ליקוטי הלכות · חושן משפט א · גבית חוב מהיתומים ג
Reading settings
מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב מדינא והאדנא גובין ממטלטלי דיתמי:
על פי המאמר על פסוק "ואיה השה לעלה" בלקוטי תנינא סימן יב, המתחיל, כשאדם הולך אחר שכלו וכו', עין שם כל המאמר היטב והבן מאד מאד, כי הם דברים עמקים מאד מאד: והכלל, שכשאדם נופל, חס ושלום, למקום שנופל, אפלו אם נופל לדברים מגנים מאד שהם בחינת מקומות המטנפים, ואפלו מי שנופל, חס ושלום, לספקות והרהורים ומהרהר אחר ה' יתברך וכו' אף על פי כן אין שום יאוש בעולם כלל, אף על פי שנדמה לו שבמקומו אין נמצא שם ה' יתברך כלל, חס ושלום, מחמת שנפל למקומות מטנפים כאלו, רחמנא לצלן, אף על פי כן יחזק ויתאמץ ויתגבר מאד לדרש ולבקש ולחפש אחר כבוד ה' יתברך. וכששואל ודורש ומבקש אחר כבוד ה' יתברך. ומצטער ומתגעגע וצועק לה' יתברך ונכסף לחזר אליו, אף על פי שאינו יודע שום דרך ונתיב ועצה ותחבולה איך אפשר לעלות ולחזר ממקומות כאלו הרחוקים מה' יתברך כל כך, אף על פי כן על ידי הבקשה והחפוש בעצמו שמחפש ומבקש את ה' יתברך איה מקום כבודו, על ידי זה בעצמו עולה בתכלית העליה בבחינת ירידה תכלית העליה, כי איה הוא בחינת מאמר סתום שמשם מקבלין כל המאמרות שבהם נברא העולם שהוא בחינת בראשית מאמר סתום. ומגדל הסתרתו והעלמו של המאמר סתום הגבה מכלם. על כן מקבלין ממנו דיקא חיות וקיום כל המקומות המטנפים וכל הדברים רעים וכו'. ועל כן כשנופלין, חס ושלום, למקומות אלו ומבקשין ומחפשין איה מקום כבודו. על ידי זה הוא עולה בתכלית העליה, כי זוכה לעלות אל שרש הקדשה שהוא בחינת איה, שהוא בחינת מאמר סתום שמשם מקבלין העשרה מאמרות, כי עקר הבריאה היתה רק בשביל כבודו יתברך. ועל כן בכל חלק וחלק מהבריאה שנברא בעשרה מאמרות מלבש בו חלקי כבודו יתברך, כי כל העשרה מאמרות כלם נמשכו רק בשביל שיתגלה כבודו יתברך על ידי הבריאה ויש גבול לכל כבוד וכבוד שמלבש בכל מאמר ומאמר מעשרה מאמרות שלא יתפשט למקומות המטנפים שהם מקומות החיצונים בבחינת וכבודי לאחר לא אתן. ואף על פי שמלא כל הארץ כבודו, אף על פי כן יש גבול להכבוד שלא יתפשט למקומות הנ"ל, אבל באמת אף על פי כן בודאי גם מקומות המטנפים ובתי עבודה זרה גם הם צריכין לקבל חיות ממנו יתברך, אך הם מקבלים מבחינת מאמר סתום שהוא בחינת בראשית, בחינת איה וכו'. על כן מי שנופל לשם, חס ושלום, כששואל ומחפש ומבקש איה מקום כבודו, על ידי זה זוכה לעלות בתכלית העליה, כי זוכה לבחינת איה שהוא בחינת בראשית מאמר סתום, שהוא למעלה מכל המאמרות שכלם מקבלין ממנו כנ"ל. וזה בחינת ואיה השה לעלה וכו', עין שם. וזה בחינת תשובה, כי זה עקר התשובה כשאדם מבקש ומחפש אחר כבודו יתברך ורואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך ומתגעגע ושואל ומצטער איה מקום כבודו וזה בעצמו תשובתו ותקונו וכו'. ויש בזה עוד הרבה דברים, כי כשאדם הולך בדרך וכו' ולפני כל תורה יש ספקות הנ"ל וכו'. וזהו בחינת אם יאמר לך אדם היכן הוא אלהיך, תאמר לו בכרך גדול של רומי וכו', עין שם כל זה היטב:
וזה בחינת מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, כי ענין הנ"ל היא עצה נפלאה ודרך ישרה מאד לכל אדם. לא מבעיא להאנשים הקטנים במעלה, ובפרט מי שנפל, חס ושלום, מעבודת ה'. ומכל שכן מי שנפל, חס ושלום, למקום שנפל שבודאי אינו יכול להחיות את עצמו כי אם על ידי ענין הנ"ל. שגם במקומו יבקש ויחפש אחר ה' יתברך כנ"ל. ואז יזכה לעלות מן הירידה והנפילה הגדולה לתכלית העליה כנ"ל, אך אפלו אנשים כשרים באמת, ואפלו הגבוהים במעלה יתרה צריכים גם כן לענין הנ"ל, כי כל אדם צריך לעלות תמיד מדרגא לדרגא, כי האדם אסור לו להיות עומד כמובא. וכשצריך לעלות מדרגא לדרגא, אזי בהכרח שיהיה לו ירידה קדם העליה כמובא. ואזי בעת שיש לו הירידה שקדם העליה. ואז הוא רחוק מה' יתברך וכבודו יתברך נסתר ממנו ואז הוא צריך לחפש ולבקש איה מקום כבודו. ועל ידי זה הוא זוכה לעלות בתכלית העליה בחינת איה כנ"ל, ועל ידי זה הוא עולה למדרגה גבה יותר, כי אי אפשר לעלות מדרגא לדרגא כי אם על ידי בחינת איה, שהוא המאמר העליון בחינת מאמר סתום בראשית, שכל העשרה מאמרות מקבלין ממנו. כי כשעולין מדרגא לדרגא זהו בחינת התחדשות הנשמה שמתחדש עכשו ונעשה כאיש אחר על ידי שיצא ממדרגה הראשונה ונכנס למדרגה השניה ואי אפשר לחדש עצמו ולצאת ממדרגה למדרגה כי אם על ידי שחוזר ועולה לתכלית השרש שהוא בחינת איה שהוא השרש של כל העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שבהם כלולים כל העולמות וכל הנשמות וכל מדרגות שבעולם. ומחמת זה בעצמו כשרוצין לעלות מדרגא לדרגא צריכין שיהיה ירידה קדם העליה, כי כשרוצין לעלות מדרגא לדרגא בהכרח צריכין לחזר ולהכלל בתחלת השרש שהוא בחינת איה, שהוא שרש הכל ששם כלולים יחד כל המדרגות שבעולם כנ"ל. ושם יכולין לחדש נשמתו ולצאת מדרגא לדרגא וכנ"ל. ועל כן מכרחין שיהיה ירידה קדם העליה מדרגא לדרגא, כי על ידי הירידה שיש לו על ידי זה הוא מחפש ומבקש איה מקום כבודו, ועל ידי זה כשזוכה לחפש ולבקש היטב, אז זוכה לעלות בתכלית העליה לבחינת איה, שהוא שרש הכל כנ"ל. ואזי חוזר וממשיך משם מבחינת איה שרש הכל, הוא ממשיך משם חיות בבחינת מדרגה גבה יותר ועולה למדרגה הגבה יותר:
נמצא, שיש לכל אדם שני בחינות עבודות. עבודה אחת היא בחינת מלא כל הארץ כבודו, שזהו בחינת כל העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שמלבש בהם כבודו יתברך שזהו בחינת כלליות התורה הכלולה בעשרת הדברות, שהם בחינת עשרה מאמרות אשר קיום התורה הקדושה היא בשביל כבודו יתברך שהוא שרש התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין כבוד אלא תורה. וצריך האדם לעסק תמיד בתורה ועבודה בשביל כבודו יתברך כדי לגלות כבודו על ידי התורה הקדושה וימלא כבודו את כל הארץ. וזהו בחינת מה שמבאר שם בתחלת המאמר הנ"ל שצריך כל אדם להסתכל בכל דבר אם יש בו כבוד ה' יתברך, יעשה. ואם לאו, לא יעשה, כי העקר הוא שיהיה כל מעשיו בשביל כבודו יתברך, שזהו בחינת כלליות התורה והמצוות הנ"ל, אבל אי אפשר להיות דבוק בהתורה תמיד יומם ולילה בלי בטול כלל, כי לפעמים צריכין לבטל. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה פעמים בטולה של תורה זהו קיומה. וגם צריכין לעסק במשא ומתן ודרך ארץ ואז אין רואין כבודו יתברך, כי עקר התגלות כבודו יתברך הוא רק בהתורה ומצוות. ואז צריכין להחיות את עצמו בבחינה השניה הנ"ל על ידי שמחפשין ומבקשין אחר כבודו יתברך בבחינת איה מקום כבודו ועל ידי בחינה זו יכולין להחיות את עצמו בכל דבר ובכל מקום. אפלו בדברי חל, כגון משא ומתן וכיוצא. וגם אפלו כשנופלים, חס ושלום, לדברים רעים לגמרי גם שם אם יזכה לחוס על נפשו ויקים ככל המבאר במאמר הנ"ל לבקש ולחפש אחר כבודו יתברך, אז יזכה לתכלית העליה, לבחינת איה, שעל ידי זה נתכפרין ונתתקנין כל העוונות בבחינת ואיה השה לעלה, כמו שמבאר במאמר הנ"ל: וזה בחינת (אבות פב), טוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון. כי תורה ודרך ארץ הם שתי הבחינות הנ"ל, בחינת מלא כל הארץ כבודו, דהינו התגלות כבודו יתברך, שזהו בחינת עבודת התורה והמצוות. ודרך ארץ, הינו משא ומתן ועסקי חל שאינם דברים שבקדשה, ששם אין רואין התגלות כבודו יתברך, אבל צריכין לעסק גם בהם. ושם צריכין לחפש ולבקש אחר כבודו יתברך ואז מחיה את עצמו בבחינת איה מקום כבודו שהוא מאמר סתום, שהוא שרש הכל, שמגדל הסתרתו מקבלין ממנו חיות כל הקלפות והעוונות, אבל כשמחפשין ומבקשין איה מקום כבודו, אזי עולה בתכלית העליה לשרש הקדשה, ואזי נתבטלין כל העוונות והקלפות. וזהו, שיגיעת שניהם משכחת עוון, כי צריכין שניהם תורה ודרך ארץ שהם שתי העבודות הנ"ל. ועל ידי שניהם דיקא מבטלין העוונות, כי משא ומתן לבד בודאי אינו כלום, כי אף על פי שיכולין לחפש ולבקש גם שם את ה' יתברך עד שיזכה לתכלית העליה לבחינת איה כנ"ל. אבל אף על פי כן הוא מקום סכנה מאד ויכולין להיות נלכד ונכשל שם, חס ושלום, כי באמת מבחינת איה מקבלין כח כל החיצונים מגדל הסתרתו והעלמו. ועל כן במשא ומתן שמקבל חיות מבחינת אי"ה על כן הקדשה נעלמת שם מאד. ומחמת זה בקל יוכל להיות נלכד, חס ושלום, על ידי עסקי עולם הזה במשא ומתן ודרך ארץ וחס ושלום, ישכח אותו יתברך לגמרי, כמו שכתוב, "וכסף וזהב ירבה לך וכו'". וכמו שכתוב, "ורם לבבך ושכחת וכו'". כי שם הקדשה נעלמת בבחינת איה. וכשנכנסין לשם, הינו לבחינת דרך ארץ ומשא ומתן שהם עסקי עולם הזה, צריכין לבקש ולחפש שם מאד מאד אותו יתברך. ואז דיקא יכולין למצאו ולעלות לבחינת איה כנ"ל. אבל אם, חס ושלום, לא יזכה לבקש ולחפש כראוי אחר כבודו יתברך, חס ושלום, ישכח אותו לגמרי וכנ"ל. על כן מי שרוצה לעסק במשא ומתן ודרך ארץ הוא מכרח לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, כי בהתורה הקדושה שם הוא בחינת התגלות כבודו יתברך ועל ידי זה אפלו כשיצא לשוק לעסק בדרך ארץ ומשא ומתן לא יהיה נלכד שם חס ושלום, כי יזכה לבקש ולחפש גם שם אחר כבודו יתברך מאחר שהוא משתדל תמיד לגלות כבודו יתברך, כי תורתו קבע שהוא התגלות כבודו כנ"ל. ועל כן אפלו בעת שהוא רחוק מכבודו יתברך, דהינו בעת שעוסק בדברי חל, גם שם יחפש בודאי איה מקום כבודו. ועל ידי זה יזכה לעלות בתכלית העליה כנ"ל. וגם תורה לבד בלי שום דרך ארץ גם כן אי אפשר, כי בהכרח צריך בכל פעם לעלות מדרגא לדרגא. ואז מכרח שיהיה לו ירידה קדם העליה, ואז בהכרח שיחיה עצמו בבחינת הבקשה והחפוש הנ"ל, שזהו בחינת עבודת המשא ומתן ודרך ארץ כנ"ל. ששם מבקשין ומחפשין אחר כבודו יתברך, שעל ידי זה זוכין לתכלית העליה לבחינת איה, שעל ידי זה נתבטלין כל העוונות כנ"ל. וזהו שיגיעת שניהם משכחת עוון, כי על ידי שני הבחינות הנ"ל נתבטלין העוונות כנ"ל:
וזהו מרמז בסוף מאמר הנ"ל שמדבר שם מענין דרכים וכשהולך בדרך אזי התורה הולכת לפניו ולפני כל תורה יש ספקות ובלבולים הנ"ל. כי שתי הבחינות הנ"ל הם בחינת בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, כי עבודת התורה שהיא בחינת התגלות כבודו, שהוא קיום העולם, זהו בחינת בשבתך בביתך, כי זאת הקדשה קבועה וקימא לעד, אבל כשמתרחקים מכבודו יתברך ונתרחקין מן התורה, חס ושלום, אזי הוא בחינת נע ונד ומטלטל, שזהו בחינת ובלכתך בדרך שאין לו מקום קבע, רק הוא נע ונד ולא נודע מקומו איה, כי היום מקומו כאן ומחר במקום אחר ואין יודעין איה מקום כבודו. שזהו בחינה השניה הנ"ל שצריכין לחפש ולבקש איה מקום כבודו, שזהו בחינת משא ומתן ודרך ארץ שרב המשא ומתן הוא על ידי דרכים שצריכין להיות נע ונד בשביל פרנסה ואז צריכין לבקש ולחפש איה מקום כבודו בחינת נדד הוא ללחם איה (איוב טו), כי אז צריכין לחפש ולבקש איה מקום כבודו וכנ"ל:
וזה בחינת כל הגליות שישראל הולכין בגולה והם נעים ונדים כצפור נודדת מן קנה. וכמו שהם נעים ונדים כמו כן, כביכול, קדשת כבודו יתברך נע ונד, כמו שכתוב, "כצפור נודדת מן קנה", שהם כנסת ישראל. "כן איש נודד ממקומו", שאז צריכין לחפש ולבקש מאד מאד אחר כבודו ולשאל ולדרש בכל עת איה מקום כבודו ואז, אם תדרשנו ימצא לך בודאי, כמו שכתוב, "והפיץ ה' אתכם בעמים וכו' ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך בצר לך ומצאוך וכו'". כי בעוונותינו הרבים, בעת הגלות, ובפרט עכשו בסוף הגלות בעקבא דמשיחא אשר עכשו ההסתרה מתגברת מאד מאד באלפים ורבבות הסתרות שבתוך הסתרה אשר כל נביאנו מימות משה וכל האבות כלם הסתכלו והתנבאו על הדורות האלו על עצם הצרות אשר יקרה לנו באחרית הימים חס ושלום. ועקר של כל הצרות הוא צרות הנפש אשר נתרחקנו עכשו מה' יתברך מאד מאד אשר לא היתה כזאת מימי קדם, כי באמת צרות בגשמיות אף על פי שבודאי עוברים עכשו על ישראל צרות רבות מאד ומסים וארנוניות רבים, אף על פי כן צרות בגשמיות כבר סבלו ישראל בדורות הקדמונים צרות רבות יותר ויותר כמה פעמים, כי היה כמה גרושין ושמדות והריגות ובריחות וכיוצא בזה הרבה הרבה, רחמנא לצלן, מעתה. אבל העקר שהתנבאו כל הנביאים על ימים האלה על חבלו של משיח, אשר כמה תנאים אמרו, ייתי ולא אחמינא וכיוצא בדברים האלה שהפליגו רבותינו זכרונם לברכה בעצם הצרות של אחרית הימים, העקר הוא צרות הנפש וגדל הסתרת כבודו יתברך שלא היתה כזאת בדורות הראשונים, כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב. וכל הצדיקים האמתיים נסתלקו, בעוונותינו הרבים, והשקר הולך ומתגבר והאמת נעדרת ונעשה עדרים עדרים של אמת, כי בעוונותינו הרבים נתרבה האמת מאד מאד, כי כל אחד אומר שאצלו האמת אף על פי שיודע בעצמו נגעי לבבו וכל מה שחטא ופגם, אף על פי כן הוא מתפאר בגדלות שהוא השיג דרך אמת ויודע חכמות חדשות בעבודת ה' ומטעה ומעקם ומבלבל כמה וכמה אנשים מדרכי ה' האמתיים מדרך הישן אשר דרכו בו אבותינו מעולם בלי שום חכמות והמצאות כלל. כאלה וכאלה רבות אשר עצמו מספר בכמה וכמה מיני אפנים אשר התגבר השקר על האמת בעוונותינו הרבים, ונתקים, "ותשלך אמת ארצה" ובפרט הצרה הגדולה מכל הצרות אשר התגברה עכשו חכמת הפילוסופיא חכמות חיצוניות והתחילו ללמד נערי בני ישראל חכמות ולשונות העכו"ם אשר הלואי היו קוברים אותם בחייהם בודאי היה טוב להם יותר ויותר, כי הם הורגים אותם ואת עצמם בידים ועוקרים את עצמן ואת בניהם משני עולמות ומעבירים את בניהם למלך ועבודה זרה ולמקום הטנפת ושוחטים ילדיהם בשאט בנפש בזדון ובמעל וצודים נפשות רבות שפורחות לגיהנם עדי אובד על ידי זה, כי אין רעה וצרה גדולה מזו: ואם היה לנו לב כשר לה' יתברך כמו אנשים כשרים של דורות הקודמים, היה ראוי לנו לפל על פנינו ארצה ולהכות ראשינו בכתל יומם ולילה על כל הצרות האלה אשר לא היה כזאת מימות עולם. מה נאמר מה נדבר אוי לעינינו שכך רואות, אוי לאזנינו שכך שומעות ולא זו אף זו כי אם עוד העזו פניהם ויאמרו לנו בפה מלא, כי הם עושים טובות לבני ישראל ורוצים לחנכם בדרך הישר. אוי ואבוי! אוי ואבוי על ראשם! אוי לנפשם כי גמלו להם רעה, כי הם ממירין ומעבירין על דת בניהם בידם. כאשר רואין בחוש שכל מי שנכנס בדרכיהם ולומד לשונותיהם וחכמותיהם הוא פורק על לגמרי ומתלוצץ מכל התורה כלה והם אפיקורסים גמורים מלבד מה שמבטלין בני ישראל מלמוד התורה הקדושה ומחטיאין הבל פיהם הקדוש של תינוקות של בית רבן ועדין הם רוצים להטעות, חס ושלום, כאלו עושין טובות, יהי כן ה' עמהם ויעשה להם ה' יתברך טובות כאלה כאשר הם עושין לנערי ישראל. ובעוונותינו הרבים כבר נשקעו כל כך בטעותם על ידי רשעתם הגדול אשר הביאו נפשם מקדם בעברות גדולות, כי נאפו והרבו ממזרים בישראל עד אשר אי אפשר להשיבם עוד מדרכם הרעה, כי עליהם נאמר, "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים". ועל צרות הנפש כאלו וכאלו אשר נתרבו עכשו בדורות הללו בעוונותינו הרבים, עליהם התנבאו כל נביאינו וחכמינו מקדם על דורות הללו, כמו שאמר דניאל, "ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים ולא יבינו והמשכלים יבינו". וכתיב, ומן המשכילים יכשלו לצרף בהם ולברר וללבן עד עת קץ, כי עוד למועד. אשרי מי שיזכה בדורות האלה להתחזק עצמו בה' יתברך ולילך בדרך הישר והאמת בתמימות ובדרך הישן אשר דרכו בו אבותינו מעולם ויחנך את בניו בתורת ה' בלמוד גמרא ופוסקים ומעט מקרא כמו שנהגו בו אבותינו מעולם ואזי זה וזה יתקים בידו. ולא כמו האפיקורסים שעושין עקר מלמוד המקרא וחכמת הדקדוק ומבטלים עקר הלמוד שהוא גמרא ופוסקים. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו, מנעו בניכם מן ההגיון ואמרו שתלמוד בבלי בלול מהכל מקרא ומשנה וגמרא. ובפרט שבאמת עקר כונות האפיקורסים הוא רק להתלבש עצמו באיזה אמת, כי כל שקר שאין בו אמת בתחלתו אינו מתקים וכו'. על כן מטעין את בני ישראל ואומרים שהם עושין לנו טובה שמלמדין בני ישראל מקרא ולעת עתה מבטלין אותן מעקר הלמוד מגמרא ופוסקים ואחר כך מבטלין אותן לגמרי ולומדים אותם הבל מעשה תעתועים שהם חכמות ולשונות שידע היכן כוש עומד במפת העולם. אוי להם, אוי לנפשם שהם אומרים שדין הקדוש של המחליף פרה בחמור אין צריך הנער לידע. ושטות הזה כמה זנבות יש להתולעים המשנים הנמצאים בארצות הרחוקים זה צריך הנער לידע, כי הם מדפיסים זאת בלוחות שלהם שחברו בבית חנוך שלהם הפככם ראו כי ה' מסך בקרבם רוח תעתועים (מלשון הכתוב ישעיה יט, כט). ה' ברחמיו המרבים ירחם עלינו ועל זרענו ועל פלטת עמו ישראל ויציל אותנו ואת זרענו מהם ומהמונם:
על כן עכשו בתקף הגלות האחרון בסופו צריך כל אחד ואחד לזהר מאד לילך עם המאמר הנ"ל לקים ככל הכתוב בו לדרש ולבקש ולחפש מאד מאד בכל עת ובכל מקום אחר כבודו יתברך וישאל ויבקש איה מקום כבודו. ואז אם יבקשנו וידרשנו היטב, יוכל בודאי למצאו יתברך אפלו אם הוא הגרוע שבגרועים, אפלו אם עבר מה שעבר וגם עכשו הוא במקום שהוא, אף על פי כן יחזק ידו תמיד לבקש ולחפש אותו יתברך גם במקומו, אף על פי שנפל למקומות הרעים לגמרי שהם מקומות המטנפות שכבודו יתברך רחוק משם, כמו שכתוב, "כי כבודי לאחר לא אתן". אף על פי כן יצטער ויתגעגע וידרש ויבקש ויחפש איה מקום כבודו. ואזי יזכה לעלות בתכלית העליה לבחינת איה, שהוא מאמר סתום, שמשם מקבלין חיות כל העשרה מאמרות וכל העולמות והנשמות וכל המדרגות כלם כנ"ל:
וזה בחינת מלאכת המשכן שנצטוו אחר מעשה העגל, כי המשכן הוא בחינת הקדשה הגבה הנ"ל, בחינת איה שזוכין למצא על ידי הבקשה והחפוש שמחפשין ומבקשין בעת שרחוקין מן הקדשה והולכין נע ונד ומטלטל. כי המשכן לא היה לו קביעות מקום ואז היתה, כביכול בחינת הקדשה מטלטלת ולא נודע איה מקום כבודו, רק במקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל. ויש אשר יהיה שם הענן וכו', כי אלמלא לא חטאו ישראל היו נכנסין לארץ ישראל מיד ששם עקר קביעות מקום קדשתו. ושם עקר התגלות כבודו יתברך, כי שם כל העשרה קדשות שהם בחינת עשרה מאמרות שבהם ברא העולם בשביל כבודו יתברך, אך על ידי שחטאו בעגל שהוא עבודה זרה, שהוא מקומות המטנפים, ונפלו מאד ונתרחקו מכבודו יתברך מאד, על כן היה תקונם על ידי בחינה הנ"ל, על ידי בחינת איה כנ"ל, שעל ידי זה מחיין את עצמן אפלו אם נופלין לעבודה זרה, שהוא מקומות המטנפים כנ"ל. וזה בחינת מלאכת המשכן שצוה ה' יתברך שיבנו משכן מכסף וזהב ונחשת ושאר חפצים של חל, אשר על ידי רבוי הכסף והזהב עשו את העגל, כמו שכתוב, "ודי זהב". כמו שפרש רש"י שם. וצוה עליהם ה' יתברך שבמה שקלקלו בו יתתקנו ושיחפשו ויבקשו הקדשה שם דיקא וכל איש יבקש ויחפש אם נמצאו אצלו כסף וזהב וכו' ויביא אותו למלאכת המשכן ועל ידי זה דיקא בנו את המשכן שהלך עמהם ממקום למקום. ובכל מקום שעמד, שם קנה קדשה גבה שם והיו נוהגים שם כל הדינים הנוהגים בבית המקדש. וזר היה אסור לכנס למקום שעמד שם המשכן וכל הדינים. ואחר כך כשפרקו את המשכן משם היו מתרים כל הזרים ואפלו טמאים לכנס לשם, כי זאת הקדשה הוא בבחינת איה, בחינת איה מקום כבודו, כי הוא קדשה גבה ונעלמת מאד עד שאי אפשר לידע מקומו איה, רק במקום שזוכין למצאו כפי הבקשה והחפוש, שם זוכין שיתגלה קדשתו. ועל כן לא היה להמשכן מקום קבוע, כי הוא בבחינת איה מקום כבודו כנ"ל. ועל כן נבנה המשכן מכסף וזהב ושאר חפצים שהם עסקי חל וכנ"ל. ועל כן ל"ט מלאכות שבהם כלולים כל המשא ומתן והעסקים, ממשכן גמרינן, כי קדשת המשכן הוא בחינת הקדשה הגבה שהיא בחינת איה, שזאת הקדשה נעלמת במשא ומתן
ול"ט מלאכות בכסף וזהב ושאר חפצים כנ"ל:
וזה בחינת מה שנתנה התורה במדבר דיקא. וישראל הלכו שם במדבר ארבעים שנה. ובכל אלו הארבעים שנה הלך המשכן עמהם ושם נדבר ה' יתברך עם משה וקבלו את התורה מפי משה רבנו, עליו השלום. כמו שכתוב, "וידבר ה' אל משה במדבר סיני ובאהל מועד". וכל התורה שכלה כלולה בעשרת הדברות שהם בחינת עשרה מאמרות שעל ידם התגלות כבודו יתברך כנ"ל, בחינת מלא כל הארץ כבודו. וכל התורה כלה כלליות כל עשרה חלקי הכבוד כלם נמשכין מבחינת המאמר סתום הנ"ל שהיא בראשית בחינת איה מקום כבודו שהוא בחינת שרש התורה, שרש הכבוד, שרש העשרה מאמרות כנ"ל. ועל כן קדם שזוכין לאיזה התגלות בתורה ועבודה, שזהו בחינת קבלת התורה, צריכין שיהיה מקדם כמה בלבולים וספקות ומניעות רבות תאוות וטרדות וכיוצא. כי כל זה נמשך ממקומות החיצונים הנ"ל שהם מקבלין חיות מעצם הסתרת והעלמת המאמר סתום בחינת איה כנ"ל, כמבאר בסוף מאמר הנ"ל שקדם כל תורה יש אלו הבלבולים וכו', עין שם. ואזי כשמתגברין על האדם אלו הבלבולים והמניעות והתאוות וכו' ואינו יודע שום דרך איך לצאת מהם ואיך למצא כבודו יתברך שם ושואל ודורש ומבקש ומחפש איה מקום כבודו, אזי הירידה תכלית העליה, ואזי זוכה לבחינת המאמר סתום שהוא בחינת איה שרש התורה והמאמרות כלם. ואזי זוכה להמשיך משם תורה, כי עקר כל התורה נמשך משם, כי ממשיכין התגלות כבודו יתברך שהוא כלליות התורה מאין ליש. ועקר חיות כל הכבוד והתורה והמאמרות כלם נמשך משם מבחינת המאמר סתום שהוא בחינת איה, שהוא בראשית, שהוא התחלת התורה שכל התורה נמשך משם כנ"ל, כי הקלפות והחיצונים בחינת מקומות המטנפים מקבלין חיות מעצם הסתרו והעלמו שעל ידי זה יש להם כח להסתיר כבודו יתברך לגמרי, חס ושלום, ולהכניס כפירות ובלבולים וספקות בלב שמשם עקר כח היצר הרע שנקרא אל אחר, אבל מי שנופל לשם, חס ושלום. והוא שואל ומבקש ומחפש שם איה וכו' כנ"ל, אזי זוכה לעלות לשרש כל הקדשות, לשרש התורה, שהוא בחינת איה, בחינת בראשית, וממשיך ומקבל התגלות התורה משם. וזהו בחינת קבלת התורה במדבר דיקא אחר תקף גלות מצרים, כי בתקף השעבוד של גלות מצרים, שהיה גלות הנפש והגוף, אז "ויצעקו בני ישראל אל ה'", כי לא היו יודעים שום עצה ותחבולה איך להנצל מהם רק תפסו אמנות אבותם וצעקו אליו יתברך והיו מצפים ומבקשים למצא כבודו יתברך. ועל ידי זה זכו לגאלה ואז הלכו במדבר מקום נחש שרף ועקרב וצמאון וכו' שהוא בחינת מקומות החיצונים הרחוקים מכבודו יתברך. ושם דיקא בקשו וחפשו את ה' יתברך עד שזכו לקבל את התורה במדבר, שזהו ירידה תכלית עליה, כי במדבר דיקא שהוא מקומות החיצונים כשמבקשין ומחפשין שם אחר כבודו יתברך, אז דיקא שם זוכין לקבלת התורה שנמשך מבחינת איה שזוכין על ידי הבקשה והחפוש במקומות החיצונים דיקא שהוא בחינת מדבר כנ"ל:
וזה שנפלו ישראל לספקות קדם קבלת התורה, כמו שכתוב, "היש ה' בקרבנו אם אין". ואיתא בזהר הקדוש שבחנו אם בחינת הקדשה הנקרא 'יש' שורה בקרבם. אם בחינת 'אין', הינו כנ"ל כי שני בחינות הנ"ל שהם התגלות הקדשה, בחינת מלא כל הארץ כבודו ובחינת איה כנ"ל הם בחינות יש ואין. ומחמת היסורים שהיה להם אז שלא היה להם מים. התחילו לפל לספקות ולא ידעו אם ה' בקרבם, ואזי הביא ה' יתברך עליהם עמלק. ואז הסתכלו כלפי מעלה, כי כך דרך האדם לפעמים כל זמן שאין הבעל דבר מתגבר עליו כל כך עדין הוא מתרשל לחפש אחר כבודו יתברך, אך כשהבעל דבר מתפשט על האדם מאד ורוצה להפילו לגמרי, חס ושלום, ואזי מתעורר קדשת נפש האדם. ואז דיקא הוא מתחיל לדרש ולחפש איה מקום כבודו. שזהו בחינת מלחמת עמלק קדם קבלת התורה, כי עמלק הוא זהמת הנחש בחינת מקומות המטנפים הנ"ל ששם אי אפשר למצא כבודו יתברך בשום אפן רק צריכין לצעק אל ה' בקול חזק מאד לדרש ולבקש איה, איפוא כבוד קדשתו יתברך. ואז מתגברין עליו ועולין בתכלית העליה בבחינת והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: בזמן שהיה משה מגביה ידיו וישראל מסתכלין כלפי מעלה היו נוצחין. ולכאורה קשה למה עשה משה זאת על ידי הרמת ידיו דיקא, היה לו לומר להם בפה מלא שישעבדו לבם למקום ויעזר להם ה' יתברך, אך באמת הוא ענין הנ"ל שבעת שמתגבר תקף זהמת הנחש, חס ושלום, שהוא מקומות המטנפים, שהוא בחינת מלחמת עמלק ששם אי אפשר למצא כבודו יתברך בשום אפן אזי אי אפשר לדבר כלל מכבודו יתברך רק לרמז בידיו כמו משה רבנו, עליו השלום, שהרים ידיו לרמז להם שיסתכלו למעלה, הינו אף על פי שמתגבר עכשו מקומות המטנפים כאלו שהם בחינת מלחמת עמלק שאי אפשר לדבר ולגלות שם כבודו יתברך, אף על פי כן שאו עיניכם למרום והסתכלו למעלה ותדרשו ותבקשו ותחפשו איה אפוא הוא יתברך. ואז היו ישראל נוצחים, כי על ידי זה עולין בתכלית העליה לבחינת איה כנ"ל. ועל כן זכו אחר זה מיד לקבלת התורה שהיא נמשכת מבחינת איה שהוא בראשית כנ"ל:
וזה בחינת תקף ההכבדה שהכביד עליהם פרעה יותר אחר שבא אליו משה ואמר לו שישלחם. ואז שאל משה, למה הרעת לעם הזה וכו'. כי הגאלה צריכה להיות מבחינת איה שהוא בחינת יובל הגדול, שער החמשים שמשם נגאלו ישראל. על כן בסוף הגלות סמוך להגאלה ממש הסתיר ה' יתברך עצמו, כביכול, כל כך עד שגם משה רבנו בעצמו לא הבין דרכיו ושאל קשיות שהוא למה הרעת וכו'. שזהו בחינת איה מקום כבודו. איה הבטחתך שהבטחת לגאלם ועכשו הוא להפך?! ואז על ידי זה דיקא נגאלו, כי אז נתגלה ה' יתברך עוד למשה עד שגאלם על ידו, כי מרמז בסוף המאמר הנ"ל שגם הצדיק הגדול במעלה מאד קדם שזוכה להתגלות התורה צריך שיבואו עליו ספקות מתחלה עד שישאל איה וכו'. ועל ידי זה זוכה להתגלות התורה, שזהו גם כן בחינת הגאלה, כי הגאלה היא התחלת קבלת התורה וגם אז זכו לכמה מצוות, כי עקר הגאלה היא גאלת הנפש להתקרב לה' יתברך שזהו בחינת קבלת התורה וכנ"ל:
ועל כן אחר כל הגליות זכו לקבל התורה, כי אחר גלות מצרים היה עקר קבלת התורה. וכן אחר גלות בבל זכו לקבל את התורה בימי מרדכי ואסתר. וכן אחר גלות זה אז יהיה עקר התגלות התורה, כי עקר התגלות התורה יהיה בימי משיח שיבוא במהרה בימינו, כי על ידי הגלות שגולין בין האמות שהם בחינת מקומות המטנפים. ושם מחפשין ומבקשין איה וכו' כנ"ל, בחינת ובקשתם משם את ה' אלקיך וכו' כנ"ל, על ידי זה זוכין לעליה גדולה, לבחינת איה, שמשם עקר קבלת התורה כנ"ל:
וזה בחינת מה שעקר השעבוד של בעל חוב היא על קרקעות. ועל כן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, כי בכל הדברים שבעולם מלבש כבודו יתברך שמשם חיותם. והקדשה והחיות אלקות המלבש בקרקעות ומטלטלין הם בשני בחינות הנ"ל, כי קרקעות הם בחינת הקדשה הקבועה עומדת וקימת. בבחינת והארץ לעולם עמדת, שזהו בחינת מלא כל הארץ כבודו, אבל מטלטלין שהם מטלטלין ונעים ונדים, שם הקדשה נעלמת בבחינת איה מקום כבודו, כי אין להם מקום קבוע שזה נמשך מקדשת המשכן שהיה מטלטל והולך ממקום למקום כנ"ל. כי עקר התגלות כבודו יתברך הוא בבחינת הארץ דיקא בבחינת מלא כל הארץ כבודו, מלא כל הארץ דיקא, כי שם עקר התגלות כבודו יתברך, כי ה' יתברך כשרצה לברא העולמות כדי לגלות כבודו יתברך, כי הכל נברא בשביל הכבוד כנ"ל. ואזי ראה ה' יתברך שלגדל עצם אור כבודו יתברך אי אפשר לגלות כבודו כי אם על ידי תכלית הצמצום שהוא נקדת המרכז של עולם הגשמי הזה שהוא הארץ והעפר שהוא חמר עב ומגשם בתכלית הגשמיות, שזהו תכלית הצמצום. ועל ידי תכלית הצמצום הזה של הארץ הזאת, על ידי זה דיקא גלה כבודו יתברך, כי בלא זה היה בלתי אפשר לגלות כבודו יתברך מחמת עצם האור כנ"ל. ועל כן נברא האדם בעולם הגשמי הזה, כי עקר התגלות כבודו יתברך הוא על ידי האדם דיקא, שהוא תכלית כל הנבראים שבשבילו נברא הכל. ועל כן נברא האדם עפר מן האדמה, כי לגדל עצם בהירת אור נשמת האדם שהוא חלק אלו"ה ממעל ונמשך ממקום גבה ועליון מאד מאד, כי ישראל עלה במחשבה תחלה, על כן לא היה אפשר שיוכל שום עולם לסבל אור קדשת נשמתו כי אם על ידי שנתלבש בגוף הנעשה מעפר הארץ הגשמי הזה שהוא תכלית הצמצום כנ"ל. וזה שכתוב, "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה". אז דיקא, "ויפח באפיו נשמת חיים". כי דיקא על ידי שנוצר בגוף עכור כזה שהוא עפר מן האדמה, על ידי זה דיקא היה אפשר לו לקבל נשמת חיים שנמשך ממקור עליון ונורא מאד שאי אפשר לסבל אור כזה בשום עולם כי אם על ידי שנתלבש בצמצום כזה עפר מן האדמה הנ"ל. נמצא, שעקר התגלות כבודו יתברך הוא בהארץ דיקא בחינת מלא כל הארץ כבודו. וכמו שכתוב, "וימלא כבודו את כל הארץ". וכיוצא בזה הרבה. אבל מטלטלין שהם נעים ונדים ולא נודע מקומם איה, כי אין להם מקום קבוע, שם צריכין לבקש ולחפש הקדשה בבחינת איה מקום כבודו, שזהו בחינת המשא ומתן שצריכין לטלטל ממקום למקום ולהוליך הסחורה ממקום למקום עד אשר ימצאו את מקומו למכרו שם. שזהו בחינת שצריכין לבקש ולחפש את מקומם, כי במקום שמקבלין חיות מה' יתברך יותר שם יכולין להשתכר בהם, אבל אין יודעין את מקומם איה, כי היום חשוב הסחורה כאן ולמחר במקום אחר. וזהו מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מטלטלי כל מלי מיטב הוא, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתא. כי אף על פי שעקר החיות נמשך להקרקע ששם עקר כבודו כנ"ל. ועל כן עקר חיות האדם וכל הנבראים הוא מקרקעות כי הכל היה מן העפר וכל המאכלים וכל הדברים שבעולם הכל מן העפר. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אף על פי כן בבחינה אחת יש מעלה במטלטלין על קרקעות, כי שם בקרקעות שמקבלין חיות מבחינת המאמרות המתגלין בחינת מלא כל הארץ כבודו. על כן שם יש צמצומים רבים, שזהו בחינת עשרה מאמרות שכל כבוד וכל מאמר יש לו צמצום וגבול לבדו כנ"ל, שזהו בחינת מצרים שיש לכל קרקע וקרקע מצר שלו. ומחמת הצמצומים והגבולין שיש לכל מאמר ומאמר מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם שעקרן מלבשין בקרקע הארץ. על כן יש שנויים רבים במעלות הקרקעות, שזהו בחינת עדית ובינונית וזבורית, שהם בחינת ימין ושמאל ואמצע שבהם כלולים כל הצמצומים של כל העשרה מאמרות כנ"ל, אבל מטלטלין הם גרועים מצד אחד מחמת שהם מטלטלים ונעים ונדים והקדשה נסתרת ונעלמת בהם ואין יודעין מקומם איה. אבל כשמחפשין את מקומם יכולין למצא הטוב והחיות שבהם בכל דבר ודבר, כי מטלטלי כל מלי מיטב הוא, כי מאחר שחיותם מבחינת איה, שהוא מאמר סתום, שמשם מקבלין הכל כנ"ל. ושם אין שיך גבול וצמצום על כן במטלטלין שנמשכין משם אין שיך שם כלל עדית ובינונית וכו', כי שם אין שום צמצום וגבול כלל, רק שצריכין לבקש ולחפש הקדשה ההוא, כי אין יודעין מקומו איה. אבל כשמחפשין ומוצאים החיות והקדושה הנמשך משם, אזי הכל טוב ואין שום דבר שלא יכול למצא בו טוב בהקדשה הנמשך מבחינת איה. ועל כן מטלטלי כל מלי מיטב הוא דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתא, הינו ששם בבחינת מטלטלין בחינת איה הכל טוב. וכל מלי מיטב הוא רק שצריכין לבקש ולחפש שם הקדשה מאד מאד, כי אין שם מקום קבוע. וזהו דאי לא מזדבן הכא וכו', כי במקום התגלות קדשת הדבר, שם זוכין להצליח ולהשתכר באותו הדבר וכנ"ל:
ועל כן המטלטלין צריכין שמירה יתרה מגנבות והזקות, כי שם בבחינת מטלטלין שם צריכין שמירה יתרה, כי עקר אחיזת הקלפות והחיצונים הוא מבחינת איה שהוא המאמר סתום כנ"ל. ועל כן במטלטלין שנמשכין משם שכיח בהם הכחשות וכפירות ביותר וגנבות ואבדות והזקות שכל זה נמשך מן החיצונים שאחיזתם מהסתרתו של המאמר סתום כנ"ל. ועל כן צריכין לשמרם מאד ולשום עין עליהם מאד ולבלי להעלים עינו מהם שזהו בחינת שצריכין תמיד לשום עינו ולבו לבחינת הקדשה הנעלמת ונסתרת בכל הדברים שבעולם שהוא בחינת איה, שצריכין לבקש ולחפש בכל עת בחינת הקדשה ההיא שלא יתגברו הסטרא אחרא, חס ושלום, להעלים הקדשה ההיא, מחמת שהוא מאמר סתום ונעלם. ועל ידי ההסתרה של המאמר סתום משם נמשכין אחיזת הסטרא אחרא שמשם כל ההזקות וההכחשות, חס ושלום, כנ"ל. על כן צריכין לחפש ולבקש בכל עת איה מקום כבודו בכל דבר שבעולם ולהאמין שה' יתברך נעלם ונסתר בכל דבר שבעולם ולהאמין שה' יתברך נעלם ונסתר בכל מקום ובכל דבר שבעולם וכו'. ועל ידי זה יהיה נשמר מהם ויזכה למצאו יתברך תמיד וכנ"ל. ועל כן הקרקע אינה נגזלת, כי שם אין נאחזין כל כך הגזלות והכחשות שנמשכין מבחינת איה וכנ"ל:
ועל כן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, כי כל המטלטלין הם ברשות האדם שהם תחת רשותו וצריכין לקבל חיות ושמירה וקיום מהאדם, כי חיותם נעלם ונסתר כנ"ל, על כן צריך האדם להתעסק בהם תמיד ולשמרם ולהמשיך להם חיות, הינו לבקש החיות והטוב הנעלם בהם וכנ"ל. ותכף כשנסתלק האדם אזי נשמתו עולה למעלה ולא נודע מקומו איה, כי שרש נשמתו הוא מבחינת איה וכו' שהוא שרש הכל ואזי שוב אין המטלטלין ברשותו כלל, כי שרש חיותם שקבלו ממנו שעל ידי זה היו ברשותו נסתלק עכשו למעלה בבחינת איה כנ"ל, אבל קרקע לעולם ברשות בעליה עומדת, כי חיותה קבועה וקימא. ואפלו כשנסתלק האדם היא ברשות נפשו, כי האדם כלול מהכל ויש לו נפש רוח ונשמה. והנפש נמשכת מבחינת מלא כל הארץ כבודו והנשמה היא בחינת איה מקום כבודו והרוח מחבר שניהם יחד כידוע ומובן כל זה בכתבים ודברי רבנו זכרונו לברכה. וכשנסתלק האדם, אזי הנפש נשאר בזה העולם והנשמה מסתלקת למעלה לבחינת איה מקום כבודו והרוח מחברם יחד אם זוכה. על כן המטלטלים ששרשם מבחינת איה נסתלק חיותם מהאדם בעת הסתלקותו, ועל כן יוצאין מרשותו מיד בעת ההסתלקות ונכנסין תכף ברשות היורשים, כי המטלטלין צריכין תמיד להיות ברשות האדם שיחפש ויבקש וימשיך להם חיות וכנ"ל, אבל הקרקע חיותה קביעה, כי מקבלת מבחינת מלא כל הארץ כבודו שזהו בחינת נפש האדם שנשאר בארץ הזאת על כן הקרקע תמיד נקראת על שם המת, כמו שכתוב, "להקים שם המת על נחלתו". ועל כן עקר שעבודו של הבעל חוב הוא רק על הקרקע, כי המטלטלין כבר יצאו מרשותו בעת ההסתלקות והם עכשו של היורשים ממש, כי מקבלין חיות מהם, כי צריכין לקבל חיות חדש בכל עת מחמת שהקדשה נעלמת שם. שזהו בחינת מה שהמטלטלין צריכין שמירה והשגחה ונעור ושטוח, שזהו בחינת מה שצריכין להשגיח עליהם תמיד להמשיך להם חיות משרשם מחמת שהקדשה נעלמת ולא נודע מקומו. על כן אין חל עליהם שעבוד הבעל חוב, כי אין להם חיות קבועה רק על ידי האדם שממשיך עליהם החיות בכל עת כנ"ל. על כן הם עכשו של היורשים ממש ואינם שיכים להבעל חוב כלל, אבל הקרקע כל החיות שנמשך להם על ידי האדם בעת שקנאם קבוע בהם לעולם, כי שם החיות קבוע כנ"ל. וגם חיותם הוא בבחינת נפש האדם שנשאר בארץ גם אחר הסתלקות, על כן הם שיכים לבעל חוב של הנפטר, כי עדין הם ברשותו כנ"ל:
וזה שכתבו הפוסקים שהאדנא גובין ממטלטלי דיתמי. כי עכשו בסוף גלות האחרון שעכשו גברה ההסתרה מאד וה' יתברך נסתר מאתנו מאד מאד בהסתרה שבתוך הסתרה, כמו שכתוב, "ואנכי הסתר אסתיר". ואין לנו עכשו במה להחיות עצמנו כי אם על ידי הבקשה והחפוש שאנו מחפשין ומבקשין איה מקום כבודו. ומצטערין ומתגעגעין לגאלת הנפש לשוב אליו יתברך באמת, כמו שכתוב, "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת וכו'". שזה נאמר על הימים האלה שהם אחרית הימים שנזכר שם בפרשה ההוא. ועקר תקף ואריכות גלותנו הוא רק בשביל זה כדי שנבקש ונחפש איה מקום כבודו, כי אנו צריכין עכשו לעלות לעליה גדולה לזכות לגאלה האחרונה שאז יעלו ישראל בתכלית העליה, על כן התגבר הגלות מאד באריכות גדול עד אשר כל אחד שואל איה הבטחתו ועד מתי קץ הפלאות. ועל ידי שנזכה לחפש ולבקש את כבודו היטב, נזכה לתכלית העליה שהוא בחינת איה שאז תהיה הגאלה שלמה. וזהו בחינת (ישעיה כא( שמר מה מלילה, שמר מה מליל וכו' אם תבעיון בעיו שבו אתיו. כי הכל קוראין וצועקין לה' יתברך שמר מה מלילה מה יהיה הסוף מגלות וחשך הזה ומתי נזכה לגאלת המשיח. וה' יתברך משיב 'אם תבעיון בעיו' שהוא לשון בקשה וחפוש, הינו אם תבקשו ותחפשו היטב איה מקום כבודו, שבו אתיו, כי זה עקר התשובה כנ"ל. ואז תזכו לגאלה שלמה כנ"ל: ועל כן האדנא גם מטלטלי דיתמי משתעבדי, כי ישראל על ידי רבוי גלותם שסבלו כבר כמה שנים והיו מטלטלים ונעים ונדים בגליות רבות, ובפרט בעצם גלות המר הזה על ידי טלטולם הקשה, על ידי זה קדשו כל המקומות והמשיכו קדשה לכל בחינות המטלטלים, כי על ידי שישראל מטלטלים ונעים ונדים בגלות, על ידי זה הם מבקשין ומחפשין בכל עת איה מקום כבודו עד שזוכין בכל עת לקדשה עליונה הזאת, ועל ידי זה נתקדשין כל הטלטולים שלהם. ועל כן עכשו שישראל סבלו גליות כל כך כבר נתקדשו כל בחינות הניצוצות המטלטלים עד שעכשו גם בהם הקדשה קבועה וקימא, כי כבר המשיכו הקדשה בקביעות על ידי הבקשה והחפוש של רבוי הגליות שעל ידי זה מגלין קדשתו בכל מקום כנ"ל. ועל כן עכשו מטלטלי כמקרקעי לכל דבר, כי כבר הקדשה קבועה גם בהם כנ"ל:
ועל כן אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה, כי בכל מקום שיש הכחשה צריכין שבועה, כי כשיש הכחשה וכפירה שהוא מן הסטרא אחרא והחיצונים, שהם סטרא דנוקבא שיניקתם מהסתרת המאמר סתום כנ"ל ואז צריכין שבועה, כי שבועה ונדר הם בבחינת איה שהוא מאמר סתום, שהוא שרש כל המאמרות וכל התורה כלה. ועל כן כל אדם יכול לאסר על עצמו כל מה שרוצה על ידי שבועה ונדר, כי משם מבחינת שבועה ונדר נמשך כל התורה, כי כל הנודר ונשבע כאלו נודר ונשבע בחיי המלך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי משם חיות הכל, כי הם בבחינת המאמר סתום כנ"ל ועל כן כל אחד יכול לאסר על עצמו כל מה שרוצה על ידי שבועה ונדר. כי כשעולה לשם הוא ממשיך לעצמו מצוות חדשות כרצונו, כי משם נמשך כל התורה כנ"ל. על כן יכול לעשות מהתר אסור ולחיב עצמו במה שאינו חיב על ידי נדר ושבועה. נמצא, שעכשו יש לו מצוות חדשות לקים מה שנדר או נשבע, כי מנדר ושבועה, שהם שרש הכל, יכול להמשיך לו אור התורה והמצוות כרצונו כנ"ל. ועל כן כשיש הכחשה שאחיזתם מבחינת איה, שאז צריכין לחפש ולבקש איה וכו' כדי לעלות לשרש הקדשה שהוא בחינת איה וכו' כנ"ל. על כן צריכין שבועה שעל ידי זה עולין ומתקשרין לבחינת איה שעל ידי זה מתבטלין כל החיצונים וכל ההכחשות והכפירות הבאין מהם וכנ"ל: ועל כן אין נשבעין על הקרקעות, כי הם בבחינת המאמרות המתגלים בחינת מלא כל הארץ כבודו ועל כן אין שיך שם שבועה שהוא בחינת איה וכנ"ל. ועל כן אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה, כי כשמת ושלט סטרא דמותא שיניקתה מבחינת איה כנ"ל, שעל ידי זה נסתלק ולא נודע מקומו איה. על כן אז יכול להתאחז השקר, חס ושלום, שיניקתו מהסתרת המאמר סתום כנ"ל. על כן צריכין שבועה, שעל ידי זה עולין לשרש הקדשה לבחינת איה בחינת המאמר סתום. וממשיכין הארה הקדושה משם ועל ידי זה נתבטל יניקתם ונתגלה האמת וכנ"ל:
וזה בחינת ספירת העמר ובחינת פסח שני ובחינת ל"ג בעמר, כי קדם קבלת התורה צריכין לספר ספירת העמר ארבעים ותשעה יום כדי לצאת מטמאה לטהרה כמובא שזהו בחינת תשובה. ועקר התשובה לצאת מטמאה לטהרה הוא על ידי הבקשה והחפוש שמחפשין ומבקשין איה מקום כבודו, שעל ידי זה זוכין לתכלית העליה, שזהו בחינת ספירת העמר שסופרין ומונין הימים מיום אל יום שזהו בחינת איה בחינת (ישעיה לג) איה ספר, כי הספירה והמנין הוא כמי שמונה וסופר ומבקש ומחפש עד שימצא לגע לתכלית מבקשו. ועל ידי הספירה של כל יום ויום מימי הספירה זוכין לצאת משער אחד של טמאה לשער אחד של קדשה. וממשיכין מח ודעת דקדשה בכל יום ויום. והעקר על ידי הספירה שהוא בחינת בקשה וחפוש כנ"ל. עד שזוכין בשבועות לקבלת התורה על ידי זה וכנ"ל. כי בעת שהאדם רחוק מקדשתו יתברך והוא נע ונד ומטלטל ודוחין אותו מקדשתו מדחי אל דחי, רחמנא לצלן. אף על פי כן אם הוא חזק ואמיץ לבקש ולדרש ולחפש ולחתר בכל עת ולהתגעגע ולכסף ולבקש את שאהבה נפשו למצא אותו יתברך. אזי אף על פי שעדין עוברים ימים ושנים הרבה ואינו זוכה למצאו יתברך ולהתקרב אליו אף על פי כן ידע ויאמין כי בכל עת ועת על ידי כל בקשה ובקשה. ועל ידי כל דרישה
ודרישה שדורש ומבקש ומחפש למצא כבוד קדשתו יתברך. ועל ידי כל הבטה וגעגוע שמביט ותולה עינו לרחמיו יתברך ועל ידי כל תנועה ותנועה שפונה להקדשה, על ידי כל זה זוכה בכל פעם לשבר חומות ברזל ודלתות נחשת אף על פי שאחר כך מתגברין עליו בכל פעם, רחמנא לצלן, אף על פי כן אין יגיעו לריק, חס ושלום, ואין שום תנועה שפונה להקדשה נאבדת חס ושלום. ואם הוא חזק ואמיץ לבקש ולחפש יותר אף אם יעבר עליו מה, בודאי סוף כל סוף יזכה למצא אותו יתברך וכנ"ל. שזהו בחינת ספירה שאף על פי שבכל יום ויום שסופרין ומונין עדין אין זוכין לצאת לגמרי מטמאה לטהרה ולקבל את התורה, אף על פי כן בסוף הספירה זוכין לשבועות לקבל את התורה על ידי הכח והזכות שספרו ארבעים ותשעה יום, כי בכל יום ויום מימי הספירה מקבלין מח ודעת עד שנשלם הדעת ביום החמשים ומקבלין את התורה אז. כמו כן הוא בכל אדם ובכל זמן שצריכין לעבר עליו עדן ועדנים הרבה וכמה ימים ונהרות ותהומות ומימות מחלפים צריכין לעבר עליו ובכמה מדברות המלאים נחשים ועקרבים גדולים ונוראים צריך לעבר בהם עד אשר זוכה לכנס לשערי הקדשה באמת. וזה הדבר אי אפשר לפה לדבר ולבאר ולספר אחד לחברו עד היכן הוא צריך להתחזק. ואף על פי שכבר גלה רבנו זכרונו לברכה כמה תורות גבוהות ונוראות על זה וכמה שיחות נאות על זה שמהם יוכל המשכיל להבין קצת איך להתחזק תמיד ולבלי להניח את מעט הטוב שיכול לעשות אפלו אם נפל לשאול תחתיות ממש, חס ושלום, וכבר דברנו בזה הרבה, אך אף על פי כן עדין צריכין למודעי ואי אפשר להודיע ולבאר הכל, כי לכל אחד נדמה שעליו אין אנו מכונים בדברינו, כי הוא יש לו מניעות כאלה ונתפס בתאותו ובמצודתו כל כך עד שלאיש כמותו אי אפשר לשוב באמת לה' יתברך, כי כבר נלכד ימים ושנים במה שנלכד עד אשר לא יאמין שוב מני חשך, כך נדמה לכל אחד. ורבנו זכרונו לברכה היה קורא תגר על זה מאד ואמר בזה הלשון, גיוואלד! זייט אייך ניט מיאש ומשך מאד תבת "גיוואלד". כי באמת הכל יכולים לזכות להתקרב לה' יתברך באמת אפלו על ידי מאמר זה הנ"ל לבד, דהינו שעל כל פנים יחפשו ויבקשו ויצטערו ויתגעגעו לשוב אליו יתברך וכנ"ל. וסוף כל סוף יתקרב לה' יתברך ואז יראה שאין שום תנועה נאבדת חס ושלום. ועל ידי כל תנועה ובקשה שהוא מבקש את כבודו יתברך זכה לעשות איזה תקון. עד שיזכה לעלות בתכלית העליה, שזהו סוד ספירה וקבלת התורה וכנ"ל: וזה בחינת עמר שעורים שסופרין להנפת העמר שעורים, כי שעורים הוא מאכל בהמה שהוא בחינת מנחת קנאות של הסוטה, כי היא עשתה מעשה בהמה, אף קרבנה מאכל בהמה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל ידי הנפת עמר שעורים מרמזין שיכולין לבקש ולמצא כבודו יתברך אפלו בבחינת בהמיות שהוא בחינת התגברות התאוות, בחינת מקומות המטנפים וכל זה על ידי הבקשה והחפוש איה מקום כבודו שזהו בחינת ספירה וכו' וכנ"ל:
וזה בחינת פסח שני שמצוה זו לא נתנה על ידי משה עד ששאלו הטמאים, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' וכו'. הינו כנ"ל שבזה מרמזין שאין שום יאוש בעולם, כי אפלו מי שהוא טמא או בדרך רחוקה מאד מה' יתברך ואינו יכול להקריב את קרבן ה' במועדו שאינו זוכה לעבד עבודתו תמיד כסדר במועדו ובזמנו כראוי לאיש ישראל, אף על פי כן אם אינו מיאש עצמו מחמת זה והולך אל הצדיק האמת, שהוא בחינת משה, לדרש את ה' ושואל ומבקש למה נגרע
להקריב את קרבן ה' וכו', כי אף על פי שטמאתי את נפשי ונתרחקתי מה' יתברך אף על פי כן אני שואל עצה ותחבולה איך להתקרב לה' יתברך, כי בודאי יש עצה גם בשבילי איך להתקרב לה' יתברך אף על פי שהייתי טמא ובדרך רחוקה מה' יתברך ואזי ה' יתברך מלא רחמים עליו וזוכה על ידי זה לתכלית העליה, וזוכה על ידי זה להוסיף פרשה בתורה. כי על ידי שמבקשין ומחפשין איה מקום כבודו, שעל ידי זה זוכין לבחינת איה שהוא תכלית העליה כנ"ל, על ידי זה זוכין אחר כך להמשיך משם חדושי תורה שהוא בחינת קבלת התורה שנמשך משם מבחינת איה וכנ"ל, שזהו בחינת פרשת פסח שני שנתן דיקא על ידי שאלת הטמאים "למה נגרע"?. שהוא בחינת שאלה ובקשה איה, איפה מוצאין עצה להתקרב לכבודו יתברך שרחוק מאתנו מאד. שזהו בחינת איה מקום כבודו, שעל ידי זה זוכין לתכלית העליה שמשם מקבלין התורה וכנ"ל:
וזה בחינת ל"ג בעמר, כי רבי שמעון בן יוחאי הבטיח כי לא תשכח מפי זרעו - שהתורה לא תשתכח מפי ישראל על ידו, כי בזהר דא יפקון מן גלותא (זהר נשא דף קכד ע"ב) כי תנא אחד אמר, עתידה תורה שתשתכח מישראל. ורבי שמעון בן יוחאי אמר שלא תשתכח וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קלח). ובאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים ושניהם אמת על פי הנ"ל כי אף על פי שתשכח, לא תשתכח, כי כשנופלין, חס ושלום, לבחינת מקומות המטנפים הרחוקים מכבודו יתברך זה בחינת שכחת התורה שהוא כבודו כנ"ל, אבל אף על פי כן על ידי שמחפשין ודורשין גם שם את ה' יתברך ושואלין איה איפה כנ"ל, על ידי זה זוכין לחזר לה' יתברך בתכלית העליה כנ"ל. נמצא, שה' יתברך חמל עלינו והורנו עצות מרחוק שגם בתוך עצם השכחה אף על פי כן על ידי השכחה בעצמו שהיא בחינת איה שאין יודעין מהתורה ומכבודו כלל, אף על פי כן על ידי זה בעצמו יכולין לחזר לה' יתברך על ידי הבקשה והחפוש לבד כנ"ל. וכל זה בכח וזכות תורתו של רבי שמעון בר יוחאי שהוא גלה סתרי תורה וכל הסתרי תורה הם בבחינת המאמר סתום שהוא בראשית בחינת איה ששם כל רזין וסתימין דאוריתא. ועל כן חבר רבי שמעון בר יוחאי את התקונים שהוא שבעים אנפין על תבת בראשית, שהוא המאמר סתום, ששם כל הרזין סתימין כנ"ל ועל ידי כח הזה יש לנו כח לחפש ולבקש אותו יתברך אפלו בתכלית גלות הנפש, אפלו אם נתרחקנו מכבודו מאד, כי יכולין לחפש איה וכו' עד שזוכין לעלות בתכלית העליה כנ"ל, כי כל זה הוא בכח וזכות הצדיקי אמת שזכו על ידי קדשתם לעלות לשם לבחינת איה בקדשה גדולה עד שהשיגו שם רזין סתימין כנ"ל כמו רבי שמעון בן יוחאי וחבריו, ובכחם יש כח אפלו למי שנופל למקום שנופל לבחינת מקומות המטנפים, יש לו כח לחפש ולבקש איה מקום כבודו וכו' עד שעולה לבחינת איה כנ"ל, מאחר שכבר היו צדיקים אמתיים שזכו לאור הזה על כן יש כח להנופלים לחפש ולבקש עד שנתתקנין גם כן, כי באמת עקר כחם על ידי הצדיק האמת שזכה לבחינת איה בקדשה, שזהו בחינת רבי שמעון בן יוחאי שזכה לרזין סתימין שהם בחינת איה כנ"ל. כי לולא זכות הצדיק אמת לא היה לנו כח אפלו לחפש ולבקש כלל וחס ושלום היו נטבעין, חס ושלום, ולא היה תקומה, חס ושלום, להנופלים ונתרחקו מן הקדשה, ובפרט עכשו שיש בני אדם שנפלו מאד לחטאים ועברות גמורות, רחמנא לצלן, ומהיכן היו מקבלין חיות וכח להתעורר עוד לבקש ולחפש כבודו יתברך ולשוב אליו, בודאי חס ושלום, היה אובד תקותם חלילה, אך באמת על ידי כח הצדיקי אמת רבי שמעון בן יוחאי וחבריו שזכו לבחינת איה, על ידי זה יש כח לכל הנופלים אפלו למקומות המטנפים שיחפשו איה וכו' עד שיעלו בתכלית העליה לבחינת איה, מאחר שכבר היו צדיקים אמתיים שזכו לבחינת איה, שהוא סתרי תורה כנ"ל: וזה בחינת וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו. כי עקר השירה הוא שמודיע לישראל שבאחרית הימים יהיו רחוקים מה' יתברך מאד, כמו שכתוב שם, "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב". ואז נאמר, "אי אלהימו וכו'". זה בחינת איה שמחפשין ומבקשין איה ה' יתברך ועל ידי זה לא תשכח מפי זרעו, כי על ידי זה זוכין למצאו יתברך כנ"ל: וזה בחינת ל"ג בעמר, כי אז פסקו למות תלמידי רבי עקיבא ואז נסתלק רבי שמעון בר יוחאי והוא יום הלולא רבא דידיה. כי רבי עקיבא היה דורש כתרי אותיות שהם בחינת איה, בחינת מאמר סתום, בחינת סתרי תורה כנ"ל. ועל כן כל ענינו של רבי עקיבא סתום ונעלם ואי אפשר להבין עד שגם משה רבנו עליו השלום, לא היה יכל להבין ושאל: זו תורה וזו שכרה וכו'. והשיב לו ה' יתברך, שתק, כך עלה במחשבה (כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה מנחות כט). שזהו בחינת הקשיות שאי אפשר להבין שם דרכי ה' יתברך שהם בבחינת איה, בחינת סתרין וגניזין דמלכא. ומחמת זה לא היו תלמידיו נוהגין כבוד זה בזה מחמת שנמשכו מרבי עקיבא שהוא בחינת איה מקום כבודו על כן פגמו בהכבוד, כי באמת צריך כל אחד לנהג כבוד גדול בחברו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי כבוד ישראל היא כבוד ה' יתברך. וכשמכבדין את ישראל כאלו מכבדין להקדוש ברוך הוא. ועל ידי זה מגלין כבודו יתברך שבשביל זה היה עקר הבריאה כנ"ל, אבל הם פגמו בזה ולא נהגו כבוד זה בזה. וזה נמשך מחמת ששרשם היה מבחינת איה, כי באמת צריכין לגלות כבודו ולהמשיך מבחינת איה לבחינת מלא כל הארץ כבודו, כי העקר לגלות כבודו, אך מחמת ששרשם היה ממקום גבה מאד מבחינת איה, פגמו בזה ולא השתדלו להמשיך הכבוד ולגלות מבחינת איה לבחינת מלא כל הארץ כבודו ולא נהגו כבוד בחבריהם התלמידי חכמים. ומחמת זה נסתלקו בין פסח לעצרת שאז עוסקין לצאת מטמאה לטהרה לקבל את התורה ולגלותה מבחינת איה, שהוא בחינת סתרי תורה, לבחינת מלא כל הארץ כבודו, שהוא בחינת נגלות, לגלות התורה מהעלם אל הגלוי, על כן נסתלקו. ורבי שמעון בן יוחאי וחבריו היו התקון שלהם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי הם גלו לנו סתרי תורה והמשיכו והאירו תורה הרבה בעולם. ובל"ג בעמר נסתלק רבי שמעון בן יוחאי וההסתלקות הוא בחינת שנסתלק הנשמה מן הגוף למעלה. ואז נסתלק בחינת איה מבחינת מלא כל הארץ כבודו, כי בחינת מלא כל הארץ כבודו מלבש בתוך הארץ הזאת שהוא בחינת גוף האדם, אבל בחינת איה זהו בחינת נשמה שהיא נסתרת למעלה למעלה. ועקר החיים כששניהם מחברים יחד ובחינת איה מאיר בבחינת מלא כל הארץ כבודו, שזהו תקון כל העולמות. והמיתה היא בחינת הסתלקות ופרוד, חס ושלום, בין שתי הבחינות הנ"ל. ואז לא נודע מקומו איה, אבל הצדיקים במיתתן קרויים חיים, כמו שאמר רבי שמעון בן יוחאי קדם הסתלקותו, לא המתים יהללו יה, רק שאני הני דאקרון חיים וכנ"ל, הינו כי אף על פי כן הוא מאיר גם בזה העולם ונחשב כאלו הוא חי ממש. אדרבא, עכשו הוא מאיר יותר ויותר, כמו שאיתא בזהר הקדוש, צדיקיא שכיחי יתיר בהאי עלמא בתר דאסתלקו וכו'. כי הצדיק כל מה שעולה יותר ויותר לבחינת איה, הוא ממשיך משם הארה יותר ויותר לבחינת מלא כל הארץ כבודו, כי עקר עבודת הצדיק בחייו ובמותו הוא לגלות אלקותו יתברך תמיד וכל מה שנסתלק ועולה למעלה למעלה יותר ויותר, לבחינת איה. הוא ממשיך משם יותר ויותר הארה להתגלות אלקות שנתגלה ויאיר יותר בחינת מלא כל הארץ כבודו. וזהו בחינת הלולא של רבי שמעון בן יוחאי ביום ל"ג בעמר שנסתלק, כי בכל שנה ושנה שאז נסתלק ביום הלולא דליה עולה למעלה יותר ויותר ועקר כל העליות הם בחינת איה, כמו שאיתא בזהר הקדוש (תקונים שבסוף הזהר חדש דף קט), כד איהי סליקת מלאכי שאלין בגיניה איה מקום כבודו. וכל מה שנסתלק למעלה יותר הוא מאיר לנו אלקותו בהתגלות יותר וממשיך הארה יתרה מבחינת איה לבחינת מלא כל הארץ כבודו. שעל ידי זה יש לנו כח יותר לחפשו ולבקשו תמיד עד שגם אנחנו נזכה למצאו ולא נשכח אותו ותורתו ומצוותיו לעולם. כמו שהבטיח לנו שבזהר דא יפקון מן גלותא כנ"ל. וזהו ל"ג בעמר בחינת גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, בחינת סתרי תורה, בחינת איה, שעל ידי זה זוכין לתשובה שלמה כנ"ל, אמן ואמן:
וזה בחינת על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו. "על משכבי בלילות" שהוא חשך אפלה, הינו כשאדם נופל, חס ושלום, מקדשתו יתברך, שזהו בחינת לילה וחשך. ואזי צריך לבקש את כבודו יתברך כנ"ל. שזהו בקשתי את שאהבה נפשי, אבל "בקשתיו ולא מצאתיו", כי נפל למקומות כאלו, רחמנא לצלן, שאי אפשר למצא שם את כבודו יתברך כנ"ל, אבל אף על פי כן אסור לו ליאש עצמו רק לחפש ולבקש יותר ויותר. וזהו "אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחבות אבקשה את שאהבה נפשי וכו'". 'בעיר, בשוקים וברחובות'. זה בחינת הקדשה הנ"ל, בחינת איה שזאת הקדשה נעלמת ונסתרת בכל עסקי חל. שהם בחינת עסקים ומשא ומתן שעושין בעיר, בשוקים וברחובות, הינו שהוא שואל ומבקש ומחפש איה מקום כבודו שנסתר ונעלם בכל עניני המשא ומתן ועסקי חל שעושין בעיר, בשוקים וברחובות. וזה 'אבקשה את שאהבה נפשי' בחינת בקשה וחפוש הנ"ל, אבל עדין בקשתיו ולא מצאתיו, כי אי אפשר למצא שם כבודו יתברך שנסתר מאד כנ"ל. "מצאוני השמרים הסבבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם", הינו על ידי הבקשה והחפוש אף על פי שאי אפשר למצא כבודו יתברך שם, אבל על ידי זה זכה להתקרב ולהתחבר לצדיקים אמתיים שהם בחינת השומרים הסובבים בעיר, כי הם נטורי קרתא. וכמו שפרש רש"י שם שהם משה ואהרן, ועל ידם זוכין, על ידי הבקשה והחפוש הנ"ל, לשוב אליו יתברך וכנ"ל. וזהו, "שאהבה נפשי ראיתם", הינו שהצדיקים יודעין מכבודו יתברך וכל מה שעולין הם במעלה יתרה יותר לבחינת איה, הם מגלים כבודו יותר כנ"ל. ועל כן על ידם זוכים כל הנופלים לעלות בתכלית העליה על ידי הבקשה והחפוש לבד כנ"ל. וזהו "כמעט שעברתי מהם", הינו אחר שנסתלקו. כמו שפרש רש"י שם, הינו כי אף על פי שנסתלק הצדיק, אף על פי כן יכולין להתקרב לה' יתברך על ידו, אדרבא, עכשו יכולין להתקרב על ידו יותר, כי כל מה שנסתלק למעלה יותר ויותר לבחינת איה, הוא מגלה אלקותו וכבודו יותר ויותר כנ"ל, שזהו בחינת הלולא דרבי שמעון בר יוחאי וכו' וכנ"ל, וזהו "עד שהביאתיו אל בית אמי וכו'", הינו המשכן וכמו שנסמך לשם, "אפריון עשה לו המלך שלמה", שפרש רש"י שם שקאי על המשכן, הינו כנ"ל. כי הקדשה שזוכין למצא על ידי הבקשה והחפוש אחר כבודו כנ"ל זאת הקדשה היא בחינת קדשת המשכן שהיה מהלך עם ישראל במדבר ששם קבלו את התורה במדבר סיני באהל מועד, כי משם נמשך כל התורה כנ"ל:
ועל כן קרקעות נקנין בקנין חליפין שנעשה על ידי מטלטלין דיקא, כי קנין סודר שקונה הכל נעשה בכלים שהם מטלטלין דיקא, כי כשרוצה לקנות קרקע שהוא בחינת התגלות כבודו יתברך, בחינת מלא כל הארץ כבודו כנ"ל. ועל כן כל מי שאין לו קרקע, אינו אדם (כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות סג). כי כל אדם יש לו איזה חלק בהארץ ששם התגלות כבודו יתברך לפי חלקו בכבוד דקדשה וכנ"ל, אבל אי אפשר לזכות להתגלות כבודו יתברך שהיא בחינת קנית קרקע כנ"ל כי אם על ידי שעולין לבחינת איה שמשם ממשיכין כבודו יתברך מאין ליש וכנ"ל. ועל כן נקנה הקרקע על ידי מטלטלין בקנין חליפין, כי קדשת המטלטלין הם בבחינת איה וכו' שמשם ממשיכין הקדשה מאין ליש לבחינת מלא כל הארץ כבודו שהוא בחינת הקרקע וכנ"ל. ועל כן נקרא "חליפין", כי הקדשה הנעלמת ההיא שהיא בחינת איה שם יכולין להחליף כחו. בבחינת וקוי ה' יחליפו כח וכו', כי כל מי שצריך לעלות מדרגא לדרגא ולהחליף כחו, הוא צריך לעלות לשם לבחינת איה אשר שם עקר התקוה והבטחון שהכל מקוין ומצפין ומסתכלין אליו ותולין עיניהם אליו יתברך ושם מחליפין כחו, כי הוא שרש הכל ואי אפשר לצאת מדרגא לדרגא, מצמצום זה לצמצום אחר גבה, להחליף קרקע בקרקע טובה ממנה. כי אם כשעולין עד השרש שהוא בחינת איה, שהוא שרש הכל, ששם אין שום גבול וצמצום ומשם נמשכין כל הגבולין והצמצומים כנ"ל ועל כן שם יכולין להחליף כחו. וזהו בחינת קנין סודר שהוא קנין חליפין שעל ידו קונין כל הדברים שבעולם, שזהו על ידי בחינת איה הנ"ל שנעלם בבחינת מטלטלין ששם זוכין להחליף ולחדש כחו ולהמשיך קנין וחיות חדש. בבחינת וקוי ה' יחליפו כח. וכנ"ל:
ועל כן לא גלה ה' יתברך מקום המקדש עד שחפשו ובקשו אותו על ידי דוד המלך עליו השלום, כמו שכתוב, "אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה'". כי צריכין לחפש ולבקש מאד מאד. ואז זוכין לעלות לבחינת איה וממשיכין הקדשה מבחינת איה לבחינת מלא כל הארץ כבודו, שזהו בחינת קדשת הבית המקדש שהיה קבוע וקים לעולמי עד, כמו שכתוב, "זאת מנוחתי עדי עד וכו'". כי עקר התגלות קדשתו יתברך בחינת מלא כל הארץ כבודו הוא בבית המקדש, אבל אי אפשר לזכות לזה לקדשת הבית המקדש כי אם על ידי הבקשה והחפוש, בחינת אם אתן שנת לעיני וכו' עד אמצא מקום וכו':
וזהו בחינת מה שפרש רש"י על פסוק "על אחד ההרים אשר אמר אליך" שהקדוש ברוך הוא מתעה את הצדיקים ואינו מגלה להם תכף וכו'. וכן "וקרא את הקריאה אשר אמר אליך וכו'". כי כל זה הוא בחינה הנ"ל שאין זוכין למצא קדשתו ומדרגתו מה שצריך כל אחד, כי אם על ידי חפוש ובקשה הרבה כנ"ל. ואז זוכה לעלות בתכלית העליה לבחינת איה ומשם זוכה להמשיך התגלות כבודו כנ"ל. כמו דוד המלך עליו השלום שהוא היה עוסק ביותר בבקשה וחפוש למצא כבודו יתברך. שזהו בחינת כל ספר תהלים שהוא תחנות ובקשות וצעקות וזעקות לה' יתברך בכמה מיני לשונות של תחנה ובקשה וחפוש אחר כבודו יתברך, כמו שכתוב, "אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי הלעולמים יזנח ה' וכו'". וכמו שכתוב, "שטחתי אליך כפי וכו' פרשתי ידי כל היום נפשי כארץ עיפה לך סלה וכו' עיני תמיד אל ה' וכו' ואני תמיד איחל וכו'" וכיוצא בזה הרבה. ומחמת שדוד המלך עליו השלום עסק בזה יותר ויותר, על כן הוא דיקא זכה למצא מקום קביעות קדשתו לעולמי עד שהוא מקום הבית המקדש שנתגלה לדוד דיקא. כי עד ימי דוד נאמר, "ואהיה מתהלך מאהל אל אהל וכו'", רק בימי דוד נתגלה מקום קביעות הקדשה על ידי הבקשה והחפוש את כבודו יתברך אשר יגע על זה מאד בתמימות ובפשיטות בלי שום חכמות, רק על ידי תחנות ובקשות וגעגועים ורצונות וכסופין וכו', כמו שאמר דוד, "ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני וכו' אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמל וכו' יחל ישראל אל ה' וכו'". ועל ידי זה זכה הוא דיקא למצא מקום הבית המקדש ששם הקדשה קבועה לעולם, כמו שכתוב, "זאת מנוחתי עדי עד". וממנו יצא משיח שיבוא במהרה בימינו ויבנה בית קדשנו ותפארתנו במהרה בימינו, אמן: ויש עוד הרבה בענין זה ענין מחיקת פרשת סוטה ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. וענין תבת נח, וענין כל נדרי שאומרים ביום הכפורים, וענין בראשית ברא אלקים וכו' והארץ היתה תהו ובהו ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. ה' יתברך יאיר עינינו בתורתו שנזכה להבין דבור אחד של רבנו הגדול והקדוש זכרונו לברכה:
וזה, "אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ". שאף על פי שהאדם בדיוטא התחתונה, חס ושלום, ומנח במקום שמנח ונדמה לו שאי אפשר לו בשום אפן לשוב אל ה' יתברך מעצם התגברות עוונותיו שמתגברין עליו בכל פעם יותר ויותר וכו' וכנ"ל. כמו ששכיח זה הדבר מאד ברב בני הנעורים שעקר מה שאובדין שני העולמות הוא מחמת חלישות דעתם ויאושם מחמת שרואין רחוקם ונפילתם העצומה שמתגברת בכל יום יותר. אבל מי שזוכה לשא עיניו למרום בכל מקום שהוא ולחפש ולבקש איה מקום כבודו כנ"ל שזהו בחינת אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי שאינו יודע באמת איך אפשר שיבוא לו עזר וישועה, מאחר שבכל יום יצרו מתגבר עליו. ועל פי רב הוא מוסיף חטא על פשע, אבל אף על פי כן כשמקים העצה הנ"ל ושואל ודורש ומבקש ומחפש ונושא עין למרום בחינת אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי כנ"ל, אזי תכף עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ, כי בודאי יבוא לו ישועה על ידי זה, על ידי הבקשה והחפוש לבד כנ"ל: