ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · יום טוב א
התאמת הקריאה
ענין שבת ויום טוב:
ומפני מה בשבת אסורין כל המלאכות אפלו צרך אכל נפש וביום טוב מתר אכל נפש?:
הלכה א:
על-פי מה שאמר רבנו נרו יאיר במאמר אנכי ה' אלקיך, בסימן ד על ומלאו מחד גלגלא דעינא תלת מאה גרבי משחא, שעל-ידי הבטול אל האין סוף ששם כלו טוב בחינת ה' הוא האלקים אחר כך כשחוזר אל הישות, בבחינת רצוא ושוב, אזי מהרשימה שנשאר נמשך הארה לדעת כי ה' הוא האלקים וכלו טוב, עין שם היטב:
וזה בחינת שבת ויום טוב, כי שבת הוא בחינת התכלית שכלו טוב, בחינת תכלית שמים וארץ שהוא בחינת התכלית המקיף את הבריאה, בחינת יום שכלו שבת, שאז יהיה כלו טוב, כמו שכתוב, "ביום ההוא" וכו', כמו שכתב רבנו שם. על-כן שבת הוא שביתה לגמרי מכל וכל, אבל יום טוב הוא בחינת המשכה שממשיכין הארה מהבטול מבחינת שבת, מבחינת אין סוף אל הישות, דהינו העולם הזה, דהינו הימים והמדות למען דעת כל עמי הארץ אפלו בעולם הזה בתוך הימים והמדות כי ה' האלקים וכלו טוב בבחינת אתה הראת לדעת וכו' (כמו שמבאר במאמר הנ"ל). וזה שאנו קוראין אותו יום טוב, 'יום טוב' דיקא, דהינו שאנו ממשיכין הארה לתוך הימים שיש בהם ימי טוב וכו', אנו מאירין אותן על-ידי בחינת הבטול הנ"ל שיהיו גם הימים כלם טובים וזהו יום טוב בחינת כלו טוב שממשיכין לתוך הימים כנזכר לעיל. ועל-כן הימים טובים תלוי עקר קדשתם בישראל, כמו שכתוב, "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם" וכו'. ועל-כן אנו אומרין, מקדש ישראל והזמנים. אבל שבת קדוש מאליו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שבת קביעא וקימא, יום טוב, ישראל הוא דמקדשי לה. כי שבת הוא הוא התכלית עצמו והוא קדוש מאליו ואין צרך להמשיך אליו קדשה, כי אדרבא, כל הקדשות נמשכין משם, אבל יום טוב הוא בחינת המשכת הקדשה שממשיכין מהבטול מבחינת שבת כנזכר לעיל. על-כן הוא תלוי בישראל דמקדשי לה, דהינו שממשיכין הקדשה מבחינת הבטול כנ"ל. וזהו שכתוב בשבת, תחלה למקראי קדש, כי שבת הוא בחינת תחלה וראשית של כל הימים טובים, כי כלם מקבלין קדשתם מבחינת שבת שהוא כלו טוב ומשם נמשך הקדשה לתוך הימים בחינת יום טוב כנ"ל. וזהו שנקראו הימים טובים מקראי קדש, 'מקרא' דיקא, כי צריך לקרות דוקא הקדשה לשם, כי הקדשה הוא בחינת כלו טוב, כלו קדש (כמו שכתב רבנו במקום אחר. ועל-כן יום טוב נמי אקרי שבת, כי כל קדשתו מקבל משבת כנ"ל, כי שבת הוא בחינת התכלית המקיף שהוא למעלה מכל הימים, וזה שכתוב, ימים יצרו ולא אחד בהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, זה יום השבת. וזהו "ולא אחד" וכו', 'ולא' דיקא, דהינו שאינו נחשב כלל בכלל הימים, כי הוא למעלה מהזמן כנ"ל, כי שבת הוא בחינת סוף העולם, בחינת יום שכלו שבת כנ"ל, אבל יום טוב הוא מקבל הארה משבת כנ"ל. כי כל הימים טובים הם לזכר הנסים והתשועות שעשה עמנו השם יתברך וכל הנסים והישועות נעשין על-ידי שנמשך הארה מהתכלית מבחינת סוף העולם שאז יהיה כלו טוב ויתבטל הטבע ועל-ידי שנמשך הארה זו לעולם הזה, על -ידי זה נעשה בחינת בטול הטבע ועל-ידי זה בא הנס והישועה (כמו שכתב רבנו כל זה על אגדת ההוא אובי טמיא בסימן רנ, על מה שמבאר שם 'וקולו נשמע מסוף עולם ועד סופו', עין שם היטב). נמצא, שכל הימים טובים, שהם לזכר הנסים, מקבלין הארה מבחינת סוף העולם שהיא בחינת שבת כנ"ל. כי שבת אינו לזכר שום נס שנעשה בזה העולם, רק הוא מרמז על סוף העולם יום שכלו שבת כנ"ל. וכן יום טוב של ראש השנה הוא גם כן 'זכרון ליום ראשון' שהוא תחלת הבריאה, ועל -כן הוא גם כן יום טוב, כי אז ביום ראשון בתחלת הבריאה שמשו האור והחשך ביחד בבחינת ביום עשות ה' אלקים וכו', כי אז היה בחינת ה' הוא האלקים, בחינת כלו טוב שנמשך הארה הזאת מבחינת קדם הבריאה שהיא התכלית המקיף כנ"ל. ומחמת שהיה אז סמוך לקדם הבריאה לבחינת התכלית, ולא היה עדין התגברות הסטרא אחרא, על-כן נמשך אז לתוך העולם בחינת ה' הוא האלקים כנ"ל. ועל-כן שמשו אז האור והחשך ביחד ואחר כך כשצפה השם יתברך שיהיו רשעים, אז 'ויבדל' וכו'. ועל זה מרמז ראש השנה שהוא זכרון ליום ראשון, ועל-כן הוא גם כן בכלל הימים טובים כנ"ל:
וזה שכתב רבנו בפרשת "וישסף שמואל" (בסימן קלה) שביום טוב הוא העלאת המלכות מבין הקלפות, כי זה בחינת עליות המלכות כשנתגלה בחינת ה' הוא האלקים, בחינת אלקים מלכי מקדם, בחינת ה' אחד ושמו אחד. שם זה בחינת מלכות, כמו שמבאר שם (במאמר אנכי הנ"ל). וזהו בטול הקלפות, כי נתבטל כל הרע רק כלו טוב כלו אחד כנזכר לעיל. וזה שכתב רבנו שם בפרוש 'וישסף' הנזכר לעיל, שעל-ידי יום טוב הוא בטול הגדלות על-ידי הצדיקים (כמו שכתוב שם בסימן קלה, עין שם). כי זהו בחינת יום טוב, דהינו בטול אל האין סוף בבחינת רצוא ושוב כנ"ל. ומשם ממשיכין הצדיקים הקדשה כנ"ל שכל זה תלוי בתכלית העניוות, בבחינת אין (כמו שכתב רבנו במאמר אנכי הנ"ל):
ועל-כן כתוב, "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי". ואלו שבת לא קאמר, כמו שאיתא בזהר הקדוש, כי יום טוב שקדשתו תלוי בישראל, על-כן מאחר שישראל אינם הגונים חס ושלום, על-כן גם היום בו שכל קדשתו מהם גם כן אינו נתקבל חס ושלום, אבל שבת שהוא קדוש מאליו, על-כן אינו נפגם על-ידי פגם של ישראל חס ושלום, ועל-כן ביום יום טוב מתר אכל נפש, כי מאחר שכל קדשתו תלוי בנפשות ישראל שממשיכין הקדשה לשם, על-כן מה שהוא צרך הנפש, דהינו אכל נפש, בודאי אינו ראוי שיאסר, כי הנפש הוא למעלה מהיום טוב, כי משם מקבל הקדשה כנ"ל. אבל כל המלאכות בודאי אסורין, כי הוא יום טוב, דהינו בטול הרע שהוא בטול כל הל"ט מלאכות באים על-ידי עץ הדעת טוב ורע, אבל שבת הוא למעלה ואינו תלוי בקדשת ישראל, על-כן אסור בו אפלו מה שהוא צרך הנפש כנ"ל, כי הוא שביתה לגמרי בחינת יום שכלו שבת שאז יתבטל הכל ואין בו שום עשיה רק מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת:
ועל-כן יש דעות שמקצה אף-על-פי שמתר בשבת אסור ביום טוב, דהינו פרות המקצים שבשבת אין צריך הזמנה, אבל יום טוב צריך הזמנה שצריך לומר מכאן וכו' (עין בשלחן ערוך). כי זה ידוע שבמקום שצריך לגרש הסטרא אחרא ולהזמין הקדשה שם צריכין הזמנה בפה, (כמו שכתוב בזהר ובכתבים שעל-כן צריכין לומר קדם ברכת המזון הב לן ונברך, עין שם). ועל-כן ביום טוב שצריכין לקרות הקדשה לשם בחינת מקרא קדש ולהכניע הרע של שאר המלכיות של האמות שהם סטרא אחרא, על-כן אכילת יום טוב צריך הזמנה בפה דוקא כדי לגרש הסטרא אחרא ולהזמין הקדשה שם, אבל שבת קדוש מאליו ואין שום אחיזה לסטרא אחרא כלל, כי הוא בחינת עלמא דאתי כנ"ל, על-כן אין צריך הזמנה כנ"ל: