ליקוטי הלכות · יורה דעה א · הכשר כלים א
Reading settings
על-פי התורה "תפלה לחבקוק" בסימן יט הנזכר לעיל בהלכות שחיטה הלכה ב:
כשיוצא הכלי מרשות עכו"ם לרשות ישראל צריכין טבילה והינו כלי סעדה, כי כבר מבאר בהלכות מאכלי עכו"ם הלכה א), שצריך לשמר את המאכל מבחינת השבעים אמות שהן בחינת רע הכולל כנ"ל, שכל תקוני המאכלים הם בשביל זה ועקר הטבילה הוא לכלי מתכות שהן לבדן צריכין טבילה מדאוריתא, כי בבחינת מתכות אחיזתם ביותר, כי שם שרש כלל העבודות זרות של כל השבעים אמות, כי כל העבודה זרה תחובים בממון, כמבאר במאמר צוית צדק סימן כג), שזהו בחינת תאות ממון, בחינת בעצבון תאכלנה, בחינת שבעים אנפין חשוכין, שהן בחינת עבודות זרות של שבעים אמות, הפך השמח בחלקו, בחינת אנפין נהירין, בחינת תקון תאות ממון, בחינת ויחן פני העיר מטבע תקן וכו', עין שם. כי עקר בחינת תאות ממון הוא חזק ביותר בהממון בעצמו שהן המטבעות ששם חזק התאוה ביותר מאד. וכדמשמע מדברי רבנו, נרו יאיר, שם. וכפי המובן, לעניות דעתנו, מהדברים ששמענו מפיו הקדוש בענין זה, שסגית הזהב קונה את הכסף יתפרש על-פי המאמר הנ"ל. והכלל; שכל מה שהוא מטבע ויוצא ביותר, חשוב ביותר, כי שם בהממון בעצמו, דהינו בהמטבעות היוצאין מלבש שם בחינת הפנים הנ"ל, בחינת גונין עילאין פני הקדשה, בחינת פני העיר תקון המטבע. וכן שם בהמטבעות מחמת שיש שם קדשה גדולה מאד, יש שם אחיזת הסטרא אחרא ביותר מאד, שזהו בחינת תאות ממון שהתאוה ביותר אל המטבעות, שזהו בחינת אנפין חשוכין. וזה בחינת מה שהעבודה זרה של כל אמה ואמה חקוקה על המטבע שלהם, כי שם נאחזין בחינת השבעים אנפין חשוכין כנ"ל, וכמבאר בדברי רבנו שם, עין שם. ועל-כן כלי סעדה של מתכות כשיוצאין מרשותו של עכו"ם צריכין טבילה, כי שם נאחזין ביותר, כי כל מיני מתכות הם שרש כל המטבעות, כי כל המטבעות נעשין ממיני מתכות דיקא, כי בהם נחקק ונכר ביותר הפנים והצורה שחוקקין עליהם. נמצא, שבחינת מתכות מלבש בהם בחינת הפנים שהם בחינת המטבע. וזהו בחינת שבעה מיני מתכות כנגד אור הפנים שכלול משבע בחינות, שהם שבעה נקבים של אור הפנים ושבע מדות שבמח שהוא אור הפנים, וכמובא בדברי רבנו, נרו יאיר, במקום אחר. ועל-כן כשהכלי מתכות הצריכין לסעדה הם ברשות העכו"ם נאחז שם ביותר הרע של שבעים אמות, כי שם שרש העבודה זרה שלהם שתחובים בממון, שהם המטבעות הנעשין ממיני מתכות ועל-כן צריכין טבילה, כדי להכשירן ולטהרן שלא יפגמו המאכלים של ישראל, כי שמירת כל המאכלים של ישראל ותקונם הוא הכל לשמרם ולתקנם מפגם של שבעים אמות כנ"ל, כמה פעמים. וזהו בחינת הטבילה כדי להחזיר להכלים הנ"ל פנים דקדשה שיצא מהם. כי נאחז שם אנפין חשוכין הפך פני הקדשה כנ"ל. כידוע, שבחינת טבילה הוא בשביל החזרת הפנים, שהן המחין שחוזרין על-ידי הטבילה, כמובא. וכבר מבאר לעיל בהלכות מליחה הלכה א), שבחינת טבילה בתוך מקוה מים הוא בבחינת התעלמות בתוך המים בבחינת עלמא דאתי, בבחינת דגים שבים המים מכסה עליהם ואין עין הרע של שבעים אמות שולטת בהם, עין שם, כי מקוה מים הוא בחינת דעת, בחינת עלמא דאתי שאין שם אחיזה להשבעים אמות. ועל-כן כשמוציאין הכלים הנ"ל מרשות השבעים אמות, מטהרין אותן על-ידי המקוה מים, שמביאין אותן לתוך המים בבחינת במים יובא וטהר, דהינו שחוזרין ומביאין אותן לשרשן בבחינת עלמא דאתי שהוא שרש כל הדברים, שהיא בחינת מקוה מים ושם נתעלמים ונתכסים בתוך המים מעין השבעים אמות, כי אין שם שליטה להם בבחינת דגים שבים, המים מכסה עליהם וכו' כנ"ל. ואזי חוזרין ונעשין בריה חדשה שם, כי כל הדברים החוזרים לשם לבחינת עלמא דאתי; הם נתחדשים שם בבחינת תשובה, בחינת השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם וכו'. כמובא בהלכות מגלה הלכה א). ואזי כשמוציאין הכלים משם שנעשו בריה חדשה שם כנ"ל, אז נטהרו וראויין לבוא לרשות ישראל, לתקן בהם המאכלים כנ"ל. ועל-כן מקוה היא תקון גדול מאד לתשובה, כי משם התחלת התשובה כנ"ל. ועל-כן תחלת הכנסת ישראל בצל השכינה היה על-ידי טבילת מקוה. וכן בזמן הזה התחלת כניסת הגר תחת כנפי השכינה הוא על-ידי טבילה גם כן, כי משם ההתחלה של הכניסה לעבודתו יתברך שמו כנ"ל, כי שם חוזרין ונתחדשין, שזהו עקר בחינת תשובה כנ"ל:
וזה שנאמר בטבילת כלים, "אך במי נדה יתחטא", ודרשו רבותינו זכרונם לברכה מזה שכלים צריכין טבילה כמו נדה, כי טבילת כלים הוא בבחינת טבילת נדה ממש, כי דם נדות בא על-ידי חטא אדם הראשון שחטא בעץ הדעת, על-ידי-זה נגזר, "בעצב תלדי בנים", שהיא דם נדות, ומחמת זה צריכה הנדה טבילה לתקן ולטהר מבחינת בעצב. בחינת עצבות, מרה שחורה, אנפין חשוכין, מיתה, פגם הברית, שהוא בחינת חטא אדם הראשון, כמו שנאמר, "ביום אכלך ממנו וכו'". וזהו בעצמו בחינת טבילת כלים כדי לטהר את הכלי מתכות הנ"ל, שיצאו מרשותו וממונו של שבעים אמות, מפגם העבודה זרה הנאחז ביותר במיני מתכות שהם שרש הממון כנ"ל, כדי לטהרם מהעבודה זרה הכלולה מכל העבודות זרות שהוא בחינת תאות ממון כנ"ל. שזהו בחינת בעצבון תאכלנה כנ"ל. נמצא, שהוא בבחינת טבילת נדה ממש, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, קשין מזונותיו של אדם כפלים כיולדה דאלו שם כתיב, "בעצב", והכא, "בעצבון". וכמובא זה במאמר הנ"ל, עין שם. נמצא שהם בבחינה אחת, וכמו שנאמר שם במאמר הנ"ל; שתאות ממון הוא בחינת דם נדות, עין שם: וזה בחינת הטבילה של נדה ושל כלי מתכות בבחינת ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד, כי הפרוד מתחיל רק אחר שמשקה את הגן, ומשם מתחיל הפרוד על-ידי בחינת עץ הדעת טוב ורע שבתוך הגן. ועל-כן כדי לתקן ולטהר עצמו מבחינת דם נדות שהוא על-ידי פגם עץ הדעת שמשם הפרוד, על-כן חוזרין אל שרשן, שזה בחינת טבילה כנ"ל, דהינו שחוזרים וטובלים במקוה מים, שהיא בחינת נהר יוצא מעדן, שהוא בחינת תשובה, שהוא בחינת כלו טוב קדם הפרוד ששם נתתקן הכל כנ"ל:
ועל-כן עקר קבלת טמאה בכלי מתכות ביותר מכל הכלים, כי אפלו פשוטיהן טמאים וגם חוזרין לטמאתן הישנה, עין במסכת כלים, כי שם עקר אחיזת הטמאה, כי נאחזין ביותר בכלי מתכות כנ"ל. וכנגד זה יש מעלה גם כן בכלי מתכות שאפלו אם נבלע האסור בתוכם יש להם תקון בהגעלה ולבון, כל כלי כפי מה שנשתמש בו האסור, כי כבולעו כך פולטו, כי כל אחד כפי מה שפגם כן יתקן בבחינת תשובת המשקל כמובא לעיל, אבל כלי חרס אין להם שום תקון כשנבלע האסור בתוכם, כי כבר מבאר כמה פעמים שעקר אחיזתם במקום שיש קדשה ביותר ששם הם כרוכים תמיד. ועל-כן עקר הטבילה בכלי מתכות ששם בחינת הפנים כנ"ל, אבל כלי חרס שאין שם פנים דקדשה והם הפך הממון, כמובן מדברי רבנו במקום אחר בסימן סט), שפרש 'ועפרת זהב', שהוא בחינת הממון שיצא משם החיות דקדשה שאזי נשאר עפרא בעלמא. נמצא, שעפרא בעלמא הוא הפך הממון שיש בו חיות דקדשה. ועל-כן כלים של עפר, דהינו כלי חרס אין צריכין טבילה כשיוצאין רק מרשותו של עכו"ם, כי אין הסטרא אחרא כרוכה שם לנק משם כנ"ל, אבל כשכבר נאחז בהם הסטרא אחרא, דהינו כשנבלע האסור בתוכן, אזי אין להם שום תקון, כי התורה העידה על כלי חרס שאין האסור יוצא משם, כי מחמת שחיותם מעט וקטן מאד כנ"ל, ומחמת זה הם קלים להשבר. על-כן כשנאחז בהם הסטרא אחרא, דהינו שנבלע בהן האסור, אזי הם נפגמים לגמרי ואין להם תקון, אבל כלי מתכות הם בהפך ממש שצריכין טבילה מחמת שכרוכין שם מאד כנ"ל. אבל אף-על-פי-כן יש להם טהרה במקוה, אפלו אם נטמאו ממש, ואפלו אם נבלע האסור בתוכן, אף-על-פי-כן יש להם תקון בהגעלה ולבון, כי מחמת שיש בהם חיות גדול מהקדשה ומחמת זה כחם חזק ביותר מכל הכלים ועל-כן אין נפגמין לגמרי לעולם, ולעולם יש להם תקון. וכמובא לעיל בהלכות חלב, הלכה א); שבמקום שיש קדשה יתרה, אף ששם נאחזין ביותר, אף-על-פי-כן אינו נפגם לגמרי, חס ושלום, ולעולם יש לו תקון לגדל הקדשה שיש שם. וגם כי כחם חזק מאד לסבל התקון, כי אפלו אם צריכין לבון, יכולים ללבנם באור. ועדין ישארו כלים כמות שהיו, אבל כלי חרס אין להם תקון כנ"ל, וגם אין להם כח לסבל התקון, אבל כלי מתכות יכולים לצרפם וללבנם ולתקנם, ועין בכתבי האר"י, זכרונו לברכה מבאר זאת היטב; שהנשמות הגבוהים סוף כל סוף יתתקנו כל הניצוצות שלהם אפלו אם נפלו מאד מאד למקום שנפלו אף-על-פי-כן לא יהיה נאבד שום ניצוץ מהם, עין שם: חרב הרי הוא כחלל. עקר קבלת טמאה אפלו בכלי שני ממת, ביותר בכלי מתכות. אבנים שלמות תבנה וכו' ולא תניף עליהם ברזל, ויש להם טהרה במקוה ותקון בהגעלה והכשר: