ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · מלמדים ג

כשם שמצוה ללמד את בנו כן מצוה ללמד את בן בנו, שנאמר, והודעתם לבניך ולבני בניך וכו': על-פי המאמר "ויהי מקץ ה' אלקי גדלת מאד" וכו'. בספר לקוטי הראשון בסימן נז, עין שם כל המאמר: והכלל, כי צריכין לשמר את הזכרון מאד, דהינו לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי וכו'. וכדי לשמר את הזכרון צריכין לשמר את עצמו שלא יפל לבחינת רע עין שהוא מיתת הנפש, שהוא בחינת שכחה וכו'. וגם צריך לשמר את העין מכח המדמה. ואפלו מי שאינו רע עין צריך לשמר מזה כו' והכח המדמה בא על-ידי חטא לשון הרע, כי כח המדמה הוא כח הבהמיות, הינו תאות הבהמיות וכו'. וזה כח המדמה נברא, ערב שבת בין השמשות קדם שקדש היום וכו'. ועל-כן הוא שורה על-פי השונה הלכות וכו'. ועל-כן כשהם מחדשים בתורה הוא חדוש נאה ומתקבל, כי חדושיהם נמשכין מכח המדמה וכו', אך שהרע מרבה על הטוב ועל-כן חדושין שלהם מזיקין לפרנסה וכו'. ולהכניע הכח המדמה הוא על-ידי בחינת יד, הינו בחינת שמחה, שהוא בחינת כלי זמר שמנגנין ביד, שעל-ידי-זה שורה הנבואה על הנביאים וכו', כי נגון בכלי שיר זה בחינת שמבררין הרוח טובה רוח נבואה, מן הרוח רעה מתוך העצבות רוח וכו', עין שם כל זה היטב. ואבשלום שהיה לו רע עין, כי עינו היה רעה בגדלת אביו, על-כן פגם בזכרון כנ"ל, על-כן לא הניח בן זכר. ועל-כן גזרו המצרים שהם בחינת מדמה, בחינת פרעה וכו', על-כן גזרו על הזכרים דיקא שהוא בחינת זכרון שנפגם על-ידי כח המדמה, שהוא בחינת פרעה ומצרים, על-כן גזרו, כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכו', ויוסף מכניע המדמה וכו' בחינת ויוסף ישית ידו על עיניך וכו'. עין שם כל זה היטב:

Copy passage with reference

וזה בחינת והודעתם לבניך ולבני בניך. שהתורה הזהירה אותנו ללמד את בנינו תורה. ועקר החיוב הוא רק ללמד עם הבן זכר לבד, כי עם בתו אסור ללמד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, רק עם הבן זכר חיוב ללמד עמו תורה, כי התורה היא בחינת זכרון הנ"ל, הינו לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, שזהו עקר התורה, כי כל עקר נתינת התורה לנו ומצותיה הוא רק בשביל זה, הינו בשביל עולם הבא כדי שנזכה ונחיה ונירש את העולם הבא, כי שכר תורה ומצות בהאי עלמא ליכא. כי אם לעולם הבא, שהוא עולם שכלו טוב וארך. נמצא, שכל מי שעוסק בתורה ומצות הוא מדבק מחשבתא בעלמא דאתי, שהוא בחינת זכרון הנ"ל. ועל-כן הזהירה התורה אותנו מאד לבל נשכח את כל דברי התורה. וכמו שכתוב, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וכו' יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. וכמו שכתוב, וזכרתם את כל מצות ה' וכו'. כי עקר הוא הזכרון, שהוא בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, שעל-ידי-זה עקר קיום התורה והמצות, כי כששומרין את הזכרון היטב ומדבקין מחשבתם בעלמא דאתי וזוכר היטב את עלמא דאתי, בודאי לא יהיה כרוך אחר תאות לבו. ובודאי יהיה עוסק רק בתורה ומצות כל ימיו. ועל-כן צריכין ללמד תורה עם הבן זכר דיקא, כי הבן זכר הוא בחינת זכרון כנ"ל, כי אבשלום לא הניח בשביל זה בן זכר על שפגם בהזכרון. נמצא, שבן זכר הוא בחינת זכרון, על-כן צריך אביו ללמד עמו תורה, כי התורה הוא בחינת זכרון הנ"ל. וצריך אביו להכניס ולהודיע התורה שהוא בחינת זכרון, בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי להודיע זאת לבנו הזכר שהוא גם כן בחינת זכרון כנ"ל:

Copy passage with reference

ועל-כן אף-על-פי שזה החיוב מטל על כל אחד מישראל ללמד תורה לתלמידים אפלו אינם בניו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל וכמבאר שם בשלחן ערוך. אף-על-פי-כן על אביו מטל החיוב ביותר להודיע התורה לבנו ולבן בנו, כמו שכתוב, והודעתם לבניך ולבני בניך. כי על אביו מטל החיוב לברר ולזכך דעת בנו להוציאו מכח המדמה ולהביאו לזכרון דקדשה שזוכין על-ידי הכנעת המדמה כנ"ל, כי זה החיוב של ברור המדמה שעל-ידי-זה זוכין לזכרון הנ"ל זה החיוב מטל על אביו ביותר. ובשביל זה מזהר האדם מאד לקדש עצמו בשעת תשמיש להכניע הכח המדמה שהוא תאות הבהמיות ולברר הרוח טובה מן הרוח נכאה מעצבות רוח, כי תקון הברית הוא בחינת רוח, כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר, בחינת ולא קמה עוד רוח באיש, שהוא בחינת יוסף ששמר את הברית שנאמר עליו, איש אשר רוח אלקים בו. ועל-כן עקר ברור המדמה על-ידי יוסף שהוא בחינת שמירת הברית, וכששומרין את הברית ומכניעין תאות הבהמיות שהוא בחינת מדמה אזי זוכין לזכרון שהוא בחינת בן זכר כנ"ל. כי אז זוכין להמשיך נשמה מסטרא דדכורא שהוא בחינת זכרון שנעשה על-ידי ברור המדמה והכנעת כח המדמה כנ"ל. וזהו בחינת הרוצה שיהיו בניו זכרים ישמח את אשתו בדבר מצוה. שמחה היא בחינת הכנעת המדמה, שהוא בחינת עצבות רוח, כמבאר במאמר הנ"ל, כי שמחה הוא בחינת תקון הברית ועל-כן על-ידי-זה זוכין לבנים זכרים, כי על-ידי תקון המדמה זוכין לזכרון, שהוא בחינת בן זכר כנ"ל: ועל-כן עקר זמן הזווג הוא בלילה אחר חצות, כי בלילה אז הוא זמן פקדונות הרוחות, ואז מבררין הרוח טובה מתוך הרוח רעה, שזהו בחינת זווג דקדשה לברר הטוב מן הרע, והעקר הוא אחר חצות שאז מתעורר כנור של דוד ומנגן, שהוא בחינת הכנעת המדמה, בחינת ברור הרוח טובה מן הרוח רעה, מן העצבות רוח, בחינת אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, כמבאר בסוף מאמר הנ"ל, עין שם. ועל-כן עקר הזווג בליל שבת, כי בשבת נכנע המדמה, כי הוא נברא ערב שבת בין השמשות וקדש עליו היום וכדין יתפרדו כל פועלי און, כי הוא שורה על-פי שונה הלכות שהם בחינת ששה סדרי משנה, בחינת אסור ומתר, כשר ופסול, טמא וטהור, שהם בחינת ששת ימי החל כידוע. ושם עקר אחיזת המדמה, הינו בהרע שמערב שם, שהוא בחינת אסור וטמא וכו'. ועל-כן צריכין יגיעה גדולה בששת ימי החל לברר הטוב מן הרע, הכשר מן הפסול, הטהור מן הטמא וכו' כדי להכניע המדמה וכו'. ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת כמו שאמרו רבותינו ז"ל, עין שם). כי על-ידי-זה זוכה לקדשת שבת שאז הוא בטול המדמה לגמרי, כי אז בשבת יתפרדו כל פועלי און, כי בשבת אין שום שליטה לכח המדמה, כי הוא שורה רק על-פי שונה הלכות שהם בחינת ששת ימי החל כנ"ל, אבל בשבת אין לו שום אחיזה, כי אז הוא כלו קדש כלו טוב. ועל-כן עקר הזווג הוא בליל שבת דיקא, כי אז יכולין לזכות לזכרון שהוא בחינת בן זכר כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה בחינת זכרון הנאמר בשבת, כמו שכתוב, זכור את יום השבת לקדשו. 'זכור' דיקא. שבת שהוא הכנעת המדמה הוא בחינת זכרון, בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי כנ"ל, כי שבת הוא מעין עולם הבא. וזהו בחינת זכרהו מאחד בשבת, כי שבת הוא בחינת עולם הבא. וששת ימי המעשה הוא בחינת עולם הזה. ועל-כן אנו מזהרין לזכר את יום השבת מאחד בשבת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, זכרהו מאחד בשבת. 'זכרהו' דיקא, הינו לשמר את הזכרון היטב שהוא לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, הינו לזכר את העולם הבא, שהוא בחינת שבת, 'מאחד בשבת' הינו בעולם הזה, הינו לשמר את הזכרון היטב לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי שהוא יום שכלו שבת וכנ"ל. גם עקר הזכרון על-ידי תקון העין על-ידי ששומרין עצמן מרע עין וגם שומרין את העין מכח המדמה, כמבאר במאמר הנ"ל ושבת הוא בחינת תקון העינים, כי שבת הוא שין בת, שין תלת גונין דעינא ובת הוא בת עין, כמו שכתב רבנו ז"ל כמה פעמים. ועל-כן אמרו רבותינו ז"ל, פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ומהדר לה בקדושא דבי שמשי. נמצא, שבשבת נתתקן מאור העינים והוא בחינת כוס של קדוש שאמרו רבותינו ז"ל שצריכין שיתן עיניו בו. כי אז נתתקן העין כנ"ל ומהדר לה בקדושא דבי שמשי. ועל-כן בשבת זוכין לזכרון ונכנע המדמה, כי הזכרון תולה בתקון העינים, בבחינת ולזכרון בין עיניך כנ"ל במאמר הנ"ל. ועקר תקון העינים בשבת הוא על-ידי הקדוש כנ"ל. ועל-כן יש בהקדוש עין תבין, כי הקדוש הוא תקון העין. וזהו, זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין. כי על-ידי היין של קדוש, שהוא תקון העין, על-ידי-זה זוכין לזכרון הנ"ל ועל-כן יין בגימטריא עי"ן, כי הוא תקון העינים כנ"ל. כי על-ידי הקדוש ממשיכין הקדשה של שבת שהוא בחינת עלמא דאתי, בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, ודוחין המדמה הנאחז בששת ימי המעשה. ועל-כן הוא תקון העין בחינת זכרון הנ"ל, בחינת זכרהו על היין. 'זכרהו' דיקא, 'על היין' דיקא, כי על-ידי הקדוש זוכין לזכרון כנ"ל:

Copy passage with reference

וזהו בחינת בן ובן הבן, בחינת והודעתם לבניך ולבני בניך, כי כל אחד ואחד מישראל צריך לקדש עצמו בקדשת הברית כדי שיזכה לברר הזכרון בחינת בן זכר לברר הכח המדמה כנ"ל. וצריכין לברר הזכרון שהוא בחינת בן זכר בברור אחר ברור, כי לזכות לזכרון צריכין להכניע ולשבר שני דברים, הינו לשבר בחינת רע עין. ואחר כך לשבר כח המדמה כנ"ל, שהוא גם כן פגם העינים כנ"ל. ואלו השתי קלפות הם בחינת תרין עננין דמכסין על עינין, שהם בחינת ערלה דמחפיא על ברית קדישא, שהם שתי קלפות שמכניעין אותן על-ידי כריתות הערלה ופריעה, כי כריתות הערלה הוא בחינת כריתות והכנעת הרע עין שהוא רע לגמרי, שזהו בחינת מילה, בחינת מ"ל אורות שנתגלין על-ידי-זה, כי מ"ל בגימטריא עי"ן, הינו שזוכין לבחינת טוב עין שהוא בחינת תקון הברית שתלוי בעינים, כמו שכתוב, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם למען תזכרו וכו'. ועל-ידי כריתות הערלה, שהוא בחינת רע לגמרי, בחינת רע עין, על-ידי-זה זוכין לבחינת טוב עין, שהוא בחינת מילה, בחינת תקון הברית, בחינת יוסף כנ"ל. ואחר כך צריכין לפרע. ופריעה זה בחינת ברור המדמה שקורעין העור הדק שחופה על הברית ומכסה אותו, שהוא בחינת כח המדמה החופה על בת עין, שהוא בחינת עטרה דברית וצריכין לקרע ולשבר העור הזה ולדחותו מן הברית קדישא כדי שתתגלה העטרה על-ידי הכנעת המדמה שהוא בחינת עור הפריעה. ועקר ההולדה דקדשה לזכות לבן זכר דקדשה, בחינת זכרון הוא על-ידי שמבררין הטפה משתי קלפות הנ"ל, מרע עין ומכח המדמה, שהם בחינת טפת עשו וישמעאל, שהם תרין עננין דמכסין על עינין, שהם שתי הקלפות הנ"ל. ועל-כן אברהם יצא ממנו ישמעאל, יצחק יצא ממנו עשו, יעקב היתה מטתו שלמה. כי עד יעקב נתברר הזכרון דקדשה בברור אחר ברור, כי אברהם אבינו עליו השלום, התחיל לגלות אלקותו בעולם שהוא בחינת זכרון הנ"ל. שהיה מגלה ולמד לבני העולם שישליכו אחרי גום את כל תאות עולם הזה והבליו. ויזכרו היטב באחריתם וידבקו מחשבתם בעלמא דאתי. ומחמת שהוא היה הראשון שהתחיל להמשיך ולגלות הזכרון בעולם, על-כן הכרח לברר הזכרון בחינת בן זכר בברור אחר ברור על-ידי בנו יצחק ובן בנו יעקב, שנתבררו משתי הקלפות הנ"ל שהם עשו וישמעאל, שהם תרין עננין דמכסין על עינין, שהם בחינת רע עין וכח המדמה שהם פוגמין את העינין שעל-ידי-זה נפגם הזכרון כנ"ל. ועל-כן יעקב שנתברר לגמרי משתי הקלפות הנ"ל, על-כן זכה אחר כך שהיתה מטתו שלמה. ומחמת שהאבות המשיכו הזכרון בעולם כנ"ל, על-כן זכו לזכרון ונשאר זכרם קים לדורי דורות בחינת וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק וכו' 'וזכרתי' דיקא, כי הם גלו הזכרון בעולם לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי על-כן זכו שנשאר זכרם לדורי דורות שזהו בחינת בן זכר שזוכין על-ידי הזכרון, כי הבן זכר הוא גם כן זכרון, כי על-ידי בניו נשאר זכרו לדורי דורות. וזהו בחינת והודעתם לבניך ולבני בניך, כי כל אחד ואחד לפי בחינתו צריך לברר הטפה משתי הקלפות הנ"ל, מרע עין ומכח המדמה, מעשו ומישמעאל, ועל-כן עקר הברור על-ידי בן ובן הבן. כי אב ובן ובן הבן הם בחינת אברהם יצחק ויעקב שעל ידם עקר ברור הזכרון משתי קלפות הנ"ל כנ"ל. ועל-כן צריך האב לטרח ללמד תורה עם בנו ובן בנו כדי להודיע להם התורה שהיא בחינת זכרון כדי לבררם מרע עין ומכח המדמה, כי עליו מטל הדבר לברר בנו ובן בנו משתי קלפות הנ"ל ולהכניס בהם הזכרון דקדשה שהוא בחינת הודעת התורה כנ"ל. וזהו שנאמר שם בפסוק זה, רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. כי עקר ההודעה לבנו ולבן בנו הוא רק בשביל לשמר את הזכרון היטב לבל ישכח. כמו שכתוב מקדם, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. 'אשר ראו עיניך' דיקא. שלא תפל לשכחה חס ושלום, שהוא פגם העינים, עד שיכול לשכח את הדברים אשר ראה בעיניו. ועל-כן הזהירה התורה לשמר עצמו מזה, ולשמר עצמו משכחה, שהוא מיתת הלב בחינת ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, רק להשתדל לזכות לזכרון לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, שעל-ידי-זה זוכין לבן זכר לבן ולבן הבן, בחינת והודעתם לבניך ולבני בניך כנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל, כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר, לא ימושו מפיך וכו'. כי כשהוא תלמיד חכם ובנו ובן בנו תלמיד חכם, זהו עקר קיום התורה שהוא בחינת זכרון, כי עקר ברור הזכרון על-ידי בן ובן הבן כנ"ל. ומאחר שזכה לזכרון בשלמות שוב אין התורה נשכחת מזרעו לעולם, כי כבר זכה לזכרון בשלמות כנ"ל. וזהו שפרשו התוספות שם, והוא שרואין זה את זה, כי עקר הזכרון תלוי בתקון העינים כנ"ל, ועל-כן כשזוכה לראות בעיניו בנו ובן בנו תלמיד חכם, שזהו בחינת תקון הזכרון בשלמות, בחינת ולזכרון בין עיניך, אזי נצל משכחה ושוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולם וכו' כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה בחינת חמש זכירות שכלם הם בחינת שמירת הזכרון דקדשה, דהינו לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, כי זכירת מעשה מרים שדברה לשון הרע על משה רבנו עליו השלום, זה בחינת הכנעת המדמה שבא על-ידי לשון הרע כנ"ל. וזכירת מעשה עמלק זה בחינת הכנעת הרע עין, כי עמלק היה רע עין מאד, כי עקר מלחמתו היה רק מחמת שעינו היה רעה בגדלת ישראל. וזהו בחינת ויראו כל העדה כי גוע אהרן. ודרשו רבותינו ז"ל, אל תקרי ויראו אלא וייראו, כי נסתלקו ענני כבוד, ועל-ידי-זה נראו ונתגלו כל העדה ואז בא עמלק, כמו שכתוב, וישמע הכנעני מלך ערד, שהוא עמלק, כמו שפרש רש"י. כי בתחלה היו הענני כבוד מכסין וחופין עליהם וחוצצין בפני עינו הרעה ולא היה לעמלק שום שליטה עליהם על-ידי עין רע שלו, רק אחר כך אחר שנסתלקו הענני כבוד, אז רצה לשלט עליהם חס ושלום על-ידי עינו הרעה. ועל-כן לא היה מתגבר בתחלה כי אם על חלושי כח שהיה הענן פולטן ולא היו יכולים להשמר מעינו הרעה. וזהו, ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ודרשו רבותינו ז"ל, ברפיון ידים, זה בחינת חלישות הידים שעל ידם מכניעין המדמה ואז נכנע גם עינו הרעה. כי הרע עין מתגבר על-ידי כח המדמה שהוא גם כן פגם העינים ועל-ידי בחינת היד מכניעין המדמה ונכנע הרע עין. ועל-כן בא עליהם עמלק ברפיון ידים כנ"ל. וזהו, והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכו'. 'ידו' דיקא. כי משה היה יכל להרים ידו לברר על-ידי-זה הטוב מן המדמה ולהכניע את הרע שעל-ידי-זה נופל הרע עין ממילא, כי עקר יניקת הרע עין שהוא רע גמור הוא דרך המדמה שמערב טוב ורע, שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, בחינת נגה כידוע. וכשזוכין על-ידי בחינת היד, בחינת שמחה להכניע הרע שבמדמה ולברר ולהעלות ולהרים הטוב שבו אל הקדשה, על-ידי-זה נופלים הקלפות רעות שהם בחינת רע עין, רע גמור, הם נופלים לגמרי, שזהו בחינת מפלת עמלק שהוא רע עין, על-ידי הרמת יד משה שהיה רבן של כל הנביאים שזכה לאספקלריא המאירה שכל זה הוא בחינת הכנעת המדמה על-ידי היד שעל-ידי-זה זוכין לנבואת אמת בחינת כאשר דבר ה' ביד משה. 'ביד' דיקא, כמבאר כל זה במאמר הנ"ל: וזהו בחינת זכירת יציאת מצרים, כי פרעה ומצרים הם בחינת כח המדמה, כמבאר במאמר הנ"ל. ועל-כן מאחר שיצאו ממצרים ומפרעה והכניעו המדמה ולקחו עצמות יוסף עמהם שעל-ידי-זה עקר הכנעת המדמה ואחר כך בא עליהם עמלק שהוא הרע עין וזכו להכניעו ולשברו גם כן, על-כן אחר כך זכו לקבלת התורה, שהוא בחינת זכרון, בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי. כי זה עקר נתינת התורה והמצות בשביל לזכות לחיי עולם הבא וכנ"ל. וזהו בחינת זכירת מעמד הר סיני, בחינת זכור את יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. 'אשר ראו עיניך' דיקא וכנ"ל. וזה בחינת זכירת שבת, בחינת זכור את יום השבת לקדשו, כי שבת הוא בחינת עלמא דאתי שהוא עקר הזכרון וכנ"ל:

Copy passage with reference

וזהו בחינת מה שהרשעים שוכחים את שמם לאחר מותם, כי השם של האדם הוא עקר הזכרון בבחינת לשמך ולזכרך תאות נפש, כי עקר זכרון האדם לאחר מותו הוא שמו לבד, כי לא נשאר ממנו כי אם שמו לבד שהוא חיותו בבחינת נפש חיה הוא שמו, כי השם הוא הנפש והחיות של האדם כנ"ל והוא עקר ההשארה והזכרון של האדם לאחר מותו בחינת ולא ימחה שמו מישראל, כי השם הוא בחינת זכרון, בחינת זה שמי וזה זכרי וכו'. ועמלק שפגם בזכרון על-ידי עינו הרעה, שהיה מתקנא בישראל על שהם שומרין את הזכרון ומדבקים מחשבתם בעלמא דאתי ומשימין כל יגיעתם וטרחתם ועבודתם וגעגועם וכסופם והשתוקקותם רק לעלמא דאתי והוא נתקנא בהם על זה ורצה להלחם עמהם להחליש חס ושלום, בחינת הזכרון הזה. ועל-כן נצטוינו לזכר מעשה עמלק כנ"ל, על-כן נאמר בעמלק. שמם מחית לעולם ועד. תהלים ט) כי על-ידי שפגם בזכרון דקדשה יהיה נמחה שמו וזכרו לעולם ועד ועל-כן נשבע הקדוש-ברוך-הוא שאין שמו שלם וכו' עד שימחה זכר עמלק, כי כל זמן שלא נמחה זכר עמלק בשלמות, כביכול, אין השם שלם, כי השם הוא בחינת זכרון שאינו נשלם כי אם על-ידי מחית עמלק שהוא פגם הזכרון כנ"ל. ועל-כן הרשע שהלך בחייו אחר תאות עולם הזה ולא שמר את הזכרון בעולם הזה לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי על-כן ענשו מדה במדה ששוכח שמו לאחר מיתתו שזהו עקר פגם הזכרון שהוא בחינת שם כנ"ל. אבל מי שזכה לזכרון וזכר היטב בעולם הזה את אחריתו ודבק מחשבתו תמיד בעלמא דאתי על-ידי-זה נשאר זכרו ושמו לדורות וזוכר את שמו בודאי, כי זכה לזכרון גם בחייו כי השם הוא בחינת זכרון, בחינת זה שמי וזה זכרי לדר דר כנ"ל:

Copy passage with reference