעת קבלת התורה לבחינת אספקלריא המאירה כנ"ל, שזהו בחינת שמחה של המצוה בעצמה כנ"ל, וזהו בחינת השמחה של שבועות, כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה גדל השמחה של שבועות, כמובא ברב יוסף וכיוצא, כי אז זוכין לשמחה אמתית, שמחה של הקדוש ברוך הוא, כביכול, הינו השמחה מהמצוה בעצמה בחינת אספקלריא המאירה כנ"ל. וזה בחינת מה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, שזהו בחינת שמחה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "ושמחת עולם על ראשם", (כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. כי לכאורה תמוה, איך אפשר להקדים עשיה לשמיעה, ובפרט שמקרא מלא דבר הכתוב, "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". נמצא, שמבאר בפסוק שהעשיה הוא אחר שידבר ה' ואם כן איך הקדימו עשיה לשמיעה?! אך אפשר לפרש על-פי הנ"ל שזכו אז לשמחה הנ"ל עד שלא רצו בשום שכר עולם הבא בשכר המצוה רק שיזמין להם השם יתברך מצוה אחרת בשכר מצוה זאת. וזהו נעשה ונשמע, הינו שיעשו כל אשר ידבר ה' ועקר מגמתם וקבול שכרם הוא 'ונשמע' שיזכו לשמע מצוה אחרת בשכר עשית מצוה זאת. ועל-כן קראו רבותינו זכרונם לברכה נעשה ונשמע בשם שמחת עולם כנ"ל, כי זהו עקר שלמות השמחה שיש לו שמחה מהמצוה בעצמה עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא רק לזכות לשמע מצוה אחרת בשכר מצוה זאת, שזהו בחינת שמחת הקדוש ברוך הוא כנ"ל, ועל-כן נקרא "שמחת עולם", כי השם יתברך, כביכול, 'חי לעד וקים לנצח', ועל-כן השמחה מהמצוה בעצמה, שהוא שמחת השם יתברך, כביכול, הוא שמחת עולם. ולבוא לשמחה זו הוא על-ידי רעמים, שהם בחינת קול שופר, (כמבאר במאמר הנ"ל). וזהו בחינת הרעמים וקול השופר של מתן תורה, כמו שאומרים, "בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת". והשופר של מתן תורה היה שופר של איל של יצחק, שהוא בחינת גבורות, בחינת רעמים הנ"ל, (כמבאר במאמר הנ"ל), כי על-ידי רעמים וקול השופר של מתן תורה נפשט עקמימיות שבלב וזכו לשמחה הנ"ל, אבל צריך לפנות את המח ממחשבות חיצוניות מהרהורים, שזהו בחינת חמץ, גם צריך לשמר היראה וכו' כנ"ל:

Copy passage with reference

וזהו בחינת מ"ט ימי הספירה שבהם יוצאין מטמאה לטהרה כדי להיות ראויים לקבלת התורה. ועקר הטהרה הוא לטהר עצמו מטמאת מצרים. ועקר גלות מצרים היה שהיה הדעת בגלות, כמובא, שזהו בחינת פגם הברית. ובמ"ט ימי הספירה עקר כונות הטהרה הוא לטהר עצמו מפגם הדעת, שהוא פגם הברית, שזהו טמאת מצרים, בחינת חמץ ועל-ידי זה שמטהרין הדעת בימי הספירה מטמאת מצרים, שהוא בחינת פגם הדעת ואזי נעשה המח נקי וזך מהרהורים וכו', אזי נשמעין קול הרעמים של קבלת התורה וזוכין לשמחה הנ"ל כנ"ל. גם צריך לשמר היראה וכו' כנ"ל. וזהו בחינת עמר שעורים שמניפין ממחרת הפסח, כי איתא בכתבים ש'שערה' בגימטריא תקע"ה והם ב' פעמים מנצפך ומנצפך הם גבורות בחינת יראה, ועל-ידי הנפת עמר שעורים, על-ידי זה מניפין כל היראות הנפולות לשרשם. וזהו בחינת תקון היראה, שהיא בחינת תקיעות שופר כנ"ל. וזהו ש'שערה' עם הכולל בגימטריא תקע"ו בחדש שופר, הינו בחינת תקיעת שופר, שהוא בחינת יראה, שמשם עקר בחינת הרעמים, (כמבאר שם במאמר הנ"ל, עין שם):

Copy passage with reference

ועל-כן ביום הנפת העמר שעורים מתחילין לספר ספירת העמר, כי עקר הוא לשמר מחו לטהר הדעת כנ"ל, אבל ההתחלה צריך להיות מיראה, כי יראה קודמת לעולם, כי עקר ברור הדעת הוא על-ידי בחינת אהבה, בחינת חסד, כמו שאיתא, מסטרא דימינא מחא חורתא ככספא כנ"ל. ויראה קודמת לאהבה, כמו שכתב שם רבנו זכרונו לברכה במאמר הנ"ל על מאמר רבה בר בר חנא, וכי שדא פרשא גירא קדמא לה איהי. כי יראה קודמת, כי בעל אבדה מחזיר על אבדתו. נמצא, שצריך תמיד להתחיל מיראה ועל-ידי היראה ממילא נמשך אהבה ועל-ידי זה יכולין לטהר המח, כי באמת בתחלת ההתקרבות שרוצין לכנס בעבודת ה', לקדש ולטהר עצמו, עקר ההתחלה היא מיראה ועל-ידי היראה זוכה לאהבה ולדעת לטהר מחו ודעתו בשלמות. ועל-כן כשרוצין לצאת מטמאת מצרים ולזכות לקבלת התורה, מתחילין מהנפת העמר שעורים, שהיא תקון היראה, שהיא קודמת. ואז סופרין הימים וכל יום ויום סופרין אל העמר, כמו שאומרים, יום אחד לעמר, וכן כלם. ועל-ידי זה ממשיכין על עצמן תקון היראה בכל יום ויום על-ידי שסופרין אל העמר שעורים ועל-ידי היראה ממילא נמשך האהבה, כי בעל אבדה מחזיר על אבדתו כנ"ל, ועל-ידי זה מטהרין המחין בבחינת מסטרא דימינא מחא חוורא ככספא. וזהו עקר הטהרה שיוצאין מטמאת מצרים, מפגם הדעת, לטהרת וקדשת הדעת כנ"ל, רק שההתחלה הוא מיראה כנ"ל. ואז כשמטהרין עצמן במ"ט ימי הספירה ומתקנין היראה והמח, אזי נשמעין הרעמים ביום קבלת התורה ואז זוכין לשמחה של שבועות, בחינת שמחת עולם, בחינת אספקלריא המאירה, דהינו השמחה מהמצוה בעצמה כנ"ל שירגיש ענג שבת, דהינו העולם הבא בהמצוה בעצמה כנ"ל. ואז כשזוכה לשמחה זו ואז יכול להמתיק כל הדינים, כי יודע בין קדם גזר דין לאחר גזר דין כנ"ל. ואז יכול לומר בשבילי נברא העולם כנ"ל, כי הוא יכול לתקן העולם כנ"ל. וזהו בחינת קבלת התורה בשבועות, שהוא ששי בסיון, שאז נתבסס העולם שהיה תלוי עד ששה בסיון וכו'. נמצא, שבששה בסיון שקבלו ישראל את התורה אז יכלו כל ישראל לומר בשבילי נברא העולם. וזהו על-ידי בחינת השמחה הנ"ל כנ"ל, שעל-ידי זה יכולין לומר בשבילי נברא העולם כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה בחינת שסופרין שבע שבתות, כי על-ידי הספירה זוכין לקבלת התורה ואז זוכין לשמחה הנ"ל, דהינו להרגיש העולם הבא, שהוא בחינת שבת, בהמצוה בעצמה. וזה בחינת זכרהו מאחד בשבת כנ"ל. וזהו בחינת שסופרין שבע שבתות ממחרת השבת עד ממחרת השבת, כדי להמשיך בחינת שבת על כל ימי הספירה, כדי לזכות לשמחה הנ"ל, שהוא בחינת זכרהו מאחד בשבת, כי שבע שבתות הם כנגד שבעת ימי בראשית שבהם נברא העולם. ועקר הבריאה על-ידי המצוות כנ"ל. וצריך להרגיש בחינת שבת, שהוא העולם הבא, בכל יום ויום, דהינו בעשית המצוות, שהם קיום שבעת ימי בראשית. ועל-כן צריכין לספר שבע שבתות כדי שכל יום ויום משבעת ימי בראשית יהיה נכלל בשבת, כי בשבעה שבועות יש שבע שבתים ואזי נכלל כל יום משבעת ימי בראשית בשבת, הינו להרגיש בחינת שבת שהוא עולם הבא במעשה המצוות, שהם בחינת שבעת ימי בראשית שנבראו על -ידי המצוות כנ"ל, כי אפלו יום השביעי, שהוא בעצמו שבת קדש, צריכין קדם מתן תורה גם כן לספר כנגדו שבוע אחד כדי שיהיה נכלל ביום שכלו שבת, כי באמת שבת הוא מעין עולם הבא, אבל אף-על-פי-כן יכול להיות שאפלו ביום השבת יהיה הכונה בשביל שכר עולם הבא ממש ועל-כן צריכין להזדכך בימי הספירה לזכך כל שבעת ימי בראשית ואפלו יום שבת קדש כדי להמשיך עליהם בחינת עולם הבא יום שכלו שבת כדי לזכות להרגיש בעולם הבא בכל שבעת ימי בראשית, דהינו בכל מעשה המצוות עד שלא ירצה שום עולם הבא כלל, רק יהיה שמחתו מהמצוה בעצמה כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה בחינת 'תספרו חמשים יום' ולא נאמר מ"ט יום, כי עקר הספירה בשביל יום החמשים, שהוא בחינת יובל הגדול, בחינת עולם הבא, כמובא, הינו להמשיך בחינת יום החמשים על כל מ"ט ימי הספירה, דהינו להרגיש העולם הבא שכלו שבת, שהוא בחינת יום החמשים, בכל השבעה שבועות, שהם בחינת שבעת ימי בראשית, שהם בחינת המצוות כנ"ל. כי זה עקר התכלית והשלמות שזוכין על-ידי הספירה, ביום קבלת התורה כנ"ל. ועל-ידי הספירה, שעל ידי זה, זוכין לקבלת התורה, דהינו לשמחה הנ"ל אז יכולין להלביש התפלה בספורי דברים. ועל שם זה נקרא ספירה, כי על-ידי זה יכולין להלביש התפלה בספורי דברים, כי באמת ספירה, שהוא לשון מנין וספור דברים, הם בחינה אחת. ועל -כן נקראים בשם אחד, כי כל ספורי דברים שבעולם, שהם כלל העולם, עקר יניקתם מבחינת ספירת המנין, כי המנין הוא בחינת אחר הבריאה, כי לפני אחד מה אתה סופר. וזהו בחינת קדם הבריאה. נמצא, שכל הבריאה כלה וכל הספורי דברים של זה העולם יניקתם מבחינת ספירת מנין, שזהו בחינת אחר הבריאה. ועל-כן על-ידי הספירה, על-ידי זה זוכין להלביש התפלה בספורי דברים, כי על-ידי הספירה זוכין לטהר המח וזוכין לשמחה הנ"ל, שעל-ידי זה יכולין להלביש התפלה בספורי דברים, (כמבאר במאמר הנ"ל). כי דיקא כשזוכין לשמחה הנ"ל אז דיקא יכולין להלביש התפלה בספורי דברים, כי כשזוכה לשמחה הנ"ל, דהינו שיש לו שמחה מהמצוה בעצמה, שהוא שמחת הקדוש ברוך הוא, נמצא שנכלל בהשם יתברך על-ידי המצוה וכל העולם נכלל עמו בהשם יתברך, כי המצוות הם מקימי העולם כנ"ל וכשנכלל על-ידי המצוה בהשם יתברך, נמצא שנכלל גם כל העולם, שקיומו על-ידי המצוות, בהשם יתברך, ואזי כשכל העולם כלו נכלל בהשם יתברך, אזי בודאי יכולין לעשות מכל הספורי דברים, תפלות, ולהלביש התפלה בספורי דברים. מאחר שכל העולם נכלל בו יתברך. ועל-כן אז דיקא יכולין לומר בשבילי נברא העולם, כי בודאי נברא העולם בשבילו מאחר שעל ידו נכלל העולם בו יתברך. וזהו שדקדק רבנו זכרונו לברכה וכתב בסוף המאמר הנ"ל על פסוק, "יחד הרים ירננו", שעל-ידי השמחה יכולין הצדיקים להלביש תפלתם בספורים יחד, כי על-ידי השמחה דיקא, שעל-ידי זה נכללין עם כל העולם כלו בו יתברך יכולין להלביש תפלתם בספורים יחד כנ"ל והבן. ברוך השם לעולם, אמן ואמן:

Copy passage with reference

שיך לעיל:

Copy passage with reference

בא שבת בא מנוחה, כמו שכתוב, "ויכל אלקים ביום השביעי". ועל-כן שיך לומר גם על שבת שבו נברא העולם, כי המנוחה הוא קיום העולם כנ"ל:

Copy passage with reference

על-פי המאמר הנ"ל יתבאר ענין המצוה של דין שומר שכר שחיב בגנבה ואבדה ופטור באנסין, כי לכל דבר יש שרש בתורה. והנה ענין שומר חנם ושומר שכר לפי הנראה הם בבחינת שני עבודות הנאמרים במאמר הנ"ל, דהינו בחינת העובד בשמחה שאינו רוצה בשום שכר עולם הבא וכו' כנ"ל. וזה בחינת שומר חנם שאין רוצה בשום שכר ושומר שכר הוא בחינת העובד על מנת לקבל פרס. וזה בחינת שומר שכר שרוצה שכר. ועל-כן חלוקים בדיניהם, כי שומר חנם פטור בכל ושומר שכר חיב בגנבה ואבדה ופטור באנסין, כי לבוא לבחינת שמחה הנ"ל, דהינו שלא ירצה בשום שכר עולם הבא וכו' כנ"ל, הוא על-ידי רעמים וכו' ולזה צריכין לפנות המחין מחמץ, דהינו ממחשבות זרות, מהרהורים וכו', וגם צריכין לשמר היראה שלא יהיה לו יראות נפולות וכו', ואז יכולין לשמע קול הרעמים ואז זוכין לשמחה הנ"ל, דהינו שלא ירצה שום שכר עולם הבא בשכר המצוה וכו' כנ"ל. והנה השומר חנם שבחינתו הוא בחינה זו, דהינו בחינת העובד שאינו רוצה בשום שכר וכו', ועל-כן מאחר שהוא מבחינה זו, על-כן הוא פטור בכל, כי מאחר שהוא מבחינה זו ולבחינה זו אי אפשר לזכות כי אם כשמתקנין ומטהרין המח והיראה. וכשהמח, דהינו הדעת והיראה מתקנין, אזי אין שום הזק ונזק, כי יש שני מיני הזקות והם גנבה ואבדה ואנסין והנה גנבה ואבדה הוא על-ידי פגם הדעת, כי כל הגנבות ואבדות הם על-ידי הסתלקות הדעת. כי עקר הגנבה הוא בלי ידיעת האדם וכן האבדה. נמצא, שגנבה ואבדה הם על-ידי הסתלקות הדעת, על-ידי בחינת פגם הדעת, אבל אנסין, דהינו לסטים מזין או חיה רעה הם בידיעת האדם, רק שאינו יכול להתגבר עליהם, אך הם באים על-ידי פגם היראות הנפולות, כי מי שאין מעלה כל היראות הנפולות לשרשן, דהינו ליראה עליונה, אזי הוא מתירא מכל דבר, כגון מלסטים או מחיה רעה וכיוצא והם יכולים להתגבר עליו, כי כל אלו האנסין מלסטים וכו', כלם הם מבחינת היראות הנפולות שנתלבשו בזה הדבר כידוע. ומי שזוכה לתקן היראה עליונה בשלמות ומעלה כל היראות הנפולות לשרשן, אזי אין מתירא משום דבר, הן מגזלן או מחיה רעה וכיוצא, מאחר שמעלה היראה לשרשה ואזי כשמעלה היראה לשרשה אין להם שום כח להתגבר עליו. ועקר מה שמתירא מהם ומה שיכולים להתגבר עליו הוא רק מחמת שאין מעלה היראה לשרשה ומחמת זה מתירא מהם ויכולים להתגבר עליו. נמצא, שגנבה ואבדה בא מפגם דעת, ואנסין באים מפגם היראה ומי ששומר הדעת והיראה בשלמות, הוא נצל מכל הזק, דהינו מגנבה ואבדה ואנסין. ועל-כן השומר חנם ששרשו מבחינה הנ"ל, דהינו שאין רוצה בשום שכר וכו' כנ"ל ולבחינה זו אי אפשר לבוא כי אם על-ידי תקון הדעת והיראה כנ"ל. ואזי כשהדעת והיראה מתקנין, אזי נצל מכל הזק ונזק מגנבה ואבדה ואנסין כנ"ל. ועל-כן השומר חנם פטור בכל, כי כל ההזקות הבאים הן גנבה ואבדה או אנסין, בודאי לאו בגירא דילה באו, כי מצדו אין שום הזק ונזק, מאחר שהוא בבחינת שלמות הדעת והיראה כנ"ל, שעל-ידי זה נצולין משני מיני הזקות הנ"ל. ועל-כן אלו ההזקות אינם באחריותו רק באחריות המפקיד, כי מצדו אין הזק ונזק ובודאי מזל דמפקיד גרם וכנ"ל. אבל השומר שכר, שזהו בחינת העובד על מנת לקבל פרס והעובד על מנת לקבל פרס זהו בחינת העובד מיראה, כי העובד מיראה נמצא עבודתו תלוי בדבר, כי אין מרגיש התענוג בהמצוה בעצמה רק עבודתו מחמת היראה שמתירא וזה בחינת העובד על מנת לקבל פרס שעבודתו תלוי בשכר עולם הבא שמתירא שלא יאבד השכר הטוב:

Copy passage with reference

נמצא, שהעובד על מנת לקבל פרס זה בחינת העובד מיראה, כי העובד מאהבה, שזהו בחינת שלמות הדעת, כי דעת תלוי באהבה, כי מסטרא דימינא מחא חוורא ככספא ואזי כשעבודתו באהבה ודעת, אזי אין רוצה בשום שכר ואין עבודתו תלוי בשום דבר רק מחמת אהבה ודבקות ושמחה שמשמח בהמצוה בעצמה ומרגיש התענוג בהמצוה בעצמה ואין רוצה שום שכר כנ"ל. ועל-כן השומר שכר, שהוא מבחינת העובד על מנת לקבל שכר. שזהו בחינת העובד מיראה ומאחר שלא תקן כי אם את היראה והדעת לא תקון עדין כי אם היה מתקן גם את הדעת לא היה רוצה בשום שכר כנ"ל ומאחר שרוצה שכר, שזה בחינת העובד על מנת לקבל שכר, שזהו בחינת עובד מיראה והדעת אינו בשלמות עדין, על-כן השומר שכר חיב בגנבה ואבדה ופטור באנסין, כי גנבה ואבדה, שהם באים מפגם הדעת, הוא חיב בהם, כי הם באים מצדו מאחר שלא תקן את הדעת בשלמות, שעל-ידי זה באים גנבות ואבדות, על-ידי פגם הדעת כנ"ל. אבל באנסין הוא פטור, כי אין האנסין מצדו, מאחר שזכה לבחינת יראה, כי השומר שכר הוא מבחינת העובד מיראה כנ"ל וכשזוכין ליראה נצולין מאנסין כנ"ל. ועל-כן אין האנסין מגירא דיליה, ועל-כן פטור באנסין כנ"ל, ברוך השם לעולם, אמן ואמן:

Copy passage with reference