ליקוטי הלכות · חושן משפט א · גבית חוב מהלקוחות ואפותיקי ב
Reading settings
אסור הנאה מפקיע מידי שעבוד כמו קדשת הגוף וכו', עין שם בשלחן ערוך:
על פי מה שכתב רבנו הקדוש זכרונו לברכה במאמר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" בסימן ד, עין שם היטב, מענין העלאת המלכות לשרשה בבחינת זרקא דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן, כי המלכות הוא בחינת רצון, בחינת תמונת אותיות המלבשים בכל הישות. וכל הרצונות מקבלין מרצון אין סוף שאין בו שום שנוי וכו' וזה בחינת התפשטות הגשמיות. בבחינת והחיות רצוא ושוב דיקא, כי ה' יתברך רוצה בעבודתנו, כמו שכתוב, "ואבית תהלה מגושי עפר וכו'". וכשחוזר מהבטול, אזי הרשימו מאיר לדעת כי ה' הוא האלקים. שזה בחינת ידיעה שלמה וכו'. וכל זה על ידי שמעלין המלכות לשרשה על ידי ודוי דברים לפני תלמיד חכם. ועל ידי תקון כל המדות רעות הבאים מארבעה יסודות וכו', עין שם כל זה היטב. ובסוף סיום הפסוק שזה בחינת מבית עבדים שהם הארבעה יסודות שהם כלם תחת גלגל הירח שמכנה בשם עבד, כמו שאיתא בזהר הקדוש, הנה ישכיל עבדי, דא סהרא, (עין שם בזהר בפרשת וישב):
והנה ידוע לכל מבין שהלווה הוא בבחינת מעוט הירח שמשם בא העניות שעל ידי זה צריך אחד ללוות מחברו. כמובא בזהר הנ"ל שבפגימותא דסהרא - מסכנותא וכו'. ועל כן עבד לוה לאיש מלוה (משלי כב) זה בחינת סהרא הנ"ל שנקראת עבד כנ"ל ועקר הדבר מחמת פגם הארבעה יסודות על ידי פגם מדות ותאוות רעות הבאים מהם שהם בחינת עץ הדעת טוב ורע שמשם עקר פגימת הלבנה, שעל ידי זה בא עניות בחינת בעצבון תאכלנה (בראשית ג), דהינו חסרון הפרנסה, שעל ידי זה צריכין לפל לבחינת עבד, בחינת עבד לוה לאיש מלוה כנ"ל, כי עקר העבדות מה שנקראת הלבנה שהיא בחינת מלכות בשם עבד כנ"ל העקר הוא רק מחמת פגימותה ומעוטה שאינה יכולה לעלות ולכלל בשרשה בבחינת זרקא דאזדריקת וכו', כי אזי כשהלבנה בחינת מלכות עולה לשרשה אזי נתבטל בחינת עבדות לגמרי, כי עקר העבדות הוא בבחינת ישות שהיא בחינת עשיה וכשמגביר האדם, חס ושלום, את החמר על הצורה על ידי מעשיו הרעים על ידי פגם המדות והתאוות של הארבעה יסודות המכנים בשם עבדים, כי הם בחינת עשיה וישות, בחינת עבדות כנ"ל אזי הוא, חס ושלום, בחינת פגימת הלבנה שהיא בחינת מלכות במעוטה מחמת שאינה יכולה לעלות לשרשה ולקבל משם שפע ורב טוב על ידי שהתגבר החמר וישות על הרצונות המלבשין בהם שהם בחינת מלכות כנ"ל ואזי, כביכול, גם הלבנה נקראת בשם עבד כנ"ל על ידי שהתגבר עליה בחינת עבדות שהוא בחינת ישות כנ"ל, ואזי מפגימת הלבנה בא עניות. שעל ידי זה צריכין ללוות אחד מחברו ועל כן נקרא הלווה עבד כנ"ל. ובאמת זה האיש שבא לידי מדה זו שמכרח מחמת דחקו ללוות מחברו כשחברו גומל עמו חסד ומלוה לו הוא עושה בזה מצוה גדולה מאד מאד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סכה מ"ט ע"ב), גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה וכו', כי המלוה לחברו גמילות חסד הוא עושה בזה תקון גדול מאד ועושה טובה גדולה לחברו בגשמיות וברוחניות, כי זה הצריך ללוות הוא בבחינת מעוט הירח כנ"ל והעוזר לו ומלוה לו הוא משלים וממלא אותו מפגימותו בבחינת מלוי הירח. ועל ידי זה בעצמו יכול להיות שיעזר לחברו שיוכל להנצל מהעניות לגמרי על ידי שמלא חסרונו שזה בחינת מלוי פגימת הלבנה, שעל ידי זה אינם יכולים החיצונים לינק ממנו כל כך ואינם יונקים השפע שלו ועל ידי זה יכול לצאת מעניות לעשירות, כי המלוה לחברו הוא מתקן בזה בחינת פגימת הלבנה שעל ידי זה נתבטל העניות: ועל כן נעשה מזה תקון גדול מאד כשמלוה לחברו גמילות חסד, כי הוא ממלא פגימת הירח שזה עקר עבודתנו כידוע ועל כן הזהירה התורה על זה כמה פעמים, אבל גם הלווה צריך לזהר מאד לקים מצות פריעת בעל חוב לשלם לחברו ובזה הוא מעלה את המלכות לשרשה, כביכול, בבחינת זרקא דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן, כי המלוה לחברו בזה מעורר, כביכול, השפע להשפיע לבחינת מלכות שתתמלא מחסרונה כדי שתוכל להתגבר ולברר מה שצריכה לברר כדי שתוכל לעלות ואחר כך כשהלווה חוזר ומשלם מה שלוה מחברו בזה מקים מצות פריעת בעל חוב ועל ידי מצוה זו, כביכול, חוזר ועולה המלכות לשרשה. כי המלוה הוא בבחינת הרצון בחינת נדיב לב ועל ידי זה מעורר הרצון העליון להשפיע למלכות שהיא בעניות וכשחוזר ומשלם מה שלוה. נמצא, שחוזר ומעלה את הממון שהוא בחינת עשירות שנשתלשל מבחינת מלכות הוא חוזר אותו לשרשו ועל ידי זה גם למעלה חוזר בחינת המלכות לשרשה לרצון העליון. וכשחוזר ועולה המלכות לשרשה אזי היא עולה עם כל הברורים שבררה בעת שהיתה למטה בבחינת עניות ועקר הברורים נעשו על ידי הסיוע שסיע ועל ידי הגמילות חסד שגמל אחד עם חברו שעל ידי זה ממלאין פגימתה קצת ועל ידי זה יש לה כח לברר וזה עקר מצות ההלואה, כי זה הלווה שנפל לעניות עד שצריך ללוות וכל זה הוא מחמת שאין בו כח לברר הניצוצות השיכים לשרש נשמתו והם נאחזים בהם ועל ידי זה בא עניות ועל כן הוא צריך מי שיחזיק בידו" כמו שכתוב, "וכי ימוך אחיך והחזקת בו אל תקח מאתו נשך וכו'". כי על ידי שמחזיקין בידו בהלואת חן על ידי זה משלימין אותו קצת ועל ידי זה יש בו כח לברר ועל ידי זה יוכל להנצל מן העניות כנ"ל:
ונחזר לענין הנ"ל ענין קדשת הגוף שמפקיע מידי שעבוד וכן אסור הנאה כנ"ל, כי כל נכסי הלווה משעבדים למלוה, כי באו בבחינת עבדות, כי כל הדברים הם מארבעה יסודות וכל הנכסים של אדם שהם העשירות שלו הם בחינת מלכות ומאחר שהצרך ללוות שהוא בחינת מעוט הירח, בחינת עבד כנ"ל ועל כן כל נכסיו הם בבחינת עבדות ועל כן קדשת הגוף מפקיע מידי שעבוד, כי קדשת הגוף הוא בחינת בטול הישות והגוף, כי נכלל הדבר בקדשה עליונה, כי כל הדברים שבעולם צריכים להכלל בשרשם בבחינת אין. וכשמקדיש הדבר קדשת הגוף אזי נכלל מיש לאין, כי נקרא עליו שם קדש וקדש הוא בחינת חכמה כמובא והחכמה מאין תמצא, כמו שכתב רבנו שם במאמר הנ"ל. ועל כן מפקיע מידי שעבוד, כי נתבטל העבדות לגמרי, כי עקר העבדות בבחינת גוף וישות על ידי שמגביר, חס ושלום, החמר על הצורה, אבל על ידי קדשת הגוף שנכלל הגוף בקדשה ועולה מיש לאין בחינת קדש כנ"ל אזי נתבטל העבדות לגמרי כנ"ל והבן:
וזה בחינת אסור הנאה שמפקיע גם כן מידי שעבוד כמו קדשת הגוף, כי עקר השעבוד שנכסי הלווה משעבדים למלוה זה בחינת ברורים שבשביל זה עקר ההלואה, כי הלווה צריך לברר מה שצריך לברר עד שיתקן בחינת מעוט הירח ועל ידי זה יצא מעניות וישלם לחברו. ועל כן כל נכסיו משעבדים לחברו, כי כלם משעבדים לחזר ולעלות לשרשם בעת שיגמר זמן ברורם שזה בחינת שעבוד נכסי הלווה להמלוה עד שישלם לו שהוא בחינת העלאת הברורים לשרשם כנ"ל (כי הכלל כי באתערותא דלתתא אתער לעלא( ועל כן אסור הנאה מפקיע מידי שעבוד וכנ"ל, כי זה ידוע, כי אין בנו כח לברר כי אם במה שהתירה התורה, אבל הדברים שאסרה התורה לנו אין בנו כח לבררם ולהעלותם לשרשם, ובפרט אסורי הנאה שאין לנו בהם שום תפיסת יד ואפלו בהנאה אסורים לנו. מחמת שאין בנו כח לבררם כלל ולא זו אף זו, כי גם התורה מסרה בידינו שאנו יכולים לאסר על עצמנו כל דבר שנרצה ואפלו בהנאה, כי הברור הוא בבחירת האדם וכל העולם ומלאה נתן ה' לבני אדם והכל בבחירת האדם לבררם ולהעלותם או להפך, חס ושלום, ועל כן כשאדם רוצה לאסר על עצמו איזה דבר אפלו בהנאה היכלת בידו, כי הדבר ברשותו לסלק ידו ורשותו מאיזה דבר שיהיה עליו כמו אסור ואזי אינו מבררו ועל כן כשאוסר הדבר בהנאה ממילא נפקע השעבוד, כי עקר השעבוד הוא בבחינת ברור. וכשאוסרו בהנאה אין בו ברור ואין חל עליו השעבוד, כי עקר שעבוד הנכסים הוא בשביל לשלם לבעל חוב שזהו בחינת החזרת המלכות לשרשה כנ"ל שזהו בחינת ברורים שעולים כל הברורים למעלה ועל כן כשאוסר בהנאה אין בו ברור. ועל כן מפקיע מידי שעבוד כמו קדשת הגוף שמפקיע מידי שעבוד מחמת שכבר עלה למעלה לבחינת קדש בחינת אין על ידי ההקדש ואין חל עליו שום שעבוד, כמו כן להפך אסור הנאה מפקיע מידי שעבוד, כי אין בו ברור. מאחר שאסור בהנאה והכח ביד הלווה להקדיש או לאסר בהנאה ולהפקיע השעבוד אף על פי שכל נכסיו משעבדים להמלוה, בפרט בשעשאו אפותיקי, אף על פי כן יש כח ביד הלווה על זה, כי עקר הברור של כל הדברים תלוי בבחירת האדם, בבחירתו דיקא כידוע. ועקר הברור הוא בבחינת לווה כי שם עקר הברור בבחינת מעוט הירח שהוא בחינת עניות והלואה ועל כן שם עקר הבחירה ועל כן נתנו הבחירה להלווה להקדיש או לאסר אף על פי שעושה שלא כדין, אף על פי כן הבחירה בידו על זה מאחר ששם עקר הברור ועקר ההלואה היתה כדי לעזרו כדי שיוכל לברר כנ"ל ועקר הברור תלוי בבחירה דיקא ועל כן הבחירה ביד הלווה על זה כנ"ל והבן הדברים היטב:
וזה בחינת השבת העבוט כמה פעמים, כמו שכתוב, "השב תשיב" כמה פעמים. אמר הקדוש ברוך הוא, והרי נפשך עולה בכל לילה ואיני מעכבה על כמה עוונות, אף אתה השב תשיב. כי באמת השבת העבוט הוא השבת הנפש ממש, כי הממון הוא הנפש, כמובא בדברי רבנו כמה פעמים וצריך לקבל את המשכון ולהחזיר אפלו כמה פעמים, כי כשהלווה משלם לחברו הוא מחזיר הממון שהוא הנפש לשרשה ובזה מעלה המלכות לשרשה כנ"ל, אבל כשהלווה הוא עני עדין ואין לו במה לשלם ואין לו רק כסותה לבדה לתן למשכון. נמצא, כשנותן לו המשכון כאלו נותן נפשו ממש כי הנפש שרשה בעשירות כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה (סימן סט) וזה בחינת הסתלקות הנפש, אבל ה' יתברך רוצה בעבודתנו וכו' ועל כן אפלו כשזוכין לבחינת בטול צריך שיהיה הבטול בבחינת והחיות רצוא ושוב. כמבאר במאמר הנ"ל היטב, עין שם. כי צריך שלא ישאר שם בעת הבטול עד עת שיבוא ה' יתברך לטל פקדונו, כי הוא יתברך רוצה בעבודתנו, כי אף על פי שזהו עקר התכלית להכלל בשרשו, אף על פי כן בהכרח לחזר אל הישות והגוף כדי לברר עוד ברורים, כי כל הימים אשר הצדיק חי הוא מברר ברורים, כמו כן ממש הוא בחינת השבת העבוט כמה פעמים זה בחינת והחיות רצוא ושוב, כי כשאחר כך מחזיר לו המשכון להעני הלווה אזי מחזיר לו חיותו ונפשו ונשלם מחסרונו קצת ויש כח לנפשו לברר ויכול להיות שיוכל לצאת מהעניות לגמרי על ידי זה וכן צריך להתנהג עמו כמה פעמים אולי יוכל להחזיק בידו לסמכו מנפילתו להעלותו מהעניות. על ידי שממלא פגימותו בכל פעם. ובזה אפשר לתרץ קשית רבותינו זכרונם לברכה, אם כן למה מקבל את המשכון? מאחר שצריך להחזירו בכל פעם, אך באמת על ידי שמקבל את המשכון מהלווה על ידי זה חוזר ועולה הדבר לשרשו כנ"ל ועל כן יכול להגיע טובה להלווה כשאחר כך מחזיר לו את המשכון, כי נתחדש נפשו ששרשה בממון על ידי שעלתה לשרשה וחזרה בבחינת (איכה ג) חדשים לבקרים רבה אמונתך כי החזרת המשכון הוא ממש החזרת הנפש כנ"ל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאמר הקדוש ברוך הוא, והלא אני מחזיר לך את הנפש וכו' ועל כן על ידי שמקבל המשכון ומחזירו מזה נעשה בחינת התחדשות הנפש ועל כן יש כח יותר בידו לברר ויוכל לצאת מהעניות, כי זהו גם כן בחינת והחיות רצוא ושוב הנ"ל, כי בשביל זה צריך לעלות בכל פעם לשרשו ברצוא ושוב כדי לחדש נפשו ונשמתו כדי שיהיה לו כח יותר בעבודת ה' לברר ולהעלות ניצוצות יותר ויותר על ידי שמחדש נשמתו בכל פעם על ידי הבטול ברצוא ושוב. והבן הדברים היטב היטב ועין שם במאמר "אנכי" הנ"ל כל הדברים על מתכנתן היטב: זה הסיום נכתב בקצור קצת והבן הדברים היטב: