ליקוטי הלכות · חושן משפט ב · פקדון וארבעה שומרים ה

ענין הארבעה שומרים:

Copy passage with reference

א) על פי התורה חדי רבי שמעון בסימן סא, עין שם:

Copy passage with reference

והיוצא משם לעניננו שצריכין לשוב על פגם אמונת חכמים ועל ידי זה נתרבין ספרים קדושים הרבה שכלם צריכין להעולם וכו' ועל ידי זה נשלמת התורה ונכללת התורה בבחינת לוחות האבן בבחינת אבן שתיה קדשי קדשים שהוא בחינת חכמה עלאה, כי השכל נקרא קדש וחכמה עלאה בחינת שכל הכולל דמתמן אוריתא נפקת הוא בחינת קדשי קדשים וכו' ועל ידי זה נמתקין כל הצמצומים וכל הדינים שבעולם, כי עקר המתקת כל דין הוא על ידי השכל השיך לו וכו', אבל על ידי שכל הכולל ממתיקין כל מיני דינין שבעולם, ואפלו כשממתיקין הדין על ידי השכליים פרטיים צריכין גם כן לקבל מבחינת שכל הכולל וכו' וכו'. וזה בחינת שתים עשרה אבני יעקב שנכללו באבן אחת בבחינת אבן שתיה וכו'. וזה בחינת ראש השנה שכל הנפשות באים כל אחד עם צמצומו ושכלו, ונכללין בהצדיק האמת שהוא בחינת שכל הכולל וכו' ששם נמתקין כל מיני דינין שבעולם וכו'. על כן צריכין אלו הנפשות לזהר מאד מאד שיהיה אהבה ושלום גדול ביניהם כדי שיוכלו להכלל יחד וכו' ועל ידי זה נמשך שמחה וכו' בחינת אור צדיקים ישמח וכו' וזה בחינת חדי רבי שמעון וכו' פתח ואמר ה' שמעתי שמעך יראתי תמן יאות הוה למדחל וכו'. כי זה המקרא נאמר על רבי עקיבא ותלמידיו שנסתלקו על שלא היה אהבה ושלום ביניהם וכו'. אנן בחביבותא תליא וכו' כנ"ל, עין שם כל זה היטב היטב:

Copy passage with reference

וזה בחינת שומרים, כי השומר צריך לשמר הדבר מחסרונות והזקות וכל ההזקות באים מהדינים שבאים מהצמצומים כשאין זוכין להמתיק אותם על ידי השכלים הנמשכין על ידי כל התקונים הנ"ל, הינו על ידי פגם אמונת חכמים, כי אמונה הוא בחינת שמור, כמובא, שהוא בחינת מדת לילה, בחינת ואמונתך בלילות, שאז צריכין שמירה ועל כן מברכין אז שומר עמו ישראל לעד, כי עקר השמירה על ידי בחינת אמונה ועל כן עקר הכח של כל השומרים לשמר הדבר מהזקות וחסרונות הוא על ידי אמונה, הינו אמונת חכמים שהוא יסוד האמונה, כמו שכתוב: ויאמינו בה' ובמשה עבדו. כי על ידי אמונת חכמים נתרבין הספרים של התורה הקדושה ונשלמת התורה ונמתקין כל הצמצומים וכל הדינים וכו'. ואז כשנמתקין כל הדינים בודאי נשמר הדבר מכל ההזקות והחסרונות הבאים מהדינים כנ"ל, כי התורה שומרת הכל. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, תלמידי חכמים אין צריכים לנטירותא, כי התורה שומרת אותם, על כן עקר השמירה של כל העולם עם כל עשירותם וחפציהם הכל נמשך על ידי אמונת חכמים על ידי שמאמינים בשלמות בהתלמידי חכמים אמתיים שהם עוסקים תמיד לחדש בתורה ולהרבות ספרים קדושים בהתורה להשלים את התורה שתהיה נכללת בבחינת חכמה עלאה שכל הכולל, שעל ידי זה המתקת כל מיני דינים שבעולם שעל ידי זה נשמר הכל מכל מיני הזקות וחסרונות וכנ"ל. אבל צריכין לזה שיהיה אהבה ושלום גדול בין ישראל כדי שיכללו כל הנפשות יחד בהצדיק האמת שהוא בחינת שכל הכולל, כי כל אחד ואחד הוא בחינת שכל פרטי וכשמתחברין יחד באהבה ושלום ונכללין בהצדיק האמת שהוא חכם הכולל בחינת קדשי קדשים על ידי זה נמתקין כל הדינין על ידי שכל הכולל וכו' כנ"ל. וזה בחינת ואהבת לרעך כמוך אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, כי בודאי אהבה ושלום בין ישראל הוא כלל גדול בתורה, כי על ידי זה נכללין כל הנפשות יחד בבחינת שכל הכולל בחינת קדשי קדשים שמשם יוצאת כל התורה שעל ידי זה נשלמת התורה כנ"ל. נמצא שכל שלמות וקיום התורה על ידי זה על ידי שישראל אוהבין זה את זה על כן ואהבת לרעך וכו' הוא כלל גדול בתורה כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה בחינת החלוקי דינים שבין הארבעה שומרים, כי שומר חנם פטור מהכל ולהפך השואל חיב בכל אפלו באונסין ושומר שכר והשוכר חיבין בגנבה ואבדה ופטורים באונסין. כי עקר השמירה על ידי המתקת הצמצומים על ידי כל הנ"ל שעקרו תלוי באהבה ושלום בין ישראל שעל ידי זה נכללין יחד בשכל הכולל שמשם כל ההמתקות כנ"ל, ועל כן השומר חנם פטור בכל, כי השומר חנם אינו מחיב רק לשמר הדבר כראוי בלי פשיעה ואם אף על פי כן ארע איזה הזק וחסרון בהדבר המפקד אצלו אין אנו תולין ההזק בו מאחר שהוא שומר חנם וחיב עצמו בשמירת ממונו של חברו בחנם בלי שום שכר רק מצד אהבה ורעות של חברו, וכך ראוי להיות שכל אחד מישראל יאהב את חברו באמת ויהיה ממונו של חברו חביב עליו כשלו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה יהי ממון חברך חביב עליך כשלך וכו'. נמצא שמצדו אין שום הזק מאחר שבזה השמירה קים מצות ואהבת לרעך כמוך, כי שמר ממון חברו בלי שכר רק מאהבה לבד, ועל כן מצדו בודאי היה נכלל בהשכל הכולל ששם כל מיני המתקות וכו' שעל ידי זה מתבטלין כל ההזקות ועל כן מצדו אין פגע ואין הזק ועל כן השומר חנם הוא פטור בכל. וכן להפך השואל חיב בכל, כי אנו תולין כל ההזקות בהשואל, ולא בהמשאיל שהשאיל כליו וחפציו לחברו בלי שום קבלת שכר רק מצד אהבת רעים שכל אחד מישראל מחיב להטיב ולגמל חסד עם חברו. נמצא שזה המשאיל קים אהבת חברים כראוי על כן מצדו אין הזק כנ"ל על כן אין אנו תולין שום הזק בהמשאיל כי אם בהשואל שכל הנאה שלו שקבל כל הנאת החפץ מחברו בחנם. והרי חברו קים בעסק זה מצות אהבת חברים כראוי שמצדו בטלים כל ההזקות. אבל בהשואל לא ראינו שותר לחברו מחמת אהבה וכלליות, על כן אנו תולין כל אחריות ההזקות בהשואל ולא בהמשאיל וכנ"ל:

Copy passage with reference

ועל כן השומר שכר והשוכר חיבין בגנבה ואבדה ופטורים מאונסין, כי השומר שכר והשוכר שניהם משתפין עם הבעל הבית בהנאתן, כי השומר שכר שומר חפץ חברו אבל לא בחנם כי אם בשכר, וכן השוכר שחברו מסר לו חפצו להשתמש בו אבל היה בשכר על כן הם משתפין באחריות ההזקות ועל כן הטילה התורה עליהם הזק גנבה ואבדה ועל בעל הבית בעצמו של החפץ הטילה עליו אחריות האונסין. וגם זה יבאר היטב בעזר ה' על פי התורה הנ"ל כי מבאר שם שיש שני מיני המתקת הדינים, כי יש שממתיקין כל דין פרטי על ידי השכל השיך לו וכו' וגם זה על ידי שמקבל השכל הפרטי מהשכל הכולל, כמו שמבאר שם. אבל יש דינים שממתיקין אותם על ידי בחינת שכל הכולל בעצמו ששם נמתקין כל מיני דינין שבעולם וכו' כנ"ל. וזה ידוע ומבאר כבר שכל מיני הזקות חס ושלום, נמשכין מהדינים ועל כן השומר שכר והשוכר חיבין בגנבה ואבדה, כי גנבה ואבדה נמשך מהדינים שיכולין להמתיק אותם על ידי השכל הפרטי השיך לכל דבר, כי גנבה ואבדה נמשך רק מהסח הדעת, דהינו שאין ממשיכין השכל היטב לתוך הדבר הנשמר ועל כן הזק זה תולין בהשומר שכר והשוכר שקבלו הנאה מהחפץ, ועל כן חל עליהם השמירה הבאה על ידי ההמתקה של השכליים פרטיים מאחר שקבלו הנאה פרטיות מהחפץ. אבל הזקות של אונסין שבאים על ידי חיות רעות ולסטים מזין שהם בחינת דינים קשים וחזקים שאי אפשר להמתיקן ולבטלם כי אם על ידי שכל הכולל ששם נמתקין ונתבטלין כל הדינים קשים וחזקים שבעולם כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, זאת האחריות של המתקן אלו ההזקות אין תולין כי אם בהבעל הבית בעצמו של החפץ שכל עקר החפץ בכללותו הוא שלו, כי רק הוא יכול לקבל ולהמשיך ההמתקה מהשכל הכולל שהוא החכם הצדיק האמת, שהכל צריכין לקבל כל ההמתקות וכל השמירות ממנו, כי זה החכם האמת, שהוא בחינת שכל הכולל, הוא בחינת הבעל הבית של כל העולם כלו, כי כלם מקבלים חיות ממנו כידוע וכל מי שיש לו איזה עשירות וחפצים וכלים צריך לקבל השמירה ממנו כי ממנו כל ההמתקות של כל הדינים שמשם כל השמירות. על כן אחריות של אונסין שבא מדינים קשים אין תולין בהשומר שכר והשוכר שקבלו הנאות פרטיות מהחפץ כי אם בבעל החפץ שהוא עקר הבעל הבית של החפץ שרק הוא צריך לקבל ולהמשיך ההמתקה מהבעל הבית של כל העולם שהוא בחינת שכל הכולל, שהוא הצדיק האמת וכנ"ל:

Copy passage with reference

ועל כן יעקב אבינו שהיה צריך להמשיך את התורה לבניו, כמו שכתוב, תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. על כן היה שומר כי שמר את צאן לבן. כי על ידו עקר השמירה שבא על ידי ההמתקה העליונה הנ"ל על ידי שנכללין כל הצמצומים בשכל הכולל בבחינת אבן שתיה, שזהו בחינת שתים עשרה אבני יעקב שנכללו באבן אחת וכו', כמו שמבאר שם. וכן דוד המלך עליו השלום שהיה צריך למצא מקום הבית המקדש ועקר למצא נקדת האבן שתיה בחינת קדשי קדשים, על כן היה שומר והתגבר כנגד כל מיני אונסין שבעולם, כמו שכתוב, ובא הארי והדב וכו'. כי זכה להמתיק ולבטל כל הדינים קשים שהם בחינת אונסין על ידי בחינת שכל הכולל בחינת קדשי קדשים, שעסק כל ימיו ביגיעות גדולות לכלל שם, כמו שכתוב, זכר ה' לדוד את כל ענותו וכו' אם אתן שנת לעיני וכו' עד אמצא מקום לה', שהוא מקום אבן שתיה וכו' וכנ"ל:

Copy passage with reference

וזה בחינת ספירה ושבועות שהוא קבלת התורה. כי עקר קבלת התורה בשבועות בכל שנה ושנה מחדש הוא בחינה הנ"ל לזכות להרבות ספרים קדושים בתורה להשלים את התורה שתהיה בבחינת לוחות האבן עד שתהיה נכללת בבחינת אבן שתיה קדשי קדשים, בחינת שכל הכולל ששם נמתקין ונתבטלין כל מיני דינים שבעולם וכו' כנ"ל, שזה עקר קבלת התורה מחדש בכל יום, כמו שכתוב, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. ובפרט בשבועות שאז עקר זמן קבלת התורה מחדש בכל שנה ושנה, כי התורה כבר קבלנו, אבל כל אדם בכל דור ודור צריך לקבל על עצמו בחינת קבלת התורה בכל פעם מחדש, דהינו שיתגבר לקים את התורה שזה העקר, הינו שיתגבר עד שיזכה להוציא משפטי הנהגות ישרות בכל מקום שילמד שם וכו', כמו שמבאר שם בתחלת התורה הנ"ל שזה זוכין על ידי אמונת חכמים וכו', עין שם קשר כל התורה הנ"ל. וזה עוסקין בימי הספירה ושבועות, כי בספירה עוסקין להמשיך השכליים פרטיים להמתיק הצמצומים והדינים הנמשכים מהם, כי ידוע שימי הספירה הם ימי דין שנמשכין מבחינת צמצום הנ"ל. ובכל יום ויום של ימי הספירה ממשיכין מח ושכל כפי היום, כמבאר בכונות היטב, ועל ידי כל מח ושכל ממתיקין הצמצום והדין של אותו היום וזה המח והשכל של כל יום ויום מימי הספירה הוא בחינת שכל פרטי הנ"ל שממתיקין צמצום ודין פרטי וכו' כנ"ל עד שבשבועות זוכין להכלל בשכל העליון שכל הכולל הנ"ל שהוא בחינת חכמה עלאה דמתמן כל אוריתא נפקת, כי שבועות הוא יום החמשים בחינת שער החמשים, שהוא בחינת חכמה עלאה, בחינת שכל העליון הכולל שעל ידי זה נמתקין כל הדינים שבעולם, כי אז עקר קבלת התורה, שזוכין אז שתהיה התורה נכללת בבחינת אבן שתיה בחינת לוחות האבן וכו' כנ"ל. וזה בחינת מים טהורים הנמשכין בשבועות בחינת מקוה של שבועות, בחינת וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וכו', כמובא בכונת המקוה של שבועות, שהוא בחינת מקוה של שער החמשים, הינו כנ"ל, כי שלמות התורה בבחינה הנ"ל הוא על ידי בחינת מים טהורים הנ"ל, כמבאר שם היטב בהתורה הנ"ל, עין שם. ועל כן נקראים ימי הספירה לשון ספר, כי כפי המח והשכל שממשיכין בכל יום מימי הספירה כן נתרבה בחינת ספר בתורה להשלים את התורה עד שנזכה בשבועות לקבל הארה משכל הכולל שזה עקר בחינת שבועות כנ"ל:

Copy passage with reference

וכל זה זוכין על ידי תשובה על פגם אמונת חכמים שעל ידי זה נדון במותרות עד שהעשנים סרוחין עולין אל המח ומעקמין ומסבבין את מחו וכו' שמשם כל הקלקולים שזה עקר בחינת גלולי מצרים שאנו עוסקין לטהר עצמנו מהם בכל ימי הספירה, כי כל גלות מצרים היה על ידי חטא אדם הראשון כידוע שפגם באמונה, כמובא. ועקר הפגם היה בבחינת אמונת חכמים, כי אף על פי שהוא נברא יחידי ולא היו אז עדין חכמים בעולם כי אם הוא לבדו, אף על פי כן היה צריך ביותר לאמונת חכמים, דהינו להאמין בעצמו וכמבאר בהתורה הנ"ל שכשאין מאמינים בעצמו הוא בחינת פגם אמונת חכמים וכן מבאר בסימן פו בלקוטי תנינא על פסוק מקצר רוח ומעבדה קשה, כי אם היה האדם מאמין בעצמו שנשמתו גבה מאד מאד, כי אפלו הנשמה של הפחות שבישראל גבה מאד ובו תלויין כל העולמות עליונים ותחתונים, בודאי לא היה עובר שום עברה ולא היה פוגם שום פגם, בפרט אדם הראשון שהיה יחידי שאצלו היה כל אמונת חכמים רק בבחינה זאת. כי אנחנו צריכים אמונת חכמים בכל הבחינות המבארים שם, להאמין בצדיקים אמתיים ולהאמין בחברו ולדבר עמו ביראת שמים בבחינת אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר וכו'. כי בכל אחד מישראל יש נקדה טובה שהוא בחינת צדיק. וביותר צריך להתחזק ולהתגבר להאמין בעצמו, להאמין שגם מעט עבודתו ועסקו בתורה יקר מאד אצל ה' יתברך, בפרט מה שזכה להתקרב לצדיקים וכשרים אמתיים להאמין בהם שזה יקר מאד מאד אצל ה' יתברך, כי אפלו אם יאמין בה' יתברך ובצדיקים ובחבריו הכשרים שכלם צדיקים, אבל אינו מאמין בעצמו, דהינו שאינו מאמין שאמונתו שמאמין בחכמים אמתיים וכו' יקר מאד מאד, גם זה פגם אמונת חכמים ובאפן אחד פגם הזה גרוע מהכל, כאשר מצוי נגע המספחת הזאת בכמה בני אדם שהם כשרים קצת ומתחילים להתקרב לאנשי אמת לחכמים וכשרים אמתיים, אבל אומרים על חבריהם הם בודאי כשרים וצדיקים, אבל מה מועיל לי כי אני יודע חסרוני בנפשי שאני מלא חטאים ועונות ופגמים ועל ידי זה נופל חס ושלום, ומתרחק לגמרי חס ושלום ונופל מאמונת חכמים לגמרי עד שהרבה נעשו מתנגדים וחולקים על ידי זה. נמצא שכל פגמו באמונת חכמים, על ידי שלא האמין בעצמו, כי מי שרוצה לחוס על חייו צריך לבקש מה' יתברך עד שיתחזק באמונת חכמים כל כך עד שיאמין גם בעצמו, דהינו שיאמין בגדל כח צדקתם של הצדיקים אמתיים עד שבודאי יתקנו גם אותו ויעלו אותו מעלה מעלה אם יאחז עצמו להיות דבוק בהם כל ימי חייו, כי אמונתו בעצמה שמאמין בהצדיקים ומתקרב אליהם יקר מאד מאד, כי אמונה הוא רק בדבר שאין מבינים בשכל, כמו שמבאר במקום אחר. ועל כן צריך להאמין בעצמו באמונה אף על פי שלפי שכלו וידיעתו בעצמו הוא רחוק מאד מה' יתברך, אף על פי כן צריך להאמין באמונה שגם מעט הנקדות הטובות שבו יקרים מאד אצל ה' יתברך וכאשר הבנתי כל זה משיחתו הקדושה זכרונו לברכה. ובפרט אדם הראשון שהיה יחידי בעולם שכל אמונת חכמים שלו היה תלוי בזה כנ"ל, ובפרט כי כל הפגם של אדם הראשון היה על ידי חוה אשתו שמתחלה בא הנחש עליה בערמה, כי היא היתה צריכה להאמין באדם הראשון שדבריו אמת שה' יתברך צוה שלא לאכל מעץ הדעת, והנחש הכניס בה [זוהמא] עד שכפרה בו ולא האמינה בדבריו ופגמה באמונת חכמים על ידי זה. ונסתה לדברי הנחש ואחר כך גרמה עד שהכניסה כפירות גם בלב אדם הראשון בעצמו שנפל בדעתו ולא האמין בעצמו בעצם כחו ומעלתו שהיתה גבה ונשגבה מאד עד שאכל מעץ הדעת טוב ורע, שמאז נמשך זהמת הנחש שמשם כל הפגמים של הדורות הקודמים דור המבול ודור הפלגה שמשם נמשך גלות מצרים כידוע. וכל פגמי הדורות היה על ידי פגם אמונת חכמים כמו שכתוב, לא יפנה דרך כרמים וכו' וכמבאר במקום אחר:

Copy passage with reference

ועל כן היה עקר הפגם של אדם הראשון על ידי אכילה על ידי שאכל מעץ הדעת טוב ורע, כי כל פגם אמונת חכמים נוגע בהאכילה שנדון במותרות וכו' שעולים עשנים סרוחים אל המח ומסבבין ומעקמין את דעתו וכו', כמו שמבאר שם. ועל כן הזהירו ה' יתברך על זה שלא יאכל מעץ הדעת שהיא בחינת אכילה כזאת שעל ידה מתרבה המותרות ועולה אל המח וכו'. והוא פגם בזה בעצמו שפגם בבחינת אמונת חכמים ואכל אכילה זאת של עץ הדעת טוב ורע. ואז תכף נמשך בלבול הדעת בעולם שנמשך ממותרות הנ"ל מעשנים סרוחים הבאים על ידי המותרות כנ"ל שזה עקר בחינת גזרת המיתה שנגזרה אז בחינת ביום אכלך ממנו מות תמות. כי כל מיתת האדם נמשך על ידי האכילה על ידי המותרות שעל ידי זה אי אפשר שיחיה האדם לעולם, ומשם היה כל גלות מצרים כנ"ל. ובימי ספירה עוסקין לטהר עצמנו מזהמתם וגלוליהם שנמשכין ממותרות הנ"ל:

Copy passage with reference

ועל כן ירד המן לישראל בימי הספירה בט"ו באיר. ועד אותו היום אכלו מהעגה שהוא מצה שהוציאו ממצרים שטעמו בה טעם מן כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן, כי המן הוא הפך פגם האכילה הנ"ל, כי המן הוא בחינת מאכל שאין בו שום פסלת ומותרות הנ"ל, כי המן היה נבלע באיברים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל כן לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן, כי עקר קבלת התורה הוא כשזוכין להנצל ממותרות האכילה הנ"ל, שזהו בחינת אכילת מן כנ"ל שאז המח ברור וזך ויודעים להוציא משפטי הנהגות ישרות מכל מקום שלומד שם כנ"ל, ועל כן ירד המן באיר בימי הספירה שהם הכנה לקבלת התורה, כי עקר קבלת התורה על ידי בחינת אכילת מן שאין בו מותרות וכנ"ל:

Copy passage with reference

וזה בחינת ה' בהשמים חסדך ואמונתך עד שחקים, בהשמים חסדך זה בחינת חסד עליון וגבה מאד בחינת החסד העליון שממשיכין מהשכל הכולל שהוא בחינת שבועות שהוא שכל עליון וחסד גבה מאד. וזהו, בהשמים חסדך, כי זה השכל נקרא שמים לעצם גבהותו בבחינת כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם. וזה החסד העליון שממתיק הכל זוכין על ידי אמונת חכמים כנ"ל וזהו אמונתך עד שחקים בחינת אמונת חכמים שמאמינים בצדיקים אמתיים שהם בחינת שחקים על שם ששם שוחקין מן לצדיקים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר צדקת הצדיקים הוא שהם בבחינת אוכלי המן שכל מאכלם בבחינת מן הנבלע באיברים, כי אכילתם בחינת מאכל מברר שאין עולה ממנו שום מותרות ופסלת ועשנים סרוחים אל המח לבלבל ולעקם דעתם חס ושלום, שזה עקר בחינת אכילת מן עכשו בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן, והוא ידוע שעכשו אין יורד המן לישראל, אך הכונה שעקר קבלת התורה זוכין הצדיקים אמתיים שאכילתם מברר ואף על פי שעתה בהכרח יש בהאכילה פסלת ומותרות שמכרח לצאת לחוץ אף על פי כן אוכלים בקדשה ובטהרה גדולה כל כך על פי התורה עד שאין עולים שום עשנים סרוחים ממותרות האכילה אל המח רק מבררים הטוב הזך בעצמו שנבלע באיברים. ושאר הפסלת נדחה לחוץ לגמרי ואינו עולה אל המח כלל. ועל כן אכילתם בחינת אכילת מן ממש, אדרבה, עתה אכילת הצדיקים הגדולים נפלאה ביותר שאוכלים מאכלים גשמיים כאלו שיש בהם מותרות כזה ואף על פי כן אוכלים בקדשה כזאת עד שאין עולים שום עשנים סרוחים אל מחם עד שאכילתם בחינת מן ממש, שזהו בחינת אמונתך עד שחקים, בחינת אמונת חכמים, שהם בחינת שחקים ששם שוחקין מן לצדיקים וכו' כנ"ל ועל ידי זה ד' בהשמים חסדך שזוכין לחסד העליון בחינת שכל הכולל וכו', כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי וכו' שנאמר על מתן תורה, כמו שפרש רש"י שם, כי כבר מבאר שהאדם צריך להוציא משפט הנהגות ישרות מכל מקום שילמד שם. וזה זוכין על ידי אמונת חכמים בשלמות. שאז אינו נדון במותרות ומאכלו זך שעל ידי זה דעתו צחה וזכה ויכול למצא את עצמו בכל מקום שילמד שם שיוציא משם משפטי הנהגות ישרות כנ"ל. וזהו אז אמרתי הנה באתי, הינו בחינת קבלת התורה, כמו שפרש רש"י שם. וזהו במגלת ספר כתוב עלי, שבכל מקום שלמדתי באיזה ספר היה הכל כתוב עלי שמצאתי את עצמי בכל מקום שלמדתי באיזה מגלת ספר, כי בכל מקום שלמדתי הוצאתי משם משפטי הנהגות ישרות לעצמי וכו'. (וכן מבאר בדבריו זכרונו לברכה בעצמו על פסוק זה (בסימן קכא) אך עתה על פי התורה הנ"ל יתבאר המשך הפסוקים שאחריו בקשר נפלא). ועל ידי זה הוספתי ספרים הרבה בתורה כמו שמבאר שם שעל ידי אמונת חכמים נחשב שעושה ספרים הרבה כי מתחלה לא היה זה הספר נחשב אצלו והיה אצלו כלא ולמותר, ועכשו חוזר ונחשב אצלו כל ספר וכו'. ובפרט על ידי שזוכה עכשו להוציא משפטי הנהגות ישרות מהספרים שלומד בהם שעכשו נחשבים הספרים כשלו, כי מתחלה היה רחוק מהם מאד ועכשו נחשב כל ספר כשלו, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. וכמו שכתוב במדרש רבה פרשת בחקתי שהלומד לעשות נחשב כאלו עשאו לדברי תורה. וזהו, במגלת ספר כתוב עלי, שנחשב כל ספר שנכתב עלי ובשבילי ואז בודאי לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי. ופרש רש"י לענין קדשת האכילה של ישראל, כמו שפרש שם, כל מאכלי על פיך, הינו כנ"ל, כי על ידי אמונת חכמים זוכים שיהיה המאכל זך בבחינת מן שלא יעלו המותרות אל המח לבלבל חס ושלום, וזהו, ותורתך בתוך מעי שהתורה מתקימת בתוך מעי דיקא. כי מי שפוגם באמונת חכמים אזי התורה אינה מתקימת אצלו מחמת אכילת מעיו, שמתרבה אצלו המותרות עד שעולים עשנים סרוחים ומעקמין את דעתו בסברות הפוכות מן האמת ואינו יכול להוציא משפטי אמת מהתורה נמצא שהתורה יוצאת ומתרחקת ממנו מאחר שאינו יכול להוציא ממנה משפטי אמת, שזהו בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה תורתו של דואג מן השפה ולחוץ מחמת שהיה מתנגד וחולק על דוד שהיה אז הצדיק האמת ועל ידי זה כל תורתו של דואג היה על ידי מותרות הנ"ל בבחינת ושם איש מעבדי שאול נעצר לפני וכו', כמו שמבאר שם ועל כן היה כל תורתו מהשפה ולחוץ כי לא נתקימה בתוך מעיו וכנ"ל. אבל הזוכה לאמונת חכמים, שזהו בחינת במגלת ספר כתוב עלי שמתרבין הרבה ספרים בהתורה על ידו וכנ"ל אזי לעשות רצונך וכו' ותורתך בתוך מעי דיקא, כי מתקימת במעיו דיקא, כי זוכה שאכילתו בבחינת מן שאינם עולים המותרות אל המח עד שזוכה לברר משפטי אמת שזה עקר קיום התורה וכנ"ל. וזה שפרש רש"י שם כל מאכלי על פיך, כי גם כל המצות התלויים באכילה כגון תרומות ומעשרות וחלה וכל העשר מצות התלויים בפת ואסור נבלות וטרפות ומינים טמאים וכו' הכל כדי לקדש אכילת ישראל שיהיה מאכלם זך בלי מותרות כדי שיוכלו להוציא משפטי אמת מהתורה כנ"ל:

Copy passage with reference

וזה בחינת אכילת מצה שנצטוו תכף ביציאתן ממצרים, כי מצה בחינת מן כנ"ל בחינת מאכל זך הנ"ל. ועל כן אחר פסח אוכלים חמץ, כי מצה היא אסותא, כמו שאיתא בזהר הקדוש, כי אכילת מצה מתקן מעיו של אדם שאפלו כשאוכל אחר כך חמץ גם כן יכול לברר המאכל שלא יעלו המותרות אל המח וכנ"ל, ועל כן אחר קריעת ים סוף שהוא בשביעי של פסח התר החמץ, כי בקריעת ים סוף זכו לאמונת חכמים בשלמות, כמו שכתוב, ויאמינו בה' ובמשה עבדו. כי אף על פי שגם מקדם האמינו, כמו שכתוב, ויאמן העם וכו'. אף על פי כן אחר כך חזרו ונפלו מהאמונה קצת, כמו שאיתא בזהר הקדוש. ובשעת קריעת ים סוף חזרו והאמינו בשלמות בה' ובמשה עבדו שהוא בחינת אמונת חכמים על כן אחר כך יכולים לאכל חמץ, כי על ידי אמונת חכמים נצולין ממותרות כנ"ל, הינו שאפלו כשאוכלים חמץ יכולים לברר המאכל שלא יעלו העשנים סרוחים אל המח וכו' וכנ"ל:

Copy passage with reference

ועל כן ירד המן בימי הספירה שאז מכינים עצמם לקבלת התורה, כי עקר קבלת התורה על ידי בחינת אכילת מן שהוא נבלע באיברים ואין בו מותרות כנ"ל ועל כן מתפללין בימי הספירה על ברכת הפרנסה, כמו שכתוב, ארץ נתנה יבולה יברכנו אלקים וכו'. כי עקר ברכת האכילה הוא כשזוכין שיהיו המאכלים מבררים שלא יעלו חס ושלום העשנים סרוחים אל המח שמשם בא בחינת רעבון מחמת שאין המאכל משביע כראוי את הנפש, כי כשהמאכל מברר ואין עולה שום פסלת אל המח כי אם זכות וצחות רוחניות המאכל שעולה אל המח אחר כמה ברורים, (כמבאר בחכמת הנתוח) אז המח מקבל חיות על ידי המאכל ואז נשפע מהמח חיות ושפע לכל האיברים שהוא בחינת שביעה. אבל להפך חס ושלום כשהמאכל אינו מברר והעשנים סרוחים עולים אל המח אז המח מבלבל ואין לו חיות כראוי ואינו יכול להשפיע חיות ושביעה לכל האיברים וזה בחינת כל הברכות בענין האכילה והשביעה הנאמר בפרשת בחקתי וכיוצא, כמו שכתוב, אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, דהינו שתהיו עמלים בתורה. ולדעת מדרש חכמים כמו שמפרש בפרוש רש"י שם, הינו בחינת אמונת חכמים. וזהו בחינת ועשיתם אתם. וכמובא במדרש רבה המובא לעיל שיהיה נחשב כאלו עשאו לדברי תורה כנ"ל ואז, ואכלתם לשבע, כי אז אינו נדון במותרות שזה עקר השביעה והברכה במעים וכנ"ל. וזהו, ונתתי שלום בארץ. כי על ידי שעושין תשובה שלמה על פגם אמונת חכמים על ידי זה נתרבין ספרים הרבה בהתורה שעל ידי זה נכללת התורה בבחינת חכמה עלאה שכל הכולל וכו' על ידי זה נתרבה השלום בבחינת בחביבותא תליא, כי נכללין כל הנפשות בנפש החכם הכולל בבחינת קדשי קדשים וכו' כנ"ל,:

Copy passage with reference

וזה יהי ממון חברך חביב עליך כשלך והתקן עצמך ללמד תורה שאינה ירשה לך וכל מעשיך יהיו לשם שמים, יהי ממון חברך חביב עליך כשלך זה בחינת אהבה וכלליות הנפשות כנ"ל שיאהב כל אחד את חברו כנפשו לקים בשלמות מצות ואהבת לרעך כמוך שהוא כלל גדול בתורה כנ"ל. ועקר האזהרה של אהבת החברים הוא ביותר בענין הממון, כי שם עקר הקנאה והשנאה כידוע לכל ועל כן מצות עשה ואהבת לרעך כמוך נסמך אחרי האזהרות שהזהיר בכמה לאוין לבלי לגע בממון חברו רק אדרבא לזהר לסיעו ולחיותו, כמו שכתוב שם בפרשת קדושים, לא תגנבו ולא תכחשו וכו' לא תעשק ולא תגזל וכו' לא תקם ולא תטר וכו' הינו לגמל חסד עם חברו ולעבר על מדותיו נגדו שאף על פי שחברו לא השאיל לו יעבר על מדותיו וישאיל לו בלי הטחת דברים שלא יאמר לו איני כמותך וכו'. ואחר כך מסים על כל זה ואהבת לרעך כמוך, כי עקר קיום האהבה בין ישראל הוא כשאין מקפידין ואין מקנאין זה על זה בממונם. וזהו בחינת קשר וחבור המשנה הנ"ל יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, זה בחינת אהבה וכלליות הנפשות כנ"ל שעל ידי זה הם נכללין בחכמה עלאה שהוא שכל הכולל שזה עקר שלמות התורה כנ"ל. וזה והתקן עצמך ללמד תורה שאינה ירשה לך וקשה לכאורה הלא מבאר בפסוק שהתורה ירשה לנו, כמו שכתוב, תורה צוה לנו משה מורשה וכו'? אך על פי הנ"ל מתרץ היטב, כי עקר שלמות התורה הוא כשהתורה נכללת בשרשה בבחינת שכל הכולל קדשי קדשים בבחינת לוחות האבן כנ"ל וזה תלוי באהבה בין ישראל כנ"ל. וזהו תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, 'קהלת יעקב' דיקא, דהינו כשישראל נקהלין ונקבצין יחד באהבה ואחדות ביניהם שאז הם נכללין בשרש התורה כנ"ל, אז התורה ירשה לנו, כי אז דיקא יכולין להמשיך על עצמו קדשת התורה וכנ"ל וכמו שמבאר שם בפרשה ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד וכו'. ופרש רש"י שם:

Copy passage with reference

בהתאספם יחד באגדה אחת ושלום ביניהם וכו'. אבל כשאין שלום חס ושלום ויש מחלקת אזי כפי המחלקת, כן הוא בחינת שכחת והסתלקות התורה חס ושלום. ועתה מחבר היטב יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, דהינו אהבה וכלליות נפשות ישראל יחד על ידי זה דיקא והתקן עצמך ללמד תורה, כי על ידי זה עקר התקון של הנפש ללמד תורה, כי על ידי זה יכולין לכלל בשכל הכולל וכו', שזה עקר התקון להמשיך על עצמו, קדשת התורה, כי שם שרש התורה וכו' כנ"ל. וזהו, שאינה ירשה לך, 'לך' דיקא, הינו לך בעצמך כשאתה חולק עצמך חס ושלום, מהנפשות הנכללים בשכל הכולל אזי אין התורה ירשה לך בודאי, כי התורה ירשה רק לקהלת יעקב בהתאספם יחד באהבה ושלום כנ"ל ולא לך לבדך כשאתה חולק עצמך על ידי קנאה ושנאה שבאה על ידי הממון כנ"ל. וזהו שסים, וכל מעשיך יהיו לשם שמים, 'שמים' זה בחינת שכל הכולל הנ"ל שגבה מאד בחינת כי גבהו שמים מארץ וכו', הינו שכל מה שאתה עושה יהיה שתזכה להכלל בשכל הכולל הנ"ל שהוא בחינת קדשי קדשים בחינת שרש התורה ששם נמתק ונתתקן הכל, כמו שמבאר שם בהתורה. וזה שחבריך יקימוה בידך ואל בינתך אל תשען, כי עקר קיום התורה הוא על ידי זה שעל ידי זה נכללין יחד וכו' כנ"ל וכמו שהזהיר האר"י ז"ל מאד על אהבת החברים. ואל בינתך אל תשען כי טובים השנים מן האחד שאם יפלו האחד יקים את חברו וכו', שזה נאמר לענין קיום התורה, כמו שפרש רש"י שם, כי אינה ירשה לך בעצמך כי אם על ידי הכלליות והשלום כנ"ל:

Copy passage with reference

ועל כן עקר הגלות היה על ידי שנאת חנם שהיה בבית שני, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועקר הגאלה תהיה על ידי שיבוא אליהו תחלה ויעשה שלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין אליהו בא לטמא ולטהר וכו' אלא לעשות שלום וכו', הינו שלא יבוא לברר לנו ההלכות שאנו מספקין בהם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאין הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחר, רק לעשות שלום בעולם ואז ממילא יתבררו כל ההלכות, כי על ידי השלום והכלליות על ידי זה התורה נכללת בשרשה בשכל הכולל בקדשי קדשים ששם ברור כל ההלכות בבחינת כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' וקמת ועלית וכו', כי עקר ברור כל ההלכות הוא מבחינת קדשי קדשים ששם עומדים לוחות האבן בחינת שכל הכולל וכו' כנ"ל. נמצא שבזה מישב ממילא מה שקשה לכאורה על מאמר רבותינו זכרונם לברכה הנ"ל שאין אליהו בא לטמא ולטהר וכו' הלא מבאר בכמה מקומות בדברי רבותינו זכרונם לברכה שעקר ברור ההלכות המספקות עתה בידינו יהיה לעתיד על ידי אליהו ומשיח. אך על פי הנ"ל מבאר היטב כי עקר התקון יהיה מה שאליהו יעשה שלום בעולם ואז ממילא יתבררו כל ההלכות וכנ"ל:

Copy passage with reference