ימי מוהרנ״ת · חלק ראשון · אות כב

וְהִנֵּה בִּתְחִלָּה נָתְנוּ לָנוּ חֶדֶר בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לְהִתְפַּלֵּל שָׁם. אַךְ אַחַר שֶׁנִּסְתַּלְּקָה צִוָּה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁכֻּלָּנוּ נִתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁנִּסְתַּלְּקָה. וְכָל לֵיל שָׁבוּעוֹת לֹא דִּבֵּר עִמָּנוּ כְּלָל רַק עָסַק בַּתּוֹרָה בִּשְׁעַת סְעֻדָּה בֵּין מַאֲכָל לְמַאֲכָל. וְאַחַר הַסְּעֻדָּה יָשַׁב בֵּינֵינוּ וְהָיָה נֵעוֹר בַּלַּיְלָה עִמָּנוּ יַחַד וְאָמַר תִּקּוּן לֵיל שָׁבוּעוֹת בִּמְהִירוּת וּבְהַתְמָדָה וְלֹא פָּנָה לְשׁוּם אָדָם לְדַבֵּר דִּבּוּר בְּעָלְמָא. וְאַחַר שֶׁגָּמַר הַתִּקּוּן הִנִּיחַ עַצְמוֹ מְעַט לָנוּחַ שָׁעָה מֻעֶטֶת מְאֹד. וְתֵכֶף קָם בִּזְרִיזוּת וְהָלַךְ לִטְבֹּל קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם. וְאַחַר כָּךְ הִתְפַּלֵּל עִמָּנוּ יַחַד. וְכֵן בִּסְעֻדַּת שַׁחֲרִית בְּיוֹם רִאשׁוֹן דְּשָׁבוּעוֹת גַּם כֵּן לֹא דִּבֵּר מְאוּמָה, רַק עָסַק בַּאֲמִירַת הָאִדְּרָא רַבָּא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּכָל הַסְּעֻדָּה. וּבֵין כָּל מַאֲכָל וּמַאֲכָל אָמַר הָ"אִדְּרָא רַבָּא" בְּקוֹל נָעִים וְנִפְלָא מְאֹד, וְאַחַר־כָּךְ אָמַר דָּבָר נָאֶה, וְנִכְתַּב בְּמָקוֹם אַחֵר (חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן קנ"ח):