ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · יום טוב

מהדורא בתרא:

Copy passage with reference

וזה בחינת החלוק שבין שבת ויום טוב, שהוא רק במלאכת אכל נפש. כי ששת ימי המעשה שבהם ברא השם יתברך כל הבריאה הם בבחינת כח המכריח נגד שבת קדש שבו שבת מכל מלאכתו, שאז הוא רק אהבה ורצון והשתוקקות אל השרש להכלל באור האין סוף, שזהו בחינת כח המושך האמתי העליון, כי כל הבריאה של ששת ימי החל הוא בבחינת כח המכריח שהכריח, כביכול, את חיות אלקותו שירד למטה לתוך כל דבר ודבר של הבריאה שיהיה קשור למטה בעל כרחו כדי להחיות ולקים אותו הדבר שברא. כי זה ידוע שחיות אלקות שבכל דבר שבעולם נכסף ומשתוקק ומושך עצמו תמיד לשרשו העליון, רק שבהכרח ובגזרת הבורא יתברך הוא מכרח להיות קשור בהבריאה בשביל קיום העולם. נמצא, שכל הבריאה של כל ששת ימי המעשה, הכל הוא בחינת כח המכריח, אבל עקר כונת הבריאה היה בשביל התכלית, שהוא בחינת שבת, שהוא בחינת עולם הבא, שהוא בחינת כח המושך, שאז חוזר ועולה ונמשך ושב הכל לשרשו כידוע, הינו בחינה הנ"ל שכל האמנות הנפלא של יוצר בראשית שברא כל הבריאה בחכמה ובמלאכה ובאמנות נפלא כזה, הכל היה בבחינת כח המכריח וכח המושך הנ"ל שצמצם עצמו, כביכול, והכריח חיות העליון לירד למטה להחיות ולקים כל הדברים של הבריאה, שזהו בחינת כח המכריח כנ"ל. אבל הם בטבעם מושכים עצמם לשרשם, כי כל דבר מושך עצמו לשרשו כידוע. ואז על-ידי שני הכחות האלו יהיה נגמר האמנות הנפלא של יוצר בראשית בעת התכלית שהוא בחינת שבת שאז יהיה נגמר על-ידי זה דיקא, על-ידי שהיו שני הכחות האלו, על-ידי זה דיקא יהיה נגמר תקונים נפלאים ושעשועים גדולים וכל העולמות הזכים והרוחניים של הצדיקים שהוא קבול שכרן לעתיד. כי זה ידוע שעקר הכל נברא בשביל האדם שהוא הבעל בחירה. ועקר הבחירה הוא בבחינת כח המכריח וכח המושך, שכל תאוות הגוף הם בחינת כחות המכריחים, כי החיות הוא הנשמה אינה חפצה בזה, כי רצון הנשמה הוא רק להמשיך לשרשה שזהו בחינת כח המושך כנ"ל. אבל מכריחים אותה לאכל ולשתות וכו' בשביל קיום הגוף:

Copy passage with reference

ועקר הבחירה הוא בזה שצריך האדם תמיד להגביר כח המושך על כח המכריח ויזכר תמיד תכליתו וימשיך עצמו לשרשו העליון, שזהו בחינת כח המושך. ואפלו מה שמכרח לעסק בעסקי זה העולם, כגון לאכל ולשתות וכו'. יהיה רק מחמת הכרח שמכריחין אותו לזה נגד רצונו, כי בודאי מכרח האדם לאכל וכו', כי רצונו יתברך בקיום העולם. ואז כשיתנהג כך ואזי יעשה בודאי הכל על-פי התורה, ואזי יהיה על-ידי זה דיקא תקונים נפלאים, על-ידי שיש לו כח המכריח וכח המושך כנ"ל. וכן כל המלאכות שהאדם עושה בכל ימי החל, כלם הם בבחינת כח המכריח, כי השם יתברך ברא הכל שיהיה נגמר על-ידי האדם דיקא (וכמבאר מזה במקום אחר), כמו שכתוב, אשר ברא אלקים לעשות. כי החטים צריכין לטחן והתרמסין צריכין תקון וכו', כמו שאמרו במדרש . כי הכל נברא בשביל האדם ולא נברא שום דבר בשלמותו הגמור שיהיה ראוי אל האדם. רק הכל צריך תקון וגמר על-ידי האדם וכנ"ל. וזה בחינת כלל כל המלאכות שהאדם צריך לעשות. והכל כדי לגמר הדבר שיהיה ראוי אל האדם שבשבילו נברא הכל. וכשהאדם עושה הפעלה והמלאכה לגמר ולתקן איזה דבר של הבריאה, בזה הוא ממשיך חיות חדש לאותו הדבר, כגון התרמסין קדם תקונם היה טעמם מר ולא היו ראויים לאדם, והאדם, על-ידי שמתקנם ומבשלם ממשיך בהם טעמם הראוי. וזה הטעם נמשך מלמעלה מהשם יתברך שהוא שרש הכל, רק שברא השם יתברך התרמסין באפן זה שלא ימשיך בהם טעמם הטוב עד שיעסק בהם האדם בתקונים ובשולם, שהוא דיקא ימשיך בהם עקר חיותם שהוא טעמם הטוב. וכן בכל הדברים שבעולם שכשנגמר על-ידי האדם נמשך בו חיות נוסף שגומר ומתקן הדבר בשלמותו. וזה החיות שמושך האדם מלמעלה לתוך הדבר שגורמו ומתקנו על-ידי אמנותו ומלאכתו, זה החיות כשנמשך למטה נמשך על-ידי בחינת כח המכריח. כמו שעקר החיות של הדבר כשנברא הוא בבחינת כח המכריח, כי בטעמו ורצונו להמשיך למעלה לשרשו כנ"ל, כן זה החיות הנוסף שממשיך האדם שהוא עקר גמר שלמותו נמשך רק בבחינת כח המכריח שמכריחין את החיות שימשך למטה נגד רצונו וטבעו שהוא רק להמשיך למעלה כנ"ל. אבל כונת השם יתברך לטובה כדי שעל-ידי זה דיקא יהיה נגמר האמנות הנפלא כנ"ל. וכן צריך האדם לכון בכל מעשיו ומלאכתו ועסקיו שיהיה כל כונתו לשם שמים, כמו שכתוב, בכל דרכך דעהו. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, וכל מעשיך יהיו לשם שמים. שיכון בכל עסקיו ומלאכתו שמכון לגמר הדבר שעל-ידי זה יחזר וימשך לשרשו ביתר שאת וכנ"ל. ועקר כל המלאכות הם בשביל אכילת האדם שהוא עקר קיום האדם וחיותו, כמו שכתוב, כל עמל אדם לפיהו. כי עקר החבור הגוף והנפש שהם בבחינת כח המכריח וכח המושך, עקר חבורם על-ידי האכילה. שעל-ידי אכילת האדם מכריח הגוף את החיות שהוא הנפש שתתקים באדם, אבל צריך שתהיה כונתו לשמים שמכריח הנפש לאכל ולהתקים בגופו על-ידי זה. והכל בשביל שיזכה על-ידי כח האכילה להודות ולהלל לשמו יתברך ולעבד אותו יתברך כראוי, שעל-ידי זה יחזר וימשך לשרשו ביתר שאת ויהיה נגמר כונות הבריאה על-ידי זה דיקא, כי יהיו נגמרים עולמות ותקונים נפלאים ונוראים על-ידי זה דיקא כנ"ל. נמצא, שכל עובדין דחל הם בבחינת כח המכריח. ושבת הוא בבחינת כח המושך, כי אף-על-פי שכל המלאכות וכל עובדין דחל צריכים לקדשם שיהיה כונתו בשביל כח המושך כדי שיוכל למשך לשרשו ביתר שאת כנ"ל, אף-על-פי-כן מאחר שהם בבחינת כח המכריח, נאחז בהם הסטרא אחרא ביותר על-ידי חטא אדם הראשון. ועל-כן צריכים ברורים גדולים:

Copy passage with reference

על-כן בשבת אסורים כל המלאכות, כי בשבת אסור לעורר בחינת כח המכריח, כי אז עקר התגברות כח המושך, כי אז נמשכים ושבים הכל לשרשם ומנוחתם וכנ"ל. ועל-כן אז כל המלאכות בטלים, כי אז עולין עד השרש העליון של כל הדברים של כל הבריאה כלה שהוא בחינת קדש, בחינת ושמרתם את השבת כי קדש היא, אבל ביום טוב אף-על-פי שגם אז הוא בחינת התגברות כח המושך על כח המכריח, כי כל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים שאז הכניע את פרעה ומצרים שתפסו ישראל בגלות, שזהו בחינת כח המכריח והשם יתברך הוציאנו משם להביא אותנו לארץ ישראל ולקבל את התורה כדי שנבוא אל תכליתנו ושרשנו שכל זה הוא בחינת כח המושך. ועל-כן גם אז בטלים כל המלאכות שהם בבחינת כח המכריח וכנ"ל, אבל ביום טוב עדין יש איזה בחינת מלחמה בין כח המכריח לכח המושך, כי שבת קביעא וקימא מתחלת הבריאה שאז יחזר כל דבר לשרשו כנ"ל, אבל יום טוב מקדש רק על-ידי ישראל על-ידי מעשיהם הטובים שגורמים להגביר כח המושך על כל המכריח שעל-ידי זה זוכים לצאת מגלות העובדי כוכבים שהם בחינת כח המכריח, שעל-ידי זה נתקדשו הימים טובים, כי בכל מעשים הטובים של אבות העולם שהגבירו במעשיהם הטובים כח המושך על כח המכריח על-ידי זה זכינו לצאת מגלות מצרים ולבטל כח המכריח שלהם ולחזר להמשיך עצמנו לשרשנו לקבל את התורה ולשוב לארץ ישראל. שכל זה הוא בחינת התגברות כח המושך. וכן בכל דור צריכין ישראל לקדש את הימים טובים שבשביל זה מברכין ביום טוב 'מקדש ישראל והזמנים', כי יום טוב ישראל הוא דמקדשא להו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי אז ביום טוב צריכין עדין אתערותא דלתתא להגביר כח המושך על כל המכריח. ומחמת שאז יש עדין איזה בחינת מלחמה בין כח המושך וכח המכריח, רק שבכח קדשת יום טוב מגבירים כח המושך ביותר על כח המכריח כנ"ל. על-כן יש ביום טוב איזה מלאכות עדין שהם מלאכת אכל נפש, כמו שכתוב, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. כי אז ביום טוב צריכין עדין לעסק במלאכות אכל נפש שהם המלאכות שסמוכים לגמר המאכל לתקנו ולהמשיך הטעם לתוכו, כגון לאפות ולבשל, שזה עקר מלאכת אכל נפש שמתר ביום טוב. כי כל מלאכות הרחוקים מן האכילה אסורים ביום טוב כגון חרישה וזריעה ואפיה קצירה וטחינה לצרך אותו היום אסור יום טוב, רק אפיה ובשול וכיוצא שהם סמוכין ביותר אל גמר תקון המאכל הם מתרים ביום טוב, כי כל מה שהמלאכה סמוכה לגמר המאכל היא סמוכה ביותר לכח המושך. כי עקר האכילה אף-על-פי שהיא בבחינת כח המכריח כנ"ל, אבל עקר התכלית הוא בשביל כח המושך כדי שעל-ידי זה יודה ויהלל להשם יתברך ויחזר וימשך לשרשו כנ"ל. וכל המלאכות שבעולם שעושין בשביל האכילה שהיא קיום הדם, אף-על-פי שכלם בבחינת כח המכריח כנ"ל. אבל עקר תכליתם בשביל כח המושך כנ"ל כדי שיהיה נגמר הדבר כדי שיאכל האדם ויתקים עולם ויעבד השם יתברך וימשיך עצמו וכל התלוי בו לשרשו שזה בחינת כח המושך:

Copy passage with reference

וזה צריך שיכון האדם בכל מעשיו ומלאכתו שהכל בשביל התכלית שהוא לחזר ולמשך ולהכלל בשרשו, אבל כבר מבאר שבכל המלאכות נאחזת הסטרא אחרא מחטא אדם הראשון וצריכין יגיעות וברורים גדולים. וכל מה שהמלאכה רחוקה ביותר מן התכלית שם צריכין ברור יותר, כי שם נאחזת הסטרא אחרא ביותר מחמת שרחוקה ביותר מהתכלית, על-כן מתגבר שם כח המכריח ביותר מחמת שרחוק הרבה עדין מבחינת כח המושך, כי עקר כח המושך מתגבר ביותר כשבא הדבר אל תכליתו, כגון כשאוכל האדם המאכל שאז מתגבר בחינת כח המושך, שהוא בחינת הטוב שבמאכל שעל-ידי זה חושק ונכסף האדם לשרשו וזהו מה שכתב אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה (בלקוטי תנינא סימן ז) שבשעת האכילה יכולין לזכות להארת הרצון וכו', שזהו בחינת כח המושך הינו כנ"ל. ועל-כן המלאכות שהם סמוכים לגמר המאכל, כגון אפיה ובשול, הם סמוכין ביותר לכח המושך. ועל-כן הם מתרים ביום טוב, כי תקון וברור זה צריכין עדין גם ביום טוב, דהינו לתקן המאכל להמשיך בו הטעם על-ידי אפיה ובשול, כי הטעם נמשך מטוב ה' כמו שכתוב, טעמו וראו כי טוב ה', וכמובא. וזה צריכין עדין להמשיך ביום טוב על ידינו, כי איתא שביום טוב אין עולין עד תכלית השרש שהוא בחינת קדש רק הוא בבחינת מקרא קדש שקורין את הקדש וכו' (כמבאר בכונות). נמצא, שאז יש עדין איזה אחיזה לכח המכריח מאחר שצריכין עדין אז להכריח את חיות העליון בחינת קדש שירד למטה ממדרגתו. אף-על-פי שאינו צריך לירד כמו בחל מחמת שגם ביום טוב עולין העולמות למעלה גבה, אבל מאחר שאינם עולין עד השרש העליון כמו בשבת שהוא בחינת קדש רק שבחינת קדש צריך לירד קצת למטה. על-כן יש עדין אחיזה קצת לבחינת כח המכריח רק שמגדל קדשת יום טוב מתגבר כח המושך על כח המכריח, אך מחמת שיש לו עדין אחיזה וצריכין קצת מלחמה להתגבר עליו על-כן יש בו עדין איזה מלאכות שהוא מלאכת אכל נפש, שהם ממלאכות הסמוכים אל המאכל שהם בשביל להמשיך טעם המאכל על-ידי אפיה ובשול וכיוצא. כי הטעם צריכים עדין להמשיך מלמעלה על-ידי המלאכות של אכל נפש, כי עדין צריכין ברור קצת על ידינו מחמת שגם החיות העליון של כל העולמות צריכין להמשיכו למטה עדין וכנ"ל, אבל אלו המלאכות של אכל נפש הם סמוכים מאד אל כח המושך כנ"ל. ועל-כן שם מתגבר הכח המושך כנגד כח המכריח ביותר, כמבאר שם בהתורה הנ"ל שכל מה שסמוך הרבה ביותר להכח המושך הוא נמשך במהירות יותר לשם, עין שם. ועל-כן אין עושין ביום טוב כי אם ממלאכות אכל נפש שהם סמוכין ביותר אל כח המושך ששם מתגבר כח המושך ביותר, כי כן הוא ביום טוב שאז מתגבר כח המושך על כח המכריח וכנ"ל. רק מחמת שעדין צריכין קצת התגברות כנ"ל, על-כן צריכין עדין איזה מלאכות שהם מלאכות אכל נפש כנ"ל, אבל בשבת הוא שביתה וניחא לגמרי, כי אז הוא מעין עולם הבא שכל הדברים שבים וחוזרים לשרשם העליון וכח המכריח מתבטל לגבי כח המושך כראוי. ואז נגמרים ונשלמים כל האמנות והתקונים שנעשים דיקא על-ידי שהיה כח המכריח שעל-ידי זה נגמר על-ידי כח המושך תקונים אלו כנ"ל. על-כן אז בשבת בטלים כל המלאכות, כי אז עולה הכל לשרשו העליון שלא על ידינו. ואין לכח המכריח שום שליטה כלל, על-כן אין בו שום מלאכה שהוא בבחינת כח המכריח, כי אז שבין כל הדברים לשרשן במנוחת שלום ושלוה בלי מלחמה כלל וכנ"ל:

Copy passage with reference