כוכבי אור · שיחות וסיפורים · ז
ספר חלקי: מה שחסר בו מפורט בעמוד הספר.
התאמת הקריאה
ונחזר לעניננו מה שנראה לי רמזים ממעשה הזבוב וכו' כנ"ל מספורי מעשיותיו עין שם. כי כפי הנזכר בסוף המאמר שבלקוטי א' סימן כ' (תשעה תקונין וכו') בזה הלשון: 'קדם שבא לבחינת ארץ ישראל אזי אל יתהלל חוגר כמפתח. אבל אחר כך כשנוצח, אז נקרא איש מלחמה' (וממילא מובן שאין זה רק מי שבא לארץ ישראל באמצעות התשעה תקונים הנזכרים שם, ושאין זה רק מי שגלה זאת) כי מכל זה בא נבא בהנזכר בנסיעת רבנו ז"ל לארץ ישראל שמכון ממש לימי ראש השנה נכנס בעיר חיפה (ועין שם בספור הנסיעה ברב שמחתו שהיתה בזאת הלילה), כי לפי הנ"ל יש לבאר שזה מה שקבע מאז והלאה לכל אנשיו את יום אספתם אליו בראש השנה. ומה שכתב שם שבאספת כל השרים שנמצא שם היו עושים עניני צחוק, יש לבאר שזה מה שמבאר מדברי הזהר הקדוש והאר"י ז"ל, שכל ענין ראש השנה הוא בסוד יצחק (שנקרא על שם "צחוק עשה לי" וכו'). ומה שבהצחוק מכל האמות תפס לדגמא את ישמעאל יש לבאר שזה מה שנזכר ישמעאל בקריאת הספר הנזכר שם. והזבוב הנזכר שם יש לבאר שזה ענין החלושי כח שבישראל הנרדפים מקלפת עשו עמלק ימח שמם הנמשל לשממית (שהוא ממין עכביש כנודע). כמובן מרש"י בשם המדרש, שהוא שנשאר עליו הכתוב (בעובדיה שנבא עליו) "בזוי אתה מאד", כי הוא מבזה יותר מכל השקצים (כאשר כבר הזכרתי מעין זה בשיחות וספורים שבכרך הראשון עין שם). שאחר שכבר חטפה את עצמה ברגל אחד על הדף וכו' נשארה מטה מטה עד שלא נשאר ממנה כלום. (שזה שמובא ברש"י בשם המדרש, על הכתוב "וידו אוחזת בעקב עשו" וכו', שלא יספיק זה לגמר מלכותו עד שבא זה ונוטלה הימנו. והינו כנ"ל, שדיקא כשהגיע העכביש בעקבו ורגלו על הדף, עד שנדמה שאפס תקוה להזבוב. כי בלי ספק תשחת חס ושלום לגמרי מקלפת העכביש כנ"ל. ואז דוקא התחיל העכביש לירד מטה מטה עד שנמחה לגמרי. וגם ממילא מובן יותר לפי זה (מה שמובא גם בשם ר' שמשון מאוסטריפאלי) שהזבוב הוא מרמז בראשי תבות, "ז'כרון ב'ספר ו'שים ב'אזני" וכו' שנאמר בפרשת עמלק ימח שמו. כי גם מה שנתנמנם המלך וישן עד שהיה קשה להקיצו, עין שם, יש לבאר שזה ענין מה שמבאר מצרופי דברי האר"י ז"ל ודברי רבנו ז"ל (בסימן נ"ד שבלקוטי א') שבראש השנה מתגבר כח המדמה שבשנה, לבלע ולהעלים את הזכרון בספר הנ"ל. ושכל התקון והברור הוא על ידי יוסף שהוא בן פ'ו'ר'ת ו'פ'ו'ת'ר חלום ה'פ'ר'ו'ת (שבראש השנה כנודע), שבהתגברות המדמה (שנזכר בלקוטי א' סימן נ"ד הנ"ל) הסומך בכל עת לבלע את הטוב, ולא יודע כי באו אל קרבנה. והתקון הוא על ידי יוסף, כי אף על פי שגם הוא נבלע תחלה בבית האסורים, וגם עליו סובב הכתוב "רבים קמים עלי" (כמובן מהמזמור שרמז בו רבנו ז"ל את המעשה הזאת) רבים וגדולים בתורה וכו' שבטי י"ה בעצמם. והוא בבאו זכה לברר גם חלום פרעה שבליל ראש השנה, עד שיצא מבית האסורים, ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו, כי על ידו לבד יהיה עקר התקון. ובפרט בראש השנה, "מי יעלה בהר ה' וכו' נקי כפים ובר לבב" בל"ב שנים (כמובן מזה בדברי מוהרנ"ת ז"ל). גם אם נדקדק בספור המעשה הזאת בענין המלך שכאשר הבין את האמת. ורצה להחזיר למוטב את כל העולם, נסכם בדעתו שיסע ויחפש את החכם והנבון שיפתר לו את החלום, ולכאורה יש להתפלא בזה. כי מה ענין הפתרון להחזרת העולם למוטב. ואולם כפי הנ"ל תבין מרחוק שהפתרון נוגע לברור הטוב מהרע העוסק לבלע את כל העולם. גם בענין השבויים שלקח בשביה שנמצא ביניהם יפת תאר וכו' יש לרמז גם כן בדבר המזמור הנ"ל שאמר דוד בברחו מפני אבשלום שהיה בן יפת תאר כמובא בדברי חכמינו ז"ל, וממילא מובן לפי זה שידע דוד שנמצא בו נפש יקר מצד הזכרון הנ"ל רק מחמת שנבלע ברע המדמה בתכלית ההפך (עין שם בסימן נ"ד הנ"ל):
במעשה החכם ותם. מבאר משיחות רבנו שמובא שם אחר המעשה, בענין עמלק שהיה חוקר וכופר, וכאשר נודע מספרי אמת שהוא קלפת עשו שיצא מאתו, יש לבאר בזה שנתגדל עשו עם יעקב איש תם. ויען אשר זה לעמת זה נמצאים גם חלקי נפש יעקב בזרעו אחריו. ודור הולך הוא דור שבא, וכפי שספר רבנו ז"ל סדר האכילה והשתיה והמלבושים של התם וכו', יש לבאר שזה שספרה התורה בפרשת בשלח את דבר העננים אשר מבאר מדברי רבנו ז"ל בלקוטי א' סימן נ"ח שזה ענין המלבושים ושמרמז זאת בהכתוב "בשים ענן לבושו". וגם נראה מהכתוב בפרשת עקב, "שמלתך" וכו' שלא הצטרכו כלל להחליף את המלבושים בכל משך הליכתם עם העננים. וגם שם בפרשת בשלח ספרה התורה בדבר הלחם (מן השמים) שהרגישו בו טעם כל המאכלים, וגם שם בפרשת בשלח ספרה התורה בדבר הבאר אשר נודע בספרי אמת שגם במימי הבאר הרגישו טעם כל המשקאות, שוב מובן מכל זה לענין המעשה הנ"ל שאחר שספר רבנו ז"ל בדבר האכילה והשתיה והמלבושים של התם, ענה ואמר בתוך כך נעשה רעש שהחכם נוסע ובא. ויש לבאר שמזאת המעשה שבשנים קדמוניות נשתלשל אחר כך בימי משה רבנו עליו השלום שאחר כל ספור ענין האכילה והשתיה והמלבושים (שכל זה זכו ישראל שהם הם האיש תם הנ"ל) סובב הכתוב בסוף פרשת בשלח "ויבא עמלק". ואהבת החכם להתם יש לבאר (כמובן מדברי רבנו ז"ל במקום אחר) שהוא גרועה משנאה מרב הלצון והשחוק ששחק מאתו, כי גם עתה נקרא זאת בשם מלחמת עמלק כמובן מדבריו הקדושים:
והנה אחר כל זה סמכה התורה פרשת יתרו שמשם מבאר ששלח המלך עליון יתברך לכלל ישראל (שנקראים בשם תם כנ"ל) מכתב אלקים, והם ענו נעשה ונשמע קדם שקראו כלל בהמכתב. "וזרח משעיר למו" שגם לבני עשו שלח את המכתב אבל חקרו כל כך עד שלא נתקרבו כלל להמלך עליון יתברך. ואף על פי כן סוף סוף יתברר גם מהם חלקי נפשות ישראל להתתקן על ידי התם והבעל שם טוב. כי גם מבני בניו של המן למדו תורה וכו'. יש שהם רע לגמרי להמחות עדי עד:
אמר מוהרנ"ת ז"ל היכן שמתקבצים עשרה מאנשי שלומנו, ראוי לסע את כל קצוי העולם לתחב את ראשו ביניהם, ודבר אז לענין ראש השנה כשנאספין כל הקבוץ הקדוש כמה גדול הוא מאד: