ליקוטי הלכות · חושן משפט א · גבית חוב מהלקוחות ואפותיקי ג
Reading settings
ענין אפותיקי לבעל חוב שאינו חל כי אם על קרקעות ולא על מטלטלין, כמבאר בשלחן ערוך:
על פי המאמר "אחוי לן מנא דלא שויא לחבלה וכו'", עין שם כל המאמר בלקוטי הראשון סימן כה: והכלל, כי כל אדם צריך לשבר את המדמה שהוא תאוות הבהמיות ולעלות אל השכל. וכשזוכה לשכל צריך להוציא מתיקות שכלו מכח אל הפעל. ואחר כך צריך להשתדל לזכות לשכל הנקנה, כי יש שכל בכח ושכל הפעל ושכל הנקנה, דהינו מה שאדם יודע הרבה דברים בידיעה אחת וכו'. ועקר קיומו של אדם לאחר מיתתו אינו אלא שכל הנקנה. וזה השארותיו לאחר מיתה וכו'. ודע, שבכל עולם ועולם ובכל מדרגה ומדרגה יש שם דמיונות אלו וכו'. וכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות כדי להגיע אל הקדשה וכו', עין שם. ואי אפשר להכניע הקלפות והדמיונות וכו' שבכל מדרגה אלא על ידי התגלות גדלת הבורא יתברך וכו'. שנתגלה על ידי צדקה שנותנין לעני הגון שעל ידי זה נתגלין הגונין עלאין שיש בכסף וזהב וכו'. כי מקום הגונין אינן אלא אצל איש הישראלי בבחינת ישראל אשר בך אתפאר. ועל ידי צדקה שנותן מממונו נתתקן כל ממונו ונתגלין הגונין ומאירין. נמצא הכלל, שעל ידי ממון דקדשה, דהינו ממון ישראלי, הינו כשזוכין לתקן ולקדש ממונו על ידי צדקה שנותנין לעניים הגונים, על ידי ממון זה נתגלין הגונין עלאין שהם גדלת הבורא. ועל ידי זה זוכין לשבר הקלפות והדמיונות שבכל מדרגה ומדרגה. וזוכין לצאת בכל פעם מן המדמה ולעלות אל השכל וכו' כנ"ל:
וזה בחינת טוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכו'. (אבות פב). כי התורה הוא השכל דקדשה, כי עקר החכמה והשכל הוא התורה הקדושה הנקראת "ראשית חכמה" (תהלים קיא) "ראשית דעת" (משלי א) אבל אי אפשר לזכות לתורה שהוא השכל דקדשה כי אם כשמשברין תחלה המדמה והקלפה הקודמת לפירי בכל דרגא ודרגא כנ"ל. וזה אי אפשר כי אם על ידי הגונין המאירין בכסף וזהב וכו' כנ"ל. וזהו בחינת דרך ארץ שהוא משא ומתן, כי עקר המשא ומתן דקדשה צריך שיהיה בכונה זו שיכון שיזכה על ידי משא ומתן זה להרויח ממון כדי שיוכל לעשות ממנו צדקה. ולהחזיק ידי תלמידי חכמים ועניים הגונים כדי שיתגלה גדלת הבורא על ידי ממונו על ידי הגונין שיאירו בהם כנ"ל. כדי שיזכה על ידי זה לעלות מדרגא לדרגא כנ"ל, כי כל אחד מישראל אי אפשר לו להיות עומד על מדרגה אחת ובהכרח צריך שיעלה בכל פעם ממדרגה למדרגה. ובכל פעם שרוצה לעלות ממדרגה למדרגה אזי מתגברין בכל פעם הקלפות והדמיונות שבכל מדרגה כנ"ל וצריך להכניע אותם על ידי הארת הגונין שבממון דקדשה. על כן צריך לעסק גם בדרך ארץ, דהינו משא ומתן כדי שיזכה להאיר הגונין שיש בכסף וזהב כדי שיזכה על ידי זה לשבר הקלפה הקודמת לפירי ואז יזכה לתורה, שהוא השכל דקדשה כנ"ל. וזהו, 'טוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון', כי התורה הוא השכל דקדשה שהוא הפך המדמה שהם תאוות הבהמיות שמשם כל העוונות, רחמנא לצלן, אבל צריכין לזה דרך ארץ שהוא משא ומתן שעל ידי זה מגלין הגונין שיש בכסף וזהב שעקר הכנעת המדמה שהוא בחינת עוון הוא על ידי זה כנ"ל. וזהו שיגיעת שניהם משכחת עון כנ"ל:
וזה בחינת קבלת התורה אחר יציאת מצרים, כי יציאת מצרים הוא בחינת שבירת המדמה שהוא בחינת מצרים ופרעה. שהם בחינת כח המדמה שהוא כח בטל שזהו בחינת פרעה, כמו שכתוב, "למה תפריעו את העם וכו'". כפרוש רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (סימן סד) ועל כן כשיצאו ממצרים זכו לרכוש גדול וה' יתברך הזהיר על זה את משה מאד, כמו שכתוב, "דבר נא באזני העם וישאלו וכו' כלי כסף וכלי זהב ושמלות וכו'". כי הכסף וזהב והעשירות הגדול שבא ליד ישראל בשעת יציאת מצרים, על ידי זה היה עקר הגאלה שהיא שבירת המדמה שזה עקר הגאלה לשבר המדמה שהוא בחינת גלות פרעה ומצרים ולזכות אל השכל שהוא בחינת קבלת התורה שבשביל זה יצאו ממצרים, כמו שכתוב, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". נמצא, שיציאת מצרים הוא בחינת שבירת המדמה, ולזכות אל השכל שהוא קבלת התורה כנ"ל. על כן הזהירם ה' יתברך שישאלו כלי כסף וכלי זהב וכו' כדי שיבוא הממון אל הקדשה כדי להאיר הגונין עלאין שיש בכסף וזהב. המאירין אצל איש הישראלי דיקא שעל ידי זה עקר שבירת המדמה שהוא בחינת יציאת מצרים כנ"ל. ואז זכו אחר כך אל קבלת התורה שהיא השכל דקדשה. והשכל יש בו שלש בחינות שהם: שכל בכח ושכל בפעל ושכל הנקנה כנ"ל. וזהו בחינת שהתורה משלשת בכל הבחינות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת פח), בריך רחמנא דיהיב לן אורין תליתאה על יד תליתאה וכו'. כי התורה כלולה משלש בחינות הנ"ל שהם בחינת שכל בכח ושכל בפעל ושכל הנקנה, שהם בחינת חכמה בינה ודעת, כי חכמה הוא בחינת שכל בכח כידוע. כי חכמה היא בחינת כח השכל לבד קדם שמתחיל להתבונן דבר בשכלו. ועל כן נקרא חכמה שהוא בחינת כ"ח מה, הינו שכל בכח שנקרא מ"ה, כי עדין אין בו שום תפיסה. ובינה הוא שכל בפעל, דהינו מה שמתבונן בחכמתו ומוציא מתיקות שכלו מכח אל הפעל ומבין דבר מתוך דבר, אבל אף על פי שכבר התחיל לעין ולהתבונן בשכלו ולהבין דבר מתוך דבר, אבל לא השיג תכלית מבקשו מה שרצה לפעל בשכלו. ואחר כך כשזוכה ומשיג תכלית מבקשו זה בחינת שכל הנקנה שזהו בחינת דעת, כי דעת הוא השכל הנולד על ידי החכמה והבינה, דהינו מה שהשיג וידע דבר על מכונו על ידי תבונות שכלו. וזה בחינת אורין תליתאה שהם: מקרא, משנה, תלמוד, כי מקרא הוא בחינת שכל בכח, כי שם במקרא אין רואין תבונות השכל, רק שם השכל בכח. וצריכין להוציא השכל מכח אל הפעל וזה בחינת משנה ששם מפרשין כל ההלכות היוצאין מן המקרא, אבל עדין אין יודעין משם גמר ההלכה עד שזוכין לתלמוד ששם מפלפלין, עד שמבקרין שמעתתא אלבא דהלכתא, עד שזוכין לידע גמר הפסק דין איך להתנהג ולקים מצוות התורה שזהו בחינת שכל הנקנה. שזהו עקר הקיום וההשארה של האדם לאחר מיתתו, דהינו כשזוכה להתבונן בשכלו עד שיזכה לידע ולהשיג דבר על מכונו, דהינו שידע עצה טובה איך להתנהג בעבודת ה', כי לא המדרש עקר
אלא המעשה, דהינו מה שזוכין על ידי תבונת שכלו להבין ולהשיג איזה עבדא טובה איך לעשות ולהתנהג בעבודת ה' שזהו עקר קיום השכל. וזהו עקר ההשארה של האדם לאחר מיתתו כשזוכה שנשאר ממנו עצות טובות ודרכים ישרים לעבודת ה' וכנ"ל:
וזה בחינת לעולם ישלש אדם מעותיו שליש בידו שליש בפרקמטיא שליש בקרקע (כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בבא מציעא מב), כי על ידי ממון דקדשה של איש הישראלי זוכין לשבר המדמה ולעלות אל השכל שכלול משלש בחינות שהם שכל בכח ושכל בפעל ושכל הנקנה כנ"ל. ועל כן צריך לשלש מעותיו כנגד שלש בחינות שיש בשכל כנ"ל שזוכין על ידי הממון דקדשה כנ"ל. כי שליש
בידו, דהינו מה שיש בידו מעות בעין זה כנגד השכל בכח, כי הממון בעצמו אין בו שום פעלה עדין, כי אי אפשר לאכל את הממון ולא להתכסות בו רק הוא בחינת כח, כי הכסף יענה את הכל שכל דבר יכולין לקנות על ידי הממון וזה כנגד בחינת שכל בכח. ושליש במטלטלין זהו בחינת שכל בפעל, כי שם כבר יצא מכח אל הפעל, כי במטלטלין יש בהם פעלות צרכי האדם שיכולין לעשות בהם. ושליש בקרקע זה בחינת שכל הנקנה שהוא עקר קיום והשארה של האדם לאחר מיתתו שזהו בחינת קרקעות שנקראים נכסים שיש להם אחריות על שם שהם מתקימים אחריו של אדם, שזהו בחינת שכל הנקנה שהוא עקר השארתו של אדם לאחר מיתתו. כמו הקרקעות שהם עקר הנחלה וההשארה של האדם. וכל איש ישראל צריך להשתדל שיזכה שיהיה כל ממונו ממון דקדשה, באפן שיזכה על ידי קדשת ממונו להכניע המדמה ולעלות אל השכל שכלול משלש בחינות כנ"ל. על כן הזהירו רבותינו זכרונם לברכה שישלש אדם את מעותיו שליש בידו וכו'. כנגד שלש בחינות שיש בשכל, כי הוא צריך שיהיה ממונו בקדשה כל כך ולהרבות בצדקה עד שיהיה ממונו בבחינת השכל ממש. שהוא משלש בשלש בחינות הנ"ל, כי על ידי ממונו שבקדשה זוכה לשלש בחינות של השכל כנ"ל:
ועל כן עקר סמיכה של הבעל חוב הוא על קרקעות ואין האפותיקי חל כי אם על קרקעות, אף על פי שעקר הפרעון של הבעל חוב הוא במעות דיקא, כמבאר בפוסקים, אבל עקר סמיכתו של הבעל חוב הוא על קרקעות שעליהם עקר השעבוד והסמיכה, כי כל ההלואות והחובות הם נמשכים על ידי התגברות המדמה, חס ושלום, שהוא כח הבהמיות שמשם נמשכין החובות וההלואות שהם בחינת עבדים, בחינת עבד לוה לאיש מלוה, ועבדות הוא בחינת בהמיות שהוא כח המדמה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שעבדים הם עם הדומה לחמור, כמו שכתוב, "שבו לכם פה עם החמור וכו'". ועל כן עקר פרעון החוב על ידי כסף דיקא, כי לבטל ולסלק החוב הוא דיקא על ידי ממון. שהוא בחינת גונין עלאין שעל ידי זה מכניעין המדמה שמשם כל החובות כנ"ל, אבל אף על פי כן עקר סמיכה של הבעל חוב הוא על קרקעות שהם בחינת שכל הנקנה, כי כל זמן שאין זוכין לשכל הנקנה דקדשה אי אפשר לסמך על השכל, כי עדין יכולין הקלפות, חס ושלום, להתאחז בו ולקלקל השכל הזה. ועל כן הכספים שהם בבחינת שכל בכח צריכין שמירה יתרה, כמו שכתוב, "וצרת הכסף בידך", כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי עקר הקיום והשמירה מן הקלפות והדמיונות הוא כשזוכין לשכל הנקנה, דהינו לזכות להשיג איזה עבודה על ידי השכל שזהו עקר השכל כי לא המדרש עקר אלא המעשה, כמו שכתוב (תהלים קיא), "ראשית חכמה יראת ה'". שעקר החכמה לזכות על ידה ליראת ה', כמו שכתוב, "אז תבין יראת ה'" (משלי ב). שעקר ההתבוננות הוא לזכות ליראת ה' שהוא בחינת שכל הנקנה שהוא בחינת מעשים טובים, כמו שכתוב, "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם". ללומדיהם לא נאמר אלא 'לעושיהם', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר הטוב והמתיקות של השכל הוא כשבא לידי מעשה, כי עקר הלמוד דקדשה הוא ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת לא), והיה אמונת עתיך חסן וכו' שהם ששה סדרי משנה. ואף על פי כן אי איכא יראת ה' היא אוצרו אין ואי לא לא, כי עקר האוצר והשמירה והקיום וההשארה של השכל הוא היראה שהוא בחינת קיום התורה במעשה, כי הכל תלוי ביראה, כמו שכתוב, "מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה וכו' לשמר את מצות ה' וכו'". כי יראה הוא בחינת שכל הנקנה שהוא בחינת יעקב שנקרא יראה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי שכל בכח ושכל בפעל ושכל הנקנה שהם בחינת חכמה בינה ודעת כנ"ל הם בחינת תלת אבהן שהם אברהם יצחק ויעקב כנודע. וכל זמן שלא בא השכל לידי מעשה, שהוא בחינת שכל הנקנה, עדין יש בו אחיזה לחיצונים חס ושלום, וצריכין שמירה גדולה מהם ועל כן אברהם יצא ממנו ישמעאל ויצחק יצא ממנו עשו, כי הם בבחינת שכל בכח ושכל בפעל ששם עדין יש להם אחיזה, אבל יעקב הוא בחינת שכל הנקנה, בחינת דעת, בחינת יראה שהוא עקר קיומן וכללותן של האבות, כמו שכתוב באברהם, "כי ביצחק יקרא לך זרע". ולא כל יצחק, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר ההשארה והקיום של האבות שהם בחינת השכל הוא בחינת יעקב, שהוא בחינת יראה, שהיא בחינת כלליות התורה שנקראת על שם יעקב, כמו שכתוב (דברים לג), "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב":
ועל כן קרקעות שהם בבחינת שכל הנקנה הם נכסים שיש להם אחריות שעליהם עקר הסמיכה של הבעל חוב שיסלק מחובו ועליהם חל האפותיקי שהוא אפה תהא קאי, כי עקר הקיום הוא על בחינת שכל הנקנה שהוא בחינת קרקעות כנ"ל:
על כן אחר מעשה העגל נצטוו על מלאכת המשכן, כי הדבר תמוה מאד איך באו ישראל לידי עוון זה אחר קבלת התורה שזכו אז למדרגה גבה ועליונה מאד מאד, להשגת נבואה פנים בפנים וכו', ואיך יבואו אחר כך לידי חטא כזה? ! אך הוא על פי הנ"ל, כי בכל פעם שצריכין לעלות מדרגא לדרגא מתגבר מחדש המדמה שהם הקלפות וכו' ולפעמים כשאין האדם זוכה להתגבר לשבר מחדש כל הקלפות והדמיונות וכו' יוכל לפל מאד, חס ושלום, בעת שצריך לעלות למדרגה השניה. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, אל תאמין בעצמך עד יום מותך וכו'. ומזה נמשך שישראל באו לידי מכשול זה בסוף הארבעים יום שהיו צריכין לעלות למדרגה גבה יותר ויותר ולא השתדלו לשבר מחדש את הכח המדמה עד שנכשלו. ואז כשנתרצה ה' יתברך למשה צוהו על מלאכת המשכן, דהינו שגלה ה' יתברך למשה העצה איך לזכות לשבר הקלפות והדמיונות שבכל מדרגה ומדרגה שהוא על ידי מלאכת המשכן, שהוא בחינת צדקה נדבת לב, שעל ידי זה מאירין הגונין עלאין שיש בכסף וזהב וכו', שזהו עקר בחינת מלאכת המשכן, ששם היו מאירין כל הגונין הקדושים, שזהו בחינת שלשה עשר דברים שנאמרו במלאכת המשכן שהם, זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן וכו', שהם כלליות כל הגונין הקדושים, שכלם היו מאירין על ידי מלאכת המשכן על ידי הצדקה ונדבת לב של כל אחד מישראל. ועל ידי זה זוכין לשבר הקלפות שבכל דרגא ודרגא ועל כן היה המשכן הולך עמהם במדבר ממקום למקום, כי בכל פעם היו צריכין לטהר מקום חדש מקלפות כפי המדרגה שהיו צריכים לעלות בכל פעם. שזהו בחינת מסעי בני ישראל במדבר ארבעים שנה, כי באלו המסעות של ישראל כלולים כל העליות של כל ישראל בכל הדורות מדרגא לדרגא שבכל עליה ועליה שבכל דרגא צריכין לגלות הגונין שעל ידי זה מטהרין את המקום והמדרגה מן הקלפות וכו', שזהו בחינת הקמת המשכן שהיו מקימין אותו בכל פעם בכל מסע ומסע כדי להאיר הגונין עלאין שהיו מאירין במשכן, שעל ידי זה מטהרין כל המדרגות שזהו בחינת מסעי בני ישראל כנ"ל: ועל כן כל המשא ומתן שעושין בקדשה הוא בבחינת מלאכת המשכן כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה (בלקוטי תנינא סימן ד), כי כשעושין משא ומתן בקדשה אזי מאירין הגונין בהממון של המשא ומתן שזהו בחינת מלאכת המשכן ששם היו מאירין הגונין שעל ידי זה מכניעין ומשברין המניעות והדמיונות שבכל מדרגה ומדרגה וכו' כנ"ל. שזהו בחינת טוב תורה עם דרך ארץ וכו' כנ"ל: שיך לעיל: ועל כן נסמכה קבלת התורה לפרשת משפטים מלפניה ומלאחריה, כמובא במדרש פרשת יתרו, כי על ידי המשפט שעושין בין אדם לחברו שלא יגזל ולא יעשק אחד את חברו, על ידי זה נתתקן הממון ואזי הממון בקדשה. ומאירין בו הגונין שאינם מאירין כי אם בממון ישראלי שהוא ממון כשר על פי דת ומשפט. שאין בו גזל ועשק ועולה. ועל כן המשפט הוא בחינת צדקה, כמו שכתוב (תהלים צט), "משפט וצדקה ביעקב וכו'". כי משפט וצדקה הם בחינה אחת. שעל ידם נתתקן הממון דקדשה ומאירין בו הגונין, שעל ידי זה זוכין לשבר המדמה ולעלות אל השכל שהוא בחינת קבלת התורה כנ"ל ועל כן נסמך קבלת התורה לפרשת ואתה תחזה וכו' ושפטו את העם וכו' ולפרשת משפטים כנ"ל:
הלכות גבית חוב מהלקוחות ואפותיקי ד: בהלכות גבית חוב מהיתומים הלכה ד על פי "אנכי" מעין מה שכתבתי בהלכה ב הנ"ל: