ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · שבת ו
Reading settings
על-פי התורה שאלו את רבי יוסי בן קיסמא בסימן נז עין שם כל התורה:
והכלל שהעקר הוא אמונת חכמים שבהם תלויה כל התורה כלה. כי על-ידי אמונת חכמים על-ידי זה מקבלים המלאכים כח מדבורי התורה. דהינו שיש להם בחינת ידים לקבל ולהשפיע לכל עשב ולכל דבר שהם ממנים עליו. ועל -ידי זה נמשכים כל הרפואות וכו'. ועל-כן הפוגם באמונת חכמים אין רפואה למכתו וכו'. ולהקים אמונת הנפילות הוא על -ידי נדר שידר איזהו נדר שהוא בחינת יעקב וכו'. כי על -ידי הנדר הוא עולה לשרש שהחכמים משרשים שם. הינו בחינת פלאות חכמה ויודע ומכיר מעלות החכמים ועל-ידי זה הוא שב ומאמין בהם וכו'. וכשנתתקן הידים על-ידי נדר על-ידי זה מתנוצצים בו אורות האבות וכו'. ועל-ידי הארות אלו עולה ומתענג בענג שבת וכו' כי שבת היא בחינת שי"ן ב"ת שי"ן זה בחינת אבות ב"ת זה בחינת אמונה וכו' וכו'. ויכול לפעל באכילת שבת מה שפועל בתענית. הינו להפיל אויביו לפניו וכו' וכו'. אבל לרב השלום צריכין גם להרבות בצדקה וכו' ויש חלוק בין השלום של תענית של חל ובין השלום של ענג שבת. כי זה אין לו פה וזה יש לו פה וכו' וכו'. וכל זה הוא בחינת נפילת שער של ארם שהוא שער דסטרא אחרא שלש פעמים ואז יבוא בן דוד ויבנה שערי הקדשה. עין שם כל זה היטב:
וזה בחינת המלאכים שמלוין לו לאדם בכניסת שבת כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. שבשביל זה אומרים שלום עליכם מלאכי השרת וכו' בליל שבת. כי קדשת שבת הוא בחינת תקון הידים של המלאכים על-ידי נדר שעל-ידי זה נתתקן אמונת חכמים כנ"ל. ואז יש כח להמלאכים לקבל כל ההשפעות ולהשפיע לכל הדברים שבעולם כנ"ל. ועל-כן אז בשבת יש להמלאכים שלום גדול ואהבה רבה עם האדם המקבל שבת ומקים עוג שבת כראוי כי על-ידי ענג שבת כל כחם של המלאכים כנ"ל על-כן הם מלוין אותו בליל שבת ומברכין אותו כי אז יש להם שלום גדול עם האדם. ועל-כן אמרו חכמינו זכרונם לברכה שהמלאכים רואים אם שלחנו ערוך ונר דלוק וכו'. אז מברכים אותו וכו'. הינו שרואים אם מקימים ענג שבת כראוי ובודאי ראוי לברכה מפי המלאכים כי כל חיותם וכחם הוא על-ידי הידים שנתתקנים וכו' שזה בחינת ענג שבת כנ"ל:
וזה בחינת הקדוש של שבת שעל-ידי זה עקר המשכת קדשת שבת על עצמו. כי קדש הוא חכמה כמובא בחינת ראשית חכמה וכל ראשית הוא קדש הינו שעל-ידי הקדוש עולים לבחינת ראשית חכמה. הינו בחינת שרש החכמה שהחכמים משרשים שם שהוא בחינת פליאות חכמה בחינת נדר שעל-ידי זה זוכין לאמונת חכמים שעל-ידי זה מתנוצצים בו אורות האבות שעל-ידי זה זוכין לקדשת שבת שהוא ענג שבת כנ"ל. ועל-כן מקדשין על כוס של יין כי יין של קדוש הוא יין דקדשה שהוא בחינת זכה נעשה ראש שעל-ידי זה זוכין לראש ומחין בחינת חמרא וריחני פקחין בחינת נכנס יין יצא סוד שזוכין על ידו לסודות התורה שהם בחינת פליאות חכמה שהוא בחינת נדר שהוא תקון האמונה שהוא תקון הידים של המלאכים שעל-ידי זה עקר ענג שבת כמו שמבאר שם. ועל-כן צריך לקבל את הכוס בשתי ידיו. כי כוס בגימטריא אלקים כמובא, אלקים בחינת מלאך שנקרא אלקים וצריך לקבלו בשתי ידיו בשעת הקדוש. כי על-ידי הקדוש נתתקנים הידים כנ"ל. דהינו שמחזירין כח הידים להמלאך. ועל-כן מקבל הכוס בשתי ידיו וכנ"ל. וזה בחינת שבעים תיבין של הקדוש כנגד שבעים פנים לתורה. כי על-ידי אמונת חכמים שממשיכין על עצמו על-ידי הקדוש שעל-ידי זה עקר ענג שבת כנ"ל על-ידי זה זוכין לשבעים פנים של תורה כי כל השבעים פנים של תורה נמשכין על-ידי אמונת חכמים שהם מפרשין לנו את התורה ודורשין אותה בשבעים פנים. כי בלא החכמים אין יודעין שום פנים בתורה. כי אין יודעין בה שום פרוש ובאור ודרוש וכו' כי אם על-ידי אמונת חכמים שהם מפרשין ודורשין את התורה בשבעים פנים. ועל-כן על-ידי הקדוש שאז עולין לבחינת פליאות חכמה וממשיכין אמונת חכמים על-ידי זה ממשיכין קדשת שבעים פנים לתורה. ועל-כן יש שבעים תיבין בקדוש כנגד השבעים פנים לתורה. וזהו כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. נדרי לה' אשלם וכו'. כוס ישועות זה בחינת כוס של קדוש. שעל-ידי זה ממשיכין הקדשה של שבת. זה זוכין על-ידי נדרי לה' אשלם. הינו על-ידי נדר על-ידי שנודרין נדר ומשלמין אותו מיד שעל-ידי זה נתתקן אמונת חכמים שהוא תקון הידים שעל-ידי זה נתתקן אמונת חכמים שהוא תקון הידים שעל-ידי זה זוכין לקדשת שבת בחינת כוס של קדוש כנ"ל:
וזה בחינת חנכה. כי העקר הוא אמונת חכמים כי העקר הוא התכלית וצריך כל אדם לחוס על עצמו ולחשב תמיד בכל יום על תכליתו הנצחי. ומה יהיה סופו וכו'. ולזכות לתכלית טוב באמת אי אפשר כי אם על-ידי אמונת חכמים. כי אי אפשר להאדם להגיע ולחזר למקור נשמתו כי אם על -ידי החכמים הצדיקים האמתיים. כי אפלו כשרים ויראים ועוסקים בתורה אינם יכולים להגיע לשלמותם כי אם על-ידי צדיקים אמתיים. מכל שכן מי שפגם איזה פגם מכל שכן וכל שכן מי שפגם ועבר הרבה חס ושלום. כמצוי עכשו מאד בעונותינו הרבים כאשר כל אחד יודע בנפשו. בודאי אי אפשר לרפאותו בנפש וגוף כי אם על-ידי הצדיקים הגדולים הנפלאים באמת שיודעים לדרש את התורה בשלש עשרה מדות בשלמות באמת ויודעים שרשי נפשות של כל אחד מישראל בהתורה וכו' וכו' על-כן אי אפשר לאדם לבוא לתכליתו הנצחי כי אם על-ידי אמונת חכמים ולבוא לאמונת חכמים הוא על-ידי נדר כי על-ידי נדר הוא עולה לשרש שהחכמים משרשים שם וכו' כנ"ל. והענין, כי מה שהרבה רחוקים מאמונת חכמים אמתיים. הוא רק מחמת חכמות עולם הזה שהם חכמות של הבל שיש לכל אחד וכל אחד הוא חכם בעיניו. ובאמת מי שיש לו איזה נקדה מהמח האמתי בקדקדו בקל יכול להבין שכל החכמות של העולם הזה הם שטותים הבל הבלים ואינם בכלל חכמה כלל מאחר שעל ידם אינו יכול לבוא לתכליתו האמתי והנצחי שהוא העקר. כמו שכתוב הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם. וכתיב איך תאמרו חכמים אנחנו וכו' וכתיב אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת יתהלל וכו' כי עקר החכמה האמתית הוא חכמת הצדיקים הגדולים האמתיים שזכו להתחכם באמת לחשב על תכליתם הנצחי להכין להם צידה לדרכם הארך עד שזכו לזה בשלמות. כי זה עקר החכמה באמת בבחינת איזהו חכם הרואה את הנולד. שעקר החכמה הוא כשמסתכלין על סוף כל דבר מה יהיה נולד ונצמח מזה העסק והחכמה והעקר הוא הסוף האחרון שצריך כל אחד להשכיל על דרכיו ולהתישב היטב מה יהיה נולד ממעשיו ועסקיו בסוף האחרון. אשר לזה אין זוכין בשום חכמה שבעולם הזה כי אם על-ידי חכמות הצדיקים האמתיים שהם חכמת התורה באמת. על-כן אי אפשר להגיע לאמונת חכמים כי אם על-ידי נדר. כי עקר חכמות הצדיקים שהם החכמים האמתיים הוא להשתדל לפרש את עצמם מזה העולם לגמרי עד שזכו לזה בשלמות ששברו כל התאות בתכלית עד קצה האחרון לגמרי ופרשו עצמן מזה העולם מכל וכל ולא נשאר להם שום נדנוד וריח משום תאוה של זה העולם. ורק צדיקים כאלה הם יכולין לתקן כל העולם ולהחזירם למוטב כל מי שרוצה להתדבק בהם. כי כל אדם צריך להגיע לזה לתכלית הפרישות בקדשה באמת. וזה עקר תכליתו לנצח אשרי הזוכה לזה. אבל לאו כל אדם זוכה לזה. וזעירין אנון דזכין לזה בשלמות באמת על-כן עקר התקון של שאר בני אדם הוא על-ידי התקרבות לצדיקים כאלו להם ולתלמידיהם ולתלמידי תלמידיהם וכו'. כי הצדיקים האמתיים יכולין לתקן ולרפאות כל אדם שבעולם אף-על-פי שהוא חולה גדול בנפש וגוף. כי כמו שהמבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכמבאר הענין היטב בהתורה הזאת כמו כן להפך מדה טובה מרבה להמאמין בצדיקים ותלמידיהם שהם התלמידי חכמים האמתיים אין מכה בעולם בגוף ונפש שלא יהיה לה רפואה על ידם בבחינת ולכל בשרו מרפא הנאמר על התורה. כי התורה אין יודעין כי אם הצדיקים האמתיים שפרשו את עצמם מתאות עולם הזה לגמרי לגמרי שהם החכמים האמתיים כנ"ל שהם יודעים לדרש את התורה ולפרש ולבאר כל הדרכים והעצות והנתיבות והתחבולות שצריך כל אדם שבעולם הרוצה לגשת אל הקדש באפן שיוכל כל אחד לקבל רפואה לכל מיני חלי הנפש והגוף שבעולם. אבל לאו כל אדם יודע היכן הם הצדיקים האלו. ואיך זוכין להאמין בהם ולהתקרב אליהם באמת. על-כן העצה לזה הוא נדר שידר איזהו נדר ויקים אותו מיד כמבאר בהתורה הזאת כנ"ל. כי כל הנדרים הם בחינת פרישות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה נדרים סיג לפרישות. כמו שכתוב איש כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'. שכל הנדרים של הכשרים הרוצים להתקרב אל האמת הוא איזהו נזירות ופרישות שרוצה להזיר ולפרש את עצמו מאיזהו תאוה כדי להתקרב לה'. וגם כשנודר איזהו נדר להקדש וצדקה הוא גם כן בחינת פרישות. כי בעד זה הממון שנודר לצדקה היה יכל לקנות לעצמו איזהו דבר תאוה אכילה ושתיה וכיוצא. והוא שובר תאותיו ופורש את עצמו מזאת התאוה שהיה יכל להשיג על-ידי זה הממון ולוקח הממון ומנדר אותו לה' לצדקה והקדש בית הכנסת ובית המדרש. נמצא שהנדרים הם בחינת פרישות על-כן על -ידי הנדר הוא עולה ומקשר עצמו להצדיקים האמתיים שזכו לתכלית הפרישות בשלמות וזוכה לאמונת חכמים ולהתקרב אליהם. מאחר שה' יתברך רואה שממשיך עצמו לדרכיהם ומקבל על עצמו איזה בחינת פרישות על-ידי נדר שהוא בחינת פלא כנ"ל. על-ידי זה זוכה להאמין בהחכמים הצדיקים הנפלאים שזכו לפליאות חכמה ופרשו עצמן מזה העולם לגמרי. וזהו הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים וכו' שישראל מבקשין שה' יתברך יגיד להם איכה איפוא הוא הרועה האמתי וה' יתברך משיב להם. אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן שתלך בדרכי אבותיך הראשונים כמו שפרש רש"י שם. הינו שתשתדל ותראה שלא תטעה את עצמך שלא תבקש את הרועה והמנהיג בשביל הנאת עצמך כדי שתגיע לאיזה כבוד ופרנסה והתמנות כפי המצוי עכשו הרבה בעונותינו הרבים. רק כל חפצך ותשוקתך למצא הרועה והמנהיג יהיה בשביל התכלית לבד. כדי שתצליח בסופך האחרון. ועל-כן אם לא תדעי לך וכו' למי להתקרב צאי לך בעקבי הצאן זהו בחינת יעקב שהוא בחינת נדר כנ"ל. כי יעקב היה רועה צאן ועל-כן צאן מרמז על יעקב כמו שפרש רש"י בכמה מקומות על פרים ואלים וכבשים שכבשים הם בחינת יעקב וזהו לשון עקבי בחינת יעקב. הינו שתלך בדרך אבותיך שעקרם היה יעקב שהוא בחינת נדר כנ"ל. דהינו שתקבל עליך בנדר איזה דבר פרישות וקדשה ועל-ידי זה שיראה ה' יתברך שאתה חפץ באמת ואתה רוצה להתקרב אל הרועה רק בשביל האמת על-ידי זה יאיר ה' יתברך את עיניך ותזכה לאמונת חכמים אמתיים ולהתקרב אליהם בחינת ורעי את גדיתיך על משכנות הרעים וכנ"ל:
וכשזוכה לאמונת חכמים על-ידי נדר על-ידי זה מתנוצצים בו אורות האבות וכו'. ועל-ידי זה זוכה לענג שבת שהוא אכילה בקדשה. ועל-ידי זה נופלים אויביו לפניו כי פועל באכילתו מה שפועל על-ידי הצום דהינו להפיל אויביו לפניו בחינת להשבית אויב ומתנקם וכו'. כי על-ידי הכעס הבא מהכבד נתעורר המקטרג הגדול שהוא עשו הוא אדום שאחיזתו בכבד שמלא דם וכו'. ועל-ידי התענית הוא מתקן את פניו ומחזיר לעצמו את חכמתו וכו' ואויביו נופלים לפניו וכו'. כי על-ידי הצום הכבד נכנע לפני המח. כי ביום שהאדם אוכל אז הכבד נזון תחלה ואחר כך הוא שולח להמח. נמצא ביום האכילה הגדלה והממשלה להכבד. וכשמתענה אז נזון המח תחלה וכו'. אבל כשזוכה לבחינת ענג שבת אז אין צריך לצום וכו' כי אכילת שבת קדש היא וכל זר לא יאכל קדש. ואז נכנע הכבד ואז נתבטל כחו וכו' עין כל זה בהתורה הנ"ל. ולקשר הענין היטב. כי באמת כשזוכה לבחינת ענג שבת זהו עקר שלמות תקונו ורפואתו לפגם אמונת חכמים שפגם תחלה. כי בשבת נתתקן אמונת חכמים בשלמות. כי כל ששת ימי החל יש בהם אחיזת המחלקת הנמשך מעץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת כשר ופסול טהור וטמא וכו' שהם בחינת ששה סדרי משנה שיש בהם מחלקת הרבה שכל זמן שאין מבררין ההלכה פסוקה משתלשל משם המחלקת דסטרא אחרא חס ושלום. כמובא בדבריו זכרונו לברכה בכמה מקומות. אבל בשבת הוא ברור ההלכה כי שבת הוא בחינת שביתה וניחא בחינת שלמות הדעת כי אז מתבטל זהמת הנחש שהוא בחינת הרע של עץ הדעת טוב ורע. כי שבת אגין על אדם הראשון כמו שאיתא בזהר הקדוש. על-כן אז הוא בחינת ברור ההלכה כמובא. ועל -כן אז נתבטל המחלקת בבחינת להשבית אויב ומתנקם וכו' וזוכין לאמונת חכמים בשלמות ולהכניע ולתקן פגם אמונת חכמים. כי עקר פגם אמונת חכמים נמשך מהאויבים והשונאים שהם החולקים המתנגדים אל האמת שנמשך מחכמות חיצוניות של זה העולם. כי נדמה להם שהם חכמים ופקחים. וחולקים על אנשי אמת ההולכים בתמימות בעקבי הצדיקים האמתיים וכנ"ל. אבל בשבת נכנעים ונופלים כל האויבים שהם החולקים הנ"ל על-כן בשבת נתחזק ונתתקן אמונת חכמים בשלמות. ועקר הדבר הוא ענין המבאר שם בהתורה הנ"ל בענין אכילת שבת ומבאר לעיל קצת. דהינו מה שבחל יש אחיזה להכבד כועס. כי בחינת אכילת חל הוא בבחינת הכבד נזון תחלה. אבל בחינת אכילת שבת הוא כלו קדש ואין להכבד כועס אחיזה בו. כי אכילת שבת כלו קדש כלו אלקות וכל המזון הוא רק להמח והדעת כי אז נכנע ונתבטל הכבד לגבי המח וכו' עין שם. וזה עקר בחינת תקון אמונת חכמים בשלמות כי כבר מבאר שעקר פגם אמונת חכמים אמתיים הוא מחמת השונאים החולקים שהם חכמים בעיניהם וכנ"ל. ובאמת עקר החלוק שבין החכמים האמתיים ובין החכמים בעיניהם שהם חכמים של שקר הן חכמים בחכמות חיצוניות ממש שהם הפילוסופים והמחקרים הן כל החכמות של הבל של כל מיני מתנגדים אל נקדת האמת עקר החלוק שביניהם הוא בבחינה הזאת שהוא החלוק שבין אכילת שבת לאכילת ימי החל כי בחינת אכילת חל הוא שהכבד נזון תחלה שהוא בחינת אכילת עשו שהוא בחינת כבד כועס שאמר הלעיטני נא. ובחינת אכילת שבת הוא כלו קדש בחינת המח נזון תחלה כנ"ל. כי חיות האדם נמשך כפי האכילה ומשם נמשכין כל התאות. הינו כי החכמים של השקר הם מסטרא דעשו. שהוא בבחינת הכבד שהוא מלא דם שהוא כלל תאות הגוף שבאים מרתיחת הדמים שהוא נזון תחלה ואחר כך המח. הינו שבאמת עקר חכמתם כלם הם רק בשביל תאות עולם הזה. כמו שרואין בחוש בהמחקרים שכל חקירתם הוא בעסקי עולם הזה ותאותיו איך לעשות כלים נאים באמנות גדול וכיוצא בזה כגון מדידה ומספר וכו' שהכל הוא בעסקי עולם הזה לצרך הגוף. ואפלו שאר חכמות הדקים יותר. אבל כל חכמתם וחקירתם בהם כלם בשביל תאות הגוף ומדותיו הרעים. כי הם מלאים כל התאות ומדות רעות כנראה בחוש כי לא התחילו מימיהם לשבר שום תאוה ומדה רעה וכל חקירותם וחכמתם הוא בשביל איזה תאוה ומדה רעה. כגון כדי שיגיע לו כבוד ושם גדול על-ידי חכמתו או שיקבל ממון הרבה והתמנות והתנשאות אצל המלכים והשרים על-ידי חכמתו כנודע ומפרסם כל זה לבקיאים קצת בהם וכן אפלו בין ישראל בעצמם כל החכמות של שקר כלם הם בשביל תאות הגוף עד שיש שנוסעים לצדיקים מפרסמים וכונתם בשביל תאות הגוף. כדי שיגיע לאיזה רבנות ומנהיגות או לאיזה פרנסה. כאשר מצוי עכשו הרבה מאד בעונותינו הרבים. וכל זה הוא בחינת הכבד נזון תחלה דהינו תאות הגוף שבא מדם הכבד הוא נזון תחלה שכל כונתו הוא בשביל עסקי עולם הזה בשביל תאות הגוף. כי כל חכמתו להרע שפנימיות כונתו הוא רק להשיג תאות הגוף וכנ"ל. אבל כשזוכה לבחינת ענג שבת אז המח נזון תחלה. הינו שכל כונתו בעסקיו הוא רק בשביל המח והדעת דקדשה. בשביל להגיע להתכלית האמתי הנצחי. כי זוכים לאמונת חכמים אמתיים שפרשו עצמן מתאות עולם הזה לגמרי בתכלית הקדשה והפרישות שכל חכמתם הוא רק חכמה אמתיית חכמת התורה חכמות העולם הבא איך להשיג ולהגיע לחיים נצחיים של עולם הבא. וכל המאמינים ומתקרבים להם ולתלמידיהם וכו' כל כונתם לשמים לבד. כדי להשיג על ידם איזה תקוה נצחיית לעולם הבא. על-כן הם בבחינת המח נזון תחלה שהוא בחינת ענג שבת כי כל כונתם הוא רק בשביל התכלית האמת שהוא המח והדעת האמתי וכנ"ל:
ועל כן בחינת שבת הוא עצה גדולה כנגד כל ההתנגדות והבלבולים שיש לאדם, הן מעצמו הן מאחרים, כי בכל התאוות והבלבולים והמחשבות רעות החולפין ועוברין עליו, צריך לזכר בשבת שהוא בחינת בטול אל התכלית, כמו שכתוב, זכור את יום השבת, זכרהו מאחד בשבת. כי שבת הוא בחינת שב ואל תעשה, בחינת שביתה ובטול, שהוא עצה גדולה, שבכל מה שחולף ועובר עליו, יבטל עצמו איזה שעה ויזכר את עצמו בהתכלית, כי כל אדם שבעולם יכול לבטל את עצמו ולזכר בהתכלית שהוא להכלל באור האין-סוף יתברך. ואי אפשר לבאר זאת בכתב, כי הוא לכל חד כפום מה דמשער בלביה. אבל על-כל-פנים כל ישראל מאמינים שזה עקר תכליתם ותקותם לנצח, וכל אחד כפי מה שהוא בכל מה שעובר עליו, יכול לבטל עצמו בתוך כל הבלבולים והטרדות, שזהו בחינת שבת, שהוא בחינת שביתה ובטול. ועל-ידי-זה יתבטלו כל המחשבות הטורדות וכל החכמות של הבל ושקר. ויזכה לעשות כל עסקיו בשביל התכלית, בבחינת המח נזון תחילה, שיהיו אכילתו וכל עסקיו בשביל התכלית שהוא המח והחכמה האמתי. לא שיהיה חס ושלום כל חכמתו ותחבולותיו בשביל העולם-הזה והגוף שהוא בחינת עשו בחינת הגוף נזון תחילה. כי בחינת שבת מבטל בחינת אחיזת עשו וכנ"ל, וזה בחינת מה שהיה בהמעשה של הבנים שנחלפו בסוף, שכשרודפין אותו שרוצה לכנס אל הגן (שמרמז על הגן-עדן) יעמד עצמו אצל שבת, דהינו כנ"ל והבן:
כי באמת ישראל בכלל, הם בבחינת קדשת שבת, כמו שאומרים בברכת המבדיל, בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה, כי ישראל ממשיכין קדשת שבת לששת ימי החל. ועל-כן כל אכילת ישראל קדוש, כי ישראל אינם אוכלים שום מאכל מיד, רק צריכין להמתין הרבה קדם שאוכלין, ועל-ידי-זה הם ממשיכין עליהם בכל אכילתם בחינת קדשת שבת, שהוא בחינת המח נזון תחילה. כי איש ישראל כשעומד בבקר ולבו חלש ורוצה לאכל, אבל אינו אכל מיד, כי צריך להמתין עד שיטל ידיו ויברך ויתפלל, והכשרים והיראים ממתינים יותר, כי לומדים גם אחר התפלה קדם שאוכלים, וכשרוצה לאכל אינו אכל מיד, כי אם על-ידי כמה מצוות שעושין מקדם, שמקדשין המאכל, כגון בשר צריך שחיטה ונקור ומליחה והדחה. וכן לחם צריכין לקח חלה מקדם וכנ"ל, ואחר כך כשרוצה לאכל צריך לטל ידיו ולברך. נמצא שכל אכילת ישראל הוא על-ידי המתנה הרבה, כי על-ידי כל זה שממתינין הרבה קדם אכילתן כנ"ל, על-ידי-זה ממשיכין על עצמן קדשת שבת שהוא שביתה ובטול ומכניעין בחינת עשו שהוא בחינת הלעטני נא, שחוטף המאכל מיד, אבל מחמת טרדת העולם הזה ותאוותיו, יוכל להיות שגם איש הישראלי ישכח חס ושלום בשעת האכילה וכיוצא את התכלית, על-כן צריכין לזהר לזכר בכל פעם את השבת, דהינו שבתוך תקף הטרדא של העולם-הזה, או כשבא לאכל וכיוצא, יבטל את עצמו איזה שעה שזהו בחינת שבת, אז יזכה שהמח נזון תחילה, ויהיו נכנעים כל ההתנגדות והשונאים והבלבולים. וכל זה זוכין על-ידי נדר, שעל-ידי-זה זוכין לאמונת חכמים, ושעל-ידי-זה זוכין לענג שבת, ואז נשלם תקון אמונת חכמים בשלמות. כי עקר שלמות תקון אמונת חכמים הוא על-ידי שבת כנ"ל, כי הא בהא תליא, על-ידי אמונת חכמים זוכין לשבת, שהוא בחינת המח נזון תחילה, שיהיו כל מחשבותיו ותחבולותיו ועסקיו בשביל התכלית וכנ"ל, ואז נכנעין השונאים ואז זוכה לאמונת חכמים בשלמות וכנ"ל:
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על שמאי הזקן שכל ימיו היה אכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה היה אומר זו לכבוד שבת מצא אחרת נאה הימנה וכו'. נמצא כל ימיו היה אכל לכבוד שבת, הינו על-ידי ההמתנה שהיה ממתין קדם שאכל, עד שמצא אחרת היתה אכילתו בבחינת ענג שבת, על -ידי שכבר הכין אותה לשבת, כי עקר הדבר כשזוכרין את השבת תמיד וממתינין מלאכל הדבר עד שממשיכין עליו קדשת שבת, שהוא התכלית, על-ידי-זה כל אכילתו בבחינת ענג שבת שהוא בחינת המח נזון תחילה, מאחר שחושב באכילתו בשביל התכלית וכנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אבל הלל מדה אחרת היתה בו, שהיה אומר ברוך ה' יום יום. כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה ששמאי היה קפדן והלל היה ענו וסבלן, וזה ידוע שכשצריכין לשבר איזה מדה רעה, כל מה שהוא משקע בה יותר צריך להתגבר כנגדה לשברה ביותר מהפך אל הפך. על-כן שמאי שהיה קפדן על-כרחך לא היה יכול להכניע בחינת הכבד כועס בחינת הכבד נזון תחילה, שהוא בחינת אכילת חל, כי אם על-ידי שפרש את עצמו מהמאכל לגמרי והצניעו לשבת, ואז דיקא נמשך עליו קדשת שבת, אבל הלל שהיה ענו, לא היה צריך יגיעה כל כך להמשיך קדשת שבת על המאכל, כי אף-על-פי שהיה אכל בכל יום מה שהזמין לו השם יתברך, אף-על-פי-כן היתה אכילתו רק בבחינת ענג שבת, שהוא בחינת בטול הכעס. כי על-ידי הברכה לבד שברך על המאכל היה יכול לבטל את עצמו ולהמשיך קדשת שבת על המאכל. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהלל היה אומר, ברוך ה' יום יום, ברוך ה' דיקא, שעל-ידי הברכה לבד שברך בכל יום ויום על-ידי -זה לבד היה ממשיך עליו קדשת שבת, ולא היה צריך להצניע המאכל לשבת ולאכלו אחר-כך כמו שמאי, כי לא היה קפדן על כן היה ממשיך קדשת שבת על-ידי הברכה לבד, וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה שם על פסוק זה, ברוך ה' יום יום, בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. הינו שעל-ידי הברכות שמברכין לה' יתברך בכל יום ויום על-ידי-זה לבד ממשיכין על עצמו קדשת שבת שמשם כל הברכות, כי הוא מקור הברכה:
הכלל שעקר הוא אמונת חכמים, להאמין ולהתקרב לצדיקים שהם הם החכמים האמתיים, כי כל חכמתם לחשב על תכליתם להחליף העולם העובר בעולם קים לנצח, שרק זה נקרא חכמה כנ"ל, וכמו שכתוב, הן יראת ה' היא חכמה. וכמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה, הן לשון אחת וכו', שאין שום חכמה רק ליראה את ה' ולפרש מזה העולם לגמרי. ואם לאו כל אדם זוכה לזה בשלמות, על-כל-פנים ראוי לו לבטל את עצמו נגד אלו החכמים האמתיים שהם צדיקים אמתיים ולהאמין בהם ולהתקרב אליהם באמת בשביל התכלית ובודאי יזכה לאחרית טוב על ידם. וזה עקר החכמה אמתיית, אבל שאר כל החכמות הם הבל וריק, מאחר שכל חכמתם הוא חכמות העולם הזה הכלה ונפסד, כי כל חכמות חיצוניות המחקרים שנתעו למקום שנתעו, הכל הוא רק מחמת תאוות רעות ומדות רעות של עולם הזה, כי כלם מלאים תאוות ומדות רעות, וכל חכמיהם הראשונים והאחרונים כלם היו משקעים מאד בכל התאוות והמדות בנאוף וממון וכבוד ואכילה ושתיה ונצחון וקנטור וכו', כידוע לבקי בהם, ומשם בא כל חכמתם. ואיתא בספרי קדש, שגם מה שמחקרים בחכמתם ומודים בהשארת הנפש, גם זה מחמת תאוות, כי חפצים שיצליחו בדרכם הרע גם אחר מיתתם, כדי שיערב להם תאוותיהם בזה העולם, על כן אומרים שעל-ידי חקירות חכמתם יצליחו על-ידי-זה גם לנצח, כי אם לאו רע להם מאד מה שבין היום למחר יפלו פגרים מתים, ומה ישאר מהם, על כן הם מודים בהשארת הנפש ואומרים הצלחת הנפש ואומרים הצלחת הנפש לנצח הוא על-ידי חכמות, והכל מחמת התאוות ומדות רעות שרוצים למלאות כרסם בכל התאוות ושיהיה להם שם גדול וכבוד בין המלכים ועל-ידי-זה יצליחו גם אחר מיתתם. אבל באמת עקר הצלחת הנפש לאחר מיתה הוא כפי מה שפרש האדם את עצמו מתאוות עולם הזה ועסק בתורה ותפלה ומצוות ומעשים טובים, וכמבאר בסימן י"ט בלקוטי תנינא ובמקום אחר. על כן עקר התכלית הטוב והנצחי יזכו הצדיקים הגדולים שהם החכמים האמתיים שהתחכמו בחכמה אמתיית, ופרשו את עצמם מתאוות עולם-הזה לגמרי, ושאר העולם יהיה להם חלק טוב לעולם הבא כל אחד כפי מה שזכה להתקרב אליהם ולהאמין בם ולילך בדרכיהם. ועל כן באמת אמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהמבזה תלמיד-חכם הוא אפיקורס, שאין לו חלק לעולם הבא:
וזה פרוש האגדה הפליאה מאד בענין הסבי דבי אתונא, אשר כל אדם ישתומם עליה, וכבר פרש אדומו"ר זכרונו לברכה בדרכי השגותיו הגבוהות והעמוקות מאד רב המאמרים ככלם, רק שני מאמרים לא זכינו לשמע ממנו, שהם גברא דאוזיף וריחיא דתבירא. גם הספור שקדם שאלותיהם איך דבר הקיסר עם רבי יהושע בן חנניא, והספור שאחר-כך איך הביאם לספינתו וכו', בכל זה לא זכינו שיגלה לנו הרמזים שבהם, וכבר שמעתי מפיו הקדוש שהיה מתגעגע לגלות גם על כל זה, אך לא עלתה בידינו בעוונותינו הרבים. כי גם מה שזכינו לשמע מפיו הקדוש, לא היינו כדאי, רק שחמלת ה' וחסדו הגדול גבר עלינו לשמע כל מה ששמענו בעזרתו הגדולה ישתבח לנצח. עתה העיר ה' את לבבי ופקח את עיני למצוא בהם דברים של טעם, בחסדו הגדול יתברך:
וזה לשון הגמרא (בכורות דף ח):
גמרא:
אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניא נחש לכמה מעבר ומוליד, אמר ליה לשבעה שנין, והא סבי דבי אתונא ארבעוה ואוליד לתלת. הנהו מעברין הוו מעקרא ארבעה שנין. והא משמשי שמושי. אינהו נמי משמשי כאדם. והא חכימין אינון, אנן חכימין מיניהו. אי חכימת, זיל זכינהו ואיתינהו לי, אמר ליה כמה הוו ששים גברי אמר ליה עביד לי ספינתא דס' בתי וכל ביתא שדי בה ס' בסתרקי. עביד ליה, כי מטא להתם על לבי טבחא, אשכחיה לההוא גברא דקא עביד חיותא, אמר ליה רישא אית לך לזביניה, אמר ליה אין, אמר ליה רישא בכמה, אמר ליה בפלגא דזוזא, יהב ליה. לסוף אמר ליה הב לי רישך, יהב ליה חד רישא דחיותא, אמר ליה אנא רישא דחיותא אמרי לך, אנא רישך אמרי לך. אמר ליה אי בעית דאשבקך סגי אחוי לי פתחא דבי אתונא. אמר ליה מסתפינא, דכל דמחוי להו קטלי ליה. אמר ליה דרי כרוכיא דקניא, וכי מטית להתם זקפיה כמאן דקא מתפח. אזל אשכח דרבנאי מגואי ודרבנאי מבראי, דאי חזי כרעא דעילא קטליה ליה לבראי ודנפקא קטלי להו לגואי, אפכיה לסנדליה קטלי להו לגואי, אפכיה לסנדליה קטלינהו לכלהו. אזל אשכח ינוקי מלעיל וסבי מתתאי, אמר אי יהיבנא שלמא להנהו קטלי ליה הני סברי אנן עדיפינין דיתבנן לעיל ואנהו לתתא. אי יהיבנא להני קטלי לי הני, סברי אנן עדיפינין דאנן קשישי ואינהו דרדקי. אמר להו שלמא לכו. אמרי ליה מאי עבידתיך, אמר להו חכימא דיהודאי אנא אתאי למגמר חכמה מניכו. אמרי ליה אי הכי נבעי מינך מלתא, אמר להו לחיי, אי זכיתו לי כל דבעיתו עבידו לי ואי זכינא לכו אכלו נהמא גבאי דידי בספינתא. עד כאן לשון הגמרא:
רש"י:
לכמה מעבר ומוליד. כמה שוהה עברו במעיו, דבי אתונא. מקום, והא משמשי שמושי. ואי הוו מעברי לא הוו משמשא, שדרך חיה ובהמה לאחר שנתעברה אינה מקבלת זכר, והא חכימי. הני סבי וירדו לסוף המעשה, זכינהו. נצחם בחכמתך, בסתרקי. כסאות, כי מטא להתם. לכרך שלהם, עביד חיותא. מנתח בהמה, ואנא רישא דחיותא אמרי לך. בתמיה, סגי. צעוד ולך לפני, דרי כרוכא דקני. טול חבילה של קנים, וכי מטית התם. כנגד הפתח, זקוף החבילה. כמאן דמתפח. כאדם העומד לפוש, אזל רבי יהושע אשכח דרבנאי. אורבים, מאבראי. שלא יצא אחד מהזקנים לחוץ, מגואי. שלא יניח אחד לכנס, וכי חזי הנך סבי כרעא דעילא קטלי לבראי. שהיתה אסקופת החדר עבה ונשפכין סובין או אפר עליה ונכרת בה פסיעות אדם, וכי חזי כרעא דעילי. קטלי לשומרים בראי שהניחו לבא, וכי חזי כרעא דנפקא קטלי לגוואי שהניחו לצאת. והשומרים לא היו הורגים שום אדם אלא אם כן נכנס כלו לפנים על כרחו או אחד יוצא כלו לחוץ. אכפיה רבי יהושע לסנדלו ועמד על האסקופה. ונראה פסיעה אחת נכנסת ופסיעה אחת יוצאת ודחפוה השומרים ויצא. וכשבאו הזקנים וראו כן ודמו ששני בני אדם הן אחד נכנס ואחד יוצא. וקטלינהו לכלהו השומרים. ואחר-כך נכנס רבי יהושע. ינוקי מלעיל. בעליה, להרע נתכונו. שהנותן שלום לעליונים תחילה הורגין אותו התחתונים ואמרו אנו הזקנים. ולא היה לך לתן שלום להבחורים תחילה. והנותן שלום לזקנים. הורגין אותו הבחורים ואומרים הלא ראית חשובים מהם שאנחנו למעלה והם למטה. מאי עבידתך. מאי בעית הכא. אי הכי דחכימת נבעי אנן מינך. אי זכיתו לי. אם תנצחוני:
כי הקיסר שאל לרבי יהושע בן חנניא, נחש לכמה מעבר ומוליד. נחש הינו חכמות חיצוניות שהם מזהמת הנחש, כמו שכתוב, והנחש היה ערום מכל. לכמה מעבר ומוליד. פרוש, מהיכן נמשך העבור והלדה של חכמותיהם, כמה זמן ויגיעות צריכין להוליד חכמות כאלו. אמר ליה לשבעה שנין. זה בחינת השבעה מדות שהם בחינת שבעה שנים. כי יש בחינת שבע שנים טובות שהם בחינת ז' מדות טובות. ויש שבעה שנים רעות שהם בחינת שבע הפרות הרעות שהם ז' מדות רעות, שהם כלל כל התאוות ומדות. והשיב לו רבי יהושע בן חנניא שכל חכמותיהם נמשך רק מהשבעה מדות רעות שהם משקעים בכל התאוות והמדות רעות שכלולים בבחינת שבעה שנים ומשם נמשך כל חכמותיהם. כי כל חכמותיהם הם רק מחמת תאוות עולם הזה וכנ"ל. ושאל לו, והא סבי דבי אתונא ארבעוה ואוליד לתלת. תלת זה בחינת ג' הראשונות שהם בחינת חב"ד חכמה בינה דעת. כי את זה לעמת זה עשה אלקים כידוע. וגם בהסטרא-אחרא יש בחינת ז' ימי הבנין שהם בחינת ז' מדות שבהם כלולים כל התאוות, וג' ראשונות חב"ד שהם בחינת חכמה ושכל. ושאל לו הלא סבי דבי אתונא נסו הדבר והולידו לשלש. הינו שהם אומרים שכל חכמותיהם נולדים רק על-ידי הדעת שכלול משלש ראשונות לא על-ידי תאוות ומדות רעות. כי הם אומרים שבאים על חכמתם רק על-ידי חקירת השכל. השיב לו רבי יהושע בן חנניא, הנהו מעברין הוו מעיקרא ארבעה שנין. הינו שבאמת כשחוקרין ובאים על חכמתם נדמה שהוא מחמת חיוב השכל, אבל הכל נמשך מחמת התאוות ומדות רעות שהם מלאים ומעברים מהם מקדם. ותאותם ומדותיהם הרעות מסבבים בדעתם ומביאים אותם לחכמות כאלו. וזהו בחינת ארבעה שנין. כי כל התאוות ומדות נמשכין מהארבעה יסודות, כידוע ומובא בספרים שכל המדות והתאוות כלולים בשבעה מדות וכלם נמשכין מד' יסודות ששרשם בקדשה העליונה הם ד' אותיות השם. אבל הם נפלו על-ידי תאוותיהם להרע של כל הד' יסודות, ומשם נמשך כל חכמתם ושכלם. וזהו הנהו מעברין הוו מעקרא ד' שנין שהם בחינת הד' יסודות שבהם כלולים כל התאוות ומחמת שהם מלאים מהם מקדם, על-ידי-זה מסתבב בדעתם כל אלו החכמות. כי המחשבות והחכמה שבאדם הוא כפי המדות שאוחז בהם כמובן בדבריו זכרונו לברכה על פסוק, שבע מחלפות ראשו (בסוף סימן כט עין שם). והא משמשי שמושי. ששאל אותו והלא הם מתיגעים ומשמשין חכמיהם בבתי כנסיות הרעים שלהם. כי שמוש תלמידי-חכמים דקדשה הם בחינת ההלכות, כמו שפרש רש"י בכמה מקומות, מחמת שעקר הלכות מקבלין על-ידי שמוש תלמידי-חכמים. אבל את זה לעמת זה, כי גם ההולכים אחר הבל של חכמותיהם הם משמשים גם כן חכמיהם ומקבלין חכמות החיצוניות מהם, והשיבו לו, אינהו נמי משמשי כאדם. שהאמת הוא כן שהם משמשים חכמיהם, אבל הוא רק כקוף בפני אדם, כי עקר האדם הם ישראל שקרויים אדם, שעוסקין בחכמות התורה שנקראת אדם, כמו שכתוב, זאת התורה אדם. והעוסקין בחכמות חיצוניות מתדמין עצמן כקוף בפני אדם ומשמשין גם כן חכמיהם. אבל יש הפרש והבדל בינם לבינינו, כי אנו משמשין חכמינו בשביל התכלית, והם משמשים חכמיהם ופנימיות כונתם בשביל תאוות עולם הזה, כדי שיקבל חכמות הרפואות כדי שיהיה לו ממון שיקבל על-ידי שיהרג אלפים נפשות ברפואותיו של שקר (כמבאר במקום אחר להתרחק מדאקטוירים כי הם רוצחים נפשות ברפואותיהם):
והא חכימין אינון, אנן חכימין מניהו. זהו כפשוטו, ששאלו אותו, והלא אנו רואין שאף-על-פי-כן הם חכמים שבאים על חכמות גדולות לעשות כלים נפלאים וכיוצא. השיב לו כפשוטו, אנן חכימין מניהו. כי כל חכמתם הוא בעסקי עולם-הזה וכנ"ל, אבל כל חכמותינו הוא בשביל התכלית האחרון לבד, על-כן בודאי אנו חכמים יותר מהם. ובאמת אלו הצדיקים הגדולים שיגעו וטרחו הרבה באמת בשביל התכלית ופרשו את עצמם מהעולם-הזה לגמרי, זכו אחר-כך להשיג גם חכמתם על בוריה, כמו שראינו בכמה צדיקים שהיו בקיאים בכל השבעה חכמותיותר מהם הרבה, רק אנשים פשוטים אסור להם לעסק בהם, כי יש בהם אבני נגף, וגם אפלו אלו האנשים פשוטים הם חכמים יותר מהם, מאחר שהם הולכים בדרכי התורה הקדושה, שעל-ידי-זה הם עוברים ועולים על כל החכמות (כמו שכתוב בהתורה בא אל פרעה סימן ס"ד). אבל הצדיקים הקדושים הגדולים במעלה בקיאין גם בכל החכמות יותר מהם הרבה. אי חכימת זיל זכינהו וכו', אמר ליה כמה הוו שתין גברי, אמר ליה עביד לי ספינתא וכו'. הינו שהשיב לו רבי יהושע בן חנניא שלנצח אותם החכמים החיצונים צריכים לחגר מתניו מאד, וצריכים להיות גבור גדול בתורה ותפלה ומעשים-טובים, ועל-ידי-זה יוכל לנצח אותם. וזה שאמר ליה, עביד לי ספינתא, הינו התורה שנקראת ספינה, בחינת היתה כאניות סוחר. כי העולם הזה הוא ים סוער וזועף, כמובא בכל הספרים, וכאשר יכול כל אדם להבין בנפשו מה נעשה עמו בזה העולם ואיך מצולת הים סוער עליו בכל יום ולעבר זה העולם שהוא בחינת ים סוער, צריכים לזה ספינה חזקה מאד, שהוא בחינת התורה הקדושה, שאין זוכין לה כי אם על-ידי החכמים הקדושים שהם יודעים לדרש ולפרש לנו את התורה וכנ"ל, ועליהם נאמר, יורדי הים באניות, שהוא התורה כנ"ל, עושי מלאכה במים רבים, שהם עושים מלאכה גדולה ונפלאה במים רבים במים השוטפים של זה העולם, המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה, כי רק הם רואים מעשי ה' ונפלאותיו במצולת הים, שהוא זה העולם, מה שנעשה עם כל אחד, איך גלי הים ומשבריו עוברים על כל אחד כל ימי חייו, ורק הם יודעים להציל הנפשות המתקרבים אליהם ממצולות הים הזה, על-ידי שמכניסים אותם לתוך ספינותיהם הקדושות והחזקות, שהם התורות הנפלאות שמגלים לנו. וזה בחינת ספינתא של שתין בתי, זה בחינת ששים מסכתות של הש"ס, שהם כלל תורה שבעל -פי שזהו בחינת אמונת חכמים. וכל ביתא שדי ביה שתין בסתרקין, פרש רש"י, כסאות, זה בחינת תפלה, שהיא בחינת מלכות דוד כנודע, בחינת כסא מלכות. ועל-כן דוד שעסק כל ימיו בתפלה הרבה עד שזכה לחבר ספר תהלים שהוא כלל זמירות ותפלת ישראל, על-כן זכה לכסא מלכות לנצח. וזהו בחינת שתין בסתרקין, כי התפלה כלולה מששים, בחינת ששים המה מלכות. ודיקא על-ידי-זה מכניעין החכמים דסטרא-אחרא שהם גם-כן בחינת ששים, כמו שכתוב שם כמה הוו שתין גברי. כי יונקים מבחינת ששים המה מלכות. כי על-פי פשוטו נאמר זה הפסוק ששים המה מלכות עליהם, כמו שפרש רש"י שם, שזה נאמר על בני עשו ובני הפלגשים של אברהם וכו' שהם במספר ששים, ומהם נבחר אחת היא יונתי וכו' שהם ישראל. ועל-כן צריכין שתהיה התפלה כלולה מששים מלכות שבקדשה, שהם כלל המלכות דקדשה להכניע מלכות עשו וכו', שהם בחינת ששים מלכות דסטרא-אחרא. וזהו בחינת ששים גבורים, בחינת הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל כלם אחוזי חרב וכו', ופרש רש"י, איש חרבו על ירכו, שעושים סימנים בתורה וכו', הינו בחינת כלל החכמים שבתורה כלל תורה שבעל-פה. ועל-כן צריכים שתהיה הספינה כלולה מששים בתים, שהם ששים מסכתות כנ"ל, ובכל בתי ששים ביסטרקי הינו כסאות, בחינת תפלה, הינו שיהיה כל הלכה והלכה של התורה כלולה מששים כסאות שהם בחינת כלל התפלה כנ"ל, הינו שעל כל הלכה והלכה של התורה ישפך שיחו לפני השם-יתברך וירבה בכל התפלות עד שיזכה לקימה, וכמו שהזהירנו אדמו"ר זכרונו לברכה לעשות מהתורות תפלות, ומי שזוכה לזה ויש לו ספינה כזאת, הוא יכול לחגר מתניו לילך אל החכמים דסטרא-אחרא שהם בחינת הסבי דבי אתונא ולהתוכח עמהם ולנצחם:
וזה שאמר להקיסר, עביד לי, כי נודע שהאדם כפי מעשיו כן זוכה לנצח הסטרא-אחרא, ואז הם דיקא מסיעין לבנות בנין הקדשה, שזהו בחינת בכל לבבך בשני יצריך, ולהפך חס-ושלום להיפך. ועל-כן אמר רבי יהושע בן חנניא להקיסר שהוא בחינת מלכות הרשעה, עבוד לי, כי אתה בעצמך צריך לעשות לי ספינה כזאת, וכן היה, כמו שכתוב שם, עביד ליה. כי רבי יהושע בן חנניא היה צדיק גדול ונורא מאד, ופעל בתורתו ומעשיו הטובים עד שמלכות הרשעה בעצמה הכרחה לעסק לעשות ולהשלים בחינת ספינתו הנ"ל, שכלולה מששים בתי, שהם כלל התורה, ובכל ביתא ששים ביסתרקין, שהם כלל התפלה ששפך לפני השם יתברך על כל תורה ותורה שיזכה לקימה כנ"ל. כי מטו להתם על לבי טבחא. בי טבחא זה בחינת הסטרא-אחרא והס"מ וחילותיו, שעוסקין לטבח ולשחט בני-אדם, על-ידי שעוסקים להכניס מחשבות רעות בבני-אדם, שעל-ידי עקר הזביחה והשחיטה שהם זובחים ושוחטים אותם בבחינת זובחי אדם וכו', שזהו בחינת שר הטבחים של מצרים שנמכר יוסף אליו. כי מה שסכן את-עצמו הצדיק רבי יהושע בן חנניא לירד למקום הסטרא-אחרא שמשם יניקת חכמות החיצוניות שעוסקים בהם חכמי יון שהם בחינת הסטרא-אחרא, זה בחינת אחת עם מה שירד יוסף הצדיק למצרים שהיתה מלאה גלולים ועבודה-זרה וחכמות חיצוניות, שהיתה אז עקר במצרים כידוע בספרים, שעקר חכמות חיצוניות היתה תחילה במצרים ואחר-כך קבלו מהם חכמי יון שהם הסבי דבי אתונא, ובשביל זה הכרח יוסף הצדיק לירד למצרים, ואז נמכר תחילה לשר הטבחים שהוא תקף הסטרא-אחרא של מצרים, שמשם הזביחה והשחיטה של כל הכרוכים אחריהם חס ושלום. וזהו בעצמו בחינת רבי יהושע בן חנניא שהוריד את עצמו לחכמי יון שהם הסטרא-אחרא שעל לבי טבחא, שהוא בחינת הס"מ והסבי דבי אתונא שעוסקין לטבח על-ידי המחשבות רעות שמכניסין בבני אדם, כי עקר השחיטה של האדם חס ושלום, הוא על-ידי המחשבות רעות כשאין שומרין את עצמם מהם כראוי רחמנא לצלן:
וזהו אשכחיה לההוא גברא דקא עביד חיותא, הינו שמצא לאותו האיש שהוא המסית הוא המדיח, דקא עביד חיותא, שעוסק לעשות חיות רעות, שהם בחינת מחשבות רעות, להכניסם בבני אדם, כמו שכתוב במקום אחר בסימן מ"ט, שמחשבות רעות הם בחינת חיות רעות וכו' עין שם. אמר ליה, רישא אית לך לזבוני, אמר ליה אין. אמר ליה, רישא בכמה. ראש זה בחינת המחשבה שבראש. ששאל אותו, אתה עוסק במשא ומתן זה למכר ולהכניס מחשבות רעות בבני-אדם, הודיעני רישא בכמה, הינו באיזה דבר מחשבה אתה מתגבר יותר על בני אדם ללכדם במצודתך, אמר ליה, בפלגא דזוזי. הינו במחשבות של תאות ממון. וזהו בפלגא דזוזי, כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו, כי יש לו מנה מבקש מאתים וכו'. ועל-כן נקראת תאות ממון פלגא דזוזא, כי הוא עומד תמיד בפלגא ומחצה, כי אינו ממלא תאותו לעולם, כי יש לו מנה מבקש מאתים יש לו מאתים וכו'. יהב ליה. כי רבי יהושע בן חנניא רצה אז להכניע ולשבר כחם של חכמות דסטרא-אחרא שהם בחינת סבי דבי אתונא, שעקר יניקתם(?) ממחשבות רעות של תאוות רעות, ועל-כן הכרח להוריד את עצמו אל הצנור שלהם שמשם יונקים כחם, וכמובא בדבריו זכרונו לברכה בהתורה ראיתי מנורת זהב וכו' בלקוטי א' סימן ח, עין שם. וכשהצדיק מוריד את עצמו אליהם אינם מבינים כונתו וסוברים שגם הוא כשאר ההמון הנלכדים במצודתם שנותנים כח להסטרא-אחרא על-ידי תאוותיהם (?) הרעות, וכמובן כל זה בהתורה תקעו ג' בלקוטי תנינא סימן ח, עין שם. וזהו בחינת יהב ליה, שנתן לו בחינת פלגא דזוזא, שהוא תאות ממון. הינו שרבי יהושע בן חנניא הוריד את עצמו לתוך המדה רעה הזאת של תאות ממון עד שנדמה להם שנותן להם כח כמו שאר בני אדם שנותנים כח בהסטרא-אחרא חס ושלום, על-ידי תאוותיהם הרעות, לסוף אמר ליה הב לי רישך, הינו תן לי המחשבה רעה שבראש שקניתי על-ידי הפלגא דזוזא שנתתי לך, דהינו על-ידי שהורדתי עצמי לתאוה זאת של ממון, שעל-ידי-זה אתה לוכד את העולם כנ"ל. יהב ליה רישא דחיותא, שנתן לו איזה מחשבה רעה שהיא בחינת חיות רעות כנ"ל. אמר ליה אנא רישא דחיותא אמרי לך, אנא רישך אמרי לך. שרבי יהושע בן חנניא הודיע לו אחר-כך שלא בא לכאן חס ושלום לקנות ולקח מחשבות רעות, כי אם רישך אמרי לך, שמה שהורדתי את עצמי לכאן היה בשביל רישך, כי אני רוצה לחתך ראשך להכניעך ולשברך, ורק בשביל זה הורדתי את עצמי לצנור הרע הזה, כדי לשברו ולהכניעו (וכמבאר מזה בהתורה ראיתי הנ"ל), אמר ליה, אי בעית דאישבקך סגי אחוי לי פתחא דבי אתונא. שרבי יהושע בן חנניא ראה שכבר יש לו כח לשבר הצנור הרע הזה שהוריד את עצמו לשם, אבל לא הספיק את עצמו בזה, כי רצה לשברם לגמרי, על כן רצה להניח אותו לבלי לשברו ולהרגו לגמרי, רק לירד יותר עד שיראה הפתח של הטמאה הגמורה ששם יושבים תקף הסטרא-אחרא שהם חכמי יון שהם הסבי דבי אתונא. כי כל מה שרוצים לשברם יותר צריכין לירד לשם יותר, על כן אמר ליה, אי בעית דאישבקך סגי אחוי לי פתחא דבי אתונא. הינו אם אתה רוצה שאניח אותך, תלך ותראה לי הפתח שלהם. אמר ליה, מסתפינא, דכל דמחוי להו קטלי ליה. כי כל המלחמה הזאת היה בארח מחשבה ושכל. וזה שהשיבה לו המחשבה שהוריד את עצמו אליה עד שהיה לו כח להרגה לגמרי, רק הניחה וכבשה תחת ידו שתלך עמו ממחשבה למחשבה עד שיראה פתח הטמאה של הסבי דבי אתונא, על כן השיבה לו המחשבה, איך אפשר להתקרב לשם הלא כל המתקרב לשם הורגים אותו, כי שחה אל מות ביתה וכו'. אמר ליה, דרי כרוכיא דקניא וכי מטית להתם זקפיה כמאן דקא מתפח. שהשיב להמחשבה, מה שאתה מתירא לירד לשם שלא תהיה נלכד שם, אתן לך עצה כללית בענין המחשבות איך תנצל תמיד מהם, וזהו, דרי כרוכיא דקניא וכו', כרוכיא דקניא זה בחינת המחשבות שבמח שנקראים קנים בחינת קנה חכמה קנה בינה דקדשה, ולהפך בהסטרא -אחרא יש גם כן קנים דסטרא-אחרא (כמו שכתוב בהתורה אשרי העם בסימן לה לקוטי א), וזהו בחינת כרוכיא דקניא, בחינת כריכת המחשבות רבות שבמח שהרעיונים והמחשבות כרוכים ונסבבים זה בזה, שעל-ידי-זה האדם נתפס חס ושלום במה שנתפס, על-ידי שהמחשבות נכרכים ונסבבים והולכים מרעיון לרעיון וממחשבה למחשבה עד שבאים למה שבאים חס ושלום. והעצה לזה, דרי כרוכיא דקניא זקפיה כמאן דמתפח, שפתאום יעמד האדם וינוח וישבת ויהיה שב ואל תעשה במחשבתו, וזה בחינת שבת שהזכרנו למעלה, שבתוך כל הטרדות והבלבולים והמחשבות והרעיונים הרבים יבטל את-עצמו וינוח וישבת בבחינת שבת. כי באמת המחשבה ביד האדם תמיד להטותה כרצונו, רק כשמתבלבל במחשבות ורעיונים הרבה נדמה לו שקשה לו לשוב ולצאת מהם. אבל עקר העצה שפתאום יעמד וישבת ויבטל עצמו כנ"ל. וזהו דרי כרוכיא דקניא, הינו כשאתה נושא כריכות המחשבות ורעיונים הרבה, זקפיה כמאן דאתפח, שפתאום יעמד כמי ששובת עצמו, הינו בחינת שבת בחינת בטול. כי זה כלל גדול בענין המחשבות, שהעקר הוא שב ואל תעשה, כמו שכתוב בלקוטי תנינא בסימן קכב, ואפלו אם כבר חס ושלום נתעה מחשבתו ונכרכה והלכה למקום שהלכה, אם ירצה לחזר ולשוב ולסותרה יהיה נלכד ביותר, רק שצריך גם אחר-כך להיות שב ואל תעשה מעתה על-כל-פנים, שבתוך תקף בלבול המחשבות, יעמד וינוח ולא יחשב עוד, ולפעמים שצריך לזה בטול שיבטל עצמו לגמרי ויזכר בה' יתברך ויבטל את עצמו לגבי אור האין -סוף. וזה בחינת שבת, שצריך האדם לזכר תמיד ולהמשיך על עצמו קדשת שבת בימי החל בכל עת. וזה בחינת מה שכתוב בסוף המעשה של הבנים שנחלפו, שכשמגרשין את האדם יעמד עצמו אצל שבת, כי שבת אגין על אדם הראשון, עין שם. הינו בחינה הנ"ל בחינת דרי כרוכיא דקניא אתפח. שבתוך כל הבלבולים יעמד וינוח בבחינת שבת כנ"ל, ועל-ידי-זה ינצל ממחשבות רעות וכנ"ל, ואז יוכל לראות הפתחים שיש שם, כי ענין זה הוא עצה טובה לכל אדם, אך מי שהוא בעל כח גדול כמו רבי יהושע בן חנניא, יכול על-ידי-זה שיבטל עצמו בכל פעם בבחינת שבת לראות את כל הפתחים של הטמאה שהם בחינת פתחא דבי אתונא ולילך לשם ולשברם ולהכניעם:
אזל אשכח דרבנאי מגואי ודרבנאי מבראי וכו', ופרש רש"י, אורבים. שראה שם אורבים הרבה שאורבים על האדם להרגו כשיתקרב אליהם, כי הוא המסית הוא המסטין הוא ההורג, כי בתחילה הוא וחילותיו מסיתין את האדם שיכנס לשם, ותיכף כשרוצה לכנס לשם הורגין אותו על פי רב מיד, כנראה בחוש, כי רבים אשר מתו מיד כשרצו להתקרב אליהם קדם שיכנסו לשם. ויש שנכנסו לשם ואין מניחים אותו לצאת כי יהרגו אותו מיד. וזהו שראה, דרבנאי מגואי ודרבנאי מבראי, שיושבים שם אורבים הרבה מבית ומבחוץ, דאי חזי כרעא דעילי קטלי להו לבראי, ודנפקא קטלא להו לגואי. שאם רוצה לכנס הורגים מבחוץ, ואם רוצה לצאת הורגים מבפנים, כי כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, וכתיב, דרכי שאול ביתה וכו'. אפכיה לסנדליה קטלי להו לגואי אפכיה לסנדליה קטלינהו לכלהו. הינו כשראה רבי יהושע בן חנניא שנופל עליו פחד כשרצה לכנס לשם, מחמת שראה שם אורבים הרבה מבית ובחוץ, על-כן אמר שבודאי זהו מחמת שלא תקנתי אותי עדין היטב, ועדין יש בי איזה אחיזת הגוף שמחמת זה אני מתירא מהאורבים האלו, וכמו שכתוב בהתורה ראיתי סימן ח הנ"ל על מאמר רבה בר בר חנא, דלמא שקלית מידי מניהו עין שם, אהדרינהו ניהליה הדר מסתגי לן וכו' עין שם, שמבאר שם שמי שרוצה להוריד את עצמו אל הצנור הרע של הרשעים שיונקים מהם, צריך שיהיה נקי מהגוף בתכלית הזכוך עד שלא ישאר לו שום שמץ בעלמא מתאוות הגוף. ועל-כן אפכיה לסנדליה קטלי להו וכו', סנדל זהו בחינת הגוף, כמו שכתוב בזהר הקדוש על פסוק של נעליך מעל רגליך, נעל דא גופא דנגעה ביה בת פרעה, דהינו שיש בו איזה אחיזה וריח בעלמא מאיזה תאוה, ועל-כן באמת שמענו ממנו זכרונו לברכה שצריכין לזכך את הגוף עד שלא ישאר בו ריח בעלמא. כי יש צדיקים ששברו התאוות אבל הוא כמו עור שמעבדין אותו ועדין נשאר בו איזה ריח, אך צריכין לזכך עצמו כל כך עד שלא ישאר בו שום ריח בעלמא מתאוות הגוף, ואמר שצריכין לזכך הגוף כמו עור שמעבדין אותו ומהפכין אותו ואין בו שום ריח שאינו טוב. וזהו בחינת אפכיה לסנדליה קטלי להו לגואי וכו', דהינו שהפשיט את-עצמו מהגוף שהוא בחינת נעל וסנדל, לגמרי, וזהו בחינת אפכיה לסנדליה, שזכך את-עצמו כל-כך כמו שמהפכין את העור כנ"ל, ועל-ידי-זה קטלי להו לגואי, כי כשזכך את עצמו מאחיזת הגוף, על-ידי-זה הכניע אותם והרגם קצתם, כי כפי הזכוך שהאדם מזכך את-עצמו כן הורג ומכניע את חילות הסטרא-אחרא, וזהו אפכיה לסנדליה פעם שנית, הינו שחזר וזכך את עצמו עוד בזכוך אחר זכוך בצרוף אחר צרוף עד דקטלינהו לכלהו, כי על-ידי שזכך עצמו בזכוח אחר זכוך שזהו בחינת אפכיה לסנדליה ב' פעמים, על-ידי-זה הרג כלם וכנ"ל:
אזל אשכח ינוקי מלעיל וסבי מתתאי, זה מובן למי שבקי בדרכיהם של המתנגדים אל האמת הן העוסקים בחכמות חיצוניות של פילוסופיא, הן אפלו המתנגדים שבין ישראל הכשרין בעצמן שנתרבה הקטיגוריא ויש מתנגדים הרבה על נקודת האמת ומרבין במחלקת. ובכל אלו המתנגדים, דרכיהם שעקר הריב והמחלקת וההתנגדות מעוררין בני הנעורים, שהם קופצים בראש ומעיזים פניהם נגד הכשרים האמתים העוסקים בעבודה תמה בתפלה בכונה וכו' ופוערים פיהם עליהם ומבזים אותם הרבה בעזות גדול, והמתנגדים הזקנים יושבים מלמטה ונראים כשותקים. אך מצד אחד הם גרועים יותר כי כל המחלקת נצמח מהם על-ידי דבוריהם הרעים שהכניסו בבני הנעורים, רק הזקנים מחמת שכבר אין להם רתיחת הדמים כל-כך על-כן הם נראים כיושבים מלמטה ושותקים. אבל באמת מצד אחד הם גרועים יותר כנ"ל. וזהו בחינת ינוקי מלעיל וסבי מלתתא. אמר אי יהיבנא שלמא להני קטלי לי הני, סברי אנן עדיפנן דיתבינן לעיל וכו'. אי יהיבנא להני וכו' אנן עדיפנן דאנן קשישי וכו'. כי יש בכל אחד חסרון ומעלה, כי בני הנעורים שיש להם עזות גדול מאד וקופצים מאד לבזות את הישרים האמתיים. אבל גם יש בהם מצד אחד מעלה, מחמת שעדין הם בני הנעורים ולא הזקינו עדין בדרכיהם ודעתם הרעה, על כן היה אפשר לדבר עמהם להתוכח עמהם לנצחם להשיבם אל האמת, כמו שכתב אדמו"ר זכרונו לברכה שבני הנעורים בקל להשיב אותם יותר מהזקנים, כמו שכתב על פסוק תעיתי כשה אובד בסימן רו, עין שם. אבל הזקנים יושבים מלמטה, ואף-על-פי שהם שותקים ונראים שאינם חפצים במחלקת אבל הם אינם מניחים להפך דעת בני הנעורים אל האמת לאמתו, כי כבר נשתרשו בדעתם הנבכה. וכן באפן אחד יכולים לדבר עם הזקנים יותר מחמת שאין להם רתיחת הדמים כל כך ומודים שאין ראוי להחזיק במחלקת על-כל-פנים, אבל אז יקפצו בני הנעורים ויעיזו פניהם ויאמרו שאינם משגיחים על הזקנים שאינם חפצים במחלקת כי אנחנו מלעיל וכו'. וזהו אי יהיבנא שלמא להני קטלי לי הני וכו'. אי יהיבנא להני קטלי לי הני וכנ"ל, שאם ינצח את אלו יקפצו אלו ואם ינצח אלו יקפצו אלו וכנ"ל. אמר שלמא לכו. שאמר שיש לו כח לעשות שלום עם כלם עם הנערים והזקנים. דהינו שינצח את כלם. כי הנצחון של הצדיק האמת הוא בחינת שלום, כי אינו חפץ בשום נצחון כי-אם לגלות האמת לעשות להם טובה נצחיית, ועל-כן הצדיק נקרא איש שלום בחינת אני שלום. כי עקר השלום הוא כשמהפכין דעת האדם אל האמת בחינת האמת והשלום אהבו, כי להיפך חס ושלום אין זה שלום, הינו אם ירצו חס ושלום שיסכי האמת אל השקר אין זה שלום, כי קושטא קאי ושפת אמת תכון לעד, ואי אפשר שיתהפך האמת אל השקר. ועל-כן כתיב, אין שלום אמר ה' לרשעים, כי כל זמן שהם רשעים ונוטים אחר השקר אי אפשר להיות עמהם בשלום, כי האמת לא יתבטל לעולם כנ"ל. ועל-כן הצדיק כשמנצח את החולקים והמתנגדים אל האמת זהו עקר השלום כנ"ל. וזהו שאמר להם שלמא לכו, דהינו שהוא יכול לנצח כלם להפכם אל האמת שזהו בחינת שלום, כי אף-על -פי שיושבים ינוקי מלעיל וסבי מתתאי שעל-ידי-זה אי אפשר להתוכח עמהם וכנ"ל, אף-על-פי-כן יש כח בהצדיק הגדול להכניעם ולנצח שניהם יחד. כי כבר הפך סנדלו שני פעמים, שפשט את עצמו מהגוף בזכוך אחר זכוך, על-כן יש לו כח לנצח שניהם יחד הנערים והזקנים, שזהו בחינת שלמה לכו, וכנ"ל:
אמרו ליה, מאי עבידתיך, אמר להו, חכימא דיהודאי אנא, שהשיב להם שהוא חכם יהודי שכל חכמתו הוא רק חכמות היהדות, שהיא חכמה תכליתית, כי אין לו שום חכמה של הבל הן חכמות חיצוניות של פילוסופיא ממש, הן חכמות העולם, רק כל חכמתו היא חכמה יהודיית איך להשיג את התכלית הנצחי שעוסקין בזה ישראל, שעל כן נאמר עליהם רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, אבל המון עם יכול להיות שמתערב בחכמתו איזה חכמה של חוץ, אבל אנא חכימא דיהודאי שכל חכמתי היא רק חכמת היהדות לא זולת. אתאי למגמר חכמה מניכו, כי אני חזק בדעתי שאני יכול לקבל חכמה גם מכם. כי באמת מי שהוא חכם אמתי יכול לקבל חכמה ורמזים להתקרב לה' יתברך אפלו מתקף הסטרא-אחרא ומחכמי אמות-העולם, כי בכל מקום יש בהעלם איזה טוב בבחינת בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי, רק שאר בני אדם אסורים לסכן עצמן לכנס לשם שלא יהיה נלכד שם חס ושלום, אבל הצדיק יכול לקבל חכמה גם מהם, בבחינת איזהו חכם הלומד מכל אדם וכו'. וזהו אתאי למגמר חכמה מניכו, כי אני יכול לקבל חכמה גם מכם כנ"ל. ועל-כן אמרו לו, אי הכי נבעי מנך. והקשו המפרשים מאי אי הכי אדרבא הלא הוא אמר שבא ללמד מהם, אך על-פי הנ"ל נתבאר היטב, כי הבינו שמה שאמר אתאי למגמר חכמה מניכו לא היה מחמת קטנותו נגדם אדרבא בזה גלה גדל חזקו בחכמתו האמתית שהוא חזק בחכמתו כל -כך עד שאינו מתירא שילכד בשטותיהם, רק יכול לקבל חכמה גם מהם כנ"ל, על-כן שפיר אמרו ליה, אי הכי שאתה חכם כל-כך נבעי מנך, אמר להו, לחיי, אי זכיתו לי כל דבעית עבידו וכו', אי זכינו לכו אכלו נהמא גבאי דידי בספנתא. זה בחינת אם רעב שונאך האכילהו לחם, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, לחמו של תורה. הינו שאני רוצה להטיב לכם אם אנצח אתכם שתאכלו אצלי מלחם חדושי תורתי בספינתא שהוא בחינת כלל התורה, ובזה יהיה להם נסיון אם ירצו ישובו אל האמת, שבזה חפץ הצדיק האמת מאד, ואם לאו יתקים בהם סוף המקרא, כי גחלים אתה חותה על ראשו וכו':
והנה כל השאלות שלהם ותשובות רבי יהושע בן חנניא, כבר גלה אדמו"ר זכרונו לברכה נפלאות הסודות שבהם בדרכו הנורא כנדפס כבר בספרו הקדוש, אך מקום הניח לי הספור שמקדם השאלות ואחריו, וגם ב' שאלות וכנ"ל, ואני עני ואביון אלך בעקבותיו לבארם כפי עניות דעתי כיד ה' הטובה עלי:
גמרא:
גברא דאוזיף וטריף. מאי חזו דהדר אוזיף, אמר להו גברא לאגמא קטל קמא טינא ולא מצי ב' קטיל ומנח עליה עד דמתרמי ליה אינשא דמידלי ליה:
רש"י:
דאוזיף וטריף. שהלוה מעות לחברו ולא נפרע ממנו כי-אם בקושי שטרף לקוחות, מאי חזי דהדר אוזיף. לאחריני ולא נתיסר מן הראשון, לאגמא. יער, קטל קמא טינא. חתך חבילה ראשונה ולא מצי ביה להרימו על שכמו, הדר קטל ומנח עליה. הואיל וצריך סיוע לאחרים, עד דמתרמי אינש ומידלי ליה. והאי נמי הואיל והפסיד באמנה ראשונה חוזר ומאמין לאחרים עד שמזדוג לו אדם נאמן ומשתכר בו:
גברא דאוזיף וטריף מאי חזי דהדר אוזיף. כי ידוע שעקר עלית כל התפלות והתורות והמצוות הכל נעשה רק על-ידי צדיק האמת, כמבאר בדבריו זכרונו לברכה כמה פעמים, ועל-כן כל סמיכתנו ותקותנו היא עליו, כי אפלו מי שעוסק בתורה ומצוות, אינו יכול להעלות עבודתו למקום הצריך כי-אם על-ידי הצדיק האמת, כמו שכתוב בהתורה פתח רבי שמעון (סימן ס), שיש שעוסק בתורה ועבודה ואף-על-פי-כן הוא בחינת שינה וכו' וצריך הצדיק לעוררו משנתו וכו'. וכן אפלו מי שהוא במדרגה התחתונה, אף-על-פי שרואה שקשה לו מאד מאד להתפלל ואפלו כשמתחיל להתפלל איזה דבור, על-פי רב תיכף נתבלבל תפלתו מאד, אף-על-פי-כן צריך להתחזק להתפלל יותר, כי הצדיק האמת מעלה גם תפלתו המטרפת ומבולבלת. כי הצדיק מעלה כל התפלות וכו' כמו שכתוב בדבריו זכרונו לברכה כמה פעמים. וזהו ששאלו, גברא דאוזיף, הינו שעוסק בתפלה שהוא נקרא מלוה, כמו שכתוב בהתורה תקעו א' בלקוטי תנינא (סימן א), כי כל כוכביא לוין דא מן דא וכו' עד המלוה הגדול שהוא העוסק בתפלה וכו' כמו שמבאר שם, עין שם. וכן כל עבודות שעובדין את השם יתברך בבחינת הלואה, כי שכר מצוה בהאי עלמא לכא, רק היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. נמצא שהעובד את ה' הוא כמו מלוה את השם יתברך עד שיקבל שכרו, וכמו שכתוב לענין צדקה, מלוה ה' חונן דל, וכמו כן הוא בשארי המצוות. וזהו ששאלו סבי דבי אתונא, גברא דאוזיף שהוא עוסק בתפלה ועבודה שהוא בבחינת מלוה כנ"ל, וטריף דהינו שאחר-כך מתבלבל מזה בבחינת טורפין תפלתו בפניו כמו שמצוי הרבה ברב בני-אדם, שאפלו כשמכריחין את עצמם להתפלל, אינם יכולים להתפלל רק מעט ואחר-כך מתבלבלים ואינם יכולים להתפלל כלל. וכמו שאמר אדמו"ר זכרונו לברכה שאין יכולים להתפלל כי-אם מעט כמו שכתוב במקום אחר. מאי חזי דהדר אוזיף, ששאלו למה הוא חוזר ומתפלל מאחר שהוא רואה שאי אפשר להתפלל בשלמות שתעלה תפלתו מאחר שרואה שטורפין תפלתו ומתבלבל הרבה. כי הם, הינו סבי דבי אתונא, היו רשעים ששאלו זאת ומתנגדים גדולים אל הקדשה, על-כן רצו להשליך את האדם. והקשו מאחר שרואה שאינו יכול להתפלל תפלה שלמה שתעלה למקום הראוי, למה מתיגע להתפלל יותר. אמר להו, אזל גברא לאגמא קטל טונא קמא לא מצי ביה וכו'. שהשיב להם, שגם העוסקים בתורה ומצוות אי אפשר להם להעלות עבודתם כי אם על-ידי הצדיק האמת שמעלה הכל, וזה הצדיק מעלה גם כל התפלות המטרפות, כי מברר המעט טוב שבהם מה שהוא מתיגע עצמו להתפלל מעט על-כל-פנים, הוא מעלה כל דבור ודבור ובונה מהם בנינים נפלאים. וזהו שהשיב להם, אזל גברא לאגמא, הינו אגם מים, כמו שפרש רש"י שם, הינו בחינת התורה שהוא בחינת מים, בחינת ישם מדבר לאגם מים, שהוא מקום ישוב וכו'. קטל טונא קמא, פרש רש"י שחתך חבילה של קנים ולא מצי ביה, ואינו יכול להעלות ולהגביה, קטל ומנח עליו, ופרש רש"י הואיל וצריך סיוע לאחרים עד דמתרמי אינש ומדלי ליה והאי נמי וכו'. הינו שהשיב להם הלא גם העוסקים בתורה ומצוות שעושים חבילות חבילות של מצוות, כי עובדי ה' הם בחינת עובדים בשדה העליונה, כמו שכתוב לעבדה ולשמרה, שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, לעבדה בפקודין דעשה וכו', שהם בחינת קוצרים בשדה העליונה ועושים אגודות אגודות חבילות חבילות של תורה ומצוות, ומעלים אותם למקום שצריכין בבחינת בא יבא ברנה נושא אלומותיו, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק עיניך בשדה אשר יקצורון, שהקצירה הוא בחינת תכלית העבודה וכו' הינו שגם ההולכין במימי התורה ועושין חבילות חבילות של מצוות, גם הם אינם יכולים להעלות עבודתם מעצמם, כי קטל טונא קמא, שחתך חבילה הראשונה של תורה ומצוות ולא מצי ביה להרימו ולהעלותו למקום הצריך, הדר קטל ומנח עליו עד דמתרמי אינש דמדליה ליה. הינו מאחר שצריך סיוע לאחרים הוא עוסק עוד בתורה ומצוות עד דמתרמי אינש דמדלי ליה דהינו הצדיק האמת שיכול להגביה הכל, כמו כן האי דאוזיף וטריף, שהתפלל ואחר-כך אינו יכול להתפלל וטרפו תפלתו בפניו, אף-על-פי-כן צריך להתחזק להתפלל יותר ויותר כל ימיו, כי הצדיק יגביה ויעלה הכל, אדרבא הוא צריך להתחזק יותר ויותר להתפלל כדי שיעורר הצדיק ברחמיו להעלות תפלתו, כמו שפרש רש"י על פי פשוטו לענין החבילות של קנים, שמאחר שצריך סיוע לאחרים על-כן הוא חותך עוד עד דמתרמי אינש דמדלי ליה. כי יכול להיות שבשביל חבילה אחת לא יבא איש לסיע לו לטרח עצמו להגביה לו בשביל דבר מעט כזה, על-כן חותך עוד חבילות שאז יתעורר יותר האיש להגביה ולהעלות החבילות, כי יש בהם כדאי לטרח עבורם. כמו כן הוא לענין עבודת ה', שאדרבא מאחר שאינו יכול להעלות עבודתו ותפלתו בעצמו, צריך לטרח הרבה להתפלל עוד יותר ויותר. וכן אפלו העובד ה' צריך לטרח לעשות עוד חבילות חבילות של תורה ומצוות לעסק בהם הרבה עד דמתרמי אינש דמדלי ליה, עד שיבוא הצדיק האמת שיגביה הכל וכנ"ל:
וזה בחינת חלום פרעה, שראה שבע(?) פרות הטובות, שהם בחינת הטוב, בחינת תפלה, כמו שכתוב, ונשלמה פרים שפתינו (כמובא בדבריו זכרונו לברכה בסימן נה לענין פרה אדמה, שהיא בחינת תפלה, עין שם), והיא כלולה משבע, בחינת שבע ביום הללתיך. ואחר-כך ראה שבע פרות אחרות רעות מאד וכו', שהם בחינת הרע הגמור שמתגבר כנגד התפלה הטובה שזהו בחינת גברא דאוזיף וטריף הנ"ל כנ"ל, שמתגבר הרע על הטוב, בבחינת ותבואנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה, כאלו לא היה טוב כלל כאלו לא התפלל כלל. ואחר-כך ראה עוד הפעם שחוזרין ועולין שבע שבלים טובות, שהם בחינת הטוב, בחינת תפלה שהיא בחינת שיח השדה, בחינת ויצא יצחק לשוח בשדה, כמובא בהתורה ויאמר בועז אל רות, שעל-ידי התפלה מלקטין צמחים נפלאים בשדה העליונה. ואחר-כך חזרו ועלו שבע שבלים רעות שהם בחינת הרע שחזר והתגבר כנגד הטוב כנגד התפלה, ועל-כן נתפלא מאד על זה מה זאת, בחינת ואין פותר אותם לפרעה. שהיה קשה לו קשיא הנ"ל, מאי חזי דהדר אוזיף, למה חוזרים ומתגברים פעם אחר פעם לעורר הטוב ולהתפלל מאחר שרואין שמתגבר כנגדם בכל פעם רע כזה שרוצה להשכיח הכל כנ"ל. ומתחלה המשיל הטוב והרע בשבע פרות טובות ורעות ואחר-כך בשבלים, כי ידוע שאין הטוב והרע מתעורר בכל פעם בבחינה אחת, כי הטוב שהוא בחינת התפלה כלול מכל הבחינות מדומם צומח חי מדבר, שהם בחינת ארבע יסודות אש רוח מים עפר, ששרשם ד' אותיות השם, שמשם נמשכין כל העולמות וכל הטוב שבהן, ולעמת זה הרע שבהן, וכשהטוב מתעורר לפעמים הוא טוב שהוא בבחינת שבע פרות טובות בבחינת חי, ולפעמים בבחינת צומח בבחינת שבלים וכן הרע כנגדו. וכאשר מרגיש כל אחד בנפשו שאין הטוב והרע שוה בכל פעם, והתקון על כל זה הוא בחינת פתרון יוסף, שאמר שהכל תלוי בהצדיק האמת, בבחינת ירא פרעה איש נבון וחכם שהוא יתקן כל זה בבחינת עד דאתי אינש דמדלי ליה כנ"ל, שהוא בחינת יוסף הצדיק בעצמו, בבחינת אין נבון וחכם כמוך, שהוא יודע לתקן את כל אחד שיקבץ את הטוב שבבחינת השנים הטובות, דהינו בעת שנתעורר הטוב שיחזק את עצמו לחטף טוב תפלה ותורה וכל מה שיוכל כל ימי חייו, כדי שיהיה לו האכל לפקדון אחר-כך כדי שיוכל להחיות נפשו בו עד שיזכה להתגבר בשלמות עד ישקיף וירא ה' משמים וירחם עליו ויוציאו מבחינת גלות מצרים לגמרי ויזכה לטוב גמור בשלמות, שהוא בחינת קבלת התורה ולקימה תמיד לעולם, אמן:
ועתה נבוא לבאר עוד מאמר אחד מה שלא זכינו לשמע ממנו זכרונו לברכה בעצמו כנ"ל, והוא:
גמרא:
אית לן ריחיא דתבירא חיטא שקיל פסקא מנה שדאי להו אמר כריכו לי מנה גרדי ואיחיטה, אמרי ומי יכול למיכרך גרדי מריחיא, אמר להו ומי איכא דחיטא ריחיא:
רש"י:
חיטה. תפור אותה, כריכו לי גרדי מנה. הוציאו לי ממנה חוטים כדרך הנשים שמוציאין חוטין מן הבגד ותופרים אותו בהן:
ריחיא דתבירא, זה בחינת אמונת חכמים שנשברה, כי ריחיא הוא בחינת אמונת חכמים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק ובטלו הטוחנות, אלו המשניות הגדולות, כגון משנת בר קפרא וכו', כמובא בפרוש רש"י שם בקהלת. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, למה נמשלו דברי תורה כרחים, מה רחים אינן בטלות אף תלמידי-חכמים אינן בטלין מן התורה לעולם. נמצא שרחים הוא בחינת החכמים האמתיים העוסקים לברר כל ההלכות שהם תורה שבעל-פה שהם המשניות הגדולות, לדחות הפסולת שהם בחינת סובין ומורסן ולברר ההלכה על בוריה שהיא בחינת קמח וסולת. ושאלו אלו הסבי דבי אתונא, ריחיא דתבירא, כשנשברה אמונת חכמים דהינו כשנופלים מאמונת חכמים במאי חיטה לה, במאי חוזרין ותופרין ומחברין ומתקנים אותה. כי היה קשה להם איך אפשר להעלות האמונה, כי הם רחוקים מאמונה מאד. שקיל פסקא מנה שדא להו אמר להו כריכו לי גרדי מנה ואיחיטה. כי באמת עלית האמונה הוא דבר פלא, ועל-כן נקרא ענין זה פלא, כמו שכתוב, אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחק אמונה אמן. כי קשה הדבר להבין בשכל, איך אפשר להעלות האמונה על-ידי איזה עצה, כי מאחר שאין לו אמונה, אם-כן לא יאמין חס ושלום גם בהעצה, כמו למשל בהתורה הזאת שמבאר עצה לאמונת חכמים על-ידי נדר, אך מי שנפל מאמונת חכמים לגמרי בודאי לא תועיל(?) לו עצה הזאת, כי אינו מאמין גם בהעצה עצמה ולא יעשה העצה, מאחר שאינו מאמין בה, ואם כן איך אפשר לרפאות ולחבר שבירת אמונתו, וכן במקומות אחרים מבארים עוד עצות להעלות האמונה כגון ללמד פוסק או לדבר האמונה בפיו, ובודאי למי שאין לו אמונה כלל חס ושלום אין מועיל שום עצה מאחר שאינו מאמין בהעצה עצמה. אך באמת ישראל עם קדוש הם מאמינים בני מאמינים ושרשם אמונה, על-כן אפלו כשנופל אחד מישראל חס ושלום מאמונה, בודאי עדין נשאר בו איזה נקודה מאמונה, רק שהאמונה בקטנות גדול בבחינת שבירה, אבל אף-על-פי-כן על-כל-פנים יש בו איזה נקודה טובה מהאמונה. כי זהו בעצמו מה שהצטער שנפל מאמונה זהו בעצמו אמונה, כי בפנימיות לבבו מבין מרחק קדשת אמונת ישראל שיש יחיד קדמון מנהיג ומושל ומשגיח וכו' ויש לו צדיקים גדולים ונוראים שמכירין אותו יתברך, שכל תקותנו לנצח על ידם, רק אינו מרגיש האמונה בהתגלות בשלמות, ועל-כן מועיל לו עצה, כגון לנדר נדר וכו', כי תיכף שאומרים לו איזה עצה טובה לאמונה הוא חוטפה כמו אבן טוב, מאחר שעדין יש בפנימיותו נקודת האמונה ומתגעגע באמת להשלים ולהעלות האמונה הנפולה והשבורה. אבל העכו"ם בפרט החכמים בחכמות חיצוניות שהם רחוקים מאמונה לגמרי בפרט מאמונת חכמים, וכן החכמים בעיניהם אף-על-פי שהם מבני ישראל, אבל קלקלו מעשיהם מאד עד שנתרחקו מאמונת חכמים לגמרי, בודאי קשה להם לתקן שבירת אמונתם מאחר שאינם מאמינים בהחכמים כלל, ובעצותיהם הקדושות. וזה בחינת שקל פסקא ושדא להו, שנטל חתיכת אבן מהרחים והשליך לפניהם ואמר להו כריכו לי גרדי מנה, שימשיכו חוטים ממנה לתפר הרחיים. הינו שהשיב שנוטלים איזה חתיכה מהרחיים השבורים בעצמם ומושכין ממנה חוטים לתפר הרחיים, דהינו שאף-על-פי שהאמונת חכמים נשברה אצלם, נוטלים איזה עצה מדברי אלו החכמים עצמם שנשברה אמונתם אצלו, כגון לנדר איזהו נדר וכו', ועל-ידי-זה יתקן האמונה, וזהו בחינת כריכו לי גרדי מנה ופרש רש"י, חוטים. זה בחינת אמונה שתלויה בפה בבחינת כחוט השני שפתותיך, בחינת אודיע אמונתך בפי, וזה בחינת תקות חוט השני, כי אמונה היא עקר התקוה לנצח, בחינת ויש תקוה לאחריתך, כי אמונה היא אחרית הימים, כמובא בדבריו זכרונו לברכה במקום אחר, ואז יזכה להכלל באורות השלשה אבות שהם יסוד ושרש אמונת ישראל, שהוא בחינת והחוט המשלש לא במהרה ינתק, שאז בודאי לא במהרה ינתק ויפל מאמונה, רק יהיה חזק באמונתו לנצח. נמצא שהשיב להם שאף-על-פי שנפל מאמונת חכמים שהוא העקר כלל האמונה הקדושה, כי הם ממשיכים לנו האמונה הקדושה בשלמות, כי בלא אמונת חכמים אמתיים גם אמונתו בה' יתברך אינה בשלמות כידוע, ואפלו אם נפל מאמונת חכמים, אפשר לו לתקן על-ידי האמונה השבורה בעצמה, מאחר שעל-כל-פנים עדין נשאר בו איזה נקודות טובות מהאמונה השבורה, על-כן יכול לקח דבור מדבריהם הקדושים דהינו איזה עצה מדבריהם שעל-ידי-זה יחזר ויתקן האמונה. וזה בחינת אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחק אמונה אמן, לשון כפול אמונה אמן, הינו מי שיש בו עדין איזה נקודת האמונה, הוא יכול לחזר ולתקן ולהעלות האמונה על-ידי העצות הנפלאות מאד שהם בחינת עצות מרחק, שבאים ממקום רחק ועליון ונורא מאד, בחינת ממרחק תביא לחמה. כי עצות הצדיקים הגדולים בפרט העצות בענין האמונה הקדושה באים מרחק מאד, משכליות עליונים גבוהים ועצומים מאד, שהם נמשכים מעולמות עליונים מאד הרחוקים מאד מזה העולם, וזהו עצות מרחק אמונה אמן, שעל-ידי נקודת האמונה שנשאר אצלו עדין שעל-ידי-זה מתגבר לקים עצתם על-ידי-זה זוכה לאמונה שלמה בחינת אמונה אמן וכנ"ל. אבל מי שנפל אל חכמות חיצוניות עד שאינו מאמין כלל, אף גם הוא מתלוצץ מהחזקים באמונת חכמים בודאי קשה לתקן שבירת אמונתו, ועל-כן באמת שאלו אותו מיד, ומי יכול למכרך גרדי מריחיא, איך אפשר להמשיך חוטים מאבן, הינו איך אפשר להמשיך אמונה הקדושה שהוא חוט השני מחתיכת אבן של הרחיים, כי אין להם אמונה בהעצה בעצמה וכנ"ל. השיב להם, ומי איכא דחיטא ריחיא, שבאמת אי אפשר לתקן האמונה השבורה לאנשים כאלו, כי מי שאינו יכול למשך חוטים מחתיכת אבן מהרחיים, דהינו לקים העצות של הצדיקים, אף-על-פי שנשברה אמונתם אצלו וכנ"ל, הוא אינו יכול בודאי לתפר הרחיים השבורה, לתקן האמונה הנפולה, מאחר שאינו מאמין בהעצה בעצמה וכנ"ל:
כי באמת האמונה נקראת אבן, בחינת אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, אבל אף-על-פי שנקראת אבן מחמת שצריכין להיות חזק בהאמונה כמו אבן חזק, בבחינת אני חומה שישראל מתפארין בעצמן שהם חזקים באמונתם כחומת אבנים, אף-על-פי-כן אינה אבן קשה ממש שאין בו שום לחלוחית חס ושלום, אדרבא היא בבחינת אבן טוב, בחינת אבנא טבא דכלילא מכל גונין וכל מיני השפעות וברכות נמשכין מאבן טוב הזה, כי היא בחינת באר מים חיים וכו', כי אמונה הוא מקור הברכות וההשפעות, ועל-כן על-ידי חתיכת אבן מרחיים השבורה, דהינו על-ידי איזה עצה מדבריהם הקדושים של החכמים האמתיים יכולים להמשיך ממנה חוטים לתקן האמונה וכנ"ל. אבל אצלם, הינו אצל החולקים, היא כמו אבן קשה ממש. על-כן שאלו, ומי יכול למיכרך גרדי מרחיא וכנ"ל. ועל-כן באמת השיב להם, ומי איכא דחיטא ריחיא, כי בודאי לאנשים כאלו אי אפשר לתקן ולחבר האמונה וכנ"ל:
וזהו בחינת אשר שברת ושמתם בארון ואמרו חכמנו זכרונם לברכה, לוחות ושברי לוחות מנחים בארון. הינו על-ידי בחינת שברי לוחות בחינת אמונה השבורה, על-ידי-זה בעצמה חזר ונתתקן האמונה מחדש שהם בחינת הלוחות שניות, בבחינת שקל פסקא שדא להו וכו', כי על-ידי שנשאר בו איזה נקודה מהאמונה השבורה על-ידי-זה מקים העצה של חכמים שנשברה אמונתם אצלו וחוזר ומתקן האמונה שהיא בחינת קבלת לוחות שניות. כי כל קבלת התורה עומדת על אמונה, כמו שכתוב, כל מצותיך אמונה, וכמו שכתוב, בא חבקוק והעמידן על אמונה וכו' הינו כנ"ל:
עתה נבוא לבאר בעזרתו הגדולה יתברך את סוף הספור של הסבי דבי אתונא, וזה לשון הגמרא שם (אחר השאלות והתשובות שהיה ביניהם עד שנצחם בכלם):
גמרא:
אייתינהו כל חד וחד כי חזי שתין בסתרקי סבר כלהו חבראי להכי אתו, אמר להו לספונאי שרי ספינתך בהדי דאתו אייתי עפר מעפרייהו כי מטא לבי בלועי אית ביה תלת צולמין חד מטי ידיה ארישיה וחד מטי אליבא ובתרא דכלהו מחוי בידיה לאחוריה, שקל כוזא דמיא מבי בלועי כי אתא אוקמינהו קמי קיסר וחזינהו דהוו מענו אמר ליה לאו הני אינהו שקל מעפריהו שדא עלייהו אקשי לאפי מלכא אמר ליה כל דבעית עביד להו, אייתי הנהו מיא דאתי מבי בלועי שדינהו בתיגרא אמר להו מליוהו להאי ואיזלו לכו מלו שדו ביה קמא קמא הוה קא בלע להו עד דשמיט כתפייהו וכלו ואזיל. עד כאן לשון הגמרא:
רש"י:
אייתינהו למיכל בספינתא הואיל וזכינהו. והיה מביא כל אחד ואחד בפני עצמו ומכניסו בחדר, וכי חזא שתין ביסתרקא. סבר כל חברי לחדר זה יבואו, אמר ליה רבי יהושע לספונא. רב החובל, שרי ספינתך. התר ספינתך ולך, לבי בליעי. מים שבאוקינוס שבולעין כל מים שנופלין בו ומביאין אותו עד התהום ופולטת אותן כדכתיב והים איננו מלא, דהוו מענו. מעונים ושפלים שלא היו בארצם, אקשו. העיזו פניהם ודברו קשות את המלך כשהריחו את ריח ארצם. והיו סבורים להיות קרוב לארצם, בתיגרא. בכלי, לשון אחר, בתיגרא, בחביות, דשמיט כתפייהו. נשמטו פרקי שכמם, וכלו ואזול. כלו והלכו לאבדון:
הינו לאחר שנצחם בכל הטענות, הביא אותם לתוך ספינתו שהוא בחינת התורה הקדושה כנ"ל, והביא לכל אחד לבית מיחד מהשתין בתי שבספינה, שמסר לכל אחד תורה והלכות מיחדות כפי השיך להם, כפי מה שהבין מח ודעת של כל אחד כן מסר לכל אחד חדושי תורה מיחדת, כדי לנסותם אם ישובו אל האמת, כי חזי שתין בסתרקי סבר כלהו חבראי להכא אתו. הינו כשנכנס כל אחד מאלו החכמים לבית תורתו, וראה תורה נפלאה כזאת וראה שם שתין בסתרקי, הינו כסאות בחינת תפלה, שראה שם חדוש כזה שלא היה מעולם שיש אצל כל תורה תפלות הרבה נפלאות ונוראות מאד מאד שיכולין לפעל על ידם כל מה שצריכין אם יעסקו בהם כל ימיהם באמת. ואז נתפלא כל אחד ואחד מאד, ואמר כלא חבראי להכא אתו. שכל החברים שהם כל החכמים ראוי להם לבוא לכאן. כי בודאי ראוי שכל החברים יבואו לכאן ויכירו האמת לאמתו, ואף-על-פי שדברים אלו שדברו הם בודאי אמת ויציב ונכון וכו', אבל אף-על-פי-כן גם דבורים אלו הם בעצת היצר-הרע הרוצה להרחיקם מהאמת בכל מיני תחבולות, כי הולך בערמומיות עצום מאד מאד עם כל אחד, וכידוע שיחה זאת אצלנו שלפעמים כשיפקח עינו של אחד ורואה נפלאות אמתת האמת של הצדיקים האמתיים, הוא ממתין עדין עד שישובו כל העולם אל האמת ויתקרבו כלם אליהם ואז לא יהיה לו שום פחיתות כבוד כשירצה להתקרב, ואז דיקא יתקרב הוא גם כן. ובאמת לא כך היא המדה, כי אדרבא זהו עקר הנסיון שלו שיתקרב דיקא בעת שהאמת נשלך ארצה ויראי חטא נמאסים, כמו עכשו בעוונותינו הרבים, כמו שכתוב, מי גר אתך בעניותך וכו'. כי אין מקבלים גרים לימות המשיח וכמו שכתוב בסימן רמ בשיחת הר"ן על פסוק וישב יעקב וכו'. ועל כן מי שפקח השם את עיניו ורואה מעט אמתת האמת של חדושי תורה כאלו וכו' ראוי לו לרוץ בכל כחו אליהם כבורח מבאר שחת אל מקור מים חיים נצחיים. אך דרך הרחוקים מהאמת מחמת התגברות הבלי עולם הזה וטרדותיו ותאוותיו וכו' שאפלו כשמתנוצץ להם האמת, קשה להם להתקרב מחמת שרואים שעדין שאר החשובים אינם מתקרבים, על כן הם יראים להתקרב שלא יהיה להם פחיתות כבוד. על כן הם רוצים להמתין עד שכלם יתקרבו ואז יתקרב גם הוא, כי אז יהיה לו כבוד כשיתקרב. וזהו בחינת שאמר כל אחד, כלהו חבראי להכא אתו, שראוי שכל החברים שהם החכמים החשובים יבואו ויתקרבו לכאן. וכן אמר כל אחד ואחד מהם. כי כל אחד בפני עצמו מכיר ומבין האמת לאמתו, אך כל אחד ממתין עד שהכל יתקרבו, כדי שלא יהיה פחיתות כבוד ובזיון, ובאמת זהו עקר הנסיון של כל אחד ואחד, כי צריכין להתקרב דיקא בעת העניות והשפלות של כלל ישראל ובפרט של הצדיקים והישרים היראים האמתיים, ולסבל דיקא בזיונות ושפיכות דמים וכנ"ל, כי כל אחד יודע בנפשו מה שפגם וקלקל מעודו, ובמה יזכה להתקרב לאורות כאלו בלי יסורים ושפיכות דמים, על-כן כל תקונו כשיעמד בנסיון ויתקרב עתה דיקא, אבל אלו החכמים החיצוניים לא יכלו לעמד בנסיון, על כן אמר כל אחד כלהו חבראי להכא(?) אתו, שראוי שיבואו כל העולם לכאן, ורצה כל אחד להמתין עד שיבואו ויתקרבו כל העולם ואז ישובו גם הם כנ"ל. ובאמת לא כן הוא וכנ"ל, ואז אמר ליה לספונאי, שרי ספינתך, שצוה לרב החובל שיוליך הספינה, הינו אחר שראה שעדין אינם רוצים לשוב, אחר שנסה אותם עוד להטעימם מקדשת עבודת ישראל אולי ישובו אל האמת על-ידי-זה, כי הצדיק הגדול הוא רחמן גדול מאד ומסבב בכמה סבובים לקרב הכל אל התכלית הטוב, אך שאסור ליקח מהם הבחירה, כי כל העולמות עומדים על בחירת האדם כידוע, על -כן הוא מסבב עם כל אחד בחכמתו הנפלאה באפן שיגלה לו ויעוררו אל האמת, אך אף-על-פי-כן יהיה נשאר לו איזה נסיון ובחירה. וזהו בחינת שצוה להוליך הספינה שתשא אותם, זה בחינת מה שלפעמים נותנים להאדם התעוררות מלמעלה לבד, שמתעורר פתאום לעבודת השם, אבל הכל מלמעלה, וכל זה לעוררו אל האמת, ואחר-כך נוטלין זאת ממנו ומניחין אותו על בחירתו, כי מאחר שטעם קצת עבודת השם ראוי לו עתה כשנסתלק ממנו ההתעוררות מלמעלה הנ"ל להתעורר עתה מעצמו, ומי שחס על עצמו באמת חוזר אל השם יתברך על-ידי-זה, אך מי שאינו רוצה להשליך הבליו תיכף כשנסתלק ממנו ההתעוררות ותאוותיו חוזרין עליו, הוא חוזר אל כסילות דעתו וחכמותיו של הבל כידוע כל זה בספרי קדש וכמובא בשם הבעל-שם-טוב על-פסוק והוא ינהגנו על מות, עין שם:
וזהו בחינת מה שנהג עמהם רבי יהושע בן חנניא כשראה שעדין הם קשי ערף לשוב רק הם רוצים להמתין עד שכל החברים יבואו לכאן וכנ"ל, אז צוה שתשא הספינה שהוא התורה אותם, דהינו שיגיע עליהם התעוררות מלמעלה מהתורה הקדושה והיא תשא אותם בעצמה איזה זמן ואחר-כך אנסה אותם ונראה מה יהיה מהם, בהדי דאתי איתי עפר מעפריהו. עפר זה בחינת כל התאוות והמדות רעות שכלם נמשכין מהארבע יסודות ועפר מאנא דכלהו שלקח והצניע תאות הגשמיות שלהם כדי לנסותם אחר-כך בזה להראות שכל חכמתם הוא מהתאוות כנ"ל, שזה היה עקר הוכוח שבין רבי יהושע בן חנניא והקיסר כנ"ל, וזה בחינת ונחש עפר לחמו, שחכמות חיצוניות שהם בחינת נחש כנ"ל עפר לחמו שכל אכילתו וקיומו נמשך רק על-ידי עפר דהינו עפריות גשמיות התאוות רעות וכנ"ל. כי מטא לבי בליעי, זה בחינת עקר התאוה רעה שקשה להוציא ממנה ביותר מכל התאוות שהיא תאות ממון (כמו שכתוב בהמעשה של הבעלי תשובה) שנקרא בי בלועי, שבולע כל המימות שבעולם (כמו שפרש רש"י כפי פשוטו), דהינו שבולע הכל ואין מספיק לו כל הממון שבעולם, כי כל מה שיש לו חפץ יותר וכל מה שהשם יתברך משפיע לו ממון נבלע אצלו כאלו לא הרויח כלום וחפץ יותר ויותר. כי מים הוא בחינת שרש כל ההשפעות והעשירות שהכל גדל על-ידי המים וכמו שכתוב בהתורה פתח רבי שמעון, ועל-כן נקרא תאות ממון בי בליעי כנ"ל, וגם נקרא בי בליעי כי היא בולעת את רב העולם בבחינת נבלעם כשאול חיים, ועל-זה בקש דוד המלך עליו-השלום, ואל תבלעני מצולה, כנראה בחוש שהכל רצים אחר הממון, כמו שכתוב, כל גבר אחר בצעו ואין שמים אל לבם סופם ואחריתם. וזה כי מטא לבי בלועי אית ביה תלת צולמין, חד מטי ידא ארישא וחד מטי אלבא ובתרא דכלהו מחוי בידיה לאחורא. הינו שיש שם בחינת שלשה עבודה-זרה וקלפות שמרחקין את האדם מהשם יתברך, אחד מגיע אליו ומזיקו בראשו ואחד בלבו וכו'. כי עקר עבודת השם תלויה בהראש והלב, כמו שכתוב, וידעת היום והשבות אל לבבך, שצריכין להמשיך על עצמו דעת אמתי שזהו בחינת ראש, הינו לתקן הדעת שבראש ולהמשיך הדעת אל הלב, כדי לבטל חמדת הלב שיהיה לבו ברשותו. ואלו הקלפות הנ"ל הם בהיפך מזה, כי חד מטי ידיה ארישא, שמזיק להדעת שבראש שיחשב מחשבות רעות של ממון ושאר תאוות, וחד מטי אלבא שמזיק להלב שיחמד כל התאוות רחמנא לצלן, אך אף-על-פי-כן היה אפשר שנשאר בו עדין איזה נקודה טובה שעל-ידי-זה יחזר ויתגבר על תאוות הלב ועל המחשבות שבמח, כי אף-על-פי שמתגברין על מחשבתו ולבו כמו שמתגברין על-ידי ב' הקלפות הנ"ל, אף-על-פי-כן פנימיות הטוב שבו היה חוזר ומתעורר ומתגברת כנגדם, אם היה חזק בדעתו לבלי להיות נסוג אחור לגמרי חס ושלום, אבל כנגד זה יש עוד קלפה האחרונה שקשה מכלם, שמשלכת את האדם שזהו בחינת ובתרא דכלהו מחוי לאחורא, שהקלפה האחרונה שבהם מראה(?) בידיה לאחור, שעוסקת להשליך את האדם שיחזר לאחוריו מהשם יתברך והצדיקים בבחינת נזורו אחור, כי אומר לו, מה לך ליגע עצמך אצל החסידים והיראים האמתיים מאחר שאתה אצלם זמן הרבה ועדין כל המחשבות רעות ותאוות הלב בתקפם, ולמה אתה מתיגע בחנם, שוב לאחורך לרוץ אחר פרנסתך ואחר הממון כשאר העולם. וקלפה זאת קשה מכלם, כמבאר אצלנו כמה פעמים, שכל זמן שהאדם מחזק את עצמו איך שהוא, יש לו תקוה, כי ההתקרבות לבד שמתקרב ליראים וכשרים זהו בעצמו יקר, אפלו אם לא יקבל שום קדשה כלל, ואפלו אם הוא גרוע יותר מבתחלה. כי מי יודע מה היה ממנו אם לא היה מתקרב כלל. כי בודאי אם לא היה מתקרב כלל היה עוד גרוע יותר ויותר. כי אין אדם יודע מה שיעבר עליו כל ימיו, כי האורב יושב ואורב עליו בכל יום ובכל עת, כמו שכתוב, יארב במסתר וכו', וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, וכמבאר אצלנו כמה תורות ושיחות נפלאות אמתיות בענין זה:
שקל כוזא דמיא מבי בלועי, שלקח עמו תקף התאוה זאת של ממון כדי לגרשם ולהפילם אחר-כך על-ידי-זה אם לא ירצו עדין לשוב אל האמת. כי אתא אוקמינהו קמי קיסר וחזינהו דהוו מענו אמר ליה הי אנהו, הינו מחמת שכבר נכנסו לספינה הזאת שמלאה תורה ותפלה וגם צוה לשאינם בבחינת התעוררות מלעלא, על-ידי-זה נשתנו פניהם והיו נראים מענים ושפלים כדרך היראים והכשרים, עד שלא הכירם, ואמר, לאו הני אינהו, כי הלא הם מענים בפניהם ככשרים ויראים אמתיים. שקל מעפריהו, הינו מהתאוות רעות שלהם שנקראו עפר כנ"ל. שדא עליהו, שהשליך עליהם ריח עפרוריות תאוותיהם הראשונות, ותיכף כשהריחו תאוותיהם. אקשי לאפי מלכא, שחזרו לקשיות ערפם ועזותם הרע, עד שהעיזו בפני המלך, ואז ראו הכל שכל חכמתם מחמת תאוות, שתיכף כשהריחו תאוותם הרעות חזרו לדעותיהם הרעות ועזותם הרע. אמר ליה, כל דבעית עביד להו, איתו הנהו מיא דאתו מבי בלועי שדינהו בתיגרא, שלקח מים מבי בלועי, שהוא בחינת תאות ממון כנ"ל, וזהו שדינהו בתיגרא לשון ריב ותגר, כי כל הריב ומחלקת הוא על-ידי תאוות ממון, על-כן נקראו אנשי דמים, כי דמים תרתי משמע, כי על-ידי הממון והדמים באים כל הריב ומחלקת ושפיכות דמים. אמר להו מליוהו להאי וכו', הינו שהשליכם והורידם לעמק מצלת ים התאוה של ממון שזהו עקר מפלת השונאים, בבחינת ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד, כמו שכתוב בהתורה צוית צדק (סימן כג), שכשרוצין להפיל אויביו של הצדיק משליכין אותו לתאוות ממון שלא יספיק לו לעולם כל מה שיהיה לו, עד שהממון יעקר אותו ויכלה כל ימי חייו, בבחינת ועפר תאכל כל ימי חייך, כמו שכתוב שם כל זה בהתורה צוית הנ"ל. וזהו שאמר להם, מליוהו להאי ואיזולו לכו, שימלאו תאותם בממון ואז ילכו להם. מלו שדי ביה קמא קמא הוי קא בלע להו, שכל מה שהרויחו והשליכו לתוך מימי תאותם הרעה, קא בלע להו בבחינת ותבלענה וכו' ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה וכו'. מלו עד דשמיט כתפיהו וכלו ואזול, שיגעו כל ימיהם למלאות תאותם בממון עד שנכלו ונעקרו על-ידי-זה משני עולמות רחמנא לצלן. וכל זה על-ידי שהיו חכמים בעיניהם ולא היה להם אמונת חכמים. כי עקר תקון תאות ממון הוא על-ידי הצדיק, בבחינת אלמלא מלחא לא היה עלמא יכול למסבל מרירותא. ואף-על-פי שהכל משקעים בממון, יש חלוק גדול בין המקורבין לצדיקים וכשרים אמתיים לבין השאר, כי כל אחד כפי רחוקו מצדיקים מכל שכן כשחולק עליהם כמו כן מתגבר עליו ביותר תאות ממון עד שמבלית ימי חייו ועוקרת אותו רחמנא לצלן, וכל אחד כפי התקרבותו לצדיקים וכשרים אמתיים, כמו כן נמתק אצלו מרירותא דעלמא, שהוא תאות ממון, וזוכה להיות שמח בחלקו, כמבאר כל זה בהתורה צוית צדק הנ"ל, עין שם:
כלל הדברים שרבי יהושע בן חנניא הראה להחכמים בחכמות חיצוניות שכל חכמתם הוא רק מחמת תאוות וכנ"ל, ומחמת רבוי תאותם בכל התאוות ובפרט בתאות ממון מחמת זה אינם רוצים להודות על האמת על גדל נפלאות אמתת החכמה של הצדיק אמת ההולכים בתורת השם באמת וכנ"ל, וכן הוא בכל החכמים אפלו מישראל שלא קדשו את עצמן עדין בשלמות ואינם רוצים להכניע עצמן לחכם האמת שהוא זה שיצא מכל התאוות בשלמות, שכל סברותיהם וחכמותיהם בענין ההתנגדות והמחלקת על צדיק האמת, הכל נמשך מחמת תאוות מחמת שלא זככו עצמן מכל התאוות ובפרט מתאות ממון וכנ"ל, והבן היטב:
וזה בחינת חנכה שהוא להכניע מלכות יון הרשעה, חכמי יון שהם הסבי דבי אתונא שהם עקר חכמי יון שעמדו על ישראל להשכיחם תורתך וכו', והכל על-ידי פגם אמונת חכמים. כי כל העוסקים בחכמות חיצוניות עקר כפירתם הוא באמונת חכמים שהיא בחינת תורה שבעל-פה, כי תורה שבכתב דהינו תנ"ך הם לומדים קצת. ובאמת כשכופרים בתורה שבעל-פה ובאמונת חכמים הם כופרים בתורה שבכתב גם-כן, כי אין יודעין דבר מהתורה כי-אם על-ידי החכמים האמתיים שפרשו לנו את התורה, אבל עקר כפירתם הוא באמונת חכמים, ועל-ידי-זה רצו להשכיח את התורה לגמרי, כי על-ידי שאין מאמינים בהחכמים האמתיים חס ושלום נשכחת התורה לגמרי וכנ"ל, ועל-כן כשהשם יתברך ברחמיו הרבים עמד לנו בעת צרותינו והכניע והשפיל אותם, קבעו לנו חכמינו זכרונם לברכה שמונת ימי חנכה אלו, שהם בחינת חנכת הבית-המקדש. זה בחינת תקון הנדר שהוא תקון אמונת חכמים, כי כל הנדרים ונדבות באים לתוך הבית-המקדש וגם בית-המקדש בעצמו נבנה על-ידי נדרים ונדבות של ישראל. ועל-כן שם בבית-המקדש עקר תקון אמונת חכמים שהוא בחינת תורה שבעל-פה, כי שם ישבו הסנהדרי גדולה ובררו כל ההלכות, ועליהם נאמר, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וכו', שזהו עקר אמונת חכמים, כמובא זה הפסוק בהתורה שאלו את ריב"ק הנ"ל לענין אמונת חכמים, כי עקר זה המקרא לא תסור וכו' נאמר על בית-המקדש, כמו שכתוב בפסוק וכי יפלא ממך דבר וכו' ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא וכו' לא תסור מן הדבר וכו', כי בית-המקדש הוא בחינת נדר, שעל-ידי עקר תקון אמונת חכמים כנ"ל, ועל-כן לא היה יכול דוד למצוא את מקום הבית-המקדש כי-אם על-ידי נדר, כמו שכתוב נשבע לה' נדר לאביר יעקב וכו', עד אמצא מקום לה' וכו', וזה בחינת המשכן שצוה ה' לעשות אחר חטא העגל, כי עקר חטא העגל היה פגם אמונה שעשו עבודה-זרה ופגמו באמונה,ועקר הפגם היה על-ידי פגם אמונת חכמים שעל-ידי-זה באו לעבודה-זרה ועשו אותו מעשה, כמו שכתוב שם, כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו, שהיה קשה להם קשיות על משה על שאחר לירד ולא בטלו דעתם להאמין בו שבודאי דרכיו ישרים, אף-על-פי שאינם יכולים להבין בשכלם, אבל הם לא האמינו אז במשה ופגמו באמונת חכמים עד שבאו למה שבאו. וכשנתרצה השם יתברך למשה ביום הכפורים למחל להם צוה לעשות משכן לתקן פגם אמונת חכמים כי המשכן בחינת הבית-המקדש כלו נעשה מנדרים ונדבות ישראל כמו שכתוב, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, כדי לתקן על-ידי נדרים ונדבות של המשכן את פגם אמונת חכמים, שהוא עקר חטא העגל כנ"ל:
וזה בחינת נר חנכה בחינת השמן של חנכה, כי עקר האור הגדול של נר חנכה שהוא בחינת נרות המנורה, נמשך מאור הצדיק על-ידי אמונת חכמים שנתתקן אז כשהכניעו מלכות יון הרשעה, שהוא בחינת פגם אמונת חכמים, כי כשזה נופל זה קם, כי הצדיק הוא האור המאיר בכל העולמות, בחינת וירא אלקים את האור כי טוב דא צדיק בחינת אמרו צדיק כי טוב, ומאור הגדול של הצדיק ממנו מדליקין כל ישראל נר חנכה הקדוש להאיר עלינו אור השם יתברך ותורתו הקדושה בתוך חשכת אפילתנו. וזה בחינת השמן של נר חנכה זה בחינת בשמן קדשי משחתיו המובא בהתורה הנ"ל שהוא בחינת נדר, הינו על-ידי השמן שהוא בחינת נדר, על-ידי-זה מדליקין נר חנכה הקדוש שהוא בחינת אור הצדיק שאנו ממשיכין עלינו על-ידי אמונת חכמים שזוכים על-ידי נדר שהוא בחינת שמן וכנ"ל. ועל-כן היה הנס על-ידי מעט השמן שהיה חתום בחותמו של כהן-גדול. כי הכהנים עוסקים בעבודת הבית-המקדש בנדרים ונדבות של ישראל, והכהן-גדול הוא עקר כלל הכהנים, ועל-כן הוא בבחינת תקון הנדר, ועל-כן נמשח בשמן המשחה, כמו שכתוב, והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, זה בחינת בשמן קדשי משחתיו הנ"ל שהוא בחינת נדר. ועל-כן הכהנים הם בבחינת אמונת חכמים כי עליהם נאמר, לא תסור מן הדבר וכו', כמו שכתוב שם בפסוק כי יפלא וכו' ובאת אל הכהנים וכו' לא תסור וכו', הינו כנ"ל. ועל-כן נכנס הכהן גדול ביום הכפורים לקדשה העליונה של בית-המקדש לפני ולפנים לכפר על בני ישראל, כי כל החטאים והפגמים נמשכין על-ידי פגם אמונת חכמים שעל ידם קיום כל התורה וכנ"ל. ועל-כן ביום הכפורים שאז נסלח עון העגל שהוא פגם אמונת חכמים כנ"ל, על-כן אז נסלחין כל עוונות ישראל, שכלם באים על-ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, וכל זה נתתקן על-ידי נדר כנ"ל. וזה שמתחילין כל נדרי בכניסת יום הכפורים, כי עקר בחינת יום כפור שהוא תקון אמונת חכמים תלוי בתקון הנדר כנ"ל, ועל-כן יעקב שהוא בחינת נדר, כי הוא ראש לכל הנודרים וכמו שכתוב בהתורה הנ"ל, על-כן עקר נדרו היה בעת שהשיג מקום הבית-המקדש, כמו שכתוב שם בפרשה שאמר, מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וכו', ואז, וידר יעקב נדר, כי הבית-המקדש בבחינת נדר ששם עקר תקוןאמונת חכמים כנ"ל, ועל-כן על-ידי השמן של כהן גדול שהוא בחינת תקון הנדר על-ידי-זה היה תקף הנס של חנכה שהוא בחינת תקון אמונת חכמים וכנ"ל:
ועקר תקף הנס היה שמעט שמן שלא היה בו להדליק כי-אם יום אחד ונעשה נס ודלק שמונה ימים, זה בחינת נפלאות תקון הנדר שהוא פרישות מעט כנ"ל, ועל-ידי-זה זוכין לאמונת חכמים שעל-ידי-זה עקר תקונו לנצח, שזהו בחינת המבאר לעיל על שקל פסקא שדא להו וכו', כי על-ידי שממשיכין על עצמו פרישות מעט על-ידי הנדר על-ידי-זה זוכין לאמונת חכמים אמתיים שיאירו בו ויתקנו אותו לנצח. וזה בחינת שלא היה בו להדליק כי-אם יום אחד, כי השמן בחינת נדר הוא מעט, כי הוא פרישות בעלמא ליום אחד, דהינו לזמן מעט, אבל הנדר הוא בחינת פלא, בחינת נס שיש לו כח להאיר בו אמונת חכמים שהוא בחינת ונעשה נס ודלק שמונה ימים, שהוא מחכמה עד אמונה שהוא שמונה בחינות כידוע שזכו על-ידי מעט השמן בחינת נדר לאמונת חכמים שהוא תקותו לנצח כנ"ל. וזהו בחינת ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים, זה בחינת שקל פסקא ושדא להו הנ"ל. ועקר הדבר צריך האדם לידע שכל זמן שיש בו איזה נקודה טובה מהאמונה הקדושה יש לו תקוה גדולה לחזר ולתקן הכל, בבחינת שקל פסקא וכו' כרוכו לי גרדי מנה וכו', שיוכל להמשיך תקות חוט השני על-ידי חתיכת אבן שילקט מהאמונה השבורה ונפולה וכנ"ל:
ועל כן קורין בחנכה בפרשת הנשיאים, כי הנשיאים הם בחינת הצדיקים והחכמים הקדושים שאנו צריכים להאמין בהם ולהמשיך אורם עלינו, הינו בחינת תקון אמונת חכמים כנ"ל, וגם כל קרבנות הנשיאים היו נדרים ונדבות שהתנדבו, כדי להמשיך תקון אמונת חכמים על ישראל על-ידי נדריהם וכנ"ל, וגם הם צריכין להאמין בעצמם שגם זה בכלל תקון אמונת חכמים, כמו שכתוב בהתורה חדי רבי שמעון (סימן סא) עין שם, על-כן הביאו נדרים הרבה לחנכת המזבח בעת הקמת המשכן שהוא תקון אמונת חכמים כנ"ל. וזה בחינת בהעלותך את הנרות שנסמך לזה, כי שמן המנורה הוא גם-כן בחינת נדר כנ"ל, ועל-כן קורין כל זאת בחנכה וכנ"ל:
נמצא שנר חנכה הוא בחינת אמונת חכמים שנתתקן על-ידי נדר שהוא בחינת השמן כנ"ל, וזה בחינת נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי נשבעתי ואקימה וכו', הינו על-ידי בחינת נשבעתי ואקימה בחינת שבועה ונדר שנודרין ומקימין מיד, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה מפסוק זה, שרי ליה לאינש למנדר לזרוזי נפשיה, שנאמר, נשבעתי ואקימה וכו' על-ידי-זה נר לרגלי דבריך וכו' בחינת קדשת נר חנכה, הינו תקון אמונת חכמים שזוכין על-ידי נדר, על-ידי נשבעתי ואקימה כנ"ל, וזהו נר לרגלי דבריך, שנתתקן אמונת חכמים ומאמין בדבריהם הקדושים והם מאירים לו כנר ואור לכל דבור ודבור בבחינת נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי וכנ"ל:
ועל כן נקרא חנכה לשון חנוך בעבודת ה', כי עקר החנוך בעבודת ה' הוא על-ידי אמונת חכמים, כי כמו שהתינוק צריך שאביו ואמו יחנכו אותו בתורה ותפלה, כמו-כן צריכין אנו יותר ויותר שהצדיקים אמתיים יחנכו אותנו בעבודתו יתברך, כי אי אפשר לכנס לעבודת ה' כי-אם על ידיהם וכנ"ל. גם כמו שהחנוך הוא על-ידי דבר קטן וקל שמחנכין את הקטן לעשותו, ואף-על-פי שהוא דבר קטן הוא יקר מאד, מאחר שעל-ידי-זה מחנכין אותו, כמו כן הוא בחינה הנ"ל שעל-ידי איזה פרישות בעלמא שמקבלין עליו על-ידי נדר, על-ידי-זה מתחנכין בעבודת ה' וזוכין לאמונת חכמים ולאור האבות ולשבת ולכל טוב וכנ"ל שזהו בחינת שקל פסקא וכו' וכו' וכנ"ל. וזהו גם-כן החלוק בין הלומד ספרי מוסר לבד לבין המתקרבים לצדיק אמת, כי אף-על-פי שלמוד ספרי מוסר יקר מאד מאד, אבל אף-על-פי-כן אין מבוארין שם כל-כך עצות טובות לעבודתו יתברך, רק הם מוכיחים אותו ומעוררים אותו שישוב לה' יתברך, אבל על-פי רב לא ימצא שום עצה איך להתקרב, אבל כשמתקרב לצדיקי אמת ולתלמידיהם וכו', הם מלאים עצות יקרות בבחינת ונהנין ממנו עצה וכו', כי רב העצות בהכרח לקבלם מפה אל פה כמובן לכל. ועל-כן העקר הוא אמונת חכמים אמתיים, וזהו בחינת חנכה לשון חנוך, כי הם נותנים עצות נפלאות בחינת עצות מרחק עצות עמוקות מאד, שעל -ידי-זה יכול כל אחד להתקרב לה' יתברך ולזכות לתכלית טוב, אמן:
וזה בחינת ההלל של חנכה, בחינת וקבעו שמונת ימי חנכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול, כי בודאי צריכין להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך הרבה הרבה מאד כשזוכין לאמונת חכמים המדריכין אותו בדרך הישר והאמת, כי תודה מביאין כשיוצאין מצרה וכשזוכה לאמונת חכמים שזה בחינת חנכה הוא נפדה ונצול מכל מיני צרות שבעולם, כי מדה טובה מרבה, כי כמו שהמבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו כמו כן להפך כשיש לו אמונת חכמים אין מכה שלא יהיה לה רפואה בבחינת ולכל בשרו מרפא וכנ"ל. על-כן בודאי ראוי לו להודות ולהלל לה' יתברך כל ימי חייו אשר גמל עמו חסדים כאלה לקרבו לחיים נצחיים שהם הצדיקי אמת שנקראים חיים. וזה עלי אלקים נדריך, על-ידי נדר, שעל-ידי-זה נתתקן אמונת חכמים כנ"ל, על-ידי-זה אשלם תודות לך, הינו הלל והודאה כנ"ל, כי הצלת נפשי ממות הלא רגלי מדחי להתהלך לפני אלקים באור החיים, שכל זה זוכין רק על-ידי הצדיקים אמתיים כנ"ל. וזהו בנדבה אזבחה לך אודה שמך וכו' על-ידי בחינת נדבה ונדר שהוא תקון אמונת חכמים על-ידי-זה אודה שמך ה' כי טוב, כי מכל צרה הצילני, כי על-ידי-זה נצולין מכל הצרות כנ"ל, וזהו ובאויבי ראתה עיני, בחינת להשבית אויב ומתנקם שזוכין על-ידי-זה כנ"ל. וזהו גם -כן בחינת לך אזבח זבח תודה וכו' נדרי לה' אשלם וכו' כנ"ל, וזה שנסמך מודים לרצה, כי רצה מתפללין על עבודת הקרבנות שיתקבלו לרצון שזהו בחינת נדר כנ"ל, שעל-ידי-זה נתתקן אמונת חכמים שהוא העקר, על-כן אומרים אחר-כך מיד מודים אנחנו לך וכו' נודה לך ונספר תהלתך על חיינו וכו' ועל נסיך שבכל יום וכו' ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת וכו'. כי כל הנסים והנפלאות שהשם יתברך עושה עם האדם בכל יום ובכל עת הכל הוא מה שחושב עליו מחשבות שלא יהיה נדחה חס ושלום, שיזכה לתכלית טוב שזה עקר הנסים והנפלאות שהשם יתברך מסבב עם האדם בכל יום (וכמבאר מזה במקום אחר), וכל אלו הנסים ונפלאות זוכין רק על-ידי צדיקי אמת שהן מחיין כל העולם בחיים נצחיים, וכל אחד כפי קרובו אליהם כן השם יתברך מגדיל חסדו עמו ומרבה נפלאותיו ונסיו ונוראותיו עמו, ועל זה עקר ההודאה של מודים. ועל-כן נסמך לרצה שהיא ברכת עבודת הקרבנות בחינת נדר, כי על-ידי נדר זוכין לאמונת חכמים וכנ"ל, ועל-כן נסמך אחר-כך ברכת שים שלום כי על-ידי תקון אמונת חכמים בשלמות זוכין לשלום כמו שכתוב בהתורה הנ"ל. וזה בחינת תלמידי חכמים מרבין שלום בעולם. וזה בחינת מודים דרבנן, מודים דרבנן דיקא.כי עקר בחינת מודים דהינו להודות ולהלל לה' יתברך הוא על-ידי רבנן, שהם התלמידי חכמים האמתיים, הינו על-ידי אמונת חכמים וכנ"ל:
ועל ידי תקון אמונת חכמים בכל הבחינות על-ידי-זה מכניעין שער של ארם שנופל בנפלה אחר נפלה ומקימין שער הקדשה עד שבן דוד בא. וזה בחינת נר חנכה סמוך לפתח, להקים שער ופתח דקדשה בבחינת שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם כנ"ל, וזה בחינת זה השער לה' צדיקים וכו', כי עקר השער דקדשה נבנה על-ידי הצדיקים, וזה אודך כי עניתני. כי זה עקר ההודאה שזכה להתקרב לצדיקים שמוציאין אותו מכל השערי טמאה ומכניסין אותו לכל השערי קדשה, וזה בחינת קול רנה וישועה באהלי צדיקים כנ"ל:
וזה בחינת נר שבת, שעל-ידי-זה ממשיכין על עצמו קדשת שבת, כי היא קדשה הראשונה של שבת, כי התחלת המשכת קדשת שבת הוא על-ידי הדלקת הנרות שבת, שהיא קדם לכל המצוות והקדושות של שבת, כי עקר קדשת שבת זוכין על-ידי אמונת חכמים שזוכין על-ידי נדר כנ"ל, וזהו בחינת נר שבת, שהוא בחינת המשכת אור הצדיק על-ידי בחינת נדר כנ"ל לענין נר חנכה שעל-ידי-זה נמשך קדשת שבת כנ"ל. כי מבאר בכונות שנר חנכה ונר שבת הוא בבחינה אחת שממשיכין כלליות כל הג' יחודים שעולין נר, עין שם. רק שהחלוק הוא שבחנכה אין עליה לשכינה רק ממשיכין לה האור הגדול שהוא בחינת נר על-ידי ההדלקה למטה במקומה, אבל בשבת היא עולה למעלה ושם מאירין בה האור הגדול שהוא בחינת נר, עין שם. ועל-כן צריכין בשבת להדליק מקדם נר חנכה ואחר-כך נר שבת, כי ראוי להעלותה מעט מעט ממטה למעלה ממדרגה למדרגה, אבל אם הדליק של שבת קדם שכבר עלתה למעלה עד הראש, איך ידליק של חנכה וכו', עין שם. וכל האורות הגדולים שהם כלליות היחודים שהם בחינת הדלקת הנר של מצוה שממשיכין בחנכה ובשבת, כלם נמשכין מאור הצדיק הגדול שהוא אור כל האורות וכנ"ל, דהינו בחינת אמונת חכמים שעל-ידי-זה מאיר בו אור הצדיק שזוכין לזה על-ידי נדר שהוא השמן של הנר כנ"ל. והענין על-פי מה שמבאר (בסימן לח בלקוטי תנינא) שלפעמים הצדיק הולך ונוסע להתלמידים להאיר בהם, ולפעמים התלמידים באים אצלו, ומבאר שם שזה שהצדיק נוסע לתלמידים הוא מחמת גדלת הצדיק שאורו גדול מאד עד שאי אפשר להתלמידים לקבל ממנו במקומו מחמת רבוי אור וכו', על-כן מכרח הצדיק להוריד ולהכניע עצמו לילך אליו כדי שיתמעט האור כדי שיוכל התלמיד לקבלו וכו', עין שם כל זה היטב, ומבאר שם בסוף שבענין זה יש חלוקים רבים עין שם. ומובן מזה שכמו שיש חלוקים בענין זה מצד גדלת הרב שהוא גדול מאד בהכרח שילך הוא ויוריד עצמו להתלמיד וכו', כמו-כן יש חלוקים רבים מצד קטנות המקבלים, שלפעמים מחמת שהתלמידים המקבלים קטנים במעלתם מאד, על-כן אי אפשר שיעלו אל הרב לקבל אורו הגדול במקומו, על-כן מכרח הרב להוריד את עצמו אליהם למקומם בכמה תחבולות כדי שיוכל להחיותם להאיר בהם במקומם, עין שם והבן. וזהו החלוק הנ"ל שבין נר שבת לנר חנכה, כי נר חנכה מדליקין בחל שאז אין עליה ואז העולם בקטנות גדול רק על -ידי תקף הנסים שהיה אז תקנו תקון הזה שנוכל להמשיך אור הצדיק למטה למטה, שזהו בחינת מה שהצדיק נוסע והולך להעולם, דהינו שהוא מכניע את עצמו ומוריד את עצמו באפן שיוכל להאיר בהם במקומם, אבל בשבת אז היא עלית כל העולמות כידוע, אז יכולים לעלות מחמת קדשת שבת ולקבל אור הצדיק במקומו וכנ"ל, אבל עתה בגלותנו לא היינו יכולים לעלות לקדשת שבת לקבל אור הצדיק במקומו, לולא ה' שהיה לנו שעשה עמנו נסים ונפלאות בימי מתתיהו וכו' שתקנו לנו הדלקת נר חנכה, כי אז עמדה מלכות יון הרשעה שהיא בחינת פגם אמונת חכמים, שרצו לבטל קדשת שבת שהוא כלל התורה מישראל, כי גזרו שיחללו את השבת וכו' הינו כנ"ל, כי כשיש פגם אמונת חכמים חס ושלום אי אפשר לקבל בחינת קדשת ענג שבת כמבאר בהתורה הנ"ל שעקר קדשת שבת בחינת ענג שבת זוכין על-ידי תקון אמונת חכמים עין שם, אבל מתתיהו ובניו שהיו צדיקים נוראים בגדל כחם הכניעו והפילו את מלכות יון הרשעה שהוא בחינת פגם אמונת חכמים, והמשיכו בחינת תקון אמונת חכמים על-ידי נדר שהוא בחינת תקון הדלקת נר חנכה שתקנו לנו כנ"ל. דהינו שתקנו לנו לדורות שאפלו בתקף הגלות המר הזה שאנו בחלישות גדול מאד, נוכל להמשיך עלינו אור הצדיק למקומנו על-ידי הדלקת נר חנכה שהוא בחינת שאור הצדיק מוריד את עצמו אלינו בכמה דרכי נפלאותיו באפן שיכול להאיר בנו גם עתה, בבחינת ימי החל, בשפלנו. שזהו בחינת מה שהצדיק נוסע והולך ומקטין את עצמו להאיר בהמקבלים וכנ"ל, ועל-ידי-זה יש לנו כח לחזר ולעלות לאור שבת, שזוכין לזה על-ידי תקוןאמונת חכמים כנ"ל, כי על-ידי שהצדיק הוריד את עצמו והאיר בנו אורו הגדול למטה במקומנו שזהו בחינת הדלקת נר חנכה, על-ידי-זה יש לנו כח אחר-כך לעלות אל אור הצדיק לקבל האור במקומו שזה בחינת הדלקת נר שבת שהוא בחינת שהולכין ועולין אל אור הצדיק כנ"ל, וזה בחינת מעלת שבת חנכה, שאז מקימין מצות הדלקת שני הנרות הקדושות, שהם נר חנכה ונר שבת. ולכאורה היה די בהדלקת נר שבת לבד שהיא גדולה יותר שעולין אז למעלה וכנ"ל, אך באמת צריכין להדליק מקדם נר חנכה, כדי להמשיך אור הצדיק למטה במקומנו בדרך כמה לבושין ותחבולות, שזה התקון המשיכו בנו מתתיהו והצדיקים שבאותו הדור לדורות, על-ידי תקף הנס של חנכה כנ"ל, ואחר-כך אנו יכולים להדליק נר שבת, כי אחר-כך יכולים לעלות אל אור הצדיק שזהו בחינת מה שהתלמידים נוסעים אל הצדיק כנ"ל. וכן מתנהגים הצדיקים האמתיים עמנו שכשרואים חלישות העולם לקבל אורם הגדול, אזי מקטינים עצמם בכמה הקטנות ובכמה בחינות ונוסעים והולכים להעולם כדי להחיותם ולעוררם, ואחר-כך יש כח בהעולם לילך ולנסע אליהם לקבל אורם במקומם. וזהו בחינת אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, שבתחלה מוריד את עצמו השם יתברך לישראל כנ"ל, ואחר-כך הוא מעלה אותם על-ידי-זה בעליה אחר עליה בבחינת אעלך גם עלה. וזה בחינת מה שכתוב בשמואל, וסבב בית אל והגלגל והמצפה ותשובתו הרמתה כי שם ביתו. שבתחלה סבב את המדינה בית אל והגלגל וכו' שהלך ונסע והוריד את עצמו להאיר בישראל, ואחר-כך, ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, שחזר לביתו למקומו וכל העולם הלכו אליו, כי יכלו אחר-כך לעלות אליו לקבל האור במקומו כנ"ל. וזה צריך כל אדם לידע, שכל הרמזים והמחשבות של תשובה שבאים עליו בכל יום, כל זה נמשך מאור השם-יתברך והצדיקים האמתיים שמורידין את עצמם אליו להאיר בו במקומו, ואם יתעורר איזה התעוררות יוכל אחר-כך לעלות אל אור הצדיק למקומו, בבחינת, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, שזה נוהג בכל אדם ובכל זמן והבן היטב. וזה בחינת מה שכתוב ביחזקאל ו, וזכרו פליטיכם אותי וכו' אשר נשברתי את לבם הזונה, עין פרוש רש"י שם שענינו שכביכול השם יתברך השפיל עצמו לעוררם לתשובה וכו', הינו כנ"ל שהנביא מוכיח אותם בשם השם יתברך שהכניע והשפיל עצמו כל-כך כדי לעוררם ולהעלותם אליו, והם לא שמו אל לב וכו':
וזה בחינת מה שכתוב בכונות חנכה, שיש ג' יחודים שכלם עולים נר, הינו יחוד הוי"ה אהי"ה ויחוד הוי"ה אדנ"י ויחוד הוי"ה אלקי"ם. וכלם יחד עולים נר, שזהו כונת הדלקת נר קדש של חנכה ושל שבת, אלא שיש חלוק וכנ"ל. ועל-פי הנ"ל מבארין הכונות היטב, כי על-ידי ההדלקת נר קדש הנ"ל ממשיכין בחינת תקון הנדר בחינת בשמן קדשי משחתיו כנ"ל, שעל-ידי-זה הוא נכלל באור האבות, ועל-ידי-זה זוכה לשלום, שזה בחינת מפלת שער ארם שלשה פעמים והקמת שער דקדשה שלשה פעמים עד שבן דוד בא, כמבאר היטב בסוף עין שם. וזה בחינת ג' יחודים הנ"ל שעל-ידי-זה נתתקן הכל, כי תקון הנדר זה בחינת המשכת היחוד הראשון שהוא הוי"ה אהי"ה, כי אהי"ה היא בחינת בינה שהיא כלליות הג' ראשונות ששם הוא בחינת נדר, בחינת פלא דתמן אתמר, כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' בחינת במופלא ממך אל תדרש כידוע, ועל-ידי-זה מתנוצץ בו אורות האבות וכו' כנ"ל, וזה בחינת יחוד הוי"ה אדנ"י, כי עקר הארת האבות היה מאברהם שהיה ראשון לכלם, ואברהם הוא הראשון שקראו לה' יתברך אדנ"י כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עד אברהם לא היה אדם שקראו אדנ"י, ועל-כן הארת האבות הוא בחינת יחוד הוי"ה אדנ"י, כי אברהם הוא הראשון שגלה אדנותו בעולם וקראו אדנ"י, ובדרך זה הלכו אחריו בניו יצחק ויעקב, ועל-ידי הארת האבות זוכה לשבת וזוכה לשלום כנ"ל, וזה בחינתיחוד הוי"ה אלקי"ם, שהוא שם שלם, כי עקר השלום הוא בבחינת יחוד זה של הוי"ה אלקי"ם, שהוא בחינת כלליות מדת הדין במדת הרחמים, בחינת ה' הוא האלקים, שזה עקר השלום כידוע, כי עקר שרש המחלקת נמשך כשאין הכרעה ושלום בין מדת הרחמים למדת הדין, ועל-ידי תקונים הנ"ל זוכין לשלום שהוא בחינת שלום בין המדות בין הרחמים לדין, שהרחמים ימתיקו כל הדינים, שזהו בחינת יחוד הוי"ה אלקי"ם כידוע. וזה בחינת אז ישובו אויבי אחור וכו' באלקים אהלל דבר בה' אהלל דבר, שיזכה להפיל השונאים שישובו אחור בבחינת להשבית אויב וכו', שכל זה זוכין על-ידי נדר כנ"ל, שעל-ידי-זה זוכין להתנוצצות האבות ולענג שבת, שעל-ידי-זה זוכין להשבית אויב בחינת אז ישובו אויבי אחור וכו', אף גם להרבות השלום, שזהו בחינת שנסמך לזה באלקים אהלל דבר, בחינת יחוד הוי"ה אלקי"ם, שזהו בחינת שלום כנ"ל, ואזי באלקים בטחתי לא אירא מה יעשה אדם לי, כי מאחר שכבר נמתק הדין בחינת אלקים על-כן אני בטוח בו שלא יוכל אדם לעשות לי מאומה, וכל זה זוכין על-ידי נדר, בחינת עלי אלקים נדריך אשלם תודות לך וכנ"ל. ובזה עולה יפה אף נעים קשר כל המקראות הללו, וזה בשמ"ן קדש"י משחתי"ו סופי-תבות יו"ן, כי על-ידי בחינת בשמן קדשי משחתיו שהוא בחינת נדר, מכניעין מלכות יון שהוא בחינת פגם אמונת חכמים, כי עקר תקון אמונת חכמים הוא על-ידי נדר, שכל זה הוא בחינת חנכה כנ"ל:
שיך לעיל:
על מאמר ריחיא דתבירא:
עוד מענין הנ"ל יש לבאר, ששאלו ריחיא דתבירא מי שפגם בברית קדש במאי חיטא לה, איך אפשר לחברו ולתקנו, כי רחים בחינת זווג בחינת לא יחבל רחים ורכב, ואיתא בתרגום ירושלמי, אינון דכבשין חתנין וכלתין עין שם, וכן מובא בכתבי האר"י שרחים ורכב מרמז על יחוד חתן וכלה, וזה בחינת ויהי טוחן בבית האסורים כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, ושאלו, רחיא דתבירא כשנשבר תקון זה, הינו מי שפגם בענין זה, במאי חיטא לה, איך אפשר לתקנו, שקל פסקא שדא להו, אמר, כרוכי לי גרדי מנה, הינו שרמז שמזה הענין בעצמו נמשך התקון, כי כשהולכים בדת ישראל, אזי יכולין לזכות שיהיה נמשך מזה הולדה קדושה, שיהיה נולד בן ישראל שעל-ידי-זה עקר תקון הברית, כי עקר תקון הברית הוא על-ידי שנולדין ונתרבין בני ישראל, שזהו מצוה הראשונה בתורה שזהו בחינת יוסף הצדיק שהוא עקר בחינת תקון הברית, שנקרא בן פורת יוסף בן פורת וכו' לשון פרו ורבו וכו', כי על-ידי הולדות ישראל מתבררין הנצוצות מדור לדור, כי כל אחד מזרע ישראל מגדל ומקדש שמו יתברך על-ידי המצוות והקדושות ותפלות ושירות ותשבחות שאומר ועושה כל ימי חייו. כי אפלו פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון, וכל זמן ששם ישראל נקרא עליו מקבל השם יתברך התפארות הרבה ממנו כמו שכתוב במקום אחר, ועל-ידי כל זה נמשך בחינת תקון הברית לאבותיו שפגמו בזה מאחר שעל-ידי ההולדה שלהם נמשך בן ישראל בעולם שאומר שמע ישראל פעמים בכל יום ומעיד על אחדות היחיד המיחד יתברך שמו ועושה מצוות הרבה וכנ"ל, וכל זה אפלו בהולדה הפחותה אפלו אם נולדים קלי עולם וקטני ערך, מכל שכן וכל שכן שבכל דור ודור נולדים כמה וכמה יראים וכשרים וצדיקים קטנים וגדולים, עד שלפעמים נולד צדיק שהוא חדוש נפלא ונורא מאד מאד, שהוא יכול לתקן כמה דורות ויש שיכולין לתקן כל העולם כלו כמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי, יכולני לפטר כל העולם כלו מן הדין, וגם רבי שמעון בר יוחאי נולד מזווג איש ואשה, ומי יודע אם כל אבותיו למעלה למעלה היו כלם צדיקים וקדושים, כי בודאי היו באבותיו הקדומים מצד אביו ומצד אמו כמה וכמה אנשים פשוטים,וזכו שיצא מזרע שלהם צדיק תנא קדוש ונורא איש אלקים כזה, שהכיר את הבורא הקדמון כמו שהכיר וגלה אלקותו בעולם כמו שגלה. וכן בשאר גדולי הצדיקים שכל זה בחינת מי יתן טהור מטמא וכו', וכמו שכתוב, הזהרו בבני עם הארץ שמהם תצא תורה וכמו שכתוב בכתבי האר"י זכרונו לברכה והובא בדברי אדמו"ר זכרונו לברכה (בסימן לז) בהתורה דרשו וכו', שהנשמות הקדושות הגבוהות מאד מאד על-פי רב באים דוקא על-ידי טפת עם-הארץ כמבאר דרוש זה באריכות בכתבי האר"י זכרונו לברכה בכמה מקומות, שזה ענין יציאת אברהם מתרח ורבי עקיבא וכו' עד שמבאר שם שגם נשמת משיח תבוא(?) דיקא מבחינות כאלו וכו' עין שם. וזהו שקל פסקא שדא להו, אמר להו, כריכו לי גרדי מנה, ופרש רש"י שיוציאו לו חוטים משם, הינו שרמז שנוטלים חתיכה מהרחים בעצמה שנשברה ומשם מוציאין חוטים בחינת תקון הברית, בחינת את תקות חוט השני שמרמז על תקון הברית, כמבאר בדבריו זכרונו לברכה בהתורה צוית צדק (סימן כג) שהוא בחינת הולדת פרץ וזרח ממעשה יהודה ותמר שמהם נולד משיח, שנאמר שם, ותקשר על ידו שני כו', הינו שאמר להם שמזה הענין בעצמו נמשך תקון הברית על-ידי שמשתדלין שיהיה בהתר על-כל-פנים על-פי התורה שעל-ידי-זה נולדין בני ישראל, שכל ההולדות כלם הוא בחינת תקון הברית כנ"ל, עד שיכולין לזכות שיצא ממנו צדיק גדול וקדוש שיוכל להכיר את הבורא יתברך ויקשר וידבק את עצמו לאור אין-סוף בדבקות וכלליות נפלא דלית מחשבה תפיסה תמן כלל, שזה האור נמשך בבחינת חוט כידוע, וזה בחינת מה שיסד בשיר אור הגנוז, איש על דגלו כסוף יכסף לתקות חוט זהר אין סוף, וזה ששאלו מיד ומי יכול למכרך גרדי מרחיא, כי הם כופרים והם משקעים בתאוה הזאת כל-כך עד שאינם מאמינים שאפשר שיהיה נולד מענין זה איש כזה שיוכל לדבק את-עצמו בחוט זהר אין-סוף בדבקות כזה עד שיתקן הכל כנ"ל. על-כן השיב להם, ומי יכול למחטא רחיא. כי בודאי מי שאינו מאמין בזה, שזה הענין בשרשו הוא בחינה גבוהה וקדושה מאד מאד שכל הנשמות אי אפשר להם לבוא לזה העולם כי-אם על-ידי-זה ואף-על-פי שמחמת חטא אדם הראשון וחטא הדורות נפל ענין זה למקום שנפל עד שנדמה לאנשים גסים כאלו חס ושלום הוא רק תאוה בעלמא אף-על-פי-כן מי שמאמין על-כל-פנים שבאמת הוא דבר גבוה מאד ויש צדיקים שזווגם בדבקות נפלא לה' יתברך וכו' וכו' אשרי להם, ואפלו אנשים פשוטים מאחר שהוא בהתר על-כל-פנים על-פי התורה יכולים להוליד מזה זרע ישראל שעל-ידי-זה הוא תקון הברית כנ"ל, אבל אלו האפקורסים שכופרים בזה ועושים מזה לצנות ואומרים ומי יכול למכרך גרדי מרחיא, שאי אפשר שיצא מזה דבקות נפלא כזה, על -כן בודאי רשעים כאלו אי אפשר לתקן אותם בבחינת ומי יכיל למחטא רחיא וכנ"ל:
וזה בחינת ואלה תולדות יצחק בן אברהם, כי יצחק הוא הולדה הראשונה דקדשה בעולם, כי עד שנולד יצחק לא היה אדם שנולד בקדשה כזאת בקדשת ישראל, כי מחטא אדם הראשון לא היה שום הולדה בקדשה כראוי עד שבא אברהם שהיה הראשון שהתחיל להמשיך קדשת ישראל בעולם, אבל אברהם אבינו בעצמו לא נולד עדין בקדשת ישראל, והראשון שנולד בקדשת ישראל היה יצחק אבינו, שהיא הולדה הראשונה בעולם שנולד בקדשת ישראל, ועל-כן אז היה שמחה גדולה בכל העולמות ונקרא על-שם השמחה בחינת צחוק עשה לי אלקים וכו'. כי באמת כל השמחות ששמחין על החתונה הוא פליאה לכאורה, כאשר שמעתי זאת בפרוש מפיו הקדוש, שאמר, שאין העולם יודעים כלל מה זו שמחה שזה נושא זאת, כי בודאי אין ראוי לשמח על ענין זה. אך באמת עקר השמחה של חתונה הוא שמחת ישראל, שעקר שמחה דקדשה הוא מחמת שאנו יודעים ומאמינים שענין זה בשרשו הוא גבוה מאד מאד כידוע, ויהיה נולד מזה ישראל שיקדשו שמו כנ"ל, עד שיצאו צדיקים גדולים עד שיבוא משיח מדורותינו שיתקן הכל, וזה עקר שמחתנו, ומזה ודאי יש לנו לשמח הרבה על החתונה. וזאת השמחה התחילה מיצחק דיקא, שהוא הולדה הראשונה בעולם בקדשת ישראל כנ"ל, ועל-כן באמת אמרה אז שרה, צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי. כי בודאי עתה שנולד יצחק אז ראו ושמעו הכל נפלאות ה' מה שלא היה חדוש כזה בעולם שיהיה נולד מחבור איש ואשה הולדה כזאת שממנו יצאו כל זרע ישראל עד שיבוא משיח, ובודאי הוא צחוק ושמחה וחדוה רבה בכל העולמות, בחינת כל השומע יצחק לי, כי מהולדה הקדושה הזאת התחיל שלשלת היחוס ישראל, כי אברהם אבינו בעצמו אף-על-פי שהוא היה הראשון לאבות, הראשון שהתחיל לגלות אלקותו בעולם, אבל הוא בעצמו לא נולד בקדשת ישראל, אבל הוא יגע וטרח בעצם עבודתו עד שזכה לקדש את עצמו כל-כך עד שזכה שממנו יתחיל הולדות קדשת ישראל, שמאז והלאה לא יפסיק שלשלת היוחסין של ישראל שממנו יהיה נולד יצחק שהוא הראשון שנולד בקדשה כזאת, וממנו יצא יעקב ומיעקב יצאו כל זרע ישראל עד הסוף עד שיבוא משיח שיצא מזרעם שיתקן הכל ויגלה אלקותו לעין כל, שזהו בחינת והחוט המשלש לא במהרה ינתק, כי השלשה אבות, אברהם יצחק ויעקב היו קדושים מאד בקדשת הברית עד שזכו להמשיך ההולדה שלהם בקדשה כזאת עד שלא יפסיק חבל קדשת ישראל לעולם עד שעל-ידי כל הולדה של ישראל איך שהוא יהיה נמשך בחינת תקון הברית, ואחר שמהולדה זאת יצמח זרע ישראל שהם תקון כל העולמות וכנ"ל, ועל-כן נקרא על-שם השמחה והחדוה, בחינת צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי, כי הכל ראוי להם לשמח על הולדה כזאת וכנ"ל, ועל-כן בכל הולדה של בן ישראל כשמלין אותו ומכניסין אותו בקדשת ישראל מזכירין אז השמחה, כמו שאומרים בברכות שאחר המילה, ישמח האב ביוצא חלציו, כי בודאי רק בזה ראוי לשמח במה שזכינו שעל-ידי הולדה שלנו נולד בן ישראל הנמול לשמונה, וזה בחינת שמזכירין אז, ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, זה בחינת שקל פסקא שדא להו כרוכי לי גרדי מנה, שדיקא מזה בעצמו נמשך תקון הברית, שזהו בחינת ואראך מתבוססת בדמיך, הינו בחינת פגם הברית שנמשך מהתגברות עכירת הדמים, ואומר לך בדמיך חיי, כי דיקא על-ידי-זה בעצמו תוכל להתתקן על-ידי שיהיו נולדים זרע ישראל מאתך וכנ"ל, וזה שמזכירים אחר-כך, וימל אברהם את יצחק בנו, כי עקר קדשה זאת התחיל מהולדת יצחק. ועל-כן אין קורין אבות אלא לשלשה, כי הם הם אבות העולם, כי אין אבות לגוי, כי הם עם הדומה לחמר כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי הולדה שלהם הם עצמו הולדת הבהמות, שהוא רק מחמת תאוה לבד בלי שום קדשה כלל, אבל עקר אבות התחיל מאברהם שהוליד את יצחק בקדשה כזאת, עד שמאז והלאה יהיה בכל הולדה בחינת קדשת ישראל שזה עקר היחוס בחינת אבות, שיש קשור וחבור מאב לבן מאחר שהאב ממשיך לבן בחינת קדשת ישראל ומודיע לו מאלקותו יתברך, בחינת אב לבנים יודיע אל אמתך, וזהו ואלה וא"ו מוסיף, בחינת תקון הברית שהוא בחינת יוסף, כל זה נמשך על-ידי תולדות על-ידי ההולדות הקדושות של ישראל, וזהו בחינת תולדות יצחק בן אברהם שהוא הולדה ראשונה שנולד בקדשת ישראל, שהולידו אברהם בקדשה כזאת עד שממנו התחיל שלשלת הקדשה, שבכל הולדת ישראל יש קדשת האבות שהוא קדשת ישראל, שעל-ידי-זה הוא תקון הברית כנ"ל, וזהו אברהם הוליד את יצחק, הינו שהולדת יצחק היה מאברהם לבד שהוא בחינת קדשת הברית, כי אברהם בחינת תקון הברית בחינת אבר מה, כמובא, וזהו לפי שהיו לצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, כי הם אינם מאמינים שיהיה אפשר שתהיה(?) הולדה מבחינת אברהם מבחינת אבר מה, שיהיה אז בבחינת מה, בבחינת בטול ולא יכון בשביל תאותו כלל כלל, כמו שהיו צדיקים אמתיים שהתפארו בזה, רק הם אומרים מאבימלך שהוא בחינת מלכות הרשעה שהוא רק כרוך אחר תאוה הגשמיות ממנו נתעברה שרה, שאומרים הלצנים שעקר ההולדה הוא רק מתאוה הגשמיות מבחינת אבימלך, על-כן העיד הכתוב, אברהם הוליד את יצחק, שעקר הולדת יצחק היה רק מבחינת אבר מה, מבחינת בטול בחינת תקון הברית, שנולד בקדשה נוראה כזאת עד שממנו התחילה(?) שלשלת קדשת ישראל, שבכל הולדות ישראל, יש בה בחינת ניצוצי קדשת האבות, שעל-ידי-זה נולדים בכל דור ודור שכלם מתקנים תקון הברית כנ"ל עד שבסוף יצא משיח מזרע ישראל שידבק את עצמו בה' יתברך כמו שיתתדבק ויגלה אלקותו לעין כל ויתקן הכל כנ"ל, במהרה בימינו אמן:
כל-זה נאמר על החתונה של ש"ב: