ליקוטי הלכות · אורח חיים ב · ברכת הודאות היחיד

מקשר לענין הנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ארבעה צריכין להודות. שהם הולכי מדבריות. והיוצא מבית האסורים. וחולה שנתרפא. ויורדי הים, כשיגיעו ליבשה וסימנך וכל ה'ח'י'י'ם יודוך סלה וכו', כמבאר בשלחן ערוך סימן ריט:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי כל אלו הארבעה צריכין להודות בשביל הנסים שנעשו להם. וכל הנסים הם השגחה ונפלאות הבורא יתברך שמו וכלם נמשכין מבחינת חדוש העולם שלעתיד שאז יתנהג העולם בבחינת ארץ-ישראל. שהנהגתה על-ידי עיני ה' תמיד, דהינו בחינת השגחה ונפלאות שלא כדרך הטבע. ומשם נמשכין כל הנסים והנפלאות שנעשין אפלו עכשו בעולם הזה כמובן בדברי רבנו זכרונו לברכה בהתורה (סימן רנ) על מאמר רבותינו זכרונם לברכה ומוריד שני דמעות לים הגדול. וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו וכו', עין שם. ובשביל זה כל אלו הארבעה הנזכרים לעיל שנעשו להם נסים שנצולו מסערת הים. או מן החלי וכו' בהשגחתו ונפלאותיו יתברך, כתיב בהם במזמור קז, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני-אדם. 'חסדו ונפלאותיו' דיקא. זה בחינת הנהגה של חדוש העולם שלעתיד שהוא בחינת חסד, בחינת עולם חסד יבנה. שאז יתנהג העולם בבחינת נפלאות והשגחה וכו' כמבאר בהתורה תקעו תוכחה הנ"ל. כי מבחינת ההנהגה של לעתיד שהוא בחינת חסד כנ"ל, בחינת עולם חסד יבנה. שאז יתנהג העולם בבחינת נפלאות. משם נמשכין כל הנסים והנפלאות שנעשין בעולם הזה כל ימי עולם. וזהו, יודו לה' חסדו ונפלאותיו. 'חסדו ונפלאותיו' דיקא כנ"ל. כי כל הצרות שעברו על אלו הארבעה הצריכין להודות, כלם נמשכין מפגם שפוגמין בהצדיק שהוא בחינת פגם ארץ-ישראל, כי מי שזוכה לחפש ולבקש את הצדיק האמת כראוי, עד שזוכה להתקרב אליו. על-ידי זה זוכה לאמונה שלמה כנ"ל. שעל-ידי זה זוכה לבחינת חדוש העולם שלעתיד, שזהו בחינת ארץ-ישראל בחינת ההנהגה של השגחה ונפלאות וכו' כנ"ל. נמצא, שעל-ידי הצדיק זוכין לארץ-ישראל. ואז זוכין לאמונה שלמה להאמין בה' יתברך בשלמות. שה' יתברך חדש את העולם יש מאין ועתיד לחדש את עולמו. והוא יתברך משגיח בעולם בכל עת בהשגחה פרטיות וכנ"ל, אבל מי שפוגם בזה, דהינו שאינו משתדל להתקרב לצדיקי אמת. ואינו מתיגע לחפש ולבקש את הצדיק תמיד עד שימצאנו, על-ידי זה פוגם באמונה ובארץ-ישראל וכנ"ל. ועל-כן עוברין עליו כל הצרות הנזכרות לעיל של כל הארבעה הנזכרים לעיל. שבהם כלולים כל הצרות רחמנא לצלן, כי עקר הצרה והסכנה של כל הארבעה הנזכרים לעיל. שהם הולכי מדבריות וחולים וכו'. עקר הוא צרות וסכנות הנפש שהיא רחוקה מאביה שבשמים. שעליו נאמרו כל הדברים הנאמרים במזמור הנ"ל. כמובן לכל משכיל. וכבר מובא מזה בספרים. וכמובא מזה בדברי רבנו זכרונו לברכה (בסימן קסג) שכל אלו הארבעה הנ"ל מרמזין על צרות הנפש שהיא תועה במדבר בישימון דרך. כל זמן שאינה זוכה להתקרב להצדיק האמת ולילך בדרכיו. והיא כמו חבושה בבית האסורים. שהיא כבושה בגולה בין מאסר התאוות והמדות רעות והיא חולה חולת הנפש בבחינת כי חולת אהבה אני. והיא כמו יורד בים בעמק מצולת הים ועולה שמים ויורדת תהומות, כמו שכתוב, טבעתי ביון מצולה ואין מעמד. באתי במעמקי מים ושבלת וכו' וכמבאר מזה בסימן הנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

נמצא שכל אלו הארבעה הם בחינת צרות הנפש. ובאמת הכל אחד, כי גם כל היסורין והסכנות והצרות העוברין על האדם בגשמיות חס ושלום, כלם הם בחינת צרות הנפש, כי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון. ועקר היסורים הם העוונות, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בתורה כי מרחמם ינהגם. שעקר היסורין של כל היסורים שבעולם הם העוונות דיקא רחמנא לצלן, עין שם. וכל היסורים והצרות והסכנות בגוף ונפש שכלם כלולים בארבעה הנ"ל. כלם נמשכין מחמת הרחוק מהצדיק. שעל-ידי זה הם רחוקים מארץ-ישראל ומאמונה בשלמות כנ"ל. בבחינת הלא על כי אין אלוה בקרבי מצאוני הרעות האלה. שכל הרעות והצרות חס ושלום נמשכין מחמת שאין מרגישין ה' יתברך ששוכן בקרבנו ומשגיח עלינו תמיד, דהינו פגם האמונה. שפגם זה נמשך מחמת הרחוק מהצדיק ומארץ-ישראל כנ"ל, כי כל הצרות שבעולם רחמנא לצלן נמשכין מתקף הגלות בעוונותינו הרבים, כי מיום שחרב בית-המקדש אין לך יום שאין קללתו מרבה מחברו רחמנא לצלן, וזה בחינת ארבעה הנ"ל שהם בחינת ארבע מלכיות. שבהם כלולים כל הגליות שכוללים כל הצרות רחמנא לצלן. ועל-כן גלות מצרים שמרמז על כל הארבע גליות ארבע מלכיות כי כלם נקראים גלות מצרים, על שם שהם מצרים לישראל, כמו שאמרו במדרש ומובא בדברי רבנו זכרונו לברכה. על-כן גלות מצרים היה כלול מכל הארבעה הנ"ל, כי כשיצאנו ממצרים זכינו לכל הנסים והנפלאות הנאמרים במזמור הנ"ל שמדבר מארבעה צריכין להודות הנ"ל, כי במצרים היינו בגלות ובשביה ובמאסר. שזהו בחינת יוצא מבית האסורים. וה' יתברך הביא עשר מכות על המצרים ואותנו הציל מהם. וזה בחינת חולה שנתרפא ונצל מהחולאת, כמו שכתוב, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך וכו'. וכתיב, והסיר ה' ממך כל חלי וכל מדוי מצרים וכו' אשר ידעת לא ישימם בך וכו'. וגם עברנו בים. וה' יתברך קרע לנו את הים. אחר כך הלכנו במדבר וה' יתברך העבירנו בשלום בנסים ונפלאות גדולות. וזה בחינת הולכי מדבריות ויורדי הים הנזכרים לעיל. נמצא, שכל הארבעה הנ"ל שצריכין להודות. זה בחינת יציאת מצרים וכלל כל הגאלות מכל הגליות של הארבע מלכיות שכלם מכנים בשם גלות מצרים כנ"ל ועקר כל הגליות הוא הרחוק מארץ-ישראל שזה עקר הגלות, כמו שכתוב, ויגל ישראל מעל אדמתו. וכמו שאנו אומרים ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו וכו'. ועל זה אנו מבקשין תמיד שיחזיר אותנו ה' יתברך לארץ-ישראל. כמו שאומרים בכל יום, ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו וכו'. יהי רצון שתעלנו בשמחה לארצנו וכיוצא בזה תקון חצות ושארי תפלות רבות שאנו מבקשים לה' יתברך על אריכת הגלות שישיבנו לארצנו בקרוב. ועל זה קובלת השכינה בכל עת על עצם רחוקנו מארצנו הקדושה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ומארצם יצאו. כי עקר כל הגליות שכולל כל הצרות כנ"ל. העקר הוא מחמת שאנו רחוקים מארץ-ישראל ששם עקר האמונה בשלמות עקר אמונת חדוש העולם ואמונת ההשגחה. שמשם כל הטובות והנסים והנפלאות והישועות שכלולים בהארבעה צריכין להודות הנ"ל. ולהפך חס ושלום כפי הרחוק מארץ-ישראל שעל-ידי זה רחוקים משלמות האמונה, כמו כן עוברים חס ושלום, צרות ויסורין רחמנא לצלן וכנ"ל. וכל זה נמשך מחמת הרחוק מצדיקי אמת שעל -ידי זה רחוקים מארץ-ישראל בכלל ובפרט וכנ"ל, כי עקר עכוב הגאלה ועקר הגלות מארץ-ישראל נמשך מחמת הפגם שפגמו בכבוד הצדיקים האמתיים שהם בחינת נביאים כמו שכתוב, ויהיו מלעבים במלאכי האלקים ומתעתעים בנביאיו. וכתיב, הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי כל אחד צריך לחפש ולבקש מאד את הצדיק האמת וכנ"ל. שעל-ידי זה עקר תקון האדם עקר האמונה שהיא יסוד הכל וכנ"ל. וכפי מה שפוגמין חס ושלום, בזה שאין משתדלין לחפש את הצדיק, כמו כן נופלים בגלות ונתרחקין מארץ-ישראל. ואזי נופל אל ההפוך שהוא צריך לחפש ולבקש כל ימיו. ואינו יודע מה הוא מחפש ומבקש. שזה הוא עקר בחינת הגלות שהוא בגלות וטלטול נע ונד. ושואל ודורש ומבקש ומחפש ביגיעה ועמל וטרחה גדולה מאד מאד. ואינו יודע בעצמו מה הוא מבקש ומחפש. כמו שרואין כל זה בחוש. מי שיביט בעין האמת. שרב בני האדם רודפים אחר הממון ביגיעות גדולות וטרחות וטרדות מאד מאד. והוא ממש כמו מי שהולך לחפש ולבקש איזה דבר. כי כל אדם אינו ממלא תאותו לעולם בממון. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אין אדם מת וחצי תאותו בידו יש לו מנה מבקש מאתים וכו'. נמצא שלעולם אין ממלא תאותו. והוא שואל ודורש ומבקש ומחפש אחר הממון לעולם כאלו הוא מחיב ומשעבד לאיזה שר ומושל לחפש ולבקש איזה דבר. ובאמת הוא בעצמו אינו יודע מה הוא מבקש, כי עד יום מותו הוא מבקש ומחפש תמיד. ואם כן בשביל מי הוא מבקש ומחפש אחר הממון. ואם יאמר בשביל בניו. מי יודע אם ישאר הממון אחריו לבניו כאשר אנו רואין שרב העשירים בניהם או יוצאי חלציהם עניים ואביונים. ואפלו אם היה נשאר הממון לבניו. מה התכלית מזה. הלא גם בניו אחריו ודורותיהם אחריהם כלם יהיו צריכים למות כמותו. ומה יתרון להם בכל הממון, כמו שכתוב, כי לא במותו יקח הכל וכו'. וגם כי הלא גם בניו לא יספיק להם כל הממון שיניח להם. כי יותר שישאיר להם ממון יהיה חסר להם יותר ויגדל דאגתם יותר, כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו וכנ"ל. וכמו שאנו רואים בעינינו מי שבקי בטיב בני העשירים שרבם ככלם דאגתם וצערם גדול מאד, כי למשל עשיר אחד שיש לו עשרת אלפים אדומים. ויש לו חמשה או ארבעה בנים. והוא מתנהג כדרך הנגידים הגדולים. ובודאי כשיש לו עשרת אלפים הוא מתנהג בדרך שצריך לפרנסתו לפי דעתו יותר מעשרת אלפים, כי נדמה לו שמכרח לישב בדירות וחומות שעולים כמה אלפים, ומרגליות ותכשיטין ורבוי ההוצאה בכל שבוע להוליך בניו כל אחד ואחד בבגדי משי ורקמה ותכשיטין וכו' כדרך הגבירים הגדולים. ואומר שעל עצמו אינו מקפיד כלל רק על בניו כאלו הוא מצוה מן התורה להוליך בניו בדרך זה. והוא עושה הכל בשביל נחת רוח לבניו. ובאמת בניו כל ימיהם כעס ומכאובות כי כל אחד מבניו ובנותיו רוצה להתנהג באפן שאין מספיק לו לבדו כל העשירות של אביו ויותר מזה, עד שמתרבה דאגתו בכל יום, כי בודאי אי אפשר לאביו שיתן לכל אחד מבניו ובנותיו כל עשירותו. ונותן לכל אחד כפי דעתו ורצונו, וכל מה שנותן להם אינו מספיק להם, עד שנופל קנאה ושנאה גדולה בין בניו ובנותיו בעצמן, וכל אחד מבניו מתקנא בחברו. וכל אחד רוצה לבלע את חברו כמו קין שהרג את הבל, מחמת שכל העולם לא היה מספיק לו. ואביהם בעצמם יש להם צער גדול מהמריבה והשנאה והקנאה שבין בניו. וכיוצא בזה דאגות ויסורים הרבה שיש לכל אחד כל ימי חיי אביו. ואחר כך כלם מצפים עליו שימות. וכשמת רוצה כל אחד לקבל כל הירשה לחלקו עד שעל-פי רב כמה ירשות יורדין לטמיון על-ידי המחלקת שבין הבנים. וגם על-פי רב אינם מצליחים אחריו ונעשים עניים. והלא מימות עולם אומר כל אחד שהוא חושב בשביל בניו. כדי שיהיה לבניו ממון ועשירות. ועדין לא נמצא אחד בעולם שאביו ישאיר לו די ספוקו שלא יהיה טרוד עוד אחר הממון, כי אפלו מי שיורש הון רב מאביו, אף-על-פי-כן אינו מת וחצי תאותו בידו. נמצא שלשוא ולחנם עומלים כל העולם ומבקשים ומחפשים אחר הממון תמיד ומאומה לא ישאו בעמלם. וכאשר צעק על זה קהלת בכל ספריו. ומכל שכן העניים והדלים ושאר אנשים שעיניהם מצפים תמיד על פרנסה ועומדים בבקר בדאגת פרנסה. ובלילה לנים בדאגה זו ומשוטטים בשוקים וברחובות למצא איזה דרך לבקש איזה פרנסה. וכן עוברים להם כמה ימים ושבועות ואין פועלים כלום. ומעט פרנסה שיש להם מגיע להם רק בהשגחת ה' יתברך שלא ממקום שחשבו ובקשו וחפשו כלל כאשר נראה בחוש. ומודים על זה כל הצריכים פרנסה. שעל-פי רב הם מבקשים ומחפשים איזה ימים רוח ופרנסה ואינם מוצאים כלל, ואחר כך ה' יתברך מזמין להם איזה רוח בהשגחתו יתברך לבד. שלא ממקום שחפשו ובקשו כלל. נמצא שהבקשה והחפוש שלהם היה בחנם להבל ולריק. ושלמה המלך עליו השלום צוח ואמר, אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' וכו'. שצריכין לבקש את דרכי הקדשה בבקשה וחפוש גדול כמטמונים וככסף כנ"ל. כמטמונים וככסף דיקא. ויציר האדם בדעתו כמה היה מבקש ומחפש אם היו אומרים לו שבכאן ימצא אוצר בודאי. ואם יחפש כך את הצדיק האמת שעל ידו יבוא לכל טוב כנ"ל. בודאי יזכה למצא אותו ולהתקרב אליו ויזכה לכל טוב. כי עקר מה שנופלים בני-אדם בגלות גדול שהם מטלטלים בגלות ונעים ונדים לחפש ולבקש הממון הכל הוא מחמת הפגם שפגמו שלא זכו לחפש את הצדיקי אמת שעל ידם זוכין לארץ-ישראל ולאמונה ולהשגחה ונפלאות. שאז אין צריכין יגיעה וטרדא כלל אחר הפרנסה. כי דרשי ה' לא יחסרו כל טוב. דרשי דיקא, דהינו שמחפשין ומבקשין את הצדיק כדי להתקרב לה' יתברך. אזי לא יחסרו כל טוב. כי ה' יתברך יספיק להם כל צרכם בלי טרדא ובקשה וחפוש, כי זוכין להשגחה ונפלאות שלא כדרך הטבע כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת זבולן לחוף ימים ישכן, והוא לחוף אניות וירכתו על צידן. כי צידון הוא גבול ארץ-ישראל, כמו שכתוב, ויהי גבול הכנעני מצידון וכו'. ושם בתחלת הגבול במקום שמתחיל ארץ-ישראל שם קבור זבולון. (כאשר זכיתי להיות שם בעצמי על קברו הקדוש בעיר צידון. ואמרו לי שם שמשם מתחילין לחשב גבול ארץ-ישראל) כי זבולון הוא בחינת תקון תאות ממון. כי זבולון היה מספיק ליששכר הצדיק שהיה עוסק בתורה. וזבולון היה עוסק בפרקמטיא והיה מספיק ליששכר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שזהו עקר תקון תאות ממון, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה. שעקר תקון תאות ממון הוא צדקה. ועל זה נאמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך וכו' שזה בחינת תקון תאות ממון שהוא בחינת שמחה בחינת שמח זבולן, כמבאר בהתורה צוית צדק (סימן כג) נמצא שזבולון הוא בחינת תקון תאות ממון. ועל-כן זבולון הוא קבור על גבול ארץ-ישראל בצידון בחינת וירכתו על צידן שסופו על צידון שהוא גבול ארץ-ישראל. זה רמז שעל-ידי בחינת זבולון, דהינו בחינת תקון תאות ממון זוכין לכנס לארץ-ישראל, הינו על-ידי שמבקשים ומחפשים את הצדיק. שעל-ידי זה זוכין להנצל מהחפוש והבקשה של הסטרא אחרא. שהוא החפוש והבקשה אחר הממון על-ידי זה זוכים לארץ-ישראל, כי עקר ארץ-ישראל זוכין על-ידי הצדיק בבחינת צדיקים יירשו ארץ. ואי אפשר לאדם לזכות לארץ -ישראל כי אם על-ידי צדיקים אמתיים. שזהו בחינת הנשיאים שהעמיד משה להנחיל הארץ לישראל, כמו שכתוב, אלה האנשים וכו'. לנחל את הארץ. כי אי אפשר לזכות לארץ-ישראל כי אם על-ידי צדיקים אמתיים שעל ידם זוכין לאמונת חדוש העולם. שזהו בחינת ארץ-ישראל כנ"ל. ועל-כן זבולון שזהו בחינת המתקרב להצדיק האמת ומשמש אותו בגוף ונפש וממון ועושה לו כל צרכיו כמו זבולון שטרח בפרקמטיא בשביל להספיק את יששכר שעסק בתורה. הוא זוכה לבוא לארץ-ישראל. ועל-כן זבולון עומד על גבול ארץ-ישראל, כי דיקא על-ידי בחינת זבולון שהוא המתקרב לצדיק האמת, על-ידי זה זוכה לכנס ולבוא לארץ-ישראל כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ובשביל זה כל הארבעה צריכין להודות הנ"ל. צריכין להביא תודה שבאה מחמץ ומצה, שזהו בחינת שבועות שאז מביאין גם-כן חמץ ומצה, דהינו שתי הלחם מחמץ. ושאר מנחות ממצה, כי כל הארבעה הנ"ל. עקר הנסים והנפלאות והישועות שלהם נמשך מבחינת שבועות שהוא קבלת התורה. שעל-ידי זה זוכין לחדוש העולם שלעתיד שאז יתנהג העולם בבחינת ארץ-ישראל שהוא השגחה ונפלאות וכו' שמשם כל הנסים והנפלאות והישועות של כל הארבעה צריכין להודות הנ"ל שכוללים כל הנסים כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שפתח דוד המלך עליו השלום מזמור זה של הארבעה הנ"ל, יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר. ומארצות קבצם ממזרח וממערב וכו'. שזהו בחינת קבוץ גליות שזהו בחינת ארץ-ישראל שלשם כל הקבוץ של הגליות, כמו שכתוב, אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וכו'. והביאך ה' אלקיך אל הארץ וכו'. כי עקר הישועה של כל הארבעה הנ"ל הוא נמשך מארץ-ישראל ששם הוא בחינת השגחה ונפלאות שלא כדרך הטבע כנ"ל. שמשם כל הנסים והישועות כנזכר לעיל. ועקר הגלות שכולל כל הצרות בגוף ונפש שכלם כלולים בארבעה הנ"ל העקר הוא מחמת הרחוק והגלות מארץ-ישראל כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת גדל הטלטולים והיסורים שצריכין לסבל קדם שבאין לארץ-ישראל וצריכים לסבב בכמה דרכים קדם שבאין לארץ-ישראל וכמו שכתוב, ויסב אלקים וכו' וכמובא לעיל. והכל הוא בשביל קבוץ הנדחים הנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי איתא בכתבי האר"י ז"ל בכונות, והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ וכו' שבכל מקום בעולם שאחד מישראל נדחה לשם בגלות בארבע כנפות הארץ נחשב כאלו כל ישראל גלו לשם ועל-ידי זה מברר ניצוצות משם ועל-ידי זה באין לארץ-ישראל, עין שם באריכות. שזהו סוד מה שישראל מפזרין עכשו בגלות במקומות הרחוקים מהקדשה מאד. והנה זה הענין הוא דבר נסתר ונעלם מאד. ואי אפשר להבינו, כי אנו רואים שבמדינות הרחוקים מישיבות ישראל. כמו במדינות מאסקווע. נדחו לשם יהודים מעטים. ודרים בין הרבה עובדי כוכבים יהודים מתי מעט. עד שיש עירות הרחוקים יותר. שאין נמצאים שם ישראלים כי אם אחד או שנים בעיר גדולה. והנה אנו רואים בעינינו שרב אלו היהודים הדרים במקומות כאלה רבם ככלם אינם צדיקים כלל. והלואי היו בינונים כי הם רחוקים מאד מה' יתברך ואי אפשר להאריך בזה שלא לדבר על איזה מישראל חס ושלום, כי גם פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון. ואם כן איך אפשר להבין זאת. שעל-ידי אנשים כאלו יתבררו הניצוצות מעמקי הקלפות כאלו, אבל באמת היא נפלאות תמים דעים ואי אפשר להבין זאת. והכלל, שעקר הגלות הוא הגלות וההתרחקות מארץ-ישראל שהוא כלל הקדשה ועקר הגלות הוא בשביל לברר הנדחים שהם הניצוצות שנדחו בעמקי הקלפות בבחינת לא גלו ישראל בין העובדי כוכבים אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שזהו בחינת הניצוצות המתבררים מעמקי הקלפות, כי באמת לכאורה קשה להבין ענין הגלות שמחמת שחטאו ישראל בארץ-ישראל גלה אותם משם לארץ העמים. עד שיתקנו וישובו אליו ויביא לנו גואל צדקנו. והדבר קשה מאד איך יהיה תקוה שבחוץ-לארץ ישובו ישראל. ומה אם במקום חיותנו וקדשתנו שהוא ארץ-ישראל ארץ הקדשה ששם עקר קדשת ישראל וכו'. אם שם התגבר על ישראל היצר הרע עד שהחטיאם איך יהיה תקוה שבחוץ-לארץ שהיא ארץ העמים אויר הטמא וכו', שם יתקנו וישובו ישראל? ואם כן חס ושלום, אפס תקוה!! הלא ה' יתברך רוצה בתקנותינו. ואינו חפץ לנקם בנו, רק כל הגליות והצרות הם בשביל תקון, כמו שכתוב, ובקשתם משם את אלקיך ומצאת וכו'. אבל איך יתכן זה שבארץ-ישראל לא בקשנו וחפשנו ודרשנו את ה' יתברך ובחוץ-לארץ בארץ העמים נדרש ונבקש אותו? אבל באמת כל זה הוא נפלאות תמים דעים. והם מסתרי פלאותיו:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת כל הירידות והנפילות העוברים על כל אחד מישראל לפי בחינתו ומדרגתו עד שיש הרבה שנפלו עד עמקי תהום תחתיות. אשר נדמה להם כי אפס תקוה חס ושלום, בפרט עכשו בסוף הגלות באחרית הימים האלה בעקבא דמשיחא כאשר יודע כל אחד בנפשו נגעי לבבו ומכאוביו. ואף-על-פי-כן סוף כל סוף כלם יתתקנו ולא יהיה נאבד שום אחד מהם. כי ה' יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח. כי באמת יש לפעמים שדיקא כשהאדם מגיע למקום נמוך ורחוק מהקדשה מאד מאד. שם דיקא יתעורר בהתעוררות גדול לה' יתברך. וכמו שדברנו מזה בתחלת הדרוש הזה למעלה כנ"ל. ויש בענין זה כמה טעמים ובחינות וקצת מהם הוא מחמת שכשהיו ישראל בארץ-ישראל הראה להם הקדוש-ברוך-הוא חבה יתרה. והיו מקרבים אליו מאד ונדמה להם שכבר הם סמוכים לה' יתברך ולא בקשוהו יותר ונתרשלו בעבודתם. והבעל דבר חותר עליהם בכל יום ובכל עת ועל-ידי זה התגבר עליהם עד שהחטיאם וזה בחינת הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבני (שיר השירים ו). ועין בפרוש רש"י שם שפרש ענין זה שמרב חבה שהראה להם בבית-המקדש, על-ידי זה מרדו בו וכו', עין שם וזהו ענין הנ"ל. וגם מחמת שכשהיו בארץ-ישראל לגדל הקדשה של ארץ-ישראל. באיזה תנועה בעלמא שלא התנהגו בקדשה כראוי פגמו מאד. ועל-ידי הפגם הזה נמשך פגם גדול יותר, כי עברה גוררת וכו' ועל-ידי זה החטיאם הבעל דבר. וזה בחינת כי באת אלי להזכיר את עווני. שכנגד קדשת אליהו היא נחשבת כרשעה אף-על-פי שהיתה צדקת כמו שפרש רש"י שם. ובשביל זה הכרחו לצאת בגלות. ואז מגדל הרחוק שרואים גדל רחוקם מה' יתברך שנגלו ונפוצו בארץ העמים באויר הטמא תחת ממשלת העובדי כוכבים מתגברים נפשות ישראל ביותר לשוב לה' יתברך כנ"ל. וגם שם לגדל הטמאה של חוץ-לארץ. תכף כשישראל עושים איזה עבודה בעלמא יקר בעיניו יתברך מאד מאד. אף-על-פי שאין עבודתם בשלמות, אף-על-פי-כן יקר בעיניו מאד שבמקום רחוק וטמא כזה יתגברו לעשות אפלו העבודה הזאת. ועל-ידי זה הוא מרחם עליהם ומושיעם. וזהו בחינת של כל הנופלים מעבודת ה' יתברך שעל-ידי כל מה שפוגמים איזה פגם. או שעוברים איזה עברה חס ושלום, נופלים יותר ויותר. ואם כן מה יהיה הסוף וכי אפס תקוה, אך הכל על-פי הנ"ל שכשה' יתברך רואה שאיזה אדם מתרחק מעבודתו ופוגם איזה פגם או שעובר חס ושלום, איזה עברה אזי הקדוש-ברוך-הוא מרחק אותו ונופל יותר, כי הבא לטמא פותחין לו, אבל אם כן היה חס ושלום, אפס תקוה ולא היה באפשר לשום אדם לשוב לעולם מאחר שכל פעם נופל יותר חס ושלום, אבל ה' יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח. והוא מסבות מתהפך בתחבולותיו, כי כשהאדם נופל על-ידי חטאים למקום הרחוק מהקדשה. אזי ה' יתברך מזמין לו שם רמזים לפי אותו המקום ומזמין לו איזה זכות שיכול לזכות בזה המקום הרחוק דיקא. וזהו הנסיון והבחירה שלו. ואם יזכה שם לזכר בה' יתברך. ולעשות שם מה שיוכל מה שמרמז לו ה' יתברך בכל מקום שהוא. בקל יוכל לשוב לה' יתברך, כי לפי המקום הזה יכול לזכות בעבודה קטנה לעשות נחת רוח ותענוג ושעשוע גדול לה' יתברך. מה שלא היה זוכה במקום קדוש ביותר, כי ה' יתברך מקבל תענוג ושעשוע גדול מאד כשעולה לפניו איזה עבודה ממקום הנמוך ורחוק מאד כמובן בדברי חכמינו זכרונם לברכה כמה פעמים. בבחינת כד אתי יתרו ואמר כי עתה ידעתי וכו', כדין אסתלק ואתיקר שמא דקדשא בריך הוא עלא ותתא. וזה סוד גלות ישראל בכלל. ובפרטיות הנפילות של כל אחד ואחד כנ"ל שזהו עקר הגלות, כי כל מה שנופל למקום נמוך ורחוק מהקדשה יותר יש לו שם איזה עבודה ונחת רוח לעשות לה' יתברך, מה שאינו זוכה לזה אפלו צדיק גדול וכנ"ל. ועל-ידי זה מעלה כל הניצוצות והקדשות שנפלו לשם למקום הטמא הזה, כי יש כמה וכמה ניצוצות הקדושות שנפלו משנים קדמוניות הרבה לעמקי עמקי הקלפות מאד מאד. ומחמת שמנחים ביון מצולה בעמקי תהומות מאד מאד בודאי אין מי שיכנס לשם להעלותם. ועל-כן כשמזדמן אדם שחטא עד שנפל לשם חס ושלום, תכף כשמזכיר את עצמו בה' יתברך. ונתעורר לעבד את ה' יתברך באיזה עבודה בעלמא שהוא יכול לעשות שם לפי מקומו הנמוך כנ"ל. אזי מתדבקים בו כל אלו הניצוצות. ומעלה אותם משם. ובזה עושה נחת רוח ותענוג גדול לה' יתברך בלי שעור כנזכר לעיל. וזה בחינת היהודים הנדחים בארבע כנפות הארץ. במקומות הרחוקים מישראל, כי יש שם ניצוצות מאלפים שנים שמנחים שם בגלות וצער גדול מאד. שאם היו מריחים שם ריח בעלמא של ישראל היו מחיין עצמן מאד. ועל-כן תכף שנכנס לשם איזה ישראל בעלמא אפלו פושעי ישראל, אף-על-פי שחטא ישראל הוא ואף-על-פי-כן שם ישראל נקרא עליו. אזי תכף כשאלו הניצוצות הקדושים מריחין ריח של ישראל הם מתעוררים ומתדבקים בו. ואף-על-פי שעדין אי אפשר להם לעלות מחמת שזה האיש בודאי אין לו כח להעלותן. ועל-כן על-פי רב נופל על ידם יותר. מחמת רבוי הקלפות הנאחזין באלו הניצוצות כידוע. אף-על-פי-כן מאחר שעל כל פנים מחזיק עצמו בדת ישראל. ואינו ממיר דתו לגמרי חס ושלום. ונקרא עליו שם ישראל, זה בעצמו יקר מאד בעיני ה' יתברך. ויש לה' יתברך תענוג ושעשוע גדול מזה עד שסוף כל סוף יעלה זה האיש משם. ויעלה עמו כל הניצוצות הנזכרים לעיל משם. ועל-ידי זה יתקן כל חטאיו מאחר שעל ידו דיקא עלו הניצוצות האלו מה שלא היו יכולין לעלות על-ידי שום איש כשר שבעולם, כי מי היה נכנס למקום טמא ומלכלך כזה וכנ"ל. והעקר הוא על-ידי כח הצדיק הגדול האמתי שיש לו כח להעלות כל אלו האנשים עם הניצוצות שנתדבקו בהם מכל המקומות הנמוכים אפלו מעמקי עמקי תהום תחתיות. אפלו מיון מצולה ואין מעמד. ועל-כן כל זמן שהאדם משתדל ומחפש ומבקש להתקרב לצדיקי אמת יש לו תקוה לעולם יהיה איך שיהיה. אפלו אם נפל מאד אלפים ורבבות פעמים. כי בכח הצדיק יכול להיות שעל-ידי דבר אחד ונחת רוח אחד שיעשה לה' יתברך במקומו הרחוק כזה יתקן הכל ויעלה עמו כל הניצוצות ממקומות כאלו. מה שלא היו יכולים לעלות על-ידי שום אדם אחר וכנ"ל. ובשביל זה צריך האדם לסבל טלטולים ויסורים הרבה קדם שבא לארץ-ישראל, הכל בשביל ברור הניצוצות הנ"ל שכלם צריכים להתקבץ לארץ-ישראל. ועל ידם דיקא זוכין לבוא לארץ-ישראל. כי בכל מקום שמסבב לבוא לשם בשביל לבוא לארץ-ישראל. הוא מברר הניצוצות משם מאחר שכל כונתו שהולך ומסבב שם הוא בשביל לבוא לארץ-ישראל. ששם קבוץ כל הניצוצות ואזי זוכה לבוא עם כל אלו הניצוצות לארץ-ישראל. בבחינת אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך וכו'. והביאך ה' אלקיך אל הארץ. והכל בכח הצדיק שעל ידו דיקא באין לארץ-ישראל וכנ"ל. ועוד יש בזה דברים הרבה. ודי בזה למסתכל על האמת לרחם על עצמו לשוב לה' יתברך מכל מקום שהוא. כי חסדי ה' לא תמנו ולא כלו רחמיו לעולם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה פרוש דרשו ה' ועזו בקשו פניו תמיד. דרשו ה' שצריכין לדרש ולבקש את ה' יתברך מאד לזכות לאמונה שלמה באמת. ומפרש הפסוק איך מבקשין את ה' יתברך. הינו איך זוכין לאמונה. וזה 'עזו'. עזו זה הצדיק האמת שנקרא עז, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה. שהצדיק נקרא בעז. בו עז בו תקפא. כי הצדיק הוא גבור הכובש את יצרו. והוא עז כנמר בעבודתו יתברך. והוא נותן עז ותעצומות לה' יתברך כביכול, בבחינת תנו עז לאלקים. ובשביל זה הצדיק נקרא עזו. וזהו, דרשו ה' ועזו. שצריכין לבקש את ה' יתברך, הינו לזכות לאמונה שלמה. וזה אי אפשר כי אם על-ידי שידרשו ויבקשו ויחפשו את ה' 'ועזו', הינו הצדיק. כמבאר לעיל שצריכין לבקש את הצדיק מאד, ועל-ידי זה דיקא דורשין את ה' וזוכין לאמונה שלמה כנ"ל. וזהו, בקשו פניו תמיד. 'פניו' הם הצדיקים שנקראים אנפי שכינתא כמובא בזהר הקדוש. וכמו ששמעתי זה מפי רבנו זכרונו לברכה, הינו שצריכין לחפש ולבקש פני ה' שהם הצדיקים, צריכין לחפשם ולבקשם תמיד עד שיזכה למצאם להתקרב להם, כי עקר האמונה וההתקרבות לה' יתברך תלוי בהם כנ"ל. וזהו, זכרו נפלאותיו אשר עשה וכו'. הינו שהפסוק מפרש איך אפשר לחפש ולבקש את הצדיקי האמת. הלא יש ערבוביא גדולה בעולם מגדל המחלקת שנעשה בעולם על-ידי עזי פנים שבדור וכנ"ל. על זה משיב הפסוק. זכרו נפלאותיו אשר עשה מופתיו ומשפטי פיהו. שזהו בחינת קבלת התורה ויציאת מצרים שזכינו שעשה ה' יתברך עמנו נפלאות גדולות והראה מופתים גדולים ונוראים מאד ונתן לנו את התורה שהיא משפטי פיהו, הינו שהכתוב אומר שנזכר את הכח של מתן תורה שזכינו אחר יציאת מצרים. שעל-ידי זה הכח של קבלת התורה יש לנו כח לחפש ולבקש את הצדיק עד שנזכה להתקרב אליו כנ"ל. וזהו, זרע ישראל עבדו בני יעקב בחיריו הוא ה' אלהינו בכל הארץ משפטיו, הינו ענין המבאר לעיל באריכות. שה' יתברך מקדים רפואה למכה תמיד, שזהו בחינת מה שה' יתברך מזמין לאדם הארה מלמעלה ומסיע אותו משרש הקדשה שהוא צריך להגיע אליה. כדי לסיע אותו שיוכל להגיע לאותה הקדשה וכו' כמבאר לעיל. וזאת הבחינה היא סוד סתרי הבחירה שאי אפשר להבין איך ה' יתברך מסיע את האדם והכל ממנו יתברך לבד, כמו שכתוב, כי ממך הכל וכו'. וכמו שכתוב, מי הקדימני ואשלם. ואף-על-פי-כן יש להאדם בחירה וכנ"ל. ומבאר לעיל שזהו בחינת ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וכו'. שה' יתברך החזיר התורה לכל העובדי כוכבים ולא רצו לקבלה עד שבאו ישראל וקבלוה, דהינו שה' יתברך האיר עליהם ורמז להם רמזים שיתקרבו אליו ולא רצו לקבלה. אבל ישראל תכף כשרמז להם והאיר עליהם ורצה לסיעם ולקרבם, תכף רצו אחריו באהבה ונתקרבו אליו. וכמו שכתוב, משכני אחריך נרוצה. ופרש רש"י שם שתכף כשהתחלת למשכני לרמז לי על-ידי שלוחך שאתה רוצה לקרבני. אזי תכף אחריך נרוצה באהבה. והקדמתי נעשה לנשמע. וכמו שכתוב, אזנים כרית לי וכו'. אז אמרתי הנה באתי. ופרש רש"י שם גם-כן שה' יתברך רמז להם לקרבם בחינת אזנים כרית לי וכו' ואזי תכף אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר לעשות רצונך אלקי חפצתי. כי חפצתי תכף באהבה ובשמחה לרדף ולרוץ אחריך ולמסר נפשי על קדשת שמך. נמצא שיש כאן שני בחינות. שלפי פחיתות דעת האדם נראין כסותרין זה את זה, כי בבחינה אחת נראה שה' יתברך בחר בישראל בחנם בחסדו הגדול לבד. וזה בודאי אי אפשר להבין מפני מה בחר בעם מכל העמים אשר באמת נקראים ישראל בשביל זה עם סגלה, כי סגלה היא בחינת דבר שאי אפשר להבין כמו שמבאר בהתורה בהעלתך (בסימן כא) אבל יש בחינה אחרת שישראל זכו להתדבק בה' יתברך ולבחר בו יתברך כאשר גם זה היה באמת, כמו שכתוב, זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר וכו'. ועל-ידי בחינה זו בודאי מגיע לישראל לקרבם בכל עז. אבל באמת על-ידי בחירתם לבד של ישראל לא היה אפשר להם להתקרב לה' יתברך. כי לא היה להם כח לעמד כנגד היצר הרע והסטרא אחרא המונע ומבלבל אותם ועקר התקרבותם שזכו להתקרב ולהתעורר אליו יתברך היה על-ידי סיוע גדול דלעלא. וכמו שכתוב אתה תומיך גורלי ופרש רש"י אתה הנחת ידי על חלק הטוב ואמרת לי את זה בחר לך. ואלו השני בחינות הם מתקבצים יחד. שה' יתברך בחר בישראל וישראל בחרו בה' יתברך. ומהיכן היתה ההתחלה. זה הענין מסוד סתרי נסתרות שאי אפשר להבין כלל, כי זהו בחינת מקיפין שלא יתגלו עד לעתיד כמובן בהתורה בהעלתך הנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה עקר בחינת קבלת התורה. כי עקר קבלת התורה היא שנמשכה קדשה על ישראל כדי שיהיה כח לכל אדם בכל דור ובכל זמן להתחזק באמונה ולחפש ולבקש את הצדיקי אמת שבכל דור וכו'. ולזכות על-ידי זה להתקרב לה' יתברך בשלמות באמונה שלמה וכו' כנ"ל. ואף-על-פי-כן יש לכל אדם בחירה גדולה בכל דור ודור. אם להתקרב לצדיקים אמתיים אם לאו חס ושלום, כאשר אנו רואין בעינינו שמעט דמעט הם המתקרבים לצדיקי אמת, כמו שכתוב, טוב מעט לצדיק וכו'. וזה בחינת זרע ישראל עבדו בני יעקב בחיריו, הינו שני בחינות הנזכרות לעיל, כי זרע ישראל עבדו, זה בחינת בחירת ישראל שהם בחרו בה' יתברך על-ידי עבודתם ויגיעתם וטרחתם שהלכו אחריו במדבר וכו' וזה בחינת עבדו, דהינו שעובדים אותו יתברך. שעל שם זה נקראים עבדו. בני יעקב בחיריו זה בחינה השנית הנ"ל, דהינו שה' יתברך בחר בהם בטובו הגדול, כמו שכתוב, ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה וכו'. הינו שני הבחינות הנזכרות לעיל שעל-ידי שניהם נתקרבו ישראל לה' יתברך וקבלו את התורה. וכן הוא בכל דור ודור בענין ההתקרבות לצדיקים אמתיים כנ"ל. והכל בכח התורה שקבלנו כבר וכנ"ל. ובשביל זה אצל עבדו כתיב ישראל. ואצל בחיריו כתיב יעקב, כי יעקב הוא בחינה קטנה. וישראל הוא בחינה גדולה ביותר כידוע, הינו שבתחלה כשאחד מישראל צריך להתקרב לה' יתברך. ואין לו כח להתקרב מגדל חלישת כחו כנגד היצר הרע. וה' יתברך מסיע אותו בדרך נפלא ונורא כדי שיזכה להתקרב. וכל התקרבותו על-ידי סיוע דלעלא זאת הבחינה נקראת יעקב, בחינת קטנות בבחינת בבטן עקב את אחיו. שצריכין לקבל גדלת קדשת ישראל בדרך ערמה בגנבה והעלמה שלא יקטרג הבעל דבר מחמת שעדין לא זכה על-ידי עבודת עצמו להתקרב לה' יתברך. רק העקר על-ידי סיוע דלעלא. ועל-כן זאת הבחינה נקראת יעקב. אבל אחר כך כשזוכה להתגבר כארי בעבודת ה' יתברך עד שזוכה להתקרב לה' יתברך על-ידי עבודתו. אזי נקרא ישראל שהיא בחינה גדולה בחינת לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. וכמו שפרש רש"י שלא יאמר עוד שקבלת הברכות היתה בעקבה ובמרמה וכו', הינו שאין יכולין לומר עוד שבדרך רמאות והעלמה קבלת הברכות שהוא קדשת ישראל, כי אם ישראל יהיה שמך, כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל. כי זכית להתגבר בעבודתך עד שנצחת מלאכים המקטרגים ואנשים המתנגדים והמונעים הנמשכים מהם. ואזי נקרא ישראל. ועל-כן אצל עבדו שהוא בחינת הבחירה שישראל בחרו בה' יתברך על-ידי עבודתם שזהו בחינת עבדו כנ"ל. על-כן כתיב שם ישראל כנ"ל. אבל אצל בחיריו שזאת היא הבחינה שה' יתברך בחר בישראל בחסדו כתיב יעקב, כי זאת הבחינה היא בחירת יעקב כנ"ל. ובחינת בחירת ישראל בה' יתברך על-ידי עבודתם הוא בחינת ישראל וכנ"ל ובאמת הכל אחד. כי גם מתחלה כשנתקרבו ישראל לה' יתברך בכלל בשעת מתן תורה או בפרטיות כשמתקרב אדם לה' יתברך ולהצדיק האמת בכל דור ודור ובכל זמן בודאי גם בתחלה בשעת הקטנות וההתחלה היה לו איזה בחירה שעל-ידי זה זכה להתקרב, אך כל זה אי אפשר להבין כלל וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו, הוא ה' אלקינו בכל הארץ משפטיו, הינו שבודאי צדיק ה' וישר משפטיו ולא עולתה בו, ובודאי לא על חנם בחר בנו בכלל ובפרט. רק שאי אפשר להבין זאת וכנ"ל. וזהו, זכרו לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור, הינו שצריכין לזכר בריתו, הינו התורה בכל דור ודור ואף-על-פי שעדין אנו צריכין להצדיק הדור, אף-על-פי-כן פעלנו הרבה על-ידי התורה. שעל-ידי זה יש לנו כח לחפש ולבקש אותו ולהתקרב אליו. וזהו בחינת דבר צוה לאלף דור, כמבאר לעיל באריכות שזהו בחינת מה שה' יתברך רצה לתן את התורה לאלף דור וראה שאין העולם מתקים ועמד ונתנה לעשרים וששה דורות. שמבאר לעיל שכל זה הוא בחינת הנ"ל שעל-ידי קבלת התורה יש לנו כח להתקרב להצדיק האמת שבכל דור. שעל-ידי זה עקר ברור האמונה בכל דור כפי הזמן וכפי היום כנ"ל. וזהו אשר כרת את אברהם וכו' לאמר לך אתן ארץ כנען וכו' כי עקר תכלית קבלת התורה ותכלית ההתקרבות לצדיקים בכל דור ודור. עקר התכלית הוא ארץ-ישראל, דהינו לזכות לאמונת חדוש העולם. שהיא בחינת ארץ-ישראל וכנ"ל. וזהו בחינת חבל נחלתכם. 'חבל' דיקא, כי בארץ-ישראל שהיא בחינת התקרבות לצדיקים אמתיים בחינת אמונה כנ"ל שם קשור החבל דקדשה. אשר כל מי שמתקרב לשם, דהינו להצדיק ולארץ-ישראל. שעל-ידי זה זוכה לאמונה שלמה. אזי הוא קשור לה' יתברך בחבל דקדשה לעולמי עד ולנצח נצחים. אשר לא ינתק ולא יהרס לעולם בבחינת בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה. וכמבאר לעיל באריכות. שכל זמן שמשתדלין ומחפשין להתקרב לצדיקי אמת. אזי אפלו אם חס ושלום, נופלים כמו שנופלים אינו נחשב נפילה כלל, כי אדרבא, אז יעלה ניצוצות יותר ממקומות הרחוקים ביותר וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והוא ממש כמו שמשלשלין אחד על-ידי חבל לתוך עמקי מצולות ים ותהומות תחתיות. כדי שיחפש ויבקש שם אוצרות יקרות ואבנים טובות ונפלאות מאד. וכל זמן שהוא מקשר בהחבל לא יהיה נאבד לעולם. כמו כן הוא ממש. שכל זמן שמתקשרין עצמו לצדיקי אמת. ומתגעגעין אחריהם ומחפשין אותם על-ידי זה מקשרין עצמן לחבל דקדשה. ואזי בכל מקום שיורד לשם יעלה אותו הצדיק משם על-ידי החבל דקדשה שמקשר בו. ולא די שיעלה אותו משם. אך גם הירידה והנפילה תהיה תכלית העליה. כי על-ידי נפילתו וירידתו למקומות כאלה. יעלה משם ניצוצות קדושות ויקרות הרבה שלא היה אפשר להעלותם על-ידי שום צדיק כי אם על ידו דיקא וכנ"ל. וזהו בהיותכם מתי מספר וכו'. ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, הינו שכל זה הוא סוד טלטול ישראל בגלות מגוי אל גוי ומממלכה וכו'. שזהו התחיל מימי אברהם אבינו מעת שנגזר עליו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו'. שרמז לו אז גם כל הגליות של כל הארבע מלכיות שכל זה הוא סוד בחינת הנ"ל. בשביל לברר ניצוצות מעמקי הקלפות וכנ"ל. וזהו, לא הניח לאיש לעשקם וכו' אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו. הינו שכשישראל יורדים בגלות בכלל ובפרט. אינו מניח ה' יתברך אותם לעשקם וכו' שלא יאבדו שם חס ושלום. וכמו שכתוב, ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים וכו'. וכל זה בכח וזכות הצדיקי אמת שבכל דור שעל ידם עקר ברור האמונה בכל דור בכל יום ויום וכנ"ל. וזהו, אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו. כי הצדיקים וכל המתקרבים אליהם הנכללים בהם נקראין נביאים. כי כל צדיק זוכה לבחינת רוח נבואה שעל-ידי זה עקר ברור האמונה כנ"ל באריכות. ועל-ידי זה זוכין לאמונת חדוש העולם שעל-ידי זה זוכין לבחינת ריח שהוא בחינת משיח כמבאר בהתורה הנ"ל. ובשביל זה נקראים הצדיקים אמתיים משיח כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה. וזהו, אל תגעו במשיחי. ובנביאי וכו' שהם הצדיקים אמתיים בעלי רוח הקדש שבכחם וזכותם יש לישראל קיום בגלות שלא יאבדו חס ושלום וכנ"ל. כי על ידם עקר ברור האמונה בכל יום ויום. שעל-ידי זה יהיה חדוש העולם של לעתיד שאז יתער שיר חדש וכו' וכנ"ל בהתורה הנ"ל. וזהו, שירו לה' כל הארץ. בשרו מיום אל יום ישועתו, הינו על-ידי התקרבות לצדיקים אמתיים נזכה לשיר הנ"ל. בחינת שירו לה' כל הארץ. והעקר על-ידי הנפלאות והישועות שהצדיקים ממשיכין עלינו בכל יום ויום. לברר האמונה בכל יום ויום. כפי היום והשעה שבשביל זה צריכין להתקרב לצדיקים אמתיים בכל דור ודור וכנ"ל. וזהו בשרו מיום אל יום ישועתו. 'מיום אל יום' דיקא, כי האמונה שהיא עקר הישועה והגאלה מכל הצרות בכלל ובפרט. צריכין לבררה מיום אל יום דיקא כנ"ל. אשר בשביל זה צריכין דיקא להתקרב לצדיק האמת שבכל דור ודור. וכמבאר כל זה לעיל באריכות, עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

מן וזה בחינת ארבעה צריכין להודות שבאות מב עד כאן נכתב בצידון בבואי מים ליבשה לתחלת גבול ארץ-ישראל. מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. רבות עשית עמי וכו' וכו' מה אדבר:

העתקת הקטע עם מראה המקום