ליקוטי הלכות · חושן משפט ב · שומר שכר ד
Reading settings
על פי התורה 'ואתחנן' (בלקוטי תנינא סימן עח), עין שם מענין האוצר מתנת חנם שמקבל ממנו הצדיק האמת בעת פשיטותו שהוא בחינת חסד חנם שהיה מחיה את העולם קדם מתן תורה שהוא בחינת תורה הנעלמת בעשרה מאמרות, שזהו בחינת הדרך לארץ ישראל על ידי שמגלין שה' יתברך ברא את העולם בעשרה מאמרות שעל ידי זה כובשין ארץ ישראל בבחינת מה שפרש רש"י על פסוק בראשית שבשביל זה פתח בבראשית שאם יאמרו אמות העולם לסטים אתם וכו', משיבין להם, הוא בראה וברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. וכן עכשו באין ישראל לפעמים למקומות שהיו רחוקים מהקדשה והם רוצים לכבש המקום ולקדשו בקדשת ישראל שזהו בחינת ארץ ישראל והיו הסטרא אחרא יכולים לומר לסטים אתם וכו', אבל על ידי שמאמינין ומגלין שה' יתברך ברא העולם שוב אין להם שום פתחון פה כי הכל שלנו, כי בשבילנו נברא העולם וברצונו נתנה להם וברצונו נטלה ונתנה לנו וכו', עין שם כל זה היטב:
כי עקר השמירה הוא מבחינת מזיקי עלמא שמהם נמשכין כל הגנבות והאבדות וכל האונסין וכל מיני הזקות שבעולם ועקר השמירה על ידי התורה, כמו שכתוב, מזמה תשמר עליך. וכתיב:
בשכבך תשמר עליך. כי עקר כחם של המזיקי עלמא להזיק ולהפסיד חס ושלום הוא רק על ידי ענין המבאר לעיל בהתורה הנ"ל, דהינו מה שהם אומרים לסטים אתם, כי הקלפות שהם המזיקי עלמא הם אומרים שחס ושלום הכל שלהם כי זה כלל שהקלפה קדמה לפרי ועל כן כל ההשפעות שבעולם כלם עוברים תחלה דרך הקלפות מחמת שבהכרח שהקלפה תקדים לפרי (וכמו שמבאר בהתורה תקעו אמונה בלקוטי תנינא בסימן ה שכשהשפע באה לעולם עוברת דרך השדים וכו', עין שם). ועל כן כל הדברים צריכין ברור לבררו מאחיזתם. וכשהדבר בא ליד האדם כל זמן שאינו מבררו היטב על פי התורה הם אומרים, לסטים אתם שכבשתם דבר שאינו שלכם מחמת שבתחלה היה הדבר ברשותם כנ"ל ואזי הם יכולים להתגרות ולהזיק אותו הדבר חס ושלום, על ידי איזה גנבה ואבדה ואנס וכיוצא בו. ועל כן עקר השמירה מהם הוא על ידי התורה הקדושה כי התורה היא כלה אמונה, כמו שכתוב, כל מצותיך אמונה, הינו כי על ידי התורה מגלין האמונה הקדושה שה' יתברך ברא הכל והכל ברשותו לבד, כמו שכתוב, בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. ומאחר שמגלין שהוא יתברך ברא הכל שוב אין להקלפות שום פתחון פה לומר לסטים אתם ולהזיק על ידי זה חס ושלום, כי משיבים להם הוא בראה ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, כי באמת מה שהיה תחלה הדבר ברשותם הכל היה ברצונו יתברך כי הוא תקון העולם שהקלפה תקדים לפרי כדי שיהיה בחירה וכו', אבל על כל פנים הכל היה ברצונו וברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, כי מה שהיה בתחלה אצלם הכל היה בשבילנו כדי שאחר כך נוציא מידם אלינו כי כן הוא סדר הבריאה שהכל נברא בשבילנו אך רצונו יתברך שמתחלה יהיו כל הדברים ברשותם ואחר כך יטל מהם ויתן לנו. ומאחר שעל ידי התורה אין להם עוד פתחון פה לומר לסטים אתם, שוב אין להם שום כח לקלקל ולהזיק מאחר שאין להם עוד שום אחיזה בזה הדבר כי כבר זכינו לגלות על ידי התורה שהכל של ה' יתברך והוא ברחמיו נתן לנו כי מה שהיה תחלה ברשותם, היה כל זמן שלא נתגלה בזה הדבר קדשת האמונה הקדושה שהוא יתברך ברא זה הדבר. אבל תכף שאנו מגלים האמונה האמתית שה' יתברך ברא זה הדבר שוב אין להם שום כח ואחיזה בזה ושוב אין יכולים להזיק כי אינם יכולים להזיק כי אם במה שיש להם איזה אחיזה שנמשך להם מפגם התורה חס ושלום, כשפוגמין באיזה אות מהתורה ועקר הפגם הוא פגם אמונה כנ"ל. אבל תכף שמגלין האמונה הקדושה שה' יתברך ברא הכל שוב אין להם שום אחיזה בזה הדבר כי אין יכולים עוד לומר לסטים אתם וכו', כי כבר פרסמנו על ידי התורה שה' יתברך ברא הכל וברצונו נתנה וכו' וברצונו וכו' וכנ"ל:
ועל כן באמת מי שעוסק בתורה תמיד אינו צריך שום שמירה, כי התורה שומרת עליו כנ"ל. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, תלמידי חכמים אינם צריכים נטירות, אך אי אפשר שיהיה האדם דבוק בתורה תמיד יום ולילה בלי הפסק רגע אפלו המתמידים הרבה בתורה כמו שמבאר בתורה הנ"ל, מכל שכן שיש בני אדם שלומדים מעט ומבטלים הרבה מכל שכן האנשים פשוטים שאינם לומדים כלל ואם כן מהיכן יקבלו הם שמירה. אך עקר חיותם ושמירתם בגוף ונפש וממון הוא רק על ידי הצדיק הגדול שהוא לפעמים איש פשוט וכו', כמו שמבאר בהתורה הנ"ל שהוא מחיה את עצמו בעת פשיטותו מהדרך לארץ ישראל שהוא בחינת קיום העולם קדם מתן תורה שהוא בחינת התורה הנעלמת בעשרה מאמרות שהם בחינת דרך ארץ וכו', דהינו שיודע שכל דבר נברא בעשרה מאמרות שבהם נעלמין עשרת הדברות שהם כלל התורה וכו' שבזה מחיה את עצמו בעת פשיטותו שזה בחינת הדרך לארץ ישראל בחינת מה שהתחילה התורה בבראשית וכו', בחינת ברצונו נתנה וכו', כמבאר כל זה שם בהתורה הנ"ל. נמצא שהצדיק הגדול מגלה אפלו בעת פשיטותו בחינה הנ"ל, בחינת ברצונו נתנה וכו', אדרבה, דיקא בעת פשיטותו מחיה ביותר את כל בני העולם כי אין להם חבור ושיכות עמו כי אם על ידי פשיטותו שמוריד אז את עצמו אליהם וממשיך להם חיות מבחינה הנ"ל שהוא בחינת אוצר מתנת חנם וכו', כמו שמבאר שם. ועל כן זה הצדיק שומר את כל העולם תמיד מכל מזיקי עלמא על ידי שמגלה שהכל שלנו, כי הוא יתברך בראה וברצונו וכו' ועל כן נקרא הצדיק רועה ושומר, כי הוא שומר ישראל תמיד על ידי בחינה הנ"ל כנ"ל:
וזה בחינת טוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון. כי בודאי העקר הוא התורה שהוא מכניע כל הקלפות שהם בחינת עונות וממנה נמשכין כל ההשפעות אך מאחר שאי אפשר להיות דבוק בהתורה תמיד בפרט רב ההמון עם על כן בעת שבטלים מהתורה צריכין לעסק בדרך ארץ שקדם להתורה שהיה מקים העולם קדם מתן תורה, כמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם. ואז צריכין להחיות את עצמו בכח הצדיק הגדול מקיום העולם קדם מתן תורה, דהינו החסד חנם וכו', דהינו בחינת הדרך לארץ ישראל שהוא בחינת מה שהתחילה התורה מבראשית וכו', כמו שמבאר שם, ואז יודעים גם בעת שבטלים מהתורה ועוסקים בדרך ארץ גם אז יודעין שהכל ברא ה' יתברך בעשרה מאמרות ובזה מכניעין הקלפות והסטרא אחרא שאומרים לסטים אתם והכל שלהם חס ושלום וכנ"ל. וזהו, טוב תורה עם דרך ארץ. שצריכין שניהם דיקא, כי מחמת שאי אפשר לעסק בתורה תמיד בלי הפסק רגע על כן צריכין לעסק גם בדרך ארץ בעסקי העולם כדי לעורר כח העשרה מאמרות על ידי עסק המלאכה והמשא ומתן שעוסק בהם שהם בחינת אתערותא דלתתא שעל ידי זה מעורר כח העשרה מאמרות שבהם נברא זה הדבר אם עוסק בהמלאכה והמשא ומתן באמונה שלמה. ואז יכול להחיות את עצמו בהתורה הנעלמת בכל הדברים ולגלות שהכל שלנו כנ"ל שזהו בחינת שיגיעת שניהם משכחת עון שהם הקלפות והסטרא אחרא כי אין להם עוד שום כח מאחר שעל ידי התורה והדרך ארץ מגלין שהכל שלנו וכנ"ל:
וכן מבאר בהתורה ואת הערבים צויתי בסימן ד בלקוטי תנינא שכל המשא ומתן והמלאכות הם בחינת אתערותא דלתתא שעל ידי זה מעוררין כח מעשה בראשית בחינת עולם חסד יבנה וכו' עין שם:
ועל כן עקר תקון המשא ומתן והמלאכות הוא על ידי רבוי צדקה וגמילות חסדים, כי מאחר שעוסק במשא ומתן ומלאכות אין לו שום חיות כי אם מהחסד חנם שהיה מקים העולם קדם מתן תורה כנ"ל בהתורה הנ"ל על כן צריך להרבות בצדקה וחסד כדי שיהיה לו כח לעורר חסד חנם שעל ידי זה עקר חיותו, כי עקר החיות הוא מהתורה ומאחר שמבטל מדברי תורה ועוסק במשא ומתן אין לו שום חיות כי אם על ידי צדקה שהיא בחינת חסד שעל ידי זה ממשיך על עצמו חיות מהחסד חנם שהיה מקים העולם קדם מתן תורה וכנ"ל. ואפלו העוסק בתורה הרבה צריך גם כן לתן צדקה מאחר שאי אפשר לו להיות עוסק בתורה תמיד כנ"ל ובהכרח שיתבטל ואז כל חיותו מחסד חנם על כן צריך להרבות בצדקה וחסד וכנ"ל, מכל שכן מי שמבטל הרבה מהתורה, מכל שכן מי שאינו עוסק בתורה כלל שאין לו שום חיות כי אם על ידי צדקה וגמילות חסדים שעושה וכנ"ל. ועקר הצדקה צריך לתן לצדיקים וכשרים שהם סמוכים יותר להצדיק הגדול שמחיה כל העולם בעת פשיטותו על ידי האוצר מתנת חנם שרק הוא יכול לקבל ממנו ולהחיות כל העולם על ידו כי כל מה שמתקרבין יותר אליו על ידי צדקה וחסד שנותנין לו ולכל הנלוים אליו על ידי זה יכולין יותר לינק מהחסד חנם שממשיך שעל ידי זה כל חיותו וקיומו בעולם הזה ובעולם הבא וכנ"ל:
וזה בחינת ארבעה שומרים שדיניהם חלוקים, כי שומר חנם פטור מן הכל ושואל חיב בכל אפלו באונסין ושומר שכר חיב בגנבה ואבדה ופטור באונסין. כי השומר חנם פטור מכל, כי מאחר שהוא שומר חנם ועושה חסד חנם עם בעל החפץ ושומר לו בחנם על כן אין אחריות הדבר עליו ואין תולין בו ההזק כי מצדו אין שום הזק מאחר שעשה חסד חנם שמשם עקר השמירה שנמשך על ידי הצדיק האמת ששומר ומחיה הכל על ידי החסד חנם וכו' כנ"ל. ועל כן להפך השואל חיב בכל וכל אחריות החפץ על השואל, כי אין אנו תולין ההזק בהמשאיל מאחר שהמשאיל עשה חסד חנם עם השואל והשאיל לו חפצו נמצא שהמשאיל מחזיק עתה בבחינת החסד חנם בזה החפץ שמשם כל השמירות כנ"ל ועל כן בודאי לא בא ההזק מצדו של המשאיל מאחר שהוא בבחינת החסד חנם כנ"ל, על כן האחריות כלו על השואל שכל הנאה שלו ולא עשה שום חסד בזה החפץ. ועל כן השומר שכר חיב בגנבה ואבדה ופטור באונסין, כי כבר מבאר שעקר השמירה הוא מהתורה שעל ידי זה אינם יכולים לומר לסטים אתם וכו', אבל אי אפשר לעסק בתורה תמיד וצריכין להתבטל לפעמים אך בעת הבטול מהתורה מקבלין חיות מהתורה הנעלמת וכו' מבחינת החסד חנם וזה בחינת שמירה משתי מיני הזקות הנ"ל שהם גנבה ואבדה ואונסין, כי מי שפוגם בהתורה לגמרי חס ושלום, משם נמשכין בחינת אונסין שמתגברין המזיקי עלמא וגוזלים ממנו הדבר באנס כי הם אומרים להפך שהוא לסטים וגזלן בחינת לסטים אתם, כי מאחר שאינו עוסק בתורה ואינו ממשיך האמונה בעולם יש להם כח חס ושלום לומר לסטים אתם כנ"ל ועל ידי זה הם מתגברים ונוטלים ממנו הדבר באנס חס ושלום. אבל כשעוסק בתורה הוא נשמר מהם, כי שוב אין להם עוד כח לומר לסטים אתם וכו' כנ"ל, אבל מחמת שאי אפשר לעסק בתורה תמיד ובהכרח להתבטל לפעמים ואזי צריכין להחיות את עצמו גם אז על ידי התורה, דהינו על ידי התורה הנעלמת בעשרה מאמרות שהם כל עסקי העולם וכל המשא ומתן והמלאכות שצריכין תמיד בעת שעוסקין בהם לדבק גם אז מחשבתו בה' יתברך ובהתורה ולידע ולהאמין בכל עת שכל דבר שעוסק בו הכל ברא ה' יתברך ברצונו בעשרה מאמרות ולהחיות את עצמו בכח התורה הנעלמת וכו' בכח הצדיק הגדול וכו' כנ"ל. ומי שפוגם בזה חס ושלום שוכח מסיח דעתו מהתורה ומה' יתברך בעת העסק בהמשא ומתן והוא רחוק אז מהתורה לגמרי מזה באין חס ושלום, גנבות ואבדות שהם באין על ידי הסח הדעת, כי הגנב בא רק בשעת שנה או כשאין רואין ויודעין ממנו בחינת הסח הדעת וכן האבדה בא על ידי הסח הדעת וזה נמשך מחמת שפגם והסיח דעתו מהתורה לגמרי בעת העסק בהמשא ומתן מזה בא לו הענש על גנבה ואבדה שהיא גם כן על ידי הסתלקות הדעת כנ"ל. אבל מי שמקשר להצדיק האמת ואפלו בעת שבטל מהתורה ועוסק במשא ומתן הוא מקשר אל התורה כי מחיה את עצמו בהתורה הנעלמת כנ"ל אזי הוא נצל גם מגנבה ואבדה שבא על ידי הסח הדעת מאחר שהוא אינו מסיח דעתו מהתורה בשום עת כי גם בעת הבטול מקבל חיות מהתורה הנעלמת וכו' כנ"ל:
ועל כן השומר שכר חיב בגנבה ואבדה ופטור באונסין. כי השומר שכר אינו עושה חסד חנם עם הבעל הבית וגם הבעל הבית אינו עושה עמו חסד חנם רק שמירתו הוא בדין ומשפט ששומר לו החפץ בשביל השכר שזהו בחינת שמירת התורה ששמירתה בשביל שכר עולם הבא, כמו שכתוב, ושמרתם וכו' אשר אנכי מצוך היום לעשותן, ומחר לקבל שכרם. ועל כן פטור באונסין אם שמר כראוי, כי מאחר ששמר כראוי על פי התורה שוב אין כח להאונסין לבוא מצדו, כי התורה שומרת מאונסין כי אין להם כח לומר לסטים אתם וכו' כנ"ל, אבל בגנבה ואבדה חיב, כי מאחר שקבל על עצמו השמירה בבחינת שמירת התורה ולא עשה חסד חנם עם הבעל הבית על כן הוא חיב בגנבה ואבדה שבא מבחינת בטול תורה כשאין זוכין לקשר את עצמו אז אל החסד חנם בחינת התורה הנעלמת וכו' כנ"ל, כי זה ההזק תלנן בהשומר שכר מאחר ששמירתו בבחינת שמירת התורה וזה ידוע שאי אפשר בשום אפן לבלי להתבטל מן התורה בשום רגע על כן בהכרח להחיות את עצמו עם החסד חנם כנ"ל ועל כן זה השומר שכר שלא עשה חסד חנם וקבל על עצמו השמירה בבחינת התורה, על כן תלינן בו הזק הגנבה ואבדה, כי אי אפשר לאדם לקבל על עצמו שמירת התורה בלי הפסק רגע כי אם על ידי החסד חנם שמחיה עצמו בעת הבטול ומי שפוגם בזה משם באין גנבות ואבדות על כן תלינן הזק הגנבה ואבדה בהשומר שכר שלא עשה חסד חנם וקבל על עצמו שמירה בבחינת שמירת התורה וכנ"ל:
וזה בחינת המצרים שאז צריכין שמירה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ועקר השמירה על ידי הדרך לארץ ישראל שאנו צריכין להמשיך אז כדי שנזכה לשוב לארצנו שגלינו ממנה בחטאינו. וכל זה בכח הצדיק הנ"ל שמחיה את עצמו בעת פשיטותו על ידי הדרך לארץ ישראל וכו'. כי בימים אלו שבין המצרים אנו צריכין לחזר ולהמשיך בחינת החסד חנם הנ"ל לעשות דרך כבושה לארץ ישראל שגלינו ממנה באלו הימים כי בעת הגלות אזי חוזרים העכו"ם והקלפות לומר שארץ ישראל וכל ההשפעות התלויות בה הכל שלהם מאחר שארץ ישראל עתה בידם. כי עקר קדשת ארץ ישראל נמשכת מבחינה הנ"ל מבחינת בראשית ברא וכו', בחינת כח מעשיו וכו'. ועל כן כשארץ ישראל ביד ישראל אזי נתגלה שה' יתברך ברא הכל וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו ואזי כל ההשפעות נמשכות לישראל, כי כל ההשפעות נמשכין מארץ ישראל, אבל בגלותנו שגלינו מארצנו וארץ ישראל בידם אזי נעלם ונתכסה בחינה הנ"ל בחינת כח מעשיו וכו' ואזי הם מתגברים בכפירות ואומרים שהכל שלהם חס ושלום. ועל כן עתה בין המצרים שהם ימי החרבן והגלות צריכין לחזר ולהמשיך בחינה הנ"ל לעשות דרך לארץ ישראל שזה נעשה על ידי הצדיק הגדול על ידי פשיטותו וכו' כנ"ל שעל ידי זה הוא מחיה כל הפשוטים ואפלו אותם שנפלו וירדו מאד וכו', כמבאר שם בסוף, עין שם. כי על ידי האוצר מתנת חנם שמקבל ממנו בעת פשיטותו על ידי זה הוא מחיה הכל, כמו שמבאר שם, עין שם. וזה בחינת הבכיה והאבלות בימים אלו על גלות ישראל וחרבן בית המקדש, הינו כי אין לנו במה להחיות עצמנו מאחר שגלינו מארצנו ובית המקדש נחרב בעוונינו שמשם כל המחין והחיות ועתה בגלותנו אנחנו כלנו בבחינת אנשים פשוטים (שקורין פראסטאקיס) כי אפלו כשאנו עוסקים בתורה ותפלה אין מחנו ושכלנו בשלמות מחמת מרירת הגלות בגוף ונפש, כי עקר המח בשלמות הוא רק בזמן שבית המקדש קים כידוע, ובפרט שמחמת על הגלות מתבטלים הרבה מדברי תורה לגמרי, על כן עקר חיותינו עתה הוא רק על ידי הצדיק הגדול הנ"ל שמחיה כל העולם על ידי פשיטותו על ידי האוצר מתנת חנם שהוא הדרך לארץ ישראל וכו' כנ"ל, על כן צריכין להתאבל ולבכות הרבה על חרבן בית המקדש וגלות ישראל, כי הבכיה היא בחינת הסתלקות המחין, כי המחין, שהם חכמות התורה הקדושה, הם בחינת שמחה, כמו שכתוב, פקודי ה' ישרים משמחי לב. והבכיה היא בחינת הסתלקות המחין, הינו שאנו מראין שפלותנו לפני ה' יתברך שאין לנו שום מח ודעת רק אנו בוכין לפני ה' יתברך שירחם על מרירות גלותנו ויעשה עמנו חסד חנם בזכות הצדיקים אמתיים הנ"ל שממשיכים האוצר מתנת חנם בעת פשיטותם כנ"ל:
ועל כן בתשעה באב שאז עקר החרבן לגמרי, על כן אז מסלקין כל המחין לגמרי ואין מניחין טלית ותפלין כלל רק בוכין ומתאבלים על החרבן ואז אנו כלנו כמו עמי הארץ ובורים לגמרי ואין לנו שום חיות רק מבחינת קיום העולם קדם מתן תורה וכו' הנ"ל, אבל מעצם החרבן גם זה אי אפשר לנו להמשיך כי אם על ידי בכיה רבה על חרבן בית המקדש, כי בעונותינו הרבים לא די שנחרב הבית המקדש וגלינו מארצנו בעונותינו שמשם כל המחין לא די בזה עוד נוסף יגון על מכאובינו שגם הצדיקים אמתיים נסתלקו בעונותינו אשר מיתתם שקולה כפלים כחרבן בית המקדש, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל זה צריכין לבכות הרבה עד שנעורר רחמיו יתברך שמו שימשיך עלינו גם עתה כח הצדיקים להמשיך עלינו חסד חנם מהאוצר מתנת חנם שהמשיכו על ידי פשיטותם כנ"ל, כי על ידי גדל פשיטותם שהמשיכו אז דיקא האוצר מתנת חנם על ידי זה יש להם כח גם עתה לאחר הסתלקותם להמשיך עלינו האוצר מתנת חנם להחיותנו גם עתה בבחינת חסד חנם לבד, כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, כי חיים הם בחינת החכמה והמחין שהם עקר החיות, כמו שכתוב, החכמה תחיה. ומיתה היא בחינת הסתלקות המחין שהיא החיות, אבל הצדיקים גם במיתתן קרויים חיים, כי גם בעת הסתלקות המחין הם מקבלים חיות מהאוצר מתנת חנם וכנ"ל ועל כן הם יכולים להחיות את כל העולם גם לאחר הסתלקותם על ידי כח האוצר מתנת חנם שממשיכין בעת פשיטותם שהוא בחינת מיתה בחינת הסתלקות המחין:
וזה נחמו נחמו, שתי פעמים נחמו, כי ה' יתברך מנחם אותנו על ידי הצדיקי אמת בשני מיני נחמות. כי באמת עקר הנחמה היא התורה הקדושה, כמו שכתוב, זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חיתני. אבל אי אפשר להיות עוסק בתורה תמיד, בפרט בגלות המר הזה, אך הצדיקים מחיין אותנו גם בעת שאין עוסקים בתורה על ידי האוצר מתנת חנם שהוא בחינת התורה הנעלמת ועל כן הם מנחמים אותנו בכפלים בשתי מיני נחמות, דהינו במה שמזכין אותנו לעסק בתורה שזהו נחמה אחת, ונחמה שניה היא מה שמחיין אותנו גם בעת הפשיטות מבחינת התורה הנעלמת שהוא החסד חנם שהיה מקים העולם קדם מתן תורה. וזהו, דברו על לב ירושלים וכו' כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה קול קורא במדבר פנו דרך ה' וכו', הינו כי דיקא עצם צרותינו הגדולה מהכל יתהפך לנו לנחמה גדולה, כי עקר הצרה הגדולה מכל הצרות הוא הסתלקות הצדיקים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שקולה מיתת הצדיקים כפלים כחרבן בית המקדש, וזה בעצמו יתהפך לנו לנחמה כפולה בחינת נחמו נחמו. כי כבר יגעו הצדיקים בחייהם בכל כחם ועבדו ה' יתברך בשכל נפלא ויגיעה גדולה כזאת עד שזכו גם בעת פשיטותם להחיות כל העולם על ידי האוצר מתנת חנם כנ"ל ועל ידי זה פעלו והמשיכו שגם לאחר הסתלקותם שהוא בחינת הסתלקות המחין והחיות מן העולם גם אז יחיו את העולם מהאוצר מתנת חנם כמו שבחייהם החיו את העולם בעת פשיטותם מהאוצר מתנת חנם כנ"ל. וזה בחינת קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלקינו, הינו שהצדיקים עשו דרך כבושה בעבודת ה' כזה עד שיש דרך להתקרב לה' יתברך גם בבחינת מדבר וערבה ובכל מקומות החרבים והשפלים ובכל מיני עקמימיות שבעולם בכלם יכולין למצא דרך כבושה להתקרב לה' יתברך בבחינת קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלקינו כל גיא ינשא וכל הר וכו' והיה העקב למישור שיהיה דרכים ישרים וכבושים בכל המקומות שבעולם בכל המדבריות ובכל המקומות העקמים והחרבים והשפלים וכו', בכלם יהיה דרך ישר לה' יתברך והכל בכח פשיטותו של הצדיק שהיה כמה פעמים איש פשוט לגמרי שקורין פראסטיק שאז החיה את עצמו בהדרך לארץ ישראל שהוא בחינת החסד חנם הנ"ל שבזה מחיה הכל גם אחר הסתלקותו וכנ"ל:
וזה שקורין פרשת דברים קדם תשעה באב, כי כל פרשת דברים מדברת מהדרך לארץ ישראל, כמבאר שם היטב שכל תוכחה של משה שם הוא על שפגמו ישראל בהדרך לארץ ישראל על שלא היו חזקים באמונתם כמו שמתחיל שם, אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע. וכמו שפרש רש"י שם, אין לך דרך קצרה וכו'. וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ וכו'. וכן הולך בכל דברי תוכחתו בכל הסדרא כלה שמוכיח אותם על שגרמו עכוב בהדרך לבא לארץ ישראל עד שהכרחו להתמהמה שם ארבעים שנה, וכל זה על ידי חטא העגל והמרגלים שפגמו באמונה, כמו שכתוב, ובדבר הזה אינכם מאמינם בה' וכו'. כי עקר תקון הדרך לארץ ישראל הוא אמונה שהיא בחינת כח מעשיו הנ"ל, דהינו שמאמינים שה' יתברך ברא הכל, כמו שכתוב, בראשית ברא וכו' וברצונו נתנה להם וברצונו וכו'. והם פגמו בזה ועל ידי זה גרמו להם עכוב כל כך. וזה גרם לנו כל החרבנות חרבן בית ראשון ושני, כי על ידי זה יש כח להסטרא אחרא להתעורר בכל פעם לגרש את ישראל מארצם שזה נמשך על ידי שאומרים להם עדין לסטים אתם שכבשתם ארץ ישראל מאחר שישראל בעצמן פגמו באמונה שעל ידי זה פגמו בבחינת כח מעשיו הגיד לעמו וכו' וכנ"ל, ועל כן קורין זאת קדם תשעה באב, כי על ידי זה עקר הגלות והחרבן כנ"ל, ואחר כך קורין ואתחנן בשבת נחמו כדי להמשיך האוצר מתנת חנם שהמשיך משה רבנו ברבוי תפלותיו שהתפלל לבוא לארץ ישראל שהכל היה בכח האוצר מתנת חנם, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל. ועל ידי זה אף על פי שהוא בעצמו לא בא לארץ ישראל, אף על פי כן על ידי זה המשיך עלינו האוצר מתנת חנם שזה עקר נחמתנו בעת גלותנו מארצנו, כי עתה עקר חיותנו על ידי חסד חנם שממשיכין עלינו משה רבנו וכל הצדיקים האמתיים מהאוצר מתנת חנם שמחיה את כל העולם תמיד בכל מיני ירידות שבעולם בכל ימי הגלות הארך המר הזה בכלל ובפרט שעל ידי זה החסד חנם חוזרין ועושין דרך כבושה לארץ ישראל כנ"ל כדי שנזכה לשוב לארצנו במהרה בימינו, אמן:
הלכה ה נכלל בהלכות פקדון הלכה ה: