ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · יום הכפורים ב
Reading settings
על-פי המאמר "תקעו בחדש שופר" לקוטי תנינא בסימן ה, עין שם כל המאמר. ועין מה שמובא בהשיחות שלאחר הספורי מעשיות . ואיתא שם שלפי הימים הנוראים ראוי שיהיה האתרוג נאה, הינו כפי הבכיה שמרבין לבכות בימים נוראים כן זוכין לאתרוג נאה, כי אמרי אינשי שכל נער יש לו אשה נאה וכו', (עין שם היטב). ובימים נוראים ישראל הם בבחינת נער, (כמו שאיתא בתקונים) והנה נער בכה. מיד, ותחמל עליו. על-כן על-ידי הבכיה של ימים נוראים כל מה שמרבין לבכות יותר נכנסין יותר בבחינה זו, בבחינת נער בכה, ועל-ידי זה זוכין לאתרוג נאה שהוא בחינת כלך יפה רעיתי ומום אין בך וכו', עין שם. כי זה שאומרים העולם וכו', כי עקר השכל הוא מהמח. והמח שואב ממח שבעצמות שהוא נשקה על-ידי לחות ושמנונית הגוף וכו'. ועל-כן מי שהוא נער ואין שכלו בשלמות ונשאר מחו כנוס בעצמות וכו' ועל-כן בת זוגו שנלקחה מן העצמות וכו', על-כן היא נאה, כי נמשך אליה רבוי המח שבעצמותיו, כי משם נלקחה, כמו שכתוב, ויקח אחת מצלעתיו וכו' כי עקר היפי היא מהמח, כמו שכתוב, חכמת אדם תאיר פניו וכו', עין שם. ובקדשה זה בחינת שנמשכין שרשי הדעת אל האתרוג ועין בכונות סוד אתרוג ולולב, עין שם:
ולבאר קצת, כי עקר הכונה הוא להמשיך אל האתרוג, שהוא בחינת מלכות המחין שבגוף, דהינו החסדים שבששה קצוות, אך אי אפשר שיתנו הארה אל האתרוג כי אם על-ידי שמקבלין הארה משרשי המחין, דהינו משרשי החסדים שבדעת, שזהו סוד הנענועים, (עין שם בכתבי האר"י. נמצא, שעקר הארת האתרוג בחינת מלכות הוא על-ידי שנתרבין ומאירין בחינת המחין שבששה קצוות על-ידי שנמשך עליהם הארת המחין שבראש כנ"ל. וזה בחינה הנ"ל, רק שם הוא נער ממש ונשאר מחו כנוס בעצמות. ולא עלה למעלה אל המח כנ"ל. וכאן בקדשה הארת האתרוג על -ידי שממשיכין בכונה הארת המחין שבראש לתוך בחינת הגוף ונתרבין ומאירין המחין שבגוף ומשם נמשך המחין אל האתרוג והבן. כל זה מבאר בהשיחות הנ"ל כפי מה ששמענו מפיו הקדוש בפרוש, ועין שם עוד מבאר יותר ענין הנ"ל:
אך להבין הענין יותר איך על-ידי בחינת נער בכה בראש השנה וביום כפור נעשה בחינה זו שיהיו נמשכין המחין שבראש אל הששה קצוות ומשם יהיו נמשכין אל האתרוג, אך באמת כל הענין מבאר היטב במאמר תקעו-ב' הנ"ל, כי זה הענין של האתרוג נאמר בסמוך מיד אחר מאמר תקעו הנ"ל, שנאמר בראש השנה, ותכף אחר יום כפור. (ואז לא היה אתרוגים מצויים באותו השנה), אז אמר רבנו זכרונו לברכה ענין הנ"ל של האתרוג שלפי הימים נוראים שהיה לנו ראוי שיהיה לנו אתרוג נאה, כי אז בכו הרבה באותן הימים נוראים וכו':
כי מבאר במאמר הנ"ל שצריכין להשליך כל מיני חכמות לא מבעיא חכמות של שטות של סתם בני אדם אלא אפלו חכמות גמורות אפלו מי שיש לו מח גדול באמת כשמגיע לאיזה עבודה הוא צריך להשליך כל החכמות ולעסק בעבודתו יתברך בפשיטות, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה וכו', (עין שם היטב). וזה בחינת ראש השנה ויום כפור שאז ישראל הם בבחינת נער בכה. ועל-ידי זה זוכין לאתרוג נאה כנ"ל, כי כל אחד כשזוכה לאיזה שכל אפלו לשכל וחכמה דקדשה, ועקר השכל על-ידי שמעלה לחות ושמנונית הגוף אל המח שבראש, שזה בחינת מה שנאמר שם קדם במאמר הנ"ל. שצריכין להעלות מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה, בחינת תפלין מחין, עין שם. וכשמעלה לחות ושמנונית הגוף אל הדעת ונתרבה מחו ודעתו, אזי צריך שלא לעמד. ולסמך על דעתו לבד, כי על-ידי הדעת והחכמות של אדם יכול לפל בטעותים גדולים חס ושלום, ויוכל על-ידי חכמתו להטות לגמרי חס ושלום, מדרכי ה', כי אסור לסמך על דעתו וחכמתו לבד, (כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים. רק עקר השלמות הוא כל מה שנתרבה ונתוסף דעתו ומכיר ביותר בגדלת ה' יתברך שיראה להמשיך הדעת אל הלב בבחינת וידעת היום והשבות אל לבבך שצריכין להמשיך הדעת אל הלב כמו ששמעתי מרבנו זכרונו לברכה שאמר, כי הלא גם אמות העולם יש להם דעת וחכמות, אך שהדעת שלהם הוא בלא לב והעקר להמשיך הדעת אל הלב בבחינת וידעת היום והשבות וכו' כנ"ל, הינו כשזוכה לאיזה דעת ימשיך הדעת אל הלב ויסתכל היטב בעצמו אם מעשיו עולים יפה כפי חכמתו ואם לבו שלם עם ה' שיתבטלו כל תאוות וחמדת הגוף כל מה שלב האדם חומד כלם יתבטלו נגדו יתברך. ולא יהיה לו שום תאוה וחמדה כלל רק להשם יתברך, כי כך יפה לו כפי הדעת שזכה עכשיו להכיר בגדלתו יתברך וישתדל עכשיו לעבד את ה' במצות מעשיות ועבודות דקדשה באפן שיהיו מעשיו מרבין מחכמתו, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה, וכמבאר לעיל במאמר הנ"ל שצריכין להשליך את כל החכמות ולעבד השם יתברך בפשיטות גמור. נמצא, שכל מה שזוכה לדעת יותר ולהכיר יותר בגדלתו יתברך הוא ממשיך בכל פעם הדעת אל הלב והגוף להשתדל לעשות מעשים טובים ועבודות דקדשה כפי הדעת שזכה עכשיו וכל מה שיש לו דעת יותר עובד ביותר ועושה מעשים טובים ביותר בשביל השם יתברך בפשיטות גמור בלי שום חכמות ואינו נמשך אחר חכמתו להיות נשאר עם החכמות לבד חס ושלום, בלי עבדות חס ושלום, רק עקר חכמתו הוא להשליך החכמות, דהינו כל מה שזוכה ליותר חכמות ומכיר ביותר אותו יתברך הוא משתדל בכל פעם יותר לעבד אותו יתברך בפשיטות בעבדות בלי חכמות, כי זה עקר עבודתו יתברך ועל-כן הוא משליך בכל פעם את החכמות בשביל עבודתו יתברך. נמצא, שממשיך את כל חכמתו אל הלב והגוף, דהינו אל עבדות ועשיות דקדשה, שזה העקר כנ"ל ומשם נמשך עקר יפי והדור האתרוג שהוא בחינת מלכות כידוע, כי עקר התגלות מלכותו יתברך הוא רק על-ידי מעשים טובים, על-ידי מצוות מעשיות, כי מלכות הוא בחינת עשיה כידוע, כמובא בזהר שמלכות מקנן בעשיה. וזה עקר עבודתנו בראש השנה וביום כפור. שאז ישראל הם בבחינת נער בכה, דהינו שמסלקין ומשליכין כל החכמות רק ממשיכין הדעת אל הלב ומסתכל כל אחד בעצמו אם לבו קשור לדעתו, דהינו אם מתנהג בתאוות לבו וגופו כפי הדעת שלו, כי כל אחד ואחד יודע מהשם יתברך בכלל שמלא כל הארץ כבודו. וצריך להסתכל בעצמו אם הוא מתנהג כך עם גופו כפי דעתו. ואם מעשיו עולים יפה כפי דעתו וחכמתו על כל פנים. ואז בראש השנה ויום כפור שכל ישראל מתעוררים בתשובה ואז נתעורר לבכיה על-ידי זה, כי כל אחד רואה בעצמו איך מעשיו אינם עולים יפה כפי חכמתו שיודע שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו ואף-על-פי-כן נטה מרצונו יתברך ומכל שכן מי שפגם חס ושלום, או חטא חס ושלום, וזה בחינת נער בכה, דהינו שמסלקים כל החכמות ומסתכלים רק על המעשים אם עבודתו היתה כראוי בשנה זו כפי חכמתו ודעתו על כל פנים. ועל-ידי זה נתעורר לבו לבכיה גדולה, כי רואה כמה רחוקים מעשיו אפלו מחכמתו ודעתו הקטנה. וזה שכתב רבנו זכרונו לברכה שעל-ידי בחינת נער בכה זוכה לאתרוג נאה כנ"ל, כי על-ידי נער בכה, שזה בחינת שממשיך הדעת אל הלב והגוף להשתדל שיהיו מעשיו מרבים מחכמתו כנ"ל, על-ידי זה עקר התגלות מלכותו יתברך כנ"ל, שזהו בחינת הדור האתרוג, שהוא בחינת מלכות כנ"ל. וזה בחינת שממשיכין שרשי הדעת אל הששה קצוות, דהינו אל הגוף ומשם נמשך הדור האתרוג, הינו כנ"ל שממשיכין עקר הדעת אל הגוף להשתדל לעשות מעשים טובים בלי חכמות כנ"ל ועל-ידי זה עקר התגלות מלכותו יתברך שהוא בחינת הדור האתרוג כנ"ל:
וזה בחינת תקון המשפט שמבאר שם במאמר הנ"ל שהוא על -ידי שמשליכין כל החכמות, עין שם. שזה בחינת נער בכה וכו' כנ"ל, כי מקדם מבאר שם במאמר הנ"ל שתקון המשפט הוא על-ידי שנזהרין לגרש טפת עשו וישמעאל מן המח שלא יבלבל את המח ויקלקל את המשפט חס ושלום, וכו', עין שם. ובאמת כלו חד, כי כשמעלה את הלחות ושמנונית הגוף מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה שהוא המחין. אזי יכול להעלות גם בחינת טפת עשו וישמעאל וטפת עשו וישמעאל הם בחינת זהמת הנחש, בחינת פגם עץ הדעת טוב ורע שמשם נמשך התערובות טפת עשו וישמעאל כידוע ועקר פגם טפת עשו וישמעאל בחינת פגם עץ הדעת היא בחינת רבוי החכמות מה שרוצין להטות אחר חכמתו ודעתו כמו אומין דעלמא שהם עשו וישמעאל שהולכים אחר חכמתן ודעתם המשבשת. והם חכמים בעיניהם, ומחמת זה סרו מאחרי השם יתברך, אבל אנחנו עם קדוש מזהרים להשליך את חכמתנו ולבטל דעתנו נגדו יתברך ונגד הצדיקים האמתיים שבכל דור ודור ועקר עבודתנו הוא שכל מה שזוכים לחכמה יתרה לראות להשתדל לעבד את השם יתברך ביותר בעבדות יותר בתמימות ובפשיטות. ועקר החכמה הוא להשליך החכמות, דהינו לבטל דעתו נגדו יתברך ונגד צדיקי אמת וכנ"ל. וזה בחינת תקון המשפט שעקרו על-ידי שמסלקין ומשליכין את החכמות ועל-ידי זה בעצמן מבטלין ומגרשין טפת עשו וישמעאל שהם רוצים לסבב את המח ברבוי חכמות בטלות. עד שיוכל לטעות על-ידי חכמתו חס ושלום, להטות לגמרי מדרכי ה' כמו שמצינו רבים שנטו על-ידי חכמתם מהשם יתברך ונפלו לשאול תחתיות על-ידי שהעמידו על חכמתם, (כמבאר בדברי רבנו מזה כמה פעמים. וזה בחינת טפת עשו וישמעאל, בחינת עץ הדעת טוב ורע שמבלבל את המח בחכמות של שקר וטעות עד שיוכל להטות לגמרי חס ושלום, מהשם יתברך, אבל כשנזהרין שבכל פעם שזוכים לאיזה חכמה והכרה בו יתברך להשתדל לעשות עבדות ומעשים טובים ביותר ומשליכין כל החכמות ועושין עבדות בפשיטות גמור, בזה מכניעין טפת עשו וישמעאל. ואין להם כח לבלבל את האדם בחכמות של שטות להטותו מדרכי השם יתברך. מאחר שאינו סומך על חכמתו כלל, אדרבה, כל מה שנתחכם יותר הוא משליך החכמות יותר וסומך רק על אמונה לבד. ועושה מעשים טובים בפשיטות בתמימות כנזכר לעיל. נמצא, שבחינת נער בכה, דהינו שמשליכין את החכמות ומסתכלין רק על מעשים טובים אם מעשיו כראוי ומחמת זה שבוכה על שפגם במעשיו נגדו יתברך, זה בחינת תקון המשפט, בחינת הכנעת ובטול טפת עשו וישמעאל וכו' כנ"ל, כי מבאר שם שטפת עשו וישמעאל בהכרח להוציאו לחוץ לבלי להעלותו אל המח חס ושלום, כי מבלבל את המח כנ"ל. ועל-כן על-ידי שמשליך את החכמות ומסתכל על מעשים טובים ועל-ידי זה זוכה לבכיה, בחינת נער בכה, על-ידי זה מוציא טפת עשו וישמעאל על-ידי הדמעות, כי הדמעות הם ממותרי המרה שחרה שהוא טחול אמא דערב רב שם עשו וישמעאל כידוע (וכמבאר זה בדברי רבנו זכרונו לברכה בסימן לו). נמצא, כשבוכה הוא מגרש על-ידי הדמעות בחינת טפת עשו וישמעאל, שזה עקר תקון המח בחינת תקון המשפט (ועין היטב במאמר הנ"ל מתחלתו לסופו והבן היטב):
וזה בחינת ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה, 'עיני לאה רכות', זה בחינת נער בכה, שעל-ידי זה מגרשין מעצמו בחינת טפת עשו וישמעאל, כי עיני לאה היו רכות שהיתה בוכה שלא תפל בחלקו של עשו, כי לאה מסטרא דדינא קשיא ששם עקר אחיזת בחינת עשו וישמעאל וכל האבות והאמהות עקר עבודתם היה לברר הדעת דקדשה, מבחינת טפת עשו וישמעאל שנתערב על-ידי חטא אדם הראשון כידוע. ועל-כן לאה שהיתה מרגשת שנאחז בה בחינת טפת עשו וכו', היתה יראה שלא תפל בחלקו, ועל-כן היתה בוכה תמיד על זה, כי על-ידי הבכיה מבררין ומוציאין לחוץ בחינת טפת עשו וישמעאל. וכמו כן כל אחד מישראל כשמרגיש בעצמו אחיזת הסטרא אחרא שהוא בחינת טפת עשו וישמעאל שעדין לא נתברר אצלו הטוב מהרע הוא צריך לבכות הרבה שלא יפל בחלקו של עשו חס ושלום שהוא השטן, הוא היצר הרע. ועל-ידי הבכיה והדמעות הוא מגרש בחינת טפת עשו וישמעאל כנ"ל. ועל-ידי זה זוכה להמשיך הדעת אל בחינת מלכות האתרוג כנ"ל. וזה בחינת ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר וכו', שעל-ידי עיני לאה רכות, על-ידי הבכיה בחינת נער בכה, על-ידי זה ורחל היתה יפת תאר, בחינת הדור האתרוג שהוא בחינת רחל, בחינת מלכות כנ"ל והבן:
וזה בחינת יום כפור שצריכין להתענות אז, כי עקר לחות ושמנונית הגוף שעולה אל המח הוא כפי האכילה, כי משם עקר לחות ושמנונית הגוף כידוע בחוש. ומחמת חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע על-ידי זה נפגם האכילה ונתערב בכל המאכלים בחינת טפת עשו וישמעאל. ומחמת זה כשעולים הלחות והשמנונית מהמאכלים אל המח יכול להתערב בהמח בחינת טפת עשו וישמעאל חס ושלום כנ"ל. ועל-כן ביום כפור שאז צריכין לגרש לגמרי בחינת טפת עשו וישמעאל, כי אז גמר תקון המלכות כידוע שעקר התקון על-ידי שמגרשין ומבטלין טפת עשו וישמעאל וממשיכין הדעת אל בחינת המלכות וכו' כנ"ל, על-כן אסור לאכל כלל ביום כפור כדי שלא לתן שום מקום ואחיזה כלל לבחינת טפת עשו וישמעאל ביום הזה, כי אז אין להם שום שליטה כלל, כי כלא שתא אית להו רשו לאסטינו, בר מיום כפור, כי אז הוא סליחות עוונות. ועקר סליחות עוונות הוא בחינה זו שמגרשין טפת עשו וישמעאל שמשם כל העוונות. ועל-כן חיוב לאכל בערב יום כפור, כי בודאי עקר המח הוא על-ידי האכילה שמשם עולין לחות ושמנונית הגוף שמעלין אותם מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה כנ"ל, שזה עקר יום כפור שאז הוא גמר חותם דקדשה. ועל-כן בהכרח לאכל בערב יום כפור כדי להעלות אחר כך ביום כפור לבחינת חותם דקדשה על-ידי האכילה של ערב יום כפור, אבל ביום כפור בעצמו אסור לאכל, כי על כל פנים בשעת האכילה יש אחיזה לבחינת טפת עשו וישמעאל רק שאחר כך מבררין אותם, אבל עכשיו ביום כפור אסור שיהיה להם שום אחיזה בעלמא כלל, כי עקר סליחות עוונות ביום כפור הוא על-ידי שמגרשין ומבטלין אותן לגמרי כנ"ל. ועל-כן אי אפשר לאכל אז כלל, רק מהאכילה של ערב יום כפור מבררין ומעלין מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה, שזה עקר יום כפור, שהוא בחינת שמירת הברית שכל עבודתו בכהן גדול שהיה קדוש בקדשת הברית יותר מכל ישראל. ולא ארע קרי לכהן גדול ביום כפור, כי היה מעלה מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה. וטפת עשו וישמעאל מגרשין ומבטלין על-ידי הבכיה שבוכין ביום כפור בחינת נער בכה על-ידי שבוכין בשעת הודויים בזה מגרשין ומבטלין כל החטאים שהם בחינת טפת עשו וישמעאל כנ"ל. ואז נשלם בחינת חותם דקדשה שהוא תקון המח בשלמות ועל-ידי זה זוכין אחר כך לאתרוג נאה וכו' כנ"ל והבן היטב:
ברוך ה' לעולם, אמן ואמן: