ליקוטי הלכות · יורה דעה א · גלוח ב
Reading settings
על-פי המאמר "וביום הבכורים" 'ואת הערבים צויתי לכלכלך' בלקוטי תנינא סימן ד, עין שם היטב:
כי צריכין לעשות כלי וצנור לקבל את החסד וזה נעשה על-ידי היראה, והיראה נעשה על-ידי הרצון. ועקר הרצון נעשה על-ידי התקשרות לשרש הרצון והוא בחינת מצח הרצון. וכנגד זה יש בחינת מצח הנחש שהוא הפך הרצון. ועקר יניקת מצח הנחש הוא מזקני הדור שאין בהם שלמות, שאין מוסיפין קדשה ודעת בימיהם כל זמן שמזקינים וכו', עין שם, ולזה מועיל צדקה וכו', עין שם. וזה בחינת קצר ימים שבע רגז, שמפגם הזקנים, שזה בחינת קצר ימים, מזה מצח הנחש, שהוא בחינת רגז הפך הרצון, אבל על-ידי זקן דקדשה זוכין לרצון, בחינת זקן ונשוא פנים. פנים הוא בחינת רצון, עין שם היטב כל זה:
ועל-כן הזהירה התורה אותנו שלא נשחית פאות הזקן, חס ושלום, ועקר האסור בתער דיקא, כי שערות הזקן הם בחינת ימי הזקנה ממש, כי שערות הזקן הם אורות עליונים וגבוהים מאד שנתצמצמו בבחינת שערות, שהם בחינת צנורות וצמצומים. וזה בחינת ימים, כי הימים הם בחינת צמצומים ומדות כמובא. ועל-כן צריך האדם כל מה שמזקין יום מימי חייו להוסיף בכל יום קדשה ודעת ביותר כדי שיזכה להמשיך ולהאיר בזה היום אור הדעת. וזה בחינת שערות ממש ועל-כן צריכין שלא לפגם, חס ושלום, ולהשחית פאת הזקן, חס ושלום, כדי שלא לפגם בבחינת הזקן, שלא לתן יניקה, חס ושלום, לבחינת מצח הנחש שיניקתו מנפילת ימי הזקנה, שזהו ממש השחתת ונפילת שערות הזקן, כי שערות הזקן הם בחינת ימי הזקנה כנ"ל. ועקר האסור הוא בתער, שהוא בחינת חרב, שהוא בחינת קצר ימים, כי החרב נברא לקצר ימיו של אדם ואינו בדין שיונף על המאריך, שהוא הזקן הקדוש, שהוא בחינת אריכות ימים כנ"ל. כי תער וחרב זה בחינת עשו שנתברך בזה, כמו שנאמר, "ועל חרבך תחיה". והוא מקצר ימיו של אדם, כי עקר קצור ימים של אדם, חס ושלום, הוא כשאינו מוסיף קדשה ודעת בכל יום מימי חייו כנ"ל. וזה נעשה, חס ושלום, על-ידי עשו שהוא הסמך מם מלאך המות) שמסית את האדם מדרכי חיים ומקצר ימיו על-ידי-זה, חס ושלום, כנ"ל. ועל-כן נתברך בחרב שהוא מקצר ימי האדם, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה. ומזה בעצמו שהוא מקצר ימי האדם, חס ושלום, דהינו שהוא מונע ומסית את האדם מלהוסיף קדשה בימיו כנ"ל, מזה בעצמו יש לו יניקה לעשו שהוא בחינת מצח הנחש, בחינת רגז, הפך הרצון, תקף הדין, כי הוא בחינת עמלק שיצא ממנו, שהוא בחינת מצח הנחש, שרש חכמת הטבע, תקף התגברות האפיקורסות, כי עקר הכפירות והאפיקורסות הוא בחינת עמלק, כמובא בדברי רבנו, זכרונו לברכה. נמצא, שעשו עמלק, הוא בחינת קצר ימים שבע רגז, כי הוא בחינת חרב, בחינת חרבו של סמך מ"ם, שהוא מקצר ימים בגשמיות ורוחניות כנ"ל. ומזה בעצמו הוא יונק שהוא בחינת רגז, בחינת מצח הנחש, שרש חכמת הטבע, הפך מצח הרצון, חס ושלום, ועל-כן עקר האסור השחתת הזקן הוא בתער, שהוא בחינת חרב, כי בדין הוא שלא יונף המקצר על המאריך, כי עקר אסור השחתת הזקן הוא כדי שלא לתן, חס ושלום, יניקה למצח הנחש מפגם נפילת הימים של הזקנים שהוא בחינת השחתת שערות הזקן כנ"ל. ועל-כן עקר האסור בתער וחרב, כי בזה הוא פוגם מאד מאד, רחמנא לצלן, כי הוא משחית הזקן הקדוש על-ידי תער וחרב ונותן, חס ושלום, יניקה להתער וחרב, שהוא בחינת עשו, בחינת מצח הנחש מנפילת שערות הזקן, חס ושלום, ועל-כן עקר האסור בתער, כי זה עקר הפגם שלא לתן יניקה, חס ושלום לבחינת התער והחרב, שהוא בחינת רגז, בחינת מצח הנחש מנפילת שערות הזקן כנ"ל:
ובזה מבאר ונגלה לעין המשכיל, אשר בשביל זה התגבר ביותר חכמת הפילוסופיה והאפיקורסים במדינת אשכנז ודומיהם, כי בעוונותינו הרבים, נלכדו במכמורות הבעל דבר ונתפשטו בעוון הגדול הזה שמשחיתים פאת זקנם. ובאמת על-פי כתבים וספרי קדש גם ההשחתה בשאר דברים המתרים על-פי דין הוא גם כן פגם גדול ונורא מאד מאד, רחמנא לצלן, רחמנא לשיזבן מהאי עונשא. כי כל שערות הזקן הם צנורות עליונים וגבוהים ונוראים מאד, ואין מי שיכול לשער ולתפס בדעתו עצם מעלת קדשת הזקן הקדוש. וכן להפך אין לשער, חס ושלום, ענש המשחית ומרים יד ומקלקל קדשה גבוהה כזו. אך, בעוונותינו הרבים, ברבות הימים פרצו הגדר רבים מהם והם עוברים על חמשה לאוין ביד רמה והם משחיתים זקנם בתער ממש. אוי לנפשם, כי גמלו להם רעה ועל-ידי-זה מתגבר שם חכמת הטבע, כי מצח הנחש, שהוא שרש חכמת הטבע, יונק מפגם נפילת הזקן כנ"ל והבן:
וזה בחינת אסור הקפת פאת הראש. ועקר הפאות הם אצל הפדחת שהוא המצח, כי הפאות הם בחינת יראה, כי פאה בגמטריא אלקים בחינת יראה כמבואר בעץ חיים, כמו שנאמר, "את האלקים ירא". ועקר היראה הוא על-ידי הרצון כנ"ל. ועל-כן מניחים הפאות אצל המצח, כי מבחינת המצח הרצון שהוא שרש הרצון, משם נעשה יראה, שהוא בחינת פאות כנ"ל. אך כדי שלא יתגבר, חס ושלום, מצח הנחש, שהוא שרש חכמת הטבע, והוא מטיל פגם וכפירה אפלו בשרש הרצון, במצח הרצון כנ"ל, על-כן צריכין להניח פאת הזקן ושלא נשחיתהו, חס ושלום, כדי שלא יתגבר, חס ושלום, מצח הנחש כנ"ל, אבל על-ידי הזקן הקדוש, על-ידי-זה מתגבר הארת הרצון, כי נכנע מצח הנחש ומתגבר מצח הרצון, שרש הרצון, ואזי זוכין ליראה שהוא הפאות שאצל הפדחת כנ"ל. וזה בחינת אסור גלוח הפאות והזקן, שהם מענין אחד, כי זה תלוי בזה כנ"ל. ועל-כן כל היהדות תלוי בזה, כי זה עקר מגמת בני ישראל ועקר עבודתנו שנזכה לבוא לבחינת ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'. הינו, שלא נצטרך לעסק בשום עסק מעסקי עולם הזה, רק בעבודת ה' כל היום. וזה אי אפשר כי אם שיהיה נשפע עלינו חסדו, בחינת ואתם כהני ה' תקראו. ואי אפשר לקבל החסד כי אם על-ידי היראה, והיראה נעשה על-ידי הרצון, על-ידי בחינת מצח הרצון וכו', כמבאר כל זה במאמר הנ"ל, עין שם היטב. ועל-כן עקר היהדות תלוי בפאות וזקן, כי על-ידי-זה נתגלה בחינת הרצון, על-ידי בחינת הזקן כנ"ל, בחינת זקן נשוא פנים כנ"ל. ואזי זוכין ליראה שהיא בחינת פאות כנ"ל, וכשזוכין ליראה אזי ממילא שופע החסד, כי החסד שופע תמיד, רק שצריכין כלי וצנור לקבל על ידו את החסד, כמבאר שם, עין שם. נמצא, על-ידי זקן ופאות זוכין ליראה, ואזי זוכין לקבל שפע החסד, ואזי אין צריכין לעסק בשום עסק, כי מתקים העולם בחסדו, ואזי יכולין לעסק בעבודת ה' כל היום. וזה עקר תשוקתנו של ישראל להגיע לזה. ועל-כן עקר היהדות תלוי בזקן ופאות כנ"ל. עין במאמר וביום הבכורים הנ"ל, עין שם היטב כל המאמר: