ליקוטי הלכות · חושן משפט א · העושה שליח לגבות חובו ב
Reading settings
המעות באחריות הלווה עד שנפרעין ליד המלוה או ליד שלוחו וכו', כמבאר בחשן משפט בסימן ק"כ וקכ"א:
על פי המאמר "בחצצרות וקול שופר וכו'" בלקוטי הראשון בסימן ה, עין שם. והכלל, כי צריך כל אדם לומר, כל העולם לא נברא אלא בשבילי, ועל כן אני צריך לראות ולעין בכל עת בתקון העולם וכו'. וצריכין לידע בין קדם גזר דין לאחר גזר דין וכו' וזה זוכין על ידי שעושין המצוות בשמחה גדולה כל כך עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא בשביל המצוה וכו' וזהו החלוק שבין נבואת משה רבנו לבין נבואת שאר נביאים וכו', כי מי שעושה המצוה בשביל שכר עולם הבא זה בחינת אספקלריא שאינה מאירה כמו אדם שרואה איזה דבר מרחוק, כן הוא עושה המצוה בשביל שכרה הבא לעת רחוק, הינו אחר עולם הזה ושלום שכר נקרא בשם נביא וכו', אבל זה שעושה המצוה ויש לו שמחה מהמצוה בעצמה עד שממאס בכל מין שכר וכו' זה בחינת נביא בבחינת אספקלריא המאירה וכו' ואז הוא יכול לידע בין קדם גזר דין לאחר גזר דין וכו', כי המצוות הם אחדותו יתברך ומי שעושה המצוה בשמחה מהמצוה בעצמה. נמצא, כשנכנס בהשמחה שבמצוה הוא נכנס בשמחת הקדוש ברוך הוא שמשמח במעשיו וכו' ועל ידי זה יכול לידע בין קדם גזר דין לאחר גזר דין ולתקן העולם ולמלאות חסרון העולם וכו', עין שם כל זה היטב וכו'.:
נמצא, שעקר שלמות האדם הוא כשזוכה לבוא למדרגה זו שיעשה כל המצוות בשמחה גדולה עד שלא ירצה שום שכר עולם הבא בשביל המצוות רק העולם הבא שלו יהיה בהמצוה בעצמה ואז הוא נכלל בה' יתברך בשעת עשית המצוה, כי המצוות הם אחדותו יתברך והוא עושה המצוות רק בשביל ה' יתברך לא בשביל עצמו כלל, כי אינו רוצה שום שכר רק יש לו שמחה מהמצוה בעצמה שהוא אחדותו יתברך. נמצא, שנכלל בה' יתברך על ידי עשית המצוות בשמחה גדולה כל כך. ואזי הוא יודע בין קדם גזר דין לאחר גזר דין וכו', כמבאר שם, ועל ידי זה הוא יכול לתקן העולם ולמלאות חסרון העולם וכו', כמו שמבאר שם. וזה בחינת סלוק החוב של הלווה למלוה. שאינו נפטר מחובו עד שיסלק ליד המלוה בעצמו או ליד שלוחו שהוא כמותו. כי כל המצוות שאנו עושין הם בחינת סלוק החוב מה שאנו חיבים לה' יתברך, כי ה' יתברך ברא את כל הבריאה מראש ועד סוף הכל בשביל ישראל ובשביל התורה כדי שיקימו ישראל את התורה, כמו שכתוב (בראשית א), "בראשית ברא אלקים וכו'". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, בשביל ישראל ובשביל התורה שנקראין ראשית וכו'. וקדם שקבלו ישראל את התורה. אזי כל הבריאה כלה שברא ה' יתברך מראש ועד סוף הכל היה מתקים רק בבחינת הלואת חן וגמילות חסד, בבחינת עולם חסד יבנה הנאמר בבריאת עולם, בחינת גמילות חסד והלואת חן, כי באמת אין קיום לעולם בלא התורה ואין העולם יכול להתקים אפלו רגע אחת בלא התורה וכל קיום העולם קדם מתן תורה היה בבחינת הלואה שה' יתברך בחסדו גמל חסד עמנו והלוה לנו הלואה גדולה כזו וברא את כל העולם כלו מראש ועד סוף בחסדו לבד בלי שום אתערותא דלתתא כלל. והכל בשביל שצפה שיהיו צדיקים בעולם שיקימו את העולם על ידי מעשיהם הטובים הם מסלקין לה' יתברך ומשלמין לו, כביכול, כל מה שהוציא מכח אל הפעל, דהינו כלליות הבריאה שברא בהלואה בשבילם, כי הצדיקים על ידי מצוותם ומעשיהם הטובים הם מעלין ומנשאין ומרימין כל הבריאה כלה לשרשה למקומה - למקור אשר חצבה משם, כי זה עקר סוד כונת של כל המצוות כלם, כי על ידי התורה והמצוות שהם קומה שלמה כנגד קומת העולם שנה נפש, כי הם שרש החיות של כל הקומות כנ"ל ועל ידי שמקימין המצוות, על ידי זה נכלל העולם בשרשו כידוע. נמצא, כשהצדיק מקים מצוות התורה ובזה הוא מרים ומגביה ומעלה את כל העולם כלו ומחזירו לשרשו הראשון למקור אשר חצבה משם. נמצא, שהוא משלם ומסלק לה' יתברך כל ההלואות שהלוה בבריאת עולמו כנ"ל, כי עכשו הצדיק מעלה ומחזיר הכל לה' יתברך ומסלק כל ההלואה לה' יתברך, כי הוא מעלה ומחזיר כל העולם וכל כלליות הבריאה לה' יתברך, על ידי מצוותיו שעושה, שעל ידי זה עולה וחוזר הכל לה' יתברך כנ"ל:
נמצא, שכל המצוות הם בחינת פרעון חוב ההלואה לה' יתברך. ועל כן נקראו המצוות בלשון חיובים וחובות כמרגל הלשון אצל כל המצוות. יוצא אדם ידי חובתו לענין מצה ושופר וסכה. וכן אצל כל המצוות, כי כל זמן שאין זוכה לעשות המצוות הוא בעל חוב לשלם לה' יתברך כל הוצאות הבריאה שהוציא מכח אל הפעל בתורת הלואה בשבילו. וכשעושה המצוה בשלמות הוא יוצא ידי חובתו, כי מסלק חוב ההלואה לה' יתברך, כי מחזיר הכל לשרשו על ידי המצוות כנ"ל. ועל כן הרשע שאינו מקים המצוות נקרא לוה רשע ולא ישלם, כי לכאורה תמוה, מפני מה מכנה דוד המלך עליו השלום, את הרשע בשם לוהה רשע וכו', וכי אין האדם נקרא רשע כי אם בשביל עברה זו לבד שלוה ואינו משלם, והלא מצינו כמה רשעים שפורעין במועדם ובזמנם ואף על פי כן הם רשעים גדולים מאד ועוברים על כל התורה כלה, רחמנא לצלן?! אך על פי הנ"ל מכון ומדקדק היטב, כי כל מי שהוא רשע בשביל איזה עברה שהוא, נקרא לוה רשע ולא ישלם, כי מאחר שעובר על מצוות התורה ואינו יוצא ידי חובתו לשלם לה' יתברך כל חוב ההלואה של הבריאה המטל עליו ועל כן בודאי נקרא לוה רשע ולא ישלם, כי אינו משלם לה' יתברך ידי חובתו וכנ"ל:
נמצא, שכל המצוות שעושין הם בבחינת פריעת חוב, אבל הלווה אינו נפטר מן החוב עד שיסלק ליד המלוה בעצמו. והמלוה בעצמו הוא ה' יתברך, כביכול, שצריכין להחזיר לידו ממש, כביכול, כל הבריאה שכלול בנשמות ישראל שבשבילם נברא הכל בבחינת 'תנה לו כמו שנתנה לך'. ואי אפשר להחזיר הכל ליד ה' יתברך בעצמו, כביכול, כי אם כשזוכין לעשות המצוה בשמחה גדולה כל כך שיש לו שמחה מהמצוה בעצמה ואינו רוצה לקבל שום שכר עולם הבא בשביל המצוה ואז כשעושה המצוה בשמחה כזו אזי הוא נכלל בה' יתברך, כביכול, בשעת עשית המצוות שהם אחדותו כנ"ל, ואזי נכלל כל העולם ומלאו עמו ונכללין כלם בה' יתברך על ידי המצוות שהם חיות העולם, שהם אחדותו יתברך. ונכלל הכל יחד בה' יתברך, כביכול. נמצא, שהחזיר כל העולם ומלאה ליד ה' יתברך בעצמו, כי נכלל בו יתברך על ידי עשית המצוות בשמחה מהמצוה בעצמה שהיא אחדותו יתברך שעל ידי זה נכלל הכל בשרשו וכנ"ל, אבל לאו כל אדם זוכה לעשות המצוות בשמחה כזו עד שיהיה נכלל הכל בה' יתברך בעצמו, כביכול, כנ"ל, כי מי שעושה המצוה בשביל שכר עולם הבא הוא בחינת נביא באספקלריא שאינה מאירה כמו מי שרואה איזה דבר מרחוק כמו כן הוא עושה המצוה בשביל שכרה הבא לעת רחוק וכמו כן אינו נכלל בעצם בה' יתברך רק עומד מרחוק וצריכה המצוה עם כל העולם ומלאה התלויים בה להשתלח בשליחות מעולם לעולם עד שיתברר ויתעלה ויכלל בשרשו שזהו בחינת סלוק החוב ואז יש אחריות הדרך, כי יש אחריות גדול בדרך מכמה מקטרגים המקטרגים ומונעים המצוות מלעלות ולכלל במקומם ושרשם ועל כן אנו צריכים לעשות כל המצוות על דעת משה רבנו, עליו השלום, ולקשר עצמנו בשעת עשית כל מצוה ומצוה להצדיק האמת שבדור שהוא בחינת משה רבנו, בחינת נביא באספקלריא המאירה, דהינו שצריכין לקשר עצמו לזה הצדיק האמת שזוכה לעשות כל המצוות בשמחה מהמצוה בעצמה שאינו רוצה בשום שכר עולם הבא בשביל המצוה. וזה הצדיק נכלל בה' יתברך על ידי מצוותיו כנ"ל ועמו נכלל כל העולם ומלאה בשרשו כנ"ל. וכשאנו מקשרין כל המצוות שאנו עושים לצדיקים אמתיים כאלו אזי אנו שולחין מצוותינו שהם בחינת סלוק חובותינו כנ"ל על ידי ציר נאמן לשלחיו, הינו על ידי שליח נאמן של ה' יתברך שהוא בחינת משה שנאמר עליו, "בכל ביתי נאמן הוא". כי הוא נקרא שליח ה' יתברך, שזהו בחינת שליח המלוה כנ"ל שכשמסלקין לידו הוא כאלו מסלקין ליד המלוה בעצמו, כי הוא ציר נאמן לשלחיו ותכף שבאה המצוה שלנו לידו הוא מעלה אותה ומחזירה מיד לה' יתברך ונכלל כל חלקי העולם התלויים בנו בכל אחד ואחד מישראל נכלל הכל בה' יתברך ואזי אנו יוצאים ידי חובתנו ומסלקים החוב בשלמות ונצולין מכל האחריות, כי שוב אין האחריות עלינו מאחר שסלקנו הכל ליד שליח המלוה כנ"ל. וגם כששולחין על ידי שליח כזה בחינת משה אין חשש שום אחריות הדרך כלל, כי הוא מסלק הכל מיד ליד המלוה בעצמו, כי הוא נכלל תמיד בה' יתברך על ידי מצוותיו בשמחה כנ"ל ועל ידו נכלל הכל בה' יתברך כנ"ל:
וזה שמבאר במאמר הנ"ל שעל ידי הצדיק שעושה המצוה בשמחה גדולה כנ"ל שהוא בחינת משה כנ"ל, על ידו דיקא נתתקן העולם וכו', כי הוא ממלא חסרון העולם וכו' כנ"ל, כי על ידי זה הצדיק נכלל כל העולם ומלאו בה' יתברך על ידי עשית מצוותיו בשמחה ואזי בודאי נצול העולם מכל מיני אחריות ונתתקן מכל החסרונות ונצולין מכל הקטרוגים, כי כבר החזיר הכל לה' יתברך ומי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי אמר ה':
וזה שכתוב, "והיה אדירו ממנו ומשלו מקרבו יצא והקרבתיו ונגש אלי כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה'" (ירמיה למד). כי זה המקרא נאמר על משיח שהוא משה כמובא שיזכה לבחינה הנ"ל בשלמות לבחינת אספקלריא המאירה לעשות המצוות בשמחה מהמצוה בעצמה ועל ידי זה יהיה נכלל בה' יתברך בשלמות וכל העולם יהיה נכלל עמו ועל כן יהיה עקר תקון העולם על ידו. וזהו והקרבתיו ונגש אלי דיקא שיהיה נכלל בי ועמו יהיה נכלל כל העולם אזי בודאי יתתקן הכל כמו שמסים המקרא ומי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי וכו' וכנ"ל. ועל כן נקרא אדיר ומושל, כי הוא בחינת צדיק מושל, כי אינו בחינת מקבל כלל כמו שמבאר לקמן, עין שם:
ועל כן אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, כי אין אנו יכולין לעשות שום מצוה והנהגה כי אם על פי משה רבנו, עליו השלום, שהוא נביא באספקלריא המאירה, שעל ידי מצוותיו הקדושים שקבל מפי הגבורה בנבואתו הקדושה באספקלריא המאירה וגם עכשו אנו עושין כל המצוות על דעתו ומקשרין כל המצוות עליו כמו שאנו אומרים ברב המצוות, כאשר צויתני על ידי משה עבדך וכו'. ועל ידו דיקא אנו יכולין למלאות רצון ה' יתברך ולתקן כל העולם כלו ולהעלות כל העולם לשרשו וכנ"ל ועל כן אין אנו יכולין לעשות שום מצוה על פי נביא, כי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, כי כל הנביאים התנבאו באספקלריא שאינה מאירה לבד משה רבנו, עליו השלום, התנבא באספקלריא המאירה שהוא בחינת שמחה מהמצוה בעצמה שעל ידו דיקא יכולין לקים רצון ה' יתברך ולעשות כל המצוות שהם חיות ותקון העולם כנ"ל:
כי עקר תקון העולם למלאות כל החסרונות של העולם הוא דיקא על ידי בחינת משה שהוא בחינת נביא באספקלריא המאירה שהוא מי שזוכה לעשות המצוה בשמחה גדולה מהמצוה בעצמה עד שאינו רוצה לקבל שום שכר עולם הבא בעד המצוה, כי העולם הבא שלו הוא בהמצוה בעצמה וכו' כנ"ל, כי עקר בריאת העולם היה רק בשביל התכלית הזה לזכות לשמחה של מצוה הנ"ל, דהינו לזכות שיהיה להאדם שמחה מהמצוה עצמה עד שלא ירצה שום עולם הבא שזה עקר תכלית כונת הבריאה, ובשביל זה נברא הכל. ועל כן על ידי זה דיקא עולה כל העולם ומלאו בתכלית העליה ונכלל בשרשו ונתתקן כל העולם ונתמלא כל החסרונות של העולם, כי זה ידוע שעקר כלל כל הבריאה של כל העולמות כלם מראש ועד סוף הכל היה רק בשביל האדם כדי שיזכה האדם בעולם הזה לעבד ולהשתכר שכרו משלם על פי עבודתו אשר יעבד את ה' יתברך בזה העולם על פי בחירתו, כדי שלא יאכל נהמא דכסופא אשר רק בשביל זה היה כל הבריאה כלה כידוע ומובא בספרים, כי מתחלה היתה הנשמה אוכלת נהמא דכסופא ומאן דאכל דלאו דליה בהית לאסתכוליה באפיה. וה' יתברך רוצה להיטיב וחפץ להיטיב להנשמה שלא תאכל נהמא דכסופא ובשביל זה ברא כל הבריאה כלה מראש ועד סוף. ועקר התכלית הוא השמחה, שהוא עקר השכר והאשר האחרון, שאז נזכה לשמחה שלמה בה' יתברך, כמו שכתוב, "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו וכו' נגילה ונשמחה בישועתו". וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית לא), עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא וכו'. כי בשמחה תצאו וכו' ששון ושמחה ישיגו וכו', וכמו שכתוב (תהלים טז), "שבע שמחות את פניך וכו'". ופרש רש"י, שמחה שאין לה קץ היא השמחה של עתיד וכו'. וכן מבאר בפסוקים רבים מאד, כי ה' יתברך הוא עצם השמחה, כביכול, כמו שכתוב (שם צז), "הוד והדר לפניו עז וחדוה במקמו". ורצה בחסדו וטובו לזכות את נשמות ישראל שיזכו לשמחה הזאת, הינו לשמחה שלו שכפי שמחתו כן תהיה שמחתנו, כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל על מאמר רבה בר בר חנא, איהו בזקיפא ואנן בשפולי כפי שמחתו כן שמחתנו, כמו שכתוב, "ישמח ה' במעשיו ישמח ישראל בעשיו". אך לשמחה הזאת אי אפשר לזכות כי אם על ידי מצוות ומעשים טובים של האדם השפל בעולם הזה דיקא שהוא בעל בחירה שזוכה להשתכר שכרו על ידי מצוותיו ומעשיו הטובים שעושה ביגיעה גדולה על ידי כפית יצרו הרע מחמת שהוא בעל בחירה, על ידי זה דיקא הוא יכול לזכות לשמחה הזאת שאין לה קץ שהיא שמחת ה' יתברך בעצמו, כביכול, כי כל זמן שאין משתכרין השכר על פי עבודתו רק שמקבלין השכר במתנת חנם, אף על פי שטבע הטוב להיטיב וה' יתברך חפץ להיטיב לו כל טוב, אף על פי כן אי אפשר שיזכה לשמחה בשלמות, כי כל זמן שאינו זוכה להשתכר שכרו על פי עבודתו הוא בחינת מקבל שהיא בחינת דלות ועניות, שהם מקבלים, ששם עקר העצבות, כי מאן דאכיל דלאו דליה בהית לאסתכולי באפיה וכל אכילתו הוא לחם עצלות ועצבות בחינת בעצבון תאכלנה שנאמר על העני המקבל. ובשביל זה בעצמו ברא ה' יתברך כל הבריאה כלה שהכל היה כדי שלא תאכל הנשמה נהמא דכסופא, הינו כי ה' יתברך רצה לזכות את הנשמה שתזכה להשכר המקוה שהוא שמחה בו יתברך שמחה שאין לה קץ שלשמחה זו אי אפשר לזכות בשום אפן כי אם כשאינו בכלל מקבל כלל, כי כל זמן שהוא בבחינת מקבל נאחז בו בחינת עצבות שהוא בחינת עניות, בחינת בעצבון תאכלנה ועל כן אי אפשר לזכות להאשר האחרון, הינו לשמחה הנ"ל כי אם על ידי עבודתו שאז אינו מקבל כלל ואין נאחז בו שום עצבות, ואז יזכה על ידי עבודתו לשמחה שאין לה קץ שאי אפשר לזכות לזה כי אם מי שאינו בחינת מקבל כלל כנ"ל:
וכשברא ה' יתברך את הבריאה ואז לא היה עדין שום עבודה ושום אתערותא דלתתא כלל והצרך לברא את הבריאה בחסדו בתורת חסד לבד ועל כן היה אז העולם בבחינת
מקבל, מאחר שנברא רק בחסד חנם לבד בלי שום אתערותא דלתתא ובשביל זה היה אחיזת הדין בבריאת העולם. ואיתא, שעקר אחיזת הדין הוא רק על ידי שנברא העולם בלי אתערותא דלתתא, כמובן בכתבי האריז"ל, הינו כנ"ל שמחמת שבשעת בריאת העולם שלא היה עדין שום אתערותא דלתתא כלל, רק ברא את העולם בחסדו לבד במתנת חנם. נמצא, שהיה כל העולם בבחינת מקבל שהוא בחינת עצבות כנ"ל ועצבות הוא סטרא דדינא כידוע. ועל כן בהכרח היה אחיזת הדין בשעת בריאת העולם מחמת שלא היה אתערותא דלתתא, הינו כי מחמת זה היה העולם בבחינת מקבל שהוא בחינת עצבות, בחינת דין כנ"ל. ומהדין הזה נשתלשלין ובאין כל החסרונות וכל הגזרות, חס ושלום, הבאין על העולם. ועל כן אי אפשר להמתיק הדין הזה ולתקן העולם ולמלאות חסרון העולם כי אם על ידי הצדיק האמת שזוכה לעשות המצוות בשמחה גדולה מהמצוה בעצמה ואינו רוצה לקבל שום שכר עולם הבא שזה הצדיק דיקא יכול לתקן העולם מכל החסרונות ולהמתיק כל הדינים, כי זה הצדיק אינו בחינת מקבל כלל ואין בו שום אחיזת העצבות והדין כלל, כי כל זמן שאין זוכין לבחינה זו רק הוא רוצה עדין שכר עולם הבא בעד מצוותיו, אף על פי שהוא צדיק גמור באמת ויש לו עולם הבא הרבה וחלקו בחיים אשרי לו, אף על פי כן עדין יש בו אחיזת בחינת מקבל קצת שהוא איזה אחיזה מבחינת עצבות, כי אף על פי שזכה להשתכר שכר עולם הבא שלו בשכר מצוותיו ומעשיו הטובים, אף על פי כן הכל הוא מתנת חנם והוא בחינת מקבל, כי מי הקדימני ואשלם כתיב. וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש ויקרא פרק כז), כלום עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית? כלום עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו בגד? כנ"ל. וגם המזוזה בעצמה והציצית בעצמן הם גם כן של ה' יתברך וגם כל כח האדם וחיותו וגופו ואיבריו הכל של ה' יתברך לבדו, כי ממך הכל ומידך נתנו לך. ואם כן במה זכה האדם להשתכר שכר עולם הבא על ידי עבודתו מאחר שהכל של ה' יתברך, כי כל מעשים הטובים הכל מאתו לבד?. ועל כן כל זמן שהאדם רוצה שכר בשביל מצוותיו אף על פי שבאמת יזכה לשכר טוב הצפון אף על פי כן הוא בבחינת מקבל, כי מי הקדימני ואשלם כנ"ל ומאחר שהוא עדין בבחינת מקבל, על כן אין לו כח להמתיק הדין הנאחז בהעולם שהכל נשתלשל מהדין הנאחז מתחלת הבריאה. שהוא רק מחמת שהיה העולם בבחינת מקבל שהוא בחינת עצבות הפך השמחה כנ"ל. ועל כן זה הצדיק בודאי אינו יכול להמתיק ולבטל הדין לגמרי מאחר שהוא גם כן עדין בבחינת מקבל מאחר שרוצה לקבל עולם הבא וכו' וכנ"ל ובודאי אין שמחתו מהמצוה בשלמות, כי עקר השמחה הוא כשאינו בבחינת מקבל כלל, כי בבחינת מקבל שם נאחז העצבות שהוא הפך השמחה וכנ"ל ובשביל זה אינו יכול למלאות חסרון העולם, דהינו להמתיק הדין כנ"ל:
ועל כן עקר ההמתקה ובטול הדינים לגמרי הוא רק על ידי זה הצדיק האמת שזכה לעשות כל המצוות בשמחה גדולה כל כך עד שיש לו שמחה מהמצוה בעצמה עד שאין רוצה שום שכר עולם הבא בשכר המצוה וכו'. נמצא, שזה הצדיק אינו שום בחינת מקבל כלל, כי אינו רוצה באמת לקבל שום שכר עולם הבא כלל והוא יגע ועובד ה' יתברך תמיד יומם ולילה ביגיעה גדולה ובעבודה רבה מאד ואינו נהנה מן העולם כלל אפלו באצבע קטנה. כמו שאמר רבנו הקדוש לפני מיתתו , גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי וכו' ולא נהניתי אפלו באצבע קטנה. וכמו שרמז רבנו זכרונו לברכה בהמעשה של השבעה בעטלירש שהוא מדבר מן הצדיקים הקדמונים, שמרמז שם שהצדיקים הגדולים האמתיים אין להם שום הסתכלות בעלמא בזה העולם כלל. וגם אין שומעין שום קול של זה העולם וגם אין מדברים שום דבור בזה העולם שאינו שבחים לה' יתברך וגם אין רוצים להניח שום הבל ונשימה בזה העולם וכו' וכיוצא בשאר האיברים והחושים, וכמובא בזהר הקדוש: זכאה מאן דלא איתהני מדיליה כלום. נמצא, שהצדיקים הגדולים האמתיים אינם מבקשים ונהנים מזה העולם אפלו כחוט השערה דק מן הדק, והם עובדים ומיגעים בכל כחם כל ימיהם בעבודת ה' באמת. ואף על פי כן אינם חפצים שום עולם הבא כלל, רק כל שמחתם הוא בהמצוה בעצמה, שעקר שמחתם הוא מה שהם זוכים בחייהם לעשות רצון ה' יתברך, כי אין תענוג ושמחה יותר מזה שילוד אשה טפה סרוחה קרוץ מחמר יזכה לעשות רצון ה' יתברך אל מלך חי וקים אדון כל אשר לגדלתו אין חקר. ובאמת אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי הבחינות הנאמרים שם במאמר הנ"ל, דהינו על ידי שמפשיט עקמימיות שבלבו על ידי בחינת רעמים שהם בחינת תפלה בכח להתפלל עם כל הכחות וכו', ובלבד שיזהר מחמוץ המח וכו', כמו שמבאר שם, עין שם.: נחזר לעניננו, כי זה הצדיק שזוכה לזה לעשות המצוות בשמחה גדולה מהמצוה בעצמה עד שאינו רוצה באמת שום שכר עולם הבא כלל, זה הצדיק אינו בחינת מקבל כלל, ועל כן הוא זוכה לשמחה גדולה לשמחה בתכלית, כי עקר השמחה כשאינו בחינת מקבל כלל ששם אחיזת העצבות כנ"ל. ועל כן זה הצדיק דיקא הוא יכול להמתיק כל הדינים מן העולם ולמלאות חסרון העולם, כי כל החסרונות והדינים, חס ושלום, נמשכין משרש הדין שנאחז בתחלת הבריאה על ידי בחינת העצבות מחמת שהיה העולם בבחינת מקבל וכו' כנ"ל. ועל כן על ידי הצדיק הזה נמתק ונשלם הכל, כי עכשו על ידי הצדיק הזה שאינו בחינת מקבל כלל. שזכה לתכלית השמחה, על ידו עולה כל העולם כלו שנברא בשבילו, כי עכשו כל העולם כלו אינו בחינת מקבל כלל. כי בודאי היה ראוי לברא את העולם בשביל הצדיק הזה שהוא בחינת משה שאינו מקבל כלל, שזכה לתכלית השמחה שבשביל זה היה עקר כונת הבריאה כדי לזכות לשמחה הזאת שאין זוכין אליה כי אם כשאינו מקבל כלל כנ"ל, שעל ידי זה נמתק הכל כנ"ל:
וזה בחינת מצות מילה, כי איתא במדרש (בראשית פרק יא) שהמינין שאלו, מדוע לא נברא האדם מהול? והשיבו שם, כי הכל צריך תקון. התורמוסין צריך תקון, החטין צריכין תקון וכו', הינו כנ"ל, כי בהכרח שהאדם יהיה נברא עם ערלה ואנחנו בעולם הזה נתקן עצמנו על ידי מצות מילה, כי האדם בעת שהוא יוצא לעולם עדין אין לו שום זכות שיצא לעולם ואזי הוא בבחינת תחלת הבריאה שנברא העולם בחסדו במתנת חנם כנ"ל ואזי הוא בבחינת מקבל כנ"ל. שמשם אחיזת העצבות והדין כנ"ל, שמשם אחיזת הערלה שהוא בחינת הקלפה הקודמת לפירי שהוא בחינת פגם הברית, כי ערלה הוא פגם הברית, שהוא בחינת עצבות, שהוא עקר פגם הברית. כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות שתקון הברית הוא בחינת שמחה. ופגם הברית הוא עצבות. ועל כן עקר אחיזת הערלה, שהוא פגם הברית, הוא מבחינת עצבות הנאחז בבחינת מקבל כנ"ל. ומחמת שהאדם בתחלת יצירתו הוא בבחינת מקבל, כי אין לו שום זכות עדין, רק הוא נברא ויוצא לעולם בחסדו לבד במתנת חנם כמו בתחלת הבריאה, ועל כן בהכרח שיצא לעולם עם הערלה ואנחנו בזה העולם צריכין לתקן אותו, ועל ידי שאנחנו מלין עצמנו, כי אנו כורתין את הערלה דחפיא על ברית, שזה עקר תקון האדם, כי מקדם לזה לא היה בגדר אדם כלל, כי עקר צלם דמות אדם הוא בן ישראל המהול. נמצא, שעל ידי מצות מילה אנו בעצמנו מתקנין עצמנו, ועל ידי זה בעצמו מכניעין ומבטלין הערלה בשרשה, כי עקר אחיזתה מבחינת עצבות שהוא בחינת מקבל, שזה נמשך מחמת שהאדם נברא על ידי ה' יתברך בעצמו, אבל עכשו כאלו אנחנו בעצמנו עשינו את האדם הזה על ידי שאנו מלין אותו, שעל ידי זה נעשה אדם וכשנעשה האדם על ידינו נתבטל בחינת מקבל ונתבטל העצבות, ועל ידי זה נתבטל הערלה בשרשה כנ"ל ואזי נתגלה הברית שהוא צדיק יסוד עולם, שהוא בחינת משפיע, בחינת צדיק חונן ונותן הפך בחינת מקבל, כי עד עכשו היתה הערלה חופה על הברית שאחיזתה מבחינת עצבות, בחינת מקבל ועל כן לא נתגלה הארת הצדיק יסוד עולם שהוא בחינת משפיע, אבל עכשו על ידי שאנו בעצמנו זכינו לתקן את הילד הזה ולעשותו בריה חדשה על ידי מצות מילה והתינוק בעצמו סבל צער גדול של המילה בשביל שיזכה לכנס בגדר ישראל, על כן נחשב כאלו עשה את עצמו ועל כן עכשו יצא מבחינת מקבל, ועל ידי זה נתבטל הערלה בשרשה שאחיזתה מבחינת מקבל כנ"ל. ועל כן עכשו נתגלה הברית שהוא בחינת הארת צדיק יסוד עולם, שהוא בחינת משפיע הפך בחינת מקבל כנ"ל:
ועל כן מצות מילה היא מצוה שקבלו ישראל בשמחה ועדין עושין אותה בשמחה, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר בחינת מצוה זו הוא בחינת שמחה שהוא תקון הברית, שהוא בחינת צדיק, בחינת משפיע הפך בחינת מקבל, שהוא בחינת עצבות, שהוא בחינת הערלה שכורתין אותה ונתגלה הברית, שהוא בחינת צדיק משפיע, שהוא בחינת שמחה, בחינת אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה וכנ"ל:
וזה בחינת מילה ופריעה ומל ולא פרע כאלו לא מל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עור הערלה ועור הפריעה החופים על הברית קדש הם בחינת שני קלפות החופין על הצדיק שכל אדם צריך להתיגע לחתכם ולשברם ולבטלם, כי עור הערלה הוא בחינת רע גמור כידוע זה בחינת הקלפה הגמורה שמסית את האדם מדרכי ה' יתברך ורוצה למנעו מדרך החיים לגמרי ולבטלו ממצוותיו יתברך לגמרי, חס ושלום, וזה בודאי צריכין להכניע ולשבר, אבל אפלו כשזוכין לחתך ולשבר הקלפה הזאת וזוכין לעבודת ה' יתברך ולעשות מצוותיו יתברך לסור מרע ולעשות הטוב, אף על פי כן עדין צריכין לשבר הקלפה הדקה שהוא בחינת נגה, שהיא בחינת עור הפריעה שאחיזתה נשתלשל ממי שלא זכה לזכך עצמו לגמרי ורוצה עדין שכר עולם הבא בשביל מצוותיו שהוא מקבל עדין, שמשם אחיזת העצבות והדין, שמשם נשתלשל אחיזת הקלפות כנ"ל, אבל מחמת שזה הצדיק אינו מקבל גמור, כי אף על פי כן זכה להשתכר שכר משלם בשכר מצוותיו רק שיש בו אחיזה דקה מבחינת מקבל בחינת עצבות, על כן נשתלשל על ידי זה קלפה דקה, שהוא בחינת קלפת הפריעה, שצריכין לקרעה, ולגרשה כדי לגלות הארת הצדיק יסוד עולם שהוא בחינת משפיע, כי אי אפשר שיתגלה הארת הצדיק בחינת משפיע כי אם כשמזככין עצמו עד שאין בו שום אחיזת מקבל כלל, דהינו כשמבטל שתי הקלפות הנ"ל שמבטל גם אחיזת הקלפה הדקה השניה, דהינו שאינו רוצה לקבל אפלו שכר עולם הבא בשביל מצוותיו וכו' כנ"ל, שעל ידי זה דיקא נתגלה הארת הצדיק שהוא בחינת משפיע כנ"ל: ועל כן נקרא פריעה לשון פריעה ושלום, בחינת פריעת בעל חוב, כי על ידי כל המצוות שעושין, פורעין ומשלמין לה' יתברך את חוב ההלואה שחיבין לו מתחלת הבריאה כנ"ל בתחלת הענין עין לעיל, אבל אי אפשר לפרע ולשלם לה' יתברך את החוב כי אם על ידי הצדיק שעושה המצוה בשמחה מהמצוה בעצמה שעל ידי זה דיקא עולה כל העולם וחוזר לשרשו וכו' כנ"ל. נמצא, שדיקא על ידי בחינת מצות פריעה, שהוא בחינת הצדיק הנ"ל שמכניע הקלפה השניה כנ"ל. על ידי שאינו רוצה לקבל שום עולם הבא, על ידי זה דיקא פורעין ומשלמין לה' יתברך כל חוב הבריאה כנ"ל. ועל כן נקרא פריעה בחינת פריעת בעל חוב וכו' וכנ"ל:
וזה בחינת כוס יין שמביאין לברך אחר המילה, זה בחינת יין המשמח שזוכין על ידי מצות מילה שהוא בחינת שמחה כנ"ל, כי שמחה של עתיד מכנה בשם יין המשמח, בחינת יין המשמר לעתיד, כמו שכתוב (שיר השירים א), "נגילה ונשמחה בך נזכירה דדיך מיין" כנ"ל:
וזה בחינת השם שנותנין לתינוק אחר המילה שהיא בחינת שמחה כנ"ל, כי עקר האדם נברא בשביל שיזכה על ידי מעשיו הטובים לכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה, לבטל העצבות והדין מן העולם, לבטל בחינת ויתעצב אל לבו הנאמר כשאין העולם מתנהג כשורה, חס ושלום, רק שיתקים ישמח ה' במעשיו ישמח ישראל בעשיו, כי אי אפשר שיכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה, הינו שיחזר העולם לשרשו. כי אם על ידי השמחה האמתית מהמצוה
בעצמה שהיא אחדותו, כי אין עצבות לפני המקום, ועל כן כל זמן שהעולם הוא בבחינת מקבל ויש בו איזה אחיזה מבחינת עצבות אינו יכול לכלל בה' יתברך, כביכול, כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, כי שם אין שום עצבות כלל רק עז וחדוה במקמו, וכל זמן שיש אחיזה להעולם מבחינת עצבות אי אפשר לכלל שם בשרשו, כי שם רק שמחה וחדוה ואין שום עצבות לפני המקום כנ"ל. וכלליות העולם הוא בחינת שם ה', כי כל העולמות כלם הם בחינת התגלות מלכותו ואלקותו יתברך, כי אין ה' יתברך נודע כי אם מצד פעלותיו שעל ידי זה לבד אנו יודעין ממנו יתברך, שזהו בחינת שם ה' שהוא בחינת התגלות מלכותו ואלקותו יתברך כידוע כל זה. וכשהעולם ומלאו נכלל בה' יתברך על ידי השמחה של מצוה כנ"ל אזי נתקים ה' אחד ושמו אחד כמו שיהיה לעתיד, כמו שכתוב, "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". הינו שהשם נכלל בו יתברך שאחר הבריאה נכלל בקדם הבריאה והכל על ידי השמחה הנ"ל כנ"ל. וזה שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (בשיחות הר"נ) שעל ידי העצבות אין האדם יודע משמו ועל ידי זה האדם שוכח שמו לאחר מיתתו והכל על ידי העצבות, כי האדם צריך לזכר את שמו לאחר מיתתו, כי בשביל זה נברא האדם לכלל זכור ושמור יחד, אספקלריא שאינה מאירה באספקלריא המאירה שהוא בחינת ה' אחד ושמו אחד, הינו שיהיה נכלל כל העולם, שהוא בחינת שם, בחינת אספקלריא שאינה מאירה, בחינת שמור, בחינת מקבל שיש בו אחיזת העצבות, לזכות על ידי מעשיו הטובים בשמחה מהמצוה בעצמה, עד שיבטל כל בחינות המקבל והעצבות מן העולם עד שיהיה אור הלבנה כאור החמה, שיקים מקרא שכתוב, "את שני המארת הגדלים". שיהיה אחר הבריאה נכלל בקדם הבריאה, כי הצדיק האמת על ידי מעשיו הטובים זוכה עד שכל העולמות אינם
נקראים בשם מקבלים כלל, כי הכל נברא בשבילו וכלם כלולים בו שהוא משפיע בחינת צדיק חונן ונותן כנ"ל. ואזי נתברר ונמתק בחינת אספקלריא המאירה, כי נכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה. וזה בחינת זכירת השם לאחר מיתתו, כי צריכין שיהיה השם נכלל בבחינת זכור שהוא בחינת משפיע סטרא דדכורא, וזה על ידי שזוכר את שמו שנכלל השם בחינת כלליות העולמות, בבחינת זכרון, שהוא סטרא דדכורא, בחינת משפיע שזה זוכין על ידי השמחה כנ"ל שבשביל זה נברא כנ"ל, כי זה בחינת כלליות כל העולמות שהם בחינת שם ה' בשרשן, בחינת ה' אחד ושמו אחד כנ"ל. ועל כן מי שיש לו עצבות, דהינו שאין זוכה לשמחה ואין זוכה לכלל את השם בשרשו, דהינו להעלות הבריאה לשרשו וכנ"ל ועל כן שוכח את שמו, חס ושלום, כי מאחר שיש לו עצבות שהוא בחינת מקבל על כן נפגם הזכרון שהוא סטרא דדכורא, בחינת זכור כידוע ואינו זוכה לכלל את השם בבחינת זכרון, כי אינו זוכה לכלל אחר הבריאה בשרשו בבחינת משפיע מאחר שאין לו שמחה וכנ"ל: ועל כן אחר המילה שהוא בחינת שמחה נותנין השם לתינוק כדי שיהיה נכלל השם בשרשו, כדי שיזכה לזכר את השם שיהיה נכלל השם בחינת כלליות העולמות בשרשו, בבחינת צדיק בחינת משפיע, בחינת שמחה, שזהו בחינת ה' אחד ושמו אחד כנ"ל:
וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין שבת, לוו עלי ואני פורע, כי שבת הוא בחינת מצוה בשמחה מהמצוה בעצמה שהעולם הבא שלו בהמצוה בעצמה, כי שבת בעצמו הוא מעין עולם הבא, כי שבת הוא יום שמחה וחדוה בכל העולמות, וכמבאר במאמר הנ"ל על מאמר רבותינו זכרונם לברכה, זכור את יום השבת: זכרהו מאחד בשבת וכו', שהוא בחינת מצוה בשמחה מהמצוה בעצמה. נמצא, ששבת הוא בחינת מצוה בשמחה הנ"ל בחינת אספקלריא המאירה ועל כן בשבת עולין כל העולמות לשרשן כידוע, כי עקר עלית העולמות לשרשן הוא על ידי שמחת המצוה מהמצוה בעצמה כנ"ל שעל ידי זה מסלקין ומשלמין כל החובות לה' יתברך כנ"ל, ואזי מוציאין את העולם מבחינת לווה ומקבל וכו' כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על שבת, לוו עלי ואני פורע. כי על ידי קדשת שבת, כביכול, נעשה ה' יתברך בבחינת לווה, כי על ידי זה הצדיק הנ"ל שאינו רוצה שום עולם הבא רק יש לו שמחה שלמה מהמצוה בעצמה לא די שאינו נקרא בשם לווה ומקבל כלל, אף גם להפך הוא זוכה להיות נקרא בשם מלוה, כאלו הוא מלוה ומשפיע לה' יתברך בבחינת מלוה ה' חונן דל, כי זה הצדיק הוא חונן דל שעושה חסד וחנינה עם כל העולם שהיה נקרא עני ודל עד הנה בבחינת מקבל, ועל ידי הצדיק הזה נתתקן העולם כנ"ל, והוא נחשב כאלו מלוה ומשפיע לה' יתברך, כי הצדיק מושל בו יתברך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בחינת צדיק מושל ביראת אלקים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, מי מושל בי? צדיק, כי הוא נקרא מושל ומלוה ומשפיע לה' יתברך, כביכול, ועל כן נאמר בשבת שהוא בחינת צדיק הנ"ל, בחינת ברית עולם ביני ובין בני
ישראל וכו', נאמר בו, לוו עלי ואני פורע. כי על ידי שבת, שהוא בחינת מצוה בשמחה הנ"ל, על ידי זה נעשה הקדוש ברוך הוא בבחינת לווה כנ"ל:
על כן על ידי השמחה של שבת עולין כל העולמות לשרשן ונכלל זכור ושמור יחד בחינת זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, שזהו בחינת ה' אחד ושמו אחד כנ"ל שזוכין על ידי השמחה הנ"ל, שהוא שמחה של שבת כנ"ל, ועל כן אומרים בקבלת שבת והא אוקימנא דה' אחד ושמו אחד: כי עקר השלמות לכלל שתי הבחינות ביחד אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה שהוא בחינת כלליות אחר הבריאה בקדם הבריאה, שזהו בחינת ה' אחד ושמו אחד, הינו שצריכין להתיגע ולטרח עד שיזכה להגיע לבחינה הנ"ל שיעשה המצוות בשמחה מהמצוה בעצמה וכו' וכנ"ל, ואז נכלל כל העולם בשרשו כנ"ל. נמצא, שכלליות העולמות שהם בבחינת מקבל כנגד ה' יתברך, כי כלם נבראו על ידו ומקבלים חיות ממנו יתברך בכל עת ורגע, ומחמת שהם מקבלים נאחז בהם איזה בחינת עצבות שהוא בחינת דין כנ"ל, אבל הצדיק על ידי עבודתו השלמה בשמחה אמתיית הנ"ל שבשביל זה נברא כל העולם כנ"ל, הוא מעלה את העולם לשרשו, כי עכשו אין העולם בכלל מקבל ממנו יתברך כלל, כי הכל נכלל בהצדיק מושל שהוא בחינת משפיע. נמצא, שבחינת מקבל בחינת אספקלריא שאינה מאירה, שהוא כלליות העולמות, נכלל בבחינת צדיק, בחינת משפיע, בחינת אספקלריא המאירה, שזהו בחינת את שני המארת הגדלים. ועל כן כל הנביאים אף על פי שנבואתם היתה באספקלריא שאינה מאירה, ועל כן אין נביא רשאי לחדש דבר ואין אנו יכולים לעשות שום מצוה והנהגה על ידם כנ"ל. אף על פי כן אנו צריכין נבואתם האמתיית, כי כל עקר נבואתם הוא רק לקים ולחזק ולזרז ולהוכיח את ישראל שיקימו תורת משה רבנו, עליו השלום, וכמו שסים מלאכי, שהוא סוף כל הנביאים, זכרו תורת משה וכו'". כי זה עקר כל נבואת הנביאים להוכיח את ישראל שיקימו תורת משה ובזה כל נבואתם נחשב בחינת אספקלריא המאירה, כי כלם מקשרים עצמן למשה שהוא רבן של כל הנביאים וכלם כלולים בו ומקבלים ממנו, כי כל הנביאים עמדו על הר סיני, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וההתקשרות וכלליות כל הנביאים במשה רבנו זה בחינת כלליות אספקלריא שאינה מאירה באספקלריא מאירה, שזהו בחינת כלליות העולמות בשרשן שעל ידי זה נתתקן הכל כנ"ל ועל כן כל הנביאים והצדיקים תקנו את העולם והשלימו את העולם מן החסרונות. והכל בכח וזכות והתקשרות הצדיקים האמתיים הגדולים שהם בחינת משה, בחינת אספקלריא המאירה וכנ"ל:
ועל כן מל ולא פרע כאלו לא מל, כי כל זמן שנשאר עדין קלפה דקה הזאת של הפריעה שאחיזתה מבחינה שניה הנ"ל שרוצה לקבל עולם הבא בשכרו אף על פי שכבר חתם את הערלה עדין יכולה להתאחז, חס ושלום, כי עקר אחיזת הערלה והקלפות הוא מבחינה זו. מבחינת מקבל כנ"ל. ואי אפשר לתקן העולם ולהכניע הקלפות לגמרי כי אם על ידי הצדיק הזה שהוא בחינת משה, בחינת אספקלריא המאירה שאינו רוצה שום עולם הבא שעל ידו דיקא נכנעין ונתבטלין כל הקלפות שזהו בחינת פריעה וכו' כנ"ל, שעל ידי זה דיקא נתגלה הברית בחינת צדיק יסוד עולם, בחינת משפיע כנ"ל. ועל כן הכל צריכין להתקשר עצמן להצדיקים האמתיים הגדולים במעלה שהם בבחינת משה אספקלריא המאירה. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שבכל דור יש צדיקים המסתכלים באספקלריא המאירה, כי רק על ידי צדיקים אלו יכולין לבטל כל הקלפות ולהמתיק כל הדינים ולהשלים כל החסרונות ולעבד את ה' באמת בשמחה אמתיית, אמן ואמן:
וזה שכתב רבנו זכרונו לברכה בספר הא"ב החדש (אות מוהל סימן ואו) שטוב לעשות חסד קדם שנותן השם לתינוק, כדי שיתקים השם וכו', עין שם. כי צריך לעשות אז חסד כדי שיהיה בבחינת צדיק העושה צדקה וחסד שעל ידי זה נקרא האדם צדיק בחינת צדיק חונן ונותן כנ"ל שהוא בחינת משפיע כדי שיהיה נכלל השם בחינת כלליות העולמות בסטרא דדכורא, בבחינת חסד, בחינת משפיע הפך, בחינת מקבל, ששם נאחז הדין, חס ושלום, כי עקר להמתיק השם שהוא בחינת מלכות, בחינת מקבל כידוע, כי לית ליה מגרמיה כלום, להמתיקה שתהיה בבחינת חסד, בחינת משפיע שיהיה אור הלבנה כאור החמה, שזה בחינת זכירת השם, בחינת ה' אחד ושמו אחד, כי באמת כלא חד וכנ"ל:
וזה שכתוב בירמיה (לא) בהנחמות שהתנבא על ימות המשיח שיבוא במהרה בימינו, עד מתי תתחמקין הבת השובבה, כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר. ופרש רש"י, שהנקבה תסובב להיות גבר, הינו כנסת ישראל בבחינת גבר שיורש הכל וכו', עין שם, הינו כנ"ל שעקר כל הצרות והגזרות שסבלו ישראל כל ימות הגלות הכל נמשך משרש הדין של תחלת הבריאה מבחינת עצבות, בחינת ויתעצב אל לבו, שנמשך מחמת שהעולם הוא בבחינת מקבל כשאין זוכין לעשות רצונו של מקום בשלמות בשמחה מהמצוה בעצמה וכנ"ל. אבל לעתיד בימות המשיח אזי יתגדל השמחה מאד מאד כמו שכתוב בכל הפסוקים המדברים מגאלה האחרונה שמפליגים מאד בעצם רבוי השמחה הגדולה שיהיה אז, כמו שכתוב, "והפכתי אבלם לששון וכו'". "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה". "כי בשמחה תצאו וכו'". וכיוצא בזה הרבה, הינו שנזכה אז לשמחה הנ"ל לשמח בו יתברך, כמו שכתוב, "נגילה ונשמחה בך". בחינת ישמח ישראל בעשיו, הינו שנגיל ונשיש מהמצוה בעצמה שהוא אחדותו יתברך, שזהו תכלית השמחה כנ"ל, ועל ידי זה נתתקן כל העולם, כי יוצא מבחינת מקבל לבחינת משפיע, לבחינת צדיק מושל כנ"ל. וזהו, "כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר", הינו שכנסת ישראל שהם בחינת שם ה' שבהם כלולים כל העולמות כלם מראש ועד סוף שהיה עד עכשו בבחינת נקבה, בחינת מקבל שמשם היה אחיזת כל הדינים וכו' כנ"ל, עכשו נקבה תסובב להיות גבר בחינת סטרא דדכורא שהוא משפיע בחינת צדיק מושל על ידי עצם השמחה במצוותיו וכנ"ל, שעל ידי זה נמתק ונתתקן הכל כנ"ל:
וזה שכתוב בכתבי האריז"ל שלעתיד לבוא יתקים אשת חיל עטרת בעלה הינו כנ"ל שמלכות בחינת שם בחינת כנסת ישראל בחינת כלליות העולמות יהיה כביכול, למעלה בבחינת משפיע בבחינת צדיק מושל בבחינת אתלבשת במאני דכורא וכו' כביכול, כאלו ה' יתברך מקבל מאתנו על ידי עשית מצוותינו בשמחה שאין רוצים שום עולם הבא שזהו בחינת איזהו חסיד המתחסד עם קונו וכנ"ל: שיך לעיל:
וזהו בחינת מצות הלואת חן וגמילות חסד כמו שכתוב, "אם כסף תלוה את עמי" ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שהוא חובה. כי אנו צריכין להתדבק במדותיו וכמו שה' יתברך היה מקים עולמו בחסד בתורת הלואה מיום הבריאה עד מתן תורה שכל העולמות היו מתקימין רק בתורת הלואה וחסד וכנ"ל וגם אחר מתן תורה בכל עת שעוברין רצונו חס ושלום, היה ראוי שיחזר העולם לתהו ובהו כי אין קיום להעולם בלא התורה ואז העולם ובפרט האדם החוטא מתקים רק בחסדו בבחינת הלואה שה' יתברך מרחיב לו זמן עד שישוב וישלם ויסלק לו מה שנתחיב חובות הרבה על ידי עוונותיו שזהו בחינת ארך אפים בחינת ארכא אתיהיב ליה שהוא בחינת הרחבת הזמן שה' יתברך גומל חסד עם האדם וממתין ומרחיב לו זמן אחר זמן זמן זמנים טובא עד שישוב שאז יסלק הכל כי על ידי זה נקרא תשובה "זרקא" על שם דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן שמחזיר ומשיב הדבר למקום שנטל משם כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (סימן לה). נמצא שה' יתברך מקים מצות גמילות חסד והלואת חן הרבה מאד בכל עת ושעה, כמו כן אנו חיבים להתדבק במדותיו ולרחם על העניים ולהלוות להם ולבלי להיות לו כנושה כמו שכתוב במקרא הנ"ל, כמו שה' יתברך אינו נוגש אותנו ומאריך לנו עד שנסלק לו מעט מעט עד שנזכה לסלק הכל, אמן:
וזה בחינת אם הבנים שמחה הללויה (תהלים קיג קיד( בצאת ישראל ממצרים וכו' היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו וכו' שעל ידי השמחה של כנסת ישראל שנקראת אם הבנים שהיה להם בשעת יציאת מצרים וקבלת התורה שאז גדלה השמחה מאד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת דף פח), ושמחת עולם על ראשם, שזהו נאמר על הכתרים של נעשה ונשמע שאמרו בשעת קבלת התורה ועל ידי השמחה זכו לבחינת צדיק מושל, בחינת ישראל ממשלותיו, כי על ידי גדל השמחה זוכין לבחינת צדיק מושל בחינת ישראל ממשלותיו שישראל מושלין בו יתברך, כביכול כי הוא גוזר גזרה והם מבטלין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. והכל על ידי השמחה של מצוה וכנ"ל. וזה שסים, "הים ראה וינס וכו'", הינו לזכות לשמחה של מצוה הנ"ל שהוא בחינת שמחה של קבלת התורה לזה זוכין על ידי בחינת קריעת ים סוף שהוא בחינת תפלה בכח, שהוא בחינת רעמים, בחינת ירעם הים ומלאו, כמו שכתב שם רבנו זכרונו לברכה במאמר הנ"ל באר היטב, כמו שכתוב על פסוק, "וישב הים לפנות בקר לאיתנו", שהוא בחינת רעמים הנ"ל, שעל ידי זה זוכין לשמחה הנ"ל, שעל ידי זה זוכין לבחינת צדיק מושל ישראל ממשלותיו כנ"ל: