ליקוטי הלכות · חושן משפט ב · אבדה ומציאה א
Reading settings
על פי מה שכתב רבנו נרו יאיר במאמר ויבן ה' אלהים את הצלע וכו' (סימן סז) שכל הנפשות מלבשין בהכבוד, כי הכבוד היא אם כל חי. ולפעמים הנפש נתרחקה מן הכבוד ואזי הנפש עיפה וזהו על ידי שאין מתפללין בכונת הלב בבחינת בשפתם כבדוני ולבם רחק. כי כונת הלב הוא בחינת נפש בבחינת אליך ה' נפשי אשא ופרש רש"י לבי אכון. ואזי צריך להחיות הנפש על ידי בחינת מים קרים ומים קרים נעשין על ידי בחינת רעמים, והם באין על ידי שנותנין כבוד אל זקן ששכח תלמודו, עין שם היטב, כי התרחקות הנפש מן הכבוד גורם שכחה אל הזקן בבחינת ואבדה חכמת חכמיו וכו', עין שם היטב:
וזה בחינת מצות השבת אבדה, כי האבדה היא בחינת התרחקות הנפש מן הכבוד, כי כל החפצים והעשירות הם בחינת נפשות, כי כל הנפשות שרשם בעשירות ושרשם בכבוד, כי כבוד שרש כל הנפשות כנ"ל. ועל כן רבי מכבד עשירים והיה נותן כבוד לכל אחד כפי העשירות שלו שהיה אומר תנו כבוד לבעל מאה מנה תנו כבוד לבעל מאתים מנה, כי כל אחד כפי העשירות שלו כן שרשו יותר בהכבוד ועל כן היה נותן כבוד לכל אחד לפי עשרו, וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, איזה עשיר? כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עשרו. וזה בחינת עשר וכבוד, כי העשירות שרשו בכבוד כנ"ל ועקר הכבוד הוא אצל האדם, כמובא בדברי רבנו נרו יאיר, שעקר הכבוד הוא רק אצל גדר האדם שהוא מדבר, עין שם. וזה בחינת בשפתם כבדוני. וזה בחינת (תהלים כט) ובהיכלו כלו אומר כבוד, היכל דא פה כמובא. ועל כן כשהדבר נאבד מן האדם נמצא שהוא בחינת התרחקות הנפש שבהחפץ הנאבד מן הכבוד מאחר שרחוקה מן האדם ששם עקר הכבוד. וזה בחינת אובד מבלי לבוש, שכל בחינת אבדה הוא מבלי לבוש, הינו בחינת התרחקות מן הכבוד שהוא לבוש, כי הנפש מלבשת בהכבוד כנ"ל. וזה בחינת אובד שהדבר מוסב על הדבר הנאבד, דהינו שהולך לאבוד, כמו שפרש רש"י על פסוק הייתי ככלי אבד, שכל לשון אבדה וכו', כי הדבר הולך לאבוד מאחר שרחוקה מן הכבוד ואזי היא בבחינת נפש עיפה והולכת לאבוד. וזה בחינת כי תפגע חמור אחיך תועה, כי בודאי האבדה היא בחינת תועה ונע ונד מאחר שרחוקה מאמה, דהינו מן הכבוד בבחינת ויהי כאשר התעו אתי אלהים מבית אבי, כמו שפרש רש"י שם. ועל כן מצוה גדולה להשיב אבדה ואזי מחזיר הנפש אל הכבוד כנ"ל:
ועל כן דגל מחנה דן היה מאסף לכל המחנות ופרש רש"י שהיו מחזירין כל האבדות של ישראל כי מחנה דן הוא בחינת מלכות שהיא בחינת תפלה כמובא בדברי רבנו נרו יאיר במאמר וביום הבכורים (סימן נו), עין שם היטב שמחנה דן הוא בחינת דינא דמלכותא, עין שם. ועל כן הוא בחינת תפלה בבחינת דנני אלהים וגם שמע בקלי וכנ"ל. וזה בחינת מאסף לכל המחנות שהיו מאספים כל המחנות דקדשה, הינו בחינת תפלה בכונה שעל ידי זה מאספים ומקבצים כל המחנות לתוך הקדשה בבחינת החזרת הנפשות לאמם ושרשם, דהינו אל הכבוד, כי זה עקר תפלה בכונה כנ"ל, דהינו לקשר ולאסף כל המחשבות והרצונות והנפשות לתוך דבורי התפלה, לקבץ פזור הנפש שזה בחינת המחשבות המתפזרים בשעת התפלה אל החוץ וצריך לקבץ הנפש מן הפזור שלא יהיה לו שום מחשבת חוץ רק לקשר המחשבה אל הדבור בקשר אמיץ וחזק ואזי מאסף לכל המחנות כנ"ל. וזה בחינת השבת אבדה כנ"ל, ועל כן בני דן שהיו מאספים לכל המחנות היו מחזירין כל האבדות, כמו שפרש רש"י שבשביל זה היו נקראים מאסף וכו' כנ"ל. ועל כן עמלק שהוא כנגד מלכות דקדשה ורודף תמיד אחר תפלת ישראל ועל כן היו רודפים אחר בני דן, כמו שכתב רבנו נרו יאיר שם, על כן נאמר בו, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע, 'עיף ויגע' דיקא בחינת עיפות הנפש על ידי שנתרחקה מן הכבוד על ידי פגם התפלה בלי כונת הלב כנ"ל. וזהו ולא ירא אלהים הינו פגם המלכות והכבוד כי עקר הכבוד הוא יראה להתירא מפני כבודו יתברך בבחינת (דברים כח) ליראה את השם הנכבד. ועל כן עמלק הוא בחינת שכחה, כמובא, כי הוא גורם בחינת זקן ששכח תלמודו על ידי עיפות הנפש על ידי פגם התפלה כנ"ל. ועל כן מצוה לזכר מעשה עמלק כדי לתקן בחינת השכחה הנ"ל. וזה שכתוב ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, ברפיון ידים זה בחינת רפיון ועיפות הנפש, כי גדול וחזוק הנפש הוא על ידי בחינת הידים בבחינת ובידך לגדל ולחזק, כמו שמבאר שם במאמר ויבן הנ"ל, עין שם. ואזי כשיש רפיון ידים חס ושלום, הוא בחינת עיפות הנפש ואזי 'ויבא עמלק' כנ"ל. וזה שכתוב תחלה, ויחנו ברפידים ואין מים לשתות, כי שם ברפיון ידים שהוא בחינת עיפות הנפש היו צריכים מים בחינת מים קרים הנ"ל והם פגמו יותר "וירב העם עם משה" ופגמו בכבוד הזקן, על כן צעק משה אל ה', מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני, כי איני יודע מה אעשה להם כי הדבר תלוי בי על ידי שיתנו לי כבוד כנ"ל והם פוגמים יותר בזה, ובזה הם גורמים בחינת שכחה להזקן. וזהו, 'עוד מעט וסקלוני' זה בחינת שכחה שהיא בחינת מיתה, כמו שכתב רבנו נרו יאיר (סימן לז). וזהו 'מעט' היא בחינת שכחה שהיא מחין דקטנות כמובא. ועל כן השיבו ה' יתברך, עבר לפני העם ותראה שינהגו בך כבוד כעין שפרש רש"י שם ואז באמת נתקן. ולקח את המטה, שהיא בחינת שבט מושל, בחינת מלכות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה , קח מקל והך על קדקדן דבר אחד לדור וכו'. ועל ידי זה הכה בצור, שהוא בחינת אבן, על פי הבאר, שהוא בחינת עננין דמכסין על עינין שעל ידי זה אי אפשר לשאב מימי הדעת בחינת מים קרים הנ"ל. ועל ידי הכאת הצור במטה כנ"ל שזה בחינת רעמים על ידי זה יצאו מים רבים בחינת מים קרים ותשת העדה ובעירם, ונתקנו ונבראו כל הנפשות מעיפותם, עין היטב במאמר ויבן הנ"ל בחינת רעמים ומים קרים, עין שם. ועל כן נסמכה פרשת עמלק, כי על ידי אותו הפגם שלא נתקן עדין לגמרי, כמו שכתוב, על נסותם וכו', על כן ויבא עמלק כנ"ל. ועל כן מלחמת עמלק היה תלוי בתפלה בכונה, כמו שכתוב, והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, וכי ידיו של משה וכו', אלא בזמן שישראל מסתכלין ומכונין את לבם לאביהם שבשמים היו מנצחין וכו'. כי עקר נצחון עמלק היה תלוי בכונת הלב בתפלה לתקן עיפות הנפש כנ"ל, וכל זה היה תלוי במשה, כי ממנו נמשך בחינת מים קרים כנ"ל:
נמצא שעל ידי השבת אבדה נתתקן בחינת מלכות דקדשה בחינת הכבוד, כי כמו שהנפש עיפה כשנופלת ואובדת ונתרחקה מן אמה, דהינו הכבוד, כמו כן נפגם ונחלש כח המלכות והכבוד כשהנפשות רחוקים ממנה, כי אין מלך בלא עם. ועל כן מלכות ישראל התחילה בתחלה על ידי השבת אבדה שהלך שאול לבקש אבדת אביו וזה שכתוב (שמואל א), ולאתנות האבדות כו' אל תשם אל לבך להם כי נמצאו ולמי כל חמדת ישראל וכו'. כי זה בזה תלוי כנ"ל. וכל זה היה על ידי שפגמו בשאלתם ואמרו תנה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, נמצא שהרחיקו עצמן מן הכבוד, כי הכבוד הוא רק אצל ישראל בבחינת ובקהלם אל תחד כבדי, כמו שכתב רבנו נרו יאיר, אבל מלכות הרשעה, שהיא בחינת עשו עמלק, הוא בבחינת בזוי אתה מאד, והם אמרו תנה לנו מלך ככל הגוים והרחיקו עצמן מן הכבוד ופגמו בכבוד הזקן, דהינו שמואל, כמו שכתוב בתחלת הפרשה, ויהי כי זקן שמואל, כי הם היו צריכים לזהר בכבודו שעל ידי זה נתתקן מלכות ישראל כנ"ל, וכנראה שם בפסוקים שפגמו בזה מאד שלא נזהרו בכבוד שמואל, על כן נתגלגל הדבר מאת ה' שהיה אבדה אצל מקום המלכות דהינו בבית קיש אבי שאול. ואחר כך כשנמצא האבדה אז נתתקן המלכות בבחינת ולאתנות האבדות וכו' ולמי כל חמדת ישראל הלא לך ולכל בית אביך כנ"ל (שמואל א סימן ט, י, יג). ועל כן הזהירו, שבעת ימים תוחל עד בואי אליך. כי בזה היה תלוי מלכותו לזהר מאד בכבוד שמואל כנ"ל כדי לתקן פגם הנ"ל. ועל כן כשלא נזהר בזה נתבטל מלכותו, כמו שכתוב, ועתה ממלכתך לא תקום וכו', כי בזה היה תלוי תקון המלכות בכבוד שמואל כנ"ל. ועל כן נסמך תכף פרשת עמלק וצוהו להכרית עמלק, כי אזי צריך לחגר מתניו להלחם בעמלק מאחר שלא נזהרו בבחינת תקון החזרת הנפש אל הכבוד כנ"ל ואזי הוא מלחמת עמלק כנ"ל. וזה שפרש רש"י שם, ועתה שמע לקול דבר ה', פעם אחת נסכלת, עתה שמע וכו'. זה שיך לזה, כי מלחמת עמלק בא על ידי פגם הנ"ל שפגם בכבוד הזקן כנ"ל ועל כן צריך לזהר עתה למחות זכר עמלק שלא יתגבר חס ושלום וכשלא נזהר גם בזה נפסקה מלכותו לגמרי כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ששאול נענש על שלא הקפיד על כבודו, כמו שכתוב, ויבזהו ויהי כמחריש, כי בודאי היה צריך להקפיד על כבודו כי תקון המלכות על ידי הכבוד כנ"ל, ועל כן אמר לו שמואל, הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה והיית צריך לזהר בכבודך שזה עקר תקון המלכות כנ"ל. ועל שלא הקפיד על כבודו, על ידי זה גרם מלחמת עמלק כנ"ל והיה צריך לזהר עתה מאד להכניעו ועל ידי שפגם גם בזה נקרע מלכותו. נמצא שכל אלו הפגמים היו שיכים זה לזה ועל ידי שלא נזהר בהם נפסקה מלכותו ועל כן קרע לבושו להורות שכל עקר הפגם הוא בחינת פגם הכבוד שהוא בחינת לבוש כנ"ל כמו שאמרו (בבא קמא צא) רבי יוחנן קרא למאני מכבדותא. ועל ידי זה גרמו שאמר שמואל, 'אך נגד ה' משיחו' והשיבו ה' יתברך, 'אל תבט אל מראהו', שזהו בחינת פגם בדעת שמואל הנביא, בחינת זקן ששכח תלמודו לפי ערך גדל מעלתו:
וזה כשהוכיחן שמואל על שפגמו בכבודו ושאלו מלך אמר, הלא וכו' ויקרא אל ה' ויתן קלות ומטר, הינו שאמר להם שגם עתה יש לו כח להמשיך בחינת רעמים ומים קרים וזהו קלות ומטר. וזהו שפרש רש"י, ולא היה לכם לפגם בכבודי מאחר שיש לי כח זה להמשיך בחינת רעמים ומים קרים כנ"ל. וזה שנאמר, וישאבו מים וישפכו לפני ה'. ופרש רש"י והתרגום שם, דהינו ששפכו לבם כמים, הינו תפלה בכונה. וזה בחינת הכתוב, שפכי כמים לבך נכח פני ה', שקאי על תפלה בכונה, הינו שהתפלה תהיה בכונה כדי להחיות ולהברות הנפש על ידי זה וזהו כמים בחינת מים קרים על נפש עיפה הנ"ל:
ועל כן רועים ומלכים של ישראל היו מתחלה רועים ושומרים צאן כמו יעקב ודוד ומשה רבנו עליו השלום. כי על ידי שהיו שומרים הצאן שלא יהיו אובדים שזה בחינת שמירת הנפש שלא תתרחק מן הכבוד, על ידי זה זכו למלכות, כי זה בחינת תקון המלכות כנ"ל. ועל כן הנביא מוכיח הרועים בלשון זה של פגם אבדה שאינם שומרים אותם כמו שאמר (יחזקאל) על הרועים וכו' צאן אבדות היו עמי וכו' הנאבדות לא בקשתם, כי עקר תקון בחינת מלכות הוא בבחינת השבת אבדה, דהינו החזרת הנפש אל הכבוד, כי המלך צריך לשמר את עמו שהם הנפשות שלא יתפזרו ויתרחקו אל החוץ ויאבדו חס ושלום. וזה שכתוב בדוד (תהלים עח) מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו, כי על ידי שהיה שומר מאד את הצאן בעין החמלה שלא יהיו אבודים חס ושלום, על ידי זה זכה להיות מלך לרעות את עמו ישראל, כי זה תקון המלכות כנ"ל בבחינת החזרת הנפשות אל הכבוד כנ"ל. וזהו, וירעם כתם לבבו, זה בחינת תפלה בכונה שפיו ולבו שוין וזה בחינת תם לבב שאין לבו חלוק מפיו ועל ידי בחינת תם לבבו בחינת תפלה בכונה בחינת קרבת הנפש אל הכבוד על ידי זה הוא תקון המלכות כנ"ל וזהו וירעם כתם לבבו כפי תם לבבו כן היה רועה ומלך כנ"ל. וזה בחינת ובתבונות כפיו ינחם הם בחינת הידים שהם מגדלין ומחזקין הנפשות כנ"ל:
וזה שכתוב ביעקב, ויהי כאשר ראה את רחל וכו' ואת צאן לבן וכו' ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן וכו'. אבן על פי הבאר זה בחינת עננין דמכסין על עינין שמנח על באר מים חיים, ויעקב גלל את האבן והמשיך מים בחינת מים קרים, וישק את הצאן, שהם הנפשות בבחינת מים קרים על נפש עיפה כנ"ל:
וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אם היה זקן ואינו לפי כבודו על זה נאמר 'והתעלמת', כי האבדה היא בחינת הרחקת הנפש מן הכבוד כנ"ל ואז היא בבחינת נפש עיפה כנ"ל. ועקר התקון לזה תלוי בכבוד הזקן כנ"ל, כי כשיש אבדה מגיע קצת פגם בדעת הזקן בחינת זקן ששכח תלמודו כנ"ל, כי זה תלוי בזה כנ"ל. ועל כן צותה התורה והתעלמת כדי שלא יפגם הזקן את כבודו על ידי האבדה, כי אדרבא, עתה צריך לזהר מאד בכבוד הזקן, שזהו בחינת תקון האבדה כנ"ל:
וזה שכתוב בשלחן ערוך, אבדת נכרי מתרת ואסור להחזירה וכו' ואם החזירה משום קדוש השם מתר ובמקום שיש חלול השם חיב להחזירה וכו'. כי הנכרים אין להם חלק בכבוד, כי הכבוד הוא רק בישראל אבל הם בבחינת בזוי אתה מאד כנ"ל ועל כן אבדתם מתרת בודאי, כי עקר השבת אבדה הוא להחזיר הנפש אל הכבוד כנ"ל. ואדרבה, אסור להחזירה, כי הנפשות שביד העכו"ם הם כצפרים האחוזות בפח וכיון שנמלטו מפח יוקשים מצוה גדולה שיזכה בהם ישראל ששם הכבוד כדי להחיותם להחזירם אל הכבוד. ועל כן במקום שיש קדוש השם שאזי יתקדש ויתכבד שם שמים על ידי השבת האבדה אל הנכרי על כן אזי מתר להחזירה, כי על ידי זה גורם כבוד שמים, על כן אף על פי שמחזירה לעכו"ם עם כל זה הוא בבחינת החזרת הנפש אל הכבוד מאחר שנתקדש ונתגדל כבודו יתברך על ידי זה כנ"ל. וכן במקום שיש חלול השם חיב להחזירה כדי שלא לפגם כבוד שמים חס ושלום על ידי האבדה, כי עקר תקון האבדה הוא בבחינת תקון הכבוד כנ"ל:
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אמר לו אביו אל תחזיר אבדה, אל ישמע לו. כי השבת האבדה הוא בחינת תקון הכבוד כנ"ל ועל כן הוה אמינא שכבוד אב ידחה מצוה זו, כי כבוד אב הוא גם כן בחינת תקון הכבוד, כי שרש נפשו באביו ואמו ששם מלבשת נפשו ועקר התלבשות הנפש הוא בהכבוד כנ"ל ועל כן חיב לכבדם כי הם כבודו, כי שם מלבש נפשו ועל כן השמיענו התורה שאף על פי כן אינו דוחה כבודם מצות השבת אבדה שהוא גם כן בחינת תקון הכבוד כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אמר לו אביו אל תחזיר, יכול, ישמע לו? תלמוד לומר, אני ה'. כלכם חיבים בכבודי. 'בכבודי' דיקא, כי זה בחינת תקון הכבוד כנ"ל:
וזה שתפסו רבותינו זכרונם לברכה והעמידו דין כבוד הרב וכבוד האב אצל אבדה, כמו שאמרו במשנה (בבא מציעא) אבדת אביו ואבדת רבו וכו', כי ביותר צריך הבן או התלמיד לחזר אחר אבדת אביו ורבו מאחר שחיב בכבודם והשבת אבדה הוא גם כן תקון הכבוד כנ"ל. ועל כן הלך שאול לבקש אבדת אביו, כי הבן צריך לחזר אחר אבדת אביו ואזי נשלם הכבוד ונתתקן מאד כנ"ל וכן התלמיד לרבו כנ"ל. ועל כן העמידו דין כבודם דיקא אצל אבדה כנ"ל:
ועל כן מציאת בנו ובתו שיך לאביו וכל זמן שאוכלין על שלחנו נקראים קטנים ושיך מציאתם לאביהם, כי כשהמוצא זוכה בעצמו בהמציאה אזי מחזיר הנפש לבחינת חלק כבוד של עצמו וזוכה בו ועל כן הקטנים כל זמן שאוכלין על שלחן אביהם מציאתם שלו, כי השלחן הוא בחינת כבוד, בחינת שלחן מלכים, כמו שמבאר שם. ועל כן כל זמן שאוכלין משלחנו הם תלויים בכבודו וצריכים להחזיר מציאתם אליו, כי שם כבודם מאחר שאוכלין משלו:
גם כל הזכיות הם על ידי הדעת ועל כן קטן אין לו זכיה, כי אין לו דעת וכן חרש ושוטה, כי העשירות הוא שרש הנפש ושרשו בדעת, כי דעת הוא שרש כל ההשפעות בבחינת (משלי כד) ובדעת חדרים ימלאו, כי העשירות והנפשות הם בבחינת גבורות, כמו שכתב רבנו נרו יאיר ששרשם בדעת וכן משמע בדבריו כמה פעמים שהעשירות תלוי בדעת וזה בחינת (קהלת ז). בצל החכמה בצל הכסף. ועל כן מי שאין לו דעת אין לו זכיה בשום עשירות, דהינו בשום חפץ. וזה בחינת יאוש שקונה במציאה, כי היאוש הוא שמסיח דעתו מזה הדבר, כמו שאמרו יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, כי צריך לידע שאבד ויאש עצמו מדעתו נמצא שמוציא את דעתו מאותו החפץ שאבד ועל כן אין לו עוד בו שום זכיה כנ"ל:
ועל כן נקראים קטנים לענין מציאה כל זמן שאוכלים משלחן אביהם ומציאתם לאביהם, כי עקר הדעת על ידי האכילה, כמו שכתב רבנו במאמר ויהי הם מריקים שקיהם (סימן יז) ועל כן כל זמן שאוכלים משלחנו נמצא שדעתם תלוי באביהם, על כן מציאתם שלו והוא זוכה במציאות בניו, כי עקר הזכיה על ידי הדעת כנ"ל:
ועל כן דבר המזיק אין צריך להחזירו לבעליו רק המוצאו הורגו וזוכה בעורו, כמו שכתוב בשלחן ערוך, כי כל ההזקות הם הפך הדעת, כי כעס בחיק כסילים ינוח, כמו שכתב רבנו נרו יאיר בכמה מקומות שכעס ושנאה הם כסילות. ולעתיד שיתגלה הדעת לא יהיה דבר המזיק, כמו שכתוב (ישעיה יא), וגר זאב עם כבש וכו' לא ירעו ולא ישחיתו כי מלאה הארץ דעה וכו'. ועל כן דבר המזיק אין בו זכיה מאחר שאין בו דעת ועל כן הוא הפקר להמוצאו והמוצאו הורגו וזכה בעורו, כי אחר שהורגו ובטל ההזק אזי יש זכיה בהנשאר, דהינו בהעור מאחר שאין בו הזק אזי יש לו אחיזה בהדעת כשאר חפצים ויש בו זכיה ועל כן זוכה בו המוצאו שהרגו, כי הוא הביא הדבר לבחינת דעת וזכיה, כי מתחלה כשהיה מזיק לא היה בו שום דעת וזכיה כנ"ל ועל כן הוא זוכה בו על ידי שהרגו והביאו לבחינת דעת וזכיה כנ"ל: