ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · מלמדים ד
Reading settings
חיב כל אדם ללמד תורה וכו'. חיב כל אדם ללמד לבנו ולבן בנו, שנאמר, והודעתם לבניך ולבני בניך. ולא לבנו ובן בנו לבד, אלא חיב כל אדם ללמד לתלמידים אלא שמצוה להקדים בנו לבן בנו. ובן בנו לבן חברו וכו':
על-פי התורה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" בסימן לד), עין שם כל התורה היטב. והכלל, שצריכין לקבל אור הנקדה מהצדיק שהוא בחינת מלאפום וכו'. שבתחלה צריכין לקבל הכל מהצדיק, שהיא נקדה כלליות וכו'. ואחר כך צריך כל אחד ואחד להאיר בחברו מהנקדה שיש בו וכו'. וגם צריכין להאיר מנה ובה מהנקדה שבו ללבו, כי צריכין להאיר אור הנקדה על-ידי הדבור בבחינת פי ידבר חכמות להלב שהוא בחינת וא"ו, בחינת והגות לבי תבונות וכו'. ועל-ידי כל זה נתבטלין החרפות השורין על הלב, דהינו כל התאות שהם אהבות הנפולין, כי שם אצל הנקדה שורה אור האהבה הקדושה וכו'. נמצא, שצריך כל אחד לדבר עם הצדיק כדי לקבל אור הנקדה מהצדיק שהיא נקדה הכלליות וגם צריכין לדבר עם חברו, כי גם בחברו יש בחינת נקדה שהיא בחינת צדיק והוא צריך לקבל מחברו וכן חברו ממנו וכו'. וגם צריכין לדבר בינו לבין קונו כדי לקבל אור נקדתו מנה ובה וכו', עין שם כל זה היטב:
וזה בחינת מצות תלמוד תורה שצריכין לעסק בתורה בפה מלא דיקא, כמו שכתוב, ודברת בם. וכתיב, כי חיים הם למצאיהם למוציאיהם בפה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל ערובין ). כי עקר עסק התורה צריך כדי שיבא לידי מעשה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, מרגלא בפומא דרבא תכלית תורה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה וכו'. ועל-כן צריכין לדבר בתורה בדבורים דיקא כדי שתאיר אור הנקדה שמאירה על-ידי הדבור בפה דיקא בבחינת פי ידבר חכמות וכו' כנ"ל. שתאיר להלב לבטל החרפות והשבירות השורין על הלב, שזה עקר תכלית עסק התורה לבטל כל התאות רעות שהם האהבות רעות. ועל-כן אמרו רבותינו ז"ל קדושין ל), אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח וכו'. וכן אמרו רבותינו ז"ל, בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, הינו כנ"ל. כי עקר כח היצר הרע הוא על-ידי האהבות רעות שבאין משבירת כלים שעל-ידי-זה מתגבר על האדם בתאותיו. ועל-כן על-ידי עסק התורה שעל-ידי-זה מקשר ומאיר הנקדה להלב בבחינת פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות, על-כן על-ידי-זה נופלין האהבות רעות כמו שמבאר שם. ועל-ידי-זה נתבטל היצר הרע שיניקתו משם. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל ברכות ה), לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו'. ואמרי לה יעסק בתורה, שנאמר, אמרו בלבבכם. 'אמרו בלבבכם' דיקא, כי צריך להאיר האמירה והדבור אל הלב שעל-ידי-זה נתבטל היצר הרע שהוא בחינת חרפת לב, שבירת לב כנ"ל. וזה בחינת קשרם על לבך תמיד הנאמר בהתורה, 'קשרם על לבך' דיקא, כי צריך לקשר התורה, שהוא בחינת הנקדה להלב, כדי לבטל חרפת לב וכו' כנ"ל. כי התורה היא בחינת הנקדה, בחינת מלאפום, כמו שמבאר שם שהתורה היא בחינת מלאפום וכו', עין שם. וזה בחינת כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו. 'בפיך ובלבבך' זה בחינת שצריכין לקשר הנקדה אל הלב בבחינת פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות כנ"ל. וזהו 'לעשתו', כי על-ידי-זה זוכין לשמר ולעשות ולקים את התורה שזה העקר, כי נתבטלין החרפות והשבירות השורין על הלב שהם הפך התורה וכנ"ל:
ועל-כן צריכין ללמד עם בנו ועם בן בנו, כמו שכתוב, והודעתם לבניך ולבני בניך וכו' ולא עמהם לבד וכו'. אלא שחיבין להקדים אותם וכו'. כי התורה, שהיא בחינת אור הנקדה, צריכין לקבל בשלש בחינות, דהינו א. לדבר עם הצדיק לקבל ממנו נקדה הכלליות, ב. לדבר עם חברו בבחינת ומקבלין דין מן דין, ג. לדבר בינו לבין קונו לקבל הנקדה מנה ובה כנ"ל. וזה ידוע שבקדשה כל בחינה ובחינה צריכה להיות כלול מכל הבחינות. ועל-כן הנקדה של כל אחד מישראל בעצמו צריכה להאיר בשלש בחינות הנ"ל. וזה בחינת והודעתם לבניך ולבני בניך כנגד שלש נקדות הנ"ל, כי כשלומד בעצמו ומדבר דברי התורה בפיו ומקשרם ללבו אזי מאיר הנקדה מפיו ללבו מנה ובה וכשזוכה להוליד בן מחיב ללמד עמו. ואז טובים השנים מן האחד שאם יפלו האחד יקים את חברו, כי אז מאירה הנקדה השניה שמאיר כל אחד מישראל לחברו בבחינת ומקבלין דין מן דין, כי גם הבנים נקראים אחים וחברים, כמו שכתוב, ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים. ופרש רש"י, לאחיו לבניו שהיו אחים נגשים אליו וכו'. וכשזוכה לבן בנו מחיב ללמד עמו. ואז החוט המשלש לא במהרה ינתק, כי אז צריך ללמד עם בנו ועם בן בנו ואז נתגדלה נקדתו ונעשית בבחינת אור נקדת הרב. מאחר שזוכה ללמד עם שנים עם בנו ועם בן בנו, כי אז בנו בעצמו לומד עם בנו שהוא בן בנו. ולמודם שלומדים יחד הוא בחינת אור הנקדה של החברים כנ"ל והוא נעשה זקן ולומד עם שניהם. על-כן נקדתו בבחינת נקדת הרב שנקרא זקן זה קנה חכמה, כי הוא מאיר בשניהם בבנו ובן בנו בבחינת נקדת הרב שהוא בחינת זקן. ובנו ובן בנו מאירין זה בזה בבחינת נקדת החברים. וכל אחד לומד בעצמו ומאיר הנקדה מנה ובה. ואזי מאירין כל השלש נקדות ונתבטלין כל החרפות והשבירות כנ"ל, כי השלש נקדות הנ"ל הם בחינת שלשה אבות אברהם, יצחק ויעקב. בתחלה היתה נקדת אברהם רק מנה ובה, כי הוא היה הראשון שהכיר את בוראו בשלמות והתחיל להאיר אור הנקדה בעולם לבטל החרפות והשבירות שהתגברו מחטא אדם הראשון, כי אברהם זכה לכהנה, בחינת אהבה הקדושה, בחינת אתה כהן לעולם. וזה זכה על-ידי שהשתדל כל ימיו בהתבודדות לדבר בינו לבין קונו ולדבר עם בני אדם שעל-ידי-זה זכה להאיר אור הנקדה. ועל-ידי-זה זכה לאהבה הקדושה ששורה אצל הנקדה בחינת אברהם אוהבי כנ"ל. אבל בתחלה היתה נקדת אברהם בבחינת הנקדה המאירה מנה ובה, כי היה יחיד בעולם בבחינת אחד היה אברהם, ואחר כך כשזכה להוליד את יצחק אז היה בחינת טובים השנים וכנ"ל. וכשהוליד יצחק את יעקב אז החוט המשלש לא במהרה ינתק, כי אז נשלם הקדשה, כי אז נמשכה אור הנקדה בכל השלש בחינות הנ"ל. ועל-כן יעקב אבינו קבל הנקדה בשלש בחינות הנ"ל, כי קבלה מאבי אביו בבחינת נקדת הזקן שהוא הרב שבדור וקבלה מאביו בבחינת נקדת החברים כנ"ל וקבלה מנה ובה. ועל-כן באמת לא נשלמה הקדשה עד יעקב שהיתה מטתו שלמה. אבל אברהם יצא ממנו ישמעאל ויצחק יצא ממנו עשו, כי אז עדין לא נתבטלה החרפה והשבירה שהם בחינת ערלה דחפיא על ברית. שעל-ידי-זה יצא מהם ישמעאל ועשו שהם מבחינת החרפה והשבירה מבחינת מלכין קדמאין דמיתו שהם בחינת ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל, כידוע. וכל זה מחמת שעדין לא האירה הנקדה בשלמות בכל השלש בחינות כנ"ל. שעל-ידי-זה לא נתבטלה לגמרי החרפה והשבירה שהם בחינת ישמעאל ועשו, אבל יעקב שהיה חוט המשלש. ואז נשלמה אור הנקדה בכל השלש בחינות כנ"ל. ואז נתבטל החרפה והשבירה לגמרי וזכה לשמירת הברית בתכלית, כמו שכתוב, ראשית אוני. על-כן היתה מטתו שלמה בלי שום פסול, כי אז נתבטלה החרפה והשבירה לגמרי על-ידי שנשלמה אור הנקדה בכל השלש בחינות כנ"ל: וזה שאמרו רבותינו ז"ל, כל מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין התורה פוסקת מזרעו, שנאמר, ואני וכו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וכו'. כי אז מאירה הנקדה בכל השלש בחינות שעל-ידי-זה עקר קיום התורה כנ"ל:
ועל-כן צריכין להקדים בנו לבן בנו. ובן בנו לבן חברו, כי צריכין להאיר הנקדה בבניו יותר מחמת שבניו נמשכו ממנו, וכל נקדתם הקדושה שיש בהם נמשך ממנו. כי עקר הנקדה שיש בכל אחד מישראל הוא מחמת שהוא מזרע ישראל, כי כל אחד מישראל יש בו נקדה קדושה מצד הולדתו מחמת שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב, כי אברהם זכה לזה להמשיך אור הנקדה הקדושה לו ולזרעו אחריו לדורות עולם, כי ממנו התחיל שלשלת היוחסין של קדשת ישראל שלא תפסק לעולם, כי מאברהם נמשכה הנקדה מצד ההולדה ליצחק בנו שרק הוא נקרא זרעו, כמו שכתוב, ביצחק יקרא לך זרע. וכן מיצחק ליעקב. ויעקב היה מטתו שלמה וממנו נמשכה הנקדה בשלמות לשנים עשר שבטי יה וכן מדור לדור לעולם שכל אחד ואחד מזרע ישראל יש בו נקדה הקדושה מחמת ההולדה מחמת שהוא מזרע ישראל מזרע אברהם יצחק ויעקב, כי עקר הנקדה היא בבחינת ברית, בחינת צדיק יסוד עולם, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. ומשם כל ההולדות, כי הוא צנור של כל הנשמות כידוע וכל ישראל על-ידי שהם נמולים הם כלם בבחינת קדשת הברית, כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר בסימן כג) בבחינת צדיקים, כמו שכתוב, ועמך כלם צדיקים. וזה זכו מאברהם שהיה ראש לנמולים והוא הראשון שהעביר החרפה שהיא הערלה דחפיא על ברית. שעל-ידי-זה האיר אור הנקדה שהיא בחינת צדיק יסוד עולם וזכה להוליד את יצחק אחרי שכבר היה נמול ועל-ידי-זה זכה להוריש קדשת ישראל לדורות שכל זרעו שהם זרע ישראל ימשיכו הנקדה הקדושה מאב לבן מדור לדור לעולם כנ"ל: נמצא, שהנקדה של כל אחד מישראל הוא נמשכת מאביו מצד ההולדה כנ"ל, אבל מחמת זהמת הנחש שהוא התגברות התאות שנמשכין משבירת כלים מהחרפות הנ"ל על-ידי-זה נתעלם ונסתר אור הנקדה שיש בכל אחד מישראל מצד ההולדה, כי החרפות לב שבירת לב הם מתגברים בההולדה דיקא, כי זה כלל שבמקום שהקדשה גבה יותר שם הם מתגברים ביותר, כי את זה לעמת זה עשה אלקים וכו'. ועל-כן ברב ההולדות נאחז בהם בחינת שבירת לב חרפת לב שמהם הקלפה החופה על הפרי שמהם כל התאות שעל ידם נתעלם אור הנקדה. וזה כל העבודה של כל אדם להתגבר להאיר עצם הנקדה שיש בו שתאיר ללבו על-ידי הדבור שמדבר בינו לבין קונו ועם חבריו ורבו וכו' כנ"ל. כדי לבטל בחינת החרפה השורה על לבו שנמשכת משבירת כלים מחמת שלא נתקדש אביו בשעת ההולדה. ועל-כן החיוב מטל על אביו ביותר לדבר עם בנו בתורה ויראת שמים כדי להאיר בו הנקדה מפה ללב כנ"ל. כי על אביו דיקא מטל החיוב ביותר מחמת שעצם הנקדה הקדושה נמשכה ממנו מחמת שהוא מזרע ישראל כנ"ל. וגם החרפה השורה על לבו הוא גם כן על ידו על-ידי שלא קדש עצמו כראוי. ועל-כן הוא מחיב ללמד עם בנו תורה שעל-ידי-זה מתקן כל זאת, כי על-ידי שהוא לומד עם בנו הוא מאיר בו הנקדה שיש בו מקדשת ישראל ומבטל החרפה השורה על לב, כי הכל נמשך מאביו והוא צריך לתקן כל זה על-ידי הדבור שמדבר עם בנו בתורה ויראת שמים. שעל-ידי-זה מאירה הנקדה מפה ללב שעל-ידי-זה נתתקן הכל וכנ"ל:
וזה בחינת קריאת שמע. שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, זה בחינת אור הנקדה הקדושה שיש בכל אחד מישראל, כי עקר קדשת הנקדה היא האמונה הקדושה שהיא יסוד הכל, כי האמונה היא עקר הקדשה כלל כל התורה, כמו שכתוב, כל מצותיך אמונה. והיא עקר הנקדה של בחינת צדיק, כמו שכתוב, וצדיק באמונתו יחיה. ואנו צריכין לומר קריאת שמע בפה מלא דיקא, כי עקר אור הנקדה נתגלה על-ידי דבור פה דיקא כנ"ל. וזהו, ואהבת את ה' אלקיך וכו'.. 'ואהבת' זה בחינת אור האהבה הקדושה ששורה אצל הנקדה כנ"ל. וזהו, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. 'על לבבך' דיקא, כי צריך לקשר ולהאיר הנקדה מפה ללב כנ"ל. והפרשה מבארת לנו כל השלש נקדות הנ"ל, כי והיו הדברים האלה וכו', זה בחינת נקדה הכלליות. כי משה הוא בחינת נקדה הכלליות, כמו שמבאר שם על פסוק, אלה הדברים אשר תדבר וכו'. וזהו, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, הינו שתאיר ותקשר הדבורים של בחינת משה שהוא נקדה הכלליות על לבבך להאיר הנקדה הכלליות לתוך הלב. ושננתם לבניך זה בחינת נקדה השניה, בחינת נקדת החברים שמקבלין דין מן דין, כמו שמבאר לעיל שהנקדה שמאיר לבניו הוא בחינת נקדת החברים כנ"ל. 'ודברת בם' וכו', זה בחינת נקדה השלישית שצריכין להאיר מנה ובה. וזהו, ודברת בם שצריכין לדבר גם בעצמו כדי להאיר הנקדה מנה ובה כנ"ל. נמצא, שמבאר בפרשת קריאת שמע כל השלש נקדות הנ"ל, כי קריאת שמע היא בחינת אור הנקדה שהיא עצם הקדשה שהיא האמונה, כי עקר הקדשה היא האמונה כנ"ל:
וזהו, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, זה בחינת מה שדקדק רבנו ז"ל וכתב שם בהתורה הזאת, שעקר התקון על-ידי שמקשר את לבו להנקדה השיך ללבו בעת הזאת, עין שם. ובענין זה יש הרבה לדבר ולבאר. ומי שרוצה לילך עם דבור זה ולהסתכל על זה באמת הוא יכול לקרב את עצמו לה' יתברך ולהחזיק את עצמו בה' יתברך תמיד לעולם ועד בכל מקום שהוא יהיה איך שיהיה, כי בודאי בכל עת וזמן ובכל מקום שהוא באיזה מדרגה ובאיזה ענין שהוא תמיד יש איזה בחינת נקדה טובה שיכול לדבק את עצמו להנקדה ההיא השיך ללבו בעת הזאת דיקא. ואם יסתכל ויחפש היטב בודאי תאיר בו הנקדה השיך ללבו בעת הזאת דיקא ועל-ידי-זה יתתקן הכל כנ"ל, כי זה רואין בחוש שבודאי אין דומה העבודה שהאדם עובד את ה' יתברך בשבת ויום טוב להעבודה של ששת ימי החל. וכן אינו דומה העבודה שבביתו להעבודה שבדרך, כי בודאי בדרך אינו יכול לעסק כל כך בתורה כמו בביתו, אבל אף-על-פי-כן בודאי אין האדם פטור לגמרי בדרך מעבודת ה' רק בדרך הוא צריך לקשר עצמו להנקדה השיך ללבו בעת ההוא כפי העסק שעוסק בו, ובביתו צריך לקשר עצמו להנקדה השיך ללבו אז. וכן ביום צריכין לקשר עצמו להנקדה השיך ללבו אז המאירה ביום ובלילה להנקדה המאירה אז בלילה. וזה, ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. כי תמיד צריכין לדבר בתורה ויראת שמים ולקשר עצמו להנקדה השיך ללבו בעת ההיא כפי העת. אם הוא בביתו או בדרך או אם הוא ביום או בלילה, כי לכל עת וזמן לכל חפץ תחת השמים. וזה בחינת על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא. 'לעת מצא' דיקא שיזכה תמיד למצא הנקדה כפי העת והזמן כנ"ל, כי בודאי אי אפשר לאדם לידע כל זאת בפרטיות רק הוא צריך להאמין תמיד בכל מקום שהוא בכל עת וזמן ובאיזה מדרגה שהוא בעליה או בירידה. אפלו אם הירידה היא חס ושלום, כמו שהיא רחמנא לצלן, הוא צריך לידע ולהאמין תמיד שבודאי יש עתה בחינת נקדה טובה השיך ללבו בעת ההיא דיקא שעל-ידי-זה יתתקן מכל מקום שהוא. ועל זה צריכין תפלה ותחנונים הרבה בחינת על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא 'לעת מצא' דיקא כנ"ל. כי זה עקר ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו שהזהירנו רבנו ז"ל הרבה: כי צריכין תמיד להתחזק להרבות בשיחה בינו לבין קונו, כי דרך האדם הרוצה לעסק בזה שתמיד נדמה לו שעתה אינו יכול לדבר ואינו יודע מה לדבר ולבו אטום מאד וכו' כידוע לכל מי שנכנס בזה. וכל זה מחמת שבכל עת מתגברין החרפות לב שבירת לב. ורוצין להעלים ולהסתיר ממנו אור נקדתו הקדושה השיך ללבו בעת ההיא, על-כן נדמה לו שבעת ההוא אינו יכול לדבר, אבל באמת הוא שקר גמור והוא רק מעשה בעל דבר כי אם יאמר כן ידמה לו כן תמיד שעתה אין לו לב לדבר ולא ידבר לעולם חס ושלום, אבל באמת הוא צריך להתחזק ולידע ולהאמין שבודאי אין עת בעולם שלא יוכל אז לקשר עצמו להנקדה השיך ללבו באותו העת, על-כן הוא צריך להתגבר מאד לדבר כפי מה שיוכל ולבקש ולחפש בדבוריו את נקדתו הקדושה. ואם יתחזק ויתאמץ לפתח פיו בעל כרחו לדבר תמיד בודאי יעזרהו ה' יתברך ויפתח פיו ולבו עד שיזכה תמיד לקשר את עצמו להנקדה השיך ללבו בעת ההוא שעל-ידי-זה יתתקן הכל כנ"ל. ויש עוד בזה הרבה לדבר אך אי אפשר לבאר דברים כאלה היטב. והחפץ באמת יבין מעט דברינו אלה ויחזק את עצמו בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו ועם חבריו ורבו תמיד יהיה איך שיהיה:
וזה בחינת כלל כל התורה שהוא להאיר אור הנקדה הקדושה כנ"ל ועל-כן רב מצות התורה הם תלויים בעת וזמן, כי צריכין לקבל אור הנקדה כפי העת והזמן, כגון בימי החל מקבלין הנקדה על-ידי תפלין ובשבת ויום טוב על-ידי קדשת עצומו של יום. ובפסח על-ידי אכילת מצה וארבע כוסות וכו'. בסכות על-ידי סכה ולולב, בראש השנה על-ידי שופר וכו'. וכן בשארי זמנים קדושים וכן אפלו המצות הנוהגות בכל זמן בודאי אין יום דומה לחברו ואין אדם דומה לחברו, כי ביום זה מזמין לו ה' יתברך מצות בקור חולים. ובזה היום מצות הלבשת ערמים וביום אחר הכנסת כלה וכיוצא בזה וכן אין אדם דומה לחברו. כמו שראינו בכל הצדיקים והיראים שלפנינו שזה עסק יותר בתורה וזה עסק יותר בתפלה וזה נזהר ביותר במצוה זאת וזה באחרת. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, אביך במאי זהיר טפי. וכמובא בכתבי האר"י ז"ל מזה והכל כפי הנקדה השיך ללבו של זה בעת ההוא וכנ"ל. וכן אין הלמוד של כל יום דומה לחברו, כי ביום זה לומדין כאן ולמחר במקום אחר או בספר זה להלן יותר או בספר אחר לגמרי. וזה בחינת השיר של יום שבכל יום ויום יש בו שיר מיחד כפי הנקדה הקדושה השיך לכלליות לבות בני ישראל באותו היום, כי יש בענין זה בחינות הרבה בכלליות ישראל ובפרטיות וכנ"ל. וזה בחינת הסדרים של התורה שקורין בכל שבוע ושבוע סדר אחר בתורה. וגם הסדר נחלק לשבע פרשיות כנגד שבעת ימי השבוע הכל כדי לקבל בכל שבוע ובכל יום אור הנקדה השיך ללבו בעת ההיא דיקא כנ"ל. וזה בחינת יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת, כי הכל כפי העת והזמן כן נמשכין דבורים מלמעלה וצריך כל אחד להשתדל ולהתחזק לדבר הדבורים כפי העת כדי לקשר עצמו להנקדה השיך ללבו בעת ההיא כנ"ל:
וזה בחינת גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו ימים יצרו ולו אחד בהם. 'ולו אחד בהם'. זה שבת שהיא עקר הנקדה הקדושה. בחינת ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וכו'. וזאת הנקדה מאירה בכל הימים ובכל בני אדם בחינת גלמי ראו עיניך וכו' שהם כלל כל בני אדם שבכל הדורות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק זה, מלמד, שהראה לו הקדוש-ברוך-הוא לאדם הראשון דור דור ודורשיו וכו'. וכל בני אדם בכל הימים אשר הם חיים צריכין לקבל אור הנקדה כפי היום שהיא בחינת ימים יצרו ולו אחד בהם, כי באמת עצם הנקדה היא אחד רק שהאור שמקבל ממנה כל אחד היא כפי האדם וכפי היום, אבל תכלית כל הנקדות הוא אחד כדי להכיר את היחיד והמיחד. בחינת שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד שהיא עקר הנקדה כנ"ל: וזהו, אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי. וזהו, בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד, כי בכל עת ובכל יום צריכין לברך ולהלל את ה' יתברך ולפרש שיחתו לפניו, כי בכל עת ובכל יום באיזה מדרגה שהוא יש בחינת נקדה קדושה השיכה ללבו בעת ההיא דיקא, וצריך לקשר עצמו להנקדה ההיא כנ"ל. וזה בחינת ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. 'בעת ההיא' דיקא. שמשה זכה לזה שתפלתו ותחנתו היתה תמיד בבחינת בעת ההיא כנ"ל, כי משה הוא נקדה הכלליות שכולל כל הנקדות של כל בני אדם ושל כל העתים והזמנים. ועל-כן זכה שתמיד כון תפלתו בעת ההיא לקשר עצמו להנקדה השיכה ללבו בעת ההיא כנ"ל: שיך לעיל:
ויוסף שהוא בחינת הצדיק בחינת הנקדה הנ"ל, על-כן נאמר בו, כי בן זקנים הוא לו. כי הנקדה בשלמות מאירה על-ידי בחינת זקן דקדשה, דהינו כשמאירה בבחינת שלשה אבות מאב לבן ולבן הבן כנ"ל. ועל-כן יוסף שהוא בחינת אור הנקדה בשלמות נקרא בן זקנים כנ"ל: