ליקוטי הלכות · חושן משפט ב · נזיקין ג
Reading settings
אסור להזיק ממון חברו ואם הזיקו חיב לשלם נזק שלם. אדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין בשוגג בין במזיד:
על פי התורה 'אשרי העם זרקא וכו'' סימן לה, עין שם כל התורה כלה:
והכלל לעניננו שצריכין לשמר את הדעת מאד, כי החכמה הוא שרש הכל, כמו שכתוב, כלם בחכמה עשית. ועקר התשובה הוא בחינת שמחזירין את הדבר לשרשו למקום שנטל משם בבחינת זרקא דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן. והמקום שנטל משם כל הדברים שבעולם היא החכמה שהוא שרש הכל כנ"ל. על כן העקר לשמר את דעתו וחכמתו ומחשבתו מאד לבלי להניח לכנס בדעתו שום חכמות חיצוניות ולא שום מחשבות זרות והרהורים, כי כשחס ושלום, מכניס בדעתו מחשבות חיצוניות וחכמות חיצוניות אזי זאת החכמה חיצונה היא נועצת קנה בים החכמה שלו ומחסרת מקום הקדשה. ועל זה הקנה דסטרא אחרא נבנה כל הבנין של היצר הרע שהוא בחינת כרך גדול של רומי שהוא בחינת כל המדות רעות ומגנות שכלם נמשכין ונבנין על ידי זה שלא שמר את מחשבתו והניח לכנס במחשבתו חכמות חיצוניות ומחשבות חיצוניות וכו'. וזהו בחינת בשעה שנשא שלמה את בת פרעה וכו'. ואפלו כששומר את מחשבתו ומקדש את דעתו מאד לא זו אף זו שצריך לחדש את מחו בכל עת. וחדוש המח הוא על ידי שנה שאז בא המח והחכמה בתוך אמונה ונתחדש שם בבחינת חדשים לבקרים רבה אמונתך. ועל ידי זה זוכה לקבל שכל חדש ונשמה חדשה מאור הפנים שהוא בחינת שבעים פנים לתורה או על ידי פני הצדיקים על ידי שמסבירין לו פנים וכו'. ויש כמה בחינות בשנה, כי יש שנה בגשמיות כפשוטו שצריכין לישן כפי ההכרח בשביל לשמר מחו, כי השנה היא ניחא למחין. ואז באה נשמתו שהוא שכלו בתוך אמונה ונתחדש שם ומקבל שכל חדש שהוא נשמה חדשה מאור הפנים וכו'. ויש שנה שהיא פשטי אוריתא לגבי דבקות הבורא וכו'. ויש שנה שהיא בחינת משא ומתן כשאדם עוסק במשא ומתן באמונה אזי באה נשמתו ושכלו בתוך בחינת אמונה ונתחדש שם בבחינת חדשים לבקרים וכו' ומקבל שכל חדש ונשמה חדשה מאור הפנים וכנ"ל לענין שנה בגשמיות וכו'. וזה בחינת תקיעת שופר, כי ראש השנה הוא בחינת שנה, ותקיעות שופר הם התעוררות השנה ואז נמשכין אורות מפנים העליונים שהוא בחינת ש"ע נהורין של אור הפנים שזהו בחינת התאדמות פני התוקע וכו', עין שם כל זה היטב:
הרבה מזה מבאר לעיל בהלכה ב ונשנית בשביל כמה דברים שנתחדש בה:
וזהו בחינת אדם מועד לעולם בין ער בין ישן, כי מבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (סימן כא) שכל ההזקות הם על ידי פגם הדעת, כי לעתיד לבוא שיהיה הדעת בשלמות, כמו שכתוב, כי מלאה הארץ דעה את ה' וכו'. אז יתבטלו כל ההזקות מן העולם, כמו שכתוב, וגר זאב עם כבש וכו' לא ירעו ולא ישחיתו וכו' כי מלאה הארץ דעה וכו' (ישעיה יא). נמצא שכל ההזקות הם על ידי פגם הדעת, כי כשפוגם בהדעת, דהינו שמכניס חכמות חיצוניות ומחשבות זרות בתוך דעתו על ידי זה נעץ קנה בים החכמה ועל זה נבנה כרך גדול של רומי כנ"ל שהוא בחינת בנין היצר הרע והסטרא אחרא וכו'. וכרך גדול של רומי זה בחינת מזיקי עלמא שהם בחינת עשו וישמעאל שהחריבו את הבית המקדש וחזקו בנין הסטרא אחרא שהוא רומי רבתא ורומי זעירתא, כמובא. נמצא שכל מזיקי עלמא נמשכין מפגם הדעת, כי באמת חרבן בית המקדש שהיה על ידי פגם הדעת על ידי בנין כרך גדול של רומי על ידי מזיקי עלמא שהם עשו וישמעאל כנ"ל. משם נמשכין כל ההזקות שבעולם, כי כשמזיקין ממון של ישראל חס ושלום, זהו בחינת חרבן בית המקדש, כי ממון של ישראל הוא יקר מאד וצריכין לשמרו מאד, כי כל הממון של ישראל דקדשה נמשך מבחינת ל"ט מלאכות המשכן. כי כל העסקים והמשא ומתן והמלאכות שעל ידם נמשך שפע הממון כלם כלולים בל"ט מלאכות וכלם ממשכן ילפינן, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. ועל כן כל הממון של ישראל הוא בבחינת מלאכת המשכן שהיא בית המקדש. ועל כן כשמחריבין ומזיקין חס ושלום, ממון ישראל הוא בחינת חרבן בית המקדש. וכל זה נמשך מפגם הדעת שמשם כל ההזקות כנ"ל, כי על ידי פגם הדעת נבנה חס ושלום, כרך גדול של רומי שהוא בבחינת חרבן בית המקדש כנ"ל:
ועל כן אדם מועד לעולם בין ער בין ישן, כי אף על פי שהוא ישן והזיק שלא בכונה אף על פי כן הוא חיב בזה. מאחר שעקר ההזק נמשך מפגם הדעת כנ"ל ועל פגם הדעת האדם חיב גם בשנה, כי, אדרבא, השנה היא עקר תקון ושמירת הדעת, כי על ידי השנה נתחדש הדעת וכו' כנ"ל. ועל כן זה שמתגבר לשמר את מחו ודעתו ביום בהקיץ ומחו קדוש, אז גם בשנה נכנס מחו בתוך האמונה ונתחדש שם ואז נשלם מחו ביותר על ידי השנה בבחינת התחדשות המחין כנ"ל, אבל מי שאינו שומר את מחו ביום אזי אינו זוכה לחדוש המחין בשלמות, כי אין מניחין את נשמת אדם לכנס לתוך שערי הקדשה שהוא האמונה בשעת שנה כי אם כפי מה שזכה לקדש את מחשבתו שהוא נשמתו ביום בהקיץ. בבחינת מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו וכו', כמובא בזהר הקדוש ובכתבים שעלית הנשמה להתחדש בבחינת עבור בשעת שנה היא כפי הקדשה שהאדם מקדש את עצמו ביום שאז זוכה בשעת שנה שתכנס נשמתו לתוך האמונה ותתחדש שם כנ"ל. וגם את השנה בעצמה צריכין לקדש מאד על ידי קבלת על מלכות שמים באהבה ובמסירת נפש קדם השנה לקרות קריאת שמע שעל המטה בכונה גדולה שהוא אמונת היחוד ועל ידי זה זוכה לכנס לתוך האמונה בשעת שנה ואז נתחדש ונתחזק שכלו ביותר על ידי השנה. ועל כן זה שמזיק איזה דבר בשנה הוא חיב גדול בזה אף על פי שהוא ישן, כי הוא חיב בפגם הדעת שפגם בו או שפגם באמונה שעל ידי זה לא זכה לכנס לתוך האמונה בשעת שנה ולא נתחדש שכלו לטובה ועל ידי זה נפגם דעתו ממילא ועל ידי פגם הדעת והאמונה בא זה ההזק בשנה, כי כל ההזקות נמשכין מפגם הדעת כנ"ל. ועל כן אדם מועד לעולם בין ער בין ישן, כי הוא חיב בההזק שבשנה כי אם היה שומר את דעתו ואמונתו לא היה בא לידו זה ההזק, כי גם בשעת שנה צריכין לשמר את הדעת על ידי קבלת על מלכות שמים קדם השנה ועל ידי שמירת הדעת ביום. ואז, אדרבא, בשעת שנה נתחזק הדעת ביותר כנ"ל וזה שהזיק בשנה בודאי פגם בדעתו כנ"ל ועל כן הוא חיב בזה כנ"ל:
וזה בחינת ל"ג בעמר שהוא הלולא דרבי שמעון בר יוחאי שנוהגין בו בארץ ישראל שמחה גדולה, כי רבי שמעון בר יוחאי הוא בבחינת התעוררות השנה, כי מבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה שרבי שמעון הוא בחינת עיר וקדיש מן שמיא נחית שהוא ראשי תבות שמעון. עיר וקדיש דיקא בחינת התעוררות השנה, כי עיר הוא הפך השנה. ועל כן הוא גלה ביותר כל רזין דאוריתא וסתרי תורה, כי לה יהבי רשותא וכו'. כי סתרי תורה הם בבחינת התעוררות השנה, כי פשטי אוריתא הם בחינת שנה כנ"ל וסתרי אוריתא הם בחינת התעוררות השנה שנתגלו על ידי רבי שמעון בר יוחאי שהוא עיר וקדיש, עיר דיקא הפך השנה כנ"ל:
ועל כן היה הסתלקותו בימי הספירה בל"ג בעמר שאז מתחיל להתנוצץ ההארה של שבועות שהוא קבלת התורה, כי כל ימי הספירה הם בבחינת שנה דקדשה שהוא טובה גדולה להמחין שעל ידי זה בא המח בתוך האמונה ונתחדש שם ומקבל שכל חדש ונשמה חדשה מאור הפנים שהם שבעים פנים של תורה וכו' כנ"ל. וזהו בחינת יציאת מצרים בפסח ואחר כך ימי הספירה ואחר כך שבועות שהוא קבלת התורה, כי הכל בשביל תקון הדעת והמחין, כמובא בכונות שכל הכונות של פסח וספירה ושבועות הוא לחזר ולהמשיך ולתקן המחין שנפגמו ונתקלקלו על ידי חטא אדם הראשון ועל ידי חטאי כל הדורות שלאחריו שהם דור המבול ודור הפלגה שכלם פגמו בהדעת על ידי תאות נאוף ועל ידי העבודה זרה שלהם שהוא פגם האמונה, שהוא גם כן פגם הדעת כנ"ל. וכן בכל דור ודור צריכין לתקן אלו התקונים, שהוא תקון הדעת על ידי הבחינות המבארים בהתורה הנ"ל, שזהו בחינת פסח וספירה ושבועות, כי בפסח הוא יציאת מצרים ואז נמשכו כל המחין בהתגלות נפלא ובהארה גדולה מאד כידוע שזהו עקר יציאת מצרים, כי במצרים היו המח והדעת בגלות כידוע, כי אז עדין לא נזדכך המח בשלמות. וכן הוא בכל אדם שכל זמן שאינו זוכה לקדש את מחו ממחשבות וחכמות חיצוניות וזרות אזי הוא בחינת גלות מצרים שמתגבר עליו פרעה על ידי שלא שמר את מחו מבחינת בת פרעה שהיא בחינת חכמות חיצוניות כנ"ל. ועל כן לא התחילה גאלת מצרים עד שנולד משה שהוא היה הגואל, כי הוא היה בחינת הדעת כידוע. ותכף כשנולד נתגלה אור הדעת והתחיל להתנוצץ גאלת ישראל, כמו שכתוב: "ותרא אתו כי טוב הוא". אין טוב אלא דעת דקדשה דעת התורה הקדושה, כמו שכתוב (משלי יט) גם בלא דעת נפש לא טוב. וכמו שכתוב, כי לקח טוב נתתי לכם תורתי וכו'. ועל כן מחמת שאז התחיל הדעת להשתלם על כן חזרה תכף בת פרעה אל הקדשה ובת פרעה דיקא הצילה את משה מן היאר, זה רמז שהדעת נשלם בשלמות גדול עד שבת פרעה שהוא חכמות חיצוניות חזרה אל הקדשה ואל הדעת דקדשה שהוא בחינת משה שמסרה נפשה בשבילו. ועל ידי זה היה הגאלה, כי עקר הגאלה של מצרים הוא על ידי שלמות הדעת כנ"ל, דהינו כשנתבטלין החכמות החיצוניות בחינת בת פרעה וחוזרין אל הקדשה ומכירין ויודעין כלם כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת וכו' שזה עקר הדעת כמו שיהיה לעתיד, כמו שכתוב (צפניה ג), כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' וכו':
נמצא, שבפסח בשעת יציאת מצרים נשלם הדעת ונתבטלו החכמות חיצוניות שהוא בחינת בת פרעה וחזרו אל הקדשה כנ"ל. אבל אף על פי כן עדין אין הדעת בשלמות עד שמחדשין אותו בבחינת עבור על ידי השנה. וזהו בחינת ספירת העמר שהוא בחינת שנה הסתלקות הדעת, כי אחר יום ראשון של פסח חוזרין ונסתלקין כל המחין והדעת כמובא, והסתלקות הדעת הוא בחינת שנה. וזה בחינת עמר שעורים שהוא מאכל בהמה שהוא העדר הדעת בחינת שנה. וכמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר שמאכל בהמה הוא בחינת שנה, הינו שעכשו אנו מסלקין דעתנו ומכניסין מחנו לתוך האמונה לבד שהוא בחינת שנה כדי שיתחדש מחנו, כדי שנזכה לקבל שכל חדש ונשמה חדשה מאור הפנים שהוא בחינת קבלת התורה שהוא שבעים פנים לתורה שזוכין לקבל בשבועות שזהו בחינת מה שחוזרין ומקבלין השכל חדש שהוא התורה על ידי ארבעים ותשעה ימי הספירה שהם בחינת שנה, שעל ידי זה נתחדש המח וכו' כנ"ל. ועל כן ימי הספירה הם ימי דין כידוע, זה בחינת שנה שהוא בחינת לילה בחינת חשך בחינת דינים כידוע כמבאר בזהר הקדוש שבלילה דינא שריא וכו'. ועל כן נוהגין להיות נעורין כל הלילה כלה בשבועות, זהו בחינת התעוררות השנה, כי ספירה הוא בחינת שנה דקדשה שעל ידי זה דיקא נתחדש המח על ידי האמונה ואז זוכין לשבועות שהוא התעוררות השנה שאז מקבלין שכל חדש ונשמה חדשה מאור הפנים שהוא בחינת קבלת התורה בחינת שבעים פנים לתורה כנ"ל. נמצא, ששבועות הוא בחינת התעוררות השנה ועל כן נעורין כל הלילה כנ"ל:
וזהו בחינת קול השופר של מתן תורה, כמו שכתוב, ויהי ביום השלישי וכו' ויהי קולות וברקים כו' וקול שופר חזק מאד וכו'. כי שופר הוא בחינת התעוררות השנה שזהו בחינת שופר של ראש השנה כמבאר בהתורה הנ"ל כנ"ל. ועל כן מזכירין פסוקי שופר של מתן תורה בראש השנה ומזכירין כל הענין של מתן תורה בראש השנה, כמו שאומרים, אתה נגלית בענן כבודך על הר סיני וכו', כי מתן תורה בקול שופר ושופר של ראש השנה הם בחינה אחת, בחינת התעוררות השנה שהוא התחדשות המחין והנשמה שזהו בחינת קבלת התורה כנ"ל:
ובל"ג בעמר נסתלק רבי שמעון בר יוחאי ואז מתחיל להתנוצץ ההארה והקדשה של שבועות שהוא בחינת התעוררות השנה התחדשות המחין. ועל כן אז הוא הלולא רבא דרבי שמעון בר יוחאי שהוא בחינת התעוררות השנה בחינת עיר וקדיש כנ"ל, כי רבי שמעון בר יוחאי הוא קשת הברית כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה שבשביל זה לא נראה קשת בימיו כי הוא בעצמו היה בחינת קשת שבשביל זה נוהגין לדרך הקשת בל"ג בעמר. וקשת הוא בחינת תקיעה שברים תרועה שסימנם קשת (כמובא וכמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר) שהם כלליות הקולות של השופר שהוא בחינת התעוררות השנה כנ"ל:
ומחמת שרבי שמעון בר יוחאי היה בבחינת התעוררות השנה בחינת אור הפנים, ועל כן התפאר באדרא דהא חמינא דאנפאי נהירין וכו' בחינת אור הפנים בחינת התאדמות פני התוקע שנמשכין אורות מפנים עליונים בחינת קרון אור הפנים של משה רבנו על ידי קבלת התורה. ועל כן לא היה רבי שמעון בר יוחאי יכל לסבל כשראה בני אדם שעוסקין בדרך ארץ, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בגמרא שבת), כשיצא מהמערה חזי אנשי דקא כרבי וזרעי. אמר, מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה וכו'. כי כל המלאכות ועסקי דרך ארץ שעושין כלם הם בבחינת שנה שהוא בחינת משא ומתן ומחמת שרבי שמעון בר יוחאי היה רחוק משנה כי היה עיר וקדיש כנ"ל ועל כן לא היה יכל לסבלם כלל ואמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, הינו שהיה קשה לו הקשיא המבאר בהתורה הנ"ל. כי התינח למי שעוסק בתורה שאז השנה טובה לפניו שנתחדש מחו על ידי זה ויכול אחר כך לעסק בתורה במח זך ביותר אבל מי שאינו עוסק בתורה מה פועל בהשנה. וזהו, מניחין חיי עולם וכו', הינו כי בשלמא אם היו עוסקין בחיי עולם, דהינו בתורה והיו עוסקים גם בדרך ארץ שהיא בחינת שנה היו יכולים לומר שהמשא ומתן שהוא בחינת שנה היא טובה להם לעבודת הבורא כי על ידי זה נתחדש מחם כנ"ל. אבל מאחר שמניחין חיי עולם ואינם עוסקים בתורה ועוסקים רק בחיי שעה במלאכות ומשא ומתן שהוא בחינת שנה על כן הקפיד עליהם ביותר, אבל ה' יתברך הקפיד על רבי שמעון בר יוחאי על שאינו יכול לסבלם כלל ומענישם מיד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם) שאמר ה' יתברך להחריב עולמי יצאתם וכו'. כי באמת גם זה צריכים, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה בהתורה הנ"ל דקרי קרי ודלא קרי להוי צותא לחברו שאפלו מי שאינו עוסק בתורה כשעושה משא ומתן באמונה שהוא בחינת שנה הוא עושה טובה לחברו שהוא משרשו שנתחדש מחו ונשמתו על ידי המשא ומתן של חברו, עין שם:
ועל כן עושין שמחה גדולה ביום הסתלקותו דיקא שהוא בל"ג בעמר. כי הסתלקות הצדיק עושה תקון גדול בכל העולמות יותר מבחייו, כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם והם מתקנין נשמות ישראל במיתתן יותר מבחייהם ומכניעין הסטרא אחרא והקלפות הנאחזין בנשמות הנפולות בעונותיהם. כי הצדיקים מכניעין ומבטלין אותם במיתתם יותר מבחייהם בבחינת ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו (שופטים טז) שהצדיק האמת מנהיג הדור האמתי ממית שונאי הקדשה והקלפות והסטרא אחרא במותו יותר מבחייו, כי המיתה היא בחינת שנה ארכה ותחית המתים הוא בחינת התעוררות השנה, כמו שכתוב, הקיצו ורננו שכני עפר. וכמו שכתוב, ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וכו'. והצדיק שחפץ תמיד בטובות ותקנות ישראל ועקר הטוב ועקר ההצלחה האמתית הוא הצלחת הנפש לטהר נפשות ישראל מזהמתם ולהחזירם בתשובה שלמה לעוררם משנתם שלא יישנו שנת עולם חס ושלום. אבל עקר העסק שהצדיק האמתי עוסק לתקן נשמות ישראל הוא בשעת שנה דיקא. כי ממח הצדיק בעצמו אי אפשר לקבל, כי מחו גדול ונשגב ונעלה מאד מאד עד שאי אפשר לקבל ממנו בשום אפן, כי אם על ידי שהצדיק מוריד עצמו אל העולם ומסלק את דעתו ומדבר עם העולם שיחת חלין וספורי מעשיות שזהו בחינת שנה וכמו ששמעתי בפרוש מפי רבנו זכרונו לברכה ששיחת חלין שמדברין לפעמים עם העולם כדי לפקח את דעתו לתת ניחא להמחין כשיגעים מהתורה ועבודת ה' זהו בחינת שנה ממש שעל ידי זה נתחדש המח כנ"ל:
נמצא כשהצדיק מדבר עם העולם זהו בחינת שנה אצלו בחינת הסתלקות הדעת ועל ידי זה דיקא הוא מעוררם בתשובה ומחזירם לה' יתברך. כי בשעת שנה נכנס המח בתוך האמונה וכו'. והאמונה היא שוכנת תמיד בין הגויים והקלפות לברר משם ניצוצי הקדשה שנפלו לשם שהם בחינת נשמות הנפולות של הרחוקים מה' יתברך שנפלו על ידי עונותיהם למקום שנפלו רחמנא לצלן, והאמונה מרחמת עליהם ועוסקת תמיד לבררם. אבל עקר כח האמונה לבררם ולהוציאם הוא כשנשמות הצדיקים עולין אליה ונכללין בה בשעת שנה בבחינת העלאת מין נוקבין וכידוע. שאז יש כח להאמונה לעלות אל דודה ונעשה יחוד העליון. ובכל יחוד עליון כמה ניצוצות שנפלו שהם בחינת נשמות הנפולות נתעוררין אז בתשובה וחוזרין לה' יתברך אלו הרשעים שהם שרש ניצוצי נשמות אלו ואז נתחדש גם נשמת הצדיק על ידי היחוד הזה ועל ידי זה זוכה לקבל שכל חדש ונשמה חדשה וכו' כנ"ל (ועין בכונות ותבין הענין הזה היטב איך כל הכונות כלולים בדברי רבנו זכרונו לברכה), וכמו שזה הענין נעשה בשנה ממש שזהו סוד כל כונות קריאת שמע ושנה והתעוררות השנה וכנ"ל, כמו כן על ידי כל בחינות שנה נעשה ענין זה. ועל כן עקר העסק שהצדיק עוסק לקרב בני אדם לה' יתברך הוא בשעת בחינת שנה שלו דיקא, דהינו כשמדבר עמהם שיחת חלין וספורי דברים שהם בחינת שנה כנ"ל. ואפלו כשהצדיק האמת מגלה תורה להעולם אף על פי שהיא תורה גבה מאד אף על פי כן הוא בבחינת שנה לגבי השגתו של עצמו שהיא גבה מאד עד שאי אפשר להשיגה אפלו במחשבה, מכל שכן בדבור, כמו שפשטי אוריתא הם בחינת שנה לגבי דבקות הבורא כן התגלות התורה של הצדיק שמגלה להעולם הוא בחינת שנה בחינת פשטי אוריתא כנגד השגתו בעצמו:
נמצא, שעקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים שהצדיק עוסק תמיד לקרבם הוא דיקא על ידי בחינת שנה שלו כנ"ל. ועל כן גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, כי עקר הגדלה של הצדיק בחייו ובמותו הוא כפי מה שזוכה לקרב נפשות ישראל לה' יתברך שזהו עקר תענוגיו ושעשועיו של ה' יתברך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כלום נתתי לך גדלה אלא בשביל ישראל. ועל כן גדלת הצדיקים הוא במותם יותר מבחייהם, כי במותם הם מקרבין ביותר נפשות ישראל לה' יתברך, כי המיתה הוא בחינת שנה ארכה כנ"ל ובשעת שנה אז דיקא עקר העסק של הצדיק לקרב ישראל לה' יתברך כנ"ל. ובאמת מבאר הענין היטב למי שבקי מעט בזהר ובכתבי האר"י ז"ל מענין היחוד הנעשה על ידי נשמת הצדיק בשעת שנה ובשעת מיתה וגדל ברור הניצוצות שנתבררין אז, כי כל מה שהיחוד גדול ביותר נתבררין ניצוצות ביותר וגדלת היחוד הוא כפי גדל נשמת הצדיק. וגם יש חלוק בין שנה שהוא אחד מששים במיתה שאז עולה נשמת הצדיק לתוך האמונה להתיחד רק לפי שעה בבחינת פקדון. אבל בשעת מיתה ממש אז עולה כל הנשמה לגמרי לזמן ארך עד התחיה ואז היחוד גדול ביותר מאד מאד, כמבאר בספרים מגדל הפלגת גדלת היחוד שנעשה בשעת הסתלקות הצדיק שנקרא הלולא רבא בחינת חתנה שהיא בחינת יחוד. וכמובן ומבאר בזהר הקדוש באדרא בהסתלקות רבי שמעון בר יוחאי שאנו עוסקים בו מגדל היחוד שנעשה אז שנסתלק נשמתו לתוך בחינת המלכות לתוך יסוד האמונה, כמבאר על פסוק, כי שם צוה ה' את הברכה חיים. לא סים בוצינא קדישא למימר חיים עד דאסתלק נשמתה וכו', עין שם. כי הצדיק בשעת הסתלקותו שאז זוכה לתכלית שלמותו, כי כל ימיו היה עוסק בעבודת ה' ועלה בכל פעם מדרגא לדרגא ועל כן בכל פעם שעלתה נשמתו בשנה עדין לא היתה בתכלית השלמות כמו בשעת מיתתו שאז הוא בתכלית השלמות. וגם בשעת שנה לא עלתה לגמרי, כי עדין נשארה בו קצת בשביל חיותו כדי שיוכל להתעורר משנתו, אבל בשעת מיתה של הצדיק שאז הנשמה בתכלית שלמותה ועולה כל הנשמה לגמרי לתוך האמונה על כן אז נתגדל מאד מאד בחינת ההעלאת מיין נוקבין של השכינה בבחינת חזי במה ברא קאתינא לגבך. ואז נתגדל היחוד מאד וכפי גדלת היחוד כן נתרבין לעלות ניצוצות הנפולין יותר שעל ידי זה חוזרין בתשובה רשעים רבים ביותר. וכן מתנהג כל ימי עולם עד התחיה שנשמת הצדיק שמת שהיא בבחינת שנה היא מעלה תמיד בחינת מין נוקבין להשכינה שהיא האמונה ועל ידי זה היא מבררת נשמות רבות שנפלו עד אין קץ. כי יש נשמות נפולות מאד מאד שנפלו כל כך כמו שנפלו עד שאי אפשר שיהיה להם שום תקון בעולם כי אם על ידי נשמת הצדיק ודיקא על ידי מיתתו וכמובן בדברי רבנו זכרונו לברכה. כי כפי גדלת היחוד שלמעלה כן עולים ניצוצות רבים מעמקי הקלפות ביותר. ועל כן איתא בזהר הקדוש דצדיקיא שכיחי יתיר בתר אסתלקותה בהאי עלמא יתיר מבחיוהי. וזהו בחינת השתטחות על קברי צדיקים אמתיים שהוא דבר גדול מאד ומועיל מאד לעבודת ה' יתברך לזכות לצאת מהרע שלו ולשוב לה' יתברך. כי יש בני אדם שנפלו כל כך בעונותיהם עד שנאחז בהם הרע כל כך עד שאי אפשר להם בשום אפן לשוב לה' יתברך רק על ידי שבאין על קברי הצדיקים האמתיים ואז נכללין בנשמת הצדיק שמת שהוא עוסק תמיד לברר ברורים והוא בכחו הגדול שגדול במיתתו יותר מבחייו הוא יכול לברר אפלו הנשמות שנפלו מאד מאד. אבל אף על פי כן הבעל בחירה אי אפשר לבררו בעל כרחו כי אם כשבא על הקבר במקום גניזתו הקדושה ומעורר עצמו בתשובה שאז יש כח להצדיק לבררו בכחו הגדול ולהוציאו ממקום שנפל לשם ולתקנו אף על פי שלא היה אפשר לו להתתקן בשום אפן וכנ"ל:
וזהו בחינת הלולא דרבי שמעון בר יוחאי שעושין ביום הסתלקותו דיקא, כי דיקא על ידי הסתלקותו הוא מתקן ומחזיר בתשובה נפשות רבות יותר כנ"ל, שעל ידי זה נתרבה השמחה ביותר בחינת השמחה שלעתיד בעת התחיה, כמו שכתוב, ושמחת עולם על ראשם, שהוא בחינת קבלת התורה, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (שבת פח). כי תחית המתים הוא עקר בחינת התעוררות השנה, בחינת ורבים מישני אדמת עפר יקיצו כנ"ל. ועל כן אז יתקע בשופר גדול שהיא בחינת התעוררות השנה כנ"ל. ועל ידי זה יהיו עולין אז כל הנדחין והאובדין, כמו שכתוב, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים. כי כלם יהיה להם עליה ותקון כל אחד כפי הראוי לו על ידי הברור שעסק הצדיק לבררם כל ימי חייו וביותר בכפלי כפלים בכל עת מיתתו שהוא בחינת שנה וכו' כנ"ל. ואז תגדל השמחה מאד מאד, כמבאר בכמה פסוקים ובדברי רבותינו זכרונם לברכה מעצם השמחה שלעתיד לאחר התחיה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא וכו', כמו שכתוב, ואמר וכו' נגילה ונשמחה בישועתו. וזהו בחינת השמחה הגדולה של שבועות שהוא גם כן בחינת התעוררות השנה כנ"ל, בחינת תחית המתים, בחינת קול השופר שלעתיד כנ"ל. ועל כן באמת היה בחינת תחית המתים בשעת מתן תורה, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, גשם נדבות תניף אלקים וכו'. שיצאה נשמתן אז בשעת מתן תורה וחזר והחיה אותם. ועצם השמחה הזאת נתעוררה בשעת הסתלקות הצדיקי אמת, כי הצדיק הולך לעולמו לחיים טובים ולשלום, כי צדיקים במיתתן קרויים חיים, אשרי להם:
וזהו בחינת עצם השמחה של הלולא רבא דרבי שמעון בר יוחאי שעושין בלג בעמר שביום הזה מתחיל להתמתק הדין הנאחז בימי הספירה שהיא בחינת שנה ומתחיל להתנוצץ ההארה של שבועות, שהוא בחינת התעוררות השנה, בחינת קבלת התורה. ואז השמחה גדולה מאד בחינת השמחה שלעתיד שהוא בחינת השמחה של שבועות וכנ"ל. כי אין שמחה לפניו יתברך כמו בעת שמחזירין אליו יתברך נדחים דהינו כשמחזירין בתשובה את הרחוקים מאד לה' יתברך כי ה' יתברך חפץ חסד הוא והוא צופה לרשע וחפץ בהצדקו. וכל זמן שהאדם רחוק ממנו יתברך בעונותיו צר לו מאד, כביכול, כמו שכתוב, בכל צרתם לו צר. ועקר הצרה היא צרת הנפש שרחוקה מה' יתברך, כמבאר במקום אחר, כי ה' יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח. ועל כן על ידי שהצדיק מעלה ומתקן כמה נשמות ישראל ומחזירם אליו יתברך על ידי זה נגדלת השמחה מאד מאד כמו שמחזירין להמלך את בנו שגרשו מעל פניו בעונותיו, ועל ידי שנתרחק קלקל בכל פעם ביותר מחמת שנפל בדעתו על ידי שראה גדל רחוקו מהמלך עד שטעה ונדמה בדעתו שהמלך הרחיקו לעולם, ולא היה מצפה שישוב עוד אל המלך, כמו שכתוב, לא יאמין שוב מני חשך. ובאמת יש להמלך צער גדול בכל עת וזוכר את בנו הרחוק בכל עת. וכשנמצא אחד שמרחם על המלך ועל בנו והולך אל המקום המזהם שנפל לשם ומרמז לו רמזים ומתנהג עמו בחכמה נפלאה פלא והפלא עד שמכניס בו הרהורי תשובה ומחזירו אל המלך, כמה שמחה ותענוג גורם אל המלך עד אין שעור. כי זה עקר שמחתו וגדלתו ותענוגיו ושעשועיו של המלך יתברך כשמחזירים אליו הרחוקים ממנו, כמו שאיתא בזהר (יתרו סט.), כד אתי יתרו ואמר כי עתה ידעתי וכו' כדין אסתליק ואתיקר שמא דקדשא בריך הוא עלא ותתא. וזהו בחינת השמחה הגדולה של הלולא דרבי שמעון בר יוחאי ביום הסתלקותו הקדוש בלג בעמר שאז עולין ונתתקנין וחוזרין בתשובה כמה רחוקים שזהו בחינת השתטחות על קברי הצדיקים אמתיים כנ"ל. שעל ידי זה נגדלת השמחה מאד מאד כנ"ל:
וזהו בחינת מה שסופרין הימים מפסח עד שבועות שהוא מצות ספירה הקדושה והנוראה מאד. כי איתא בדברי רבנו זכרונו לברכה בלקוטי תנינא (סימן סא) על פסוק אני היום ילדתיך שעקר הזמן הוא מחסרון הדעת, כי כל מה שהדעת גדול ביותר נתמעט ונתבטל הזמן ביותר, עד שיש דעת גדול כל כך שהוא הדעת של משיח שיבוא במהרה בימינו ששם נתבטל הזמן לגמרי, כי יזכה להשיג בחינת למעלה מהזמן מה שאי אפשר לנו להשיג בשום אפן מחמת פחיתות דעתנו, כי כל מה שהדעת קטן ביותר הזמן נגדל אצלו ביותר. ועל כן בשעת שנה שאז הדעת נסתלק אז נגדל הזמן אצלו מאד עד שנדמה לו בחלומו שרבע שעה הוא שבעים שנה, כי בהחלום נדמה לפעמים שעובר זמן רב שבעים שנה ברבע שעה. נמצא שמחמת הסתלקות דעתו בשנה נגדל הזמן אצלו עד שרבע שעה נחשב אצלו שבעים שנה. ואחר כך כשמקיץ משנתו וחוזר דעתו אליו אז הוא מבין שכל זה הזמן שעבר עליו בחלומו שנדמה לו שהוא שבעים שנה, באמת אינו כי אם רבע שעה לבד. רק שבעים שנה שלנו הם אצלנו לפי דעתנו שבעים שנה ממש, כמו כן מי שיש לו עוד דעת גדול ביותר עד שהדעת שלנו נחשב כנגדו כמו שנה, אצלו גם השבעים שנה שלנו הם רק רבע שעה. וכן למעלה מעלה עד שיש דעת גדול כל כך שהוא למעלה מהזמן ממש ששם הזמן כלו של העולם אינו כלום רק שאי אפשר לנו להשיג זאת בשום אפן מחמת קטנות דעתנו ומחמת זה אי אפשר לנו להשיג ולהבין בחינת למעלה מהזמן כלל וכו', עין שם כל זה היטב. נמצא שעקר התהוות הזמן הוא בבחינת מעוט הדעת בבחינת שנה כנ"ל, ועל כן בימי הספירה שאז הוא בחינת שנה שאז אנו מסלקין דעתנו בכונה בבחינת שנה ומכניסין את מחנו לבחינת אמונה לבד כדי לחדש מחנו וכו' כנ"ל, על כן בימי הספירה אז הוא עקר התהוות הזמן כי עקר התהוות הזמן הוא בבחינת שנה כנ"ל שהוא בחינת ספירה כנ"ל. ועל כן אנו סופרים הימים אז, כי עקר בחינת ספירה ומנין הוא בבחינת זמן שהוא ימים ומדות ששם שיך ספירה ומנין. אבל למעלה מהזמן שהוא בחינת אלקות שם אין שיך ספירה ומנין כלל בבחינת לפני אחד מה אתה סופר. ועל כן בימי הספירה שאז הוא בחינת שנה שהוא עקר התהוות הזמן. אז סופרים כל יום ויום. ועל ידי זה דיקא ממשיכין הזמן בקדשה, כי הספירה והמנין הוא בבחינת זמן דיקא ששם שיך לומר היום יום אחד היום שני ימים וכו' ומזה נמשכין כל הספירות והמנינים שבעולם:
ועל כן התורה בעצמה היא סופרת ומונה כל יום ויום של ששת ימי בראשית, כמו שכתוב (בראשית א), ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וכן ביום שני וכו'. כי עקר הבריאה הוא בזמן דיקא ושם עקר הספירה והמנין, כי אין קיום לזמן שהוא כלליות כל הבריאה שהוא בזמן ובמדות כי אם על ידי הספירה בדבור על ידי שסופרין ומונין כל יום ויום בפה מלא בדבור, כמו שכתוב (תהלים לג), בדבר ה' שמים נעשו וכו'. שהוא כלליות הבריאה, שהוא בחינת הזמן שכולל כל הבריאה כנ"ל. וכמבאר בזהר הקדוש בפרשת במדבר בתחלתו, תא חזי כל מלה דבעי לאתישבא בדוכתה לא מתישבא עד דאדכר בפומא ואתמני עלה וכו' ובגין כך חיליהון עאלין בחשבנא וכו'. כי הזמן שהוא כלליות הבריאה שנמשך מבחינת למעלה מהזמן אי אפשר להמשיכו ולקימו בעולם, כי אם על ידי הדבור של הספירה שאז אתישב בדוכתה כנ"ל בזהר הנ"ל. ובאמת אי אפשר לנו להשיג זאת בשכל כלל איך נמשך הזמן מה' יתברך שהוא למעלה מהזמן, כי חדוש העולם אי אפשר להשיג בשכל כלל כי אם באמונה לבד כידוע וכמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים. ועל כן מפסח עד שבועות שכל עסקנו לקבל את התורה בשבועות שהוא בחינת שכל חדש ונשמה חדשה וכו' שזוכין על ידי השנה דקדשה על ידי ספירת העמר כנ"ל. על כן אנו סופרים ומונין הימים אז כדי להמשיך הזמן בקדשה בבחינת אמונה לקשר כל יום ויום אל האמונה הקדושה לידע באמונה שלמה שכל יום ויום מהזמן נמשך מה' יתברך שהוא למעלה מהזמן שזה הענין אי אפשר להשיג בשכלנו כי אם באמונה כנ"ל. כי עכשו בימי הספירה אנו מסלקין דעתנו ומכניסין דעתנו לתוך אמונה לבד כנ"ל. ועל כן סופרין הימים לעמר, כי עמר שעורים, שהוא בחינת שנה כנ"ל, הוא בחינת אמונה כנ"ל. ועל כן היה מניף את העמר שהוא בחינת אמונת אחדותו יתברך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות יג) שצריך להאריך בד' דאחד' כדי להמליכו למעלה ולמטה ובארבע רוחות. נמצא שהנפת העמר הוא בחינת אמונת אחדותו יתברך שהוא למעלה מהזמן. כי ה' יתברך הוא למעלה מהזמן כידוע. ועל כן אנו סופרין הימים לעמר שאנו מקשרין כל הימים והזמן שהיא בחינת ספירה ומנין כנ"ל, אנו מקשרים הכל אל האמונה הקדושה שהוא בחינת הנפת העמר שעורים כנ"ל כדי להאמין שכל הזמן נמשך מבחינת למעלה מהזמן, שזהו עקר קדשת הזמנים, כמבאר במקום אחר, כי אי אפשר להשיג זאת בשכל כלל כי אם באמונה לבד כנ"ל:
ועל כן סופרין שבע שבתות. כדי לכלל כל יום ויום משבעת ימי בראשית בבחינת שבת שהוא יום השביעי. כי שבת הוא בבחינת למעלה מהזמן יותר מכל הימים הקדושים, כמו שכתוב: וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, כי כל יום שיש בו תוספת קדשה ביותר הוא סמוך ביותר לבחינת למעלה מהזמן. כי עקר הקדשה הוא כשזוכין להמשיך הדעת הקדוש על ידי האמונה הקדושה שעל ידי זה נתמעט הזמן ביותר כנ"ל. ובכל יום שיש בו תוספת קדשה כגון ימים טובים נמשך אז אלינו הארת האמונה והדעת ביותר ועל ידי זה נתמעט הזמן ביותר ונכלל ביותר בשרשו בתוך בחינת למעלה מהזמן שזהו עקר קדשת הימים והזמנים וכל מה שהיום קדוש ביותר נתמעט ונתבטל הזמן ביותר. ושבת שהוא מעין עולם הבא, על כן הוא בבחינת למעלה מהזמן לגמרי כנגד שאר הזמן, וכל הזמנים הקדושים מקבלים משבת, שהוא בבחינת למעלה מהזמן, כי כל הימים טובים מקבלים משבת, כידוע וכמבאר במקום אחר. ועל כן סופרין שבע שבתות כדי לכלל כל יום משבעת ימי בראשית שהוא כלליות הזמן, בתוך בחינת שבת כדי לקשר הזמן לבחינת למעלה מהזמן שזהו עקר הקדשה כנ"ל. ועל ידי זה זוכין לקבל את התורה בשבועות שהוא יום החמשים, שהוא סוד היובל בחינת יום הכפורים כידוע. כי עקר קדשת היובל הגדול שנת החמשים הוא ביום הכפורים על ידי תקיעת שופר. כמו שכתוב, והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים. כי יום הכפורים הוא בחינת למעלה מהזמן, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בספר הא"ב החדש (אות ת תשובה) שיום שהאדם עושה תשובה הוא למעלה מהזמן. וכן יום הכפורים הוא למעלה מהזמן, כי אנו זוכין בשבועות על ידי ארבעים ותשע ימי הספירה להארת יום החמשים שהוא בחינת יובל בחינת יום הכפורים, בחינת התעוררות השנה, בחינת שופר שכל זה הוא בבחינת למעלה מהזמן כנ"ל. ועל כן אז בשבועות נתקים העולם, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (שבת פח) על ה' דיום הששי שכל העולם היה תלוי ומתמוטט עד יום הששי בסיון שקבלו ישראל את התורה, כי זה עקר קיום העולם והזמן כשיודעין באמונה שלמה שכל הזמן נמשך מבחינת למעלה מהזמן, שזהו בחינת אמונת חדוש העולם שאנו זוכין בשבועות שעל ידי זה עקר קיום העולם כי עקר קיום העולם הוא על ידי אמונה, כמו שכתוב, וכל מעשהו באמונה:
ברוך ה' לעולם, אמן ואמן: