ליקוטי הלכות · יורה דעה א · בשר שנתעלם מן העין ב
Reading settings
על-פי התורה 'תפלה לחבקוק' בסימן יט הנ"ל בהלכות שחיטה הלכה ב, ועל-פי התורה 'ויהי הם מריקים שקיהם' בסימן יז הנזכר לעיל בהלכות טרפות הלכה א:
ועל-כן מחמירין מאד בבשר שנתעלם מן העין, כי עקר תקון השחיטה הוא להכניע רע הכולל רוח הבהמיות על-ידי בחינת שלמות לשון הקדש כנ"ל, שזה בחינת תקון העינים, כי עקר הנאוף שהוא רע הכולל הנ"ל הוא תלוי בעינים, כי הוא רע הכולל של שבעים אמות, כמו שאמר רבנו במאמר בקרב עלי מרעים בסימן לו). נמצא, כשמתקנין את הנפש שבתוך החי על-ידי השחיטה, הינו שמגרשין ומעבירין ממנה ומצילין אותה מפגם העין הרע, דהינו רע הכולל של שבעים אמות, כי זה עקר תקון השחיטה כנ"ל, כי נפילת הנפשות ופגימתם שנפגמו ונפלו לתוך החי בבחינת נפשות העשוקים, הכל היה על-ידי פגם הברית, שעל-ידי-זה עקר עשק הנפש ונפילתה חס ושלום, כנ"ל. ועל-כן צריך לתקנה על-ידי שחיטה דוקא כנ"ל. ואחר השחיטה כשנתתקן בחינת הנפש כנ"ל, היא בבחינת עולימתא שפירתא דלית לה עינין, דהינו שאין לה העין הרע פגם של נאוף, רע הכולל של שבעים אמות, כמבאר במאמר הנ"ל; שכשזוכין להנצל מרע הכולל הנ"ל, אזי הוא בבחינת עולימתא שפירתא וכו' כנ"ל. והנה אחר השחיטה נכשר הבשר לאכילה, כי על-ידי שהכניעו משם רע הכולל הנ"ל על-ידי בחינת שלמות לשון הקדש, אזי מאירין מותרי הניצוצות והאותיות המלבשין בבשר עצמו, כי מקבלים הארה על-ידי שלמות לשון הקדש שנשלם על-ידי השחיטה והברכה, שעל-ידי-זה נכנע רע הכולל כנ"ל. ועל-ידי-זה מאירין ומתנוצצין האותיות המלבשין בבשר הנאכל בבחינת ועתה יגדל נא כח אדני וכו' כמבאר שם במאמר תפלה לחבקוק). ואזי ראוי וכשר לאכל את הבשר, כי יהיה אכילתו והנאתו מהאותיות המלבשין שם, על-ידי שהביאו בהם התנוצצות והארה על-ידי השחיטה כנ"ל. וזה בחינת "טרף נתן ליראיו יזכר לעולם בריתו" 'טרף נתן וכו'' זה בחינת אכילה בכשרות הנ"ל, הפך פגם האכילה שהיא בחינת טרפה, בחינת טרוף הדעת, שהיא הפך טרף הנ"ל כנ"ל. וזה נעשה על-ידי 'יזכר לעולם בריתו', היינו על-ידי בחינת תקון הברית, על-ידי שלמות לשון הקדש כנ"ל. שעל-ידי-זה זוכין לאכילה בכשרות בבחינת טרף נתן כנ"ל, כי אזי נתגלין ומאירין האותיות של כח מעשה בראשית, שזהו תקון האכילה כנ"ל. וזה "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם וכו'". כי נכנעין ונתנין לישראל נחלת הגויים, שמכניעין לשונות העמים שיהיו כבושים תחת יד ישראל, שעל-ידי-זה 'כח מעשיו הגיד לעמו' שנתגלין ומאירין כח מעשה בראשית. ואזי אכילתו והנאתו מהם, שזהו בחינת תקון האכילה, בחינת טרף נתן וכו' כנ"ל:
ועל-כן צריך לשמר את הבשר מאד ולתן עיניו בו להצילו ולשמרו שלא תשלט עין הרע של שבעים אמות, הינו בחינת רע הכולל הנ"ל. שעד עתה היו האותיות והנפשות כבושים אצלם ועתה שזכו להכניעם, צריך לשמר מהם מאד שלא יתאחזו בהבשר הנכשר הנ"ל. כי דרכם לסבב תמיד סביב סביב הקדשה בבחינת סביב רשעים יתהלכון כרם זלת וכו', כשנתרומם הניצוצות והנפשות שהיו בזילותא דגלותא, אזי הם מסבבין תמיד להאחז בהם חס ושלום, על-כן אסור שיתעלם מן העין הבשר הכשר הנ"ל, כדי שלא יתאחזו בו חס ושלום, העין הרע של שבעים אמות בחינת רע הכולל הנ"ל, כי בחינת הנפשות הקדושות, בחינת האותיות של שלמות לשון הקדש, בחינת חוה אשה הנ"ל, צריכין שמירה גדולה מאד בבחינת כל כבודה בת מלך פנימה, בבחינת מעין חתום, כי כשיוצאין לחוץ מן בתיהם שהם נשמרין שם זהו נפילתם והם נתפסים שם בבחינת כי בשדה מצאה, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה; שאלו היתה בבית לא היתה נתפסת. וזה בחינת "ובשר בשדה טרפה". 'בשדה' דיקא, כי על-ידי-זה עקר פגמה שנפגמה ונטרפת הנפש על-ידי-זה שיצאה מביתה אל השדה, שנפלה וירדה מבחינת בית לבחינת שדה. וכמובא בדברי רבנו נרו יאיר, בסימן י); שעקר עלית התפלה שהיא בחינת מלכות, בחינת נפש, בחינת שלמות לשון הקדש הנ"ל. עקר שלמותה כשהיא בבחינת בית, אבל בבחינת שדה והר יש שם אחיזה להם חס ושלום, כי הבית הוא דירת בני אדם. ושדה היא מקום לבהמות וחיות, דהינו כשהנפש במקומה ובמעלתה בבחינת אדם, אזי דירתה ומקומה בבית כנ"ל, אבל כשהיא יורדת להתלבש בבחינת בהמה, אזי מקומה בשדה בבחינת שדה הנ"ל כנ"ל. ובשעת השחיטה שהיא תקונה, אזי מכניסין אותה מן השדה לתוך הבית. וזה בחינת בית השחיטה שקראו רבותינו זכרונם לברכה חלין לח, קכא, קלד), את מקום השחיטה "בית השחיטה" דיקא, כי על-ידי-זה עולה מבחינת שדה לבחינת בית כנ"ל:
ועל-כן אסור שיתעלם הבשר מן העין, כי צריך לתן עיניו בו לשמרו משבעים אמות כנ"ל. בבחינת כוס של ברכה צריך לתן עיניו בו, בבחינת וראיתם אותו הנאמר בציצית, שכל זה בחינה אחת, שצריך לתן שם העינים להצילם ולשמרם משבעים אמות, כי כוס יין של ברכה הוא בחינת שלמות לשון הקדש בחינת חוה אשה הנ"ל כידוע, שעל-ידי-זה זוכין לשמירת הברית שבזה תלויים כל הברכות בבחינת ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וכו' כמו שבאר רבנו במאמר בקרב הנ"ל). וכן ציצית הם בחינת הרוח חיים, בחינת שמירת הברית, תקון הנאוף שתלוי בעינים, כמו שכתב במאמר ואלה המשפטים בסימן ז), עין שם. ועל-כן צריך לתן שם את העינים כנ"ל:
ועתה מבאר היטב ומחבר יפה הארבעה דברים שהחמירו בהם רבותינו זכרונם לברכה, שצריכין חותם בתוך חותם דוקא כשנשלחין על-ידי נכרי והסימן, חבי"ת והם, חתיכת דג, בשר, יין, תכלת, כי כל אלו הם בבחינה אחת, כי כלם צריכים שמירה גדולה מבחינת שבעים אמות הנ"ל, כי דג ובשר הם דברים שיש בהם רוח חיים ומלבשים בהם נפשות קדושות כנ"ל. צריך לשמרם מאד כשנשלחין על-ידי עכו"ם להצילם מהשבעים אמות שלא יתאחזו בהם, כי הם מסבבים להתאחז בהנפשות המלבשין שם כנ"ל. וכן יין הוא דבר יקר וגבה מאד בחינת שמירת הברית. כמובא בדברי רבנו כמה פעמים), כי יין עולה שבעים כמנין סוד, הפך רע הכולל של שבעים אמות. ועל-כן קובע ברכה לעצמו, שכל הברכות והשירות נאמרין עליו והוא בחינת רוח חיים בחינת חמרא וחיי. בחינת יין חי הנאמר בכוס של ברכה. ועל-כן צריך לשמר את היין מאד ממגע נכרי שלא יגעו בו השבעים אמות ויתאחזו בו חס ושלום, כנ"ל. וכן ציצית שהם בחינת עינים בחינת מציץ מן החרכים, כמו שאמר רבנו בסימן ז), שהם בחינת שמירת הברית הפך השבעים אמות. על-כן צריך לשמרם גם כן כנ"ל בבחינת וראיתם אותו כנ"ל. ועקר השמירה צריך לשמר את התכלת שהוא בחינת כלה, בחינת שלמות לשון הקדש הנ"ל. שעקר הכנעתם על-ידי-זה. על-כן צריך לשמרו מאד, כי 'וראיתם אותו' נאמר על תכלת, כי על ידו עקר הכנעתם ועל-כן שם מסבבים להתאחז כנ"ל. ועל-כן כל אלו הארבעה דברים שנשלחים ביד נכרי שהוא אחד מן השבעים אמות צריך שמירה גדולה, דהינו חותם בתוך חותם בבחינת מעין חתום הנ"ל:
ועל-כן דגים אין צריכים שחיטה, כי אין העין שולטת בהם, כי הם נעלמים מן העין. כי מנחים בתוך המים תמיד והמים מכסה עליהם מן העין רעה של השבעים אמות הנ"ל, על-כן אין צריכין שחיטה, כי עקר השחיטה להכניע שבעים אמות כנ"ל. ועל-כן דגים הם בבחינת שמירת הברית, כי הצדיקים משלים לדגים כמו שכתב רבנו בכמה מקומות. ועל-כן יוסף שזכה לשמירת הברית נתברך זרעו בברכת דגים, כמו שכתוב, "וידגו לרב וכו'", שיהיו משלים לדגים, מה דגים המים מכסה עליהם ואין עין רעה שולטת בהם, כך זרעו של יוסף וכו', כי עין רעה הוא בחינת פגם הברית, בחינת רע הכולל של שבעים אמות כנ"ל, שמשם בא ההזק שנזוקין מעין רעה, כמו שכתוב בבלעם הרשע; שהיה לו עין רעה, בבחינת שתם העין במדבר כד ג, טו) כי היה משקע ברע הכולל של שבעים אמות, כמו שכתוב, "ההסכן הסכנתי", כמו שכתב רבנו שם בסימן לו) ועל-כן בכל מה דאסתכל אתלטיא, כי משם באים כל הקללות חס ושלום, כמו שכתוב, "ראה נתתי לפניך כו'". כנ"ל וכמו שנתבאר שם). ועל-כן יוסף שזכה להכניע לגמרי רע הכולל הנ"ל, על-כן אין עין הרע שולטת בו, כי אין שליטה לעין הרע הנ"ל ביוסף כנ"ל, כמו שכתוב, "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין", שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, מזה שאין עין הרע שולטת בו. והטעם במקרא זה, על-ידי שזכה לשמירת הברית בחינת בן פרת כמו שכתב רבנו שם). ועל-כן זכה שזרעו יהיו משלים לדגים שאינם באים לאויר העולם בחייהם כלל. ואין עין הרע, בחינת שבעים אמות, שולטת בהם, כי אין אחיזה לבחינת רע הכולל בחיות הדגים כנ"ל. כמו כן אין עין הרע שולט בזרעו של יוסף כנ"ל. ועל-כן דגים אין טעונין שחיטה כנ"ל, כי חיות הדגים היא בבחינת עינא פקיחא, בחינת עינא חד דרחמי, שזה בחינת עלמא דאתי, שהוא הפך שבעים אמות, שעקר אחיזתם בעולם הזה. ועל-כן המים מכסים עליהם בבחינת עלמא דאתי, שכתוב בו, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", כי המים, שהם בחינת דעת, מכסים ומצילים מעין הרע של שבעים אמות השולט בעולם הזה. ולעתיד לבוא תמלא כל הארץ דעה ולא יהיה שום שליטה לשבעים אמות, כי אין להם שליטה אלא בבחינת עולם הזה, כמובא לעיל כמה פעמים:
כי עקר השחיטה התחילה רק מנח, כי מימי אדם הראשון עד נח לא התר להם להרג בהמה ולאכלה, כי קדם החטא של אדם הראשון היו כלם קדושים, ואפלו בבהמות וחיות לא היה להם אחיזה. ועל-כן לא היו צריכים לשחיטה והיה אסור לגמרי להרג נפש ולאכלו, מאחר שלא היה צריך תקון. ואחר החטא, שירדו ונפלו כל הדברים ונתאחזו בהם החיצונים, אז הצרכו תקון. אבל לא התחיל התקון עד נח, שהוא התחיל לתקן העולם ממה שנתקלקלה בחטא אדם הראשון, כמו שכתוב, "זה ינחמנו וכו' מן האדמה אשר אררה ה'". וממנו התחיל בנין העולם מחדש ותקונו, כי אז הגיע העולם כלו לתכלית הפגם מאד, כמו שכתוב, "וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה וכו', עד שהצרך ה' יתברך להביא מבול להחריב את העולם כלו. וכל זה היה מפגם הברית, שזה היה תחלת החטא של אדם הראשון כמובא לעיל). ובימי נח הגיע העולם לתכלית פגם הברית מאד, כמו שכתוב, "כי השחית כל בשר וכו'" עד שהגיע הפגם אפלו לבהמות וחיות, שאפלו הם השחיתו דרכם, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, כי הכל תלוי בהאדם שהוא בעל בחירה ובו תלוי כל העולם כלו. ועל-ידי פגם האדם, מגיע הפגם אפלו בבהמות וחיות, שאפלו הם השחיתו דרכם כנ"ל. וכן בחטא אדם הראשון שכל מיני בהמות וחיות טעמו מעץ הדעת וכנ"ל. ועל-כן הצרך לקיום בנין העולם ותקונו מחדש לעשות תבה שיבואו כלם אל התבה כדי להביא כלם ולהעלותם מן החוץ, לאספם כלם אל תוך בתי התבה תקון הקדשה כנ"ל. וזה שמובא בזהר הקדוש, שעקר קיום בנין העולם ותקונו היה תלוי בהתבה, כי הצרכו כל הברואים כלם לבוא לתוך התבה דוקא, כי התבה שהוא בחינת בית, הוא בחינת תשובה ותקון לכל העולם כלו, שיצא אל החוץ לבחינת שדה כנ"ל. ועל-כן אחר יציאתם מן התבה אז התחיל תקון העולם ואז הקריב נח קרבנות מכל המינים הטהורים שהם בחינת תקון הברית כנ"ל. ואז התיר לו ה' יתברך לאכל בשר, כמו שנאמר, "כירק עשב וכו'", כי אז צריכין לאכלם דוקא כדי לתקנם ולהעלותם על-ידי-זה. ונמצא שאז התחיל תקון השחיטה, כי עתה שנפגמו כלם והתחיל התקון, על-כן צריכים שחיטה ולאכלם אחר כך, שעל-ידי-זה יתתקנו כנ"ל. וכל זה כדי לתקן פגם הברית, שזה היה חטא דור המבול וחטא אדם הראשון כנ"ל: ועל-כן דגים אין טעונין שחיטה, כי הם לא נפגמו בפגם וחטא של דור המבול. ועל-כן לא שלט בהם המבול ולא הצרכו לבוא אל התבה כלל, כמו שכתוב, "מכל אשר בחרבה מתו", ולא דגים שבים. כי בהם לא הגיע הפגם וחטא של דור המבול, כמו שכתוב, "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" דיקא, ולא מה שבתוך הים. ועל-כן אין צריכין תקון השחיטה שהוא בחינת תקון הברית, כי הם לא נפגמו בפגם הברית כנ"ל. ועל-כן הם בבחינת תקון הברית, כמו שכתוב, "וידגו לרב" כנ"ל, כי מקום הדגים במים והמים מכסים עליהם מפגם הברית כנ"ל, כי פגם הברית מגיע דיקא בבחינת עפר, בבחינת כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, 'על הארץ' דיקא, כי לשם מגיע הפגם בבחינת ארורה האדמה בעבורך, אבל בחינת המים הוא קדוש וטהור ולשם אינו מגיע הפגם, כי המים הם בחינת דעת עליון וחסדים גדולים. ואדרבא, המים מטהרים מכל הטמאות ומכל הלכלוכים, כי לשם אינו מגיע הפגם, כי הפגם מגיע דיקא בבחינת עפר, ובפרט פגם הברית שעקרו מגיע בבחינת עפר שהיא בחינה האחרונה והכלי של כל הדברים שבעולם, כי כלם עומדים עליה, ועל-כן הדגים שבים שהמים הנ"ל מכסים עליהם, אין עין הרע של שבעים אמות שולטת בהם. ועל-כן לא נפגמו בחטא המבול שהיה פגם הברית כנ"ל. ועל-כן אין טעונין שחיטה כנ"ל:
ועל-כן הדגים הם מאכלים של שבת ויום טוב, כי שבת ויום טוב הוא בחינת עלמא דאתי כנ"ל. ועל-כן רק בהם ראוי לאכל דגים שהם בחינת עלמא דאתי כנ"ל. ואחר כך כשהדגים באים לאויר העולם הם מתים מיד, כי אין יכולין לחיות אלא במים, כי שם מקומם כנ"ל. ואז כשהם באויר העולם לאחר מיתתם אז צריך לשמרם גם כן מן השבעים אמות ששליטתם בעולם הזה כנ"ל. ועל-כן כששולחין אותם על-ידי עכו"ם צריכין גם כן חותם בתוך חותם כמו הבשר הנ"ל כנ"ל:
ועל-כן העופות הכשרן בסימן אחד, כי העופות הם ממצעים בן דגים ובהמות, כי הדגים נבראו מן המים והבהמות מן העפר. ועל-כן אלו טעונין שחיטה ואלו אין טעונין שחיטה כלל כנ"ל. ועופות שנבראו מן הרקק, ממים ועפר, הם ממצעים ביניהם ועל-כן נכשרין בסימן אחד. כי העופות הם בעלי כנפים והם בין גדר אדם, שהוא בחינת דעת, ובין גדר בהמה, שהוא בחינת בהמיות, בחינת שבעים אמות כנ"ל. כי מותר האדם מן הבהמה, הוא הדבור שהוא בחינת דעת, כי הדבור תלוי בדעת כידוע, כמו שכתוב, "מפיו דעת ותבונה". והבהמה אין לה דבור ודעה. והעוף הוא בחינת ממצע ביניהם, כי רוח שבכנפיהם, שעל-ידי-זה יש להם כח לעוף ולפרח הוא בחינת רוח הדבור, הינו שהעופות יש להם יתרון מן הבהמה ששם רוח הדבור כבוש וסתום לגמרי. ובעופות כבר עלה בחינת רוח הדבור אל הכנפים ויש להם כח לעוף, כי הכנפים הם בחינת דבור, כמו שכתב רבנו בסימן סג), בחינת ובעל כנפים יגיד דבר. נמצא, שהם למעלה מגדר הבהמה וסמוכים יותר לגדר האדם, שמעלתם הוא בדבור כנ"ל, כי הבהמה הולכת על ארבע; על ידיה ורגליה, כי אין להבהמה ידים כלל, מחמת שאין לה בחינת הדבור כלל, כי הדבור הוא בחינת ידים ושם מקום הדבור בבחינת כאשר דבר ה' ביד, הנאמר במשה ושאר נביאים, כמו שפרש רבנו, נרו יאיר בסימן נו), כי חמשת מוצאות הפה הם בחינת חמש אצבעות שביד כמובא. ובבהמה ירדו הידים והדבור לגמרי עד שאין לה שום דעת ושום דבור והולכת על ארבע, אבל העוף אינו הולך כי אם על שני רגליו. ומבחינת שתי הידים, ששם תלוי הדבור נעשה מזה כנפים שהם למעלה על הגוף סמוכים וקרובים לבחינת ידים, והם בבחינת דבור, בחינת ובעל כנפים יגיד דבר כנ"ל. בבחינת וידי אדם מתחת כנפיהם, כי בחינת ידי אדם מלבש בהכנפים ששם בחינת הדבור שזה הרוח שבכנפים. ועל-כן מחמת שסמוכים לגדר האדם שהוא בחינת דבור ודעה ורחוקים קצת מגדר בהמה כנ"ל, על-כן אין שם כל כך אחיזה להרע של השבעים אמות שהוא הפך מבחינת אדם כנזכר לעיל כמה פעמים, כי הרע הכולל הנ"ל הוא בחינת בהמיות ממש שאין בו שום דבור ודעה. והעופות שהם בין אדם לבהמה כנ"ל. על-כן אין הרע הנ"ל נאחז בהם כל כך. ועל-כן שחיטתן בסימן אחד בלבד שהוא חצי שחיטה של בהמה כנ"ל. ועל-כן העופות על-ידי עפיפתם ופריחתם הם מתרוממים מהארץ ונעלמים מן העין קצת, כי אין עין של האמות שולטת בהם כל כך, כי הם רחוקים על-פי הרב מן עפר הארץ, ששם עקר אחיזת השבעים אמות כנ"ל. וכל זה על-ידי עפיפתם, על-ידי הכנפים הנ"ל שהוא בחינת דבור הסמוך לגדר אדם, לבחינת דעת כנ"ל, שעל-ידי-זה הם עופפים ומתרוממים מן עפר הארץ, ששם אחיזת השבעים אמות הנ"ל, כי הם פורחים באויר ונעלמים מן העין ואין העין שולטת בהם כל כך כנ"ל, כי העופות הם בבחינת מלאך הממצע בין השבעים שרים ובין קדשת ישראל, בבחינת עץ הדעת טוב ורע, כי המלאכים נקראו "בעלי כנפים", וכמו שכתב רבנו, נרו יאיר, בסימן יא) על מאמר רבותינו זכרונם לברכה; עוף אחד יש בכרכי הים וכו', שהוא בחינת מלאך, בחינת מט"ט מטטרון), שהוא בחינת משנה, בחינת עץ הדעת טוב ורע, כשר ופסול וכו', בחינת תרגום שהוא ממצע בין לשונות של שבעים שרים הנ"ל שהם שבעים אמות שהם בחינת בהמות, ובין לשון הקדש שהוא בחינת קדשת ישראל, כי לשון הקדש נמסר לישראל, ועל-כן הכשרם בחצי שחיטה של בהמה, דהינו סימן אחד כנ"ל:
ועל-כן כל זמן שלא יצא הולד לאויר העולם אין טעון שחיטה ונתר בשחיטת אמו, כי הוא עדין בבחינת עבור, שהוא נעלם ונסתר מן העין מבחינת שבעים אמות הנ"ל, על-כן אין צריך שחיטה כנ"ל. וזה שגזרו רבותינו זכרונם לברכה להצריכו שחיטה כשהפריס על גבי קרקע, כי מאחר שכבר יצא לאויר העולם ועמד על גבי קרקע, על עפר הארץ הנ"ל, ששם אחיזתם, אף-על-פי שמדאוריתא אינו צריך שחיטה, כי כבר נתר בשחיטת אמו, אף-על-פי-כן צריך לשחטו משום מראית העין הנ"ל, ששלט בו על-ידי שהפריס על גבי קרקע עפר הארץ הנ"ל. ועל-כן צריך שחיטה, שהוא התקון כנ"ל:
וזהו בחינת אסור איבר שיצא ממחצתו, כי תכף שיצא לחוץ, לאויר העולם הזה, נאסר מיד, על-ידי ששולטת עליו עין הרע של שבעים אמות כנ"ל. ואין לו התר אלא בשחיטה, שהוא הכנעתן כנ"ל. ומאחר שזה האיבר אין לו שחיטה כמובא בשלחן ערוך, עין שם). על-כן נאסר לגמרי באסור איבר מן החי, כי אין שחיטה אלא מן הצואר כנ"ל. וזה שלמדו רבותינו זכרונם לברכה, אסור זה של איבר שיצא ממחצתו, מפסוק, "ובשר בשדה טרפה וכו'", כי הוא בחינת בשר בשדה טרפה ממש, בבחינת כי בשדה מצאה כנ"ל, דהינו שיצא חוץ מן הגבול שהוא נסתר ונעלם בו מן העין כנ"ל ואזי הוא בחינת טרפה ממש, כי נאחזים בו בחינת השבעים אמות כנ"ל. ואין תקונה אלא בשחיטה במקום ששיך תקון השחיטה כנ"ל: