ליקוטי הלכות · חושן משפט ב · אבדה ומציאה ג

על פי התורה אשרי העם השגחה שלמה בסימן יג עין שם כל התורה:

Copy passage with reference

ונעתיק קצת המכרח לעניננו וזה לשונו, להמשיך השגחה שלמה אי אפשר אלא עד שישבר תאות ממון ושבירתה היא על ידי צדקה, כי איתא בזהר רוחא נחית לשכך חמימא דלבא וכד נחית רוחא לבא מקבל לה בחדוה דנגונא דלואי. רוחא זה בחינת צדקה שהוא רוח נדיבה על ידו מקררין חמימות תאות ממון וכו' וזה בחינת קטרת וכו' וזה בחינת התגלות משיח שאז יתבטל חמדת הממון וכו' וכפי הבטול של עבודה זרה זאת של תאות ממון כן נתבטל החרון אף וכו'. ונתמשך חסד בעולם וכו' ועל ידי זה יתמשך הדעת שהוא בנין הבית המקדש, כי מי שיש בו דעה וכו' וזה בחינת התגלות התורה של לעתיד לבוא וכו'. והכלל שעל ידי שמשברין תאות ממון על ידי צדקה, על ידי זה נמשך חסד ועל ידי זה נמשך הדעת והשכל ועל ידי השכל הזה הוא יכול לקח ולקבץ הנפשות ולהעלותם בבחינת מיין נוקבין בבחינת ולקח נפשות חכם. ועל ידי זה מיחד קדשא בריך הוא ושכינתה ועל ידי היחוד הזה נולד התורה בבחינת עיר גברים עלה חכם וירד עז מבטחה וכו' ועל ידי המשכת התורה נמשך השגחה וכו' וכל אחד כפי קרובו אל התורה כן השגחת ה' יתברך עליו וכו', הינו בחינת השגחה שלמה שחוזרים ונצטירים בעיניו וכו', עין שם כל זה היטב:

Copy passage with reference

וזה בחינת מצות השבת אבדה שהוא כדי להמשיך השגחת ה' יתברך עלינו בשלמות, כי זה החכם הצדיק האמת ששבר תאות ממון לגמרי עד שיכול לקבץ הנפשות ולהעלות אותם לחדשם בבחינת עבור ולהמשיך על ידי זה תורה, זה הצדיק הוא בבחינת משיב אבדות, כי הוא מוצא כל האבדות שבעולם ומחזירם ומשיבם לבעליהם כשזוכין לבוא ולדרש אחר אבדתם בבחינת ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אליך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו. והבן היטב פרוש המקרא הזה לענין הצדיק שהוא עקר המשיב כל האבדות של כל באי עולם שהוא מתיגע בעבודתו עד שמוצא כלם. והוא חפץ בכל עת להשיב כלם לבעל האבדה מיד אך כל זמן שהם רחוקים ממנו מכרח לאספם אליו והם עמו עד דרש אחיך אותו וכו' בבחינת ואם לא קרוב אחיך אליך וכו'. וכמו שכתוב (בסימן קפח) שצריכין לבוא אל הצדיק לחזר אחר אבדתו שאבד ושכח מיד כשיצא לאויר העולם וכו', עין שם. נמצא שכל אלו הנפשות הבאים אל הצדיק שיקרבם לה' יתברך הם באים אליו לבקש אחר אבדתם הנ"ל והצדיק לוקח כל אלו הנפשות ומעלה אותם ומחדשם בבחינת עבור וממשיך על ידם חדושי תורה נפלאים ונוראים ובזה משיב ומחזיר להם אבדתם, כי עקר אבדתם הוא התורה ששכח כשיצא לאויר העולם, (כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שם נדה ל) שהוא אבדה, כמו שמבאר שם בסימן קפ"ח הנ"ל. ועתה בכל פעם שבאים אל הצדיק הוא מעלה נפשותם ומחדשם וחוזר וממשיך להם תורה, הינו בחינת התורה שנשכח ונאבד מהם הוא מחזיר להם עתה ביתר שאת על ידי החדוש שחדש נפשותם בבחינת עבור. וגם על ידי התורה שממשיך להם הוא מאיר עליהם אור גדול עד שיש להם כח בעצמם לחפש ולבקש אחר שארי אבדתם שעדין לא מצאו, כי בודאי אי אפשר להחזיר להם כל אבדתם המרבות מאד בפעם אחת שלא יזיק להם רבוי האור חס ושלום, כי רבוי השמן גורם כבוי הנר, ובהכרח להחזיר להם מעט מעט כפי הכנתם וכפי התעוררותם אל האמת. ובכל פעם על ידי כל תורה ותורה שהם מקבלין מהצדיק בעת שבאים אליו על ידי זה נמשך להם אור ונר לחפש על ידם אחרי שארי אבדתם כי התורה נקראת אור ונר, כמו שכתוב, כי נר מצוה ותורה אור. והאבדות צריכין לחפש אחריהם והחפוש הוא בנרות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו על ידי אור ונר של התורה והמצות שהחכם מזכה אותם על ידי זה מאיר אור נשמתם ועל ידי זה יכולין לחפש ולמצא את אבדתם בבחינת נר ה' נשמת אדם חופש וכו':

Copy passage with reference

וזה בחינת כל סדר התפלה, כי בכל יום צריכין להמשיך כל בחינת תקונים אלו המבארים בזאת התורה כדי לזכות להמשיך תורה וכו'. כי בכל יום ויום צריכין להמשיך על עצמו התורה מחדש בבחינת אשר אנכי מצוך היום, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. וכמו שאנו מברכין בכל יום נותן התורה. ולהמשיך תורה צריכין הבחינה הנ"ל, דהינו לשבר תאות ממון על ידי צדקה וכו' ועל ידי זה נתבטל החרון אף ונמשך חסד וכו' ונמשך הדעת ועל ידי זה מעלין הנפשות וממשיכין תורה שעל ידי זה נמשך השגחתו יתברך בשלמות עלינו. וזה בחינת כל סדר התפלה, כי בתחלה אומרים קרבנות וקטרת, זה בחינת שבירת ובטול העבודה זרה של תאות ממון על ידי הצדקה שהוא רוח נדיבה, כי הקרבנות הם בחינת צדקה, כי הם בחינת רוח נדיבה, כי הם נדבת לב כמו שכלל בפסוק קרבנות וצדקה, כמו שכתוב, מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת וכו' אשר דברת בפיך, זו צדקה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ועל ידי זה מבטלין העבודה זרה שהוא תאות ממון שהוא בחינת חרון אף ודינים, כי קרבנות הם תקון עולם העשיה ששם עקר אחיזת העבודה זרה והדינים, כמובא בכונות (ועין בדברינו מזה במקום אחר בהלכות תפלה הלכה ד). ועל כן באמת צריכין לתן צדקה קדם התפלה כדי לשבר תאות ממון לבטל החרון אף והדינים הנאחזים בעשיה,. כי כל העסקים והמשא ומתן והמלאכות שעושין הם בחינת עשיה ומחמת ששם עקר אחיזת העבודה זרה והקלפות על כן צריכין להתחזק ולהתגבר מאד שלא יפל לתאות ממון חס ושלום והעקר הוא על ידי צדקה שעל ידי זה משברין תאות ממון כנ"ל, שזהו בחינת קרבנות, שהם בחינת צדקה, שהם בחינת תקון העשיה כנ"ל. וזהו בחינת קטרת שאומרים אז, כי קטרת הם בבחינת המשכת כח הצדקה אל הלב לשכך חמימות הלב לבטל תאות ממון, כמו שמבאר שם, שזהו בחינת תקון העשיה כנ"ל. ואחר כך אומרים פסוקי דזמרה זה בחינת וכד נחית האי רוחא לבא מקבל לה בחדוה דנגונא דליואי, חדוה דנגונא דליואי, זה בחינת פסוקי דזמרה שהם זמירות ונגונים שירות ותשבחות שהיו הלויים עוסקים בהם בבית המקדש. ואז זוכין להמשיך עשירות דקדשה שהוא בחינת איזהו עשיר השמח בחלקו, שזהו בחינת קטרת, מעשרת וזהו בחינת והעשר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל, ואז צריכין לחזר ולתן צדקה כדי להמשיך הרוח נדיבה בחינת צדקה שיקבל אותו הלב בשמחה בבחינת חדוה דנגונא דליואי בחינת וכד נחית האי רוחא וכו' כנ"ל, ועל ידי זה נמשך חסד וכו'. ועל כן אומרים אחר כך ברכות קריאת שמע שהם ברכת המאורות ואהבת עולם כי ברכת המאורות זה בחינת חסד שהוא אור יום, כמו שכתוב, יומם יצוה ה' חסדו. וכמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל על מאמר רבותינו זכרונם לברכה והוה קאי באתרא עמיקא וכו', עין שם. וזה בחינת ברכת אהבת עולם שהוא בחינת אהבה וחסד, כי הוא בחינת היכל אהבה שהוא חסד כמו שאיתא בכונות, הינו כנ"ל שעל ידי שבירת תאות ממון על ידי הצדקה שזהו בחינת קרבנות כנ"ל על ידי זה זוכין לחדוה דנגונא דליואי שהוא בחינת פסוקי דזמרה כנ"ל. ועל ידי זה זוכין לחסד, שזהו בחינת ברכות קריאת שמע שהם ברכת המאורות ואהבת עולם כנ"ל. ועל ידי החסד נמשך הדעת כנ"ל וזה בחינת קריאת שמע, כי עקר המשכת המחין והדעת הם על ידי קריאת שמע, כמבאר בכונות. ועל ידי הדעת יכולין לקח ולקבץ הנפשות ולהעלותם בבחינת מיין נוקבין וליחד קדשא בריך הוא ושכינתה ואז נתחדשים הנפשות בבחינת עבור ועל ידי זה נולד ונמשך תורה. וכל זה הוא בחינת תפלת שמונה עשרה שאז עקר היחוד של קדשא בריך הוא ושכינתה שנעשה על ידי הדעת והמחין שהמשכנו בשעת קריאת שמע, כמבאר בכונות. ואז עולין כל הנפשות בבחינת מ"נ וכו' ועל ידי זה נמשך תורה. וזה בחינת ברכת שים שלום שהיא גמר התפלה שאז עקר היחוד ואז ממשיכין התחדשות התורה שנולד מהיחוד, שזהו בחינת המברך את עמו ישראל בשלום שהוא התורה שנקראת שלום, כמו שכתוב, ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, שנאמר על קבלת התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וזה בחינת עיר גברים עלה חכם וירד עז מבטחה, בחינת ה' עז לעמו יתן ה' יברך וכו'. ועל כן מזכירין קבלת התורה בברכת שים שלום, כמו שאומרים כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו תורת חיים וכו'. ועל ידי התורה נמשך השגחה שלמה וזה בחינת אשרי ובא לציון ושיר של יום וקטרת שהוא בחינת ירידת השפע כמו שאיתא בכונות,. הינו כי על ידי התורה הנ"ל אנו ממשיכין עלינו השגחתו בשלמות שעל ידי זה יורד עלינו רב שפע טובה וברכה וכו'. נמצא שכל סדר התפלה הוא בחינת כל התקונים הנ"ל, כי צריכין להמשיך בחינת קבלת התורה בכל יום מחדש, שזהו בחינת התחדשות המחין שבכל יום:

Copy passage with reference

ועקר הארת המחין הוא ביום דיקא ובלילה מסתלקין המחין אך אז מחיין עצמן בהתורה שקבלו ביום בבחינת זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חיתני, שבעת החשך והגלות בחינת לילה אז מחיין עצמן בהתורה שקבלו ביום:

Copy passage with reference

וזה בחינת מצות הדלקת נרות המנורה, וזהו בחינת הדלקת נר חנכה, כי בכלליות נקראים כל הימים אשר הצדיק חי על פני האדמה נקרא בחינת יום. ואחר כך כשנסתלק הוא בחינת לילה, כמו שכתוב במיתת יאשיהו, ביום בא השמש בצהרים וכו',. הינו כי בזמן שהיה הבית המקדש שאז היה עקר הארת המחין כידוע ואז היה עקר המשכת התורה, כמו שכתוב, כי מציון תצא תורה וכו'. אבל גם אז היה עקר המשכת המחין והתורה ביום וסמוך ללילה היו צריכין להדליק נרות המנורה, דהינו להמשיך בחינת שמן משחת קדש, שהוא הדעת, להמשיכו מהתורה שקבלו ביום להדליק בו כל הנרות הקדושות בלילה כדי שיאירו הנרות הקדושות בלילה, דהינו שגם בלילה יאיר עלינו אור התורה, שקבלנו ביום על ידי שדלקנו משם הנרות הקדושות של המנורה, כי עקר הארת נרות המנורה נמשכין מבחינת אור התורה כמו שכתוב באהל מועד מחוץ לפרכת העדת יערך אתו וכו'. שנרות המנורה צריכין שיהיו ערוכים כנגד ארון העדות ששם התורה, כי משם הם מאירין בכל לילה, דהינו מהתורה שקבלו ביום וכנ"ל. וכן בכלליות העולם שכל ימי הצדיק הוא בחינת יום ואז עקר המשכת הדעת והתורה שהמשיך עלינו. ואחר הסתלקותו שהוא בחינת לילה ואז נסתמו תרעין דגן עדן ונסתלק הדעת אך אנו מחיין עצמנו בהתורה שהמשיך עלינו ביום, דהינו בחיים חיותו, כי הצדיקים הגדולים, שהם בחינת משה, הם ממשיכין חדושי תורתם על ידי עלית הנפשות כנ"ל, והם ממשיכים התורה ממקום עליון נורא ונשגב כזה בשכל נפלא כזה עד שיש כח בתורתם להשיב ולהחיות כל הנפשות שיעסקו בתורתם לנצח, כי התגלות תורתם היה על ידי שהעלו הנפשות כנ"ל, ובגדל כחם העלו גם את כל הנפשות העתידין לבוא בבחינת ולא אתכם לבדכם וכו', כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה. והמשיכו התורה בקדשה כזאת עד שכל מי שיעסק בתורתם תאיר לו התורה לצאת מחשכת אפלתו בבחינת נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. כי על ידי עוסקו בהתורה חוזר ונתחדש נפשו בבחינת עבור מחמת שזאת התורה נמשכת מעלית התחדשות הנפשות את אשר ישנו פה ואת וכו'. וזה בחינת טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, שאפלו בלילה, דהינו אחר הסתלקותו לא תכבה נרו לעולם ועד מחמת שסחורתו, דהינו תורתו טובה מאד בחינת טעמה כי טוב סחרה וכו', כי המשיך תורתו בשכליות כאלה בבחינת ולקח נפשות חכם בחינת עיר גברים עלה חכם וכו' בבחינת שין של שלשה ראשים ושי"ן של ארבעה ראשים וכו', שעל ידי זה תורתו יש לה כח להאיר גם בלילה ולא תכבה נרו לעולם ועד:

Copy passage with reference

וזה בחינת תקף הנס של חנכה, כי כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל בקשו להשכיחם תורתך וכו'. מלכות יון הרשעה זה בחינת תאות ממון ששם כל העבודה זרה ומי שנופל לשם קשה לו לצאת משם, כמו שכתוב בהמעשה של הבעל תפלה ועל כן נקראת זאת התאוה של ממון מלכות יון הרשעה, בחינת טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וכו'. כי כשנופלים חס ושלום לתאוה זאת של ממון הוא בחינת טובע ביון מצולה ואין מעמד, כי אי אפשר לצאת משם כנ"ל. וזה בחינת שבקשו להשכיח התורה לגמרי וגזרו שמד וכו',. כי עקר שכחת התורה מרב בני ישראל הוא על ידי תאות ממון כאשר אנו רואין בחוש בהרבה בני אדם שבטלים מהתורה על ידי טרדתם בממון שרודפים אחר פרנסתם כל ימיהם ואינם עוסקים בתורה עד ששוכחים אותה לגמרי רחמנא לצלן. כמו שאנו רואין כמה אנשים שבימי נעוריהם היו בני תורה והרבה שהיו מפלגים בלמוד בימי נעוריהם, ואחר כך על ידי שיצאו לשוק נפלו חס ושלום, לתאות ממון ונטרדו בפרנסתם עד שבטלו את התורה עד ששכחו אותה לגמרי ולא האמינו בה' שיוכל לפרנסם בסבה קלה ולא קבעו עתים לתורה, כי נמשכו אחר תאות ממון עד שנדמה להם שצריכין להתיגע כל ימיהם על הפרנסה וזה וזה לא עלתה בידם. וזה בחינת כל השמדות שגזרה מלכות יון הרשעה שהוא בחינת תאות ממון, כי כל השמדות וכל העבודה זרה תחובים בממון, כמו שמבאר בהתורה צוית צדק (בסימן כג) על פסוק: ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד. ומגדל התגברות והתפשטות תאות ממון שהוא בחינת מלכות יון הרשעה כמעט שנשתכחה תורה מישראל, אך ה' יתברך עושה עמנו נסים ונפלאות גדולות בכל דור ודור ונותן כח בהצדיקים אמתיים שבכל דור שיקבצו ויעלו כל הצדקות שישראל נותנין ועל ידי זה הם משברים ומבטלין תאות ממון מישראל שלא תתפשט כל כך שלא תשתכח תורה מישראל חס ושלום. וזה בחינת שהיה הנס על ידי הכהנים בית חשמונאי. כהנים הם בחינת כח הצדקה וחסד של ישראל, כי הכהן הוא איש החסד, כי הוא מקבץ כל הצדקות של ישראל, כי צריכין לתן לו תרומות ומעשרות וכל מתנות כהנה שהם בחינת צדקה וחסד. ובכח זה הם משברין ומבטלין תאות ממון מישראל. וזה בחינת בית חשמונאי, בחינת יאתיו חשמנים מני מצרים, שהוא בחינת צדקה שמשברת תאות ממון, כי מצרים הוא בחינת תאות ממון כי היא מלאה גלולים ועבודה זרה שהם בחינת תאות ממון וכמובן בהמעשה של הבעל תפלה שרמזה בישעיה קפיטל ל"א שהוא.ך הוי הירדים מצרים לעזרה וכו', עין שם. ומי שנוטל ממונו ונותן צדקה זה בחינת יאתיו חשמנים מני מצרים, שמתוך תאות ממון הוא מתגבר ומשבר תאותו ונותן ממונו לצדקה. נמצא שהכהנים בית חשמונאי זה בחינת כח הצדקה שישראל נותנים ועל ידי זה מכניעים ומבטלין בחינת מלכות יון הרשעה שהוא בחינת תאות ממון כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה בחינת מה שהיונים טמאו כל השמנים. שמן משחת קדש הוא הדעת והתורה, כי על ידי תאות ממון נפגמין ונתקלקלין כל המחין והדעת, כי כמו שעל ידי שבירת תאות ממון זוכין לדעת שעל ידי זה ממשיכין תורה כנ"ל, כמו כן להפך כשמתגבר תאות ממון, שהיא בחינת מלכות יון אז נפגם הדעת ואי אפשר להמשיך תורה. וזה בחינת טמאו כל השמנים, הינו כי תאות ממון מתפשטת על הכל לקלקלם חס ושלום, כי על רב העולם שהם ההמון עם היא מתפשטת להשכיחם תורתו לגמרי, כי מרבוי טרדותם בממון אינם עוסקים בתורה ומצות עד ששוכחים חס ושלום התורה לגמרי כנ"ל. אך אפלו על אותן שנשאר להם איזה דעת קצת ועוסקים בתורה גם עליהם מתגברת תאות ממון עד שמטמאה ומקלקלת את הדעת, כי מחמת תאות ממון על פי רב יש להם פניות גדולות ומחשבות זרות הרבה בתפלתם ותורתם ועבודתם. וזה בחינת שמלכות יון שהיא תאות ממון טמאו כל השמנים שאפלו במקום שנמצא איזה שמן שהיא בחינת דעת ותורה, התאוה של ממון מטמא ופוגם את הדעת, כי נכנס בו כמה וכמה פניות ושקרים ומחשבות זרות מחמת חמדת הממון וטרדתו בהפרנסה. ומחמת זה לא היה שמן להדליק עד שמצאו בנס צלוחית שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול וכו'. כהן גדול זה בחינת הצדיק הגדול האמתי שהוא יכול לברר ולהעלות כל הצדקות והחסדים שישראל עושין, כי כהן איש חסד בחינת צדקה כנ"ל. והכהן הגדול הוא בחינת חסד גדול מאד כי הוא כלול מכל הכהנים והוא זוכה לכנס לתכלית הקדשה של הבית המקדש, כי הוא נכנס לפני ולפנים למקום הארון והלוחות וכל עבודת הבית המקדש תלוי בו. כי הוא מקבץ כל הצדקות והחסדים של כל ישראל ומשבר ומבטל העבודה זרה מישראל שהוא תאות ממון ועל כן הוא זוכה לעשירות גדול, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, והכהן הגדול מאחיו - גדלהו משל אחיו. כי עקר העשירות באמת הוא על ידי שבירת תאות ממון, כמו שמבאר בהתורה צוית צדק בסימן כג, עין שם. ועל כן הוא זוכה לתכלית הקדשה של הבית המקדש, כי על ידי צדקה, שהיא שבירת תאות ממון, זוכין לקדשת הבית המקדש בחינת ואני ברב חסדך אבוא ביתך, כמו שמבאר שם. וזה בחינת צלוחית של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול זה בחינת חתום תורה בלמדי, הינו שהצדיק הגדול האמתי שהוא בחינת כהן גדול שבר תאות ממון לגמרי בתכלית על ידי כח הצדקה עד שהשמן משחת קדש שלו שהוא הדעת שלו חתום בחותם שאין בו שום מגע זר, כי הוא נקי וזך לגמרי מכל מיני פניות הבאים על ידי תאות ממון ועל ידי זה הוא יכול להמשיך תורה בקדשה נפלאה שהוא בחינת חתום תורה בלמדי, שהתורה תהיה נחתמת ונקבעת בלבם לעולם עד שתחזירם למוטב בבחינת שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וכו', שהוא בחינת תפלין מחין, כי הצדיק הנ"ל ממשיך תורתו בבחינת חותם דקדשה בחינת תפלין מחין כמובן בהתורה הזאת, עין שם. וזהו, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה נס ודלק שמונה ימים, הינו כי כפי סדר הבריאה שכל קיומה על ידי התורה שהצדיקים ממשיכין בכל עת צריכין להמשיך התורה בכל יום מחדש, כי בכל יום נמשכין מחין חדשים כידוע. ועל כן בהשמן, שהוא הדעת הקדוש של הצדיק האמת, שהוא בחינת כהן גדול, לא היה ראוי להדליק כי אם יום אחד, כי ביום האחר צריכין מחין חדשים וחדושי תורה חדשים, אך כל זה היה אם היה הדור בתקונו וכמו שיהיה לעתיד כשיבוא משיח צדקנו שאז יהיו נפתחין מעינות החכמה ויגלו לנו הצדיקים חדושי תורה בכל יום, אבל עכשו בעמק הגלות קשה לגלות חדושי תורה אמתיים אפלו פעם אחת בשנה. רק שה' יתברך בעצם רחמיו נתן כח להצדיק האמת שהוא נקי וזך מכל שימשיך תורה בדרך נס נפלא עד שהשמן והתורה שאינו ראוי להדליק ולהאיר כי אם ביומו כנ"ל, אבל מעצם קדשת הצדיק הוא ממשיך התורה ממקום גבה ועליון כזה מבחינת התורה שתתגלה לעתיד שהיא אוריתא דעתיקא סתימאה, עד שדולק ומאיר השמן והתורה שלו בחינת שמונה ימים, דהינו שמאירה התורה שלו כל ימי עולם עד יום השמיני, שהוא בחינת בינה עלמא דאתי שאז יתגלה האמת בעולם ועולתה תקפץ פיה וכו'. כי כל ימי עולם הזה הם בבחינת שבעת ימי הבנין, בחינת שבע מדות, אבל יום השמיני הוא בחינת בינה עלמא דאתי למעלה מהבנין ששם מתבטלת הסטרא אחרא לגמרי בחינת ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ, בחינת וביום השמיני ימול בשר ערלתו, שאז בבחינת יום השמיני יהיה נמול נחתם ונתבטל הערלה החופה על הקדשה בבחינת ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ, הינו שהצדיק הגדול ממשיך התורה בקדשה כזאת עד שתהיה מאירה כל ימי עולם עד לעתיד לבוא. ועל זה קבעו לנו שמונת ימי חנכה שכל אדם בביתו ידליק נר חנכה, שהיא בחינת נרות המנורה, כי על ידי תקף הנס המשיכו הצדיקים הגדולים תקון נפלא כזה והארה נפלאה כזאת על ידי תורתם הקדושה שנאמרה על ידי עליות נפשות וכו' כנ"ל עד שכל אדם בביתו יש לו כח להדליק נר חנכה שהוא בחינת אור התורה, כי כל אדם יכול להאיר על עצמו אור תורתם שתאיר לו כמו אור ונר לצאת מחשכת אפלה שלו. וזה בחינת נר חנכה לשון חנוך שכל מי שרוצה לחנך עצמו בעבודת ה' יתברך יכול להמשיך שמן משחת קדש ולהדליק נר מאור תורתם שגלו והמשיכו ממקום שהמשיכו עד שכל אדם יכול למצא את עצמו בתורתם ושתאיר לו לנצח לצאת מאפלה לאור גדול. וזהו בחינת מה שמדליקין נר חנכה למטה מעשרה טפחים, כי ממשיכין האור העליון שהוא כלל כל היחודים שעולה נ"ר, ממשיכין עתה אותו גם למטה מעשרה טפחים, כמבאר בכונות. וזה בחינת 'פוק חזי גבורתא דמרך' המבאר שם בסוף התורה הנ"ל, דהינו שמגדל גבורת כח הצדיק יש לו כח להעלות גם הנפשות הנמוכים מאד מאד בבחינת עבור אפלו מי שלא יצא עדין מחל אל הקדש אפלו כמלא החוט וכו', עין שם. וזהו בחינת למטה מעשרה טפחים ששם תכלית העשיה וקשה להאיר אור התורה לשם אך על ידי תקף הנס של חנכה שהוא נמשך בכל דור ודור בכל שנה ושנה שהוא בחינת התגלות התורה של לעתיד שהמשיכו הצדיקים הגדולים בני עליה האמתיים, על ידי זה יש כח שיאיר האור גם למטה מעשרה טפחים, דהינו אפלו באותן שהם בתכלית העשיה שעדין לא יצאו מחל אל הקדש אפלו כמלא החוט גם להם מאיר אור התורה הזאת, כי גם נפשותם העלו בבחינת עבור על ידי עצם כחם בבחינת פוק חזי גבורתא דמרך וכנ"ל:

Copy passage with reference

ועל כן נוהגים להרבות בצדקה בחנכה, כי חנכה הוא בחינת הכנעת מלכות יון הרשעה שהוא תאות ממון ששבירתה על ידי צדקה שעל ידי זה ממשיכין אור התורה שמשם נמשך הדלקת נר חנכה לכל אחד בביתו כנ"ל על כן מרבין אז בצדקה:

Copy passage with reference

וזה בחינת מצות השבת אבדה, כי השבת אבדה זה בחינת שבירת תאות ממון, כי לוקח החפץ שמצא ששוה ממון ויכול לקחו לעצמו והוא לוקחו ומחזירו לבעליו נמצא שהוא בחינת שבירת תאות ממון בחינת צדקה, כי השבת האבדה לבעליה הוא גמילות חסדים שהוא בחינת צדקה, כי גדולה גמילות חסד יותר מן הצדקה (סכה מט ע"ב). נמצא שמצות השבת אבדה הוא בחינת שבירת תאות ממון על ידי צדקה וחסד ועל ידי זה נמשך השגחה שלמה כנ"ל. וזה שכתוב מצות השבת אבדה בלשון ראיה, כמו שכתוב, לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם וכו'. וכן תעשה לחמרו וכו' לא תוכל להתעלם. לא תוכל להתעלם דיקא שאסור להעלים עין מן האבדה שלא יפגם חס ושלום בעינים העליונים בבחינת השגחתו השלמה, כי כשמשים עין על האבדה ומשגיח עליה להגביה אותה ולהחזירה לבעליה, כמו כן ממשיך מלמעלה השגחה שלמה, כי זה עקר בחינת השבת אבדה שהוא בחינת שבירת תאות ממון על ידי צדקה וחסד שעל ידי זה נמשך השגחה שלמה כנ"ל. כי עקר האבדה נמשך מפגם ההשגחה על ידי שלא השגיח היטב על ממונו ולא שמרו כראוי ועקר הפגם הוא על ידי הסח הדעת שהוא בחינת פגם ההשגחה שלמה, דהינו שאין מסתכל על הדבר היטב עד שיהיה נחזר ונצטיר בעיניו רק הוא מתחיל להסתכל בו וקדם שמגיע הראות להדבר הסיח דעתו ונתפזר הראות אל הצד לדברים אחרים ועל ידי זה נגנב או נאבד ממנו, כי בודאי לא אבד ממונו לדעת כי זהו שוטה ומשגע גמור המאבד מה שנותנים לו רק רב האבדות הם על ידי הסח הדעת, דהינו שאינו משמרו כראוי, דהינו שאין מגיע הראות להחפץ שצריך לשמרו רק מקדם שמגיע הראות והמחשבה להדבר שצריך לשמרו מתפזר מן הצד כנ"ל, שזהו בחינת פגם ההשגחה שלמה, כמבאר שם בהתורה הנ"ל, עין שם היטב ענין השגחה השלמה. ועל כן זה שמוצא האבדה ומשים עין עליה ואינו מתעלם ממנה ומחזירה לבעליה הוא חוזר ומשלים ומתקן פגם ההשגחה שלמה ועל כן הוא חוזר וממשיך השגחה שלמה וכנ"ל:

Copy passage with reference

כי באמת צריך כל אדם לזהר מאד לשמר ממונו וחפציו כבבת עין כאשר הזהירנו אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על זה כמה פעמים, כי אף על פי שתאות ממון מגנה מאד, אף על פי כן ממון של איש הישראלי צריכין לשמרו מאד אדרבא, מחמת שתאות ממון מגנה מאד ויש סכנה גדולה כשיוצא לשוק בשביל פרנסתו שלא יפל לתאות ממון, אך הוא מכרח לצאת בשביל פרנסה. על כן זה הממון שכבר הרויח בהשגחתו יתברך על ידי איזה מלאכה או משא ומתן וכיוצא בודאי צריך לשמרו מאד מאחר שסכן נפשו בגשמיות ורוחניות בשביל זה. ועל כן חזר יעקב אבינו על פכים קטנים, כי צדיקים ממונם חביב עליהם וכו' ואין זה מחמת תאות ממון חס ושלום, אדרבא, מחמת שמבזה וקשה בעיניהם מאד כל עסקי העולם שצריכין לעסק בשביל פרנסה מחמת שמתבטלים על ידי זה מדברי תורה ואף על פי כן בהכרח לעסק גם בזה בשביל פרנסה המכרחת על כן זה החפץ והממון שכבר בא לידם שומרים אותו היטב שלא יהיה נאבד חס ושלום, שלא יצטרכו לחזר ולהתבטל מדברי תורה חס ושלום בשביל זה. ומי שפוגם בשמירת הממון הוא פוגם בבחינת השגחה שלמה כנ"ל ועל כן זה שמשיב האבדה הוא ממשיך בחינת השגחה שלמה כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה בחינת ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה והתחיל לדבר דברים אחרים ואמר הקבצו ושמעו וכו'. ובודאי מה שדבר אחר כך היה מעין שרצה לגלות, כי לכאורה תמוה מאחר שלא גלה כלל מהקץ, למה נכתבו דבריו אלו בתורה מה שאמר ואגידה לכם וכו' מה שלא גלה כלל, אך באמת מה שאמר אחר כך מחבר ושיך למה שרצה לגלות, כי יעקב רצה לגלות ממש קץ הגאלה ונסתלקה הימנו שכינה, כי הוא קץ הפלאות ואסור לגלותו, על כן התחיל לדבר דברים אחרים ורמז והעלים להם את הקץ בתוכם והודיעם במה יזכו לקץ הגאלה,. הינו שעקר הגאלה תלויה בהתגלות התורה בבחינה הנ"ל, דהינו על ידי הצדיקים שהם בבחינת משה משיח שיש להם כח לקבץ את הנפשות בחכמתם ולעלות בחכמתם ולהמשיך תורה וכנ"ל. וזהו בחינת הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם, 'הקבצו ושמעו בני יעקב', זה בחינת קבוץ הנפשות שכל אלו הנפשות הבאים לשמע דבר ה' הוא מקבצם יחד ומעלה אותם בבחינת עבור. וזה, הקבצו ושמעו, שמזהיר אותם שיתאספו ויתקבצו יחד ויטו אזניהם ויהיו מוכנים לשמע. ועל ידי הקבוץ וההכנה הזאת שהם חפצים לשמע על ידי זה מעלה החכם נפשותם ועל ידי זה מוריד להם תורה ואז יש להם מה לשמע.

Copy passage with reference

וזהו:ושמעו אל ישראל אביכם, דהינו שישמעו התורה הנפלאה שהמשיך וגלה להם. ועל כן נאמר שתי פעמים 'ושמעו', כי ושמעו הראשון נאמר על מה שמטים אזנם ומכינים עצמן לשמע בעת הקבוץ, שזהו בחינת הרצון החזק שיש לכל אחד ואחד הבאים לשמע דבר ה', שזהו עקר בחינת קבוץ הנפשות, דהינו הרצונות, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, ונפש הוא בחינת רצון וכו', עין שם, כי שמיעה בלבא תליא, הינו רצון הלב ותשוקתו הגדולה לשמע דבר החכם הצדיק האמת, שזהו בחינת נפש כנ"ל. ועל ידי זה מקבצם ומאספם יחד בבחינת הקבצו ושמעו בני יעקב ואחר כך מוריד להם על ידי זה תורה. וזהו בחינת ושמעו השני שהוא 'ושמעו אל ישראל אביכם', שנאמר על התגלות התורה שמגלה להם וכנ"ל. ועל כן נאמר בתחלה יעקב הקבצו ושמעו בני יעקב, ואחר כך ישראל ושמעו אל ישראל כי בעת הקבוץ קדם התגלות התורה שאז הוא עדין בחינת עבור אז נקראין המחין והדעת בחינת יעקב בחינת בבטן עקב את אחיו שהוא בחינת עבור. ואחר כך כשנולד ונתגלה התורה אז הוא בחינת ישראל, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בהתורה עתיקא (בסימן כא) על פסוק כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגלתו, עין שם:

Copy passage with reference

ועל כן קנטר יעקב השלשה שבטים הראשונים ראובן שמעון ולוי, כי זה ידוע שכל בחינה כלולה מכל הבחינות ועל כן בכלל הנפשות שהחכם מקבצם יחד ועולה עמהם וממשיך תורה, שזהו בחינת שתי שכליות, כי הקבוץ הוא בחינת שכל אחד, ומה שממשיך תורה הוא שכל שני בחינת שי"ן של שלשה ראשין ושי"ן של ארבעה ראשין, בכלל אלו הנפשות יש בהם שתי בחינות, כי יש נפשות שהם בבחינת השכל של הקבוץ, שמקבצם ומעלה אותם בבחינת עבור ויש נפשות שהם בבחינת השכל של המשכת התורה, ואלו השלשה שבטים הראשונים ראובן שמעון ולוי הם בבחינת השכל של הקבוץ דהינו שהם הראשונים ומהם מתחיל להעלותם בבחינת עבור לגרם היחוד על ידם בתחלה. ומחמת שכל התחלות קשות, על כן בתחלה בעת בחינת העבור אז מתעוררים דינים קשים חס ושלום, כי עבור בחינת דין כידוע, כמו שנאמר, ויתעבר ה' בי למענכם, וכמו שראינו בעינינו אצל הצדיקים הגדולים שבתחלה בעת שהכינו עצמן לומר תורה היו רואים מהם קפידות גדולות מה שלא היה דרכם בכך תמיד. אך כל זה נמשך מבחינת רגז ודין של בחינת עבור, ועל כן קנטר יעקב אבינו שלשת שבטים הראשונים האלו מחמת שהם הראשונים שעל ידם עקר התחלת המשכת היחוד שהוא בחינת עבור שאז הוא בחינת דין וקנטור כנ"ל. כי שמות שלשה שבטים אלו מרמז על זה, כי ראובן נקרא על שם, כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי, זה מרמז שעדין אין יחוד שלם בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל מחמת פגם מעשיהם אבל הצדיק בגדל כחו שמעורר מעט הטוב שיש בישראל ומעלה ומלקט גם הנפשות הפגומים עם הטובים בבחינת אריתי מורי עם בשמי וכו', כמו שמבאר שם, עין שם. עד שמעורר רחמי ה' יתברך שיראה בעניי ישראל ויאהב אותם ויתקרב ויתיחד עמהם וזה בחינת כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי. וכן שמעון נקרא על שם כי שמע ה' כי שנואה אנכי וכו'. וכן לוי שנקרא על שם הפעם ילוה אישי אלי וכו'. נמצא ששמות כל אלו השלשה שבטים מורים על תחלת היחוד, הינו שהם מעוררים וגורמים היחוד והאהבה והחבור בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל מה שבתחלה היו כמו רחוקים ושנואים ממנו וסבלו ענויים וצרות רבות ועתה יאהבם ויקרבם ויתלוה ויתחבר אליהם וכנ"ל. ועל כן מחמת שאלו השבטים הם בחינת ההתחלה בחינת עבור שהוא דין על כן קנטרם בדברים וכנ"ל. אבל יהודה היה בחינת הפעם אודה את ה' שמרמז שכבר נכמרו רחמי ה' יתברך ונתבטלו הדינים והרגז לגמרי והתחיל להתמשך מלמעלה המשכת התורה שאז נמתקין כל הדינים כשהמחין מתחילין להתמשך. וזהו הפעם אודה וכו' בחינת המשכת התורה שאז עקר השבח וההודיה בחינת אודך בישר לבב בלמדי משפטי צדקך. כי יהודה הוא בחינת משיח שיצא ממנו שאז יהיה עקר התגלות התורה בבחינה הנ"ל שעל ידי זה עקר הגאלה כנ"ל. ועל כן כשהגיע ליהודה התחיל לקרבם בדברים טובים, כי כבר נתבטל הדין והרגז הנאחז בבחינת עבור והתחיל להתמשך בחינת התגלות התורה והדעת שהוא בחינת רחמים וחסד כנ"ל. נמצא ששלשה שבטים הראשונים הם בבחינת עבור ושאר השבטים הם בבחינת הולדת והמשכת התורה. ועתה תראה נפלאות שבשביל זה בעת יציאת מצרים הזכיר שלשה שבטים אלו לבדם בפרשת וארא כמו שכתוב אלה ראשי בית אבותם וכו' ופרש רש"י שם, לפי שקנתרם יעקב אביהם לשלשה שבטים הללו בשעת מותו חזר הכתוב ויחסם כאן לבדם לומר שחשובים הם, כי בכלליות נחשב כל גלות מצרים בבחינת עבור כידוע, ויציאתם משם וגאלתם נחשב בחינת לדה כידוע. כי כבר מבאר שכל בחינה כלולה מכל הבחינות ועל כן אף על פי שיעקב בודאי המשיך וגלה תורה הרבה לבניו ובפרט הברכות הקדושות שברכם קדם מותו שכל דבור ודבור הוא תורה גבה ומרמז בהם כל מה שיעבר עליהם ויקרה אותם עד הסוף אף על פי כן עדין לא נתנה בימיו ועל כן כל ענין יעקב הוא בבחינת קבוץ הנפשות בבחינת עבור. עד שבא משה רבנו וגרם יחוד נפלא למעלה עד שהוציא הנפשות מבחינת עבור והמשיך תורה שהיא התגלות הדעת שהוא בחינת לדה, שזהו עקר בחינת יציאת מצרים, ועל כן בעת בחינת העבור סבלו ישראל צרות רבות בגלות מצרים כי עבור בחינת דין כנ"ל. וזה בחינת תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, שהתגלות התורה נמשך על ידי משה בחינת תורה צוה לנו משה, אך הירשה הקדושה שהיא התגלות התורה שהביא לנו משה רבנו נמשך על ידי קהלת יעקב בחינת 'מורשה קהלת יעקב', דהינו על ידי קבוץ הנפשות בבחינת עבור, שזהו בחינת יעקב, כי עקר הקהלה והקבוץ על ידו, כי הוא שרש כל הנפשות, כמו שכתוב, כל הנפש הבאה לבית יעקב, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה במקום אחר. ועל כן בעת יציאת מצרים הזכיר אלו השלשה שבטים הראשונים לבד כי הם הם עקר בחינת העבור ועתה עקר הגאלה תלויה בהם להמתיק ולבטל הדין הנאחז בבחינת עבור שהם בחינת אלו השלשה שבטים על ידי החסד והרחמים שהתחיל להתמשך בעת הגאלה על ידי שכבר נתעורר בחינת המשכת התורה שעל ידי זה היה עקר הגאלה, כמו שכתוב, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים וכו'. ועתה מתקו דברי רש"י הנ"ל והם מהפסיקתא שלפי שקנתרם יעקב לאלו השלשה שבטים וכו', כי בודאי כן הוא שלפי שקנתרם וכו', שזהו מחמת שהם בבחינת עבור ששם אחיזת הדין שמשם היה כל גלות מצרים, על כן עתה בעת הגאלה צריך לחזר ולהזכיר אותם דיקא, כי עקר הגאלה תלוי בהם להמתיק הדין מהם על ידי המשכת התורה שהתחיל על ידיהם על ידי שהיו בבחינת עבור שעל ידי זה עקר הגאלה כנ"ל. וזה שפרש רש"י שם שחזר הכתוב ויחסם לומר שחשובים הם, כי בודאי מה שמהם עקר התחלת עלית הנפשות בבחינת עבור שאז הוא בחינת דין אין מחמת גריעותם חס ושלום אדרבא, הוא חשיבותם שהם גדולים כל כך שמהם עקר ההתחלה שקשה מאד ומחמת זה בעצמו קנתרם כנ"ל. אבל באמת הם חשובים ועל כן בעת הגאלה צריכים להזכיר אותם דיקא, כי עקר הגאלה על ידם כי אם לא היה בחינת עבור לא היה בחינת לדה שהוא בחינת המשכת התורה שהוא עקר הגאלה כנ"ל:

Copy passage with reference

נמצא שבכלליות העולם קבוץ הנפשות בבחינת עבור הוא בחינת יעקב בחינת כל הנפש הבאה לבית יעקב כנ"ל והמשכת התורה הוא בחינת משה שהמשיך ונתן לנו את התורה ועל כן הכרח יעקב אבינו להורידם למצרים ומשה רבנו הוציאם כי ירידת ישראל למצרים נמשך מבחינת עבור כידוע, שזהו בחינת יעקב. אבל הירידה הוא בשביל העליה. כי אם אין עבור אין לדה. וכמו שכתוב, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, כי על ידי זה זכו אחר כך לגאלה על ידי משה שהמשיך ונתן לנו את התורה, שזהו בחינת לדה כנ"ל. וזה שאיתא במדרש פרשת ויחי, יעקב סים בזאת 'וזאת אשר דבר', ומשה פתח בזאת 'וזאת הברכה', משה סים באשרי 'אשריך ישראל' ודוד פתח באשרי 'אשרי האיש' וכו'. הינו כי יעקב הוא בחינת קבוץ הנפשות ועל כן סים בזאת, כי זאת הוא בחינת מלכות אמונה, כמובא בתקונים באריכות, ומלכות אמונה היא בחינת כלליות הנפשות כידוע, ועל כן משה פתח בזאת שסים יעקב, כי על ידי קבוץ הנפשות, שהוא בחינת יעקב, המשיך משה התורה ועל כן שם בוזאת הברכה מתחיל תכף לדבר מהמשכת התורה שנמשך על ידי קבוץ הנפשות שהוא בחינת יעקב, כמו שכתוב שם, ה' מסיני בא וכו' תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב וכנ"ל. ועל כן יעקב סים בזאת ומשה פתח בזאת, כי כל בחינת יעקב הוא בחינת קבוץ הנפשות שהוא בחינת זאת ובזה פתח משה, כי על ידי קבוץ הנפשות של יעקב שהוא בחינת זאת המשיך משה התורה כנ"ל. וזהו משה סים באשרי ודוד התחיל מאשרי, כי על ידי המשכת התורה נמשך השגחה שלמה שהוא בחינת אשרי לשון אשורנו ולא קרוב, כמו שכתב שם אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על פסוק אשרי העם, ודוד התחיל מאשרי, כי דוד הוא בחינת משיח שכל עסקו להמשיך השגחה שלמה על ידי התורה שממשיך על ידי בחינות הנ"ל. כי כל הצרות וכל הגליות שסובלין עתה הוא מחמת הסתרת פנים, דהינו שכביכול אין נמשך השגחתו בשלמות עלינו ועל זה אנו צועקין בכל עת עד אנה תסתיר את פניך ממני וכו' למה פניך תסתיר תשכח ענינו ולחצנו, וכתיב, ראה עניי ועמלי וכו'. וכל עסקם של הצדיקים האמתיים שמקימין אותנו ומחיין אותנו במרירת הגלות הזה ומעוררין וממשיכין הגאלה הוא על ידי ההשגחה שלמה שממשיכין בכל עת על ידי חדושי תורתם שממשיכין על ידי עלית נפשות וכנ"ל. וזהו בחינת דוד שהוא משיח שהתחיל באשרי במה שסים משה, כי עקר המשכת התורה שממשיך הצדיק בחינת משה הוא כדי להמשיך השגחה שלמה שהוא בחינת אשרי, שזהו בחינת דוד משיח שנקרא יפה עינים וטוב ראי, מחמת שהוא ממשיך השגחה שלמה בחינת ושמתי עיני עליהם לטובה, שעל ידי זה עקר הגאלה כנ"ל:

Copy passage with reference

נמצא ששלשה צדיקים אלו יעקב משה דוד הם כלל השלשה בחינות הנ"ל שהם קבוץ הנפשות להעלותם בבחינת עבור, שזהו בחינת יעקב, והמשכת התורה שזהו בחינת משה, והמשכת השגחה שלמה, שזהו בחינת דוד משיח. וכל אלו השלשה בחינות כלולים וקשורים ותלויים זה בזה, כמבאר בהתורה הנ"ל. על כן במה שסים זה פתח זה, כי כל אחד תלוי ומקשר בחברו כנ"ל, כי על ידי קבוץ הנפשות ממשיכין תורה ועל ידי המשכת התורה נמשך השגחה שלמה כנ"ל:

Copy passage with reference

וזהו גם כן מה שאיתא במדרש פרשת וזאת הברכה ששם מתחיל מאברהם וזה לשונו, אברהם ברך את יצחק וכו', דכתיב, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק וכו'. עמד יצחק לברך את יעקב אמר, ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל אבא הפסיק ביתן אף אני מתחיל ביתן מנין? שנאמר, ויתן לך האלהים. ובמה חתם בקריה שנאמר, ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו. עמד יעקב לברך את השבטים אמר איני פותח אלא בקריה, שנאמר, ויקרא יעקב אל בניו. ובמה חתם בזאת וכו', עמד משה לברך וכו' כי התחלת התקון התחיל מאברהם אבינו שהוא התחיל להוציא העולם מקללותיה שנתקללה על ידי חטא אדם הראשון, ולהמשיך ברכות, דהינו להמשיך השפעת התורה שמשם כל הברכות, כמו שכתוב, ה' עז לעמו יתן ה' יברך וכו'. והתחלת התקון הוא על ידי הצדקה שעל ידי זה משברין תאות ממון כנ"ל בהתורה הנ"ל וזה בחינת אברהם שהיה איש החסד שעשה חסד וצדקה הרבה עם כל באי עולם ועל ידי זה שבר תאות ממון (וכמו שמבאר בהתורה 'מישרא דסכינא' בסימן ל, עין שם) ובטל בחינת בעצבון תאכלנה בחינת בזעת אפך שנתקללו בחטא אדם הראשון. ומחמת שהוא זכה לבטל הקללה הנ"ל על כן נמסרו לו הברכות, כמו שכתוב, והיה ברכה וכו'. והוא מסר הברכה ליצחק וסים בויתן, כי מדת אברהם הוא בחינת השפעה ונתינה בחינת נתינת צדקה וחסד, בחינת נתן תתן וכו', על כן סים בויתן. ויצחק פתח בזה וסים בויקרא, כי יצחק הוא תקן מדת הגבורה בחינת סטרא דלוי ששם בחינת הנגון והשיר ועל כן הוא המשיך התקון הנאמר בהתורה הנ"ל שהוא בחינת וכד נחית ההוא רוחא לבא מקבל לה בחדוה דנגונא דליואי, שהוא בחינת שלמות תקון תאות ממון שישכך חמימות הלב לתאות ממון ויהפכו לשמחה שיהיה שמח בחלקו ולא יהיה אץ להעשיר, שזהו בחינת חדוה דנגונא דליואי, שזהו בחינת יצחק שהוא בחינת גבורות קדושות שמשם עקר השתלשלות אחיזת תאות ממון, בחינת מצפון זהב יאתה, שהם בחינת חרון אף ודינים ואין הדין נמתק אלא בשרשו, דהינו כשממשיכין כח הצדקה והחסד של אברהם איש החסד לבחינת גבורות יצחק שהוא בחינת חמימות הלב ומשככין חמימות הלב דסטרא אחרא שלא יבער הלב לתאות ממון רק אדרבא, יהיה שמח בחלקו עד שיזכה לבחינת חדוה דנגונא דליואי, כי הנגון והשמחה הוא בבחינת לוי, שהוא בחינת יצחק, שהוא בחינת שמאל דקדשה ששם השיר והנגון והשמחה כשמבטלים משם אחיזת הדינים דסטרא אחרא שהם בחינת תאות ממון וזוכין שיבער ויתחמם הלב לה' יתברך בשמחה ושיר ונגון בבחינת לבי ובשרי ירננו אל אל חי. ועל כן פתח יצחק ממקום שחתם אברהם שהוא ויתן, כי הוא העקר שצריך להמשיך כח נתינת הצדקה של אברהם לשכך חמימות הלב שנמשך מגבורת יצחק לבטל משם החרון אף בחינת בזעת אפך תאכל לחם ולהפכו לשמחה ונגון, שהוא בבחינת יצחק שנקרא על שם הצחוק והשמחה. ועל כן סים בויקרא זה בחינת שצריכין לקרות ולהזמין את כח הצדקה שהוא בחינת אברהם לתוך בחינת גבורת יצחק כדי לשכך חמימות הלב שבוער לתאות ממון שמשתלשל משם כנ"ל, וזהו בחינת וקראו נדבות השמיעו (עמוס ד). שצריכין לקרות את הרוח נדיבה שהוא כח הצדקה ולהשמיע אותו אל הלב, כי שמיעה בלבא תליא עד שישמע הלב ויקבל כח הצדקה בבחינת וכד נחית ההוא רוחא לבא מקבל לה בחדוה דנגונא דליואי וכנ"ל. ומשם התחיל יעקב ויקרא אל בניו. וסים בזאת, כי על ידי כח הצדקה של אברהם שהמשיך יצחק לתוך הלב וכו', שזה עקר שלמות שבירת תאות ממון עד שהפך חמימות הלב לשמחה ונגון ושיר, דהינו שלא יהיה בלבו שום חמימות דסטרא אחרא שהוא תאות ממון, שהוא כלל הבלי העולם רק שיתחמם לבו לה' יתברך להודות ולהלל אותו יתברך בשיר ונגון וכו', שהוא בחינת חדוה דנגונא דליואי כנ"ל, שזהו גם כן בחינת קריאה, בחינת הודו לה' קראו בשמו, כי כל הנגונים והשירות הם בחינת קריאה שהוא בחינת קול, בחינת המשכה, כי על ידי הקריאה שקוראין את חברו נמשך ובא אליו ואחר כך מדבר עמו, שזהו בחינת שיר ונגון שעל ידי זה קוראין וממשיכים אותו יתברך אלינו ואחר כך אנו מדברים לפניו כל צרכינו, כי עקר ההמשכה והחבור הוא על ידי בחינת נגון שהוא סטרא דלוי בבחינת הפעם ילוה אישי אלי כו', כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה במקום אחר. וזה בחינת מה שאומרים פסוקי דזמרה קדם התפלה, כי על ידי נגון וזמרה קוראין וממשיכין אותו יתברך אלינו ואחר כך יכולים להתפלל לפניו כל צרכינו וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל, וכל השבחים הם בבחינת זמירות ונגונים של הלויים שעוסקים בשירות ותשבחות של דוד המלך עליו השלום, שהם בחינת עשרה מיני נגינה. ועל כן נגונא דליואי הוא בחינת קריאה ובו סים יצחק, כי הוא בבחינת חדוה דנגונא דליואי כנ"ל. ובמה שסים הוא פתח יעקב ויקרא אל בניו, כי בכח הצדקה שמשברת תאות ממון עד שזוכין לחדוה דנגונא דליואי על ידי זה יכולים לקבץ הנפשות, שזהו בחינת יעקב בחינת זאת, שהוא מלכות כלליות הנפשות ועל כן סים בזאת ובזה פתח משה ונתן על ידי זה את התורה וכו' כנ"ל:

Copy passage with reference