ליקוטי הלכות · חושן משפט ב · נזיקין ד
Reading settings
ובו יתבאר ענין פסח ואסור חמץ במשהו:
על פי התורה מישרא דסכינא (בסימן למד), עין שם כל התורה:
והכלל, כי השגות אלקות אי אפשר להשיג כי אם על ידי כמה צמצומים וכו'. כמו המלמד כשרוצה להסביר שכל גדול להתלמיד הוא צריך להלביש אותו בשכל תחתון וקטן. כדי שיוכל התלמיד להבינו, דהינו שהוא מציע לו הקדמות וכו'. וצריך כל אחד לבקש מאד מלמד ורבי הגון כזה וכו'. וכל מה שהוא קטן ביותר וכו' הוא צריך רבי גדול ביותר כמו שמצינו בעת שהיו ישראל במצרים וכו' היו צריכים רבי גדול מאד, דהינו משה רבנו עליו השלום וכו'. על כן אין להאדם לומר:
די לי אם אהיה מקרב אצל איש נכבד אף שאינו גדול במעלה וכו'. כי, אדרבא, כל מה שהוא חולה ביותר צריך רופא גדול ביותר וכו' וכו', עין שם. וזה בחינת שערות וכו'. וזה בחינת שערא בעגולא בחינת סבובים וכו'. ולבוא להשכל התחתון הזה הוא על ידי שונא בצע וכו'. וצריך להחיות את השכל הזה שהוא בחינת חכמה תתאה על ידי אור הפנים המאיר בשלש רגלים וכו'. ולפעמים שנופל חס ושלום, זה השכל, שהוא בחינת מלכות, בחינת ד ונעשה מזה ממשלת הארבע מלכיות והם רוצים להתחכם בחכמות חיצוניות שלהם שהם כסילות באמת על ידי שנפל אליהם זה השכל הנ"ל. ועקר והראש שלהם הוא עמלק וכו'. וצריכין לחתך ולהבדיל בחינת המלכות, דהינו השכל הנ"ל מבחינת עמלק, שהוא כלליות הארבע מלכיות, בבחינת וישסף וכו' חתכו לארבע וכו'. וזה נעשה על ידי החסד שנמשך על ידי התוכחה שמקבלין אף על פי שהוא דרך בזיון וכו'. כי כל הבלבולים באים ונמשכין בשעת התפלה וכו'. והתפלה היא כפי התורה, שזהו בחינת איתו לה תרי ביעי איתי איהו תרי גביני. כי יש שתי בחינות תורות, יש תורה שנמשך מעזות דקדשה ויש שממשיך תורה מהסטרא אחרא מבחינת עזות דקלפה וכמו כן הם התפלות וכו'. על כן צריכין לקבל תוכחתם של הצדיקים אמתיים אף על פי וכו'. ועל ידי זה נמשך חסד שעל ידי זה חותכין את המלכות וכו', עין שם כל זה היטב היטב:
וזה בחינת פסח שאז התחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים על ידי משה רבנו שהוציאנו אז ממצרים וגלה לנו השגת אלקותו בדרכים נפלאים באותות ובמופתים נוראים ובשכליים גדולים ועצומים, כי הוא פתח לנו אור הדעת והודיע לנו אלקותו ואדנותו יתברך ויתעלה. על כן צריכין לאכל אז מצה, וחמץ אסור במשהו, כי צריך כל אדם להאמין באמונה שלמה שכל מה שעובר עליו בכל יום ובכל עת ובכל שעה מיום הולדו עד יום מותו הכל הוא רק סבובים מאתו יתברך כדי שיזכה להשגות אלקות לדעת ולהכיר אותו יתברך. כי רק בשביל זה נברא ואין שום תכלית אחר חוץ מזה, כמו שאיתא בזהר הקדוש ומובא בדברינו כמה פעמים שעקר הבריאה היתה בגין דישתמודעין לה. וזה עקר כלל כל התורה וכלל כל הכונות של כל המצות הקדושים, כי כלם הם שעורים וצמצומים לאלקותו יתברך שעל ידי אלו המצות אנו זוכין להמשיך השכליים והצמצומים הקדושים שעל ידם נזכה להשגות אלקות לדעת ולהכיר אותו יתברך. וכמבאר בהתורה הזאת, שזהו בחינת שערות, בחינת שעורא דאתון דאוריתא וכו', עין שם, אך את זה לעמת זה עשה אלקים. כי יש מלכות הרשעה בחינת ארבע מלכיות שיונקים מזה השכל על ידי פגמי הדורות והם מתגברים בכל עת לבלבל דעת האדם שלא יסתכל ולא יבין על כל מה שמסבב ה' יתברך עמו לטובתו הנצחית כדי לזכות לחיי עולם להשגות אלקות ושוכח חס ושלום, את העקר ועושה מהטפל עקר כאלו העקר הוא חס ושלום, עסקי העולם הזה וטרדת הפרנסה וכו' רחמנא לצלן, על כן צריכין לבקש מאד מאד רבי הגון שיהיה גדול במעלה שיוכל להתנהג עמו כראוי שיסבב עמו בדרכים נפלאים באפן שיכניס בו גם כן השגות אלקות. וכמבאר בהתורה:
והנה מבאר בהתורה הזאת, שאלו השכליים והצמצומים הקדושים שהם הקדמות וסבובים להשיג על ידם השגת אלקותו יתברך, אלו השכליים הם בחינת שערות וכו' כנ"ל. ועל כן הם נקראים שערות, כי הם נמשכים בחכמה נפלאה בצנורות דקים בבחינת שערות, כי צריכים לדקדק בהם מאד שלא יטה לימין ולשמאל. כי אם לא יצמצם אותן כראוי וימשיך שכל הרבה יותר מדאי. יהיה חס ושלום רבוי אור שגורם שבירת כלים חס ושלום, שמשם יניקת הקלפות כידוע. וכן להפך אם יצמצם אותן יותר מדאי יהיה נעלם אור השכל לגמרי. על כן צריך הצדיק הרבי העוסק בזה להיות קלע אל השערה ולא יחטא. להמשיך השכל בדרכים נפלאים בבחינת שערות שהם צמצומים דקים. ואף על פי כן כל שערה ושערה היא חלולה והיא צנור נפלא שנמשך על ידה מעין החכמה מן המח, כמו שכתוב (איוב לח) מי פלג לשטף תעלה וכו':
והנה הצדיק בודאי עושה עבודתו ומלאכתו בשלמות ועוסק עמנו כראוי עם כל אחד ואחד. אבל האדם יש לו בחירה. וכל אחד כפי מעשיו כן ממשיך על עצמו שכליות של הצדיק שהם בחינת שערות בחינת צמצומים קדושים וסבובים נפלאים להשיג על ידם אלקותו יתברך על כן צריך כל אדם לידע שחוט השערה יקר מאד מאד והוא תלוי בכל עת בחוט השערה שיכול האדם לקלקל הרבה מאד על ידי חוט השערה חס ושלום. וכל שכן וכל שכן שיכול לתקן הרבה על ידי חוט השערה, כי מדה טובה מרבה ממדת פרעניות. כי זה יודע כל אדם בנפשו שעקר קלקולו ופגמיו וחטאיו חס ושלום, כלם התחילו מחוט השערה. על ידי שלא נזהר בתחלה לשמר מחשבתו היטב. ונמשך אחר המסית מעט מעט רחמנא לצלן, כמו שכתוב(ישעיה ה), הוי משכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, היום אומר לו עשה כך ולמחר וכו'. וכפי התגברות היצר הרע על האדם בכל פעם היה חס ושלום, אפס תקוה, אבל מדה טובה מרבה, כי חוט השערה בקדשה יקר מאד מאד. וה' יתברך ברחמיו זכה אותנו במצות רבות בכל יום. וכל אחד מישראל מושך עצמו מהרע אל הטוב בכל יום ויום, כי הולך מביתו לבית הכנסת ולבית המדרש בכל יום ומניח טלית ותפלין ומתפלל ועונה אמן יהא שמה רבא ועושה כמה מצות וכו' וכו'. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאפלו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון. ואף על פי שיש גם בהמצות שלהם תערובות פסלת הרבה, אף על פי כן נמצאים בהם על כל פנים כמה נקדות טובות, שהם בחינת שערות קדושות שהם יקרים אצלו יתברך מאד מאד. וכן אפלו בעניני התאות והרהורים שמתגברים על האדם בכל יום. מי שהוא איש כשר קצת יש לו בודאי יסורים גדולים מזה, ומתגבר בכל עת נגד המחשבות וההרהורים. וכל תנועה שמנתק עצמו מהם כחוט השערה הוא יקר בעיניו יתברך מאד מאד, כי הוא ידע יצרנו וכו' ויודע איך הוא מתגבר על כל אחד ואחד, על כן יקר בעיניו יתברך כל תנועה ותנועה אפלו היא כשערה ממש מה שהאדם מושך את עצמו מהסטרא אחרא אל הקדשה. וכמו שכתב רבנו זכרונו לברכה מסירת נפש יש לכל אחד מישראל בכל יום וכו'. וכמובא במעשה של הצדיק שהתגבר עליו העצבות וכו' כמה וכמה יקר חוט השערה ואפלו פחות מזה שאלפים עולמות אינם כדאי נגד זה. כי האדם בעולם העשיה שמלא קלפות והם כרוכים אחר האדם מאד ולולא הקדוש ברוך הוא עוזרו היה נופל בידם חס ושלום, על כן צריך כל אדם להשכיל על דרכיו בכל יום ובכל עת לשמר את עצמו מאד שלא תתחיל מחשבתו לצאת חוץ מגבול הקדשה חס ושלום, אפלו כחוט השערה, כי על ידי פגם כחוט השערה שנוטה מן הדרך יכול לתעות הרבה בדרכים נבוכים חס ושלום, וכמובן בדבריו זכרונו לברכה על פסוק תעיתי כשה אבד (בלקוטי חלק א). ואף על פי כן צריך לידע גם ההפך. שכשמתגברים עליו מאד ונדמה לו שכבר נתעה כל כך שאי אפשר לו לעמד כנגדם צריך לידע ולהאמין שכל תנועה ותנועה שינתק וימשיך את עצמו מהם אפלו כחוט השערה הוא יקר מאד מאד בלי שעור. ואלו השערות יתלקטו יחד וברבות הימים יגאלהו ה' יתברך מהם ויזכה על ידם להשגות אלקות שנמשך על ידי צמצומים קדושים שהם בחינת שערות שהם נעשים על ידי בחינת השערות הנ"ל על ידי שאיש הישראלי מושך את עצמו מרע לטוב בכל פעם שעקרו תלוי בחוט השערה כי אפלו צדיקים גדולים תלויים בכל עת בחוט השערה בבחינת וסביביו נשערה מאד. וכמובא בדבריו זכרונו לברכה (בסימן כ) בהתורה תשע תקונין על ותלין בחד חוטא, עין שם:
ועל כן חמץ בפסח במשהו, כי איתא שחמץ הוא בחינת מחין דקטנות שמשם אחיזת הסטרא אחרא. ומצה היא מחין דגדלות שעל ידם משיגין אלקותו יתברך, על כן צריכין לזהר מאד ממשהו חמץ, כי השמירה ממחין ושכליות דסטרא אחרא שהם בחינת חמץ ולזכות למחין דקדשה, שהם בחינת השגות אלקות, שהם בחינת מצה, הכל תלוי במשהו בבחינת חוט השערה שבשביל זה נקראים הצמצומים והשכליים הנ"ל שערות וכנ"ל:
וזה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, ולא יראה לך חמץ. שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. שאם נכנס עכו"ם לבית ישראל וחמצו בידו אינו זקוק להוציאו, כי חמץ הוא בחינת חמוץ המח שהם מחשבות זרות והרהורים שהם אסורים במשהו. וצריכין לבערם ולבטלם ולגרשם מגבולו. אבל אם האדם עושה את שלו ומתגבר בכל כחו לבער ולגרש המחשבות רעות מקרבו והם אף על פי כן באים בעל כרחו עליו בכל פעם, על זה אין האדם חיב כלל, כמו שכתוב בספר הא"ב שאין האדם חיב על ההרהורים הבאים עליו כי אם כשמהרהר וחוזר ומהרהר. וכן כתב (בספרו לקוטי תנינא) שיהיה האדם שב ואל תעשה גם במחשבה ומה שנעשה עמו ממילא אל יחש. וזה בחינת שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים שאם נכנס עכו"ם וכו', הינו מאחר שהאדם נזהר ונשמר מחמץ שלו, הינו שלא יחמיץ מחו במחשבות חוץ והרהורים ואם אף על פי כן נכנס העכו"ם שהוא הסטרא אחרא וחמצו בידו, שהם ההרהורים שבאים עליו שלא בכונה, אינו חיב על זה, כי אין זה חמץ שלו רק שצריך לזהר שלא יגע בו ולא יהנה ממנו ולא יהיה נמשך אחריו כלל. ועל פי רב על ידי זה ממילא יסתלק, כמבאר במקום אחר. אבל הוא אינו צריך להסתכל על זה כלל רק שיהיה נזהר שלא יהיה החמץ שלו, שלא יחמיץ מחשבתו בעצמו באלו המחשבות הבאים עליו:
וזה בחינת מצה ומרור, כי מבאר שם בהתורה הנ"ל שצריכין לקבל התוכחה ומוסר של הצדיקים אפלו אם הוא בדרך בזיון ועל ידי זה זוכין לחסד. שעל ידי זה חותכין את המלכות שהוא השכל הנ"ל ומעלין אותה לאור הפנים בשלש רגלים וכו' כנ"ל. וזה בחינת מצה ומרור. מרור מרמז על התוכחה שהוא בדרך בזיון, שהוא בחינת מרירות וצריכין לקבל אותה. ועל ידי זה מקבלין החסד, שהיא בחינת מצה, בחינת פסח שהוא חסד גדול שהוא ראש וכלל של כל השלש רגלים שמתחילין מפסח שאז הוציאנו ממצרים וגלה לנו אלקותו יתברך על ידי משה רבנו שזה אי אפשר לזכות כי אם על ידי חסד שמקבלין על ידי התוכחה כנ"ל. ועל כן פסח הוא חסד כידוע, הינו כנ"ל. וזהו בחינת מצה ומרור, כי החסד בחינת מצה של פסח אי אפשר לקבל כי אם על ידי מרירות התוכחה שהיא בדרך בזיון וכנ"ל. כי המרור הוא זכר לוימררו את חייהם בעבדה קשה וכו', שכל זה מרמז על המרירות שסובלין קדם שמבררין דיני התורה, כמו שאיתא בזהר הקדוש בעבדה קשה, בקשיא. בחמר, הלכתא וכו'. וכל זה המרירות נמשך מהתורות הפסולות של הסטרא אחרא שנאחזין בההלכה, שהם בחינת מץ ותבן שצריכין לברר ההלכה מהם, כי משם נמשכין כל הקשיות וכו'. וכמו כן קשה להתפלל, כי התפלה היא כפי התורה כנ"ל. ועל כן פרש אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה גם זה הפסוק וימררו וכו' בעבדה קשה לענין תפלה, כמובא (בלקוטי תנינא). וכל זה נתתקן על ידי התוכחה שמקבלין מהצדיקים אף על פי שהוא בדרך בזיון, כי בשביל זה מוכיחין אותנו בדרך בזיון שסובלים צער גדול מאתנו מחמת שתפלתנו ותורתנו אינה כראוי, כמבאר שם, עין שם. ואז כשמקבלים תוכחתם נמשך החסד הנ"ל. וזהו בחינת מצה ומרור וכנ"ל:
וזה בחינת הנפת העמר שעורים, בחינת ספירת העמר, כי עמר שעורים הוא בחינת כלליות כל הצמצומים כידוע, הינו בחינת צמצומים הנ"ל שעל ידם זוכין להשגות אלקות, שזהו בחינת כלל קבלת התורה שאנו מכינים עצמנו לזה בימי הספירה על ידי שמתקנים אז כל הצמצומים כנ"ל. והצמצומים הם בחינת שערות, שזהו בחינת עמר שעורים, בחינת עמר נקא, שהוא בחינת שערות קדושים עליונים, כמובא בכתבים. וזהו בחינת שעורים בחינת שעורין דאתון דאוריתא שהם בחינת שערות בחינת צמצומים הנ"ל. וזה שמובא שעמר שעורים הוא בחינת מנחת קנאות, הינו בחינת תוכחה הנ"ל שעל ידה חותכין את המלכות חכמה תתאה שהיא כלל כל הצמצומים הנ"ל, שחותכין אותה מארבע מלכיות שהם בחינת עמלק, כמו שמבאר שם, עין שם. כי מנחת קנאות זהו בחינת תוכחה שמקנא לה ומוכיח אותה, אל תסתרי עם איש פלוני. וכן בכלליות ישראל העמר שעורים הוא בבחינת מנחת קנאות שהצדיק מקנא ומוכיח את ישראל ומזהיר אותם אל תסתרי עם איש פלוני שרוצה לפתותך להדיחך מדרך האמת. אבל התוכחה היא באהבה גדולה אף על פי שהיא בדרך בזיון שמקנא לה ואומר אל תסתרי וכו', שזהו בחינת בזיון אף על פי כן הכל מחמת אהבה. בבחינת כל רחימותא דלא קשיר עמה קנאה לאו רחימותא רחימו. שעקר הקנאה והתוכחה הכל מחמת אהבה וחסד כדי להחזירם למוטב לא לרחק חס ושלום, כי אם לקרב בכל מיני התקרבות ועל כן על ידי תוכחה זאת מתגלה חסד שעל ידו חותכין את המלכות חכמה תתאה בחינת הצמצומים הנ"ל מבחינת עמלק וכו', דהינו מחכמות חיצוניות המביאין לאפיקורסות שהם רוצים להתחכם בחכמתם הרעה על ידי הצמצומים והשכליים הקטנים שהם הקדמות וסבובים להשיג על ידם השגות אלקות, והם רוצים להפך חס ושלום, להמשיך אלו השכליות לחכמתם ודרכיהם הרעים. ואי אפשר לקבל התורה כי אם כשמתרחקים מהם בכל מיני הרחקות. וזה אנו עוסקין בכל ימי הספירה שסופרין לעמר, כי על ידי מצות עמר שעורים, שהוא כלל כל הצמצומים והשכליים הנ"ל, על ידי זה קוצרין וחותכין את הצמצומים מבחינת עמלק בבחינת קצרו לפי חסד. כי העמר שעורים מנחת קנאות הוא בחינת תוכחה שעל ידה מתגלה חסד. שעל ידי זה חותכין מהם בחינת המלכות שהוא בחינת הצמצומים הנ"ל כנ"ל. ומניפין העמר כלליות הצמצומים לה' יתברך להורות שצריכין להניף ולהרים כל הצמצומים והשכליים וכו' להניף הכל לה' יתברך כדי להשיג על ידם השגות אלקות כנ"ל. ועל כן העמר בא משעורים שהוא מאכל בהמה להורות שכל השכליים והצמצומים כל זמן שאין מניפין אותם לה' יתברך הם כלם רק בחינת בהמיות ממש. בחינת העדר הדעת. ועקר תקונם על ידי ההנפה שמניפין ומרימין אותם לה' יתברך להשיג אותו יתברך על ידם. כמו הבהמה שכל תקונה והנהגתה על ידי האדם הבר דעת דיקא, כמו שכתוב (ישעיה א), ידע שור קונהו וכו'. אבל בלא האדם אין בה שום תועלת. כמו כן כל השכליות שהם הצמצומים הנ"ל, דהינו השכליות שיכולין למצא בכל הדברים שבעולם אינם נקראים בשם שכל אדם כי אם כשמניפין אותם לה' יתברך להשיג ולהכיר אותו יתברך על ידם. אבל מקדם הם רק בחינת בהמה ממש. ועל כן אנו מרימין ומניפין העמר שבא משעורים שהוא מאכל בהמה כדי להניף כל הצמצומים לה' יתברך שזה העקר. שבשביל זה נוצרנו, שזהו עקר קבלת התורה שאז דיקא קרויים אדם בחינת אתם קרויים אדם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה:
ועל כן היה מפלת המן עמלק ביום הנפת העמר שעורים, כמו שאיתא אתי עמר דידכו וכו'. כי על ידי הנפת העמר חותכין המלכות וכו' מהם מבחינת עמלק שעל ידי זה מפלתו. כי נפסק חיותו שמקבל משם. שזהו בחינת וישסף שמואל את אגג וכו', כמו שמבאר שם. וכן כמה אמות נפלו ביום זה, כי כלם כלולים בעמלק, כמו שמבאר שם:
ועל כן העמר הוא ראשית הקציר, כמו שכתוב, והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן, והוא מתיר לקצר התבואה. זהו בחינת וקצרו לפי חסד, המובא בתורה הנ"ל, דהינו שצריכין לחתך המלכות מבחינת עמלק על ידי החסד. וזהו בחינת תקון קצירת התבואה מהארץ, כי הארץ נתקללה מחטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע ובזה פגם בבחינת הצמצומים שצריכין לבוא על ידם להשגות אלקות שהוא חי החיים ונטה אחר ההבל של חכמות חיצוניות שנמשך אחריהם על ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע. כי בודאי יש בו טוב, כי שרש הצמצומים והשכליים הנ"ל שרשם טוב כדי לבוא על ידם להשגת אלקות. אבל הוא ערב טוב ורע ונתן יניקה להרע שהוא בחינת חכמות חיצוניות, בחינת עמלק, שהוא זהמת הנחש שיהיה יונק מהם ואז נתקללה האדמה בעבורו ומאז נתערבה התבואה בפסלת מץ ותבן. וצריכין כמה מצות בהתבואה. הכל לברר התבואה מזהמת הנחש מקללות האדמה. ועל כן בעת הקציר צריכין תחלה מצות קצירת העמר כדי לחתך המלכות מהסטרא אחרא מבחינת עמלק שהוא חכמות חיצוניות שזהו בעצמו בחינת קצירת התבואה מהאדמה להוציא התבואה ממה שנתקללה האדמה מבחינת זהמת הנחש שהוא חכמות חיצוניות, כי שכל האדם הוא כפי האכילה בקדשה או להפך חס ושלום, כמבאר במקום אחר כי חיות האדם שהוא הדעת ממשיך אותו ה' יתברך על ידי האכילה. ועקר הוא אכילת הלחם שמיזן זיין. על כן צריך לקדשו כנ"ל לבררו מזהמת הנחש כדי שלא יהיה נמשך על ידי אכילה הזאת אחר חכמות חיצוניות שמרחקין מה' יתברך, כמו שכתוב, פן תאכל ושבעת וכו' ורם לבבך ושכחת וכו'. על כן על ידי קצירת העמר ממשיכין בחינת תקון הנ"ל בחינת וקצרו לפי חסד. שעל ידי זה חותכין המלכות בחינת כלליות השכליים הנ"ל חותכין אותם מחכמות חיצוניות, שזהו בעצמו בחינת קצירת התבואה מהאדמה וכנ"ל:
והכל נעשה על ידי הצדיק האמת שהוא בחינת כהן איש חסד, שהוא מטה כלפי חסד תמיד. ומוצא טוב בכל אחד מישראל, כי יודע ללקט כל בחינת השערות טובות שנמצא בכל אחד מישראל ועל ידי זה הוא עוסק ברפואות כל אחד ואחד ואפלו אם הוא חולה גדול מאד מאד בחלי הנפש, כי הוא מוצא בו גם כן נקדות טובות בחינת שערות, דהינו מה שמנתק עצמו מרע לטוב כשערה. ועל ידי זה ממשיך גם עליו שכליות וצמצומים הנ"ל עד שמכניס בו גם כן השגות אלקות, כמו שמבאר בתחלת התורה הנ"ל, שזהו עקר גדלת הצדיק כשיכול לרפאות גם החולה הגדול ביותר, כי כל מה שהחולה גדול ביותר צריך רופא גדול ביותר וכו', כמו שמבאר שם, עין שם. וזה התקון צריכין להמשיך בימי העמר שאז מאיר בחינת עמר נקא, שהוא בחינת שערות קדושות עליונות שהם רחמים עליונים מאד מאד שהם ממתיקין כל הדינים וכל הגבורות הנאחזים בהצמצומים הנ"ל שממשיכין כל ימי העמר:
ובשביל זה מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא בימי העמר על שלא נהגו כבוד זה בזה ולא היה ביניהם אהבה. כי הם פגמו בהשערות הנ"ל, כי בודאי היו צדיקים, אך הפגם שלהם היה שהלכו בתקף מדת הדין והסתכל כל אחד בחברו על הרע שלו ולא הסתכלו על הטוב שבכל אחד ועל ידי זה היה ביניהם שנאה. ומחמת זה מתו בימי העמר דיקא שאז עקר התקון על ידי בחינת השערות הנ"ל שצריכין להסתכל על הטוב שבכל אחד אפלו כחוט השערה שעל ידי זה יכולין לעשות ממנו כלי להמשיך השגות אלקות על ידו גם כן, כי באמת להמשיך השגות אלקות צריכין כלים רבים כידוע. על כן צריכין לזה קבוץ ישראל קדושים הרבה שיתקבצו יחד לדרש את ה' ולבקשו. כי בכל אחד מישראל יש בחינת נקדה טובה מה שאין בחברו, כמו שמבאר במקום אחר. וזאת הנקדה טובה שיש בכל אחד היא בחינת צנור וכלי שהצדיק ממשיך על ידו השגות אלקות. ועל כן לא היה אפשר לקבל את התורה כי אם כשהיו ששים רבוא יחד. וזה בחינת ומתלמידי יותר מכלם. וזה בחינת והעמידו תלמידים הרבה. והעקר שיהיה ביניהם אהבה ואחדות בחינת אהבת החברים שעקר קבלת התורה היה על זה, כמו שכתוב, ויחן שם ישראל וכו'. ופרש רש"י, כלם כאיש אחד וכו'. ועקר האהבה על ידי השערות הנ"ל על ידי שאין מסתכלין על הרע שבחברו רק משתדלין בכל כחו למצא בו טוב. אפלו אם נדמה לו שרעתו רבה אף על פי כן יחפש וימצא בו שערות טובות על כל פנים כנ"ל. ועל כן תלמידי רבי עקיבא שפגמו בזה על כן מתו בימי העמר דיקא כנ"ל. ורבי שמעון בר יוחאי היה התקון שלהם על כן אמר, אנן בחביבותא תליא, הינו כנ"ל:
ועל כן נתגלגל הזכות על ידי רבי שמעון בר יוחאי דיקא שנתוספו כמה ספסלים בבית המדרש במעשה דרבן גמליאל ורבי יהושע ששאל אותו תלמיד תפלת ערבית רשות וכו' שהיה רבי שמעון בר יוחאי. כי לא הסכימו עם רבן גמליאל שאמר, כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, רק העבירו שומר הפתח וכו' ונתוספו ארבע מאות ספסלים ועל ידי זה נתרבה תורה הרבה באותו היום. ואמרו שם תנא עדיות באותו היום נשנה. ועדיות היא בחירתא דכלא ש"ס, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי דיקא על ידי רבוי תלמידים נתגלו הלכות למעשה הרבה מאד שזהו ענין מסכת עדיות, שזהו העקר כשמספרין התלמידים מרבן כל אחד ואחד הלכה למעשה, דהינו הדבורים קדושים ששמע ממנו למעשה מה שהשיב לו על שאלותיו ששאל אותו על עניני חולאתו ורחוקו מה' יתברך ואיך ובאיזה דרך גלגל עמו. שמאלו הספורים יכול כל אחד להבין ולהשכיל עצות ודרכים להתקרב לה' יתברך עד שיזכה להשגות אלקות, שזהו בחינת מסכת עדיות שהיא בחירתא שנתחברה מהעדות שהעיד כל אחד מה ששמע מרבו הלכה למעשה. וכן הוא בדרכי עבודת ה' וכנ"ל:
כי עקר יגיעת הצדיק האמת הוא להמשיך השגות אלקות בתלמידיו בדרכים נפלאים עד שיוכלו להאיר בתלמידיהם ובתלמידי תלמידיהם לדורות עד שכלם ידעו את ה'. והצדיק בחיים חיותו יודע בהשגתו העצומה איך לדבר עם כל אחד ואחד וכו' כנ"ל, אבל לאחר הסתלקותו עקר חיותינו על ידי קבוץ תלמידיו יחד לדברים שבקדשה וכל אחד מתעורר לה' יתברך כפי הנקדה טובה שהאיר בו הצדיק וכל אחד מספר מה ששמע וראה ממנו ועל ידי זה יכולין להחיות את כל העולם כלו:
וזהו בחינת הלולא דרבי שמעון בר יוחאי שעושין בלג בעמר שאז נסתלק, כי עקר השמחה מה שזכינו שהשאיר לנו השארה קדושה כזאת, שהם ספר הזהר הקדוש שעל ידי זה נזכה להשגות אלקות. כי כל ספר הזהר הם תקונים וכלים שהמשיכו ברב השגתם הקדושה שעל ידי זה נזכה להשגות אלקות שזהו כל דרכי הקבלה הקדושה שגלו רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו, ועל כן בזהר דא יפקון מן גלותא. ויקים, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, הינו כמו ביציאת מצרים שהיתה הגאלה על ידי משה רבנו על ידי שגלה לנו אז השגות אלקות בדרכים נפלאים, כמבאר בתחלת התורה הנ"ל, כמו כן עתה בגלות האחרון הזה שקשה וכבד יותר, אבל ברחמיו יגאלנו על ידי כל הסתרי תורה שגלו הרשב"י וחבריו שהם כלים וצמצומים להשגת אלקות שעל ידי זה עקר רפואת הנפש וגאלתה בגשמיות ורוחניות. ועל כן עושין בלג בעמר שמחה גדולה, דהינו ביום הסתלקות התנא רבי שמעון בר יוחאי, על שזכינו שהשאיר לנו השארה כזאת שתשאר לדורי דורות שעל ידי זה נזכה להשיגו יתברך באמת. וזהו בחינת עד הגל הזה שמרמז על לג בעמר, כמו שאיתא בכתבי האר"י ז"ל. וזהו עד דיקא בחינת מסכת עדיות שנתחברה על ידו שהיא בחירתא, שהיא בחינת ההשארה של הצדיקים האמתיים שמשאירין להעולם על ידי תלמידיהם שמעידין בשמם מה ששמעו וקבלו מהם הלכה למעשה שעל ידי זוכין להשגת אלקות להכיר אותו יתברך, שזהו בחינת עדות, כי התורה נקראת עדות, כי התורה מעידה על מציאותו יתברך (וכמובא מזה במקום אחר בהלכות עדות ובהלכות פסח הלכה ט). ועקר התורה נמשכת על ידי עדות התלמידים שמעידין מה ששמעו מרבם. שזהו בחינת מסכת עדיות שהיא בחירתא דכלא ש"ס וכנ"ל:
כי אף על פי שעדין אין אנו יודעין ומבינים כלל סתרי התורה שגלה רבי שמעון בר יוחאי בזהר ותקונים, אף על פי כן הוא תקון גדול לנפשנו, כי כבר עשה והכין לנו כלים נפלאים ותקונים גדולים על ידי דרכי תורתו הקדושה שגלה. שעל ידי זה מי שרוצה להתיגע לבקש אותו יתברך יוכל לבוא בנקל להשגות אלקות על ידי הדרכים והכלים והתקונים שגלה. כי להמשיך השגות אלקות צריכין כמה וכמה צמצומים בחינת כלים ותקונים. ומחמת חטא אדם הראשון וקלקולי הדורות אי אפשר לגמר התקון בשלמות בדור אחד. ועל כן מתיגעים גדולי הצדיקים בכל דור ודור להמשיך תקונים נפלאים ולהשאיר ברכה אחריהם כדי שיהיה בנקל לדור אחרון להשיג אותו יתברך אם ירצו לבקשו. ועל כן גם אחר התנא רבי שמעון בר יוחאי זכינו לכתבי האר"י ז"ל שהוסיף לגלות תקונים נפלאים וכו'. וכן בדורותינו זכינו למה שזכינו על ידי גדולי הצדיקים שהיו מימות הבעל שם טוב זכרונו לברכה עד עכשו. ומי שהוא בעל נפש ודורש את ה' יוכל להבין מעט את כל מעשה תקפם וגבורתם של הצדיקים הגדולים המבחרים שעשו ותקנו לנו בכל דור ודור. וזה עקר חיותינו ותקותנו שאנו מחיין עצמן בההשארה הקדושה שהשאירו לנו גדולי הצדיקים האמתיים על ידי תלמידיהם וכנ"ל:
וזה בחינת מעלת יקרת קדשת הבית המדרש שהוא מקדש מעט שזהו עקר קיום שלנו בתקף אריכת הגלות הזה. שהבית המקדש נחרב בעונותינו ועקר קיומנו הוא על ידי בתי כנסיות ובתי מדרשות, כמו שכתוב (יחזקאל יא), וכי הפיצותים בארצות ואהי להם למקדש מעט. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. כי בבית המדרש שם מתקבצין התלמידים ומעידים ומספרים מה ששמעו מרבן כדי להמשיך השארתו הקדושה לנצח. ועקר קדשת הבתי כנסיות ובתי מדרשות נמשכין מבחינת המשכן שעשה משה במדבר אחר מעשה העגל. כי עקר חטא העגל נמשך על ידי הפגם שפגמו בכבוד משה רבנו ואמרו, כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. כי אפלו לפי טעותם שהטעה אותם הבעל דבר שכבר מת משה היו צריכין להאמין שבודאי לא היה יגיעו לריק חס ושלום, ובודאי השאיר השארה טובה אצל תלמידיו. והיה להם לבוא לאהרן וליהושע וכו' ולבקש מהם שיוליכו אותם בדרך הישר כפי מה שקבלו ממשה רבן. אבל הם לא בחרו בהאמת, כי העקר בהמעשה הזאת היו הערב רב ששנאו את משה והיה טינא בלבם עליו ובקשו עלילה לפרש מאחרי המקום. על כן תכף כשסברו שמת משה באו לאהרן ואמרו, קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש לא ידענו וכו'. כי בודאי כשפורשין מהצדיק האמת ומדרכיו הקדושים על ידי זה באין לעבודה זרה ועל כן באו אז על ידי זה למעשה העגל. ועל כן כשבא משה וראה את כל זה עסק אחר כך להמשיך תקון שאפלו אחר כך כשיגיע זמנו להסתלק באמת יהיה נשאר זכרו לדורי דורות. וזהו בחינת מעשה המשכן שעסק אחר כך. ששם המשיך השראת שכינתו יתברך, דהינו בחינת השגות אלקות, כי כל מעשה המשכן היה בחינת כלים וצמצומים להשגות אלקות. ועקר בחינת המשכן היה שעל ידי זה המשיך תקון שאפלו כשישראל נעים ונדים בגלות, שהוא בחינת מדבר, גם אז יהיה להם כח להמשיך השגות אלקות על ידי בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם בחינת מקדש מעט, בחינת המשכן שעשה משה במדבר. שאף על פי ששם לא היה עקר מקום המנוחה, דהינו מקום הבית המקדש כמו שכתוב, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה וכו', אף על פי כן יכולין להמשיך לשם קדשת הבית המקדש ששם השראת השכינה על ידי תקוני המשכן שעשה. וכמו כן תקן לדורות שיהיה כח לישראל בכל דור להמשיך קדשת בית המקדש בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות שיעשו בגלות שעל שעל כן הם נקראים מקדש מעט:
וזהו בחינת כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי. 'כמעט שעברתי מהם', זה בחינת הסתלקות הצדיק, כמו שפרש רש"י שם שזה נאמר לענין הסתלקות משה ואהרן. ואז דיקא 'מצאתי את שאהבה נפשי', על ידי תלמידיו שהמשיכו השארתו בעולם, וכמו שפרש רש"י שם שזה נאמר על יהושע שכבש שלשים ואחד מלכים, (עין במקום אחר מזה). וזהו, אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי וכו'. זה בחינת המשכן ובית המקדש, בחינת בתי כנסיות ובתי מדרשות (וכעין שפרש רש"י שם). ועל כן נקרא בית אמי שהוא ראשי תבות, אלה מועדי ה', כמובא בהתורה הנ"ל. כי על ידי זה מחיין המלכות חכמה תתאה הנ"ל על ידי שעולין ברגלים לבית המקדש שעל ידי זה ממשיכין אור הפנים להחיות המלכות חכמה תתאה הנ"ל שעל ידי זה זוכין להשגת אלקות, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. וזהו בחינת בתי כנסיות ובתי מדרשות ששם מתקבץ הטוב של כל אחד מהתלמידים מה שקבלו מרבן וכנ"ל. שעל ידי זה נזכה לאחז בו יתברך בלי רפיון בבחינת אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי וכנ"ל:
הכלל, שארבעים ותשע ימי הספירה הם בחינת ארבעים ארבעים ותשעה שערי בינה שאז יוצאים מארבעים ותשעה שערי טמאה ונכנסין בארבעים ותשעה שערי קדשה כידוע, וכל זה בכחו של הצדיק הדור האמתי. שהוא בחינת משה רבנו שהוציאנו ממצרים וטהר אותנו מזהמתם וטמאתם בכל ארבעים ותשע ימי הספירה ונתן לנו את התורה ביום החמשים הקדוש שהוא חג השבועות הנורא והנשגב מאד. וזה נעשה בכל דור ודור על ידי הצדיק האמת, על כן צריכין לכון בכל ימי הספירה לבקש ולחפש מאד את הצדיק האמתי הגדול במעלה מאד שיכול לרפאות אותו מחולאתו העצומה של נפשו. וכל מה שהאדם יודע בנפשו שהוא חולה ביותר ופגמיו וקלקוליו והתרחקותו מה' יתברך עצום מאד. צריך לחפש ולבקש יותר ויותר אחר הצדיק הגדול במעלה ביותר שיוכל לרפאות גם אותו, כי כל מה שהחולה גדול ביותר צריך רופא גדול ביותר, כמבאר בהתורה הנ"ל. וזה עקר בחינת מצות הספירה שאז מטהרין עצמן ישראל כאשה המטהרת לבעלה, כמובא, הינו כי כלל ישראל נקראין בחינת אשה יראת ה', והצדיק הדור האמתי הוא בחינת איש ובעל שלהם, כי הצדיק האמת בחינת משה נקרא איש האלקים, בעלה דמטרוניתא, שהיא בחינת כנסת ישראל כידוע. ובספירה מטהרת עצמה כנסת ישראל כאשה המטהרת לבעלה, דהינו שמטהרין עצמן ומכינין עצמן לקבל אור הצדיק האמת שיכול לתקנם לרפאם מחולאתם ולהמשיך להם השגות אלקות וכנ"ל. ועל כן סופרין שבע שבתות שהם כנגד שבעה רועים, שהם שרש וכלל כל הצדיקים האמתיים, כי הם העקר שהמשיכו השגות וידיעות אלקותו בעולם. כי השבעה רועים הם אברהם וכו' עד דוד. ואברהם הוא הראשון שהתחיל להמשיך ולגלות אלקותו בעולם. וכן עסקו בזה כל האבות עד שבא משה רבנו ונתנה התורה על ידו ועקר גמר התקון יהיה על ידי משיח שהוא דוד שאז יהיה עקר התקון שיתקים, כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם וכו'. כלול משבעה רועים, (כמבאר במקום אחר). וזה אנו צריכין לכון מאד בימי הספירה, שהם שבע שבתות שנזכה למצא את הצדיק האמת שהוא כלול משבעה רועים שרק הוא יכול לעסק בתקון נפשנו לרפאנו מתחלואי ומכאובי נפשנו העצומים מאד ולהמשיך לנו השגות אלקות הנ"ל. ועל כן קורין רות בשבועות שמדבר מהמשכת נשמת דוד שהוא משיח שעל ידו עקר התקון וכנ"ל. ועקר המשכת אור של משיח שהוא דוד, היה על ידי שנתגירה רות ונתקרבה תחת כנפי השכינה וזכתה להתדבק בבעז שהוא בחינת צדיק האמת, וזה מרמז על התקרבות בעלי תשובה וגרים שמחפשין אחר הצדיק האמת עד שזוכין למצאו שעל ידי זה ממשיכין אור של משיח שעקר התקון על ידו כנ"ל. כי רות מרמזת על כנסת ישראל שנקראין אשה יראת ה' ובעז הוא בחינת צדיק הדור כידוע. ורות בחינת כנסת ישראל הכשרים הולכין ומחפשין אחר הצדיק שיעסק בתקונם. וזה בחינת מה שאמרה רות, אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו. שכנסת ישראל הכשרים אומרים שילכו לשוטט ולבקש ללקט דברי אמת וצדק שהם שבילים ודרכים להשיג אותו יתברך על ידם. וזה ואלקטה בשבלים לשון שבילים ונתיבות. וזה, אחר אשר אמצא חן בעיניו, הינו אולי אזכה למצא הצדיק האמת שאמצא חן בעיניו, שיקרבני לעבודתו יתברך:
וזהו, והנה בעז בא וכו' ויאמר לקוצרים ה' עמכם וכו'. ומשם למדו והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, כי מבאר לעיל שצריכין לזה שיהיה שלום ואהבה בין ישראל כדי שיכללו הנפשות יחד שכל אחד יש לו בחינת צמצום ושכל מיחד, שיכללו יחד שעל ידי זה יוכל הצדיק להמשיך ולהאיר בהם השגות אלקות. וכמבאר לעיל לענין תלמידי רבי עקיבא שלא היה בהם אהבה שבשביל זה מתו בימי הספירה דיקא וכנ"ל. כי ארבעים ותשעה ימי הספירה הם בחינת צמצומים ושכליים הנ"ל שהם בחינת סבובים והקדמות לבוא על ידם להשגות אלקות שזוכין ביום החמשים שהוא שבועות שזהו בחינת רבי עם תלמידים, כי הצמצומים שעל ידם באים להשגות אלקות זה בחינת שני שכליים בחינת חכמה תתאה וחכמה עלאה, הינו כי הצמצומים הם בחינת חכמה תתאה, והשגות אלקות היא בחינת חכמה עלאה, כמובן בהתורה הנ"ל. וזה בחינת ארבעים ותשעה ימי הספירה שבהם ממשיכין בחינת הצמצומים שהם בחינת חכמה תתאה, ועל ידי זה זוכין ליום החמשים שאז ממשיכין בחינת חכמה עלאה שהוא עקר השגות אלקות שזוכין על ידי קבלת התורה. וזה בחינת רבי עם תלמידים, כי התלמידים כנגד הרב הם בבחינת הצמצומים הנ"ל, בחינת חכמה תתאה, בחינת ארבעים ותשעה ימי הספירה. והרבי הוא בבחינת חכמה עלאה בבחינת יום החמשים בחינת השגות אלקות, כי הרבי שזוכה להשגות אלקות הוא מצמצם שכלו בדרכים נפלאים ומלמד עם תלמידיו בכמה סבובים והקדמות שהם בחינת חכמה תתאה כדי שיוכלו אחר כך לבוא גם כן להשגות אלקות. ועל כן הם בבחינת חכמה תתאה לגבי הרב (וכמבאר מזה במקום אחר). ואפלו כשזוכין התלמידים להשגות אלקות אף על פי כן כל השגתם נגד השגת הרב הוא בבחינת חכמה תתאה לגבי חכמה עלאה, כי גם כשזוכין להשגת אלקות יש בזה כמה וכמה מדרגות גבה מעל גבה כידוע. ועל כן תלמידי רבי עקיבא שלא זכו להתנהג בענין זה כראוי, על כן מתו בימי העמר דיקא, כי הם בחינה אחת כנ"ל. ועקר הפגם שלהם שלא היה ביניהם אהבה ולא נכללו זה בזה כנ"ל. ועל כן קורין פרשת במדבר קדם שבועות שמדבר ממספר בני ישראל כל זכר לגלגלתם וכו' שהם ששים רבוא נפשות ישראל כדי להמשיך הארה משרש נפשות כל ישראל שמשם נמשך התורה שיש בה שש מאות אותיות כדי לזכות להשגות אלקות שאי אפשר להמשיך כי אם על ידי שנכללין כל נפשות ישראל יחד שכל אחד הוא בחינת צמצום ושכל מיחד כדי שיוכל הצדיק להשפיע ולהמשיך על ידם השגות אלקות שצריכין לזה כלים הרבה וכנ"ל. ועל כן גדול השלום מאד כמו שהפליגו רבותינו זכרונם לברכה במעלות השלום. כי כל מה שיש שלום יותר בין ישראל נכללין הנפשות יחד שעל ידי זה יכולים להמשיך השגות אלקות כנ"ל אשר לכך נוצרנו. ועל כן התקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, כי על ידי השלום דיקא ממשיכין שמו של הקדוש ברוך הוא שהוא בחינת השגת אלקות, כי ההשגה היא ידיעת שמו יתברך. ועל כן בעז ובית דינו דיקא תקנו זאת בעת המעשה של רות דיקא, כי אז היה העסק להמשיך אור של משיח שהוא דוד שהוא יגמר התקון וימשיך השגות אלקות בעולם שלזה צריכין שלום דיקא וכנ"ל. על כן הם דיקא התקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם וכנ"ל. וזהו, ויאמר לקוצרים ה' עמכם. 'לקוצרים' דיקא שהם העוסקים לקצר ולחתך את המלכות חכמה תתאה הנ"ל מהארבע מלכיות בבחינת וקצרו לפי חסד כדי להעלות אותה לאור הפנים כדי לזכות להשגות אלקות שהם דיקא צריכין תקון זה ביותר לשאל בשלום חברו בשם כדי להמשיך השגות אלקות על ידי זה כנ"ל. ועל כן כל המעשה של בעז ורות היה בימי הקציר, כמו שכתוב, והמה באו וכו' בתחלת קציר שערים. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה בקציר העמר הכתוב מדבר. וכן אחר כך כל הפרשה מדבר בענין הקוצרים שאז מצאה רות את בעז, הינו כנ"ל, כי עקר השגת אלקות שממשיך הצדיק בחינת בעז לרות שהיא בחינת כנסת ישראל הוא על ידי בחינת הקציר בחינת קצרו לפי חסד כו' וכנ"ל:
וזהו שנסמכו שני התקנות במשנה (ברכות בסוף) התקינו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר, והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם וכו'. כי עקר התקנה לשאל את שלום חברו בשם שתקן בעז דיקא כשדבר עם הקוצרים במעשה דרות, הכל היה בשביל להמשיך השגות אלקות על ידי הצמצומים שהם בחינת חכמה תתאה כנ"ל שצריכין לקצרה ולחתכה מהארבע מלכיות שכללותם עמלק שהוא בחינת חכמות חיצוניות וכו', כמבאר שם, בהתורה הנ"ל. ועל כן נסמכה תקנה זאת להתקנה שהתקינו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם שהוא בשביל להכניע ולעקר דעת המינים והאפיקורסים שאומרים אין עולם אלא אחד כמו שאמרו במשנה שם, כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו אומרים מן העולם. משקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד התקינו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם. והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם וכו' כי שני התקנות אחד, כי גם התקנה שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם הוא גם כן בשביל זה כדי להכניע ולעקר דעות המינים והאפיקורסים שהולכים אחר חכמות חיצוניות אשר כל חכמתם כסילות באמת והם רוצים להתחכם ולהמשיך בחינת החכמה תתאה בחינת השכליים של הצמצומים וההקדמות, שעל ידם באים להשגות אלקות באמת, להמשיך הכל לחכמתם הרעה המטעית רחמנא לצלן, שצריכין לעסק לקצר ולחתך המלכות חכמה תתאה מהם ולהעלותה לאור הפנים המאיר בשלש רגלים שעולין אז לבית המקדש לראות פני ה' בבית המקדש כנ"ל, שלזה צריכין נפשות הרבה שיהיה שלום ביניהם (וכן מבאר במקום אחר שעל ידי שלום מכניעין האפיקורסות, עין שם בהתורה 'ויסב אלקים' בסימן סב). ועל כן נסמכה תקנה זאת שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם להתקנה שהתקינו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם לבטל ולעקר דעות המינים, כי גם תקנה זאת לשאל בשלום בשם היא גם כן בשביל לבטל דעות המינים וכנ"ל. כי המינים והאפיקורסים אומרים אין עולם אלא אחד והם כופרים בכל מצות התורה שיכולים לבוא על ידם להשגות אלקות, רק אומרים על משה רבנו עליו השלום, שהיה חכם גדול בכל החכמות ותקן המצות כפי שחיב שכלו. ואומרים טעמים של הבל על המצות הקדושות וכלל טעמיהם המרים והסרוחים כלם סובבים והולכים שהם בשביל נמוסיות, בשביל אהבת רעים כדי שלא יגזל ולא יעשק אחד את חברו. והם מסבבים בשטות דבריהם כאלו חס ושלום גם מצות ציצית וכו' בשביל זה. ולפי דעתם הרעה אין בעשית המצות שום תכלית נצחי כי אם בעולם הזה כדי שיהא שלום בין אדם לחברו כדי שיהא קיום לזה העולם. ותפח רוחם ונשמתם אם כדעתם הרעה חס ושלום, מעקרא דדינא פרכא. מה לי ולצרה הזאת ולמה לנו קיום העולם לגמרי שהוא מלא צרות ומכאובות ויגון ואנחה כאשר הם בעצמם מודים על זה ומאריכים בזה שהעולם מלא יסורין כאשר נראה בחוש שאי אפשר להכחיש, וכמו שאמר שלמה, גם כל ימיו כעס ומכאובות וכעס הרבה וחליו וקצף. וכתיב, אדם לעמל יולד קצר ימים ושבע רגז. וגם כי הולך האדם לבית עולמו ומעפר בא ואל עפר ישוב. ומה זאת עשה אלקים לנו לברא האדם עפר מן האדמה וימיו פורחים בצרות ומכאובות ואחר כך שב אל העפר כשהיה, וכי זה יחשב לחכמה לעשות כלי נפלאה בחכמות עצומות ואחר כך לשברה ולטחנה ולהשיבה למה שהיה בתחלה. על כן אין שטות גדול מזה לחפות דברי כזב כאלה על ה' ועל משה עבדו נאמן ביתו. אך באמת כל בריאת העולם ומלאו הכל נברא בשביל האדם כדי שיעבד ה' יתברך על פי התורה והמצות שנתן לנו. כי כל מצוה ומצוה וכל אות ואות מהתורה הקדושה כלם הם שעורים וצמצומים קדושים לזכות על ידם להשגות אלקות לנצח שזהו עקר חיים נצחיים. ובשביל התכלית הטוב הזה בודאי כדאי לברא את העולם ומלאו וכדאי לסבל העמל כל מה שסובלין בזה העולם. ורק בשביל זה צריכין שיהיה שלום בין אדם לחברו כדי שיהיה קיום להעולם, כי בודאי צריכין שיהיה קיום להעולם כדי לזכות על ידו לחיים נצחיים שהם השגות אלקות שאי אפשר לבוא להם כי אם כשעוברת הנשמה בזה העולם, (כמבאר במקום אחר). וגם על ידי השלום מתועדים אחד עם חברו ומדברים באהבה ושלום מהתכלית באמת ובשביל מה נוצרנו ובאנו לזה העולם עד שמבטלים כל דעות ושמץ אפיקורסות מלב חברו עד שבאים לשכל האמת להגות בתורת ה' ולהתקרב לצדיקים אמתיים שמביאין להשגות אלקות שבשביל זה בודאי כדאי וכדאי להבראות: נמצא שגם מה שצריכין שיהיה שלום בין אדם לחברו והוא גדול מאד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הוא גם כן רק בשביל התכלית הנצחי לעולם הבא שהוא השגות אלקות ולא כדעתם הרעה של המינים שכל מצות התורה הם בשביל השלום כדי שיהיה קיום להעולם, וקיום העולם בעצמו אין לו שום טעם והוא אך למותר לפי דעתם הרעה וכנ"ל. ועל כן התקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו בשם. 'בשם' דיקא להורות ולגלות שמה שצריכין שיהיה שלום בין אדם לחברו הוא רק בשביל שם ה', הינו להמשיך השגות אלקות שהוא בחינת שמו יתברך. ועל כן נסמך להתקנה שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם להורות שעקר בריאת ותכלית זה העולם הכל הוא רק בשביל עולם הבא שזהו בעצמו בחינת התקנה לשאל בשלום חברו בשם דיקא להורות שעקר השלום הוא רק בשביל שם ה' שהוא השגות אלקות כנ"ל. על כן בכל עת שפוגעין בחברו צריכין תכף לשאל בשלומו בשם כדי לידע ולזכר שעקר מה שאנו צריכין שיהיה שלום בינינו הוא כדי לזכות על ידי זה להמשיך שמו יתברך בינינו, שזהו בחינת מה שאמר בעז לקוצרים ה' עמכם, כדי לזכר שכל מה שעושין בזה העולם עקר תכלית הכונה כדי שיתגלגל מזה סבובים להשגת אלקות שהיא עקר חיים נצחיים לעולם הבא כנ"ל. ולא כדעת המינים שאומרים אין עולם אלא אחד. ועל כן מעלת השלום הוא רק בשביל זה העולם שאינו כדאי להבראות אם לא היה בו תכלית לעולם הבא לנצח. כי באמת עקר תכלית כונת בריאת זה העולם וקיומו הוא בשביל תכלית חיי עולם הבא לנצח. ועל כן התקינו שיהיו אומרים ברוך ה' מן העולם ועד העולם שבכל הדברים שמודים ומברכים אותו יתברך על זה צריכין לכון שעקר הברכה הוא כי על ידי זה נזכה להכיר ולדעת אותו יתברך, דהינו השגות אלקות שזוכין על ידי זה העולם דיקא וכנ"ל. וזהו, ברוך ה' מן העולם ועד העולם שכל הדברים צריכין לקשרם מן העולם הזה ועד העולם הבא וכנ"ל. ועל כן צריכין לשאל בשלום חברו בשם דיקא הוא על ידי אור הפנים שזוכין בבית המקדש דיקא ברגלים כנ"ל. ועכשו אנו מחיין עצמנו על ידי בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם בחינת מקדש מעט:
וזהו גם כן בחינת חיב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה שהוא התחלת המשנה הזאת. כי בודאי לפי דעתם הרעה של המינים אין שיך לברך על הרעה מאחר שאין תכלית נצחי חס ושלום על ידי זה העולם ואם כן למה לו לסבל כל הצרות והרעות של זה העולם. וגם אפלו על הטובה אין שיך לברך מאחר שהוא צל עובר והעמל והיגיעות מרבה על הטוב הנפסד והכלה בזמן הפורח כענן כלה וכו'. ועל כן באמת כל חייהם של אלו ההולכים בדרכיהם אינו חיים כלל, כי תכף כשעובר עליהם איזה רעה אין להם במה להחיות את עצמם (וכמבאר בדברינו במקום אחר, עין שם שמי שיש לו אמונה רק הוא יש לו חיים וחייו טובים מאד וכו', עין שם). אבל אנחנו המאמינים בשני עולמות שעקר התכלית הוא לעולם הבא בודאי אנו מאמינים שכל מארעותינו הם לטובתנו. ועל כן חיבים לברך על הרעה בשמחה כשם שמברכים על הטובה. כי הכל לטובה כל מה שעובר על האדם כל ימי חייו הן טוב הן רע, כי הכל כדי שיזכה על ידי זה להשגות אלקות שהוא חיי עולם הבא לנצח, כי כל מה שמסבב ה' יתברך עם האדם בכל יום ויום כל ימי חייו הכל רק בשביל התכלית האמתי הנצחי הזה. ועל כן נסמכו כל הענינים האלה במשנה הזאת. ועתה מה טוב ומה נעים שבתם יחד, כי כלם סובבים על קטב אחד שעקר בריאת העולם וקיומו וכל מה שנעשה בעולם עם זה האדם שהוא עקר תכלית הבריאה הכל כאשר לכל הוא רק בשביל התכלית האמתי הנצחי שהוא השגות אלקות וכנ"ל:
וזה שאומרים פרקי אבות בימי הספירה מפסח עד עצרת. זה בחינת תוכחה של הצדיקי אמת שעל ידם נתגלה החסד שעל ידי זה קוצרין וחותכין את המלכות וכו' כנ"ל. כי מסכת אבות היא כלה תוכחה ומוסר השכל שעל ידי זה חותכין את המלכות חכמה תתאה הנ"ל ומעלין אותה לאור הפנים שעל ידי זה זוכין להשגת אלקות כנ"ל. ועל כן קדם פרקי אבות מתחילין המשנה, כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכו' להורות שאף על פי שהצדיקים אומרים לנו תוכחה ולפעמים תוכחתם בדרך בזיון. אין כונתם לרחק אותנו חס ושלום, כי באמת כל כונתם רק לקרב, כי הם מעלין ומוציאין הטוב שבנו, כי הם מסתכלין על הטוב שבכל אחד מישראל אפלו כשערה. ועל כן באמת כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, כמו שנאמר:
ועמך כלם צדיקים וכו'. והכל בכח הצדיקים האמתיים העוסקים בתקונינו, כי לכאורה תמוה מה שכתוב ועמך כלם צדיקים, כי הלא אנו רואין כמה מבני ישראל שאינם צדיקים, ימחל להם ה' יתברך?! אך באמת ישראל נקראים צדיקים על שם הצדיק האמת שמצדיק את כלם כי הוא מתיגע לחפש ולמצא נקדות ושערות טובות בכל אחד מישראל ועל ידי זה מצדיק אותם עד שנקראים כלם צדיקים. וכל מי שמקרב ונכלל יותר בהצדיק האמת הוא נקרא יותר בשם צדיק. ובכח הצדיק האמת כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, כי הצדיקי אמת נקראים מצדיקי הרבים, כמו שכתוב, ומצדיקי הרבים ככוכבים וכו'. כי הם מצדיקים כל ישראל שיהיו כלם נקראים בשם צדיקים ועל ידי זה יהיה לכלם חלק לעולם הבא. ועל כן המבזה את הצדיק נקרא אפיקורוס ואין לו חלק לעולם הבא, כי אי אפשר לזכות לעולם הבא כי אם מי שהוא צדיק ורב בני אדם אינם צדיקים רק בכח הצדיק האמת שמצדיק אותם על ידי הטוב שמוצא בהם על ידי זה גם הם נקראים בשם צדיקים וזוכין לחלק לעולם הבא. אבל זה שמבזה את הצדיק בודאי אינו צדיק ואין מי שיזכה ויצדיק אותו, על כן אין לו חלק לעולם הבא:
ועל כן מתחלת מסכת אבות, משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו'. ושונה שם כל סדר השתלשלות הקבלה מדור לדור. ולכאורה קשה למה במסכת זאת דיקא שמדברת מתוכחה ומוסר הוא שונה כל סדר הקבלה וכמו שהרגיש בזה רבי עובדיה מברטנורא, עין שם. אך על פי הנ"ל מבאר היטב, כי כל התוכחה ומוסר שמוכיחין אותנו הצדיקים אמתיים הכל בשביל לחתך את המלכות מהסטרא אחרא כדי לזכות להשגות אלקות, שזה עקר קבלת התורה כנ"ל כדי להכיר ולדעת את מי שאמר והיה העולם. וזה עקר השתלשלות סדר הקבלה שמסרו התורה מדור לדור, ממשה ליהושע ומיהושע לזקנים וכו' שאנו מצוים לשמע להצדיקים אמתיים שבכל דור ולבלי לסור מדבריהם ימין ושמאל, שכל זה הוא בשביל שנזכה לקים את כל דברי התורה שזהו העקר, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. וזה הלמוד עמק ביותר עמק עמק מי ימצאנו, הינו לזכות לקבל דרכים ועצות אמתיות איך לזכות לקים את כל דברי התורה באמת, ובפרט מי שנטה מהדרך ופגם מה שפגם כמו שיודע כל אחד בנפשו שלזה צריכין לשמש תלמידי חכמים אמתיים הרבה ולהתיגע מאד לחפש ולבקש למצא רבי כזה שיוכל לרפאותו להכניס בו קיום התורה וכנ"ל. ועל כן סדר לנו התנא סדר הקבלה במסכת אבות דיקא שמדברת מקיום התורה להורות שזה עקר הלמוד שצריכין לקבל מצדיקי הדור האמתיים כפי מה שקבלו עד משה רבנו עליו השלום. כי עקר הלמוד הוא ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים שלזה צריכין ללקט ולקבץ יחד כל דברי תוכחה ומוסר שגלו הצדיקים אמתיים מימות משה עד הנה ולילך על פי דרכיהם דיקא, לא על פי דרך חכמות חיצוניות חס ושלום, שהם בחינת קלפות עמלק, כמו שכתוב בהתורה הנ"ל. רק לילך בהדרכים שמסרו לנו אבותינו כפי מה שקבלו ממשה רבנו, שזה כל ענין מסכת אבות שמדברת דרכי תוכחה ומוסר הרבה איך לזכות לקים את התורה שזה העקר וכנ"ל:
ועל כן עוסקין במסכת זאת בימי הספירה שאז אנו צריכין להכין עצמנו בכל שנה לזכות לקבלת התורה. ועקר קבלת התורה מחדש בכל שנה הוא שנזכה לקבל עתה דרכי התורה כאלה שעל ידי זה נזכה לקימה באמת מעתה, כי באמת כל דיני והלכות התורה כבר קבלנו בימי משה רבנו ואסור לחדש דבר מעתה ועקר קבלת התורה מחדש בכל שנה הוא לזכות לקבל ולהמשיך שכליות אמתיים ותמימים כאלה שנזכה על ידם לקים את התורה באמת שזה צריכין לקבל מחדש בכל יום, כמו שכתוב, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. בפרט בשבועות שאז הוא זמן מתן תורתנו שאז אנו צריכין לזכות לקבל התורה מחדש, דהינו שנזכה מעתה לקים את התורה וכנ"ל. ועל כן בימי הספירה שאז אנו מכינים עצמנו לזה על כן עוסקין אז במסכת אבות:
וזהו, הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה. כי כל השלשה דברים האלה כלם אחד שהזהיר על השלום כדי שיוכלו להעמיד תלמידים הרבה כדי שתתקים התורה על ידם לנצח. וזהו, הוו מתונים בדין, הינו בחינת הוי דן את כל אדם לכף זכות, בחינת אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, הינו כשאתה רואה בחברך או תלמידך דבר שאינו הגון תהיה מתון בדין לבלי לדונו לחובה לרחקו ולשנאו על ידי זה רק תהיה מתון מתון בדין להשתדל בכל כחך לדון אותו לכף זכות ולמצא בו גם כן נקדות טובות כדי שלא תרחק אותו חס ושלום, לגמרי ויהיה חס ושלום, עוד יותר גרוע ומי יודע מה יהיה נעשה ממנו. על כן צריכין להיות מתונים מאד בדין זה לדעת ולחקר היטב איך להתנהג עמו באפן שלא יתרחק יותר חס ושלום, וזהו, והעמידו תלמידים הרבה, כי הא בהא תליא כי כשיהיה מתון בדין וידון את הכל לכף זכות יהיה לו שלום עם הכל ואז בודאי יוכל להעמיד תלמידים הרבה כמו במעשה דרבן גמליאל ורבי יהושע שנתוספו כמה ספסלים בבית המדרש על ידי שאמרו, כל הרוצה לכנס יבוא ויכנס וכנ"ל.
וזהו:ועשו סיג לתורה, סיג הוא בחינת מחצה וגדר לשמר הדבר שיתקים ולא יחרב, הינו כי על ידי שיהיה מתון בדין כנ"ל ויעמידו תלמידים הרבה על ידי זה יעשו סיג ושמירה להתורה שלא תשתכח מישראל, כי עקר קיום התורה מדור לדור הוא על ידי שמעמידין תלמידים הרבה וכן אלו התלמידים מעמידים עוד תלמידים הרבה וכן מדור לדור ועל ידי זה עקר קיום התורה לנצח וכנ"ל. וכמו שכתוב, הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאתות ולמופתים בישראל וכו'. ופרש רש"י, והילדים הם התלמידים שהם לאות ולמופת שעל ידם לא תשתכח התורה מישראל, לא כמו שרצה אחז להשכיח התורה מישראל חס ושלום, כי אחז בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו', שזהו בחינת כתות המחקרים והאפיקורסים שרוצים לאחז ולסגר בתי כנסיות ובתי מדרשות דקדשה של ישראל ועושין להם בתי תפלות וקורין להם כנסיות לרעה ומלמדין בהם דברי הבל שלהם וחכמות חיצוניות המטרידין ועוקרין אותם משני עולמות. כי יאבדו הם ואלף כיוצא בהם ודבר אחד מדברי תורתנו הקדשה אל יתבטל, כי התלמידים שנשארו מהצדיקי אמת, שהם בחינת הילדים הנ"ל יקימו את התורה שלא תשתכח עד שיבוא הגואל צדק ואז יראו הכל האמת:
ועל כן השתדל רבי חיא רבא מאד להעמיד תלמידים הרבה והתפאר מאד בזה ואמר, אנא עבידנא לתורה שלא תשתכח מישראל דשדינא כתנא ועבידנא רישבא וכו'. כי עקר קיום התורה הוא על ידי שמעמידין תלמידים הרבה. ועל כן עשה תחבולות כאלה שלקח זרע פשתן וזרעם ועשה מהם מצודות כדי לצוד צביים ולכתב על עורותיהם ספרי תורה וכו', כמו שכתוב שם בגמרא. ולכאורה הדבר תמוה, היה לו לקח עורות מוכנים. אך כונתו היה שרוצה להמשיך השגות אלקות בעולם שלזה צריכין צמצומים רבים מעלה לעלול וכו' וצריכין לידע שכל מה שמסבב ה' יתברך בכל הדברים שבעולם הכל בשביל התכלית כדי שיבוא ויגיע מזה איזה דבר להצדיק שהוא ימשיך השגות אלקות על ידי זה, כי הכל נברא בשביל הצדיק, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה וכו'. ועל כן נתכון רבי חיא להתחיל דיקא מסבות רחוקות מאד מהתורה לכאורה, דהינו שלקח זרע פשתן ונטע אותם ואחר כך גדל מצודות וכו' ומי שראה אותו עוסק בזה לא היה יכל להעלות על דעתו שיהיה זה סבה ועסק לקיום התורה, אך אחר כך כשכתב על עורותיהם ספר תורה והעמיד תלמידים הרבה ברבות הימים והרביץ תורה בישראל והודיע אלקותו בעולם אז ראו הכל שכל הסבות הרחוקות שעשה מתחלה הכל היה בשביל קיום התורה. ובזה דיקא למד דעת את העם לידע ולהודיע ולהודע שכל מה שנעשה בעולם מראש ועד סוף הכל רק בשביל התכלית הזה כדי שיגיע מזה תועלת להצדיקים המקימין את התורה, כי הכל נברא ומתקים רק בשביל הצדיקים והתורה. כי לא נברא העולם בשביל לאכל ולשתות חס ושלום, או בשביל תאות נאוף חס ושלום, או בשביל תאות ממון וכבוד וקנאה ושנאה חס ושלום, רק הכל נברא בשביל התכלית האמתי כדי להכיר אותו יתברך. כי מי שיש לו מח בקדקדו יכול להבין הבל העולם כי ה' יתברך ברא עולם כזה בחכמה נפלאה כזאת שיש בכל דבר, והכל בא לידי כליון והפסד, אך כלם אין בהם דעת להבין מה נעשה עמהם. אבל האדם שנברא עם דעת ראוי לו להתפלא מאד על מה נברא מטפה סרוחה בחכמה נפלאה ונוראה כזאת שישוב אחר כך אל העפר ויהיה נעשה ממנו תרוד רקב וגם כל ימיו כעס ומכאובות. וחליו הרבה וקצף וכו' ועל מה עשה ה' ככה לארץ הזאת. אך באמת הכל נברא ומתקים רק בשביל התכלית האמתי כדי לזכות להשגות אלקות שאי אפשר לבוא לזה כי אם כשעוברין בזה העולם שנברא בחכמה נפלאה הזאת שעל ידי זה דיקא באין להתכלית האמתי הזה (ועין מזה בהתורה לכו חזו וכו' בלקוטי תנינא, עין שם). על כן צריכין לידע ולהאמין שכל הדברים והסבות שבעולם הכל מסבב ה' יתברך בשביל לבוא על ידי זה להשגות אלקות. אבל אין מי שיכניס בנו השכל האמת הזה כי אם הצדיק הדור האמתי שזכה לזה על ידי יגיעתו ועבודתו העצומה. אך צריכין לבקשו ולחפשו מאד מאד וצריכין לבלות ימים ושנים לבקשו ולחפשו מאד כדי שיזכה לרפואת נפשו באמת ולבוא להשגות אלקות וכנ"ל:
וזהו (הושע ג), אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם ואת דויד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו וכו'. תנא משום רבי שמעון בר יוחאי, בשלשה דברים מאסו בני ישראל וכו' במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבית המקדש וכו'. אמר רבי שמעון בן מנסיא, אין מראין סימן טוב לישראל עד שיחזרו ויבקשו שלשתן וכו', עין שם בפרוש רש"י. ועל פי התורה הנ"ל מבאר היטב. כי כל אלו שלשה דברים אחד ותלויים זה בזה, כי מבאר לעיל שהשגת אלקות אי אפשר לזכות כי אם על ידי הצדיק האמת וכו' ומבאר שם שצריכין להחיות זה השכל על ידי אור הפנים שממשיכין בשלש רגלים על ידי שעולין לבית המקדש וכו', עין שם. וזהו בחינת שלשה דברים הנ"ל מלכות שמים, הינו להכיר אותו יתברך בחינת השגות אלקות ולזה זוכין על ידי מלכות בית דוד שהוא משיח שהוא בחינת הצדיק אמת וכנ"ל. וזהו בחינת הבית המקדש, כי משם מחיין את המלכות חכמה תתאה הנ"ל שעל ידה זוכין להשגות אלקות וכנ"ל. וזהו שדקדק הכתוב, אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה' ואת דויד מלכם. ובקשו דיקא כי צריכין לבקש ולחפש ולדרש אחר זה מאד לזכות למצא אותו יתברך. וזה על ידי שיבקש ויחפש אחר הצדיקי אמת שהם בחינת מלכות בית דוד וכנ"ל:
וזה שמובא בכונת הספירה שאז ממשיכין השבעה חסדים בשבעה שבועת וכו'. כי מנחת קנאות שהוא העמר שעורים הוא בחינת תוכחה שעל ידי זה נתגלה חסד שעל ידי זה קוצרין את המלכות ועל כן ממשיכין אז את החסדים וכנ"ל. וזהו בחינת שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעת ועשית חג שבעות לה' אלקיך מסת נדבת ידך אשר תתן. הינו שסופרין שבע שבתות מהחל חרמש בקמה מעת שמתחילין לקצר שהוא בחינת וקצרו לפי חסד כנ"ל. ובכל השבעה שבועות ממשיכין על ידי זה השבעה חסדים שעל ידי זה זוכין בשבועות להשגות אלקות וכנ"ל. וזהו, ועשית חג שבועות וכו' מסת נדבת ידך וכו', זה בחינת צדקה וחסד, הינו כפי מסת נדבת ידך, הינו כפי גדל החסד שהמשכת על עצמך בשבעה שבועות כן תזכה לחג השבועות שהוא השגת אלקות, כי עקר השגות אלקות הוא על ידי בחינת הצמצומים הנ"ל שהם בחינת חכמה תתאה שעקר תקונם על ידי החסד:
וזה בחינת מעשה מרכבה שראה יחזקאל שמפטירין בשבועות, כי כל מעשה מרכבה הוא בחינת שכליים וצמצומים הנ"ל שעל ידם משיגין אלקותו יתברך והכל בכח הצדיקים אמתיים ואנשיהם שממשיכין השגות אלקות ומודיעין אלקותו ואדנותו יתברך לכל באי עולם. כי הצדיקים הם מרכבתו של מקום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וזהו בחינת וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל וכו'. ואיתא שזה בחינת הקלפות המסבבין את הקדשה שהם שלש קלפות הטמאות לגמרי, שהם, רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת והרביעית שהיא נגה, היא בחינת מערב טוב ורע לפעמים נכללת בקדשה ולפעמים בטמאה, ומשם נפש הבהמיות של ישראל. ושם עקר הנסיון, כי הוא בבחינת עץ הדעת טוב ורע, אבל שלש קלפות הנ"ל הטמאות לגמרי משם נפשות העכו"ם וכו' כידוע בכתבים, הינו כי יחזקאל ראה אז מעשה מרכבה, שהם בחינת הצמצומים והשכליים הנ"ל שעל ידם משיגין אלקותו יתברך, אבל תחלה הראו לו הקלפות הקודמין לפרי שהם בחינת הארבע קלפות הנ"ל, שהם בחינת עמלק שכלול מארבע מלכיות שהוא כרוך תמיד אחר הקדשה ורוצה לינק מהצמצומים והשכליים הנ"ל, להמשיך השכליים הנ"ל לתוך חכמות חיצוניות ולהפך דברי אלקים חיים כדי להסתיר ולהעלים השגות אלקותו ולהמשיך חס ושלום, כפירות ואפיקורסות. וזה בחינת הארבע קלפות הנ"ל, שהם רוח סערה וכו', שהם בחינת כל מיני כתות רעות הנמצאין בעולם שרוצים להתחכם בחכמות חיצוניות וזרות בחכמות של הבל ורוצים להסתיר אלקותו יתברך. והשלש קלפות הטמאות לגמרי הם העכו"ם והאפיקורסים שהם טמאים לגמרי ועל כן הם שלש קלפות, כי יש בהם שלש בחינות, כי בהעכו"ם בעצמן יש שני בחינות, כי יש עכו"ם שהם אפיקורסים גדולים ויש שיש להם איזה אמונה אבל כל אמונתם היא אמונות כזביות והבל וריק. ושני אלו הקלפות הם רע גמור. והקלפה הטמאה השלישית היא בחינת אפיקורסי ישראל שאף על פי שהם מזרע ישראל אף על פי כן הם טמאים לגמרי מאחר שעקרו עצמן מה' יתברך ומישראל על ידי דעותיהם הרעות שנמשכו אחר כפירות והאפיקורסות הבאים על ידי חכמות חיצוניות עד שפרקו על לגמרי ומחללים שבתות בפרהסיא ובצנעה כמצוי עכשו בעונותינו הרבים. והקלפה הרביעית, שהיא נגה שמשם נפש הבהמיות של ישראל זה בחינת החכמות רעות של העולם. ויש שמכנים עצמן בשם חסידים ואומרים חכמות של שטות והבל המרחקים מה' יתברך ומתורתו ומצדיקי אמת. ואלו הם בבחינת קלפת נגה שמערב טוב ורע. כי באמת יש בהם טוב הרבה כי אינם פורקין על חס ושלום, וקצתם הם אנשים כשרים קצת ולפעמים אומרים דברי אמת אך מערב בהם גם רע הרבה, דהינו החכמות שלהם שנדמה להם לחכמות ובאמת הם שטותים גדולים. ואלו מזיקים גם כן הרבה ומונעים מאד מלהתקרב לצדיקי אמת ואנשיהם הממשיכים השגת אלקותו בעולם. ובאפן אחד הם מזיקים יותר מהעכו"ם והאפיקורסים, כי מעכו"ם ואפיקורסים רב ישראל מרחקים עצמן מהם בתכלית הרחוק כראוי להתרחק מהם יותר מן בעלי ראתן. אך מאלו הכשרים קצת אין מתרחקים מחכמתם כל כך. ובאמת הם מזיקים הרבה על ידי חכמתם וליצנות שלהם שמתלוצצים מכמה דרכי התמימות האמתיות וכו' (וכמבאר שיחה זאת במקום אחר ששמעתי מפיו הקדוש). וכן מובן בספרים שעקר הנסיון והמתקלא והברור הוא בבחינת קלפת נגה שמערב טוב ורע שמחמת שיש שם טוב גם כן יש כח יותר להרע לינק דרך שם כידוע. על כן אי אפשר לבוא להשגת אלקות להכיר אותו יתברך כי אם כשחותכין את המלכות חכמה תתאה הנ"ל מבחינת עמלק שכלול מארבע מלכיות שהם בחינת ארבע קלפות הנ"ל שהם בחינת ארבע כתות הנ"ל שמהם כל המניעות מדרכי הקדשה באמת שעל ידם משיגין אלקותו יתברך:
וזהו שראה ומתוכה כעין החשמל וכו'. חשמל אמרו רבותינו זכרונם לברכה, חיות אש ממללות, הינו בחינת הכשרים התמימים המקרבים לצדיקי אמת שהם מתפללים בחיות והתלהבות ורועשים ובוערים לה' יתברך כלבת אש בבחינת רשפיה רשפי אש וכו', שזה נאמר על כל אחד מישראל, כי לב כל אחד מישראל בוער בטבעו מאד לה' יתברך כשלהבת אש. אך החכמות הנ"ל והתאות מתגברין בכל עת לכבות חס ושלום, אבל על ידי הצדיקים אמתיים נתעורר לב כל אחד ובוער לה' יתברך כראוי, (כמבאר בהתורה אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת וכו' בסימן ט בלקוטי תנינא) ועל כן נקראים חשמ"ל בחינת חיות אש ממללות וכנ"ל. ומתוכה דמות ארבע חיות כנגד ארבעה בנים שהם בחינת ארבע מלכיות דקדשה שעל ידם המשכת השגת אלקותו יתברך וזהו בחינת הארבע חיות שבמרכבה. והאופנים שהם נקראים גלגלים, כמו שכתוב (יחזקאל י) לאופנים להם קורא הגלגל באזני, זה בחינת העשירים שהם תומכי אוריתא שהם מחזיקים ונושאים בממונם את התלמידי חכמים ואנשיהם אשר על ידם נמשך השגת אלקות. כי הממון והעשירות נקרא גלגל על שם שמתגלגל מזה לזה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, גלגל הוא שחוזר בעולם. והרקיע שעל ראשי החיות זה בחינת כלל הצמצום שהצדיק הגדול האמת מצמצם שכלו בדרך נפלא עד שנעשה כעין רקיע המבדיל בין עצם שכלו הנורא והנשגב לבין השכליים שממשיך לתלמידיו כדי שגם הם יוכלו להשיג אותו יתברך. כי בלא זה לא היה אפשר להם לקבל כלל מחמת רבוי אור, כי עצם שכלו אי אפשר להשיג. ועל הרקיע כסא ויושב על הכסא, זה בחינת הצדיק בעצמו שהוא נקרא באמת אדם, כי השלים צלם אלקים בחינת דמות אדם והוא בבחינת אדם היושב על הכסא והוא ממשיך השגות אלקות דרך כל הצמצומים שהם בחינת כסא הכבוד ורקיע שעל ראשי החיות עד שנמשך הארה ממנו לבחינת הארבע חיות שהם בחינת הארבעה בנים שלהם צריכין להודיע אלקותו יתברך להשיג לכל אחד על שאלתו. כי אפלו הבן רשע צריך תקון ובשרשו הוא בבחינת מלכות דקדשה, כמובן בכונות שאלו הארבעה בנים כנגד ארבע מלכיות דקדשה, כנגד ארבע כוסות, עין שם:
וזהו בחינת וידי אדם מתחת כנפיהם. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה שמרמז על צדקה וכו', עין שם. זה בחינת צדקה וחסד שעל ידי זה חותכין את המלכות מהארבע מלכיות דסטרא אחרא שהם בחינת ארבע קלפות הנ"ל רוח סערה וכו' כנ"ל. והקלפות שהם חכמות חיצוניות וחכמות של הבל המצויין בעולם המרחקין מה' יתברך נקראים רוח סערה וענן גדול וכו', כי הם כמו רוח סערה ממש וכמו ענן גדול ואש מתלקחת שעומדים לפני שער המלך שבודאי אי אפשר לבוא אל שער המלך על ידם, כי הם מרעישים העולם כמו רוח סערה ממש ומחשיכים כענן גדול ושורפים מי שנוטה אליהם כמו אש מתלקחת. ומי שיש לו שכל אמתי יכול להבין פרוש המלות אלו רוח סערה וענן גדול וכו' שנאמר על הבלבולים של החכמות רעות הנ"ל שמבלבלים ומחריבים ושורפים ועוקרים מאד מאד כל הנוטה אחריהם רחמנא לצלן, אבל מי שחפץ באמת בקל יכול לגרש כלם, כי כשמסתכלים על האמת נתבטלים לפניו לגמרי כאין וכאפס, כי כל הקלפות והמניעות הם רק באחיזת עינים, כמבאר במקום אחר:
ועל כן כל דברי יחזקאל הם דברי תוכחה ומוסר כדי לגלות החסד על ידי זה כנ"ל כדי לחתך המלכות וכו' מהארבע קלפות הנ"ל ועל כן נבא גם טובות וישועות רבות על ישראל וחסדים נפלאים שיעשה עמנו ה' יתברך, ובנין הבית לעתיד וכו'. כי על ידי רבוי התוכחה שנבא להם אף על פי שהיתה בדרך בזיון כי מבזה אותם הרבה בכמה נבואות, אבל על ידי זה נתגלה חסד כנ"ל, שזהו בחינת הישועות והנחמות והחסדים שמתנבא. וכן בכל הנביאים, שכלם אמרו תוכחות הרבה ועל פי רב בדרך בזיון אך גם כלם נבאו כמה ישועות וחסדים רבים שיעשה ה' יתברך לישראל, כי כן הדבר שעל ידי תוכחה נתגלה חסד כנ"ל, שעל ידי זה זוכין להשגת אלקות שהוא בחינת מעשה מרכבה כי כל הנביאים ראו מעשה מרכבה דהינו השגות אלקות שמשם נמשך נבואתם כידוע:
וזה בחינת מה שראה כל מעשה מרכבה על נהר כבר, להורות שכל מעשה מרכבה שהוא השגות אלקות נמשך על ידי הנהר הנמשך מהצדיק האמת שהוא בחינת כבר בבחינת כי כבר רצה אלקים את מעשיך בחינת מה שהיה כבר נקרא שמו ונודע שהוא אדם, כי הצדיק האמת הוא בחינת משה משיח, כמו שמבאר במקום אחר. ושמו של משיח קדם לעולם, כמו שכתוב, לפני שמש ינון שמו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי דרך ה' יתברך שהוא מקדים תמיד רפואה למכה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: אחר הדברים האלה גדל המלך את המן, ימח שמו, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אחר שכבר הקדים רפואה למכה. וכן הוא בכל דור שקדם שעומדים רשעים והאפיקורסים שהם בחינת המן עמלק, ימח שמו, ה' יתברך מקדים רפואה למכה ששולח מתחלה צדיק אמת כזה שמקדים להמשיך רפואות נפלאות ומגלה לנו תורה נפלאה וכו' שעל ידי זה יהיה כח לעמד כנגדם. ולולי ה' שהיה לנו וכו' שהקדים לנו בדורותינו צדיקים נוראים ונשגבים כאלה לא היה כח עתה לעמד נגד הרוח סערה וענן גדול ואש המתלקחת המסעיר ומחשיך ובוער עתה בעולם מאד על ידי כתות האפיקורסים שמתגברים עתה בעולם בכל יום רחמנא לצלן, ומי יודע מה יולד יום. אך איך שיהיה כבר הקדים לנו ה' יתברך רפואה למכה על ידי גדולי הצדיקים. ומי שיסתיר את עצמו בצל כנפיהם וילך על פי דרכי תורתם הקדושה בודאי יהיה נצל מהם. כי הצדיקי אמת הם בחינת זקנים דקדשה וכלם מקבלים מהזקן שבזקנים סבא דסבין שהוא בחינת הזקן שהתפאר שהוא זקן מאד וכו' ועדין לא התחיל לחיות וכו'. ועל כן נקרא כבר כי זכה להכלל בתכלית הזקנה בבחינת שנים קדמוניות. וכל מיני קלקולים ובלבולים שיכולים להיות בעולם חס ושלום, כבר הקדים להמשיך להם רפואות ותקונים על ידי נהרות ונחלי החכמה האמתית שהמשיך בעולם, שזהו בחינת נהר כבר שהוא הנהר הנמשך מהצדיק האמת, שהוא בחינת הנהר היוצא מעדן ועל ידי זה נזכה כלנו להשגות אלקות שהוא בחינת מעשה מרכבה. ועל כן ראה כל זה על נהר כבר וכנ"ל:
וזה בחינת האסור להזיק ממון חברו ואפלו בראיה אסור להזיק ואדם מועד לעולם בין בשוגג וכו' בין ער בין ישן. כי כבר מבאר שצריכין לזהר שיהיה שלום גדול בין אדם לחברו וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. כי כלל כל התורה הוא בשביל לזכות להשגות אלקות לדעת ולהכיר אותו יתברך שזה עקר תכלית התורה, כמו שכתוב, וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים וכו'. והשגות אלקות אי אפשר להשיג כי אם על ידי צמצומים רבים מאד שלזה צריכים שיכללו נפשות הרבה ביחד, כי כל אחד יש לו צמצום ושכל מיחד וכמבאר לעיל. ועל כן צריכין לזהר מאד מלהזיק ממון חברו כדי שלא לקלקל השלום. ועל כן אפלו בשנה ובשוגג חיב בהזק, כי אף על פי שהוא ישן או שוגג ואינו חיב בדבר, אף על פי כן הוא חיב בהזקו, כי מאחר שהזיקו אפלו בשוגג ובאנס זה מורה שאין השלום והאהבה ביניהם בשלמות כי אם היה האהבה והשלום ביניהם בשלמות באמת בודאי לא היה בא לזה להזיק חברו אפלו בשוגג. וכמו שלענין עברות שבין אדם למקום שגם השוגג צריך כפרה וזה מחמת שגם השוגג מורה שאין אהבתו ועבודתו לה' יתברך בשלמות בכל לבבו ונפשו כי אם היה עבודתו ואהבתו בשלמות בודאי לא היה בא אפלו לידי שוגג. כמו כן הוא לענין המזיק ממון חברו בשוגג שאף על פי שלא נתכון להזיק אף על פי כן על כל פנים מורה שאין האהבה והשלום בשלמות כי אם היה השלום בשלמות בודאי לא היה בא לידי הזק אפלו בשוגג ובאנס. ועל כן אדם מועד לעולם וחיב בהזק אפלו בשוגג ובאנס וכנ"ל:
וזה בחינת זה בא בחביתו וזה בא בקורתו וכו' וכן זה בא בנרו וזה בפשתנו שתפס התנא בדיני נזיקין ענינים אלו שהם הפכים זה לזה. כי עקר השלום הוא בין שני הפכים, (כמבאר במקום אחר). כי ה' יתברך ברא את העולם בכמה וכמה שנויים לאין מספר כגון קר וחם, רך וקשה וכו'. וכן בני האדם משנים בדעותיהם מאד, כי כמו שהם משנים בצורותיהם כך הם משנים בדעותיהם, כמו שכתוב במדרש פרשת פינחס, וכל זה בשביל להשיג ולהכיר אותו יתברך על ידי זה דיקא, כי כל השנויים נמשכין מבחינת הצמצומים הנ"ל, שהם המדות והספירות שבהם צמצם אלקותו בכמה שכליים נפלאים עד שנתהוו המדות שהם נראים כהפכים זה מזה שזה חסד וזה גבורה וכו', זה דין וזה רחמים וכו'. ומשם נשתלשלו ונתהוו כל העולמות וכל הברואים ומשם נמשכין כל השנויים שיש בהם. ועקר קיום הבריאה על ידי השלום וההכרעה בין המדות כידוע. וכן בכל הדברים שבעולם שנבראו מארבעה יסודות, אש, רוח, מים, עפר, שהם בטבעם כהפכים זה מזה, זה קר וזה חם וכו'. ועקר קיום וחיות כל דבר מדומם צומח חי מדבר כשהיסודות ממזגים בו במזג השוה בבחינת ההכרעה ושלום בין היסודות, כי כשחס ושלום מתגבר יסוד אחד נגד חברו הוא חרבן הדבר והריסתו, כמו כן הוא ברוחניות שעקר כל הצמצומים שעל ידם היה כל הבריאה שהכל כאשר לכל לא היה כי אם כדי להשיג השגות אלקות כנ"ל שאי אפשר לבוא להשגת אלקות כי אם כשזוכין לכלל כל הצמצומים יחד להכריע ולתוך השלום ביניהם. כמו שבלמוד הפשוט בגמרא מפרשים פרוש תוספות אי אפשר לחדש שום דבר ולברר הדין כי אם כשיודעין להכריע בין כל הסברות ההפוכות ולתוך השלום בין כל הקשיות והסתירות שאז דיקא נולד החדוש, דיקא על ידי שהיה קשה כמה קשיות וסתירות וזכה לבוא על סברא לתרץ ולישב הכל ולעשות שלום בין כל הסתירות על ידי זה נולד החדוש ונתברר הדין לאמתו, כמו כן בענין השגות אלקות שהיא פנימיות התורה אי אפשר לבוא לשום השגה כי אם כשיודעין להכריע וליחד כל המדות והשכליים והצמצומים שנראים כהפכיים חס ושלום, להכריע ביניהם ולכללם יחד כראוי שאז דיקא באים להשגת אלקות. נמצא, שעקר השגת אלקות הוא על ידי השלום. ועל כן גדול מעלת השלום בין אדם לחברו, כי כל אחד מישראל הוא צמצום ושכל מיחד ועל כן דעתו משנה מחברו, אבל צריכין שיכללו יחד באהבה שיבואו לידי הכרעה ושלום ואז דיקא על ידי שיכללו כל השנויי דעות יחד על ידי זה דיקא יזכו להשגות אלקות שנמשך על ידי ההכרעה והשלום בין הצמצומים וכנ"ל:
וזה בחינת זה בא בחביתו וזה בא בקורתו וכן זה בא בנרו וזה בפשתנו שתפס התנא לדגמא בדיני נזיקין, להורות שכל ההזקות באים מהשנויים וההפכים שבעולם כשאין נזהרין להתנהג בהם כראוי, כגון חביות וקורה שהם הפכיים זה לזה כשנפגשין יחד. אבל בודאי שניהם צריכין בעולם. ולפעמים צריכים שניהם יחד כגון שיושבין על הקורה ושותין מהחביות ואז שניהם יחד דיקא עושין צרכי האדם. אבל כשפוגעין זה בזה ואין נזהרין זה מזה והולך אחד נגד חברו אזי נזוק אחד מחברו. וכן בכל הדברים שבעולם להורות שכל הדברים שבעולם שהם הפכיים זה מזה כלם צריכים להעולם רק שיזהרו להתנהג בהם במזג השוה ואז כל אחד מועיל ומסיע לחברו ועל ידי כלם יחד באים אל תכלית המכון בגשמיות וברוחניות. על כן צריכין לזהר מאד שלא ילך אחד נגד חברו בלי הכרעה ושלום שאז יזיקו זה את זה ויתקלקל המכון:
ומזה יבין האדם לכל הדברים שבעולם שצריך להתרחק מאד מאד ממחלקת ולבלי לבקש קנאה ושנאה על חברו, אדרבא ישתדל בכל כחו לדון את חברו לכף זכות. כי לפעמים נדמה להאדם שחברו מתכון במעשיו להקניטו מחמת שעושה דברים שהם כנגד ענינו ורצונו ובאמת חברו לא כון כלום כנגדו רק הוא עושה דבריו לפי תמו לצרך פרנסתו. ומי שהוא קפדן ונח לכעס חס ושלום אזי תכף נוטר שנאה על חברו מחמת שלפי דעתו הוא כנגדו. וכמים הפנים לפנים וכו'. ואזי גם חברו עומד נגדו עד שנתעורר מחלקת בין שניהם. ובאמת הוא בחנם כי לא נתהוה המחלקת כי אם על ידי שלא השתדל כל אחד לדון את חברו לכף זכות שאינו מתכון לרעתו כלל, רק חתר בדעתו שבודאי כון להכעיסו מאחר שעושה דברים כנגד רצונו והנהגתו. אף על פי שבאמת חברו עשה בתמימות לצרכו לא להכעיסו. וזה מרמז במשנה, זה בא בחביתו וזה בא בקורתו והזיק חבית בקורה, פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך וכו'. הינו אף על פי שהלוך הקורה הוא כנגד רצון בעל החביות, אף על פי כן על בעל החביות לשמר את עצמו ואין לו להתרעם על בעל הקורה שהולך עם הקורה ברשות הרבים אף על פי שהוא נגד רצונו כי לזה רשות להלך ולזה רשות להלך. רק אם עמד בעל החביות לתקן משאו וכו' שאז חיב בעל הקורה וכו', כמבאר במשנה ושלחן ערוך. ומזה יכולין להבין בכל הדברים שבעולם שהאדם צריך לרדף אחר השלום ולדון את חברו לכף זכות ולא יאמר פלוני יקפח פרנסתו כי לזה רשות לעשות המשא ומתן ולזה רשות ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ולעולם יעבר האדם על מדותיו ובזה ינצל מכל מיני הזקות ומחלקת. ולא לילך נגד חברו דיקא כמו שחברו הולך כנגדו עד שיזיקו זה את זה. ואפלו אם הוא באפן שחברו יתחיב בדין טוב יותר לברח מדינא ודינא וימתין הוא במקומו ויותר לחברו שילך תחלה כדי שלא יבוא לידי ריב ודין ומחלקת. כי טוב לסבל איזה מניעת רוח או איזה הפסד מלבוא לידי מחלקת שיפסידו הרבה יותר בכפלי כפלים, מכל שכן וכל שכן מחלקת ושנאת חנם בשביל כבוד ונצחון בעלמא שאובד מאה פרנסות בחנם, כי אין העולם מתקים אלא על השלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה:
וזה בחינת האי מאן דבעי למהוי חסידא לקים מלי דאבות ואמרי לה מלי דנזיקין ואמרי לה מלי דברכות. חסידא זה בחינת אברהם איש החסד שעל ידי החסד רדף אחר הארבעה מלכים, כי חתך מלכות דקדשה מהארבע מלכיות וזכה לארבעה בנים דקדשה שעל ידם נמשך השגות אלקות כנ"ל בהתורה הנ"ל. וזה החסד זוכין על ידי תוכחה וכו' כנ"ל. וזהו לקים מלי דאבות שהוא תוכחה ומוסר כנ"ל שעל ידי זה נתגלה חסד ואז נקרא חסידא על שם החסד שעל ידי זה חותכין את המלכות חכמה תתאה מהארבע מלכיות וזוכין להשגות אלקות על ידי זה כנ"ל. וזהו ואמרי לה לקים מלי דנזיקין להכניע מזיקי עלמא שהם עמלק כלליות הארבע מלכיות דסטרא אחרא, שהם בחינת חזיר היער, בחינת מזיקי עלמא שהחריבו המשכן ובית המקדש שמשם כל ההשפעות שבעולם. ועל כן הם ארבעה אבות נזיקין בחינת ארבע מלכיות דסטרא אחרא שהם כנגד ארבעה בנים דקדשה שעל ידם נמשך השגות אלקות כנ"ל. ועל כן המסכת הקדושה הזאת שמדברת מתוכחה ומוסר נקראת אבות מחמת שעל ידי התוכחה ומוסר זוכין להשגת אלקות שנמשך על ידי הצמצומים הנ"ל וכל אלו הצמצומים והשכליים הם בחינת אבות ובנים, בחינת שכל עליון ושכל תחתון, שהם בחינת אב ובן כידוע. ועל כן צריכין להמשיך אלו ההשגות בזה העולם מאב לבן ממש, כמו שכתוב, והודעתם לבניך ולבני בניך. וכתיב, ושננתם לבניך בפרשת היחוד שהוא עקר השגות אלקות. וזהו בחינת כנגד ארבעה בנים דברה תורה. שצריכין להמשיך השגת וידיעת אלקותו יתברך להארבעה בנים שהם בחינת כלל כל הכתות שבעולם. ועל כן נקראת זאת המסכת 'אבות' מחמת שעל ידה באין להשגות אלקות שנמשך מאבות לבנים, משכליים עליונים לשכליים תחתונים וכנ"ל. ועל כן בזאת המסכת דיקא פתח בה וסדר כל השתלשלות קבלת התורה ממשה ליהושע ומיהושע לזקנים וכו' להורות שזה עקר תכלית כונת זאת המסכת הקדושה להמשיך קבלת התורה שהוא השגת אלקות מרב לתלמיד, מאב לבן, כי הרב בחינת משה הוא בחינת אב, כמו שכתוב, אבי אבי רכב ישראל וכנ"ל. וזה לעמת זה, כי על כן בהסטרא אחרא נקראים המזיקי עלמא, שהם חכמות חיצוניות, בשם אבות, שזהו בחינת ארבעה אבות נזיקין. אבות מכלל דאיכא תולדות ותולדותיהן כיוצא בהן. וזה בחינת 'אבות הטמאה', כי גם בהשכליות חיצוניות שלהם יש אבות ותולדות שמתחלה אמר אחד סברא וחכמה של שקר ואפיקורסות ומשם נמשכו כמה תולדות רעות שהם מזיקין להעולם מאד כידוע למי שמבין דרכיהם הרעים. ועל כן אבי אבות הטמאה הוא המת, כי הם מסטרא דמותא הפך השגות אלקות ששם עקר החיים, כמו שכתוב, באור פני מלך חיים. כי עקר חכמתנו הקדושה הוא להעלות ולקשר כל הדברים למקור החיים על ידי שאנו הולכין בדרכי אבותינו הקדושים להאמין שכל הדברים מקשרים בחי החיים, כי הוא ברצונו בראם יש מאין והוא מחיה ומקים את כלם בכל עת ורגע. כמו שכתוב, ואתה מחיה את כלם ואתה מושל בכל וכו'. אבל הם רוצים להגביר חכמת הטבע בעולם שעל ידי זה רוצים לעקר כל הדברים ממקור ושרש חיותם. ועל כן נקראים בחייהם מתים, מאחר שאינם ממשיכין חיות ממקור החיים לפי דעתם הרעה והסכלה. אבל בישראל כתיב: ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום:
וזהו ואמרי לה מלי דברכות, זה בחינת השגת אלקות שזוכין על ידי האבות שהם הצדיקי אמת שאומרים לנו תוכחה ומוסר שעל ידם נמשך חסד ומכניעין ומפילין החכמות חיצוניות, שהם בחינת ארבע מלכיות דסטרא אחרא, שהם בחינת מזיקי עלמא כנ"ל, שזהו בחינת מלי דאבות ומלי דנזיקין שהם תלויים זה בזה וכנ"ל:
וזהו בחינת מלי דברכות, כי על ידי כל זה זוכין להעלות המלכות שהוא חכמה תתאה שעל ידה זוכין להשגות אלקות, שהוא בחינת מלי דברכות לברך ולהודות ולהלל אותו יתברך. כי כל מה שיודעין ומשיגין אותו יתברך יותר מברכין ומשבחין שמו הגדול ביותר. כי זה עקר תכלית ההשגה לזכות לברך ולהודות ולהלל לשמו הגדול יתברך בבחינת וחסידיך יברכוכה. 'וחסידך' זה בחינת הצדיקים אמתיים שזוכין להמשיך החסד שעל ידי זה חותכין המלכות מהם וזוכין להשגות אלקות, שזהו בחינת אברהם איש החסד כנ"ל, הם דיקא יברכוכה, כי עקר כל הברכות וההודאות הם על ידי השגות אלקות. וכמבאר בפסוקים רבים בכל מקום שמברך ומהלל אותו יתברך שמדבר שם מהשגתו וידיעתו, כמו שכתוב, כי אני ידעתי כי גדול ה' וכו'. והולך ומבאר גדלתו יתברך ומסים בית ישראל ברכו את ה' וכו'. וכן הרבה. וכמבאר בתחלת התורה ימי חנכה וכו' (בלקוטי תנינא סימן ב) שעקר התכלית לדעת ולהכיר אותו יתברך ולברך ולהודות אותו יתברך כי זה תלוי בזה. וזהו בחינת מלי דברכות שהוא השגות אלקות שזוכין על ידי מלי דנזיקין על ידי שהכניעו מזיקי עלמא שהם חכמות חיצוניות שזה נעשה על ידי מלי דאבות שהם צדיקים אמתיים וכו' כנ"ל. נמצא שכל אלו השלשה דברים קשורים יחד בקשר נפלא. והוא דיקא נקרא חסידא על שם החסד בחינת אברהם איש החסד וכו':
שיך להראשי פרקים לענין פסח וספירה:
ועל כן קורין באלו הימים פרשת מצרע שהוא בעל לשון הרע שחמור מכל העונות מחמת שאינו מסתכל על הטוב וכו'. וזהו, סגרו ופסחו. על כן שם בפרשה הזאת מרמז פגם קרח שחלק על משה שמסר נפשו על הגרוע שבישראל, כמו שכתוב: ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא. ועקר פגמו היה בענין השערות, הינו כנ"ל: