ליקוטי הלכות · חושן משפט ב · שומר שכר ב
Reading settings
ובו יתבאר ענין חנכה:
על פי התורה 'ואת הערבים צויתי לכלכלך' בלקוטי תנינא סימן ד עין שם כל הענין:
והכלל בקצור, שעל ידי צדקה זוכין להכניע מצח הנחש שהוא שרש חכמת הטבע שיונק מזקני הדור שאין בהם שלמות, כי עקר הזקנה הוא להוסיף בכל יום ויום אור קדשה ודעת שכל יום ויום שבא אחר כך יאיר ביותר בעבודת ה', אבל כשאין מוסיפין אור קדשה ודעת בכל יום אזי אפלו כשמזקין נקרא קצר ימים. ומזקנים כאלו שאין בהם שלמות מהם יונק מצח הנחש שרש חכמת הטבע. ועל ידי צדקה מבטלין יניקות מצח הנחש שרש חכמת הטבע, ואזי נתגלה מצח הרצון שיונק מזקנים שבקדשה בחינת זקן ונשוא פנים, כמבאר שם, ואזי נתגלה ונשמע קול הקריאה של הימים טובים מקראי קדש שקוראין ומגלין את הרצון, עין שם. ועל ידי התגלות הרצון שנתגלה שהכל ברצונו יתברך ואין שום חיוב הטבע כלל על ידי זה נעשה יראה והיראה היא כלי לקבל השפעת החסד ששופע תמיד. ואזי כששופע חסדו עלינו אזי אין צריכין לעשות שום עסק ומלאכה ומשא ומתן בשביל פרנסה כי נתקים, ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם ואתם כהני ה' תקראו וכו', עין שם. נמצא, שזוכין על ידי צדקה שאין צריכין לבלות זמן על שום עסק ומלאכה ומשא ומתן בשביל פרנסה ויכולין לעסק בעבודת ה' תמיד. ועל ידי צדקה זוכין להרחיב כל הפתחים של כל ההתחלות, כי כל ההתחלות קשות כי בשעת ההתחלה צריכין לעשות פתח מחדש, עין שם. ועל ידי צדקה מרחיבין כל הפתחים שצריכין לעשות בשעת ההתחלה בבחינת פתח תפתח, עין שם כל זה באר היטב:
וזה בחינת חנכה, כי עקר חנכה הוא להכניע מלכות יון הרשעה שעמדה על ישראל להשכיחם תורתך וכו', כי מלכות יון הרשעה הם בחינת חכמי הטבע שכל חכמתם נקראת חכמת יון והם רצו להתגבר על ישראל לבטל התורה חס ושלום, ולהגביר חכמת הטבע בעולם חס ושלום. כי כל התורה הוא בחינת אמונת הרצון שאנו מאמינים שהכל ברצונו יתברך שזהו יסוד כל התורה כלה כידוע והם רצו לבטל אמונת הרצון חס ושלום, כלליות התורה ולהמשיך, חס ושלום, חכמת הטבע. ועל כן אנו צריכין בכל דור ודור, בכל שנה ושנה להכניע מלכות יון הרשעה, הינו חכמת הטבע בימי חנכה הקדושים הללו. ועקר הכנעת חכמת הטבע והתגברות התגלות הרצון הוא על ידי שמקשרין כל הרצונות לשרש הרצון שהוא בחינת מצח הרצון שמתגבר על ידי זקני הדור שבקדשה כנ"ל, ועקר הזקנה דקדשה הוא בחינת זקן - זה קנה חכמה, דהינו להוסיף בכל יום אור קדשה ודעת, כי כך צריך האדם לנהג כל ימי חייו שכל יום ויום שהוא מזקין יותר יאיר ביותר בעבודת ה' ובכל יום ויום מימי חייו שבא אחר כך יוסיף בו אור קדשה ודעת ביותר. וזה עקר הזקנה דקדשה שעל ידי זה מתגבר הרצון בבחינת זקן ונשוא פנים. וזה בחינת הדלקת נר חנכה, כי השמן של נר חנכה זהו בחינת אור הדעת, בחינת שמן משחת קדש שממשיכין אור הדעת בכל יום ויום. ובכל יום ויום מוסיף והולך, כי נר חנכה מוסיף והולך, כי כל יום ויום שבא אחר כך צריך שיאיר ביותר כנ"ל שזהו עקר הזקנה דקדשה כנ"ל. וזהו בחינת השמן של נר חנכה בבחינת כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן זקן אהרן וכו'. ועל ידי זה נתגלה הרצון ונכנע חכמת הטבע בחינת חכמת יון, שזהו עקר בחינת חנכה כנ"ל:
וזה בחינת שמונת ימי חנכה, כי צריכין שכל השבעה ימים, שהם בחינת שבעת ימי הבנין, שבעת ימי בראשית, כלם יאירו מיום השמיני שהוא בחינת עולם הבא, שהוא למעלה מהזמן, שהוא בחינת יום שכלו ארך וטוב ששם עקר הזקנה דקדשה, שזהו בחינת ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, שהם עקר הזקנה, כי שבעים שנה הם בחינת שבעת ימי הבנין ועקר הזקנה הוא למעלה משבעים שנה שהוא בחינת למעלה מהזמן, כי למעלה משבעת ימי הבנין, שהם בחינת הזמן, בחינת שבעים שנה, למעלה מהם הוא בחינת בינה אמא עלאה שהוא בחינת יום השמיני, שזהו בחינת ואם בגבורות שמונים שנה. ומשם עקר הזקנה, כי שם הוא בחינת אריכות ימים ושנים, כי הוא בחינת עולם הבא יום שכלו ארך. ועל כן משה רבנו שהוא עקר התגלות הרצון, כי הוא גלה שהכל ברצונו יתברך על ידי כל האותות והמופתים שעשה לעיני פרעה וכו' ביציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה, על כן משה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה שזהו בחינת ואם בגבורות שמונים שנה שזהו עקר הזקנה שעל ידי זה התגלות הרצון כנ"ל ועל כן נסתלק משה בשבת במנחה בעת רצון שברצונות רעוא דרעוין כידוע וכמבאר בהתורה הנ"ל, כי עקר התגלות הרצון על ידו כי הוא בחינת זקן שבקדשה וכו'. וזהו בחינת שמונת ימי חנכה שבהם ממשיכין אור הזקנים שבקדשה על ידי השמן של חנכה בחינת כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן וכו' כנ"ל:
וזהו בחינת הצדקה של חנכה שנוהגין כל ישראל להרבות בצדקה בחנכה, כי על ידי הצדקה מכניעין מצח הנחש שיונק מזקני הדור שאין בהם שלמות כנ"ל שלא יתגבר מצח הנחש כנגד מצח הרצון חס ושלום, שזה נעשה רק על ידי צדקה, כמבאר היטב בהתורה הנ"ל. נמצא שעקר הכנעת מצח הנחש שרש חכמת הטבע הוא על ידי צדקה על כן מרבין בצדקה בחנכה כדי להכניע מצח הנחש שיונק מזקני הדור שאין בהם שלמות, ולהגביר שרש הרצון שמתגבר על ידי זקנים שבקדשה שמוסיפין אור ודעת בכל יום ויום שמזקינים, שזהו בחינת נר חנכה, בחינת נר חנכה מוסיף והולך וכו':
ועל ידי הצדקה מרחיבין הפתחים של כל ההתחלות ויכולין להתחיל בעבודת ה' ועל כן נקרא חנכה לשון חנוך בחינת חנך לנער על פי דרכו, כי אז יכולין להתחנך להתחיל בעבודת ה', כי צדקה היא ההתחלה של כל ההתחלות, כמו שמבאר שם, עין שם:
וזהו בחינת חנכה. שנקרא על שם חנכת הבית המקדש, כי עקר ההתגלות הרצון הוא על ידי שלש רגלים שקוראים ומגלים את הרצון. ועקר קדשת השלש רגלים הוא בבית המקדש ששם היו צריכין לעלות ברגל, כמו שכתוב, שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך וכו'. כי שם בבית המקדש היו כל הקרבנות שבכלם נאמר לרצון. וזהו בחינת כהנים בעבודתן ולוים בדוכנם וישראל במעמדן. כהנים ולוים זה בחינת אור החסד שמקבלין על ידי היראה, שזהו בחינת כי פרח מטה אהרן לבית לוי, כמו שכתוב שם, וכל זה נעשה על ידי התגלות הרצון שנתגלה על ידי ישראל במעמדן שהיו עוסקין בתורה במעשה בראשית ובפרשת האזינו שהוא בחינת התגלות הרצון שמגלין שה' יתברך ברא הכל ברצונו בששת ימי בראשית שזהו בחינת מעשה בראשית שהיו קורין אנשי המעמד וכן פרשת האזינו מדברת גם כן העקר מאמונה שהכל ברצונו יתברך כמו שמוכיחם שם זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר וכו' וסים שם, ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה וכו' ואין מידי מציל, הינו שהכל ברצונו יתברך אם למות אם לחיים וכו'. וזהו בחינת האבן שתיה, שהיא בבית המקדש, שהוא קדש קדשים שמשם עקר קדשת הבית המקדש. כי האבן שתיה קדש קדשים הוא בחינת רצון שברצונות, רעוא דרעוין ששם מקשרין כל הרצונות, כי זהו בחינת מה שלקח יעקב אבני המקום וישם מראשותיו ונכללו כלם באבן אחת בהאבן שתיה, כי אבן הוא בחינת רצון, בחינת אבן שלמה רצונו, הינו שלקח כל הרצונות, שהם בחינת אבנים כנ"ל, וכללם כלם בהאבן שתיה, שהוא בחינת רצון שברצונות, כי יעקב הוא בחינת אור הרצון, שהוא בחינת זקן ונשוא פנים, בחינת מבקשי פניך יעקב, בחינת והדרת פני זקן, בחינת שופרה דיעקב. ועל כן כשהקיץ יעקב משנתו ונדר יעקב נדר ועקר הנדר היה והאבן הזאת וכו' יהיה בית אלקים וכו' אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, הינו שנדר לתת צדקה, כי עקר התגלות הרצון שזהו עקר קדשת האבן שתיה, קדשת הבית המקדש הוא על ידי צדקה כנ"ל. נמצא, שעקר הרצון נתגלה בבית המקדש ששם עלית כל התפלות שהם התגלות הרצון, כי התפלה היא הפך הטבע, כי הטבע מחיב כך והתפלה משנה הטבע ומגלה שהכל ברצונו יתברך, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (סימן ט) ועל כן היו בבית המקדש כמה נסים תמיד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פרק ה), עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, כי הנסים הם הפך הטבע בחינת התגלות הרצון וכנ"ל. ועל כן הבית המקדש הוא מקום היראה, כמו שכתוב: מה נורא המקום הזה וכו'. כי עקר היראה נעשה על ידי התגלות הרצון כנ"ל. וזהו בחינת חנכה, בחינת חנכת הבית המקדש, כי אז ממשיכין הארת הרצון ומכניעין חכמת הטבע כנ"ל שעל ידי זה מחנכין הבית המקדש, כי עקר המשכת הקדשה להבית המקדש הוא על ידי התגלות הרצון שנתגלה על ידי הזקנים שבקדשה שמוסיפין אור קדשה בכל יום ויום שמזקינים שזהו בחינת נר חנכה כנ"ל:
ועל כן היה הנס של חנכה על ידי כהנים, זהו בחינת ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' ואתם כהני ה' תקראו וכו', שזהו נעשה על ידי צדקה שעל ידי זה נתגלה הרצון, שזהו בחינת חנכה כנ"ל:
וזהו בחינת נר חנכה סמוך לפתח, הפתח זהו בחינת צדקה שמרחבת כל הפתחים בבחינת פתח תפתח ועל ידי זה עקר הארת הרצון על ידי הזקנים שבקדשה שזהו בחינת נר חנכה כנ"ל, כי על ידי צדקה נכנע מצח הנחש שיונק מזקני הדור שאין בהם שלמות ואז נתגלה הארת הזקנים שבקדשה שעל ידם נתגלה הרצון כנ"ל וזהו בחינת נר חנכה סמוך לפתח, כי הארת הזקנים שבקדשה שמגלין הרצון הוא על ידי צדקה שהיא בחינת פתח תפתח כנ"ל:
וזהו בחינת השמן של חנכה, כי שמן הוא בחינת רצון, כמו שכתוב, יהי רצוי אחיו וטבל בשמן רגלו. וכמו שפרש רש"י על פסוק (ישעיה י) וחבל על מפני שמן, 'שמן' זה חזקיהו המלך שהיה נח לדורו כשמן, הינו שהיה נח ומרצה לדור כשמן. נמצא, ששמן הוא בחינת רצון, והתגלות הרצון הוא על ידי בחינת זקן שבקדשה כנ"ל, שזהו בחינת כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן, כי שם מתגלה הרצון בחינת שמן אצל הזקן שבקדשה. וזהו זקן אהרן, 'זקן אהרן' דיקא כי עקר בחינת הכהנה בחינת אהרן הכהן נמשך על ידי הרצון שעל ידי זה נעשה יראה ועל ידי יראה נשפע החסד שהוא בחינת כהן בחינת ואתם כהני ה' תקראו כנ"ל. ועל כן בחנכה שעקרו להכניע חכמות יון שהוא חכמת הטבע ולגלות הרצון על כן מצותו בשמן כנ"ל:
ועין בהלכות חנכה הנכלל בהלכות כלי היין הלכה א אות ח שם מבאר גם כן ענין חנכה על פי התורה הנ"ל אך אי אפשר לבית המדרש בלי חדוש:
וזה בחינת דיני שומרים שחיבה התורה את השומר שכר בגנבה ואבדה, ומן האונסין הוא פטור, אבל השואל חיב גם באונסין:
כי זהו כלל גדול ומבאר בדברינו כמה פעמים שכל ההפסדות וההזקות נמשכין מן הקלפות שהם מזיקי עלמא וכל הקלפות ומזיקי עלמא נמשכין מן הכפירות והאפיקורסות שהם בחינת חכמי הטבע הכופרים ברצון, כי כפירות ואפיקורסות היא שרש הסטרא אחרא והקלפות, כי היצר הרע נקרא אל אחר כפירות, כמבאר במקום אחר. ועל כן עקר השמירה מכל ההזקות הוא על ידי אמונת הרצון שהכל ברצונו יתברך ואין שום טבע כלל על ידי זה נדחין הכפירות ונתבטלין כל הקלפות וכל מזיקי עלמא הנמשכין מהם ועל ידי זה הוא נשמר מכל רע ועל כן מדת אמונה נקרא שמור כידוע, כי עקר השמירה הוא על ידי אמונה שהוא בחינת הרצון הנ"ל, הינו להאמין שהכל ברצונו יתברך שעל ידי זה עקר השמירה כנ"ל:
וזה בחינת גנבה ואבדה ואונסין שיש חלוקי דינים ביניהם לענין שומר שכר ושואל כנ"ל, כי שני מיני הזקות אלו הבאים מפגם הרצון כנ"ל הם נמשכים חס ושלום כפי הפגם ברצון:
כי מבאר בהתורה הנ"ל שיש חלוק בין האפיקורסים, כי יש אפיקורסים שנקראים בחינת חיות רעות שהם האפיקורסים להנאתם, כי יש להם הנאה מזה להחזיק דעת ושקר שלהם וכו'. אבל יש אפיקורוס שהוא בבחינת מצח הנחש, שהוא רשע וכופר בלי שום הנאה וכו'. ומאלו שני מיני אפיקורסים נמשכין שני מיני הזקות שהם גנבה ואבדה ואונסין. כי יש אפיקורסים שנפלו לאפיקורסות שלהם על ידי כמה טעיות שהטעהו הבעל דבר על ידי רבוי תאותיו שהלך מעודו אחרי שרירות לבו הרע ולא התגבר לכבש יצרו ולכפות תאותו, ומחמת רבוי תאותיו הלך ונתעה מדעה לדעה ומסברא לסברא עד שנפל ונתעה באפיקורסות גדול אבל באמת הכל מחמת תאות העולם הזה, כי התאות הביאוהו לכפירות ואפיקורסות כדי שיוכל למלאות תאותו הרעה כאשר רב האפיקורסים נלכדו בכפירות שלהם רק על ידי זה. וזה בחינת גנבה ואבדה, כי כמו שהגנב בא במחתרת בהעלם והסתר וגונב ומזיק את הבעל הבית וכן האבדה בא בהסח הדעת, כמו כן אלו הכפירות באין על ידי גנבות הדעת של היצר הרע שגונב ומאבד את דעתו בכמה הטעיות ועקמימיות עד שנלכד במצודת האפיקורסות ועל כן מאפיקורסים כאלו יונקים באמת מזיקי עלמא הגורמים גנבות ואבדות, כי משם שרשם כנ"ל ואלו האפיקורסים נקראים חיות רעות הכופרים ברצון, שהכנעתם על ידי החכם שבקדשה שמקשר כל הרצונות לשרש הרצון שהוא בחינת מצח הרצון, בחינת רעוא דרעוין ששם נסתלק משה רבנו עליו השלום וכו', עין שם כמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם. אבל יש אפיקורסים שהם בבחינת מצח הנחש שהוא רשע וכופר בלי שום הנאה שהם רוצין לכפר חס ושלום בשרש הרצון וכו' והכנעתם על ידי צדקה, כי על ידי צדקה מכניעין מצח הנחש שיונק מזקני הדור שאין בהם שלמות ומתגבר מצח הרצון שהוא בחינת זקנים שבקדשה וכו', עין שם. ומאלו האפיקורסים להכעיס שהם בחינת מצח הנחש, מהם נמשכין גזלות ורציחות שהם נקראים אונסין, כי הוא כמו אנס ורוצח וגזלן שבא בחזקה ואנס בפרהסיא ומצח אשה זונה היה לו בלי הכלם, כי הוא מכניס האפיקורסות באתגליא בלי בושה ובלי תאות רק מעז פניו ומצחו ככלב נגד בורא כל עולמים רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין רעוא דכל רעוין סתימא דכל סתימין, ועל כן מאלו האפיקורסים נמשכים בחינת גזלות ורציחות שהם בחינת אונסין וכנ"ל:
וזה בחינת מכירת יוסף למצרים וכל המחלקת שהיה בינו ובין אחיו, כי כל מיני מחלקת נמשכין מפגם הרצון על ידי שאין מקשרין כל הרצונות לשרש הרצון, כי באמת עקר המחלקת הוא מחלקת היצר הרע שחולק על האדם ורוצה להורידו לשאול תחתיות חס ושלום, ועקר היצר הרע הוא בחינת חקירות וכפירות שהוא בחינת חלק לבם כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במאמר ויסב אלקים (סימן סב), עין שם, ומשם נמשכין כל המחלקת שבעולם שכלם באים מבחינת מחלקת היצר הרע ששרשו כפירות פגם הרצון. כי באמת המחלקת הוא פגם הרצון, כי עקר המחלקת הוא בין הרצונות שזה רצונו כך וזה רצונו להפך ומחמת זה נעשה מחלקת חס ושלום. וכל זה מחמת שאין מקשרין כל הרצונות לשרש הרצון שהוא בחינת רעוא דרעוין, בחינת משה, כי שרש מחלקת של הסטרא אחרא, שהם חכמי הטבע שכופרים ברצון שזה עקר בחינת מחלקת כנ"ל, שרשם ממחלקת שבקדשה שהוא המחלקת שבין הצדיקים האמתיים ומשם נשתלשל מחלקת של הסטרא אחרא שהוא כפירות של חכמי הטבע, כמבאר במקום אחר. ועקר המחלקת שבין הצדיקים והכשרים הוא מחמת שאין מקשרים כל הרצונות לשרש הרצון שהוא רעוא דרעוין בחינת משה כנ"ל. כי באמת הצדיקים והכשרים כל אחד ואחד כונתו רצוי לשם שמים. ואף על פי כן בודאי דעתם חלוקה זה מזה, כי אי אפשר שיהיו דעותיהם שוות לגמרי, כי אין שני בני אדם דומים זה לזה וכשם שמשנים בני אדם בצורותיהם כך משנים בדעותיהם, ועל כן בהכרח שיהיה שנויים ביניהם בדעותיהם ודרכיהם והנהגותיהם. ומיום בריאת העולם לא היו עדין שני צדיקים וכשרים אמתיים שוים לגמרי בכל תנועותיהם אף על פי ששניהם הולכים בדרך אחד ויונקים מרב אחד, אף על פי כן יש חלוקים רבים בדרכיהם והנהגותיהם וכמו שהאריך רבנו זכרונו לברכה לספר ולהפליג בגדל החלוקים בין הצדיקים הגדולים שהיו סמוכים לזמננו שכלם הם מתלמידי הבעל שם טוב והמגיד זצוק"ל והיה שלום גדול ביניהם ואף על פי כן היו מחלקים מאד בדרכיהם שזה היה נוסע על המדינה ודרש ברבים וזה ישב בביתו, זה האריך מאד בתפלה והתפלל לפני התבה בצעקות והתלהבות גדול, וזה התפלל בלחש עם הצבור כדרך ההמון, וזה הרבה בתורה יותר וזה הרבה בצדקות ופדיון שבויים, וכיוצא בזה שנויים רבים לאין מספר אף על פי שכלם ינקו מרב אחד, כי אי אפשר שיהיו כלם שוין, כי כל אחד עובד את ה' כפי מדתו וכפי שרש נשמתו. וזה עקר שעשועיו יתברך שיש לו צדיקים וכשרים הרבה בעולם שכל אחד ואחד עושה לו נחת רוח ותענוג ושעשוע מיחד מה שאין בחברו, שזהו בחינת ישראל אשר בך אתפאר שהם כלולים מגונין סגיאין. כי אין הקדוש ברוך הוא עושה שני דברים שוין רק כל אחד יש לו דרך ונתיב כפי שרשו ברצון העליון, אבל הבעל דבר הוא מתגרה ומתקנא בחבורת הצדיקים והכשרים ומכניס בהם מחלקת, ועקר המחלקת הוא מחמת שכל אחד אינו מאמין בחברו שגם כונתו ורצונו לשם שמים. אף על פי שאין חברו מתנהג בדרכו ורצונו, כי הבעל דבר מטעה הלב עד שנדמה לכל אחד שחברו חולק עליו ונוטה מן האמת, כי הבעל דבר הוא נרגן מפריד אלוף ואיש מדנים לחרחר ריב, כי הולך ומסכסך זה בזה והוא בין אחים יפריא. עד שלפעמים יש ששני בני אדם שניהם רוצים רצון אחד, ואף על פי כן יש ביניהם מחלקת גדול מחמת שכל אחד אינו יודע שחברו רוצה גם כן בזה, ואינם מתועדים יחד לדבר אחד עם חברו לגלות דעתו ופנימיות רצונו ומחמת זה נדמה לחברו שהוא אינו רוצה בזה ומחמת זה נעשה ביניהם מחלקת גדול עד שאחר כך אפלו כשמתועדים יחד אי אפשר לכל אחד לגלות לחברו פנימיות דעתו ורצונו, כי מחמת הקטטות והמריבות והקפדות שביניהם אין אחד מהם יודע ומבין רצון חברו שבאמת אין שום שנוי ביניהם ודבר זה מצוי כל פעם:
והכלל, שעקר המחלקת מחמת שנוי הרצונות וכל זה מחמת שאין מקשרין כל הרצונות לשרש הרצון שהוא רצון שברצונות, כי באמת ראוי לדעת שכל הרצונות של כל בני האדם אף על פי שיש ביניהם שנויים גדולים, אף על פי כן כלם נמשכין מרצון העליון שאין בו שום שנוי שהוא בחינת רצון שברצונות, רעוא דרעוין. ומי שיודע ומאמין בזה בשלמות בודאי לא יחזיק במחלקת כי ידין את חברו לכף זכות תמיד, כי יאמר בלבו אף על פי שאני יודע בעצמי שכונתי לשם שמים לגמר מצוה הזאת וחפצי שמים באמת וחברי מעכב מזה, אף על פי כן גם כונתו לשם שמים, כי יש לו דעה אחרת ונדמה לו שאין זה מצוה כלל או צריכין לעסק במצוה אחרת הגדולה מזאת לפי דעתו, ואף על פי שאני חזק בדעתי מאד ויש לי ראיות והוכחות אמתיות שצריכין להחזיק ביותר בדרך זה ובמצוה הזאת אף על פי כן אפלו אם האמת הוא כדעתי. מי יודע מאיזה שרש נמשך חברי אפשר לפי שרש נשמתו הוא צריך להתנהג בדרך אחר כי באמת כל הדעות והרצונות נמשכין מרצון העליון רק שאי אפשר להבין זאת. ואם כל אחד יאמר בלבו כך בודאי יתבטל המחלקת, כי עקר המחלקת הוא מחמת שאין מקשרין כל הרצונות לרצון העליון ששם כלו חד ושם כלו שלום כי הכל נכלל באחד. ועל כן עקר השלום הוא על ידי הצדיק הדור הגדול במעלה שהוא בבחינת משה שנשמתו מבחינת רעוא דרעוין, רצון שברצונות שהוא יודע רצון כל אחד ואחד מהיכן הוא נמשך ועל כן הוא איש אשר רוח בו שיודע להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד כי יודע רוחו ורצונו של כל אחד ואחד ויודע לקשר וליחד רוחו ורצונו של כל אחד ואחד בשרש הרצון ושם מיחד ומקשר כלם ברצון אחד העליון. ואז נמשך אהבה ושלום גדול ונפלא ביניהם מאחר שכלם בדעותיהם ורצונותיהם המשנות מקשרים ומיחדים ברצון אחד העליון שאין בו שום שנוי שהוא בחינת רעוא דרעוין כנ"ל:
ובכל דור ודור נמצא צדיק כזה שיודע להלך נגד רוחו ורצונו של כל אחד ואחד שעל ידו היה נעשה שלום בעולם ועל ידי זה היו הכל שבים לה' יתברך כי הכל תלוי בשלום, כמבאר במקום אחר. כי על ידי השלום יכולים למשך כל העולם לעבודתו כי על ידי השלום שהוא בחינת רצון ואהבה ואחדות על ידי זה נכללין ברצון האחד העליון ונתבטלים כל כחות היצר הרע שיניקתו מבחינת שנוי רצונות שמשם יונק ומכניס כפירות ומחלקת כי היצר הרע נקרא מחלקת, ובטול היצר הרע הוא על ידי השלום ועל כן גדול השלום מאד כמו שהפליגו רבותינו זכרונם לברכה בכמה מקומות. אבל כשרואה הבעל דבר שנמצא צדיק כזה שהוא בחינת רעוא דרעוין שיכול לעשות שלום בין הכל אזי הוא מעורר מחלקת גדול על זה הצדיק הגדול בעצמו עד שהכל חולקין עליו ביותר מעל כל העולם כי באמת הכל רחוקים ממנו, כי כל אחד רחוק מחברו מחמת שנוי הרצונות שבינו ובין חברו שאינו מאמין ששני הרצונות כלולים באחד בשרשם אבל השנוי והרחוק שבין אדם לחברו הוא מעט מאד כי ברב דרכיהם הם שוין זה לזה בתאותיהן ומדותיהן רק שיש איזה רחוק ושנוי ביניהם. אבל מזה הצדיק הגדול הכל רחוקים לגמרי כי הוא מרומם ומנשא מכל שנוי הרצונות של כל בני העולם כי הוא רחוק לגמרי מכל העולם ואין לו שום רצון בזה העולם כלל רק הוא כלול תמיד ברצון העליון בבחינת רעוא דרעוין ומי שמאמין בו ומתקרב אליו אזי כל אחד ואחד יכול למצא את עצמו בתוך זה הצדיק, כי הוא שרש נשמת ישראל וכלול מכלם כי הוא בבחינת רצון שברצונות, הינו הרצון העליון המלבש בכל הרצונות והנפשות של כל בני עולם. אבל כשהבעל דבר מכניס כפירות ומחלקת בלב בני אדם לחלק לבם מעליו אזי המחלקת עליו גדול יותר מכל מיני מחלקת מחמת שהוא רחוק ומרומם מכל הרצונות של כל באי עולם שכלם יש בהם שנויים והוא אין לו שום שנוי רצון של זה העולם ועל כן כלם חולקים עליו ואין יכולים לסבלו:
וזהו בחינת המחלקת של השבטים על יוסף הצדיק, כי יוסף הצדיק הוא בחינת הצדיק הזה הנ"ל בחינת רעוא דרעוין, בחינת משה, כי יוסף משה דוד כלם בחינה אחת שנסתלקו שלשתם בשבת במנחה ברעוא דרעוין וכל השבטים הקדושים אף על פי שכלם היו צדיקים גדולים ונוראים, אף על פי כן היו צריכין כלם להתקשר אליו, שזהו בחינת התקשרות כל הרצונות לשרש הרצון שהוא בחינת הזקן שבקדשה שהוא בחינת יוסף הצדיק, כמו שכתוב, כי בן זקנים הוא לו, בן 'זקנים' דיקא ששרשו בבחינת זקן שבקדשה שהוא בחינת מצח הרצון, בחינת רעוא דרעוין כנ"ל. וזהו בחינת מה שספר להם יוסף חלומו, והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה והנה קמה אלמתי וכו' והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי. כי כל השבטים שהם כלליות ישראל מקשרים קשרים ומיחדים יחודים שהוא בחינת התקשרות הרצונות יחד, אבל כל הקשרים והיחודים צריכין לבא להצדיק הדור שהוא בחינת יוסף, שהוא בחינת רעוא דרעוין שהוא מקשר כל הקשרים והיחודים לרצון העליון בבחינת והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי. ועל כן היה החלום בענין עבודת השדה, כי תקון עבודת השדה הוא על ידי הארת הרצון שעל ידי זה נתבטלין כל הלט מלאכות, כי נתקים העולם בחסדו וכו', כמבאר בהתורה הנ"ל. (ועין מזה לעיל בהלכות ערב הלכה ג שם מבאר ענין זה היטב). ועל כן גלה להם שתקון עבודת השדה לבטל זהמת הנחש שנתקללה האדמה על ידי זה בזעת אפך תאכל לחם וכו' ולבטל כל זה שזה תלוי על ידי הארת הרצון, כמבאר לעיל בהלכות ערב, עין שם וכל זה תלוי ביוסף שהוא בחינת רצון שברצונות כנ"ל. וזהו בחינת חלום השני, והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, השמש והירח ואחד עשר כוכבים המשתחוים ליוסף הצדיק שהוא בחינת רעוא דרעוין כנ"ל זה בחינת בטול הטבע, כי כל חכמת הטבע הוא על פי מערכת המזלות על פי הלוך הגלגלים של השמש והירח וכוכבים וכמו שכתב שם רבנו זכרונו לברכה בהתורה הנ"ל על פסוק שמו אותתם אתות שאומרים שהכל על ידי אותות השמים חס ושלום שהוא הטבע. אבל באמת הכל על ידי רצונו לבד יתברך והטבע בעצמה מתנהגת רק ברצונו לבד יתברך וכמצבה עביד בחיל שמיא וארעא כי השמש והירח והכוכבים שמשם נמשך הטבע כלם מתנהגים רק ברצון העליון שמשם שרש יוסף כנ"ל בחינת והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, כי הטבע מתנהגת רק ברצון העליון שהוא בחינת רעוא דרעוין שמשם שרש נשמת יוסף הצדיק כנ"ל:
וכל השומרים אי אפשר להם לשמר כראוי כי אם על ידי אמונת הרצון כי אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר, כי עקר השמירה ממזיקי עלמא הוא על ידי התגלות הרצון כנ"ל. ועל כן היו אבות העולם שומרים ורועי צאן, כי הם היו צריכין לגלות האמונה בעולם שהוא התגלות הרצון להאמין שהכל ברצונו לבד יתברך ואין שום טבע כלל, על כן היו שומרים כי המשיכו השמירה משרשה, שהיא האמונה הקדושה, שהיא בחינת שמור, כי בשעת שמירתם קשרו רצונם ברצון העליון שמשם השמירה כנ"ל ועל ידי זה המשיכו וגלו אמונת הרצון בעולם. ועל כן המעשה של דוד המלך עם הארי והדב שהם החיות רעות בחינת חכמי הטבע, כמבאר היטב בהתורה הנ"ל, היה בשעת מרעה הצאן, כמו שכתוב, רעה היה עבדך וכו' ובא הארי והדב ונשא זה מהעדר וכו', כי הכל אחד, כי בשעת מרעה צאנו ושמירתו אותם שאז היה עוסק להמשיך התגלות הרצון בעולם כנ"ל, אז בא הארי והדב וכו'. וכמו שבא הארי והדב בגשמיות, כמו כן באו עליו הארי והדב משרשם שהם חיות רעות שהם הכפירות של חכמי הטבע. ודוד המלך עליו השלום היה גבור ואיש חיל ועמד כנגדם בגשמיות ורוחניות והכניע והכה את החיות רעות שהם הכפירות ובטל אותם ברוחניות בשרשם ובגשמיות התגבר והכה והמית את הארי והדב על ידי בטול כח גבורתם להזיק משרשם על ידי שבטל את כל הכפירות של חכמי הטבע שהם בחינת חיות רעות וכנ"ל:
וזהו בחינת מה ששלח יעקב אבינו את יוסף הצדיק לאחיו בעת שהיו רועים, כמו שכתוב, הלוא אחיך רעים בשכם לכה ואשלחך אליהם, הינו כנ"ל, כי מאחר שאחיך רועים בשכם שכל עבודתם להמשיך התגלות הרצון בעולם, על כן לכה ואשלחך אליהם, כי אי אפשר להם להמשיך התגלות הרצון כי אם על ידי יוסף הצדיק שהוא בחינת רעוא דרעוין ששם מקשרין כל הרצונות ועל ידי זה עקר התגלות הרצון כנ"ל:
והשבטים שפגמו ביוסף שהוא בחינת התגלות הרצון כנ"ל, על כן כתיב, ואמרנו חיה רעה אכלתהו וכו'. וכן יעקב אמר, חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף, זה בחינת החיות רעות הדורסים וטורפים שהם בחינת חכמי הטבע שהם פוגמים ברצון שהוא בחינת יוסף, כמבאר בהתורה הנ"ל. והנה הבעל דבר התגרה בהם אז ורצה להסיתם שיהרגו את יוסף לגמרי, כי הבעל דבר הוא רוצה לפגם ולכפר בשרש הרצון לגמרי חס ושלום, אבל ה' יתברך חמל עליהם ועל כלליות העולם וסבב ברחמיו שלא הרגוהו לגמרי רק מכרו אותו בכסף למצרים, הינו כנ"ל, כי הם פגמו רק בבחינת גנבה ואבדה, כי גנבו אותו ומכרוהו, כמו שכתוב, כי גנב גנבתי מארץ העברים וכו'. הינו שהפגם ברצון בבחינת יוסף לא היה רק בבחינת גנבה ואבדה כי גנבו אותו ומכרוהו כמו שכתוב כי גנב גנבתי מארץ העברים וכו'. הינו שהפגם ברצון בבחינת יוסף לא היה רק בבחינת גנבה שהוא בחינת פגם הנמשך על ידי חיות רעות שהם חכמי הטבע להנאתם שמכניסים טעות בלב האדם בגנבה והסח הדעת, שזהו בחינת ובא הארי והדב ונשא זה מהעדר, שנשא זה מהעדר שכפר ברצון, כמבאר בהתורה הנ"ל, אבל היה בדרך גנבה כמי שנושא שה מן העדר הגשמי בגנבה, אבל לא הרגו את יוסף לגמרי, שזהו בחינת רוצחים וגזלנים שהם בבחינת מצח הנחש והכופר בשרש הרצון לגמרי. כי אלו הרגו את יוסף לא היה אפשר עוד להתתקן מאחר שהיו מסלקים חס ושלום, שרש הרצון מן העולם, אבל מאחר שנשאר יוסף חי רק שמכרוהו למצרים, שזהו בחינת שלא קשרו עצמן ליוסף לשרש הרצון רק, אדרבא, מכרוהו בכסף בגנבה שזהו בחינת פגם החיות רעות שהם האפיקורסים להנאתם כנ"ל, על כן נתתקן אחר כך ביתר שאת ובמה שקלקלו נתתקנו, כי סוף פיוסם יחד היה על ידי הגנבה שהעליל עליהם יוסף שגנבו גביע הכסף, כמו שכתוב, ואיך נגנב מבית אדניך וכו'. כי על ידי שתפסם כגנבים על ידי זה הרגישו בעצמן והכירו מה שפגמו, כמו שכתוב, מה זאת עשה אלקים לנו. והתחילו לשוב בתשובה ולהתחרט על גנבת יוסף ועל ידי זה תקנו פגם הגנבה ונתנו דעתם לחזר אליו ולפדותו בכל ממון שבעולם, דהינו ששבו בתשובה על פגם הרצון ונתנו דעתם לחזר ולקשר עצמן לשרש הרצון לבחינת יוסף ועל ידי זה חזרו ונתקבצו והתודע יוסף אל אחיו ובאו כלם אליו, כי כלם הכרחו להתקשר אליו, כי הוא בבחינת שרש הרצון שכלם צריכין להתקשר אליו כנ"ל. ועל כן יוסף הצדיק עשה צדקה הרבה וכלכל ופרנס כל בית אביו, כי עקר התגלות הרצון הוא על ידי צדקה כמבאר בהתורה הנ"ל:
ועל כן השומר שכר חיב בגנבה ואבדה ופטור מאונסין והשואל חיב גם באונסין, כי הממון והחפצים של כל אדם הם נמשכין משרש הרצון העליון בבחינת פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון וכמבאר ומובן בהתורה הנ"ל שעל ידי התגלות הרצון זוכין לשפע הפרנסה בלי שום עבדא כלל. נמצא שכל הממון והפרנסה נמשך על ידי התגלות הרצון ועל כן הרצון מלבש בהממון והחפצים בחינת ומשביע לכל חי רצון כנ"ל. וזה שכתוב, נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה', כי העשירות והפרנסה הוא בחינת הארת הרצון. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בתר מרי נכסי ציבי משוך. כי הכל נמשכין אחר רצונו של העשיר מחמת שהממון בשרשו נמשך מהארת הרצון. וזה הבעל הבית שהממון והכלים שלו, אצלו בחינת שרש הרצון המלבש בהממון, כי יכול לעשות בו כחפצו ורצונו כאות נפשו, ועל כן מטל עליו לקשר הרצון שבממון לשרש הרצון העליון על ידי ששעבד כל הממון לה' יתברך להתנהג בהממון כרצונו לבד יתברך לעשות בו צדקה ומצות, ועל ידי זה נשמר הממון מכל הזקות, כי עקר השמירה על ידי הארת הרצון שנמשך על ידי צדקה על ידי שמקשר הממון לרצונו יתברך וכנ"ל. כי כמו שמקשר עצמו גופו ונפשו וממונו לרצונו יתברך, כמו כן נמשך עליו רצון העליון ועל ידי זה נשמר מכל רע בבחינת עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו בטל רצונך וכו' כדי שיבטל רצון אחרים וכו'. וזהו החלוק שבין השואל והשומר שכר, כי שואל כל הנאה שלו ועל כן הוא חיב לשמר הממון גם מאונסין הבאין מבחינת מצח הנחש, כי הוא צריך להכניע גם בחינת מצח הנחש שהוא שרש חכמת הטבע על ידי שיעלה שרש הרצון שבממון לשרש הרצון העליון עד שיכניע בחינת מצח הנחש שעל ידי זה נשמרין מאונסין כנ"ל. אבל השומר שכר שאין כל הנאה שלו ואין לו רק שכר בעד שמירתו שהוא בחינת שנמשך אליו המשכת הרצון מהממון מהבעל הבית שאצלו שרש הרצון שבממון על כן אין ביכלתו כי אם לקשר הרצון לשרש הרצון שעל ידי זה אין נשמרין כי אם מגנבה ואבדה כי על ידי התקשרות הרצון לשרש הרצון על ידי זה מכניעין החיות רעות שמטעין העולם בבחינת גנבה ואבדה, אבל מאונסין אי אפשר להנצל כי אם כשמתקנים גם בחינת שרש הרצון על ידי שמכניעין מצח הנחש שהוא שרש חכמת הטבע כנ"ל. וזה ידוע שבכל בחינה ובחינה ובכל דבר ודבר כלולים כל הבחינות ועל כן הבעל הבית שהממון שלו אצלו בחינת שרש הרצון של הממון ועל כן הוא צריך לתקן גם בחינת השרש שעל ידי זה נשמרין גם מאונסין ועל כן השואל שכל הנאה שלו כמו הבעל הבית חל עליו כל האחריות גם מאונסין כנ"ל, אבל השומר שכר שאין לו רק המשכת הרצון שהוא שכרו הנמשך לו מבעל הבית ששם בחינת שרש הרצון על כן אין חל עליו האחריות כי אם מגנבה ואבדה שנשמרים מהם על ידי התקשרות כל המשכת הרצונות לשרש הרצון אבל אונסין שנמשך מפגם מצח הנחש שפוגם בשרש הרצון בעצמו זה אין בידו לתקן, כי תקון בחינת שרש הרצון שבממון הוא אצל הבעל הבית או השואל שנחשב כבעל הבית שכל הנאה שלו וכנ"ל:
ועל כן כל האמנין שומרי שכר הן, כי כל האמנות נמשכין מבחינת לט מלאכות שהם כנגד לט מלאכות המשכן, וכשזוכין להארת הרצון על ידי צדקה שעל ידי זה נתתקן התגלות שרש הרצון אזי נתבטלין כל המלאכות לגמרי כי נתקים העולם בחסדו וכו', אבל כל זמן שאין זוכין להתגלות הרצון בשלמות ואין מכניעין מצח הנחש בשרשו רק שמקשרין כל הרצונות לשרש הרצון עדין אין נתבטלין כל המלאכות לגמרי, רק על ידי התקשרות הרצון לשרש הרצון, על ידי זה זוכין לעשות המלאכות בקדשה בבחינת מלאכת המשכן (וענין זה מבאר ומובן היטב לעיל בהלכות ערב) ועל כן האמנין שומר שכר הן, כי תקון האמנין הוא בבחינת התקשרות הרצון לשרשו שעל ידי זה נשמרין מגנבה ואבדה לבד לא מאונסין, כי מאונסין אין נצולין כי אם על ידי תקון שרש הרצון בעצמו שעל ידי זה נתבטלין האמנות והמלאכות לגמרי אבל האמנין העוסקין באמנותם ומלאכתם זהו בחינת תקון המלאכות על ידי התקשרות הרצונות לשרשו, ולא זכו עדין לתקון שרש הרצון בעצמו לבטל ממנו פגם כפירת מצח הנחש, כי אז היה מתבטל האמנות והמלאכות לגמרי כנ"ל ועל כן אין אחריות האונסין עליהם, כי אונסין אין נתבטל כי אם על ידי הכנעת מצח הנחש שעל ידי זה נתגלה שרש הרצון, ואין חיבין כי אם באחריות גנבה ואבדה שנתתקן על ידי התקשרות הרצונות לשרש הרצון שזהו בחינת תקון המלאכות בבחינת מלאכת המשכן וכנ"ל והבן היטב:
וזהו שנאמר בעשו שהוא בחינת עמלק, בחינת שרש חכמת הטבע (עובדיה), אם גנבים באו לך וכו' איך נדמיתה וכו' איך נחפשו עשו נבעו מצפניו, כי לעתיד יהיה נכנס מצח הנחש ויתגלה מצח הרצון ואז יתבטלו הכפירות של חכמי הטבע שהם בחינת עשו לגמרי. וזהו אם גנבים וכו', הינו שלא יבואו עם חכמי הטבע עוד בגנבה, כי עכשו הם באים לפעמים בגנבה והטעיות כנ"ל וצריכין להתנהג כנגדם גם כן בגנבה להטות הדעת לאמונת הרצון לגנב הנפשות שנלכדו אצלם ברשת טעותם להטותם אל האמת, כי עכשו אי אפשר לצאת כנגדם ביד רמה כי עדין לא נכנע מצח הנחש בשרשו לגמרי, אבל לעתיד שיהיה נכנע מצח הנחש לגמרי ויתגלה שרש הרצון אז יתקים איך נחפשו עשו נבעו מצפניו, כי יתגלו כל מצפוני רשעותו וכפירתו, כי יוכלו להכניעו באתגליא ביד רמה, כי יתגלה אמונת הרצון לעין כל ואז יתקים, ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה. כי יקבלו כלם את על מלכותו יתברך באהבה כי יתגלה לכל באי עולם שהכל ברצונו יתברך לבד כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו, ברוך ה' לעולם, אמן ואמן:
הלכה ג בהלכות ספירה הלכה ב אות ו: